דברי שאול יוסף דעת יורה דעה חלק ב· רבי יוסף שאול נתנזון
הלכות בכור בהמה טהורה · סימן שו
ס"א בין בארץ בין בח"ל. כן הוא דעת כל הפוסקים מלבד הרמב"ם פ"א מבכורות לפי הנוסחא הישנה שברמב"ם שכ' שאינו נוהג בח"ל והרמב"ן טען נגדו כמה טענות וטעמו של הרמב"ם לפי הנוסחא הישנה כתב הרשב"א בתשובה סי' תכ"ו וסי' של"א ובתשובת הר"ן סי' ח' דפסק כר"ע בתמורה דף כ"א ופירש דר"ע ס"ל דאינו קדוש כלל בח"ל והר"ן הוסיף דלא משני הש"ס כאן לקדש כאן לקרב וע"כ דלר"ע אינו קדוש כלל. וראיתי בשו"ת אא"ז שער אפרים סי' ע"ט דכתב ליישב טענות הרמב"ן והרשב"א ממה דמוכח בש"ס בכמה דוכתי דנוהג בח"ל וכתב הוא דמדרבנן נהוג בח"ל ובספר מעיין החכמה להגאון מוהרח"ץ ז"ל בעל עצי ארזים ואלמוגים כתב בדלת המתחיל קדם קנית בכורך בדף ז' מהספר שדעת רבינו דבח"ל אינו ממתנות כהונה שנתן לכהן רק שנאכל במומו לבעלים ע"ש וזה אינו מוכרח לפענ"ד דמשמע בכמה מקומות בש"ס דגם בה"ל הי' לכהנים אבל מחוורתא כמ"ש אא"ז בשער אפרים דמדרבנן נהוג בח"ל. ובזה נלפענ"ד ליישב קושית כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י ששלח אלי במכתבו קדש היום ז' אדר תר"ח שהקש' תימה רבה על שיטת הרמב"ם הנ"ל דפסק כר"ע והרי בתמורה דף ז' משנה מפורשת דהכהנים ממירין וכו' ומוקי לה בש"ס בבכור בח"ל וא"כ איך אמר שם ר"ע בעצמו דאין ממירין בבכור דיליף מחטאת ואשם והא לר"ע בכור בח"ל אינו בכור כלל. ובאמת שהוא תימה רבה על כל ההולכים בזה בשיטת הרמב"ם ובפרט בשמיא שם שקשר דברים למצוא תרופה להרמב"ם ולא הרגיש בסתירה הנ"ל. ולפמ"ש השע"א א"ש דעכ"פ מדרבנן נהוג ולכך ס"ל לר"ע דאין ממירין בו כנלפענ"ד. אך לפענ"ד היה נרא' דבלא"ה יש להבין מה פריך הש"ס בתמורה שם אלא לאו בתם וקתני זכו בו בחייו ומה קושיא הא לריה"ג הוה ממון בעלים דס"ל קדשים קלים ממון בעלים וצ"ל דבכור כיון דהוה ממתנות כהונה כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו וכדאמר בב"ק דף י"ב י"ג ע"ש ולפ"ז לר"ע דס"ל דלא יביאו מח"ל ולפמ"ש המעיין החכמה היינו דנאכל במומו לבעלים א"כ לא שייך משלחן גבוה קא זכו ושפיר מיירי בבכור תם ושפיר זכין בו בחייו דהכהנים אין זוכין כלל דהרי נאכל במומו לבעלים. עוד יש לי לומר דבאמת קשה היאך שייך לומר דהכהנים משלחן גבוה קזכו ודלמא יהי' טריפה ויהי' אסור. אך ז"א דאזלי' בתר רובא ולפ"ז לר"ע דחייש למיעוטא וע' במכות דף ז' וא"כ שוב לא שייך לומר דזכו בחייו דדלמא טריפה הוא ושפיר מצי לאוקמא כריה"ג אליבא דר"ע ודו"ק היטב כי חריף הוא וע' רמב"ם פ"א מתמורה הלכה ג' שלא ביאר כלל דמיירי בבכור בח"ל וגם לנוסחא הישנה לא משכחת הדין כלל וצ"ל דמיירי בבע"מ ובש"ס לא פריך רק דדומיא דחטאת ואשם קתני ודו"ק כי קצרתי ובלא"ה י"ל דבחיי' כיון דבחזקת איסור עומדת א"כ פשיטא דל"ש לומר דמשלחן גבוה קא זכו ובפרט לר"ע דאמר דבנמצא פסול מאכילין אף לעכו"ם כדאמרו בבכורות דל"ג וא"כ י"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וע' סי' ש"ז ובש"ך ובמ"ש לק' וא"כ שוב לר"ע לשיטתי' ודאי לא שייך לומר דמשלחן גבוה קא זכו בחיים ודו"ק ובגוף דברי רבינו בביאור מה דנחלק בשתי הגרסאות נרא' לפענ"ד דהנה הרשב"א כתב בח"א סי' י"ח בשם הר"י אבן פלאט ז"ל בטעם דאין מברכין על מתנות כהונה דאין הישראל נותנה משלו אלא שהשי"ת זכה אותו לכהן ומשלחן גבוה קזכו וברוקח סי' שס"ו מבואר שצריך לברך. והנה לפענ"ד מחלוקתם תלוי דהנה הרשב"א בחולין פרק הזרוע דף קל"א כתב דחזה ושוק משלחן גבוה קא זכו ולאחר הקרבה והפרשה משא"כ מתנות כהונה דממון כהן הוא ומשמע לכאור' דאינו זוכה משלחן גבוה והפר"ח ביו"ד סי' ס"א ס"ק א' הרגיש בזה ויישב לשון הרשב"א שיסכים לסברתו ולפ"ז יש לומר דהרוקח באמת ס"ל דממון כהן הוא וא"כ לא שייך משלחן גבוה קזכו ולכך מברך. איברא דבש"ס ב"ק דף י"ג הנ"ל מבואר דשאני מתנות כהונה דמשלחן גבוה קזכו ומשמע דזכה בכל מתנות כהונה משלחן גבוה. ומלאתי בספר פאת שלחן שנדפס מחדש בצפת תוב"ב להרב בעל המחבר תקלין חדתין שהרגיש בזה בדף י"ב ע"ב בספרו ע"ש וכתב דרש"י כתב דוקא על בכור ויפה כתב אבל באמת לשון הש"ס משמע דקאי על כל מתנות כהונה גם לא נודע ההבדל שבין בכור לשאר מתנות כהונה. אבל באמת בשיטה מקובצת נמצא גירסא קדושת בכור קאמרת שאני קדושת בכור דכי קא זכי משלחן גבוה קזכי ע"ש ולפ"ז מבואר הדבר דבאמת כל מתנות כהונה שאינו צריך שום דבר לגבוה ותיכף הוא ממונו לא שייך דמשלחן גבוה קזכי ועיין ביבמות פ"ח ע"א גבי לחם הקנוי לאביה פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכו וברש"י ולפ"ז בשלמא כל מת"כ תיכף זכה בו הכהן ולא שייך משלחן גבוה קא זכו שאינם שירי המלך אבל בכור דלהקרבה קאי ואח"כ זוכין בו הכהנים הוה שירי המלך ושייך משלחן גבוה קזכו וז"ב כשמש. נמצא שזכינו שמחלוקת הרוקח והרשב"א תלוי בחלוף הגרסאות. ולפ"ז צ"ב בהך דממעט ר"ע דבכור בח"ל שאין מביאין לא"י אם נימא דאף לקדש אינו קדוש וקשה מנ"ל זאת דלמא הא דממעט התורה היינו שאינו קדוש בגיזה ועבודה אבל מ"מ שייך לכהן דבכור הוה ממון כהן וצ"ל דר"ע ס"ל דבכור משלחן גבוה קזכי ואינו בכלל מתנות כהונה דהם ממון כהן וא"כ כל דאינו קדוש לקרב שוב לא שייך משלחן גבוה קא זכי וזהו דמקיש למעשר בהמה דאינו נוהג כלל בח"ל ובאמת אינו מוכרח כן דניהו דהוציאו התורה מכלל קדושת בכור דאינו משלחן גבוה אבל מתנות כהונה הוה ובזה יש ליישב דברי רבינו דבנוסחא הראשונ' שכתב דאין בכור בהמה טהורה נוהג בח"ל היינו לענין שיהיה קדוש כקדושת בכור ולאסור בגיזה ועבודה ומכ"ש הקרבה דזה אינו שייך בח"ל אבל לעולם מידי מתנות כהונה לא יצא שממון כהן הוא. ובזה מיושב היטב כל תמיהת הרמב"ן ממה דנמצא בכמה מקומות דגם בבבל הי' רואין מומי הבכור דיש לומר דלענין שיהיה ממונו של כהן והכהן אסור לאכלו בלא מום גם הרמב"ם מודה ובנוסחא השניה ס"ל דבאמת נוהג בכור בח"ל רק דלא יביאו להקריבו וגם בדיעבד אין מקריבין. ובזה יש ליישב קושית אבי מורי הגאון נ"י דיש לומר דבאמת נחלקו לר"ע אליבא דריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים וא"ל דמתנות כהונה משלחן גבוה קזכו דיש לומר דלר"ע דממעט מקרא דבח"ל אין מביאין בכור וע"כ דס"ל דלאו משלחן גבוה קזכו דאל"כ היאך ס"ל דאין מביאין מח"ל לקרב וא"כ היאך זכו הכהנים דא"ל דבכור משלחן גבוה קזכי דהרי בכור ח"ל אף דאין מקריבין אפ"ה זוכין הכהנים בו וע"כ דס"ל דבכור הוה בכלל שאר מתנות כהונה ושוב הוה יכול להמיר בו לולא דהכהנים אינם ממירין כ"א בבית הבעלים ממירין והש"ס דמוקי בבכור בח"ל ואליבא דר"ש היינו דס"ל דבכור משלחן גבוה קזכי כדאמרו בב"ק ודו"ק היטב כי הוא ענין חדש וע' תוס' המורה דף ז' שם ד"ה ל"ש ובב"ק שם. והנה לכאורה קשה דמה פריך ואי בתם הא אין לו זכייה בגווה וש"מ דאית ליה זכייה ומה קושיא דלמא מיירי בספק בכור דקדיש מספק ואסור בגיזה ועבודה והכהן תקפו ותקפו כהן אין מוציאין מידו דאז יש לו בו זכייה ולא שייך לומר דמשלח גבוה קזכו דאין לו זכיה בחיים דהא ספק בכור אין מקריבין ומ"מ קדוש מספק ושפיר יכול להמיר וקדוש מספק וצ"ל דהש"ס אזלא דתקפו כהן מוציאין מידו וא"כ שוב אין לו שום זכייה ולא הוה בכור כלל לכהן ולכך הוצרך לאוקמא בבכור ח"ל. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דהרי רבינו בפ"ב מבכורות ה"ו פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו ושפיר מתוקמא לדידיה בספק בכור וכמ"ש דהא שם עיקר אנו דנין אם יוכל להמיר בבכור ומשכחת לה בכה"ג ושפיר מקרי של כהן דהא ספק בכור אין מקריבין וכמ"ש רבינו שם ומ"מ קדושת בכור יש לו עליו וע' בב"מ דף ז' דאמרו שם נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן הרי אף דלא תקפו הכהן מקרי ממונו של כהן וע' שו"ת הרשב"א סי' שי"א וא"כ שפיר משכחת לה ודו"ק היטב כי חריף הוא:
והנה לכאורה צ"ב דאמאי בכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה מותר הכהן למכרו ולקדש בו אשה והא הוה כקדשים קלים דאסור בהנאה קודם שהטיל בהן מום וא"כ אינו יכול למכור כמו כל איסורי הנאה דא"י למכור וע' ב"ק דף מ"ה וצ"ל כיון דהתורה זכתה אותו לכהן וממונו של כהן הוא ניהו דא"י להנות בו היינו מצד קדושתו אבל מ"מ אין דינו כשאר איסור הנאה דאיסור הנאה אינו שלו דאין לו שום זכות בו דהרי איסור הנאה הוא מטעם שבעצמותו אסרה התורה ואין לו בו שום חפץ אבל מה שאסור מצד קדושה לא שייך לומר דאינו שלו דהרי אדרבא כיון שהוא של גבוה וקדושתו חמורה לכך אסור להנות אבל לא יצא מרשותו ושלו הוא וז"ב. ובזה י"ל דלכך בתם חי אין לו לכהן שום זכות דכל שראוי להקרבה ולא אתי מעולם עדן לרשותו דשל גבוה הוא מחיים וא"כ שוב לא שייך לומר דיש לו זכייה דבאמת לא שייך זכייה בא"ה והרי מצינו שנחלקו הראב"ד והריטב"א בסוכה דף ל"ה אי א"ה יש להם בעלים ודעת הראב"ד דבעלים יש לו אף דא"י לזכות וא"כ ה"ה בזה לענין שיזכה בו הו"ל א"ה ואמאי יכול הכהן לזכות מחיים אבל כל שאינו ראוי להקרבה וממונו של כהן הוא שפיר יש לו זכייה ויכול למכור ולקדש וז"ב. ובזה י"ל דהרמב"ם דפסק דקנה חמץ בפסח עובר עליו ומשמע דס"ל דיכול לזכות בא"ה וע' בנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' מ"ט שכרכר הרבה למצוא מקום לדברי רבינו ולא מצא וא"כ שוב משכחת לה בתם חי ובא"י ואפ"ה יש לכהן זכייה בגווה והא דא"י הכהן למכרו המעיין ברמב"ם פ"א מבכור הי"ז יראה שכתב כיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למכרו והמעיין יראה דלא אתי עלה מטעם שאסור בהנאה רק דעשאו כהא דאמרו המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ולפי"ז לריה"ג דס"ל קדשים קלי ממון בעלים יכול למכור ועפ"י בב"ק דף ס"ו גבי קרבנו ולא הגזול דמוקי כגון דגזל קרבן דחבריה ע"ש וא"כ ל"ק קושית אבי מורי הרב הגאון נ"י. וראיתי בקצה"ח סי' ת"ו שהקשה בהא דמשמע בקידושין דף נ"ב דלריה"ג יכול לקדש האשה בשלמים דממון בעלים הוא וע"ז הקשה דהא שלמים ניהו דמעילה ליכא אבל אסור מן התורה וא"כ הוה א"ה דא"י לקדש וגם בהא דמרבה ריה"ג ומעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים ואמאי יתחייב על השלמים בכפירתו הא הו"ל א"ה וכל דאסור בהנאה אין סברא שיתחייב על כפירתו וע"ש שהניח בקושיא. ולפענ"ד לק"מ דשאני א"ה דהיה כמפרא בעלמא ואין בו שיווי בעצמותו אבל שלמים דמשום קדושתן איכא בהם איסור ופשיטא דיכול לקדש ולמכור והא דאמרו המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אינו רק קנסא דרבנן כדאמרו בפסחים דף צ'. והנה הקצה"ח שם חידש דהא דלריה"ג ממון בעלים הוא לענין להקריבו ע"ש הקונה דאף לריה"ג דהוה ממון בעלים הוא דיכול למכור שיאכל הבשר אחר שיקרב שלמים אבל לשנות גוף ההקדש שיהיה שלמים של בעל הקונה זה א"א ולפענ"ד יש ראיה להפ"י שם מהא דאמרו התם וכי מאחר דלא עשה ולא כלום אמאי מעות נדבה ומשני משים קנסא ופירש"י דקנסו ללוקח דלאו עכבר' גנב אלא חורא גנב ולפ"ז הרי אמרו בקידושין דף נ"ו ולקנסיה ללוקח דלאו עכבר' גנב אלא חורא גנב ומשני כל היכא דאיכ' איסור' התם קנסינן ולפי"ז לריה"ג דיכול למכור הקדשים קלים וא"כ הרי איכ' איסור' גבי לוקח שקנה כפרת חבירו בודאי שייך למקנסיה שלא תעלה גביה לשם עולה ושלמים. ובזה יתיישב דברת הפ"י שהבי' שם דכ' דגם לריה"ג משום קנס' לא עשה ולא כלום דקנס' הוא דקנסו והקצה"ח תמה דהקנס לא אמרו רק על המעות אבל אי נימא דיכול למכור אמאי נקנסי' ולפמ"ש אתי שפיר דבפסחים שם דאוקמ' דלא כריה"ג ואין מכירתו כלום וההקדש עולה לבעלים הראשונים א"כ ל"ש לומר דאיסור' גביה דההקדש לא נשתנ' כלל א"כ לא שייך לקנוס רק להלוקח במעות אבל לריה"ג דיכול למכור גוף הקדוש' וא"כ כל שרבנן קנסו שלא יקנה כפרת אחרים הרי איסור' גביה ומהראוי לקונסו שלא תעלה לו וכן נרא' שיכול למכור גוף ההקדש דאל"כ יקשה היאך יכול למכור לריה"ג הא הו"ל דבר שלבל"ע דמחוסר הקרב' וכל המעשים והרי אף במוכר לכשיהי' בעולם קי"ל דלא קנה וע"כ דמוכר גוף הקרבן שתול' לאחר וא"כ הוה דבר שבל"ע גוף הבהמ' וז"ב לפענ"ד:
ובזה יש ליישב קושית שארי הגאון בעל החוות דעת שהקש' במעש' נסים שלו הישן על הא דכתב הרמב"ם פ"ו ממעה"ק ה"ד בנתערבו קדשים מב"מ דבקרבנות אנשים הואיל ויש בהם סמיכה הרי אלו לא יקרבו עד שיתן כל אחד שלו במתנ' לחבירו וע"ז תמה דהא קי"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ולפמ"ש הפ"י אתי שפיר דלריה"ג יכול למכור ואף דקנסוה זה משום דאיסור' גביה אבל כאן שנתערב ולא נודע כלל אי איסור' גביה לא שייך למקנסיה כלל ויכול למכור והרמב"ם פסק כריה"ג בכמה מקומות וע' מלמ"ל פ"ד ממעיל' ודו"ק:
והנה בשנת תר"י יום ה' כ"ד תמוז נשאלתי במכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י על שיטת הרמב"ם דבכור אינו נוהג בח"ל דא"כ מה פריך בחולין דף ק"ל מה לחולין שכן חייבין בבכור' הא שפיר יש ללמוד ק"ו מחולין שבח"ל. ולפענ"ד י"ל דכיון דנמצ' חומר בחולין שנוהג בכורה עכ"פ בא"י שוב חולין חמור מקדשים ועכ"פ יש לחייבם טפי בחזה ושוק מקדשים ועכ"פ פרכא הוה. ולפענ"ד ראיה ברורה דבכור נוהג בח"ל דהרי אמרו בבכורות כ"ז תרומת ח"ל אין בה משום כהן מסייע בבית הגרנות והרי בבכור הוה גם בזה"ז משום מסייע כדאמרו שם ותנא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה ופירש"י דהיינו בכור הן אמת דהרמב"ם פסק גם בבכור ושאר מתנות כהונה דמותר לתת ט"ה אבל כלם תמהו בזה עליו ואם נימא דבכור אינו נוהג בח"ל הי' ניחא וגם בשאר מתנות כהונה אפשר דאינו חיוב גמור בח"ל. אבל עכ"פ כל הפוסקים לא פסקו כן וכנרא' מהש"ס וע' מהרי"ט אלגזי בר"פ עד כמה שהאריך בזה וא"כ מזה ראיה ברורה דבכור נוהג בח"ל מה"ת ודו"ק וקצת ראיה יש לרבינו כפי הנוסח' הישנה דהרי אמרו בשקלים פ"ח אבל מעשר דגן ומעשר בהמה ובכורות נוהגין בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית ומשמע קצת דאינו נוהג בח"ל רק בארץ שלא בפני הבית ומדרבנן הוא דנהוג כמו מעשר דגן דבח"ל אינו רק דרבנן ויש לדחות ודו"ק:
שם ס"ג תנהו לי שאוכלנו הרמב"ם פ"א מבכורות הט"ו מסיים ויראה לי שנותנו לכל כהן שירצה עכ"מ ודבריו תמוהין דמה קמ"ל בבכורות דוקא הא טובת הנאה לבעלים הוא בכמה דברים וגם יש בזה בדברי הרמב"ם עקולי ופשורי וע' פר"ח סי' ס"א ובשעה"מ. ולפענ"ד הכוונ' למ"ש במשנ' פ"ד מחלה דנותנין לכל כהן שירצה וחשוב בכור והתוס' חולין דף ק"ד ע"ב פירשו בין חבר ובין ע"ה ע"ש דלא כירושלמי ובר"ש בחלה שם לא נראה כן וזה כוונת הרמב"ם אבל צ"ע דהרמב"ם לא הביא הדין דאמרו בחולין ק"ל דתרומ' אין נותנין לע"ה וצ"ע:
והנה במה דמבואר באם אמר תנהו לי ואני אטפל בו לעצמי דאסור ליתן בשביל שנרא' ככהן המסייע בבית הגרנות דכל הטעם הוא דנרא' כמי ששוכרו והרי יכול ליקח ט"ה בעד זה ואף אם נימא דמ"מ הכהן אסור לתת אבל למה יהי' אסור להישראל ליתן. ולכאור' מזה ראיה דאין הפירוש ברמב"ם כמו שהבינו הכ"מ רק כמ"ש ובאמת אין ט"ה לבעלים ולפ"ז אם נימא דט"ה ממון שוב ה"א דמותר. ובזה ניחא מ"ש הד"מ בשם הגהמ"ר דיבמות דין זה ונשאלתי בזה מש"ב הרב הגדול החריף מו"ה פנחס ב"ש נ"י דהא הוא ש"ס מפורש ולפמ"ש קמ"ל דאף אם נימא ט"ה ממון מ"מ אסור גם לבעלים משום לפני עור ואף בדרבנן שייך לפני עור וע' בתוס' ע"ז דף כ"ה בזה ודו"ק:
שם סעיף ה' אבל חלבו ודמו וגידו וקרניו עש"ך בשם הפריש' שכ' דאף הגידין הטהורים דאינם בכלל בשר ובאמת שכן אמרו בירושלמי פסחים והובא בתוס' פסחים דף פ"ד דגידין לאו בכלל ואכלו את הבשר ע"ש. אך אי קשיא הא קשיא דבפסחים דף כ"ב אמרו כשהותר' נביל' היא וחלבה וגידה הותרו והיינו משום שהוא בכלל בשר נבלה וה"ה בטהור' וא"כ ממיל' ה"ה לענין זה. ועוד קשה דשם כתבו התוס' דדם לא הוה בכלל בשר ולכך לא הותר בכלל נבלה הרי דגיד דהותר הוה בכלל והרי דגים הוה בכלל. שוב ראיתי ברמב"ן עצמו בהלכות בכורות שנדפס מחדש בפ"ב שם כ' הטעם כיון דמן התור' שרי למכור בכור ורק מדרבנן אסור לא גזרו רק בדבר דחזי לי' לאכיל' ולא בזה וא"כ אתי שפיר דאף דהוא בכלל בשר מ"מ כיון דלא חזי לאכיל' לא גזרו ביה וע"כ בגידין מיירי בלא חזי לאכיל' ואף בגידין טהורים כיון דקיי"ל אין בגידין בנו"ט הוה מידי דלא חזי ליה אבל מ"ש הפריש' והש"ך בטעם הדבר דגיד לאו בכלל בשר היא תמוה וכמ"ש ודו"ק:
איברא דאכתי יקשה דדברי הש"ס דילן והירושלמי סתרי דבש"ס פסחים משמע דגיד בכלל בשר [וע' בש"ע יו"ד סי' רי"ז ס"ז אי גיד בכלל בשר ואולי שם הוא בלשון בני אדם ודו"ק] דהרי הותרה בכלל נבלה ובירושלמי אמר שם דגידין לאו בכלל בשר. הן אמת דלפמ"ש בחידושי לפסחים שם בישוב קושית התוס' דמה פריך והרי דם והא דם בכלל בשר וא"כ נימא כשהותר' נבלה היא וחלבה ודמה הותרה ומ"ש דדם אין בכלל בשר היא תמוה כמ"ש הגאון בעל אבן העוזר בחידושיו. וראיתי בצל"ח שם דכתב ליישב דבשלמ' בגיד אם אסור איך הותר למכור או ליתן הא אסור בהנא' וע"כ דמותר בכלל נבלה אבל דם הא אפשר במליח' ודם שמלחו אינו רק דרבנן ומלבד דיקשה לשיטת רש"י דדם שמלחו הוא דאוריי' וקשה דהרי כ' הר"ן דמלח אינו מוציא רק מה שע"פ החתיכ' לא מה שהיא באמצעית החתיכ' והתור' התיר' א"כ אכתי יקשה הא אסור בהנא' ואף דיש ליישב דכיון דהתור' התיר' אף לאכול מכ"ש דשרי למכור מ"מ הדבר דחוק בעצמותו דלא ימכור הדם רק כשמלחו וגם מה פריך מהא דנמכרים לגננים הא אפשר דמולחין הדם הנשאר ובפרט בדם קדשים דודאי במליח' הוקלש כחו וע' מנחות דף כ"א דבפנימית ודאי מותר וע"ש בתוס' ובפליתי סי' ס"ט ס"ק א'. אמנם בגוף הקושי' נרא' לי דלק"מ דכיון דדם איברים שלא פירש מותר א"כ יכול למוכר' דדם שלא פירש מותר וא"כ אין ראיה מדהתיר' התור' בכלל נבלה ושפיר פריך והרי דם ולפ"ז שוב ל"ק מגיד די"ל דבאמת גיד אינו בכלל רק דעכ"פ כיון דהתור' לא אמרה כשימכור נבלה יוציא הגיד ממנה ולא ימכר' ע"כ דהוא בכלל ההיתר והא דפריך הש"ס הניח' למ"ד יש בגידין בנו"ט אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מא"ל והא אכתי הותר דאל"כ הי' לו להזהיר שיסיר הגיד י"ל דאם אין בגידין בנ"ט שוב אין הגוי משלם לו יותר בעד הגיד כיון דעץ בעלמ' הוא וא"כ אינו מקבל תמור הגיד אלא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו בדף כ"ג שם ע"ב דלריה"ג כשהותר' נבלה חלבה וגידה לא הותר' והא כיון דבאמת אין בכלל נבלה גיד רק מדלא הזהיר' תורה ילפי' דע"כ מותר דאל"כ הי' מוכרח להסיר הגיד וא"כ לר"י יקשה וע"כ צ"ל דלש"ס דילן גיד בכלל בשר וריה"ג ס"ל דאין גיד בכלל בשר וע"כ דפליג' עם הירושלמי בזה. שוב ראיתי בירושלמי שם דס"ל דוקא בשל נבלה הותר גיד לא בכשרה ונדחקו בטעמו ועיין בצל"ח שם ולפמ"ש הירושלמי לשיטתו דגיד אינו בכלל בשר וא"כ אין מקום לומר דהוא בכלל נבלה ורק מדלא הזהירה התורה להסיר הגיד א"כ שפיר יש מקום לומר דבכשר' באמת אסור בהנא' דהרי באמת מסירין הגיד ונבילה חידוש הוא אבל הש"ס דילן דס"ל דהוא בכלל נבלה א"כ אין סברא לחלק בין נבלה לכשרה כמ"ש המהרש"א ודו"ק. ודע דק"ל היכא מוכח מהא דשולח ירך לנכרי דגיד מותר בהנאה ודלמא באמת אסור בהנאה והא דמותר לשלוח לנכרי דהרי דעת הרמב"ן והר"ן בחולין דף ד' גבי חמצן של עוברי עבירה דחליפי איסור הנאה מותר משום דא"ה אין לו דמים וא"כ לא שקיל חליפי איסור הנאה רק גזל בעלמא הוא בידו ולפ"ז היכא מוכחא מהא דשולח ירך לנכרי דלמא באמת אסור בהנאה ומ"מ מותר דמה ששולח לנכרי והוא מקבל אח"כ הנאה מיניה זה לא מקרי חליפי הגיד כיון דגיד אסור בהנאה ואין לו דמים וא"ל דמ"מ גזל הוא בידו שמכר לו דבר האסור בהנאה דזה אינו דבאמת שם מיירי במתנ' רק דהגוי יחזיק לו טובה ופשיטא דבכה"ג לא מקרי גזל ואפשר כיון דמ"מ גניב ליה לדעתי' של נכרי וזה אסור והרי בחולין דף צ"ד מוקי לה להמשנ' דמשום גניבת דעת הוא דאסור ע"ש. אמנם אכתי קשה מאי פריך אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מא"ל הא בכה"ג שאין בנו"ט א"כ אין הגוי מחזיק לו טובה עבור זה וא"כ לא הוה גניבת דעת כלל דעכ"פ לא מכר לו זאת וצ"ל דהש"ס מקשה למה דאמר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה דמשמע דהוא בכלל נבלה וע"ז פריך דאינו בכלל הנבלה דעצמות בעלמא הן וע"ז משני דלר"ש אה"נ דאסור. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שהקשו חכמי לוניל דכיון דפסק דאין בגידין בנו"ט א"כ אינו בכלל ההיתר של נבלה א"כ איך פסק דגיד מותר בהנאה ולפמ"ש א"ש דמה דמוכר לנכרי אינו הנאה דהא לא קשקיל דמים דאין לו דמים ועיקר הקושיא משום גניבת דעת אבל כיון שאין בגידין בנו"ט א"כ לא שקיל העכו"ם הגיד כלל רק שלוקחו בכלל הירך ועי"ז עכ"פ אינו גונב דעתו ושאר הנאה באמת אסור. ובזה מיושב קושית התוס' דלר"י דמתיר לשלוח לעכו"ם גיד הנשה והא הוא ס"ל דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דהוא ס"ל דיש בגידין בנו"ט א"כ אסור בהנאה ואין לו דמים ושוב הוא לא דמי גיד קשקיל. אך עדיין צ"ע דהרי לדידיה הותר בכלל נבלה. ובזה מיושב מה שסמכו קושיתם על התרצן ודו"ק. וגם מיושב הא דמביא הש"ס הא דמקומו ניכר ועצל"ח משום דמיניה דייק דאסור גניבת דעת כדאמר בחולין שם. אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי אמרו בע"ז דף ס"ב דבי ר"י יזפי פירות שביעית ופרעי בשמינית א"ל ר"י יאות הן עבדין ופרש"י ותוס' כיון דא"ה לאו בעין הן דכבר אכלו השביעית א"כ בכה"ג לא מקרי חליפי איסור א"כ מה קושי' מהא דשולח ירך לנכרי הא שם כיון דבאמת שולח לו במתנה רק דנהנה משום דמסתמ' קיבל ממנו הנאה או שיקבל אח"כ והא לאחר אכילת האיסור שאינו בעין לא אכפת לן מה דאסור בהנאה ובאמת לא יקבל ממנו תיכף הנאה רק אח"כ ואז שרי והיא קושי' נפלאה וצ"ע וכבר יצאתי מגדר הלכה כאן ואכ"מ:
שם ס"ה אפילו לכלבים. עש"ך ס"ק ח' במה שהשיג על הרש"ל ובאמת שכן דבריו אינם מוכרחים וכבר כתב אבי מורי הרב הגאון וב"י במכתב אלי שהי' בהעלם עין מהש"ך ז"ל דברי התוס' פסחים דף כ"ט ע"א דיה אין פודין וזבחים דף ע"א ד"ה אין פודין וזבחים דף ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה שכתבו בהדי' דמותר אף לכלבים עכ"ל הן אמת שהר"ן הביא בשם בעלי התוס' להיפך אבל אין קושי' מזה דכמה בעלי התוס' היו ובגליון הש"ע כתבתי דגם ביראים מצוה שנ"ב מבואר דמותר להאכילו א לכלבים והוא הי' תלמידו:
שם ס"ז והוא שיודע שכלו לו חדשיו. עיין ש"ך שהאריך בס"ק י"ד וכ"כ הלח"מ פ"א מבכורות:
והנה בהא דפריך בע"מ מי מצי אכיל ליה תמהו הטורי אבן וגם בדג"מ סי' ט"ו מרמז לזה דהא מה"ת לא חיישי' לנפל דאזלי' בתר רוב שאינן נפלים ולפענ"ד נראה דבר חדש ע"פ מה דאמרו בבכורות מ"ב וליחוש שמא נהפכה זכרותו לנקבותו וכו' כמאן כר"מ דחייש למיעוט' וכו' אפילו תימא רבנן הואיל ואשתני אשתני ע"ש. תה לי שנים רבות שהקשה אותי תלמיד אחד דלכאורה מבואר כאן דברי התב"ש סי' כ"ט דבמים בראש הואיל ורוב בהמות אין להם מים בראש ח"כ יצאת מגדר הרוב ושוב ל"ש לאוקמ' ברוב בהמות כשרים וגם כאן מבואר כן. והשבתי לחלק ומבואר אצלי בתשובתי ועכ"פ כאן דהוא בע"מ מעיקרו ונולד כך כמ"ש התוס' שוב ל"ש למיזל בתר רוב בהמות שהרי רוב בהמות אינם בע"מ מעיקרו וכל מום הוא חולשא וחסרון בריאות ועכ"פ הרוב בהמות אינם בע"מ ושפיר חיישי' לנפל מה"ת ודו"ק היטב. ובזה מיושב מה שהקשה המל"מ פ"ג מאיסורי מזבח על שיטת הגאונים שמבי' ב"י ביו"ד סי' ט"ו דלאכילה מותרת אף ביומו ואף בלא כלו לו חדשיו להבנת הב"י בדבריהם והיאך אמרו כאן בע"מ מי מצי אכיל ליה ולפמ"ש א"ש דכיון שהוא בע"מ שוב ל"ש הרוב כשרות. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שט"ו שכתב כעין זה בשם אחד מהחכמים והוא דחה זאת דמה ענין מום לנפל אף שגזירת הכתוב ששוחטין על מום אבל אין ראיה שהוא נפל:
ולפענ"ד אשתמטתי' הך דבכורות דמבואר דזה מקרי אשתני וחיישי' למיעוט' וכפי מ"ש הסבר' היא כמ"ש התב"ש דכל דנשתנה יצא מגדר הרוב ויפה הביא החכם שם ראיה מהתוס' חולין דף נ"א ד"ה בית הרחם וגם שם הכוונה למ"ש התב"ש הנ"ל ובגוף הדין לא ראו שם דברי המאירי שכתב אלו הסימנים לסמוך עליהם כמ"ש בגליון הש"ע סי' ט"ו ולא ראיתי חדשות רק מ"ש בשם רדב"ז ח"ב סי' תשכ"ו ומ"ש בשם הירושלמי דר"ה דאמרו אין שנתן של בע"מ בוררת עיין בשלום ירושלים שם ודו"ק:
שם סי"א זה שנולד לו בר"ח אדר השני כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה. כן אמרו בערכין דף ל"א וצ"ע דהא בתם לא עלתה לו שנה עד יום שמיני ללידה וכל שלא נולד בע"מ מונה לו מיום השמיני אף שנודע שכלו לו חדשיו וכמ"ש הש"ך ס"ק י"ד כאן ודוחק לומר דמיירי דוק' בבע"מ מעיקר'. וצ"ל דבאמת מונים לו מיום השמיני ועיקר חידושו של הש"ס דלראשון מונה לו מיום ט"ו אף דהוא קדים. אך מה שאני מסתפק כיון דמונים מיום השמיני איך הדין אם נולד באדר ראשון ביום כ"ט וכדומה באופן שיום השמיני מלידתו הוא באדר שני אי צריך להמתין מיום לידתו ויהיה בכ"ט או דלמא כיון דהמנין מתחיל מיום הרצאה ואז היה בחדש אדר שני וא"כ שוב סגי בכ"ט לחדש שבט או עכ"פ בח' לחדש אדר והטעם דהש"ס אמר דנחית לעבורא והיינו משום דהאדר הראשון הוא תוספת כמבואר בירושלמי מגלה ובתוס' ר"ה דף י"ט ע"ב וא"כ עכ"פ כיון דהענין הוא מתחיל מיום השמיני והרי אז היה אדר השני ואדר השני לא נחית לעבור' או דלמא כיון דבעת הלידה היה נחית לעיבור' כבר צריך להיות מזמן הלידה. ודעת תורה ודעתי נוטה דעיקר הוא מיום לידה ובאמת מה שסיים הש"ס אנא לא נחיתנ' לעבור' כבר הארכתי בתשובה דזה א"צ ותדע שהרי גבי מוכר בית בע"ח לא סיים הש"ס כן ואף דמדברי רש"י נראה גם שם כן מ"מ בש"ס אין הגירס' כן והטעם פשוט דזה שנולד באחד באדר השני מה מקום להחמיר בו יותר ועיקר החידוש הוא מה דהראשון ממתין יותר וא"כ עיקר הוא מה דנחית לעבור' והרי גם בזה הרי נולד בעבור ועיין ברמב"ם בהלכות שמטה פי"ב ופ"א מבכורות דבשני פדיונים לענין בתי ערי חומה ובכור לא הזכיר רק מה שהראשון ירד לעבור ולא הזכיר כלל שהשני לא נחית לעבור והוא הדבר אשר דברתי ובזה יש ליישב מה שהטור כאן הבי' בשם הרמב"ם ותמה הלח"מ למה לא הבי' דברי הש"ס בערכין. ולפמ"ש לבך לא הבי' מדברי הש"ס לאשמעי' דהעיקר תלוי במה שהראשון נחית לעיבור' ונ"מ למ"ש ולפענ"ד היה נראה מה דאמר הש"ס אנא לא נחית לעיבור' לפי מה דאמר שמואל דאין מעברין ביום שלשים הראוי לניסן לכך השמיענו דנולד בר"ח אדר שני דהיינו דאז לא ראוי כלל לעבר ואין לו דין עיבור משא"כ הראשון דנחית לעיבור' והי' ראוי להתעבר אף דעברוהו אחר שנולד כגון שעברוהו בכ"ט מ"מ היה ראוי להתעבר ודו"ק היטב: