אור ברסלב

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון

הלכות נדוי

הלכות תרומות ומעשרות

סימן שלד

ס"א ואפי' יש לחוש. אמרתי להעתיק כאן מ"ש להרב הצדיק מוה' מרדכי אליעזר וועביר נ"י בשנת כת"ר בפסח שני במה שאירע שם שאחד נשא אשת אחי אמו ורצה לכופו שיגרש' שאף שהיא שני' צריך לגרשה כמבואר בב"ש סי' ט"ו אמנם אח"כ הודיעני כי הזוג איימו וגזמו להחליף ולהמיר דתם עם בנים קטנים מבעל הראשון וכת אחד רוצים להתיר ושאל דעתי אם יעמוד בזה. והנה לכאור' מבואר כאן ברמ"א היפך הדין שאין לחוש לזה ונחזיק בכל עוז זה הדין ולא כחוש לזה שתצא לת"ר והט"ז חולק ע"ז וע' רדב"ז ח"א סי' קפ"ז ובבית יעקב סי' פ"ח ושו"ת חוות יאיר סי' קל"א. ולכאור' רציתי לומר דדוקא באיסור תורה הוא דאין לחוש לזה שתצא לת"ר אבל כאן בשני' שהוא רק איסור דרבנן חיישי' שמא תצא לת"ר עי"ז. אמנם מה דלמד בפסקי מהרא"י מהך דקידושין דף ע"ב דאקפי פירא בכוורי בשבתא וצדו ושמתינהו ר"א ואשתמיד והרי שם כיון דכבר מע"ש הי' ולא הי' רק איסור דרבנן דבביבר לא הוה רק איסור דרבנן כמבואר בטוש"ע או"ח סי' תצ"ז ואפ"ה אסרו. הן אמת דלהמהרש"ל דאסור משום קוצר יש איסור תורה אבל לא קי"ל כרש"ל כמ"ש בגליון הש"ע שם וכן נלפענ"ד ראי' מהך דאמרו בגיטין דף כ"ו ענוותנותו של ר"ז בן אבטילס החריבה את בתינו הרי אף דרצה להרגו דלא לימא למלכא ומשום גזירה בעלמא חשו לזה. ומיהו אין ראי' דבאמת ע"ז נתחרטו ועכ"פ כאן דהוא אינו עושה מעשה בידים רק מה שאינו עומד בפרץ נלפענ"ד שיהי' בשב וא"ת ובפרט שיש לחוש לתקלת הבנים קטנים ואלה הצאן מה עשו וכמ"ש בשו"ת חתם סופר ויבא בעל הכרם אך יש לרשום שהוולדות הם פסולים כנלפענ"ד. ולכאור' מהך דמניקת חבירו דמתיר הר"י ממיץ לכאור' אין ראי' דאינו רק איסור דרבנן ומיהו הר"י מינץ הביא ראי' דדחינן איסור תורה משום חשש זנות. אמנם בגוף ראיית הפסקי מהרא"י י"ל רשם ראה רבי בנבואה שהיום סרו מאחרי ד' וא"כ תיכף אין להם דת יהודית אבל מה שנחוש שמא ישתמדו ל"ח. אך בלא"ה לפענ"ד קשה לסמוך על נבואה דדיבר רבי בעת מיתתו ומצינו ברבה בר נחמני דאמר טהור והרמב"ם כתב דהוה ספק וכתב הכ"מ הטעם דכיון דאמר סמוך למיתה הוה כמו דאמרו לא בשמים הוא וא"כ איך נלמוד מזה דין ושאני כל הני דאמר דהי' רק גילוי מלתא בעלמא משא"כ כאן דבא להורות דין וז"א דא"א ללמוד מזה וכבר האריך בזה בשם הגדולי' על ר"י ששאל שאלות מן השמים והנה מ"ש בח"ס סי' שכ"ב דהבנים מה חטאו קשה טובא דגם בבירא סטיא היו בנים קטנים הרבה גם מ"ש הח"ס דפירא בכוורי לא הי' איסור תורה רק דרבנן הוא תמוה דהא באמת הי' איסור תורה שהרי בביבר הוא מחוסר צידה ושם פירא בכוורי מוזכר בכתובות פ' ג"כ ומכ"ש אם נימא כרש"ל דהוא משום קוצר בודאי הוה איסור תורה. ובלא"ה אין ראי' ממעשה דרבי דבאמת כל שיש לחוש שמא יצאו לתרבות רעה בודאי אי מנדין אבל שם לא עלה על דעת ר"א שיחוש שישתמדו ובאמת לא אמר רבי שיחושו לזה רק באם איימו וגזמו שישתמדו אמר שיחושו שמא ישתמדו כהך מעשה דר"א ודו"ק:

שם יש לחוש שע"י כן יצא לת"ר וכו' ע' ט"ז שהאריך לדחות דברי הג"ה זו וע' בשו"ת חוות יאיר סי' קמ"א שהאריך לקיים דברי הג"ה ואין כעת לפני אבל באמת דברי הט"ז דחוקים דמ"ש דרבי בא להורות דרוח ד' דיבר בו זה ודאי דחוק דאטו לא ידוע בלא"ה דכל דבריו אמת ואם בשאר אדם אמרו אין אדם משטה בשעת מיתה מכ"ש ברבינו הקדוש דבלי ספק כל דבריו מכוונים וגם הרי אמר דראב"ע נולד ונימול היום וזה ודאי דבר נבואה היא הניכר לעין ומ"ש ראיה מקידושין דף כ' במי שנמכר לעכו"ם דמצוה לגאלו אין ראיה דפשיט' דמצוה יש להציל נפש מישראל שלא יטמא בטומא' חמורה ואם נצטווינו על פקוח נפש הגשמי אף לחלל שבת מכ"ש על פקוח נפשו ונשמתו וע' באו"ח בסי' ש"ו שמותר לילך בשבת במי שהוציאו בתו להמיר ע"ש ובמג"א אבל מה לו לעשות דין חרם במי שנתחייב וניחוש דשמא יתקלקל עי"ז אין ראיה משם דגם זה ממצות התורה ולא נדחה ודאי משום ספק ולפ"ז לא נעניש על כל עבירות דלמא יתקלקל ויצא לת"ר ולפענ"ד קצת ראיה להג"ה מהא דמבואר בגיטין דף נ"ו ענוותנותו של ר"ז החריבה את בתינו וכו' הרי דמשום גזירה בעלמ' לא הקריבו לשמים אף שיצא עי"ז קלקול גדול לכל ישראל וגלינו מארצינו ונחרב עירנו אפ"ה לא חש לזה ומשום גזירה בעלמ' לא רצה להקריב אף כי להעניש מי שנתחייב לבלי לחוש פן ימשך אח"כ קלקלה עי"ז וז"ב לפענ"ד:

וכן נראה מהא דאמרו בברכות דף ס"ג דנידו את חנניא בן אחי ר"י ואמרו לבני הגולה אם שומעין מוטב וא"ל ילכו להר וכו' ויבנו מזבח וכו' ול"ח פן חלילה וחלילה ימשך איזה קלקול מזה אם כי אדם גדול הי' אבל אין אדם נתפס על צערו וגם אחרי מות רבינו הרמב"ם ז"ל בעת כשעלה הרד"ק והחרימו את חכמי ההר ועי"ז בעונינו קצת נשתמדו עי"ז ול"ח לזה ש"מ שאין לחוש לזה ודו"ק:

(דבור זה כבר מבואר רובו בס"ק שלפניו ועכ"ז העתקתיו מחמת דבר שנתחדש בו):

שם ס"ב ואסור בתכבוסת וכו'. כתב הש"ך בס"ק י"ב אבל א"צ קריעה וכו' ומותר בתפילין וכו' והנה בטור איכא פלוגתא בזה וכתב הטור ורב אלפס פסק לקולא וכן הסכים א"א הרא"ש ז"ל. והנה הד"מ כתב באות ח' וכתב מוהר"ם פדוואה סי' ע"א דאין חילוק בזה בין מוחרם ומנודה דשניהם דרבנן ולקולא וכ"מ מדברי מהרי"ק שורש כ"ה דספיקא דחרם להקל דלא כשו"ת רשב"א סי' תקצ"א דמשמע דהוה דאוריית' ובאמת שהדבר תמוה דהא דעת הרמב"ן במיוחסות שהחרם הוא דבר תורה וא"כ למה פסקו כל הפוסקים לקולא. אמנם כבר הארכתי בזה לעיל סי' ר"ח בתשובה שכתבתי שם ע"ד תענית ך' סיון דניהו דהחרם בעצמותו הוא דבר תורה אבל פרטי דיני המוחרם והמנודה הוא רק דרבנן ולכך אזלינן בהו לקולא וא"כ לכך פסקו הפוסקים לקולא ע"ש שביררתי הדברים ת"ל לאשורן ולפ"ז אין מקום לדברי הד"מ דגם הרשב"א מודה דאזלינן להקל דניהו דכתב בסי' תקצ"א דהחרם הוא תורה אבל פרטי דיני מוחרם אינו רק מדבריהם ודו"ק היטב וע' בכנה"ג כאן מה שנדפס בגליון הש"ע ובהגהת רב האלפסי במ"ק מה שנדפס שם על הגליון בשם הד"ת ומ"ש במעש' אלפס שם ודו"ק וע' בחולין דף קל"ג ע"א דרבא נזוף היה ואפ"ה שדרו ליה שלמא משמיא כל מעלי יומא דכיפורא וכמבואר בתענית דף כ"א ע"ב. ואולי קידם מעשה שהיה נזוף מיירי או שמכאן ראיה לפירוש השני של רש"י בחולין ודו"ק:

והנה מ"ס בכנה"ג על דברי הגהות הד"ת בגליון הרי"ף שכתב דעיקר הטעם משום דבד"ס אזלינן לקולא וכתב בכנה"ג שטעה בזה דעיקר מה שאנו מקילין באבל הוא משום דבדרבנן נקטינן לקולא וזה לשיטת הסוברים דאין אבילות מה"ת רק יום ראשון אבל למ"ד כל שבעה מה"ת א"כ לא שייך דהלכה כדברי המיקל באבל. ובאמת שלפ"ז צ"ב דא"כ איך יפרשו הגאונים האלו דברי הש"ס דאמר דהלכה כדברי המיקל באבל הא הו"ל ספק תורה וע"כ צ"ל דניהו דגוף אבילות הוא מה"ת אבל פרט זה אינו מה"ת שהרי יש מיקל בזה ולכך הלכה כדברי המיקל באבל ומה"ט הלכה כדברי המיקל באבל אף ביום ראשון אף שהוא מה"ת וכמ"ש התו' בעירובין דף מ"ז ד"ה דאמר ובמרדכי מ"ק סי' תתקט"ז והטעם שזה הפרט אינו מה"ת וא"כ ה"ה להגאונים שסוברים דבכל הימים הם מה"ת:

והנה מדברי התוס' האלו נרא' להדר פני זקני הב"ח ז"ל שכתב בסי' רמ"ב בהנהגות או"ה דאף בדאוריית' סומכין בשעת הדחק ביחיד נגד רבים והש"ך השיג עליו לעיל שם דמדברי הש"ס משמע דוקא בדרבנן וכדאמרו בעירובין דף מ"ז מכדי עירובין דרבנן משמע דוקא בדרבנן ולא בדאוריית'. ובמחכת"ה לפענ"ד מדברי התוס' והמרדכי הוה תיובת' דהש"ס לא קאמר רק דאם הוא דרבנן לא צריך לאשמעי' כלל דמלתא דפשיט' הוא אבל בדאוריית' הוו צריכי לאשמעי' ומשמע הא גם אם היה מדאוריית' היה הלכה לפעמים כדברי המיקל אף ביחיד נגד רבים וכ"כ במרדכי הנ"ל ואני תמה על הש"ך דלפי דבריו הא גם בדרבנן מדחה הש"ס דאיכא חילוק בין יחיד לרבים ובזה גם הש"ך מודה וע"כ דעיקר סברת הש"ס על מה דאמרו דבדרבנן היא מלתא דפשיט' ולא צריך לאשמעי' וע"ז אמר דגם בדרבנן צריך לאשמעי' אבל באמת גם בדאוריית' אם היא שעת הדחק הלכה כדברי היחיד במקום רבים ואחר שזכיתי לקיים דברי הב"ח אמרתי ליישב גם מ"ש הב"ח דמה דקי"ל דבשעת הדחק יכול לסמוך על יחיד נגד רבים דדוקא ביחיד במקום רבים ולא בקטן נגד גדול ממנו ותמה הש"ך דמ"ש דגם בקטן נגד גדול מצינו לפעמים רבות שקיי"ל כוותיה ועוד דרובא דאוריית' ואפ"ה סמכינן כ"ש בקטן נגד גדול. ולפענד"נ דבאמת אטו הדבר ברור דודאי אין הלכה כיחיד במקום שעת הדחק אף בדאוריית' קשה לחלק בין שעת הדחק או לא כמו שצווח הש"ך. אך לפענ"ד סברת הב"ח דבאמת אטו הדבר ברור דודאי אין הלכה כיחיד והרי מצינו דאמרו ביבמות דף י"ז דאף דב"ה הי' רובא מ"מ ב"ש מחדדי טפי ולא אזלי' בתר רובא ואף דבאמת קי"ל כב"ה משום דיצא ב"ק וע' תוס' שם ד"ה ר"ע ואף אם נימא דלא אזלי בתר חידוד מ"מ עכ"פ זה ודאי דאותו היחיד שהיה נרא' לו סברא פלונית ורבו עליו חביריו ובעת שנתחדש לו הסברא היה מקום שיסכימו רובה עלי' ואז היה הלכה כדבריו וניהו שרבו חביריו עליו אבל עכ"פ הסברא לא נדחית ויכול להיות שהסברא טובה והרי מצינו דגם נחלקו במתיבתא דרקיעא ואמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני וכבר האריך הר"ן בדרשותיו דאף שהאמת אינו כמו רבים מ"מ אמרה התורה שנלך אחר הכרעת הרוב כפי שכל האנושי וזהו התור' אף שאינו כן לפי האמת וא"כ לפ"ז בשעת הדחק לא נעזוב סברת היחיד דבאמת ניהו שרבו עליו אולי שכל האנושי שעלול לטעות טעו בזה ומ"מ אנו אין לנו רק כפי התורה שאמרה אחרי רבים להטות אבל עכ"פ בשעת הדחק נוכל לסמוך על סברת היחיד נגד המרובים אבל בקטן נגד גדול דאמרי' דמסתמא השכל של הגדול מחודד טפי ובלי ספק הדין עמו א"כ איך נוכל לסמוך על הקטן ומה מועיל שעת הדחק הא ע"פ הרוב שכל הגדול בודאי יותר טוב ויותר אמת מהקטן ומה מועיל שעת הדחק לזה ושאני רבים דכל שמחדדי לא אזלי בתר רוב. עוד יש להמתיק הדברים דלכך כל שמחדדי טפי לא אזלינן בתר רובא עפמ"ש התומים בכללי הספיקות והארכתי בזה בכמה מקומות דלכך אזלו בדיינים בתר רוב אף דאין הולכין בממון אחר הרוב והתוס' בב"ק דף כ"ז כתבו דמיעוט דדיינים ל"ח מיעוט ואמר הוא דכל מיעוט יש במציאות כמו הרוב ואף לפי הרוב ישנו להמיעוט בעולם אבל בדיינים כל שהם הרוב א"כ לפי דבריהם אין לדברי הדיין היחיד מציאות כלל ע"ש ודפח"ח ולפ"ז כל שמחודד טפי שוב א"א לומר דאין לדברי היחיד מקום כלל דהא באמת הם מחודדים טפי ויוכל להיות שדיינו יותר יפה מהרבים וא"כ שוב לא שייך למיזל בתר רובא ואם בד"מ לא אזלו בתר רוב מכ"ש בד"נ וע' בתוס' סנהדרין דף ג' ולכך עשו ב"ש כדבריהם:

עוד היה נ"ל עפמ"ש המרדכי פ"ק דחולין להקשות אמאי אזלי בתר רוב בדיינים הא הו"ל קבוע וכתב דדיבור שלהם הוה כנייד ע"ש ולפ"ז נ"ל דלפי מה דקיי"ל דאם ראינו שפירש ממקום קביעות לא אזלינן בתר רובא ולפ"ז בשלמא בסתם דיינים דכלם שווים א"כ אין אנו צריכין לדון על אותן אנשים ורק שאנו דנין שרוב אנשים אומרים כן ומיעוט אומרים כן וא"כ הוה הדיינים כפירש ואזלינן בתר רובא אבל כשהם מחודדים א"כ שוב צריכין לדעת מי ומי האנשים אשר ישבו בה וא"כ אותן האנשים שנקבעו פה הרי הם קבוע ולכך עשו כדבריהם:

עוד נ"ל דבר חדש דניהו דאזלינן בתר רובא לפי שהם רוב והדיבור הוא פירש זהו לגבי כ"ע שאנו דנין על הדין שדנו אותן האנשים וא"כ הדיבור הו"ל פירש אבל אותו האיש היחיד המחודד שדן נגדם א"כ הוא הדיבור הנפרש מפיהם ולכך עשו ב"ש כדבריהם דהא הם מחודדים טפי והו"ל קבוע. ובאמת לפענ"ד אף שלא הי' מחודדים הי' הם בעצמם יכולים לעשות כדבריהם דהא הם ראו הקביעות והדיבור הנפרש ורק שעכ"פ היה להם ספק אם כדבריהם או כדברי הרוב דקבוע הו"ל ספק אבל כיון שהם מחודדים החידוד סייע להמחצה שלהם והו"ל רובא נגד ב"ה ולכך עשו כדבריהם ולפ"ז גם בשעת הדחק י"ל דאנן סמכינן על אותו היחיד דאז היה יכול לעשות מעשה כדבריו אם היה מחודד וז"ש ר"א בן עקביא לבנו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים והיינו שאולי שמע מפי המחודדים שפלפלו עם הרוב ואז הי' דנים פה אל פה והי' קבוע ולכך נחשב גם המועטים כמרובים אבל אתה שמעת מפי היחיד וק"ל ועיין במהרי"ט בראשונות סי' ס"ט ובשו"ת צמח צדק סי' אב"ג ששם מפלפל הצ"ץ בענין המיעוט המחודדים ומדמה שם העשירים הפורעים דמחדדי טפי נגד העניים ולפמ"ש אין ענינו לכאן ועכ"פ דברי זקני הב"ח נכונים לפענ"ד ודו"ק היטב כי הדברים חריפים ושמחים:

ובחידושי אמרתי בזה בישוב קושית התוס' ביבמות דף י"ג בהא דקיי"ל כב"ה בשביל שיצא ב"ק וכר"א לא קיי"ל אף דיצא ב"ק כדבריו ואמרתי בזה דהנה המורה כ' בטעם דאם כלו חייב זכאי משום ששכל אנושי יכול לטעות וא"כ אף רבים יוכלו לטעות ורק כיון שהוא ע"ד הויכוח בודאי לא יטעו שהרי התווכחו עמם ויצא הדבר לאור ולפ"ז כל שכלם אומרים חייב יוכל להיות שטעו כלם ע"ש ולפ"ז בשלמא כב"ה שפיר עבדינן דאף דב"ש מחדדי טפי דאדרבא ע"י שהם מחודדים התווכחו הרבה ויצא הדבר לאור ובודאי לא טעו ב"ה שהם רבים אבל גבי ר"א ניהו דהיה מחודד טפי מ"מ כיון דהוא יחיד לגבי רבים ואדרבא חידודא קודם לליבונה ויצא הדבר לאור כרבים. וזהו כעין מ"ש התוס' ויש להוסיף נופך דהרי אמרו בסוכה דף כ"ז דר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו ונמצא שלא הועיל כל הוויכוחים דכל מה שלא שמע לא היה אומר וא"כ הפלפול והוויכוח בודאי לא אמר וא"כ בלי ספק הלכה כרבים דהוא לא התווכח עמם בדבר חדש שלא שמע מפי רבו וגם הם ידעו זאת דבשלמא כשאדם מביא סברות וראיות מלבו יוכל להיות שישמע חבירו ויודה משא"כ בזה ודו"ק היטב כי נכון הוא:

שם ס"ב חוץ מאשתו ובניו. כ"כ הראב"ד והובא בר"ן פ"ק דנדרים דף ח' והביא ראיה מהא דאבעי' לן מנודה מהו בתשמיש והנה הא בלא"ה כל קירוב אסור דאשתו חייבת להתרחק ממנו וע"כ דאשתו בגופו וא"צ להתרחק. והנה כבוד אבי מורי הרב הגאון מוה' ארי' ליבוש נ"י הקשה דאין ראיה דנ"מ אם עבר ושמש דהרי מבואר כאן סכ"ח דאם עבר על נדוייו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכ' הב"ח אף דמבואר בסי' ר"ח ס"ד דא"צ לנהוג איסור מפני שנדוי הוא דרבנן היינו באם עבר מפני שא"א לקיים נדהו אבל בדבר שאפשר לו לקיים אלא שמזלזל בנדויו צריך לנהוג איסור והובא בש"ך סי' ר"ח ס"ק י"ד ולפ"ז נ"מ באם עבר ושימש דאם נימא דמנודה אסור בתשמיש צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר אבל אם נימא דאינו אסור רק שאסור מפני שהיא חייבת להתרחק ממנו אבל הוא לא עבר על נדויו וא"צ לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר עכ"ד. והנה אם כי דפח"ח לפענ"ד היה נרא' דאף אם נימא דמנודה אסור בתשמיש אבל נרא' דמ"מ אם עבר ושימש אינו חייב לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ומטעם דאינו רק מתורת קנס כמבואר סי' ר"ח ס"ב וכיון שכן א"א לקנוס אותו בתשמיש דהא משועבד לה והוה כעין דאמרו כי קנסו רבנן אותו אבל לבריה לא קנסי ומכ"ש דלא קנסו את אשתו ואין כח ביד חז"ל לקנוס לפטור משעבודה וא"כ אכתי תקשה דלמה נ"מ אם אסור בתשמיש דלענין תשמיש לא יהי' נ"מ וא"ל דנ"מ לענין שאר דברים א"כ למה נ"מ מבעיא ליה אם אסור בתשמיש וליבעי ליה בסתם אם עבר על נדויו וע"כ דפשיט' ליה דצריך לנהוג איסור וא"כ גם אם נימא דאסור בתשמיש מ"מ א"צ לנהוג איסור לענין תשמיש. ובלא"ה נלפענ"ד דבזה גם הב"ח מודה דא"צ לנהוג איסור דהרי הב"ח ביאר דאם עבר במזיד מפני שא"א לו לקיים נדרו א"צ לנהוג איסור דהוה כאנוס קצת כמ"ש הב"ח והש"ך וא"כ כל שעבר ושימש אין לך אנוס גדול מזה דהוי כמשועבד וא"כ כל שעבר ושימש שוב א"צ לנהוג איסור. אך יש לדחות דזה גופא האבעי' דאם נימא דמנודה אסור בתשמיש שוב אינו משועבד לה מיהו אכתי תקשה כיון דעכ"פ חייבת להתרחק ממנו שוב אינו משועבד לה דהא ב"כ וב"כ אסור לשמש עמה ועכ"פ זה נ"ל ברור דאינו חייב לנהוג איסור דע"ז לא שייך קנס דלה לא קנסו. אמנם כ"ז לפלפולא אבל גוף ראיית הראב"ד בלא"ה נכונה לפענ"ד וראייתו אינו מהאבעיא לבד רק מהפשטן דאמרו במ"ק דף ט"ו ת"ש כל אותם שנים שהי' ישראל במדבר מנודין הי' ושמשו מטותיהם ואי נימא דמנודה חייבין בני ביתו להתרחק ממנו יקשה ניהו דמנודה מותר בתשמיש מ"מ עכ"פ היאך היו מותרין לשמש הא חייבות להתרחק מבעליהן ודוחק לומר שכל ישראל עברו וע' תוס' ד"ה ושמשו וע"כ דמנודה אינו לב"ב. שוב ראיתי בב"י דהטעם דלא חל הנדוי על ב"ב משום דמחיותה לא אדרי' וזה צריך לב"ב שישמשו אותו ע"ש וא"כ פשיט' דגם הב"ח מודה דא"צ לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר אף להב"ח ודו"ק וע' בריטב"א במ"ק שם:

והנה הגיעני מכתב מכבוד א"מ הגאון נ"י ואעתיק כאן דבריו וז"ל מכתבך היקר עם ח"ת קבלתי והי' בפי כדבש למתוק ואמנם מפני החג לא יכולתי להשיבך והנחתי באיזה ספר ולא אדע מקומו איה. אמנם זאת אזכרה שכתבתי דמפשטת הש"ס מבריית' יפה הקשו הקדמונים ובאמת תמהני דא"כ גם התירוץ דמיירי במנודה לעיר אחרת לא יצדק דשם ודאי הי' מנודין לכל ואיך שמשו מטותיהן וצע"ג. ואמנם בלא"ה קשה לי לשיטת הרמב"ן דנדוי דרבנן א"כ איך פשיט הש"ס מדור המדבר. ולכן נרא' דמזה מוכח דנדוי דאוריי'. אך זה י"ל דהא דצריכין לפרוש ממנו ד"א זה ודאי דרבנו דהא זה נלמד מקרא דעזרא ויבדל מעצת הגולה וז"ב לפענ"ד ומעתה א"ש הכל וגם ראיתי להב"ח חוזר ונרא' ודו"ק. ובלא"ה נרא' דל"ש לומר דמנודה אסור בד"א של מנודה אחר דהא עיקר קרא דנבדל מעצת הגולה וא"כ כיון דכלם היו מנודין ל"ש זה ואמנם במה דמנודה אסור מחמת עצמו אין חילוק וז"ב ובהא א"ש קושית הש"ס וגם קושית הראב"ד מיושב ודו"ק עכ"ד הנעימים. והנה לפענד"נ מה שהקש' על תירוצו של הר"ן דמיירי דמנודה לעיר אחרת דא"כ מה ראיה מדור המדבר דשם היו מנודין לכל באמת שזה תימה גדולה. אמנם לפענד"נ דבאמת הש"ס דחי דמנודה לשמים קיל ואח"כ מקשה דמנודה לשמים חמיר א"כ י"ל דגם להס"ד עכ"פ מנודה לשמים והיינו שהיו נזופין מחמת החטא הוה כמנודה לעיר אחרת דכל הענין דמנודה לעיר אחרת דאינו מנודה לעירו הוא משום דלא נדוהו מעירו וא"כ מכ"ש בכלם מנודין לשמים דפשיט' דעכ"פ אינם מנודים זה לזה וכמ"ש אדמו"ר בעצמו סברא זו וא"כ מצד שהאחר יפרוש ממנו פשיט' דלא הי' מנודין דעכ"פ אינו מנודה לעירו ואדרב' עדיף טפי דהשתא מנודה לעיר אחרת דעכ"פ הוה בנדוי לאנשי עיר אחרת אפ"ה אמרי' דמבני עירו לא נתנדה מכ"ש במנודה לשמים דאינו מנודה לבני אדם ואף דמבואר בב"ח וש"ך כאן ס"ק ל"ט דאם הנדוי מחמת אפקרותא לדבר עבירה הוה מנודה לכל ישראל בין לעירו ובין לעיר אחרת היינו באם אחד הוא מנודה אבל כשכלם מנודים א"כ פשיט' דאינם מנודים רק לשמים ולא לבריות והוה כמנודה לבני עיר אחרת. ומה שהקש' דהא נדוי דרבנן וי"ל דבמדבר לא חל לפענ"ד לק"מ דהרי מ"מ היו מנודים וע"כ דמנודה לשמים חמיר בזה לענין זה ומ"ש דבכלם מנודים לא שייך זאת דא"צ להרחיק מצד שהאחר הוא מנודה אבל מה שהמנודה בעצמו חייב זה ודאי חייב זהו סברא ישרה. ולפענ"ד להוסיף טעם די"ל כיון דהיה מנודה מצד עצמו לא חל עליו שוב מה שצריך להתרחק מחבירו דאין איסור חל על איסור ונדוי הוה איסור גופא וכמבואר לעיל סי' רל"ט ס"ג בהג"ה ולכך מה שחייב מצד עצמו צריך להרחיק אף שכלם מנודים וא"כ שפיר פשיט מדור המדבר ומ"ש דא"כ גם ראיית הראב"ד אינו ראיה מפשיטת הש"ס דשם הי' מנודים כל אחד. לפענ"ד אכתי ראיית הראב"ד קשה דאם נימא דמנודה מצד עצמו מותר בתשמיש שוב יוכל לחול איסור תשמיש דע"ז לא נתנדה מצד עצמו ושפיר מקשה הראב"ד ודו"ק. ובזה נלפענ"ד הא דדחי הש"ס דמנודה לשמים קיל והיינו דהוה כמו מנודה לעיר אחרת לשיטת הר"ן ודו"ק:

והנה במה דמבואר בס"ב כאן דאסור בתספורת וכו' כאבל כן אמרו במ"ק דף ט"ו מנודין ומצורעין מה הן בתספורת ת"ש מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס. ונשאלתי פה טריסקאוויטץ כ"ח סיון תרי"ב מהרבני המופלג מו"ה זעליג ני' בר"י צלאל מדראהביטש דאמאי לא הביא מהמשנ' דאלו מגלחין במועד וחשיב מנודה שהתירו לו חכמים והנזיר והמצורע והעול' מטומאתו לטהרתו אלמא דבתוך נדויו וטומאתו אסור בתספורת. והנה אין לי פה שום מפורש לעיין ולכאור' רציתי לחלק בין תספורת להגלחת דגילוח יהיה אסור יותר מתספורת דגילוח אינו רק בתער ותספורת היא במספריים ולענין גלוח הזקן יש חילוק בין תער למספריים וה"ה לענין זה וע' ביו"ד סי' קפ"א אבל באמת המעיין בסי' של"ד כאן מבואר דמנוד' דמי לאבל ואסור כאבל ולענין אבילות מצינו דמיקל שערו בתער אבל לא במספריים וע' לקמן סי' ש"ץ וא"כ תקשי דלמה לא פשיט מהמשנ' דאם גלוח אסור מכ"ש תספורת ודוחק לומר דמיקל בתער לא חוה כ"כ גלוח וגלוח חמור מתספורת דזה דוחק וגם בנימוק"י כתב על טד' דאסור בתגלחת דמבואר לקמן דאסור בתספורת ע"ש הרי דדא ודא אחת היא. ולכאור' רציתי לומר דאין ראי' מהמשנ' די"ל כמ"ש בחבוש בבית האסורים דאף שיכול לגלח בבית האסורים מ"מ התירו לגלח במועד שאין לב האדם שיגלח בבית האסורים וא"כ יש לומר דה"ה למנודה ולמצורע דאף שהם מותרין לגלח מ"מ כיון שהם בצער אין לבם ע"ז וא"כ אין ראי' מהמשנ'. אך צ"ע בירושלמי ובתוס' מ"ק שם אך לפענ"ד היה נראה בדרך אחר דבאמת צריך להבין איך מבעיא לן אם אסורין בתספורת והא המנוד' אסור שיהיה אחר אצלו ואיך יספרהו ואף די"ל כיון דמותר לספר ע"כ דמחיותו לא נדוהו הב"ד וא"כ התירו לו לזה שיגלח וכמו דמותר באשתו וב"ב אבל אכתי קשה מהמצורע שאיך יגלח אותו והא יטמא ממנו כיון שהוא בימי צרעתו מטמא וע"כ צ"ל דעיקר האבעיא הוא שיסתפר מן הנכרי וכדומ' ועיקר האבעיא אם המצורע והמנוד' מותרים מצד עצמם בגלוח ותספורת אבל המגלח והמספר יהיה נכרי או טמא וכדומ' ולפ"ז משכחת לה שיהי' מותר בגלוח במועד כגון שלא היה לו נכרי וטמא שיגלחנו קודם המועד כדרך שמוקי הירושלמי שלא מצא פתח עד המועד ודו"ק היטב:

והנה ביום א' חקת שנה הנ"ל הגיעני מכתבו שכתב דאכתי יקשה בהא דאבעיא מנוד' ומצורע מה הן בתכבוסת והביא הך דמנודה ומצורע אסורין לספר ולכבס ולמה לא פשיט מהמשנ' דאלו מכבסין במועד ומחוורתא כמ"ש למעל' דיש לומר דאינו ערב לאדם שיספר ויכבס בהיותו מנוד' ומצורע וכמו בחבוש בבית האסורים ואין ראי' מהמשנ' ומה דמוקי בירושלמי כשלא מצאו לו פתח עד המועד הוא דאם היו מוצאין התרה קודם המועד אז הי' מקרי פשיע' דהיה לו לשאול על נדרו ואז לא שייך שלא ערב לאדם ובמצורע בודאי לא שייך שיגלח קודם דלא ערב לו וא"כ אין ראי' ודו"ק היטב. ומ"ש מעלתו עפ"י דברי הרמב"ם בפירוש המשנ' ופ"ז מיו"ט ובה"ה שם דלא גזרו בטמא כלל משום דכל עיקר הגזיר' היא משום שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול וזה מנוול ועומד לא גזרו חז"ל. הנה אין לפני דברי הה"מ ולא אוכל לדון אבל בש"ס לא נרא' כן דבש"ס אמרו הטעם בדף י"ז כדי שלא ישהו קרבנותיהן וע"כ מחוורתא כמ"ש ודו"ק היטב. והנה קשה לי בהא דאמרו בסנהדרין דף קי"ג דאחאב ואליהו אתו למשאל בשלמא דבי טמיא וקשה הרי חיאל היה מוחרם ומנוד' מיהושע והיה מקבר בניו וא"כ למה באו לשאול בשלומו ובשלמא אחאב לא חשש לזה דאמר השתא לטותא דמשה לא אתקיימא ואפשר ג"כ בשביל דשושבינו היה אינו מנוד' לו אבל אליהו קשה ואולי יש לומר כיון דיהושע לא החרים רק מי שבנה בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה א"כ לא החרימו להיות לו דין מכוד' רק כדין קללה בעלמא שיחול על בניו וא"כ שפיר היה מותר לכנס דמה"ט כתב הרד"ק במלכים א' ט"ז דלכך לא נאסר לדור בעיר הזאת שלא החרים רק שלא יבנה אבל משבנה מותר וה"ה בזה ודו"ק:

שם ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו במ"ק דף י"ד אמרו ע"ז ואמר רב זביני מיא בפקתא דערבות והוא תימה דלמה אמר רב כן ומה ענינו לזה ולפענ"ד עפמ"ש בברכות דף נ"ד דמר ברי' דר"ה אזיל בפקתא דערבות וצחה למיא ונעש' לו נס ואברי לי' עינא דמיא והיינו משום דשם ל"ש מיא וכפי הנרא' בשביל שאינו מקום דירת ב"א רק גנבים ולסטים שכיחי שם וכדאמרו בנזיר דף מ"ג ע"כ יש שם פרנסה קטנה למזבן מיא שם ודו"ק:

שם ס"ג ומניחין אבן על ארונו עיין במ"ק דף י"ז בהא דעיילוהו במערתא דחסידי וכו' כתב הריטב"א בחידושיו דהא דעסקו בקבורתו ולעיל אמרו דמי שמת ב"ד סוקלין את ארונו וכתב די"א דצורבא מרבנן שאני והדברים תמוהים דהרי אמרו בברכות דף כ"ג וכן הוא משנה מפורשת בעדיות דנידו את עקביא ב"מ וכשמת סקלו את ארונו ואין לך גדול בתור' יותר ממנו ואף ר"י לא אמר רק דלא נידו אותו כלל אבל כל שנידהו היו סוקלין את ארונו וכבר תמה בזה בסדר לנשנ' על הרמב"ם בהלכות ת"ת. והנרא' לי בזה דהנה לכאור' קושית הריטב"א תמוה דניהו דב"ד סוקלין את ארונו אבל מ"מ לאחר שסוקלין את ארונו אפשר דקוברין אותו. אמנם נרא' דשיטת הריטב"א היא כמו שהיא דעת הרמב"ן בסת"ה דמנוד' דין מאבד עצמו לדעת יש לו ואין מתעסקין בו לשום דבר וע' בב"י כאן ושפיר קשיא ליה וע"ז תירץ דבצורבא מרבנן שאני והיינו דזה אין לו דין מאבד עצמו לדעת וניהו דסוקלין את ארונו מ"מ מתעסקין בקבורתו וז"ב ופשוט בכוונתו וממילא מיושב דברי הריטב"א וניהו דסקלו את ארונו של עב"מ מ"מ התעסקו בו אח"כ וראי' ברור' לזה מר"א הגדול שמת בנדויו והתירו לאחר מיתתו הנדר וכדאמרו בסנהדרין דף ס"ט ובאדר"נ ואפ"ה נתעסקו במיתתו ודו"ק:

א

והנה בהא דאמרו דוגמא השקוה הביאו התוס' בשם הערוך שפירש דוגמא מי צבע ולא הי' מרים ממש. וראיתי בעטרת ראש על מסכת ברכות שנתקש' בזה א"כ למה נדוהו לפירוש זה הא לא אמר כלום ותמהני דלא ראה דברי הרמב"ם והראב"ד בעדיות שהרגישו בזה והרמב"ם כתב דנדו אותו לפי שאמר שלא רצו להשקות' מים המרים באמת מפני שהם גרים והיא גיורת ולא רצו שתתרחק מהסתפח בקהל ד' והראב"ד כתב שכפי דבריו הוציאו לעז על מים המרים שלא בדק המים ע"ש ועכ"פ מבואר הטעם שנדוהו אף לפי פירוש הערוך גם מ"ש על מ"ש ר"י ח"ו שנתנד' עקביא שאין עזרה ננעלת וע"ז תמה דמה בכך הא ר"א שבודאי היה גדול בתור' וי"ח אפ"ה נתנד'. הנה כעין זה הקש' בתוס' יו"ט בעדיות שם וגם הוא כתב כעין תירוצו של התוסיו"ט אבל מר"א ל"ק לפענ"ד וע' בנימוק"י פרק הזהב שכתב שאילו היה ר"א בימי הסנהדרין היה לו דין ז"מ יעו"ש וכאן לא היה רק זלזול בעלמא ולא נחלק עמהם כ"כ וע' תוס' יו"ט שהאריך דאיך נדו ת"ח בפרהסיא והביא בשם הכ"מ דבאמת היה בצנעא ע"ש ואני תמה דניהו דהי' בצנעא הנדוי אבל מה שסקלו ב"ד ארונו היה בפרסום וצ"ל דגם זה היה בצנעא ולא ידעו כלל העולם למה סקלו הב"ד את ארונו. ובזה הבינותי מ"ש ומה בנדויו וסקלו ב"ד את ארונו וגבי אלעזר בן חנוך אמר ר"י כשמת שלחו ב"ד והניחו אבן גדול' על ארונו ללמדך שכל המתנד' ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו. והנה יש כאן כמה שינויים שבעקביא לא קתני ושלחו ב"ד וגם לא קתני אבן גדול' וגם לא קתני ללמדך וע"כ הוא הדבר אשר דברתי דבאמת בעקביא שהיה ת"ח גדול בתור' וי"ח ע"כ עשו הכל בצנעא אבל באלעזר ב"ח שפקפק בנט"י אז עשו בפרהסיא ושלחו שליח והיה פרסום גדול וגם הניחו אבן גדול' ורצו ללמד שכל המתנד' ב"ד סוקלין את ארונו וז"ב והנה לפמ"ש המלמ"ל לחלק דבמקום שביזה ת"ח גם הוא מתנד' אף שהוא ת"ח גדול לפי שביזה ת"ח ע"ש בפ"ז מת"ת ה"א א"כ כאן דאמר דוגמא השקוהו הי' מבזה הת"ח הללו שמעיה ואבטליון א"כ שפיר נדוהו אלא שמהירושלמי שמביא הכ"מ והמלמ"ל שם לא משמע כן דאל"כ מ"פ מדוגמא השקוה וע"כ לפענ"ד העיקר כהכ"מ וז"ש ח"ו שעקביא נתנד' שהיה גדול בתור' רק אלעזר ב"ח שפקפק בנט"י וכמ"ש. עוד יש לי לחלק בין פקפק שמפקפק בתקנת חז"ל א"כ בזה חמור ד"ס מד"ת אבל מה שביז' ת"ח אין מבזין בפרהסיא ולכך אמר ח"ו שעקביא נתנד' והיינו שבאמת נדוהו אבל לא היה בפרהסיא וא"כ ל"ש שיסקלו ב"ד ארונו ולכך אמר אלא את מי נדו לאלעזר ב"ח שפקפק בנט"י ולכך שלחו בפרהסיא לנדותו ולהניח אבן גדול' ולהורות שכל המתנד' סוקלין את ארונו ודו"ק היטב. ובגוף הענין שאמר דוגמא השקוה נלפענ"ד לפי מה דאמרו בסנהדרין דף נ"ב טעה בדרב מתנא וכתב הרש"ל ליישב דאדרבא לפי שלא היו סנהדרין ממש ולכך לא עשו שריפ' ממש ולא רצו רק לעשות למגדר מלתא. ולפ"ז נרא' לי כיון דשמעי' ואבטליון היו גרים ולא היו סנהדרין מיוחסים ולהשקאת סוטה בעי ב"ד הגדול כמ"ש הרמב"ם פ"ה מסנהדרין ה"א ולפ"ז כיון שהם היו גרים לכך לא יכלו להשקות הסוטה במים המרים ממש רק דוגמא עשו והיינו מי צבע דוגמת מים המרים ונמצא ששני הפירושים אמת שדוגמא עשו היינו שהם גרים ולכך השקו דוגמא וז"ב ודו"ק היטב ועיין בספר סדר למשנ' שהעיר ג"כ מהך דסקלו ב"ד ארונו ומשמע דהיה בפרהסיא. ולדעתי ז"ש ח"ו שעקביא נתנדה והיינו דלא א"ל לשון נדוי רק הכבד ושב בביתיך דזהו בכלל נדוי אבל אינו נדוי בבירור וז"ש ר"ל ת"ח שסרח אין מנדין בפרהסיא רק כסהו כלילה והיינו שלא יאמרו לשון נדוי בפירוש רק שא"ל הכבד ושב בביתך וא"כ איך אפשר שסקלו את ארונו והיה פרהסיא גדול ות"ק ס"ל דעשו בעצמם באופן שלא ירגישו ההמון ודו"ק והנה הרמב"ם כתב בפ"ז מת"ת ה"ד ואם מת בנדויו ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור וא"כ לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו עכ"ל. הנה כפי הנרא' פסק כר' יהוד' וכפי הנרא' בזה נחלקו ר"י ורבנן דרבנן ס"ל דב"ד בעצמם סוקלין ארונו ור"י ס"ל דב"ד שולחין ומטעם שאם ילכו בעצמם יהיה נרא' כהולכין ללוות אחר מטתו וע' במ"ק ט"ו גם שם נחלק ר"י עם רבנן בזה אבל צ"ע למה פסק כר"י נגד רבנן. ולפענ"ד נרא' לי במה שסיים במ"ק בדר"י ללמדך שכל המתנד' שאין לו שום ביאור וע' בהגהת הגאון מו"ה אלעזר לנדא ז"ל בש"ס ווילנא מ"ש בזה דוחק גדול לפענ"ד נראה דהנה לרבנן דס"ל דנדו ת"ח גדול כעקביא א"כ ע"כ היה בצנעא ושוב לא היו יכולין לסקול ארונו דזה נקרא בפרהסיא ולכך חלק ר"י וס"ל דלא נדו רק לר"א ב"ח ולפ"ז בדר"י היה כלל לכל המתנד' שהרי לא נדו רק למי שאינו ת"ח וא"כ היו יכולין לסקול ארונם ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד והנה במה שהקשיתי דאיך סקלו ב"ד את ארונו הא בפרהסיא אסור כמ"ש הרמב"ם והכ"מ נרא' לפענ"ד דהנה טעמן של הרמב"ם הוא משום דפסק כר"ל שאמר במ"ק י"ז חכם שסרח אין מנדין אותו שנאמר וכשל גם נביא עמך בליל' כסהו כליל' והנה הכוונ' לפענ"ד לפמ"ש בברכות י"ט דאם ראית ת"ח שעבר עביר' בליל' אל תהרהר אחריו ביום דודאי עשה תשוב' ולפ"ז ז"ש כסהו כליל' והיינו שמסתמא עשה תשוב' ולפ"ז זהו בעודו בחיים חיותו אבל כל שמת ולא ביקש שיתירוהו מנדויו ע"כ שלא עשה תשוב' שאל"כ לא היה מת בנדויו וא"כ שוב שפיר מותר לסקול את ארונו. וזהו לפענ"ד מ"ש ר"י ח"ו שעקביא ב"מ נתנד' ולא אמר ח"ו שנדו את עקביא וע' בעטרת ראש שם ובתוס' יו"ט בעדיות רק שבאמת יכולין לנדות בצנעא גם לת"ח רק שאם המעש' אמת שנתנד' עקביא וא"כ הי' המעש' שב"ד סקלו את ארונו ובאמת זה אי אפשר שהרי היה ת"ח וגדול בתור' וי"ח ובודאי היה חוזר בתשוב' ולא היה מת בנדויו וז"ש ח"ו שנתנד' אלא אלעזר ב"ח היה וז"ש ללמדך שכל המתנד' ומת בנדויו והוא תמוה דלמה לו להאריך כל העת בנדויו. ולפמ"ש אתי שפיר דשתים רעות עוש' אחת שסרח שבעבורו יתנד' וגם אם נתנד' למה לא חזר לבקש התרה ולא להשהות בנדויו עד שמת ולכך סוקלין את ארונו וזה ע"ד מ"ש הר"ן בנדרים דנודר כאילו בנה במה והיינו מה שלא שאל על נדרו וה"ה בזה ודו"ק. ובזה זכינו להבין מה שנחלקו ר"ה ור"ל במ"ק שם דר"ה אמר חזר וסרח מנדין אותו ור"ל פליג ע"ז ולפמ"ש י"ל דטעמו של ר"ה הוא משום דכל שעבר ושנה הותר' לו וא"כ עכ"פ אינו ברור שלא ישוב ור"ל ס"ל דכל שלא שנה אותו החטא בעצמו יוכל להיות שישיב וגם כיון דבודאי עשה תשוב' על פעם הראשון א"כ לא מקרי עבר ושנה. ובזה ניחא מה שאמרו בירושלמי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כמו ירבעם בן נבט וכ"כ הרמב"ם והיינו דירבעם בן נבט היה חטא והחטיא ואין מספיקין בידו לעשות תשוב' בזה בודאי מנדין והוה כמו מי שמת בנדויו והנה בנדה דף זיי"ן הקשו התוס' בגליון שם דכ"א מניח תפילין והא היה מנוד' והקש' אותי בחור משכיל בשנת תרכ"ד יום א' נצבים וילך דהא התוס' במ"ק כתבו דספוקי מספקא ליה כי היכא דהספק לדידן וא"כ מספק היה צריך להניח תפילין. והשבתי דעכ"פ לא היה צריך להניח כל היום עד שלא רצה להניח לבנו לחלוץ תפילין בע"ש סמוך לחשכה וזה ודאי אינו רק למצו' מן המובחר וספיקא לקולא ודו"ק. ואעתיק כאן מ"ש לי לעצמי במה שהיה מעש' בשנת תרכ"ה קודם שבועות שאיש אחד בריבו עם אחרים אמר על א' ראו מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו כו' וחרה אפם שקרא להם בשם הזה וע"כ ישבו ז' טובי העיר וקנסו אותו שלא יבא לבהכ"נ ארבעה שבועות והוא עבר ע"ז והרב האב"ד מוה' זאנוויל היה נבוך בדין זה. ואני אמרתי דאין להעניש אותו דכל שהוא דרך צחות ותפש לשון המשנ' אין קפידא בזה כמ"ש המהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ט"ז הובא בש"ך חו"מ סי' ת"כ ע"ש שהביא ראיות לזה. ואני הבאתי מתא דאמרו בירושלמי תענית דקראו לרבן גמליאל בהצותו עם ר' יהושע מקרא שכתוב בו על מי לא עברה רעתך תמיד ע"ש אף שהמקרא קאי על מי שאינו ישראל וכו' וכעין זה כתבו הפוסקים לענין לכתוב מקרא בלי שרטוט דכל שכתבו דרך צחות מותר לכתוב והיינו משום דאינו מתכוין לקרא בדרך קריאת מקרא רק לפחות וה"ה בזה:

ועוד נראה לי דבר חדש דכיון שהוא אמר רק לתלמידי והרי אמרו בסנהדרין דף כ"ב כמאן קורין לרשיעא בר צדיקא רשע בן רשע כו' ולפ"ז ה"ה שמותר לומר תלמידיו של כו' אחר שהתלמידים אינם טובים והוא מלמד אותם שוב מותר לקרות להצדיק עצמו בזה הלשון ואף שכתב בשו"ת מבי"ט ח"ג סי' ר"ו דלצדיק ת"ח אסור לקרות בלשון גנאי כבר כתבתי בהגהותי לחו"מ בסי' ת"כ שמצאתי בשו"ת תשב"ץ שכתב בהדיא דלא כדבריו ואף שאני כתבתי ראיה מהא דקרי ליה לר"א בר"ש חומץ בן יין הנה לעמ"ש המבי"ט בעצמו דהיכא שהאב מת ודאי אין להזכירו בלשון גנאי א"כ שם ר"ש מת ויעקב בקש שבמחלוקת קרח לא יזכר שמו ובלא"ה כבר כתב המבי"ט שדוקא בצדיק שהוא מפני שהוא ת"ח אבל לא בצדיק ע"י מעשים טובים לבד ע"ש.

סעיף י"ז אבל מה שנדוהו על שעבר ע"ד חכמים וכו' כ"כ הרמב"ם וכ' הב"י שלמדו מהך אמתא דבי רבי שעמד בנדוי ג' שנים ולא רצו להקל לו ושם לא משום חכמת' יתיר' דאית בה רק משום שנדת' ע"ד עביר' ע"ש וצ"ע דהראב"ד כ' בהדי' דלכך לא הקילו בנדוי ג' שנים משום דחכמ' יתיר' הי' בה ויראת חטא ולא רצו חכמים להתיר נדויה שלה שכל אדם צריך לשקול עצמו אם שקול כמו המנד' וכן קי"ל כמ"ש בעצמו לקמן וא"כ דבריו סותרין וצ"ע. והנה בענין הנדוי שדעת הרמב"ם פ"ז מת"ת ה"ב דנידוי הוא שמת' והראב"ד חולק דשעת' חמור מנדוי אני תמה דאף אם נסכים להתירוצים שתירץ הלח"מ שם לקושי' הב"י מכמה מקומו' דמשמע הנדוי הוא שמת' אבל תמה אני איך לא זכרו כלם ש"ס מפורש בנדרים דף ז' דהשומע הזכר' השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לאו הוא עצמו בנידוי ואח"כ אמרו דר"ה שמע לאתת' דאפק' ש"ש לבטל' ושמת' ואמר הש"ס דש"מ דהשומע הזכר' השם מפי חבירו צריך לנדותו וקשה הא ר"ה שמתה והוא חמור מנדוי וד' יודע שבלעדי בסוגי' הי' ק"ל דהיאך קאמר דשמת' הא אינה רק בנדוי. ואמרתי דע"כ שמת' היא נדוי ולהראב"ד קשה טובא ולהרמב"ם אתי שפיר דאמר שכ"מ שהזכר' השם מצוי שם מיתה מצוי' משום דשמת' הוא שם מיתה ולהראב"ד קשה ולחומר הנוש' רציתי לומר דהראב"ד מפרש דהשומע הזכר' השם מפי חבירו היינו מפי ת"ח וע' בשבת דף ק"נ וס"ל דיש חילוק בין ת"ח לע"ה בזה דבע"ה צריך שיחמיר טפי להיו' שמת' אבל א"כ הי' לו לומר ש"מ ד' וגם פשטת הלשון אינו מורה כן וביותר תימה על מ"ש הנימוק"י הובא ביתה יוסף כאן דשמת' אין לו תקנ' בתשו' עד שישוב ויתווד' ביום מותו וצ"ע דא"כ היאך קאמר ש"מ דצריך נדוי והא יש הבדל גדול בין נדוי לשמת' וגם הרי שרי לה לאלתר ואמרו ע"ז אין בין נדוי להפר' ולא כלום וצע"ג. עוד קשה מקידושין דף כ"ח בבי הא דקאמר דהקור' לחבירו עבד יהא בנדוי וקאמר שם דמשמתינן ליה אלמא דאין בין נדוי לשמת' ולא כלום. ומצאתי בשו"ת פ"מ ח"ב סי' קס"ח ראיו' להראב"ד ממ"ק דף י"ד דבעי מכוד' מהו שינהוג נדויו ברגל ופשוט ליה משמת' ולפענ"ד אין ראיה משם דלענין רגל אין כ"מ בין נדוי לשמת' דמשום כבוד הרגל אין לנדו' ולא לשמתי' וגם הביא שם ראיה ממ"ק דף ט"ז דאמר מי שמעת שמתא מפומא והרי במבזה ת"ח חייב נדוי וכמדומ' שראיה זו הרגישו הקדמונים ודו"ק. ולפענ"ד הי' נראה דבר חדש דע"כ לא אמרו דהמבז' ת"ח חייב נדוי רק באיש א"כ אף שהוא ע"ה מ"מ בר מצות הוא כמו הת"ח ואין לו עודף עליו רק שהוא ת"ח לכך סגי בנדוי אבל אשה לגבי צורב' מרבנן הנה מלבד שהוא ת"ח הוא נגדה בר מצות יותר וחייבת שמתא דחמיר טפי וכן הי' נראה לפענ"ד לולא שלא מצאתי לאחד שיאיר עיני בחילוק שבין איש לאשה ואם חומה היא מיושב בזה מה שהקש' הפ"מ שם עוד לשיטת הרמ"ך הובא בהגה"מ ובש"ך דהא דת"ח שנדה לכבודו נדויו נדוי הוא דוקא במי שנדה בשביל שביזה כבודו וגינהו בדברים שהם נגד כבודו אבל אם לא ביזהו רק שלא מכבדו בקימה והדור לא מועיל נדוי לכבודו וע"ז הקשה הא הך אתתא לא אכנע' מקמיה אבל לא ביזת' כבודו ואמאי אתחייבת בשמת' אם הי' מנדה אותה כדקאמר מי שמעת שמתא מפומיה ולפמ"ש יש לומר ה"מ באיש אבל באש' הוה חופפ' יתירא גם מה שלא קמה מפניו אמנם עדיין קשה דהא צורב' מרבנן הי' ורש"י פירש בתעני' דף ד' דצורב' מרבנן היינו בחור חריף וא"כ אם לא הי' צ"מ לא היתה חייבת לעמוד מפניו ורק בשביל שהוא צ"מ ושוב יקשה למה נתחייב' שמתא הא די בנדוי ואולי אשה אף מפני איש בחור חייבת לעמוד דהוא בר מצוה טפי ויכול ללמוד והיא אינה רשאית וגם זה דין חדש וצ"ע וע' נדרים דף נ' ע"ב אמר לבעט קאתית תהוי האי איתתא בשמת' וגם שם קשה על הראב"ד ולפמ"ש אשה שאני ודו"ק היטב וע' בנדרים דף זיין במנוד' אני לך כ"ע לא פליגי במשמת' כ"ע ל"פ ופירש"י דמכוד' חמור משמת' וצ"ע וע' בר"ן ורא"ש שם וע' גד"ת שער א' בענין זה וע' חולין דף י"ד דכל טבח שלא סר סכינו משמתין לו ופירש"י משום חוצפו' וכדאמר מנדין על כבוד הרב אלמא דשמת' שוה לנדוי וגם מבואר שם דשמתי' והכשירו וקשה על הנימוק"י מיהו יש לומר דכיון דנתגל' שהי' סכינו יפה א"כ בזה אפשר מודה הנימוק"י דהשמת' בטעו':

והנה בשנת תרט"ז ט' אלול הי' אצלי הרב הגאון מוהר"י שמעלקיש ני' ומסר לי שו"ת שכ' במה שהי' בזראוונ' אחד שנולד לו בן ולא הי' בעה"ב בביתו והנה שם יש חרם למי שגבי' לו יי"ש ממקום אחר בלי רשו' הפערפינאטירש דשם והנה מבואר בש"ע ס"ו בהג"ה דיש רשו' לב"ד להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר אם ימות ולא רצו למול לזה בנו וע"ז האריך הנ"ל דמחוייבין למול את בנו מכמה טעמים והנה יעברו לפנינו מ"ש דכיון דהאב אינו בביתו וא"כ על הב"ד חיוב למולו מי יפטר הב"ד ממצו' זו. הנה לפענ"ד אין מקום לזה דהרי כשם שהב"ד יכולין לנדו' אותו ולהחמיר עליו שלא ימול בנו מכ"ש שאין על הב"ד חיוב ולא חייבה תורה לב"ד אלא היכא שיש חיוב על האב בזה הב"ד במקום האב אבל כאן השת' הב"ד יכולין למנוע האב מלמול לבנו שזה המצו' עקרי' מכ"ש שאין הב"ד צריכין למולו וז"ב ומ"ש מעלתו בטעם השני והקש' על מ"ש הרשב"א במיוחסו' שכ' דחל מטעם כולל וע"ז הקש' מדברי הריב"ש דבפעולו' חלוקו' לא שייך כולל. לפענ"ד לק"מ דשאני התם דהוא נשבע על עצמו שפיר אמרו דלא חל אף בכולל כל שהם פעולו' חלוקו' אבל כאן אין הכוונ' משום כולל רק דכיון דיכולין הב"ד לגזור שיהי' בנדוי רק דדין נדוי הוא כולל דברי רשות עם מצוה וכיון שיכולין לנדותו לענין דברי רשות וכל שיש עליו דין נדוי ממיל' חל גם על דבר מצוה וזהו הענין דמנוד' אסור בתפילין והיינו משום שכיון שיש עליו דין נדוי ונדוי אסור בתפילין ומ"ש מעלתו להקשו' דליתי עשה דמילה וידחה הנדוי לא ידעתי כלל כיון דמנוד' אין למול הבנים וזה הי' הנדוי לקנוס אותו איך שייך דיבא עשה וידח' הא ע"ז גופא נדוהו וע"כ לא שייך עשה דוחה ל"ת רק בדבר שמשכחת זה בלי זה אבל כאן הא הנדוי הי' ע"ז גופא וכיון דנדותו שלא ימולו בניו א"כ היכא שייך דיבא עשה וידח' וצ"ע בבשמים ראש סי' קנ"ד מיהו בתשוב' ל"ק יאניב כתבתי בשנת תרכ"ה כיון דגם האשה מצוה להשתדל במילת הבן כמ"ש המקנ' בקידושין דף כ"ט ואני עשיתי סמך לזה בחבורי יד שאול סי' ר"ס מיבמו' דף ע"א והרי האשה מחוייבת להשתדל ובפרט כשהבעל אינו בביתו והיא עולה עמו ואינה יורדת כמ"ש הט"ז כאן והארכתי בזה הרבה:

אמרתי להעתיק כאן מה שנשאלתי בשנת תרי"ז ו' ויצא ממדפיס אחד פה שמדפיס חומשים עם פירוש אור החיים ועם ספר דעת זקנים מבעלי התוס' וכ' אליו המדפיס מטשערנאוויץ שהוא יש לו הסכמו' וחרמו' מרבנים גאונים על חומשים עם באר מים חיים ואור החיים ואף אם ירצו להדפיס אחד מהפירושים אסור להדפיס ומשך זמן הדפוס לא כלה עוד עד שנת תרי"ח וכך ראיתי כתוב בחומשים וזה טען שביריד לאשקיוויטץ קנה הזכו' מיד המדפיס מטשערנאוויטץ ויש לו עדים ע"ז שקיבל קנין מידו אבל לא גביתי עדות שהוא שלא בפני בע"ד וגם כי העדים הנ"ל הם מדפיסים ג"כ והיינו שנותנים להדפיס ספרים ולבי נוקפי אולי שייך חשש נגיע' שאולי עי"ז יסתחרו עם המדפיס מפה ואולי הם שונאים להמדפיס מטשערנאוויטץ והוה נגיע' אף על דרך רחוק' ונפלא' לא יעיד ונתתי לבי לעיין בזה אף בלי עדים אולי יש איזה היתר והטעם דכיון דזה אינו מדפיס על דמות ותבני' של זה האחר עד"מ שזה מדפיס על חצי בויגין וזה על רביעי' בויגין אולי ע"ז לא קאי החרם וע' בסנהדרין מ"ג דהוצרכו לבאר לא יריחו ע"ש עיר אחרת ולא עיר אחרת ע"ש יריחו ומשמע דאם לא ביאר בהדי' ה"א דאין בכלל רק יריחו בשמה ומקומ' ואין לך להוצי' בלשון החרם רק כמו שהוא בלשונו ומזה רצה ללמוד הגאון בעל אבן השוהם הובא בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' קכ"ד שגם חרגמ"ה לא הי' רק אשה נשואה ממש ולא ארוס' ונכנס' לחופה ולא נבעל' ע"ש וה"ה כאן כל שלא נדפס על תבנית הלז אין כאן ענין החרם. אך באמת ז"א דהרי בחרמו' הוה הדין כמו בנדרים דלא אזלינן בתר הלשון רק אחר הכוונ' וכמבואר סי' רי"ח וכאן עיקר הכוונ' בהחרם כדי שלא ידפיסו שנית ויהי' לזה הפסד ואם אתה מתירו לזה בזה הדמות להדפיס שוב כ"א יעשה כן וידפיס שנית בדמות אחר ויזיק לזה. ובזה כ"ל לדחו' ראיית הגאון הנ"ל בשו"ת זקני הח"ץ הנ"ל דחרגמ"ה שעיקר הכוונ' הי' בשביל טובת האשה שלא יגיע לה הפסד א"כ גם ארוס' ונכנס' לחופה דבכלם שייך הכוונ' הנ"ל אבל ביריחו דהקדיש יהושע והחרים א"כ פשיט' דלא ס"ד לאסור גם יריחו אחרת או עיר אחרת בשם יריחו וכעין זה כ' זקני הח"ץ ואני ביארתי הדברים באר היטב. ועכ"פ בנ"ד ל"ש היתר הלז. אמנם מה שיש לעיין בזה הוא כיון דמדפיס עוד פירוש הדעת זקנים והנה ל"מ אם נימא כמ"ש המלמ"ל פ"א מנדרים דחרמים הוה איסור חפצא א"כ כאן שא"א לתפוס איסור על החומש בלבד שיהי' אסור לקרו' בו כיון דעל הפירוש דעת זקנים א"א לאסור וגם על פירוש רש"י בודאי א"א לאסור אף שנדפס גם שם א"כ עכ"פ הוה כהותר החרם אלא אף לדעת התשב"ץ דחרם הוה איסור גברא עכ"פ כאן א"א לתפוס החרם על האדם שלא יחזור וידפיס החומש הנ"ל עם אור החיים כיון דעל כל פנים על דעת זקנים א"א לתפוס חרם על האדם והו"ל חרם שהותר מקצתו. איבר' דקי"ל בסי' רכ"ט ס"ב דבחרם דמיגז גייז אף שהחרים עשרה ב"א והותר אחד מהם לא הותרו כלם ואף דהח"ץ לא כ"כ כבר תמהתי ביד יוסף שם ס"ק א' ע"ז. אמנם נראה דניהו דזה עושה איסור אבל עכ"פ על הקונים ליכא שום איסור דהא כיון שהדפיס פירוש דעת זקנים וע"ז לא החרימו א"כ מה יעשה זה הקונ' שלבו חפץ בזה הפירוש אטו יחתוך פירוש האור החיים מה גם שהמוכר לא ירצה למכור רק הכל ביחד וא"כ על הקונים הניגשים ליכא איסור ועל המדפיס לא שייך איסור לקנסו דהוא טוען שקנאו מהמדפיס הזכו' ויש לו עדים ניהו דאנן יש לנו חשש וגם עדן לא נגבה העדו' אבל האדם לעצמו נאמן על עצמו אף נגד עדים כמ"ש הרשב"א בקידושין ובמהרש"א יבמו' דף פ"ח ובפ"י בכתובו' דף כ"ב וא"כ מה לנו בזה אם הוא משקר הוא עונו ישא ואנחנו נקיים. ובזה נראה לפענ"ד מה שהאריך בשו"ת זכרון יוסף אם חל החרם על הש"ס גופא דיהי' טעון גניזה ולפמ"ש תלוי בזה אם חרם הוה איסור חפצא או איסור גברא ודו"ק היטב

שם סעיף ל"א אעפ"י שלא הגיע הזמן עט"ז וש"ך שהאריכו דהעיקר כהמרדכי דא"י להתיר עד שיחול כמו בנדר ולפענ"ד נרא' עיקר דיכול להתיר הנדוי קודם שיחול דהרי גם בנדר הרבה פוסקים ס"ל לחלק דבזמן לא מקרי מחוסר מעשה דזמן ממיל' קאתי מכ"ש בנדוי דודאי יכול להתיר קודם וראיה נרא' לפענ"ד מהא דאמרו במ"ק והמנוד' שהתירו לו חכמים ופריך בירושלמי במה אנן קיימין אם כשהתירו לו לא יגלח וכו' ולמה לא מוקי כגון שנדוהו על זמן פלוני ולא חל הנדוי קודם ולא יוכלו להתיר ואף דיש לדחות דאם הי' מפייס בעל דינו לא חל הנדוי כלל וגם בזה לא מקרי אנוס כיון שהי' יכול לפייס קודם וכדאמרו בירושלמי מ"מ יקשה דהא הי' מצי לאוקמ' בנידוי מה שהי' צריך לעשות אח"כ ולא הי' יכול לפייס קודם ועוד כיון דאם הי' מפייס לא חל הנדוי מכ"ש שיכולין הב"ד להתיר קודם ואני תמה על המרדכי שאוסר להתיר קודם שיחול דהרי המרדכי בעצמו כ' דהמנד' עצמו בעוה"ז ועוה"ב אין לו התרה ומטעם דנדוי שלמעל' מי יתיר ויקשה ל"ל טעם זה ת"ל דלא חל הנידוי עדן וכן הוקבע בש"ע כאן סל"ב ואף דיש לדחוק כיון דשם כבר קיים התנאי א"כ מקרי חל הנדוי דז"א דא"כ למה יחול הנדוי כלל הא הי' ע"ת וקיים התנאי וע"כ כיון דנדוי ע"ת חל משום שחמור א"כ מעיל' לא יוכל להתיר קודם ומיהו יש לומר דכיון דמתיר לו מה שנידה בעוה"ז יכול להתיר ביחד גם מה שנדה בעוה"ב אבל אינו מוכרח וזכורני שבשו"ת תשב"ץ מפלפל בזה בדין דסעיף ל"ב הנ"ל ואין ת"י כעת ועכ"פ דברי הרא"ש וסייעתו נלפע"ד ברור:

שוב ראיתי בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' פ"ב וביתר ביאור ואריכות היא בח"ב סי' ע"ב ושם מבואר בהדי' דלדעתו אף אם נימא דיהודה התנדה בשתי עולמות מ"מ באמת יש לומר דאותו נדוי של עוה"ז באמת הותר לו ואפ"ה היו עצמותיו מגולגלים משום דבאמת אותו הנדוי של עוה"ב עדן לא חל ולא יכלו להתיר קודם ואף דהנדוי בעוה"ז הותר מ"מ לא הותר אותו של עוה"ב ע"ש שדחה בזה דברי רבינו ירוחם שהוצי' מדברי הש"ס הנ"ל במכות דף י"א דלמדו מיהודה דנדוי ע"ת צריך התרה והוקשה לו למה באמת לא התירו לו ליהודה הנדוי ומזה הוציא דכיון שנתנדה בעוה"ב א"י להפר וכמבואר כאן סל"ב וע"ז כ' התשב"ץ דיש לומר דלא יכלו להתיר משום שלא חל ע"ש והרי מדברי רבינו ירוחם שלמד מזה הדין הנ"ל וכן הוקבע בש"ע ע"כ מוכח דס"ל כשיטת הרא"ש רבו דיכול להתיר הנדוי קודם שחל ות"ל שכוונתי מדעתי לראיה זו והן הן דברי התשב"ץ ומ"ש לדחות דכיון שהותר בעוה"ז הותר גם לעוה"ב דחה התשב"ץ שם דאין זה תלוי בזה. ובחידושי אמרתי ראיה לשיטת רבינו ירוחם שלמד מהך דיהודה דהמנדה בעוה"ב אין לו התרה דהנה באמת התוס' הקשו בכתובות דף ס"ט ובמכות שם בהא דאמרו דאפי' ע"ת צריך הפרה דלמה יהיה צריך הפרה כיון דקיים התנאי ממיל' נתבטל הנדוי וכמו בכל נדוי ע"ת וכדומה וכתבו דכיון שלא הי' בידו לקיים דהי' ירא שמא יעכבו אדון מצרים וגם מארי' וגנבי. ועדיין לא נתברר דלו יהא דלא הי' בטוח מ"מ במה יצא מכלל תנאי דעלמ' וראיתי בחידושי ריטב"א במכות דף י"א שם שהוסיף איזה דברים וכתב דהוה כאילו הפליגו בדברים כיון דאין בידו לקיים ע"ש. אמנם כן עדיין יקשה דמלבד דל"מ בדיני תנאים דאם יתנה ע"מ שיבוא חברו ממדינה אחרת לכאן יהיה תנאי שאי אפשר לקיים וע' בגיטין דף פ"ד גבי הרי"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע דרבנן סברי דאינו גט משום דיכול לקיים שיעלה לרקיע ע"י שם כמ"ש התוס' ואף לדידן דקי"ל כיהודה בן תימא דהפליג בדברים הוה מ"מ זה דוקא בדבר הנמנע מצד הטבע אבל כאן לא היה דבר היוצא מטבע דמאדון הארץ י"ל דסמך יהודה על גבורתו וגם מסתמ' לא יעשה אדון מצרים דבר שלא במשפט והנני מוסיף דאם הי' נודע להם שהוא יוסף בודאי לא היו מתייראים כל וגם מארי' וגנבי פשיטא דבדרך הטבע עוברים אנשים וילדים ממרחקים ואין פוצה פה וע"כ נראה דמכאן ראיה ברורה לדברי רבינו ירוחם דהמנדה עצמו בעוה"ב אין לו הפרה דמי יעלה לרקיע וידע אם מחלו לו מן השמים וכמ"ש הש"ך כאן ס"ק מ"ח ולפ"ז כיון דהוה נדוי חזק שא"י להפר א"כ פשיט' דאף דקיים תנאו לא הופר דהרי הוה כמפליג בדברים דמי יתיר חלק שמים ואולי בשמים לא קיים התנאי כראוי וז"ב ופשוט. ובזה מיושב היטב מה דמקשים העולם וכן הקשה בשו"ת תשב"ץ שם בסי' ע"ב דאיך הוכיח הש"ס דנדוי ע"ת צריך הפרה מיהודה ודלמא שאני יהודה דנידה עצמו בעוה"ב ולדברי רבינו ירוחם ל"מ הפרה ובתשב"ץ נדחק מאד בזה וכמדומה שבאור החיים למהר"ח בן עטר בפרשת ויגש האריך ג"כ בזה ולפמ"ש א"ש דאם נדוי ע"ת א"צ הפרה כל שקיים התנאי שוב יקשה קושית התוס' דכל שקיים התנאי מ"ל שנתנדה בעוה"ב ולא גרע מכל תנאי דעלמא ולא שייך כאן לומר דהוה כמפליג בדברים דהכניס עצמו בנדוי עוה"ב וחלק שמים מי יתיר דזה כל שצריך הפרה אבל אם נימא דא"צ הפרה שוב לא הפליג בדברים דכבר כתבתי דהיה ביד יהודה לקיים מצד התנאי ומצד התנאי לא הפליג בדברים וכל שלא הפליג בדברים מצד התנאי שוב לא הכניס עצמו בנידוי עוה"ב דבידו לקיים וע"כ דנדוי ע"ת ג"כ צריך להפר וכל שצריך הפרה שוב מי יתיר לו חלק שמים והכניס עצמו בדבר שאין בידו לקיים ודו"ק. עכ"פ דברי הש"ע כאן מוכרחים ודו"ק. שוב ראיתי בדברי התוס' במ"ק דף י"ד ד"ה ומנודה שהביאו הירושלמי שהבאתי בתחלת דברי וכתב וכן מי שנשאל לחכם מוקי לה כשבא בחוה"מ אי נמי לפני המועד לא מצאו בו פתח ודבריהם תמוהים לכאורה דמה כתבו דמיירי בבא בחוה"מ הא מ"מ היה יכול לבא קודם המועד ובאמת הרא"ש לא העתיק רק תירוצם האחרון דלא מצאו פתח וראיתי במהרש"א שפירש דבריהם דכוונתם שלא היה חל הנדר קודם המועד ולא יכלו להתיר קודם ולפ"ז יתחזק הקושיא מ"ש למעלה דא"כ למה לא תירץ הירושלמי גם במנודה כן וע"כ דהנידוי יכול להתיר גם קודם שחל. הן אמת דראיתי בירושלמי ולא כתב רק תירוץ השני שלא מצאו לו פתח קודם הרגל אבל נרא' דתלוי בפלוגתת הרא"ש עם רש"י דהרא"ש כ' דלפי הירושלמי למ"ד דפותחין בחרטה א"כ אין מתירין לו דניקל להתיר ולפ"ז אף כשהיה בדעתו להשלים הנדר ובמועד נמלך ל"ח אונס ורש"י לא פירש כך ע"ש וע' בטור או"ח סי' תקל"א ובב"י וד"מ שם ולפ"ז לשיטת רש"י דחשוב אונס א"כ י"ל דמיירי בבא בחוה"מ והיינו דקודם המועד חשב להשלים הנדר והירושלמי לשיטתו דס"ל דבכה"ג לא חשיב אונס וכמ"ש הרא"ש וא"כ שפיר כתבו התוס' דלדידן דלא קיי"ל כהירושלמי א"ב גם כשבא בחוה"מ מתירין לו והרא"ש לשיטתו דפסק כהירושלמי ולכך השמיט התירוץ הלז ועשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תצ"ח:

והנה הרמב"ם כתב דאם נדוהו בשביל שביזה החכם ושב דמתירין לו הנידוי מיד והוא מהש"ס דאין בין נדוי להפרה ולא כלום. וראיתי בספר סדר למשנה מהגאון מוה' זאב וואלף באסקוויץ זצלה"ה בפ"ו מת"ת שהקשה דא"כ איך שייך לומר דעקביא בן מהללאל נדוהו על שאמר דוגמא השקוה ולמה לא ביקש מחילה על שזלזל בכבודם כי באמת לא היה צריך לחזור על גוף הדין שחלק נגדם דהוא שמע ג"כ מפי המרובים ורק על שזלזל כנגדם ועל הזלזול פשיטא הצדיק גדול כמוהו לא חזר בו וע"כ דא"י להתיר קודם הגיע הזמן הנדוי ומת בתוך הזמן ע"ש שנדחק ולפענ"ד הדבר ברור דשם דאמר דוגמא השקוה והיינו שהי' בני גרים ולפי כל הפירושים רמז להם שהי' בני גרים וכיון שהי' מבני בניו של סנחרב א"כ זלזל גם בכבוד אבותם וכבר מבואר באו"ח סי' תר"ו דבזה שהוציא ש"ר לאיזה איש לא ניתן למחול דאיכא דשמע בהזלזול ולא שמע בהפיוס ואיכא חשדא ומכ"ש בהוציא ש"ר על אבותיהם מתים דבודאי ל"מ המחיל' א"כ לכך לא היה מועיל מה שחזר בו עקביא ואף דמבואר בסמ"ג דאם רצה חבירו ולא נתפייס מתירין לו היינו בדבר דלא זלזל רק בכבודו בלבד אבל בזה לא הי' שמעיה ואבטליון יכולין למחול כבוד אבותיהם ומשפחתם ולכך מת בנדויו. ובזה נלפענ"ד מה דאמרו בעדיות פ"ה וברכות דף י"ט ונדוהו ומת בנדויו וסקלו ב"ד את ארונו ואח"כ בר"י שאמר שנידו את אב"ח ששלחו ב"ד והניחו אבן גדולה על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו ותמה בזה בסדר למשנה דלמה שינו את לשונם דשם ב"ד סקלו את ארונו וכאן היה ע"י שליח וגם כאן מבואר שסקלו וכאן מבואר שהניחו אבן גדולה על ארונו והנה בהשינוי הלז שסקלו ב"ד את ארונו וכאן קתני והניחו אבן על ארונו רצה הרב בעל סדר למשנה לחלק שעקביא ב"מ לצדקתו באמת חזר בו ולכך הקלו שסקלו ארונו בעצמם וסקל אינו כמו הניח אבן על ארונו ע"ש שהאריך ובמחכ"ת לא נזכר לאחריתו שהמשנה מסיים ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו הרי שסקלו והוה שוה בשוה להניחו אבן על ארונו וע' מ"ק דף ט"ו מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו ר"י אומר לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו ע"ש. והנה הן הנה דברי ר"י כאן דמה שהניחו אבן ע"ג ארונו זה מקרי סיקול ארונו. אבל אכתי קשה דלמה לא סיים גם למעלה הך ללמדך. ולפמ"ש א"ש דבאמת לת"ק דנדו עב"מ וא"כ אין ראיה לכל המתנדה ומת בנדויו דבכ"מ מועיל תשובה וכאן לא הועיל שהוציאו שם רע על כל המשפחה ובזה מיושב מה שהקשה עוד לשיטת הרשב"א דמי שמת בנדויו יכולין להתיר לו נדוי והביא ראיה דכשמת ר"א עמד ר"י ואמר הותר הנדר והקשה דא"כ למה לא התירו גם לעקביא שהיה עכ"פ גדול כר"א ע"ש ולפמ"ש א"ש שם לא היה ר"א מתריס נגד אדם רק נגד החכמים שבאותו הדור וברכוהו והם יכולים להתיר לו משא"כ כאן דחלקם של משפחת שמעיה ואבטליון מי יתיר ובזה מיושב דברי הריטב"א שכתב במ"ק דף י"ז בהך דעיילוהו למערתא דדייני וקבלוהו והקשה הריטב"א דהא כל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו אלמא דאין מתעסקין כלל בקבורתו וכאן נטפלו בו וכתב דצורבא מרבנן שאני ועוד דשם לא חזר בתשובה לפייס שיתירו לו נדויו משא"כ כאן ע"ש ותמה בסדר למשנה דמה יענה להך דעב"מ דודאי היה ת"ח גדול ואפ"ה סקלו ארונו ולפמ"ש א"ש דשם לא היה מקום להתיר לו הנדוי דמי שמזלזל בכבוד המתים אין לו תקנה וע' באו"ח סי' תר"ו ולכך סקלו ארונו. ואולי יש ליישב ג"כ מה שהאריכו הכ"מ והמלמ"ל דלמה נדוהו לעקביא הא חכם שסרח אין מנדין אותו ולפמ"ש שאני התם דפגע בכבוד המתים וגם שמעיה ואבטליון אולי כבר מתו. ושוב ראיתי בפ"ז שהסלמ"ל בעצמו כתב כן בישוב קושית הכ"מ והמלמ"ל וע"ש שהעתיק בשם המלמ"ל דברים שלא נמצאו לפנינו במלמ"ל:

ודרך אגב אזכיר מה דק"ל בהא דאמרו ביומא דף ע"א דהכה"ג אמר לשמעיה ואבטליון ייתון בני עממיא לשלם והרי הזכיר להם שהם בני גרים ולא מצינו שעשו לו איזה עונש והרי עקביא בו מהללאל אמר דוגמא השקוה ורצו לנדות אותו והרי זה קשה מזה ואף שהכה"ג היה ת"ח גדול בודאי לא היה גדול יותר מעקביא בן מהללאל ואפ"ה חשו חכמים לכבודם של שמעיה ואבטליון. ואולי שם הי' לאחר מיתה וגדולים צדיקים במיתתם. אבל בש"ע משמע דאחר מיתה קיל יותר מבחיים וכן מצינו לענין כבוד ת"ח דקיל לאחר מיתה יותר מבחיים ואילו לענין כבוד ת"ח שחרפו בחיים חמור שמרגיש הבזיון יותר אבל בכבוד המשפחה המתים חמורים יותר וצ"ע. וראיתי בברכי יוסף סי' רמ"ז שהביא בשם תשובת רבינו אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל שכתב דמה דאמרו דת"ח מנדה לכבודו דוקא לע"ה אבל ת"ח שמזלזל לת"ח חכמים אחרים יראי שמים וחסים על כבוד שמים יעיינו בדינם ויראו שיפייסו הנעלב שימחול לחבירו ויגערו בחבירו כפי חטאו ויכניעוהו לבקש מחילה בצינעא ולא בפרהסי' בפני ע"ה וצ"ע דבירושלמי במ"ק פ"ג גבי ר' ירמי' דשלח לר"י בר בון דבעי מנרתא דכסף ורצה ר"י בר בון לנדותו לבסוף נדו זה את זה וחשו שניהם לנדויים והא שניהם ת"ח הי' ואסור להם לנדות זא"ז והי' להם לת"ח אחרים להכניס עצמם בזה וע' מלמ"ל מ"ש בכוונת הירושלמי בזה בפ"ו מה"ת ח"א:

שוב זכיתי ומצאתי בשו"ת הרדב"ז בחלק חמישי סימן שני אלפים רל"א שהביא דברי רבינו אברהם האלו ומשם נרא' שלקחם הברכי יוסף שהרי רמז אח"כ להרדב"ז כת"י שני אלפים רל"ט. וכפי הנרא' פי' הרדב"ז דר' ירמיה באמת שלא כדין רצה לנדות לר"י בר בון ואפ"ה אף שנדה שלא כדין מ"מ חייב לנהוג כבוד בנדוי ולחוש לזה אבל באמת אין מהראוי לנדות ת"ח אף שהוא ג"כ ת"ח. ובזה מיושב מה שהקשיתי למעלה מהך דכה"ג שאמר לשמעיה ואבטליון דייתון בני עממיא לשלם ולא נידו אותם לכבודם משום דמסתמא גם הכה"ג היה ת"ח ואף אם לא היה כמוהם אסור לנדות אף ת"ח קטן ממנו כמ"ש מהר"י קאשטרו הובא בבר"י שם ודו"ק וגם מצאתי דברי המלמ"ל הנ"ל ברדב"ז ע"ש והק"ע במ"ק שם דחה דברי המלמ"ל ובאמת שגם הרדב"ז כ' כן ודו"ק:

והנה נשאלתי באחד שנדה עצמו בעה"ז ועה"ב אם דיבר כך וכך ונשאלתי אם יש לו הפרה ולפענ"ד י"ל דבכה"ג אף שנדוי על תנאי חל וצריך הפרה כמבואר במכות דף י"א ובטוש"ע יו"ד סי' של"ד סעיף למ"ד היינו כשהנדוי היה על להבא שאם לא יעשה הדבר הזה והי' תנאי דומיא דיהודה דאמר אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים דאז עכ"פ היה חלות הנדוי עכ"פ בשעת הנדוי היה ספק אם יקיים אבל כל שנידה עצמו על לשעבר אם עשיתי זאת או אם דברתי כן יהי' בנדוי א"כ כל שיודע שלא עשה כן א"כ לא התחיל הנדוי לחול וא"כ א"צ התרה וממילא אף שנדה עצמו בעה"ז ובעה"ב כל שא"צ התרה כלל שלא התחיל הנדוי ממילא א"צ הפרה ואין מקום לחשש זה וע"כ שאלתי את האיש הנ"ל אם יודע בבירור שלא עבר ע"ז שנדה עצמו וא"כ לא חל הנדוי וא"צ לחוש כלל כן אמרתי בר"ח טבת שנת רי"ז וחפשתי בספרים ולא מצאתי דבר והנלפענ"ד כתבתי וע' תוס' כתובות ס"ט ד"ה ובשמתא שכתבו דוקא בדבר שהמנודה מסופק בשעת הנדוי אם יתקיים התנאי ע"ש א"כ בכה"ג שאינו מסופק כלל לא חל הנדוי וז"ב כשמש. והנה בענין הנידוי אם יכולין להתיר קודם שחל אני רואה כעת דיש לומר דרק לאפקרותא ל"מ עד דחל שמתא אבל כל שהוא סתם נדוי יכול לשאל וצע"ג:

שם סעיף ל"ה ואפי' התירו לו בחלום וכו' וצריך עשרה בני אדם וכו' הטעם דשמא נתנדה מפי הקב"ה וכל בי עשרה שכינת' שריא. ולפענ"ד נראה דמי שנתנדה בחלום אסור בתשמיש המטה ובכל הני דברים דהוה אבעיא ולא אפשיט' והטעם דהרי בהא דמבואר בעירובין ח"י ע"ב דאדה"ר פירש מאשתו ק"ל שנים כתב המהרש"א לפי שהי' בנדוי כדאמרו שם לכך נאסר בתשמיש דאף שמנודה מותר בתשמיש מ"מ כאן מנודה לשמים הי' ואסור בתשמיש ע"ש וא"כ מנודה בחלום דחיישינן ג"כ שמא נתנדה מן השמים אסור ג"כ בתשמיש וממילא ה"ה דנאסר בכל הני דברים. ובאמת בגוף דברי המהרש"א לפענ"ד צ"ע דאף אם נימא דמנודה מותר בתשמיש היינו משום דהוא משועבד לאשתו דא"א לו לאסור עליה והיא לא חטאה אבל שם דגם חוה היתה בנדוי הלז שגם היא פשעה ואכלה מעץ הדעת ואדרב' אדם התנצל שהאש' אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל וא"כ גם היא נאסרת בתשמיש המטה ולכך פירש מאשתו כנלפענ"ד:

והנה הרמב"ם כ' פ"ז מת"ת ה"א חכם זקן בחכמ' וכן נשיא או אב ב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסי' לעולם אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחטא בשאר חטאות מלקין אותו בצנע' שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אעפ"י שכשל כסהו כלילה ואומרים לו הכבד ושב בביתך ומקורו ממ"ק דף י"ז דאמר ר"ל ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסי' וכו' ולפענ"ד הכוונה עפמ"ש בברכות דף י"ט דת"ח שעבר עביר' בלילה אל תהרהר אחריו ביום דודאי עשה תשוב' וא"כ לכך אין מנדין אותו כשסרח דודאי עשה תשוב' וז"ש כסהו כלילה אבל כשעש' כירבעם בן נבט דחטא והחטיא את הרבים ע"ז לא מועיל תשובתו דמ"מ הרבים שהחטיאו הם לא עשו תשוב' ולכך מנדין אותו בפרהסי' וכן כשחטא חטאת אותן שחייבין מלקות בזה לא מועיל תשוב' דא"כ כל אדם יאמר ששב ולכך מלקין אותו בצנע' דבאמת יש לומר דשב רק לענין מלקות ל"מ תשוב' כמ"ש וכמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ק או"ח סי' ל"ה דלכך מלקין אותו בצנע' דבאמת יש לומר דשב וע"כ אין מפרסמין ודו"ק. ובזה נרא' לפענ"ד ליישב מה דהקש' הכ"מ מהך דרוגמא השקוה שנדו אותו ובאמת הירושלמי מקשה קושיא זו אבל לא תירץ כלום ועכ"מ שם ובמלמ"ל שם ולפמ"ש יש לומר דכל הטעם שאין מנדין הוא משום דעשה תשוב' אבל מבזה ת"ח אף דעוש' תשוב' צריך לבקש מחילה מהת"ח וכל שמת צריך לילך על קברו וכל שלא רצה לילך אז מחוייבין לנדותו. ובזה יש לבאר דברי הירושלמי פרק ואלו מגלחין שהביא הכ"מ והמלמ"ל שם וז"ל הירושלמי ביומי דר' ירמי' אתא עקא על טבריא שלח בעי מנרתא דכספ' גבי ר"י בר בון שלח אמר עדיין לא שב ר' ירמי' מרעתו וביקש לנדותו והוה ר"ח ברי' דר"י עטושא יתיב תמן א"ל שמעת שאין מנדין את הזקן אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו א"ל דוגמ' השקוהו וכי כירבעם בן נבט וחביריו עשה ונדוי אלין לאלין ותשו אלין לאלין וצריכין משתרין אלין לאלין עכ"ל הירושלמי והדברים תמוהים דלמה ביקש ר"י בר בון לנדות לר' ירמיה על שבקש ממון ממנו והמלמ"ל מפרש דר' ירמי' בעי לנדות לר"י בר בון ע"ש. והנה לשניהם גם יחד אינו מובן הענין וגם באמת הקושי' במקומ' דלמה אמר ר"ל דת"ח שסרח אין מנדין אותו וקשה מהא דדוגמ' השקוהו ובשו"ת אבקת רוכל סי' ר"ב האריך ג"כ וכי לא ידעו מהך דדוגמ' השקוהו וגם בתחל' מה קסברו ולבסוף מה קסברו ע"ש וע' בספר טל חיים שנדפס מחדש מ"ש הוא בזה ולפענ"ד נרא' דהנה באמת אמרו בב"ב דר"נ בר ר"ח רמא כרגא ארבנן וא"ל רנב"י עברת אדאוריי' ודרבנן ע"ש דת"ח פטורים מזה ואסור להטיל עליהם מס וא"כ לכך אמר ר"י בר בון עדיין לא שב ר' ירמי' מרעתו [והוא לדעתי מליצה לקוחה ממה דכתיב בירמי' סי' מ"ם ועודנו לא ישיב דקאי על ירמי' וע"כ תפס לשון עדיין לא שב ירמי' מרעתו] והיינו שעבר אדאוריי' וארבנן שרצה להטיל כרגא על ת"ח כפירוש הק"ע וע"ז אמר ר"ח ברי' דר"י עטושא שמעת שאין מנדין לזקן וע"ז שפיר מקשה מדוגמ' השקוהו והיינו כמו דשם בדוגמ' השקוהו שפיר עשו דע"ז לא מועיל תשוב' מכ"ש ברצה להטיל מס וע"ז לא מועיל תשוב' כדאמרו בברכות שם ל"ש אלא בגופו אבל בממונ' עד דמהדר למריה והיינו דלענין זה ל"ש תשוב' דמ"מ ממון חבירו הוא ואינו מועיל עד שירצ' את חבירו וא"כ למה תבע מר"י בר בון ועבר אדאוריי' ואדרבנן דרצה לחייב הת"ח משום זה לא מועיל תשוב' דמ"מ עבר על שרצה להטיל כמ"ש מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עלייהו וע"ז אמרו דנדו אלו לאלו. והנה לפמ"ש הספר חסידים דה"מ דוקא שלומדים יומם ולילה אבל כל שעוסקין במו"מ ג"כ אינם פטורים והש"ך בסי' קס"ג הביאו וכ' דלא קי"ל כן כמבואר ביו"ד סי' רמ"ג א"כ אפשר דנחלקו בזה דר' ירמי' אמר דר"י בר בון אינו לומד יום ולילה ועוסק בפרקמטי' ואח"כ נתיישב דאפ"ה פטור ולכך בתחל' נדו אלו לאלו ואח"כ נתיישבו דשלא כדין עשו לכך צריכין משתריין אלין מאלין ודו"ק כנלפענ"ד. שוב ראיתי ביו"ד סי' רמ"ג דאם החרימו הציבור על ת"ח ליתן אין בחרם שלהם כלום ות"ח יכול להחרים ולשמת הציבור שיתנו בעדו דמיו ע"ש ובזה מבואר כל דברי הירושלמי וגם שאפשר שבזה נחלקו בתחל' ולבסוף חזרו בהם ודו"ק. ובאמת כל דעבר אדאוריית' ואדרבנן הו"ל כמבזה ת"ח דהא ת"ח א"צ שמירה ומה"ט לא נוטלין מהם מס וכשביקש מס הו"ל כמבזה ת"ח וע' בירושלמי גבי ר"ל מצטרכי דינא משמע שם דהירושלמי ס"ל דאף במנדה למי שאינו חייב נדוי מ"מ חל הנדוי וגם זה מנודה ושניהם מנודין ושניהם צריכין להתיר להם ע"ש וא"כ גם כאן אתי שפיר ודו"ק:

שם סעיף מ"ג המעכב את הרבים מלעשות מצוה. אעתיק כאן מ"ש בזה בעיר א' נקבצו הרבה נפשות ישראל לחתום בכתב בקשר בעסקי קהלתם יאמרו לנדותו ולא יוכל אדם להתירו מלבד ד' או חמשה אנשים אך א' מהמתירים היה הרב הצדיק החסיד מוהר"מ מפרעמישלאן ולהיות שהיה עיו"ט א"א לשאול את פיו ולהתוועד עמו להתיר וחלקו מי יתיר. ואמרתי לעיין אם הנדוי חל וגם אם יש כח ביד אנשים המתירים אשר ישנם פה להתיר אף בלי הרב מוהר"מ הנ"ל. והנה הנדוי בודאי חל משום שהי' מעכב את הרבים מלעשות מצוה כי נודע כמה קשה הדבר לקבץ חתימות לדבר כזה. אמנם אם יש מקום למצוא היתר לכאורה כיון שתלוי באותן חמשה אנשים הנקובים בשמות א"כ גם הם א"א להתיר זולת בשיתירו כלם ביחד דאל"כ מי יתיר חלקו של אותו האיש והם תלו באופן שיתירו כל אותן החמש. והנה בכל הלכות נדוי כמעט שעברתי על כל הסימן בטור וש"ע ולא מצאתי נזכר מזה דבר אך בהלכות נדרים סי' רכ"ח סעיף מ"ם מבואר מי שהשביע את בנו שלא ילוה לאחרים כ"א ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות א' מהם והוא משו"ת הרשב"א שמדמה למחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה גבי אביו ואמו קלל דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו וקי"ל כר' יונתן ואף זה כשהשביע לא השביע אלא שלא ילוה כ"א ברשות שניהם או ברשות א' מהם. ולפ"ז גם בנ"ד אפשר כשתלו באותן אנשים לא כוונו שלא יוכלו להתיר כ"א ברשות כלם רק שכל א' יוכל להתיר. איברא דגוף הדין צ"ב כמ"ש הט"ז דמנ"ל זאת להקל כיון דיש לו שני משמעות א"כ הו"ל ספק נדרים להחמיר והאריך בקושיות רבות ע"ש:

והנה בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ד' האריך בזה וכ' דס"ל להרשב"א דעיקר פירושו הוא כל א' בפ"ע עד שיפרוט לך יחדיו ועוד כתב דס"ל להרשב"א דלעולם לא משמע שניהם ביחד או כל א' בפ"ע רק דיש לו באמת שני משמעות נמצא דלכך בקללת אב ואם משמע בין שניהם ביחד או כל א' בפ"ע וגם בחורש בשור וחמור היה עובר על חורש בשור או בחמור לבד וגם בחורש בשור וחמור ביחד וגם בנדון דהרשב"א משמע בין ברשות שניהם ובין ברשות א' לבד יכול להלוות עכ"ד שם בקצרה ואני תמה על אא"ז הח"ץ ז"ל דלמה לא זכר שם דברי התוס' ביומא דף נ"ח ע"א ד"ה ר' יונתן שהקשו תימה לי והא ר' יונתן אית לי' דמשמע שניהם כא' ומשמע אחד א' בפ"ע והכא משמע דאית ליה דוקא מזה בפ"ע ומזה בפ"ע וכתבו כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד סתום מן המפורש וכו' הרי מבואר דלר' יונתן משמע הכי והכי והוא כתב כתירוץ הראשון דהרשב"א ס"ל דוקא כל א' בפ"ע. ודוחק לומר דהרשב"א באמת חולק על התוס' ומיישב באמת קושית התוס' דמשמע דוקא כל א' בפ"ע דמנ"ל להרשב"א זאת ומה"ת לאפושי פלוגתא ומשמעות דורשין בין התו' להרשב"א וע"כ העיקר כהתירוץ השני דבאמת יש לו שני משמעות בפ"ע וביחד ולכך לולא דכתיב יחדיו בשור וחמור היה אסור לחרוש בשור או בחמור לבד וגם בשניהם ביחד היה אסור ולכך אצטריך למכתב יחדיו. ובחידושי אמרתי ראיה ברורה לזה מהא דאמרו בסנהדרין דף ס"ו אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו וכו' ת"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהם כא' ומשמע כל א' בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. והנה בראשית ההשקפה תמהתי על שניהם גם יחד על ר"י ור"י דמנ"ל לדרוש מאת אביו ואת אמו אביו ואמו ביחד הא אדרבא בכמה מקומות אמרו דאת אפסקיה וע' בריש מגלה דאמרו אתי את ופסיק הני בי"ד והני בט"ו וא"כ ה"ה בזה דכתיב ואת אמו א"כ י"ל דפסיק. אמנם נרא' דבב"ק דף ס"ה אמרו א"ל רבנן את פסקי' קרא ורשב"י ואת ערבי' ורבנן אמרו לך לא לכתוב לא וי"ו ולא את ורשב"י אמר את לא סגי דלא כתיב לאפסוקי בין ממון גבוה להדיוט הלכך אתי וי"ו ערביה קרא. הנה ראינו דהוי"ו דואת ערביה ודוקא במקום שיש סברא דצריך את לאפוקי וע' באא"ז שער אפרים סי' מ"ח בהגהת בנו הרב ז"ל ע"ש ולפ"ז גם כאן כיון דכתיב ואת הדר ערביה וא"ל דלא לכתוב לא וי"ו ולא את דזה אינו דאי לא כתיב את כלל לא הוה ידעינן כלל הפירוש דאם היה כתיב איש כי יקלל את אביו אמו לא היה לו שום ביאור כלל ואם היה כתיב אביו ואמו הי' משמעותו שניהם כא' וכל א' בפ"ע והיינו מחייבין בין כשקלל שניהם ביחד או כל א' בפ"ע ולכך כתיב ואת דהדר ערביה דדוקא בשניהם יחד. וגם בפשיטות י"ל דאם נימא דלא הדר ערביה יקשה דהיה לו למכתב כי יקלל את אביו ואמו והי' משמע שניהם כא' וכ"א בפ"ע והיה חייב בין מקלל שניהם ביחד ובין מקלל כ"א בפ"ע ולמה כתיב את בהדי וי"ו וע"כ דהדר ערביה דדוק' שניהם ביחד ואם היה כתיב אמו היה משמע כ"א בפ"ע ג"כ כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל. ובזה עמדתי על דברי רש"י שם שכתב ר' יונתן אומר מתחלת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ותמה בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' י"ז וביאר דבריו ביותר בסי' ס"ח דלמה אמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו דמשמע דאי לא כתיב יחדיו היה משמע כל א' בפני עצמו הא כאן היה משמע דוקא ביחד מדכתיב וי"ו מוסיף על ענין ראשון כמ"ש רש"י ולפמ"ש א"ש דאדרב' משמע כ"א בפ"ע ג"כ לר' יונתן כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל דיש לו שני משמעות וא"כ אלולי דכתיב יחדיו פשיט' דהוה אמרי' דואת פסק דאל"כ למה כתיב את ולא כתיב אביו ואמו דיש לו שני משמעות וז"ב ונכון. הן אמת דאכתי צ"ב דהא חזינן דאת הוה פיסוק ענין ורק דהוי"ו ערביה וא"כ איך אפשר דאם הי' כתיב אביו ואמו בוי"ו בלבד היה לו שני משמעות ומדכתיב ואת מורה דוקא על הריבוי הא אדרב' את מורה על הפסק הענין והוה יציבא בארע'. אך אחר העיון נרא' דהדבר נכון דהנה הוי"ו מורה על הריבוי אבל יש לו משמעות גם על נפרד ולפ"ז כיון דכתיב ואת משמע שגם דבר הנפרד דהיינו אביו גם אמו ושניהם גם יחד קלל והמבין בל' הקדש ידע כי הדברי' מיוסדים על עומק הלשון דוי"ו לבד יש לו שני משמעות אבל אם כתיב ואת מרבה דוקא שניהם ביחד ודו"ק היטב והדברים נכונים:

שוב ראיתי בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' קל"ג שהאריך ג"כ בישוב דברי רש"י שנתקשה המהריב"ל וכ' ג"כ דואת הדר ערביה אבל דרך בדרך אחר ולפענ"ד מ"ש נכון. אך אחר העיון עדן קשה דבריש מגלה מבואר להיפך דאמרו שם אי הוה כתיב את יום ארבעה עשר וחמשה עשר כדקאמרת השתא דכתיב את יום י"ד ואת יום ט"ו אתי את ופסיק. הרי דאם היה כתיב את יום י"ד וט"ו היה הוי"ו מורה על שניהם גם יחד והשתא דכתיב ואת יום ט"ו מפסיק הענין א"כ מבואר דהוי"ו מרבה דלא כר' יונתן דאמר דיש לו ב' משמעות וגם אי כתיב ואת בוי"ו העטוף מפסיק והרי שם מבואר דאת אביו ואת אמו משמע שניהם יחד לר' יאשיה ולר' יונתן יש לו שני משמעות ואין מקום לחלק וע"כ נרא' דשם אפשר למכתב להיות עושים יום י"ד ט"ו ותרווייהו את מיותרים א"כ ע"כ דהוי"ו לא ערביה כל דסגי בלא את אפסקיה דלא לכתוב לא וי"ו ולא את וכקושית רבנן בב"ק אבל כאן אי הי' כתיב איש אשר יקלל אביו אמו כבר כ' רש"י בזבחים דף צ"א דהיה משמע אביו קלל אמו וא"כ היה צריך למכתב את אביו וממיל' כתיב את גבי אמו ג"כ וא"כ שוב הוי"ו הדר ערביה ובב"ק שם לא כתיב תרי את גבי הדדי ושפיר אמרו דלא לכתוב לא וי"ו ולא את אבל כאן כיון דהוצרך למכתב את באביו וכתב את גבי אמו ג"כ דכן דרך הלשון ושוב הוי"ו הדר ערביה ודו"ק כי לא מצאתי מי שיאיר עיני בזה:

והנה בגוף דברי רש"י דכ' דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' שהאריכו בו המהריב"ל והשער אפרים לא זכיתי להבין דבאמת כל ענין דר' יונתן דאמר דמשמע שניהם כא' ומשמע כ"א בפ"ע הוא ג"כ מזה דבאמת הוי"ו משמע לי' רבויא וע' בתוס' סנהדרין דף י"ד ד"ה ר"ש ובמנחות דף נ"א ע"ב ורק דמשמע ליה דהויו במקום או וכן ביאר בהדיא הרב בעל קרבן אהרן בתורת כהנים פ' קדושים פרק יו"ד כוונת ר' יונתן וא"כ אי לאו דכתיב יחדיו משמע שני משמעות ודברי רש"י פשוטים וברורים ועכ"פ מבואר בהדיא דלא כתירוץ הראשון של הח"ץ דאינו משמע רק א' לבד דא"א לאומרו דהא וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכמ"ש רש"י וכן הוא בהרבה מקומות כמ"ש התוס' בסנהדרין ומנחות הנ"ל ועוד כמה מקומות בזה וע"כ הדבר מוכרח כפירוש השני דאדרב' יותר משמע יחד מכ"א בפ"ע וז"ש רש"י משמע נמי כ"א בפ"ע. ומן האמור מיושב היטב מה דכ' הרשב"א בתשובה הובא בב"י יו"ד סי' רנ"ט באחד שצוה קודם מותו ששני אפטרופסים יחלקו ההקדש שלו ומת א' מהאפטרופסים ובקשו הקהל למנות אחר עם האפטרופס הנשאר וכ' הרשב"א דמצד המנהג אין למנות אחר עמו ע"ש ובשו"ת אא"ז שער אפרים האריך הרבה בזה דהיה לו להביא דהלכה כר' יונתן דמשמע כ"א בפ"ע ולא היה לו לתלות במנהג וכמ"ש בתשובה אחרת. ולפענד"נ דלפמ"ש שני משמעות יש לזה אם כ"א בפ"ע או ביחד וכבר כתבתי דיותר משמע דהוי"ו הוא חיבור רק דמשמע כ"א בפ"ע ג"כ ולכך לא ברירא ליה להרשב"א כ"כ אם כיון דשניהם ביחד או כ"א בפ"ע ולפ"ז עכ"פ כשמת א' מהם ודאי דלא רצה שיהי' דוקא ביחד דכל דא"א שיהי' שניהם ביחד בודאי נתכוין שיהי' א' לבדו דאף אם המשמעות חיבור עכ"פ לא רצה שיתחבר אחר זולת אותן השנים וא"כ שוב בודאי אין למנות אחר וזה נ"ל ברור לדינא דעכ"פ במת א' מהם בודאי א"צ למנות אחר ועט"ז בסי' רכ"ח ס"מ ובסי' רט"ז מה שהאריך בזה במ"ש הרשב"א שם דכשמת א' מהם ובתשובת הרשב"א מבואר דאף כשהם חיים ולפמ"ש א"ש דבאמת בשו"ת הרשב"א המובא ביתה יוסף סי' רנ"ט תלה לה במנהג ולא ברירא ליה כ"כ דבאמת משמע יותר במחובר מנפרד וע"כ הוא כהחכם יודע פשר דעכ"פ כשמת או שהלך בדרך ואי אפשר שיהי' ברשות שניהם דודאי מותר ברשות א' מהם וכמ"ש. והנה הש"ך בסי' רט"ז ס"ק כ"ב כ' בשם המזרחי ח"א סי' נ"ב דלא שייך זה למחלוקת ר"י ור"י דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם בודאי הכוונה לשניהם ביחד כמו מי שקיבל עליו לדון בפני שני דיינים ע"ש ובאמת שהראיה מדיינים אינו מוכרח דשם כיון דנחית לדיעות ודאי צריך שיהי' כל הדיעות. אך לפענ"ד היה נרא' דבאמת בירושלמי בנדרים פרק הנודר מן המבושל והובא בר"ן ריש הפרק שם דר' יוחנן ס"ל דבנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם ור' יאשיה ס"ל דהלך אחר לשון תורה לחומרא וכ' הר"ן דאנן קיי"ל דלא אזלינן רק בתר ל' בני אדם בין לקול' בין לחומר'. ולפ"ז נלפענ"ד ברור דאף לר"י דאזל בתר לשון תורה בנדון דידן למה דקי"ל כר' יונתן דיש בזה שני משמעות פשיט' דלשון בני אדם מועיל בזה להכריע כאחד מלשונות שמשמעותו בתורה ודו"ק:

והנה קשה לי לכאורה טובא לפמ"ש הרשב"א בתשובה דקיי"ל כר' יונתן וכ"כ הנימוק"י פרק השואל בב"מ וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' ע"ג א"כ איך אמרי' במגלה דף ב' הנ"ל אי כתב להיות עושים את יום י"ד וט"ו הוה משמע תרוייהו והא משמעתו שניהם כא' ואחד בפני עצמו וא"כ ל"מ לפמ"ש הח"ץ בתירוץ הראשון דאין לו משמעות רק א' בפ"ע היאך משמע תרוייהו אלא אף לפמ"ש בתירוץ השני וכבר כתבתי שזה עיקר דיש לו שני משמעות וא"כ עכ"פ הרשות בידם אם לעשות בארביסר או בחמיסר או בשניהם ביחד ומנ"ל דצריך תרויהו דוקא ובפרט לפמ"ש התוס' ביומא דף נ"ח דכל היכא דשייך ללמוד סתום מן המפורש למדין וא"כ כאן יותר מסתבר ללמוד מפרזים מה פרזים אין להם רק א' גם מוקפין אין להם רק יום א' והיינו חמיסר כיון דזה ידענו דזמנו של זה לא כזמנו של זה וממיל' מה"ת לחדש דמוקפין בתרוייהו והא קושיא גדולה לפענ"ד. והנרא' בזה ע"פ מה שמצאתי דבר נפלא בשלום ירושלים להגאון מוהר"נ אבד"ק ניקלשפורג במס' יומא בירושלמי שם דף ט"ו שהביא בשם ספר בני חיי שהקש' בהך דזרוע ולחיים וקיבה דאמאי צריך שיתן כל השלשה והא משמע כ"א בפ"ע וכ' בשם הריטב"א כת"י דדוקא בל"ת אמרי' דצריך יחדיו אבל במ"ע משמע שניהם גם יחד ע"ש וכתב בעל ש"י ע"ז דבשיטה מקובצת ב"מ דף צ"ד בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן הנ"ל מביא הש"מ שהרר"פ הלוי אחיו של הרא"ה היה אומר שלא אמר ר"י אלא בדבר שיש בו מניעה אבל באומר שיעשה לפלוני או שיתן ודאי לשניהם במשמע ולא מפטר בחד מינייהו ומזה הבין הבני חיי דבמ"ע ג"כ הדין כן ע"ש שכתב להבין בש"מ כוונה אחרת דכוונתו דבלשון בני אדם משמע שניהם גם יחד אבל דברי הש"מ לא מורין כן דא"כ היה לו לחלק בין לשון תורה ללשון בני אדם והוא מחלק בין מניעה לעשייה. ולפענ"ד הכוונה ברורה דבמניעה י"ל דהתורה מנעה שלא יעשה ביחד וגם כ"א בפ"ע אבל מ"ע לא שייך לומר דיקיים המצוה בזה או בזה עד"מ זרוע לחיים וקיבה מה שייך שיהי' זה חילוף זה וגם נראה להעמיק יותר דבשלמא במניעה גם כשנימא כ"א בפ"ע הרי מ"מ הוזהר שלא לעשות שניהם גם יחד וא"כ נתקיים כוונת התורה כשנימא כ"א ואחד נתקיים גם שלא יעשה שניהם אבל במ"ע אם אולי היתה כוונת התורה לעשות שניהם איך אפשר דיקיים המצוה כשיהי' א' בפ"ע הא מצות התורה היה לעשות שניהם וכבר כתבנו דיש לו שני משמעות וא"כ איך תתקיים מצות התורה באחת וכמו באם הבטיח שיעשה לשניהם איך יפטר באם עושה לאחד ובפרט דיותר מסתבר לעשות לשניהם וז"ב מאד מאד. ובזה מיושב היטב מה דמקשה בש"י שם מהך דמערבין לקרנות דמשמע דלר"י אין מערבין והרי במ"ע לא שייך זאת ולפמ"ש א"ש דשם כתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר וא"כ עיקר מצות התורה שיזה מדם הפר ומדם השעיר על הקרנות ורק דעיקר הפלוגתא דאם יזה משניהם ביחד או מכל אחת בפני עצמה וא"כ שוב שפיר נתקיים מצות התורה גם כשמזה מכל א' בפ"ע שוב כל שיש לו שני משמעות יוכל להזות מכל אחת בפני עצמה וז"ב כשמש. ובזה נלפענ"ד דבר נחמד דבמערבי לקרנות לר' יונתן דס"ל דיש לו שני משמעות בכאן מודה דדוקא כ"א בפ"ע דהא כל הטעם דס"ל דמשמע כאחד ומשמע כ"א בפ"ע משום דגם כששמע כ"א נתקיים הכוונה באחד ומכ"ש שאין עושה בשנים ולכך במ"ע משמע דוקא ביחד דאל"כ לא יתקיים מצות התורה כשאינו עושה רק אחד ולפ"ז בקרנות שם אדרבא דוקא בפ"ע מזה דאז אף שרצתה התורה שיתערב כיון דעיקר התכלית היה שיזה להקרנות מדם הפר והשעיר והרי אף שמזה מכ"א בפ"ע עכ"פ נתקיים תכלית הכוונה אבל כל שמערב אם רצתה התורה שלא תתערב ובפרט לדידן דס"ל דמב"מ בטל א"כ שוב ל"ש שיערב דהרי מבטל מצות התורה ולכך ס"ל לר"י דוקא מאחד ואחד בפ"ע וז"ב ומיושב קושית התוס' שם דלר"י למה מזה בפ"ע כיון שיש לו ב' משמעות ולפמ"ש א"ש דבזה מקיים מצות התורה משא"כ בב"א אפשר דלא נתקיים מצות התורה וז"ב ודו"ק:

תוכן העניינים

דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה