דברי שאול חלק לשבעה· רבי יוסף שאול נתנזון
משפטי הכתובה סי' י"ב
[עיין תשב"ץ שם נמצא ביאור על כל נוסח הכתוב' והוא בח"ג סימן ש"א]: (א) ברביעי בשבת הנ"ש הביא שבאשכנז גם האידנא אין נושאין רק ביום ד' ובפולין נוהגין להנשא ביום ו' וכמ"ש הכלבו והג"ה אלפסי דכיון דלא שייך כעת טענת בתולים לכך נהגו ביום ו' והנ"ש נדחק בטעם אשכנז שלא נהגו להשיא ביום ו' ובאמת שטעמם פשוט משום דביום ו' יש חשש שמא ישחוט. בן עוף וכבר כתב הרמב"ן והר"ן דמנהג בורו' הוא מה שנהגו להנשא בינם ו' והב"י והד"מ חתרו למצוא טעם למה שנהגו בפולין להנשא ביום ו' ולא חשו לגזירת בן עוף. ולפענ"ד נראה לישב המנהג דהנה לכאור' צריך ביאור היאך שייך גזירת בן עוף והא חז"ל תקנו דטורח ג' ימים בסעודתו וא"כ בודאי לא יצטרך לחילול שבת וכי אין די בג' ימים מקדם וא"ל כיון דאם רצו למחול רשאי כמ"ש הח"מ לכך חיישי' דזה אינו דממנ"פ אם מחלו בודאי לא יטרד וכפי הנראה זה טעם דעה שניה דמתירין ולזה נראה דכוון הש"ע בסי' ס"ד שכתב וכן פשט המנהג לישא בע"ש והוא שמטרח שלשה ימים ומה שייכות וקישור יש לזה להקודם ולפמ"ש אתי שפיר דלכך לא חיישי' משום דטרח שלשה ימים מקודם עכ"פ לאותה דיעה האוסרת וכן הש"ס דקאמר חשש זה קשה והנראה בזה דאם כבר כנסה לחופה קודם זה רק שבועלה בזה בודאי שייך חשש דכיון דעושין סעודה בעת הבעיל' כמבואר מהתוס' דף ה' ד"ה מה ועיין ברש"ל שם ובכאן בודאי יטרוד דזה שכבר הכין כבר הלך לו בעת הכניס' לחופה ושפיר איכא חשש בבעיל' וז"ב.
ומעתה בש"ס קאמר שם דלא יבעול לא בע"ש ולא במ"ש וע"ז שפיר קאמר הטעם משום בן עוף והיינו בכה"ג דכנסה קודם ובזה מיושב קושית הפ"י שהקש' על הא דקאמר בש"ס השתא דאתי' להכי בע"ש נמי גזיר' שמא ישחוט בן עוף וכי כעורה טעם דחבור' וא"ל דמסקינן דמותר לבעול בשבת וליתא לטעם זה א"כ ממילא גם טעם בן עוף ליכא כמ"ש התוס' שם דאל"כ לתסר ולפמ"ש אתי שפיר דהנ"מ לענין אם כבר כנס קודם דאז איכא משום בן עוף והא דהתירו לבעול בתחלה מיירי בלא כנס דאז ליכא חשש דבן עוף דהרי יטרח ג' ימים.
ובזה מיושב היטב הא דקאמר הש"ס ר"ה אמר בי"ט שרי בשבת אסור אמר לי' ר"פ לר"ה מאי דעתיך וכו' והקשה המהרש"א דלמא הטעם משום בן עוף דבשב' אסור בי"ט מותר. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"פ משמע לי' דאוסר בשבת אף בלא כנס מקודם דומיא דיו"ט דמותר בתרוייהו וא"כ בזה לא שייך הגזיר' ומעתה בפולין דאין עושין סעודה בעת בעילה ממילא ליתא לחששא דבן עוף ואפשר דבאשכנז עושין סעודה בעת בעילה לכך לא נהגו לעשו' נשואין בשבת משום לא פלוג וז"ב ודו"ק:
ובזה מיושב הא דקאמר הש"ס בדף ב' ותנשא באחד בשבת וכו' משום שקדו והקשו לימא ג"כ משום בן עוף. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא משום דשקדו לא שייך בן עוף והתם על גוף הנשואין פריך והיינו גם על כניסה לחופה והא דאמרינן משום בן עוף לא קאי רק על הכניס' ומיירי בשכבר כנס' וכמ"ש ועיין בברטנורא מ"ש שמפני תקנ' עניים השיאו ביום וא"ו ע"ש פ"א דכתובו' משנה א':
ו וארבע מאות וכו' אם דילג לבריא' עולם או כתב רק הפרט קטן לבד ודילג האלפים והמאות כשר אבל אם כתב האלפים והפרט קטן ודילג המאות פוסל המהרא"י לענין גט וכתב דאם ניסת צריך גט שני ולענין שאר שטרו' דעת הב"י להכשיר בדיעבד והש"ך בסי' מ"ג הסכים כן וכתב משום דראיו' המרא"י יש לדחות דמ"ש מהא דכתב הרא"ש שאם דילג לב"ע כשר משום דתלינן בדילוג סופרים ואי לא כתב הפרט נמי כשר ומייתי ע"ז ראי' מש"ס ואמאי לא קאמר דמסתמא לא נכתב שטר זה לפני כמה שנים וכתב הש"ך דכוונת הרא"ש דלמא לא מנה רק למספר אחר והוא מאוחר ע"ש ולא זכיתי להבין דהרא"ש לא כתב זאת רק אם דילג לב"ע וכן הוא בבה"ת וא"כ כיון דכבר שמעינן דלא תלינן במאוחר דלמה יפסיד לשטר בחנם א"כ כיון דע"כ הוא לב"ע א"כ מסתמא לא הי' מוקדם כ"כ וזה שכתב מהרא"י ומייתי ראיי' אחרת' ע"ז ומה נ"מ בזה וע"כ דעיקר קושייתו היא מזה. וגם באם לא כתב רק הפרט קטן יכול להיות דקאי בכתב לב"ע וא"כ לא שייך דכתב למספר אחר וג"כ ראייתו השני' שפיר דייק המהרא"י מהא דכתב המרדכי דאע"ג דהי' לי לומר מיעוט אלפים שנים וע"ז שפיר דייק מהכ"ת לומר כן ולקדמו כ"כ וע"כ דתלינן במוקדם. והש"ך הבין דדייק מאם הי' כתוב אלפיים בשני יודין וע"ז שפיר השיב אבל המעיין במהרא"י יראה דדייק לה ממ"ש ושפיר דייק. אמנם עכ"ז נראה העיקר דבשאר שטרות כשר וכמ"ש הב"י והש"ך והמהר"ם מינץ וא"כ ממילא גם כאן בכתוב' כשר:
טו להדא בתולתא הנ"ש האריך אם היא אנוסה היאך כותבין אם כותבין בעולתא כדי לפרסם שהיא זינתה והביא דברי הרמ"א בסי' קנ"ו שכתב וי"א אפילו בזונה אחרת המיוחד' לו והנה מ"ש דזה קאי אף לדעת הרמב"ם שמודה בזה דבמיוחד' שדינן בתר דידי' זה נכון מאד כמ"ש הרא"ש בהדיא בכלל פ"ב הובא בטור שם אך מ"ש דהרמ"א הוציא זה מדברי המגיד כאשר נרשם שם במ"מ ז"א דבמגיד לא מבואר מזה רק דבלא דיימא מעלמא תלינן בזה אף באינה מיוחד' אבל מחוורתא כמ"ש הב"ש שם דהמ"מ טעות ועיקר צ"ל ברא"ש ואף דכתבו בלשון אפשר אבל בודאי מודה הרמב"ם בזה דהרי לענין תרומה דעת הרמב"ם דנאמנת ואף דחילקו בין א"ד לדרבנן כמ"ש הב"ח והב"ש שם אבל עכ"פ במיוחד' בודאי הרמב"ם מודה היכא דמודה שהוא ממנו ומ"ש בסי' ד' דאף במיוחד' אינה נאמנת היינו באינו מודה כמ"ש הנ"ש וכן פירש הב"ש שם דלא כח"מ ובזה כל פסקי הש"ע נכונים אלא שעוד נשאר דברי הש"ע סי' ג' כהן שבא על הפנוי' ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר והוא מהרא"ש ולהרא"ש לשיטתו אבל לדידן קשה דכאן הוא א"ד לישא כפיו ולהרמב"ם חיישינן בזה וכבר נתקשה בזה הב"ש סי' ד' והניח בצ"ע: אמנם לדעתי נראה העיקר כמ"ש הח"ץ סי' מ"ד ליישב דברי הרמב"ם דדוקא לגבי תרומ' מועיל חזקת הולד לאמו משא"כ ליבום דחזק' הולד אינו מועיל לאשה אחרת לפוטרו מיבום וא"כ ממילא אתי שפיר הך דסי' ג' דלגבי הולד מועיל החזק' והאי דסי' ד' דחיישינן שמא זינתה עם אחר היינו דשם הוא להקל דזה שהוא מודה הוא ממזר ודאי לכך כתב הרמב"ם דאינו פסול בודאי דחיישינן שמא זינתה היא עם אחר אבל להיפך להכשיר עי"ז בודאי מועיל חזקת הולד לאמו וז"פ והא"מ נתקשה בזה אבל על חנם נתקשה והדבר ברור כמ"ש ומעתה אתי שפיר כל פסקי הש"ע עכ"פ לענין הדין הדבר ברור דאם מיוחד' לו כשר כמ"ש הרא"ש וז"ב ועיין במהרי"ט חלק אהע"ז סי' י"ז מ"ש בדברי הרמב"ם האלו:
והנה הנ"ש כתב דבאשת כהן שאומרת שזינת' באונס דאינה נאמנת דאם מת הכהן דאסור' לכהן אחר כמ"ש הרמב"ם בזה אם נשאת לאיש אחר צריך לכתוב בעולתא דשמא ימות גם הוא ותהי' אסורה לכהן אחר ע"ש. ולפענ"ד נראה דא"צ דהנה דעת הב"ח שם וכן הסכים הב"ש דלכתחל' היא דאסור' להנשא לכהן אחר אבל אם נשאת לא תצא א"כ למאי ניחוש הא לכתחל' בלא"ה אסורה להנשא לאחר דהיא קטלנית ורק דאם נשאת לא תצא כמבואר בסי' ט' ובדיעבד גם בזה לא תצא ולשמא יגרשה לא חיישינן דא"כ בלא"ה אסורה לכהן משום גרושה וכותבין מתרכתא ולשמא ימות השני בדבר או במגפ' לא חיישינן דל"ש וגם לשמא מאמין לה לא חיישינן ודו"ק. ומחזיר גרושתו עיין נ"ש כמה נוסחו' ועיין ח"מ וב"ש סי' ס"ו וצ"ע על הב"ש שלא הזכיר כלל דברי הנ"ש בשם גדולים:
טז בילא הנ"ש האריך וכתב דיש לדקדק בכתובה בכל דקדוקין הצריכין לגט שהרי מספר כתובה נלמוד לענין גט ע"ש והנה בשו"ת זקני השער אפרים כתב דיש לכתוב בגט השם שנכתב בכתוב' דאל"כ יש חשש לעז וראיתי לזקני הגאון מוהרמ"ז שחלק עליו וכתב שהרי אם נשתנ' שם העיר כותבין כשם של עכשו וכן פירש"י בשבת גבי בבל בורסיף ע"ש אבל אין זו קושיא דבודאי אם נשתנ' אי אפשר לכתוב השם הקודם דלא נדע כלל אבל אם לא נשתנ' פשיטא דיש לכתוב כמו שיכתוב בגט כמו קיצור השם אף שא"צ כדי שלא יהי' זלזול:
יח כדת משה וישראל הנ"ש האריך בפירוש זה מהו כדת משה וישראל והנה הביא בשם מטה משה דהפירוש הוא שיהי' הזיווג כדת משה וישראל והיינו לא בעת נדתה וכוונתו דהביא' תהי' בעת כשרותה ולא בעת נדותה וז"פ והנ"ש התפלא עליו בחנם אמנם באמת עכ"ז פירושו דחוק ומה שפירש בו הנ"ש ג"כ דחוק מאד דוישראל קאי על הדת של ישראל ולא על מנהגם. אמנם באמת נעלם מעיניו מ"ש הרשב"א וריטב"א הובא בש"מ כתובו' דהא דאמרו כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש היינו לפי שאמרו כדת משה וישראל והיינו אם יסכימו דת חכמי ישראל ע"ז ולכך כל שלא נעשה כרצונם בטלו הקידושין וא"כ הרי פירושו מבואר וכן הוא העיקר ולכך כותבין גם בכתובה שהי' כדת משה וישראל והיינו שנעש' כרצונם וכן כתבו התוס' בכתובו' דף ג' דלכך אומרים כדת משה וישראל:
יט ואפלח ואיקור ואיזון. הנ"ש האריך כאן אמאי כותבין ואנא אפלח הא איכא פלוגתא אי מחוייב להשכיר את עצמו כפועל בשביל מזונות אשתו וע"כ הוא מפרש דקאי על שאר כסות ועונה שהוא מוזהר מן התורה ואנא אפלח היינו עונה ובאמת פירושו זר ותמוה מאד והיאך מצינו לשון זה דפלחן יהי' קאי על שימוש המטה ולמה נכניס בפרצה דחוקה כזו ובפרט שר' אליהו ור"ת פירשו פלחן עבודה על מזונות כמשמעו ואינהו בקיאי טפי מינן גם מ"ש להשיג על הה"מ שכתב דלראב"י מזונו' דרבנן א"כ יהי' גם עונה דרבנן וזה לא מצינו הנה נמצא בסמ"ג שכתב בהדיא דעונה דרבנן והנך ק"ו דרבנן [וכ"כ ביראים מצוה קצ"ב] וכ"כ המזרחי פרשת משפטים ועיין בדרך מצותיך ח"ב ובלא"ה לפמ"ש הפ"י בדף נ"ח שם דאף למ"ד מזונות מדאורייתא היינו רק לקיים נפש כמ"ש הספרי הק"ו לקיום נפש וממילא עונה מה"ת מהק"ו:
ובזה מיושב קושית. התוס' שם דף מ"ה שהקשו כמאן מתוקמא הא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע שהוא רק דרבנן ומ"ש הנ"ש דבש"ס דף נ"ח הגיהו מעשה ידיה תחת מזונות א"כ יש לומר דמזונו' מן התורה הנה לא תיקן לר"ל דלדידיה לא אצטריך להגיה כמ"ש התוס' שם דף מ"ז ולזה ציין הה"מ בפי"ב מאישות ול"ק קושית הלח"מ עליו ע"ש ודו"ק. אך לפמ"ש אתי שפיר דבאמת אתיא כראב"י ורק דמה שיותר על קיום נפש אינו רק דרבנן וז"ב. עכ"פ דברי הנ"ש לא ברירין. וע"כ העיקר דאפלח ואיזון כפשוטו דקאי על מזונות ותליא בפלוגת' הר"א ור"ת ומ"ש דלמה נכניס נפשינו בפלוגתא תמהני הלא זה נוסח הקדמונים עד שר"א ור"ת הביאו ראי' מהם וא"כ למה נשנה הנוסח ומ"ש דלמה לא מזכיר עונה אדרבא משם ראי' דזה לא צריך להזכיר דע"ז נשאת כמ"ש התוס' דנלמוד מק"ו וגם הוא פשוט משא"כ בזה דבין למר ובין למר עכ"פ צריך לתת לה כל יום כמ"ש הרמ"ה וחידוש גדול הוא ומ"ש מהרמב"ם דאנן לא קי"ל כוותי' וא"צ להוציא כשהוא עני ואין לו אין לו ענין לזה דבאין לו לא חייבו התורה או חז"ל דאנוס הוא אבל כשאפשר לו הוא מחויב לעשו' כל טצדקי דאפשר וז"פ ובזה מיושבין כל קושיותיו ודו"ק:
כ ואפרנס כתב הנ"ש דאין מלבושים בכלל מזונות רק בכלל פרנסה כמבואר בסי' קי"ד והקשה הא מבואר בסי' ס"ט דאם אינה ניזונית גם כסות אין לה דהוה בכלל מזונות ע"ש מה שתירץ ודבריו תמוהים דמאי ספק שייך בזה. אך הדבר נכון דניהו דהוא בכלל פרנסה אבל בכל זאת תקנו זאת ג"כ תחת מעשה ידיה כמו המזונו' דשייך איבה וע"כ כתב הר"ן דאם אמרה איני ניזונית גם כסות אין לה דמסתמא מחלה גם זאת וגם אינו מחוייב ליתן לה דהרי אינה נותנ' לו המעש' ידיה וזה תחת מ"י ואף דכסות מה"ת ולא שייך דתקנו בעד מ"י ז"א דהרי גם מזונות להרמב"ם מן התורה ואפ"ה יכול לומר איני ניזוני' ואם כי מדברי הב"ש שם ס"ק א' לא נראה כן אמנם העיקר הוא כמ"ש וגם דברי הב"ש יש לפרש באופן שיסכים לזה ואכ"מ ודו"ק ועיין בשאלתות פ' משפטים ובשאילת שלום שם:
לב דחזי ליכי מדאורייתא דעת ר"ת דכתוב' מן התורה והרא"ש כתב דכתוב' מדרבנן ורק הכסף הוא של צורי וכתב הב"ח דלר"ת אם לא כתב דחזי ליכי מדאורייתא לא תגבה רק כסף מדינה ולהרא"ש גובית צורי אף דלא כתב לה והנה לכאורה מהראוי להיו' איפכא. אך ביאור הדבר דלר"ת דהוא באמת מן התורה ממילא אי לא נכתב מסתמא איכא ריעותא ולהך אינה גובה רק מדינה משא"כ להרא"ש דאינו מה"ת וכמ"ש דלא הפסיד אם כותב כן משמע דא"צ לכתוב וכיון שא"צ לכתוב ממילא שפיר גובה וז"ב ופשוט. והנ"ש נתקש' בזה וכתב דכוונת הב"ח דלר"ת כיון דהוא מן התורה יכול להתנו' עליו משא"כ להרא"ש דהוא דרבנן ועשו חיזוק ע"ש וז"א דגם להרא"ש יכול להתנו' במידי דממון ורק בכתוב' עשו חיזוק כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא' וז"פ וכן מצאתי בהדיא בירושלמי כתובו' פ"א תטמין כתובת' ותגבה מן צורי עוד שם מאי דמפיק גובה ע"ש הרי דמצי מחלה בזה: והנה הנ"ש כתב על קושית הדריש' דלכתוב גם באלמנה דחזי ליכי מן התורה וכתב דגם רשב"א ס"ל כתוב' מן התורה מקרא דכמהר ורק דלרשב"ג מבואר בהדיא בקרא דכמהר דהוא חמשים שקלים ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נעלם מעיניו דברי ר"ן בכתובו' בסופו שכתב דלרשב"ג אינו מבואר רק דיש לכתובה עיקר מה"ת אבל המאתים הם מדבריהם ע"ש שמכריח זאת מכח קושיא.
וראיתי בירושלמי כתובו' פ"א שכתב לא למדנו כתובה אלא מאונס ומפת' והיינו לענין שיהי' הכסף של תור' דהיינו צורי אבל לא עד כמה תהי' השיעור וז"פ והמפרש בק"ע בחנם נתקש' מזה על דברי הר"ן הנ"ל וזה ג"כ כוונת הגהות מרדכי בכתובות שם והיינו כתירוצו של הירושלמי ולא כק"ע שם גם מה שהקשה שם על התוס' שכתבו דמטבע היוצא היינו יותר מכסף מדינה והקש' דא"כ מאי סיוע לרבא מדלא תני כתובה בהדייהו הא שם הוא מטבע היוצא יש ליישב ודו"ק. עכ"פ הדבר ברור דגם לרשב"ג אין חיוב מאתים בתורה ולא כנ"ש וממילא למ"ד כתוב' דרבנן אין לכתוב' עיקר כלל וראי' מהא דאמרו יצא כסף קנסה בכתובתה טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואם איתא עכ"פ צריך ליתן כתובת התורה פרוטה עכ"פ וע"כ דזה אינו. ובגוף קושית הדריש' כתב הב"ש דבאלמנה בודאי אין גובה כסף צורי והאחרונים התפלאו עליו דמבואר בכמה מקומות דגם אלמנה גובה כסף צורי וכן מבואר בירושלמי שם דיה לאלמנה מחצה משמע דגובה כסף צורי מיהו בלא"ה ל"ק קושית הדריש' דגם בכתוב' אינו רק לא הפסיד בלבד ולכך לא נהגו באלמנ' כן כנלפענ"ד:
ומה שפליג הב"ש על הב"ח דרק לר"מ גובה בבינוני' מה שאין כן לדידן תמהני הלא בהגה"מ שם כתב הך נ"מ בין כתובה דאורייתא לדרבנן לענין בינוני' והב"ש בעצמו מביא תשובת הגה"מ הנ"ל שם וצ"ע. ומ"ש הנ"ש להסתייע מדברי הגה"מ אדרבא משם סתירתו ובאמת גוף דבריו דרשב"ג ס"ל גוף המאתים הם מה"ת תמוהים דהרי בש"ס קאמר מכאן סמכו חכמים הרי דאינו רק אסמכתא והש"ס מוקי שם דזה מדרשב"ג וכ"כ בהגה"מ שם דגם לרשב"ג אינו רק אסמכת' וז"ב. ועיין בחידושי הריטב"א בכתובות שם: (מא) אבי' ואם היא יתומה כותבין מבי נשי' כ"כ רמ"א בשם ר"ת והב"ש כתב אף דגם י"ח נקראים בית אב מ"מ נקרא נמי בי נשי'. אמנם באמת לא ראה דברי המרדכי בגיטין פ"ב שעל מה שהביא שם דברי התוס' דכל י"ח נקראים בית אבי' כתב דמכאן פסק ראבי"ה דאף אם מת אביה נמי כותבין מבית אביה וכפי הנרא' גם הב"י והד"מ לא זכרו זאת שלא הביאו ועיין בש"ך יו"ד סי' רט"ז מ"ש ודבריו צ"ע. מיהו בכ"ז נראה לי דבכאן יש לכתוב בי נשיא דאף די"ח קרוי בית אב מכל מקום אדרבא מש"ה לא לכתוב בית אביה דנוכל לטעות שאביה נתן לה זאת משא"כ בי נשיא משמע שכבר נשכח ממנה בית אביה והכניסה משלה וכמ"ש הנ"ש כאן וא"כ נ"מ לענין חזרה תוך שנה. מיהו גוף פירוש הנ"ש שכתב ששמע דבי נשיא הוא מלשון נשני. לדעתי הי' נראה לפרש דהוא מלשון נשייא דהיינו נשים ומצאתי בערוך ערך נשא שכתב המוסף הערוך שני פירושים אלו ועיין בחידושי מהרי"ט בשבת דף כ"ג ובאמת כפי הנרא' מה שפירש"י בב"מ בי נשיא אבי' או חמיה היינו שנסתפק בשני פירושים האלו (ועיין בבחיי על פסוק כי נשני אלקים בפרש' מקץ) ובזה יש לישב קושי' התוס' שם אך מ"ש הנ"ש דגם בחיים אם הכניס' משלה יש לכתוב בי נשיא דהיינו דנשכח מבית אבי' אינו נראה דהבו דלא לוסיף עלה וגם ל"ש לשון זה בעוד בחיים חיותו וגם מ"ש בשם הרמ"א דבשתוקי יש לכתוב סתם ג"ז לא מצאתי ברמ"א אמנם בהכניס' משלה נראה דיכתוב סתם דבלא"ה אין קפידא באיז' לשון כותבין וק"ל ועיין ביבמו' פרק שני דף ח"י דפסל' מתרומ' דבי נשא ושם ודאי היינו מבית אביה ודו"ק ועיין ש"ס ביצה דף כ"ט ורמב"ח מרא דעובד' הוה ואי לאו דחזי' מבי נשא ומשמע שרמב"ח כבר מת:
מ"ט מאתיים זקוקין הדרישה כ' דעיקר כתובה אינו נכלל בכלל המאתים זקוקין והביא ראי' מתוס' כתובו' דף יו"ד שכתבו דנותן ממטבע היוצא והנ"ש הקשה דלמא שם משום דכתוב' מה"ת אבל ל"ק דעיקר ראייתו מדברי הירושלמי וסתמא קאמר אף למ"ד כתוב' דרבנן וראיתי להק"ע שם שהקשה על התוס' דא"כ מאי מייתי רבא ראיה מדלא תני כתובה בהדי' ולפי דבריהם אכתי קשה ליתני בהדי' דעכ"פ כסף שקל ע"ש ול"ק דכיון דשם קצוב המטבע וכאן מטבע היוצא וצריך להוסיף כמ"ש הגה"מ א"כ לכך לא כללינהו וז"פ. ומה שהקש' הנ"ש על הדריש' ל"ק מידי ועיין בח"מ סי' ס"ו שכ' ג"כ כהדרישה וחלק על הב"ח וכדבריו נראה עיקר גם שאר קושיותיו ל"ק להמעיין:
נ' כסף צרוף המהר"ם מינץ תמה למה כותבין כסף צרוף ע"ש ובאמת הב"ש בסי' ס"ו כתב דנראה דאין גובין זאת במטבע של נחשת רק של כסף שהרי כותבין כסף צרוף וא"כ לכך כותבין כסף צרוף. עוד נראה דלפמ"ש הדריש' דלמה לא נותנין לה מה ששוה הז' חלקים נחושת וכתב הנ"ש לעיל דזה מנכה דאם ירצה לעשו' כסף צרוף יצטרך לתת זאת בעדו דהכסף נחסר א"כ לכך כותבין צרוף ודו"ק:
לענין מטלטלי אג"ק ע' באורים סי' ס' שהשיג על הנ"ש לענין תקה"ש בכתובה ודבריו צ"ע דדברי הנ"ש הם דברי הש"ע אהע"ז סי' ק':
נט ודלית להון אחריות בש"ע סי' ק' מבואר דהאידנא אף שמבואר בכל הכתובו' מטלטלי אג"ק אפ"ה אינם גובין ממטלטלי מפני תקנת השוק ולמד כן מהרא"ש בחו"מ סימן סמ"ך. והב"ש כתב דמהרשב"א. בתשוב' אינו נראה כן ע"ש ולכאור' הי' נראה דהרשב"א לא פליג על הרא"ש רק דשאני כתובה דלא שייך תקנת השוק משום דידע מעיקר' דיש לה כתובה משיעבוד מטלטלי אג"ק ואפ"ה קנה. ובאמת גוף דין הש"ע שלמד מהך דרא"ש תמה הנ"ש עליו מה"ט. אמנם באמת ל"ק דבאמ' צריך להבין דברי הרא"ש מאי שייך תקנת השוק הא אם יגבה א"כ ממילא לא יקנה בלא אחריו' ולא יהי' לו פסידא אך זה אינו דהוא גופא תקנת השוק דאין לך אדם שירצה לקנו' מטלטלי מחבירו עד שיתן לו אחריו' ומי יודע אם יש לו בין כך ובין כך בטל המו"מ וכן מבואר מלשון הרא"ש שם ומעתה ממילא גם בכתובה שייך תקנת השוק דכ"א לא יקח בלא אחריו' משום ה"ט דכתיבנ' ובטל המקח וז"פ ועיין בבאר יעקב אהע"ז סימן ב' שכתב כעין מ"ש:
ובזה מיושב גם דברי הסמ"ע בסי' רנ"ב שטען עליו הנ"ש הא בכתובה לא שייך תקנת השוק ולפמ"ש א"ש. אך מטעם אחר אני דן על הסמ"ע שהרי בסי' ק' אינו מבואר רק באם מכרו היורשים שיין תקנת השוק לא במתנה ועיין בח"מ וב"ש שם ודו"ק:
מיהו בלא"ה יש לומר דהרשב"א לא פליג על הרא"ש והרשב"א מיירי במקום, דלא נתפשט התקנה כ"כ ובכה"ג הרא"ש מודה וכמ"ש הש"ך בסי' סמ"ך שם: (ע') מן ר' משה בר' אברהם חתן דנן במהרי"ל כ' מר' פלוני חתן דנן ב"פ מטעם דלא נחשוב דחתן קאי על אב אבל המהר"ם מינץ כתב דאין להקפיד ובודאי קאי חתן על החתן דכך מבואר שאול בן קיש מלך ישראל וקאי אדסמיך לי' ע"ש ובאמת המהרי"ל לשיטתו דפוסל בגט כמ"ש בא"ע סי' קכ"ט אמנם העיקר כמהר"ם מינץ וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' מ"ט לענין שלי"ט דמסתמא קאי השבח על האיש המדובר בו ובפרט דגם בגט אינו פסול בדיעבד וגם הנחל' שבעה הכריע דיש לכתוב כן:
ע"א במנא דכשר ואם לא כ' במנא דכשר אף דכתב וקנו ק"ג פסול כ"כ הנ"ש בשם הת"ה סי' ס"ו בפסקיו והנה הש"ך בסי' מ"ב ס"ק י"א הקשה דהיכא דהשטר בטל לא אמרי' יד בעהש"ט על התחתונה ע"ש והנה לא ביאר הא הביא ראי' מהמרדכי וגם שם הי' בטל כל השטר אמנם מצאתי במלמ"ל הלכו' מכירה שהקשה קושיא זו ג"כ וכתב דבמרדכי שאני דשם אינו מבואר בשטר כלל הקנין וצריך לה ו' קנין חדש משא"כ כאן וע"כ חלק עליו והביא שגם הב"ה בב"י חולק על הת"ה וע"כ נראה דהעיקר דבכה"ג כשר בכתובה ובלא"ה כיון שבכתובו' כותבין בח"ח ובשד"א בודאי כשר ועיין בת"ה בפסקיו שם ודו"ק ועיין בט"ז בסי' מ"ב שם ומ"ש אא"ז הח"צ שם:
וקנינא מיני' פ"א הייתי בחופה והיה קשה לי על מ"ש וקנינא והא בעי שני עדים ונזכרתי במ"ש הט"ז או"ח סי' תרי"ח דנא הוא לשון רבים ע"ש ודו"ק:
א' במחודשים מ"ש דסעוד' שנהגו באשכנז בליל לפני מילה מקרי סעודת מצוה לענין נדר המ"א בסי' תר"מ חולק עליו ע"ש ובא"ר:
מ"ש בשם הב"ח בסי' קע"ד לומר סברי בנשואין והביא בשם רבינו יוסף הטעם דאומרים סברי דכל היכא דהוא מצוה צ"ל סברי דצריך ליטול רשות משא"כ בדבר רשות א"צ לומר סברי כי אם ברשות וכוונתו דאף דהוא דבר רשות צריך ליטול רשות עכ"פ דלמה יאכל קודם רק סברי א"צ לומר דלא שייך תנו דעתיכם ע"ד רשות משא"כ בדבר מצוה שייך לומר תנו דעתיכם ולכך צ"ל סברי וז"פ בכוונ' דבריו והנ"ש נתקשה בזה וכתב דהסברא להיפך ולפמ"ש הדברים ברורים וראיותיו אינם למעיין אמנם על מה דלא נהגו בפולין כן כתב הנ"ש משום דכבר נטל רשות על סידור הקידושין וא"צ לנטיל' רשות ולא הבינותי דאטו נוטל רשות על הקידושין על הכוס הוא נוטל רשות וגם למה לא יאמר סברי דהיינו תנו דעתיכם על זה. אמנם העיקר כמ"ש המ"א בסי' קע"ז דהיכא דא"צ לומר ברשות גם סברי לא יאמר וכוונתו דבשלמא בתוך סעוד' תקנו במקום ברשות סברי משא"כ בנשואין לא תקנו לומר ברשות ולכן גם סברי לא יאמר. ולדעתי נראה בלא"ה דלכך לא יאמר סברי משום דכיון דמברך ונותן להחתן וכלה לשתות והוא אינו שותה למה יאמר הוא ברשו' ומי ששותה צריך ליטול רשות והוא אינו רק מוציא בלבד וז"ב. וכפי הנראה לא ראה הנ"ש דברי הב"י סי' קס"ז שכתב בשם הש"ל כדברי הר"י הנ"ל. וגם מעיני הרר"י כנראה שנעלם דברי הב"י הנ"ל ועיין בעט"ז ובמדרש תנחומא פרשת ויקהל ומהתימה על הב"י והד"מ שלא הביאו:
ברכת אירוסין בכוס אינו רק רשות והפ"י בק"א הקשה דא"כ היאך מוציא הא ברשות א"י להוציא אמנם לדעתי נראה דבודאי אם מברך הוא מצוה רק שהוא רשות אם אינו רוצה וגם הא תקנו כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי ודו"ק. והנה גם בברכת נשואין כתב הח"מ דמשמע מהרמב"ם פ"י מאישות דאינו מעכב הכוס וכתב שכ"כ המגיד והב"ש תמה דהמגיד לא כתב כן רק באירוסין ולא בנשואין ותמהני דלא ראה רק ראי' אחת בפ"ג מאישו' אבל גם פ"י מאישו' כתב ה"ה כן לענין נשואין וצ"ע בזה דשם נזכר בשינוי לשון ודו"ק:
ח' ומה נקרא חופה הנ"ש האריך לדחות דברי המ"ב שכ' שיש ליחד בתולה אחר החופה שכן משמע מדברי הרמ"א סי' נ"ה ע"ש והנה נסתבך בדבר אחד וע"כ בא לכל הקושיו' דע שיש יחוד דחזיא לביאה ויחוד דלא חזיא לביאה. והנה מדברי הרמ"א משמע דאלמנה סגי ביחוד דחזי לביאה ולא ביאה ממש וממילא בבתולה סגי אף ביחוד דלא חזי לביאה אמנם כ"ז היכא דלא צריך לקנו' בזה אבל בע"ש דצריך לקנו' כדי שלא יהא כקונה בשבת ממילא בעי יחוד דחזי לביאה ומעתה כל דברי המ"ב נכונים דמה שהקשה הנ"ש הא בבתולה חיבת חופה קונה היינו דלא בעי יחוד דחזי לביאה ומה שהקש' הא לא מצריך יחוד לבתולה רק בע"ש זה אינו שם יחוד דחזי לביאה בעינן משא"כ בכל בתולה לא בעי רק יחוד לבד ועיין בב"ש סי' נ"ה וסי' ס"ד תראה אמיתת דברי ובטול כל דברי הנ"ש ודו"ק:
והנה לענין ברכת נשואין פחות מעשרה כתב בשו"ת מיימוני דבדיעבד אין הברכות מעכבו' וכתב דכלה בלא ברכה אינו רק בלא חופה אבל הברכו' לא מעכבו' ופירש דהא דאמרו בכתובו' אף בבית אירוסין וביהודה שאני היינו משום דהיחוד זה הוה כחופה ועיקר תלוי בחופה וראיתי בשב יעקב אהע"ז סי' כ"ד שכתב דא"כ למה מברכין אח"כ בנשואין הברכו' פעם שנית וכבר ברכו לפענ"ד אין כאן קושיא דכבר כתב בחידושי הריטב"א שם בכתובו' דלא גרע מפנים חדשו' דמברכין והא דכתב שם בשו"ת מיימוני דלא יברך פעם שנית בחנם היינו משום דברכו כבר בנשואין משא"כ הכא דלא ברכו בנשואין גמורין בפרהסיא ומ"ש במיימוני שם ראי' מהא דקרי לי' אשתו בחופה בלבד והקשה רש"י הא בביאה לבד נמי קונה לירושה ולכ"ד ואפ"ה אסור בלא חופה כמ"ש הרב המגיד שם. הנה לפמ"ש הר"ן דאם בא ונתכוין לשם נשואין מותר אף בלא חופה ועיין בב"ש סי' נ"ה ל"ק משם. ובזה יש לישב מ"ש התוס' דביהודה חששו שמא יבא עליה שלא לשם חופה ולכך ברכו ולא נודע כוונתם ועיין בשו"ת ש"י שם ולפמ"ש א"ש דבאמ' אם נתכוונו לשם נשואין היה שרי כמ"ש הב"ש שם ס"ק א' ולכך צריך לברך דמסתמא אם יברך יתכוון לשם נשואין כמ"ש הב"ש שם אבל אי לא מברך חיישי' שמא לא יתכוין לשם חופה וז"ב. ובזה יש לישב מה דמביא במיימוני ראיה מארוס וארוסתו דמבואר שם דאמרה דאין לי כתובה ולא הזכירה מהברכה וכתב הש"י די"ל דברכו ברכת אירוסין מקודם בעת אירוסין כמבואר ברמ"א בסי' נ"ה שם בשם המרדכי ולפמ"ש א"ש דהנה טעמו של המרדכי היא דחיישי' שמא יתייחדו לשם נישואין והקשו האחרונים מהכ"ת לחוש דיתיחדו לשם נישואין והא אסור בלא כתובה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אמנם אי נימא כדעת הרא"ש והטור בסי' נ"ד דארוסה יש לה כתובה א"כ יש לה כבר כתובה ושפיר חיישי' שמא יתייחדו ולכך צריך לברך בשעת אירוסין. ומעתה שם דמבואר דלא הי' לה כתובה וע"כ דס"ל כמ"ד דאין לארוסה כתובה ועיין במהרש"א בח"א שם וא"כ ממילא מסתמא אדרבה לא ברכו בעת אירוסין כדי שלא יתייחדו וז"ב ודו"ק:
וראיתי בשו"ת נוב"י סי' נ"ה שהביא ג"כ ראיה דאינו מעכב בדיעבד מהא דכללו במשנה במגילה ברכת חתנים תוך שאר דברים דבעי עשרה והנה מבואר בירושלמי דאם התחיל בעשר' ויצאו מקצתן גומר אלמא דאינו מעכב ולפענ"ד אין מזה ראיה דשאני התם שכבר התחיל ואזלי' בתר התחלה ושם בודאי בעי עשרה ואפ"ה אינו מעכב גם הראיה השניה שם מעבד כנעני שכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דמטעם גזירה סגי בשלש' ואיך יכול לבטל דברי תורה דמן התורה בעי עשרה כדיליף לה מקרא לפענ"ד דגם זה אינו רק אסמכת' ומדרבנן הוא ולכך הם אמרו והם אמרו דבעבד לא בעי עשרה:
ובמהרש"א בח"א בגיטין גבי הך מעשה דארוס וארוסתו הקשה ג"כ למה לא קאמרה מחמת הברכות וכתב דאפשר שהי' שם עשרה ישראלים דיכול לברך בפניהם וכפי הנראה אשתמיטתי' הך תשובת מיימוני הנ"ל ולפי דבריו למה לא כתב לה כתובה ג"כ והעד עדים ואפשר משום דשבוי הוה וקנה גוי הכל כמ"ש המהרש"א שם אבל הוא דחוק:
לענין תענית חתן ביום חופתו דעת הנ"ש דמיד אחר חופתו יש לאכול אף אם הטעם משום דיוה"כ שלו כמו דביוה"כ אוכלין אחר נעילה כי מובטחין שמוחל עוונות וה"ה כאן וע"כ חולק על הב"ח שכתב דצריך להשלים ולפענ"ד דבריו לא נהירין דאטו ביוה"כ בנעילה תלוי וא"כ אם יתפלל נעילה יאכל בעוד יום וח"ו לומר כן וא"כ ה"ה הכא ניהו שכבר הוא חופה אפ"ה יומא הוא דקא גרים והרי באם התענו על גשמים וירד להם אחר חצות אפ"ה צריכין להתענות ומכ"ש הכא:
אלמן שנשא אלמנה ולא אכלו עד הלילה מברכין שבע ברכות נ"ש בשם הש"י והנה הביא הדבר בפשיטות ובאמת הח"מ והב"ש נחלקו בזה בסי' ס"ב ועיין בט"ז שם ואכ"מ להאריך ועיין בסידור הגאון מוהר"י מ"ש בזה: