דברי שאול חלק לשבעה· רבי יוסף שאול נתנזון
תנאים אחרונים והתנאים האלה
הג"ש האריך כאן בקנין אתן אם מהני וכללו' דבריו הוא דקנין אתן מהני לחייב א"ע בעודו בחיים חיותו משום דכל הטעם דקנין אתן לא מהני הוא משום שאינו רק מבטיח וזה שייך בעלמא אבל כאן הוא בדרך תנאי וע"ז נתקשרו ל"ש דהוה מבטיח ומסתמא גמר להקנו' ע"ש שהביא סיוע לדבריו מדברי הב"ח והנה הסמ"ע כתב בהדיא בסי' רמ"ג דהתנאים ראשונים לא מועילים למ"ד קנין אתן לא מהני וכמ"ש הנ"ש בשמו והב"ש סי' נ"א כתב ג"כ כדברי הסמ"ע ומהתימא שלא זכר כלל דעת נ"ש הנ"ל והנה לכאורה רציתי להביא ראי' לדברי הנ"ש דהנה האחרונים הקשו לפמ"ש הרמ"א בפסקי' סי' קע"ג דאם קיבל קנין על הגירושין ובקנס הואיל והקנין לא חל גם הקנס בטל דדמי לקני את וחמור והובא בד"מ סי' ר"ג בחו"מ ולפ"ז גם הכא כיון דהקנין לא מועיל דהוי קנין אתן גם הקנס בטל וממילא גם הערבים פטורים אך אם נימא כדעת הנ"ש דעכ"פ בעודנו חי מועיל הקנין ממילא לא הוי קני את וחמור דחמור לאו בר קנין כלל אבל כאן נתפס בו הקנין בחיים וזה לכאורה ראי' ברורה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ואמנם אחר העיון אין מכאן ראי' דהנה הסמ"ע בסי' כ"ג מחלק דהיכא דמשכח' עכ"פ קנין כמו במעו' דשייך בו קנין הגבהה וכדומה אף דכעת לא עשה בו אותו קנין שפיר קני במגו דקני הדבר האחר אבל היכא דלא משכח' לה שום קנין בזה לא קנה רק מחצה ע"ש ומעתה ה"ה למ"ד קנה מחצה יש לחלק כן דבשלמא כאן כיון דמשכח' לה עכ"פ קנין כמבואר בש"ע כאן או במעכשיו דמהני אף באתן א"כ ניהו דכעת הוא קנין אתן אבל עכ"פ משכח' לה קנין שנתתי כבר או שנתחייבתי ושפיר קנה משא"כ התם דלא מהני שום קנין על הגירושין ועי' ב"ש סי' קל"ד ולכך לא קנה אף הקנס וז"ב:
מזונות שתי שנים הנ"ש הביא דברי הת"ה סי' שי"ז הובא בחו"מ סי' רמ"ו ובאה"ע סי' ע' דאם האכיל לחתנו ולבתו יותר משתי שנים דחייב חתנו לשלם לו בעד מזונותיו אבל לא בעד מזונו' אשתו והנה הש"ך טען דהא כל ראיי' הת"ה שם מקרע כסותי היכא שלא א"ל ע"מ לפטור דחייב והרי מבואר בסי' ש"א דהיכא דלא אתי לידי' בתור' שמירה דפטור והניח בצ"ע ולפיע"ד הדבר נכון דעיקר אזיל בתר הכונה דבאכל עמו מסתמא כוונתו דישלם לו דלמה יהנה לחבירו בחנם אבל בקרע כסותי בודאי כונתו לפטור דלמה יתחייב חבירו אחרי שלא נהנה ולא הזיקו במתכוין והא דחייב באתי לידו בתור' שמירה הוא משום דאין המעש' משתנה בחילוף הדברים כמ"ש המרדכי ר"פ החובל שם ולא מייתי ראי' רק דבזה הלשון אין בו פטור דאם לא כן הרי פטרו בפירוש וגם באתי לידי' בתור' שמירה הי' מהראוי לפטור וע"כ דאין בלשון זה פטור ורק דבלא אתי לידי' בתור' שמירה מסתמא דעתו הי' לפטור ולפ"ז ממילא באכול עמי דאין בדעתו לפטור ממילא אין בלשון הזה פטור ולכך חייב:
ובזה יש לישב הא דפסק הרמ"א סי' שס"ג דהאומר דור בחצרי דפטור והקשה הב"ח והש"ך דמ"ש מאכול עמי דחייב ולפמ"ש א"ש דאפשר דמיירי שם בחצר דלא קיימא לאגרא אף דהוא עביד למיגר אפ"ה כיון דדעתו עכ"פ לפטרו לכך פטור וז"ב:
ובזה יש לישב קושי' מוהרי"ט חלק אה"ע סי' כ"א דהקשה דאמאי באכול עמו חייב ולא מצי לומר הייתי מתענה כמ"ש התוס' בחולין דף קל"א לענין מתנו' כהונה ולפמ"ש א"ש דמאי איכפ' לי' בזה הוא יכול לומר כיון דעכ"פ אכלת שלי לכך חייב ומה לי בזה שאתה היית מתענה עכשיו שאכלת סבר' וקבל' לשלם דידעת שבודאי לא כונתי לפטור וז"ב ובחידושי הארכתי בישוב קושי' מהרי"ט ואכ"מ ועי' במלמ"ל פי"ג ממלוה מ"ש בזה ופ"ב מגזילה ודו"ק:
והנה בהא דפטר ממזונו' אשתו כתב הת"ה דהוא משום דהניח מעותיו על קרן הצבי וכתב ואפשר יש לחלק לפי סבר' ר"ת דדוקא במזונו' אשתו הוא דפרע חובו וכו' ודבריו תמוהים דלדעת השאר פוסקים פשיטא דאיכא חילוק וכבר הרגיש הח"מ שם ולפענ"ד כוונתו דהנה הת"ה שם כתב דלכך פטור דהניח מעותיו על קרן הצבי והמרדכי כ' דלאו דוקא בהלך למדה"י אלא אף כשהוא בביתו ע"ש והנה זה דוקא לפי דעת שאר פוסקים אבל לר"ת דמחלק דיכול לומר דהיתה מצמצמ' א"כ ל"ש כשהוא בבית דראה דאינה מצמצמ' ולכך חייב בהי' בביתו וזה כוונ' הת"ה דלר"ת יש לחלק בין מדה"י לבית ולא כח"מ שכ' שכוונתו לחילוק שלא נזכר כלל בת"ה והי' לו לפרש והנה ממילא מיושב מה שהקשה על הסמ"ע דפסק כר"ת משום דהסמ"ע סובר כר"ב דלאו דוקא מדה"י ואף לר"ת לו הי' יודע דיתחייב היתה מצמצמ' ולפמ"ש פטור ממזונו' אשתו ודו"ק כי קצרתי:
ח' להזוג כתב הנ"ש אם מתה בתו בשנה של מזונות אין חייב לשלם לחתנו דמי מזונות של אשתו כמבואר בחו"מ סי' סמ"ך והוא סעיף ג' ברמ"א בשם שו"ת הרשב"א וכפי הנראה גם הוא סובר דטעם שלא נתחייב לזונה רק כ"ז שצריכה מזונות וכן הבינו הרמ"א והלבוש אבל הש"ך כתב ס"ק י"ז דאפילו קצב לה סך דמים נמי פטור לתת לבעלה דהוה ראוי אבל להיורשים מחויב ליתן וכדבריו מבואר בהדיא במקור הדין ברשב"א שם סי' תתק"ע ע"ש אמנם כאן אם מתה בשנה ראשונה או שניה יש לפטור מטעם אחר דאומדנא הוא דכוונתו שתהנה בתו והדבר צ"ע אם מחוייב לתת ליורשיה. שוב ראיתי כי שאלתי כשאלת הראשונים שמצאתי בט"ז שם הביא שאלה באחד שפסק מזונות לבנו ולכלתו ובתוך הזמן מת הבן ותובעת כלתו המזונות של חלקה והי' דעת כמה חכמים לדמות זאת למ"ש ר"ת לענין נדונית חתנים דאומדנא הי' ע"מ שתהנה בתו וה"ה הכא ע"מ שיהנה בנו והט"ז כתב להשיב מהא דקי"ל הנושא אשה ופסק עמה לזון את בתה דמחויב לזונה אף שמגרש אמה וה"ה הכא וגם מדין הרשב"א הנ"ל דגם שם נימא אומדנא הי' שלא כתב לו מזונות רק אם ישא דינה ועתה שדינה מתה אין לו מזונות:
והנה מדין הרשב"א הנ"ל לא זכיתי להבין ראייתו דמאי אומדנא שייך בזה דא"ל אומדנא ע"מ שתהנה היא מזה ז"א דע"כ לא כתב ר"ת רק גבי בתו דאומדנא גלויה ומפורסמת היא דלא כוון רק ע"מ שתהנה היא אבל באיש זר אף אם היתה קרובתו לא שייך האומדנא הלז והבן דלא לוסיף עלה ואי משום דאומדנא הי' ע"מ שישאנה ג"ז אינו דהרי כבר נשאה וכבר קיים זה התנאי ואטו אם אחד כותב כתובה ותוספות לאשה, ומת אחר נישואין מיד נימא אומדנא דלא כתב לה רק ע"מ שיחיה שנים רבות זה בודאי אינו [ועיין בח"מ אהע"ז סי' נ"ו ס"ק י"ט] דכל שהי' חיבת ביאה בודאי מחויב וה"ה הכא כבר נשאה וקיים תנאו ומה לו בזה שמתה וז"ב. אמנם ראייתו מהנושא אשה ופסק ע"מ שיזון את בתה חמש שנים בזה ראייתו נכונה דגם התם נימא דאומדנא הי' כ"ז שהיא עמו דגלוי וידוע שכל חיובו הי' מחמת חיבת אמה. אמנם באמת בטעם הדבר דלא, אמרינן כן כתב הט"ז דשאני התם דנתברר החיוב לה בפירוש בשעה שנשאה אבל בנדונית חתנים דהוה החיוב מדידה לדידי' כמ"ש ודין נדוניא דהנעלת לי' בזה דוקא כיון שעיקר החיוב מתייחס לדידה ובשביל זה מקבל נצ"ב שלה משא"כ בחיוב מזונות ודירה שנותן לשניהם בשוה בזה כיון שנשא חל החיוב. וראיתי לזקני הח"ץ שם בהגהותיו שתמה על חילוק זה דא"כ מה הקשו התוס' בכתובות דף מ"ז לר"ת מהא דתני בת"כ ותם לריק לחכם זה הפוסק מעות לבתו ומתה דהפסיד מעותיו ובתו ולדברי הט"ז הי' לאוקמא בכותב סתם ולא כתב לשון שיבואו עמה מבית אביה ע"ש שנסתייע מהת"ה סי' שכ"א שדייק ג"כ מהתוס' דלא מוקי בזקף עליו במלוה. ולפענ"ד אין כאן קושיא דאטו הט"ז דורש הלשון הוא דורש הכוונה דבנדונית חתנים הוא נותן לה ולא נתן לו כלום שהרי הוא מקבל זאת באחריות ונקרא נצ"ב או נ"מ אבל במזונות הוא נותן מתנה להזוג וכן כתב הט"ז בהדיא ואח"כ מחלק בין מחוסר מעשה ההבאה או לא ואם כוונת זקני הוא דלוקמא בנותן לו במתנה גמורה זה בודאי אין כאן קושיא דפשיטא דע"ז לא דרשו ותם לריק כחכם דהרי רצה לזוק בנכסיו וע"כ לא דייק הת"ה רק בזקיפ' במלוה דעיקר הנתינה לבתו רק שנותן לו שט"ח כעת לבטחון אבל אינו נותן לו במתנה גמורה וז"ב. וכפי הנראה גם הח"ץ נרגש מזה וכתב שיש לחלק כן מצד הענין ולא מצד הלשון ע"ש אבל באמת גם כוונת הט"ז כן וכמ"ש בהדיא. אמנם בכ"ז יפה הקשה הח"ץ מדברי הרמ"א בסי' נו"ן שכתב דאף בבנו הדין כן ושם לא שייך חילוק זה דמיד זכה בנכסים ע"ש וגם חלוקיו אינם מתיישבים יפה כמ"ש בעצמו הח"ץ שם. אמנם לפענ"ד נראה לחלק ע"פ מ"ש התוס' לחלק שם דע"כ לא אמרינן אומדנא רק כשתלוי במתנה בלבד לא כשתלוי בשניהם וביאור הדבר כתב המלמ"ל בהלכות זכייה פ"ו דבארוסה לא שייך לומר דתלוי בשניהם דגם היא דעתה כן דאם ימות לא תקח הכתובה דמאי אפסדה ה"ה כמעיקרא ע"ש ומעתה החילוק ברור דבשלמא בפוסק לזון את בת אשתו ניהו דדעתו הי' כ"ז שאמה עמו אבל האם אין דעתה כן ולבת יש פסידא המזונות ומי יודע אם ירצה בעל שני לפסוק לה מזונות ולכך לא מועיל האומדנא משא"כ בנדונית חתנים וז"ב. ומעתה בזה יש להסתפק אם מקרי פסידא או לא ועיין בשו"ת ח"ץ סי' מ"א ובנוב"י סי' ס"ח שהאריכו בדברי תוס' האלו ולכל חלוקי הנוב"י יש לחלק בזה ואכ"מ להאריך בזה ובדברי הנוב"י יש ליישב קושית הב"ש סי' צ' וסי' קי"ד ודו"ק עכ"פ במ"ש בודאי הוה אומדנא וז"ב ודו"ק:
והנה הב"ש סי' נו"ן וסי' קי"ד תירץ קושית הט"ז הנ"ל דהיינו משום דלא אמרינן אומדנא כשזה שהוא חייב לו הוא חי ושם הבת אשתו חי' משא"כ בנדונית חתנים דהחיוב הי' לבת ובתו מתה ע"ש וביאור דבריו דאף דפסק מזונות גם לחתנו עם בתו ביחד וחתנו הוא חי ומהראוי ליקח חלקו עכ"פ אפ"ה אמרינן כיון דגם מה שפסק לחתנו הוא רק מחמת חיבת בתו שניסת לאיש הזה וע"כ פסק לשניהם מזונות וא"כ גם מזונותיו נצמחים כדי שתהנה בתו וכל שמתה אזל ליה חיובו וז"ב ופשוט. וראיתי להמגיה בט"ז סי' נ"ג שנתקשה בזה על הב"ש והביא דברי התוס' שכתבו דאנן סהדי שלא היה דעתו רק שתהנה בתו כמו הבעל ע"ש ולפמ"ש אין כאן קושיא ואדרבא התוס' ביארו בהדיא דגם חלקו הי' עיקר כוונתו כדי שתהנה בתו וז"פ, ומה שהקשה עוד על הב"ש מהא דקאמר לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן קא מפלגי ואמאי לא קאמר דכ"ע כרבנן דראב"ע וע"כ לא קאמרי התם דזכה אלא שם דהיא חי' ולדידה נתחייב ולכך לא אמרינן אומדנא משא"כ כאן דבתו מתה ועוד דהש"ס מחלק שם איפכא ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מדידי' לדידה שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה אבל מדידה לדידיה דמשום אחתוני הוא והא אתחתן להו והרי אדרבא הסברא איפכא שם היא חי' וכאן הבת מתה ע"ש שהאריך. לפענ"ד נראה ליישב דע"כ לא כתב הב"ש דיש לחלק בין כשהיא חי' או מתה רק היכא דהמעש' שעל ידו נתחייב כבר נעש' ורק לא נגמר פעולתו בזה שפיר יש לחלק דכל היכא שהיא חי' שפיר אמרינן כיון שמעש' חיוב כבר התחיל לבא וא"כ מה לי באומדנך אין אומדנא מוציא מידי חיוב ודאי וכמו התם בבת אשתו דכבר נעשה המעש' המביא החיוב דהיינו שנשא האם וכבר התחיל החיוב לזון רק שלא נגמר משא"כ בפלוגתא דראב"ע דשם אם אמרינן האומדנא שלא נתחייב רק ע"מ לכנס' לא התחיל מעולם החיוב כלל ומה לי בזה שמי שמחוייבין לו הוא חי הלא אנו מסופקין אם החל החיוב כלל ולכך שפיר קאמר דפליגי בפלוגתא דראב"ע ורבנן וכמו דלראב"ע אמרינן אומדנא משום דעדיין לא נתחייב ה"ה שם אף דהחל החיוב עכ"פ מי שמחוייבין לו הוא מת לכך פטור אבל לרבנן דמחייבין גם כאן אין אומרים אומדנא ולזה קאמר ע"כ לא קאמר ראב"ע רק מדידי' לדיד' שלא כתב לה רק ע"מ לכנס' וכמ"ש. ובזה יש ליישב דברי התוס' שם מקושית המהרש"א ואכ"מ וז"ב ודו"ק עכ"פ דברי הב"ש נכונים:
יא כאחד משאר אוכלי שלחנו. כתב הנ"ש דלאפוקי מדעת הרמ"ה באהע"ז סי' קי"ד שכתב גבי בת אשתו דהדין הוא כמו משרה אשתו ע"י שליש והרא"ש חולק עליו ולכך כותב כן ואף דגם שם קי"ל כהרא"ש כותבין כן בפירוש וזה דחוק עוד כתב דלקוח הלשון הזה מלשון הש"ע שם שכתב דניזונ' כאחד משאר אוכלי' שלחנו ותמהני דאם ראה דברי הש"ע הי' לו לדלו' מרגנית דלפי דברי הב"י שם שכתב דגם הרמ"ה מוד' להרא"ש היכא שניזוני' על שלחנו דלא ישנ' מכל ב"ב ורק באם אוכל' בפ"ע הוא דפליג הרמ"ה א"כ לכך כותבין כאחד משאר אוכלי שלחנו כדי להורו' דוקא כשנזונו' על שלחנו הוא דהדין כן. מיהו לפמ"ש הד"מ שם אתי שפיר דברי הנ"ש וכותבין כן אף דלא תרצה לאכול על שלחנו דבזה הרמ"ה פליג וע' בב"ח וח"מ וט"ז וב"ש שם:
יב דירה בביתו כתב הנ"ש אף דלא אמר הבי' לדור בו ל"א הוה קנין דברים מאחר שקיבל עליו בחרם ובת"כ צריך לקיים שבועתו עכ"ל והנה לפמ"ש המהרי"א בפסקיו סי' קע"ג דהיכא דהקנין אינו מועיל גם השבוע' בטיל' א"כ ה"ה כאן כיון דהקנין הוה קנין דברים מה מועיל השבוע'. אמנם לפענ"ד נראה כיון דמבואר בסי' רי"ב בהג"ה שם שטר שכתוב בו שנתן לו לדור בביתו וקנו ממנו ע"ז יש לפרש שהקנ' ממנו בקנין המועיל וכ"ש אם החזירו הקנין למטה ע"ש וא"כ הכא דכותבין לבסוף וקנינא מני' על כל הנ"ל א"כ בידאי קנו באופן המועיל וא"ל כיון דבשטר כתוב דירה בביתו א"כ מסתמא הי' הקנין כן דזה אינו דמסתמא הקנ' באופן המועיל כנ"ל ומצאתי בתשוב' הב"ח סי' מ"ט שהאריך בדין זה ואין העת מסכים לעיין בדבריו ואי"ה שמור למועד מהד"ב ועיין בב"י חו"מ סי' קצ"ה מה שהביא שם דברי הרשב"א:
טו ומחמת העידור בנ"ש האריך על מה לא כותבין בפירוש בתנאים הראשונים תקנת השו"ם דבשנה שני' יחזור החצי דבשלמא בשנה ראשונ' הוא מן הדין אבל לא בשנה שניה שאינו מן הדין ואף שנוהגין כן אפשר שסברו דאף בזה הוא תקנ' השו"ם ולכך יש לכתוב בפירוש ע"ש. אמנם באמת כבר מבואר ברמ"א סי' נ"ג דהמנהג פשוט במדינו' אלו דגם בשנה שני' מחזירין החצי וכתב הח"מ דאף אם לא נכתב בתנאים הי' כאילו נכתב מאחר שכך נתפשט המנהג ואף ביתומ' הדין כן וכ"כ הב"ש משום דכל הנושא ע"ד המנהג הוא נושא מיהו לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ב וסי' ס"א וסי' ע"א דצריך לדעת שאותו המתחייב יודע מנהג זה א"כ ה"ה הכא צריך לדעת זאת ועיין בסי' קי"ח בח"מ וב"ש:
טז בשנה ראשונ' הנ"ש האריך כאן וכתב דאותן ת"ש הנוהגין לכתוב דבשנה ראשונ' אם יעדר תחזיר האשה כל מה שהכניס ובשנה שני' החצי הוא טעות דא"כ תקח לפעמים יותר מכתוב' ותוספ' שלה אם הרויח בנדוניא ויהיו כחה עדיף מכחו וע"כ כתב הוא שיכתוב שתטול מה שהכניס' בלא כתובה ותוספ' אף תוספת שליש ע"ש שהאריך. ובאמת בדבר זה אי אפשר לברר הדבר מצד הדין כי אינו רק תקנו' בעלמא:
אמנם הב"ש כתב דהכוונה הוא דוקא אם לא הרויח הרבה אבל אם הרויח הרבה ודאי אינה נוטל' רק הכתובה ואם החצי עולה לשיעור כתובה ות"כ תטול ג"כ הת"כ ותוספו' שליש בודאי תטול כי כי הוא חוב גמור כמו הנדוניא ודבריו נראים עיקר לדינא ועיין בשו"ת שב יעקב סי' כ"ה לענין חודש העיבור וגם לענין הט"ק בסי' ל' שם:
יח הדין חוזר לסיני. עיין נ"ש שכ' דלמ"ד כתובה דרבנן איך שייך לסיני ובפרט לפמ"ש הרמב"ם דמצו' דרבנן אין לחשוב בכלל המצו'. ובמח"כ פטומי מילי בעלמא ואטו באנו כאן לומר דהוא מצוה תורה או דרבנן ועיקר הכוונה הוא שהוא אין לו דין התקנה עוד רק שחוזר לשאר דין והרי הוא סיני וכל דינים שהוא פסק החכמים כלם מקרי דאורייתא דמרועה אחד נתנו אפי' מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש והכל מקרי ד"ת ורק לענין כלל מצות ד"ת אינם נחשבים וכבר אמרו בכמה מקומו' דאורייתא אף מה שאינו רק מדבריהם ועיין בשבת דף י"ז:
יט טבעת קידושין הנ"ש האריך דלמה תחזיר בנשואין הט"ק הא קנתה אותה והוה נ"מ שלה וכתב כיון דמבואר בש"ע לעיל סי' ל"א דשואלין להעדים. דטבע' זו שוה פרוטה בטיב כדי שתדע שאינה מקודש' רק בפרוטה ממילא המותר שנותן אינו רק לכבוד וחוזר לו ע"ש שהאריך והנה לפמ"ש הח"מ שם דאף דמבואר בחו"מ לענין אונאה דהלוקח יכול לומר כיון שראיתי ששוה יותר סמכתי ע"ז מכל מקום בקידושין מתקדש' לחומרא ע"ש וא"כ עכ"פ לענין שיהי' שלה בודאי קנתה כיון דחזיא ששוה יותר. אמנם העיקר נראה כמ"ש המהר"ם מינץ הובא בב"ש דמה ששוה יותר מפרוטה הוה כנתן לה להתנאו' (ונראה שזה הטעם הוא של ב"ש לא מהר"ם מינץ שהרי לא נזכר שם ועיין בא"מ) וכ"כ הנ"ש שם ומה שדחאו משום דנימא דבפחו' מזה לא מקדשה נפשה לפענ"ד בזמן הזה לא שייך זאת דאין מדקדקין בשיוו הקידושין רק שיהי' שו"פ וסברה וקיבלה ובפרט שכ"ז שהוא חי הוא שלה ולאחר מכאן לא הקפידה והנה המהר"ם מלובלין כתב דמדינא במת הוא ראוי להחזיר הקידושין רק כדי שלא יאמרו ולכך בנשואין דל"ש ה"ט צריכה להחזיר ותמה הא"מ דאכתי שייך הטעם תנו לי בעלי ואשמח בו ע"ש והנראה דלכאורה צריך להבין היאך שייך תנו לי בעלי הא אף אם הי' נשואה היתה צריכה להחזיר לאחר מותו כמ"ש המהר"ם לובלין דשמין לה בכתובתה וא"כ לא עדיף ארוסה מנשואה וע"כ צ"ל דלפי הס"ד היה סובר דבנשואה בודאי הוא שלה ולא פליגי רק באירוסין משום דיכול לומר דאומדן דעת שלא נתן לה רק ע"מ לכנסה וע"ז שפיר קאמר תנו לי בעלי ואשמח בו והיינו כמו שפירש"י דמצדי לא יבצר (או דלפי הס"ד יכולה לומר אילו הי' חי אולי הי' מת הוא קודם ולא חזר לפי הס"ד] ומעתה לפי המסקנא דמדינא הקידושין הדרי ורק מחמת שלא יאמרו א"כ ממילא בנשואין דלא שייך ה"ט הקידושין הדרי וממילא לא שייך ה"ט תנו לי בעלי ואשמח בו דלא עדיף מאילו היתה נשואה וכנ"ל וז"ב [ש ודו"ק: