דברי שאול חלק לשבעה· רבי יוסף שאול נתנזון
מהדורא תליתאה
מ"ש הנ"ש בכללים (ס"א ס"ק ג') דהבעל משלם שכר כתיבת הגט אף שכן כתב בסדר הגט סי"ט וכמ"ש בשמו אבל באמת זהו פלוגתא דרבוותא דלשיטת הרמב"ם אחר התקנ' היא משלמת ועיין בב"ש אהע"ז סי' ק"כ ס"ק ב' מ"ש (שם ס"ק ו') דאם המלו' אבד השטר לאחר שפרע הלו' צריך ליתן המלו' שכר שובר וציין ח"ה סי' נ"ד באמת בח"ה אינו מבואר כלל בזה רק לענין אם פורע מקצת חובו וכפי הנרא' קשיא לי' קושית הש"ך שם ס"ק ג' דאמאי ישלם בזה כיון שאינו לתועלתו וע"כ פירשו דקאי על אבד השטר אבל גם הש"ך רצה לפרש כן ודחאו דמלשון הרמ"א והלבוש והסמ"ע מבואר דקאי לענין פרע מקצת חובו ובאמת לפענ"ד קושית הש"ך ל"ק דגם בזה הוא לתועלת המלו' כדי שיפרע לו הלו' מהר שיחוש שמא יאבד השובר וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ד' ואף דגם ללו' יש תועלת בשובר דעכ"פ שטרו של מלו' פגום לא מקרי ניחותא דאם הוא איש אמונים גם בכה"ג לא יכפור בו ומכ"ש לטעם הלבוש דהמלו' מתיירא שמא יצא עליו קול ששטרו פרוע וכמ"ש הסמ"ע בשמו ס"ק א' א"כ איכא ניחותא דמלו' טפי ובודאי צריך לשלם שכר השובר וזה דוקא בהי' לו שטר דאז עכ"פ צריך ליתן שובר להלו' דאל"כ יטעון הלו' שלא יפרענו עד שיכתוב לו שטר אחר על מקצת חובו הנשאר אבל אם לא הי' לו שטר כלל א"כ אינו לטובת המלו' כלל לא לטעם הסמ"ע ולא לטעם הלבוש א"כ פשיטא דהלוה צריך לשלם שכר השובר והש"ך נדחק ופירש דמיירי שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים וזה דוחק ולפמ"ש הדברים כפשטן דמיירי שהי' מלוה בע"פ ועתה רוצה הלו' שובר כיון שפורע לו מקצת חובו ומ"ש הש"ך דה"נ קאי לענין אבד באמת מלשון הנ"י שהעתיק משמע כן אבל בכ"ז דקדק ממנו דכמו באבד צריך ליתן השכר דהוא לטובתו כמו כן בפורע מקצת חובו דהוא ג"כ לטובתו וז"ב. עכ"פ דינו של הנ"ש בודאי אמת כמ"ש הנ"י וה"ה פכ"ד ממלו' רק שלא העתיק יפה מהש"ע וכמ"ש:
וקנינא מיני'. נשאלתי מהמופלג מוה' יוסף שורשטיין נ"י באור ליום וא"ו ויחי י"ג טבת תרי"ז דהא קנין בעי שנים וא"כ איך אמרו וקנינא מיני' באל"ף דהוא לשון יחיד והי' לכתבו בלשון רבים וקנינו. והשבתי דבתרגום מ"ש נא בסוף הוא לשון רבים ועיין ט"ז או"ח סימן תרי"ט דנדרנא נא בסוף הוא לשון רבים ודו"ק היטב:
מ"ש הנ"ש (שם ס"ק י"ג) דהבעל משלם שכר שובר הכתובה וכמ"ש באהע"ז סי' ק"י סתם ולא ביאר אם מיירי באבדה הכתוב' באונס או אף בפשיע' או במקום שאין כותבין כתובה כלל ודעת הח"מ שם ס"ק ג' דאף אם היא הגורמת חייב הוא לשלם ומלשונו משמע דאף אם היא פשעה שאבדה בפשיע' דאל"כ לא שייך לשון גורמת אבל הב"ש שם כתב דמלשון הנ"י וה"ה והג"א משמע דמיירי באבדה באונס דוקא אבל בפשיע' לא וכן מסתבר ואף לדעת הפוסקים דגובה הכתוב' בלא הכתוב' אף במקום שכותבין ע"ש ולפ"ז אף דאנן קי"ל כדיעה זו כמבואר סי' ק' אפ"ה צריכה היא לשלם כשפשעה. וכפי הנרא' הנ"ש אזיל לשיטתו דפירש דשובר על הכתוב' היינו מה שמוותרת נגדו שאינו נותן לה כפי המנהג המדינה וע"כ דן מינה לענין שח"ז ולכך לא חלק כלל דבזה בכל ענין הבעל משלם וכמ"ש הנ"ש שם היכא דמחלה לו דבודאי הוא משלם אבל מכל הפוסקים לא משמע כפירוש הנ"ל וכמ"ש במהד"ק וז"ב ועיין בחידושי הרמב"ן שמביא ג"כ סברא זו של הנ"י והרשב"א וכתב דלא מסתברא. ומ"ש הב"ש דמלשון הג"א לא משמע כן וכוונתו דבהג"א מבואר דלר"י דלא נאמן לומר פרעתי אחר מעב"ד א"כ לעולם צריך שובר ומשמע דלא מועיל מה שהי' הכתוב' ת"י באמת שגם ברמב"ן בחידושיו מבואר סברא זו ועיין בס' בית מאיר מ"ש בזה דהטעם הוא דמאחר שכותבין כתובה בלי דעת האשה א"כ אין ראי' מכתוב' דשמא כתב ליתן ע"ש. אך לפענ"ד דמה"ט גופא אין לכתוב בלי ידיעת' ודו"ק:
ובאמת לפענ"ד כל הסוגיא דהוציא' גט מבואר דאם תחזור הכתוב' להבעל נאמן כמ"ש התוס' כמה פעמים שם וע"כ דכיון דכותבין כתובה לא חיישינן שמא כתב ליתן לה אף למ"ד דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בכ"ז כיון דאיכא ריעותא לפנינו דביד הבעל הכתוב' אמרינן דמסתמא לא שינה המנהג ונתן. לה ואח"כ החזיר' לו משא"כ כשאבד' כתובת' שפיר נאמנת דכל הטעם דאבידה הוא ריעותא פירש רש"י בב"מ דכיון דאינה שוה כלום לא נזהרה לשומרה אבל כאן יש לומר דמש"ה לא נזהרה לשומרה דבלא"ה נאמנת משא"כ כשהכתוב' ביד הבעל דבודאי הבעל נאמן דזה לא חיישינן שמא הוא מצאה דלנפיל' דיחיד לא חיישינן. ובלא"ה במקצת כתובת' אדרבא למ"ד דאינו אחר מעשה ב"ד א"כ יכול' לכתוב על הכתובה דקיבלה חציה וליתן לו דאז בודאי הבעל נאמן:
ובזה יש ליישב קושית התוס' בכתובות דף נ"ה בד"ה כששוברתה מתוכה ע"ש דיש לומר דבאמת הוא לוקח הכתוב' ת"י ובכה"ג מודה ר"י דכותבין שובר דאף דיצטרך לשמור שוברו מן העכברים הא הוא ל"ל שטר כלל וע"כ לא קאמר ר"י רק היכא דאית לי' שטר להלו' ואף דהיא נאמנת בכתובה אף בלא הכתוב' לר"י מ"מ מה יכול לעשות אם היא אינה רוצה כלל בכתוב' ולא לכתוב לו שובר אחר בע"כ צריכה להטמין הכתוב' וא"כ גם כאן יש לו פסידא ועדיין צ"ע:
ע"ד המעשה שהי' בגט שראו אחר חתימת העדים ששורות שתים לא הי' מעורה וע"כ הסופר עשה בשורה העליונ' הי' כתוב ושבקית ובשור' השני' הי' כתוב אהרן גרשון דמתקרי והמשיך מהקו שבקו"ף של ושבקית עם האותיות שכנגדה שכתוב דמתקרי והמשיך כ"כ עד שבאמצע האותיות בין המ"ם של דמתקרי ובין הת' הי' נכנס הקו העליון של הקו"ף והדיינים כראותם זאת חששו להיות שנראה הפרד בין האותיות ונראה כאילו הן שני תיבות ובגט פשוט החמיר אף שאינו נמשך תוך כל האות רק בראשית האותיות ג"כ פסול אמנם היה סמוך לערב וע"כ אמרו שיתנו הגט כך ושאלו את פי אם יהי' כשר מה טוב ואם לאו יתנו גט אחר וע"כ שאלו על שתיהן אם פסול שלא הי' מעורה ואח"כ תיקנו אחר החתימה דאינו מועיל כל שאינו עיגון וגם ע"י התיקון שהיה נראה מופרד ונראה כשתי תיבות והנה מה שנראה מופרד ונראה כשני תיבות אמרתי כיון שהי' בין ד"מ ובין תק"רי הנה כיון שסוף התיבה נכתב במ"ם סתומה וכאן הי' מ"ם פתוחה א"א לקראו לתיבה בפ"ע וכדאמרו גבי שם משמעון ע"ש בשבת וגם לענין חנן חנני ע"ש בסמ"ע וש"ך סי' מ"ב וא"כ אין חשש בזה. אמנם בדבר שלא הי' מעורה הנה זקני הב"ח ז"ל דעתו להכשיר והביא ראיה מהא דפריך הש"ס ות"ל דספר אחד אמר רחמנא ולא שתים ומשני ל"צ דמעורה אלמא דלא הי' מנהג להיות מעורה והט"ז הקשה דא"כ הי' לו לשנויי כגון שהי' שלם באיזה שורות שהי' מחובר ובפירוש הש"ס נדחק ולכאור' אמרתי דא"א לומר שהיה מחובר דא"כ דלא צריך שיהי' מעורה שוב לא הוברר איזה בין השיטות ששייכים להבעל ואיזה שייכים להאשה ושוב אין ברירה ולא מקרי ספר כריתות והרי עומד לקצוץ בין השיטות דהרי התנה על הנייר שיהיה שלו וא"כ פסול וע"כ דבעי שיהי' מעורה וקו מה שנעשה לצורך מעורה הוא שלה וא"כ מוכרח שיהי' מעורה מיהו גם להב"ח יש לומר דכל שעשה מעורה ועכ"פ לכתחילה ראוי שיהי' מעורה שוב הוברר דזה של האשה והשאר היא של הבעל ודו"ק. ומה שהקש' מכתב על שני דפין והט"ז והפר"ח האריכו אני תמה על כולם שלא הזכירו דברי התוס' בסוטה י"ח שכתבו בהדיא דכשר בשני דפין ומקרי מעורה והביאו מהך דשני דפין ומהא דאמרו ל"צ שהי' מעורה ע"ש שחלקו בין אם הי' מתחלה שני דפין ותפרו דפסול אבל אח"כ לא אכפת לן וצ"ל לדבריהם דכל שהתנה מתחלה שיחזיר בין השיטות הוה כעומד לקוץ והוה כשני ספרים אף שהי' מתחלה אחת ודו"ק.
עכ"פ בדיעבד כשר כשלא הי' מעורה וא"כ כשר הגט. אח"כ נתיישבתי דאדרבא מדברי התוס' סוטה הנ"ל משמע דבעי מעורה וגם לכאורה מה שהמשיכו הקו של הקו"ף עד בין מ"ם ובין התי"ו אכתי הי' יכול לפסוק בנתים ובאמת העירוי בעי שיהי' נכנס הלמ"ד מהשיטה עליונה והנו"ן משיטה התחתונה למעל' ואז הוה מעורה כמ"ש הט"ז מיהו י"ל כיון דאם יחתוך יהי' ניכר אף זה מקרי מעורה ודו"ק:
והנה בדבר הגט שכתבתי למעלה אח"כ עיינתי במ"ש למעלה דהא דפריך הש"ס ות"ל דספר אחד אמר רחמנא ולשיטת התוס' בסוטה דף ח"י דכל שהי' מתחלה ספר אחד לא אכפת לן צ"ל דכיון דזה התנה עמה שתחזיר לו ביני שיטי הרי הוא עומד לקוץ וכאילו נקצץ מעיקרא ומצאתי למהר"א ששון בסימן למ"ד שהקשה כן ותירץ ע"ז מ"ש אלא שכתב שמתחלה הי' כל הנייר שלו אף שכתבו בנייר שלם כיון שאח"כ אמר לה דביני שיטי יהי' שלו הו"ל כאלו מתחלה כתבו על ספרים רבים ע"ש ונהניתי שכן אמרתי בראשית ההשקפה. אמנם מצאתי בפר"ח אהע"ז סי' קכ"ה ס"ק כ"א שהביא דברי מהר"א ששון הנ"ל והקשה על תירוצו דא"כ מה הקשו התוס' שם דלמה לא פריך והא בעי שלא יהי' מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה וע"כ דמה שחתך דבר מועט מן הגט לא מקרי מחוסר קציצה ואם איתא לדברי המהר"א ששון הנ"ל אינו מחוסר קציצה כלל דהא הוה כנקצץ מתחלה ע"ש ולא זכיתי להבין דדברי מהר"א ששון נכונים דכל שעומד לקצוץ הו"ל כאילו נקצץ ומקרי ספרים רבים ולא ספר אחד אבל מ"מ כל דלא קצצו ניהו דלענין הדין הו"ל כנחתך אבל מכל מקום מחוסר קציצה הוה דעכ"פ כל שעדן לא קצצו הו"ל מחוסר עדן וז"ב ופשוט לפענ"ד ובאמת שלא ידעתי מה יענה לקושית מהר"א ששון וקושיתו היא חמורה לשיטת התוס' וע"כ צ"ל כסברת מהר"א ששון הנ"ל וכבר כתבתי למעלה ביני שיטי דלפענ"ד העיקר דצריך שיהי' מעורה וכמ"ש הט"ז ולא מטעמי' רק דבדברי התוס' מבואר כן בהדיא גם כתבתי שלא מועיל מה שהמשיכו הקו לתוך התיבות דעדיין יכול למקציי' ביני שיטי מיהו י"ל דכיון שהמשיכו לבין התיבות יהי' ניכר הזיוף דמה יעשו במה שנמשך לתוך התיבה ויהי' ניכר הזיוף וע"כ אני חוזר בי והי' מהראוי לכתוב גט שנית וגם הב"ש דחה דברי זקני הב"ח שוב ראיתי בר"ן באלפסי שביאר בהדיא דהא דאמרו ות"ל דספר אחד אמר רחמנא היינו משום דעומד לקציצה וכקצוץ דמי ע"ש הרי בהדיא כדברי המהר"א ששון ואפ"ה הביא ראיית התוס' והפוסקים לענין מחוסר גזיזה. והנה בחבורינו מגן גבורים סי' ל"ב ס"ק כ"ח כתבנו ליישב קושית המהר"א ששון עפ"י מה שהקשו התוס' דמחוסר קציצה וכתבנו דכל שא"צ לכך לא חשוב מחוסר קציצה ולפ"ז כל דבעי ספר אחד שוב מחוסר קציצה ע"ש. והנה אף שהדבר טוב להשמעת אזנים ואני מוסיף לפמ"ש הר"ן דמחוסר הקנאה כל שאינו בגוף הגט ל"ח מחוסר ע"ש א"כ ה"ה בזה דבין שיטה לשיטה כל שכשר בב' ספרים אינו מחוסר בגוף הגט. אמנם באמת זה א"א דא"כ למה פסלו התוס' והפוסקים בנייר גדול והא א"צ לגוף הגט וכבר נתקשה בזה הפ"י וע"כ צ"ל כמו שכתב הפ"י דבעינן וכתב ונתן שיהי' הכתיבה והנתינ' שוה ולא יתחסר בנתים ע"ש וא"כ אין מקום לכל הפלפול בזה. אמנם לפענ"ד הי' נראה דזה דוקא היכא שלא פירש דהשאר יהי' שלו אבל אם פירש בין שיטה לשיט' יהי' שלו א"כ גם הכתיב' הי' ג"כ שלא יהי' רק הכתיב' לבד אבל ביני לביני לא אכפת לן א"כ הוה הכתיב' והנתינ' שוה וז"ב לדעתי ולפ"ז כל שספר אחד אמר רחמנא ולא הי' אפשר לקצוץ בעת הכתיב' שוב לא הוה הכתיב' והנתינה שוה וז"ב כשמש ודו"ק היטב:
עוד נראה לי דהנה לכאור' קשה מה פריך והא ספר אחד אמר רחמנא והא מועיל חזרת דעים ששוה מה שבין שיטה לשיטה ומידי דהוה אם אבדה אצטליתא דרשב"ג אמר תתן לו דמיה וא"ל דשם דוקא באבדה אבל כ"ז שהוא בעין ל"מ חזרת דמים וה"ה כאן כל דהוא בעין ל"מ חזרת דמים. אמנם ז"א דהרי כל שמכר או נתן הדבר מועיל חזרת דמים והטעם כמ"ש התה"ד כל שמכר כיון שא"א לחזור גוף הדבר הו"ל כאלו אבדה ע"ש בסי' שי"א וה"ה כאן כל דא"א בע"א דהא ספר אחד אמר רחמנא שוב הוה כאבד ומועיל חזרת דמים אמנם יש לומר כיון דאם הי' מעורה הי' יכול להקנות ביני שיטי ולא אכפת לן בספר אחד שוב פסול משום ספר אחד דלא הוה כאבד דאפשר בע"א וע"ז משני דל"צ דמעורה וא"כ שוב לא מפסל משום ספר אחד דבאמת הוא מעורה ולפ"ז מיושב קושית המהר"א ששון דשפיר פריך ות"ל דספר אחד וא"ל דהא כבר הי' ספר אחד דזה אינו דבאמת קשה קושית התוס' דמחוסר קציצה אך לפמ"ש אתי שפיר דכל דמחוסר קציצה ופסול שוב א"א בע"א ומועיל חזרת דמים וע"ז פריך שפיר ות"ל דספר אחד וא"כ שוב מחוסר קציצה וא"ל דאדרבא בשביל זה כשר דהוה כאבד דז"א דכל דיכול לעשות במעורה שוב פסול דהוה מחוסר קציצה והי' יכול לעשות מעורה וע"ז משני דבאמת הי' מעורה וא"כ שוב לא הוה מחוסר קציצה ודו"ק ועכ"פ מוכח מכאן דכשר אף כשלא הי' מעורה דאל"כ מה מקשה הש"ס ודו"ק היטב ועיין שו"ת פמ"א ח"ג סוף סי' מ"ז דמכשיר ג"כ בלא עירה ע"ש ודוקא במקום עיגון ועיין מרכבת המשנ' ח"א פ"ד מגירושין הלכ' ד' ואין דבריו נראין. והנה במ"ש בש"ע שצריך להאריך הנו"ן למעל' והלמ"ד למטה ועיין ט"ז מ"ש בזה ובאמת באחת מהם לא מועיל דאכתי יכול לקצוץ בנתים אמנם אם יכנס תוך חלל אות שוב יהי' ניכר במה שנכנס לתוך החלל ובזה די באחת מהן ועיין בתו"י שכתבו שיכנס לתוך החלל ואז א"צ רק באחת מהם אבל ברמ"א כתב עד שיטה עליונ' ולכך צריך שיהי' שניהם ותיבת או שכתב הרמ"א ט"ס כמ"ש הט"ז אבל נשתרבב מדברי התוס' ובאמת מתוס' אין ראיה וכמ"ש ודו"ק היטב ועיין שו"ת בית יעקב סי' ק"ו שכתב דאין קפידא באם אינו מעורה:
ראיתי בספר בני אהובה בהלכות אישות פ"ג ה"א הביא ראיה דיכול לקדש בקרקע דהרי שטר לענין שבועה דין קרקע יש לו משום דיש לו שעבוד קרקע ולפ"ז אם בקרקע אין מקדשין גם בשטר מהראוי שצא יהי' מקדשין והרי לולא דלא סמכה דעתה היתה מקודשת בשטר ע"ש. ואשתומם על המראה מה ראה על ככה דהטעם דאין מקדשין בקרקע הוא משום דהוה מחובר ואין כאן נתינה לגבה ומה ענינו לשטר והוא מעצמו בהלכה ג' רצה לחלק בין מחובר גמור דפסול ובין, מחובר שנתלש ע"ש וא"כ מה ענינו לשטר דהוא תלוש גמור וז"פ וגם דבריו בס"ק ג' לא הבינותי במ"ש דאם הי' נותן לה הקרקע ודאי מקודשת מדין כסף וכמ"ש בירושלמי דשטר אין בו שו"פ דאם שו"פ מקודשת מדין כסף ולא זכיתי להבין דבקרקע אינה מקודשת כיון דהוא מחובר ובשטר אם יש בו שו"פ הוה תלוש גמור. גם גוף הקושיא על הרשב"א [מגיטין ט' והאיכא מחובר כו'] אף שהביא בשם הר"ן לא זכיתי להבין דבאמת לפי מה דמסיק מלתא דאיתא בקידושין קתני דליתא בקידושין לא קתני ממילא יש לומר דלכך לא תני מחובר משום דליתא בקידושין דמחובר באמת כשר בקידושין ולכך לא קתני [ע' בר"ן ריש קדושין במתני' האשה נקנית תרא גירסא זו] ואדרבא מזה ראיה להרשב"א וצ"ע כי לא ראיתי בספר וצ"ע לענין טלי קידושיך מעל גבי קרקע שהב"ש בסימן למ"ד ס"ק א' הביא בשם המהרש"ך דאינה מקודשת ואני הראיתי ביד שאול דהראב"ד הובא בר"ן בגיטין נחלק שם בזה וזה תלוי אם מחובר כשר ואם נימא דגם בקידושין פסול הי' לו לחשוב זאת דבגיטין פסול ואם נימא כמ"ש המכתב מאלי' דבעבדים כשר לק"מ. אמנם דבריו תמוהין ועיין בא"מ סי' קמ"א ואינו לפני וצ"ע בכ"ז:
במ"ש למעלה דהקושיא על הרשב"א ממחובר נראה ליישב דכל הטעם במחובר פסול משום דבעינן ונתן בידה ומקיש הויה ליצא' ולפ"ז לכאורה יש לומר דלפי מה דאמרו בריש הזורק ובב"מ דף נ"ו דבידה היינו רשות וא"כ לכאורה אם נותן לה הקרקע כלה שיהיה שלה אז מקרי נתינה בידה דהיינו שנכנס לרשותה ולפ"ז הנה מקום אתי לחלק בין אם כותב שטר קידושין ונותן לה כל הקרקע דאז שפיר מקרי נתינה לידה אבל אם כותב לה על העלה והיא מחוברת להקרקע ואינו נותן לה כל הקרקע דאז לא מקרי נתינה דלא נתן לה בידה ממש ולא ברשותה ובזה שוב אינה מקודשת במחובר ובזה שפיר איתא בקידושין דבכה"ג שאינו נותן לה כל הקרקע שפיר פסול מחובר אבל הרשב"א מיירי שכותב על המחובר ונותן לה כל הקרקע בזה כשר מחובר ומכל מקום איתא בקידושין בכה"ג שאינו נותן לה כל הקרקע ודו"ק: והנה ש"ב הרב הה"ג מוהר"י אבד"ק ברעזאן הקשה:
אותי לפמ"ש התוס' דלא בעי שליחות בכתיבה וכתב קאי על הסופר ומ"מ פסול מדרבנן ועיין בתוס' עירובין דף י"ג ובב"ש סי' קכ"ב א"כ קשה בהא דמשני פסולא דרבנן קתני דלתני הא ולפענ"ד נראה דהנה בש"ס שם אמרו ולתני לשמה בשלמא לרבה היינו מוליך ומביא אבל לרבא קשה וע"ז משני פסול' דרבנן קתני. ולפ"ז נראה לי דהא דלא חיישינן לרבא בשביל לשמה משום דהכל בקיאין ואם יבא הבעל לערער לא משגחינן ביה דאינו רק לעז בעלמא כמ"ש התוס' גם לרבה ומיהו רבה חייש מדרבנן ולדידן לא חיישינן כלל אמנם כ"ז אם באמת הי' עפ"י צווי בעל אבל כל שלא צוה הבעל שוב באמת כשיבא הבעל ויערער ודאי חיישינן ושוב צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח לשמה והוה בכלל מוליך ומביא כנלפענ"ד דבר חדש וצ"ע לדינא:
יש לעיין בענין אי יש חופה לאלמנה מה שהאריכו התוס' ביומא דף י"ג ע"ב והביאו הירושלמי דיומא אבל בשער המלך בחופ' חתנים ובטעם המלך שם הביאו דברי הירושלמי פ"ק דכתובו' תני לא יבעול אדם בתולה בתחלה בשבת מפני שהוא עושה חבורה וחכמים מתירים כלום אחרים מתירים אלא בשכנס שעד שלא כנס אינו זכאי במציאתה אם אומר את כן נמצא כקונה קנין בשבת א"ר מנא אילין דכנסין ארמלין צריך ליחד מע"ש שאל"כ הוה כקונה קנין בשבת עכ"ל הירושלמי:
והנה לכאורה קשה לי למה לא יוכל לבעול בשבת אף קודם שכנס ואף דנמצא כקונ' קנין בשבת הא יוכל לסלק עצמו ממה שתמצא בשבת וא"כ שוב לא שייך קנין בשבת. אמנם נראה דכבר נודע שיטת הקדמונים גבי הא דאמרו בשכתב לה ועודה ארוסה דדוקא בעודה ארוסה הא קודם שנתארסה לא שייך סילוק דעדיין לא זכה כלל בזה רק לאחר שאירס יש לו קצת זכייה שייך סילוק וא"כ כל שלא כנס לא שייך סילוק כלל ולכך הוה קונה קנין בשבת אבל כל שכנס לא שייך שקונה קנין בשבת דאף שלא נגמר הקנין לגמרי רק בשבת מכל מקום סילוק עכ"פ מועיל ולפ"ז גם כשקידש ולא היה חופה כלל ואפילו הכי מועיל:
עוד היה נראה לי לכאורה דלפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דאשה אינה מקנית עצמה לבעל רק שנעשית הפקר ולפ"ז לפמ"ש העבודת הגרשוני סי' כ"א דמותר להפקיר בשבת שוב מה אכפת לן במה שזוכ' במציאתה הא זוכה מן הפקר ולא הוה כקונה קנין. אמנם באמת כבר הוא מחלוקת הפוסקים בזה דהריטב"א ס"ל דאסור להפקיר בשבת ועיין שעה"מ פ"ח מלולב הל"ב ואני כתבתי בגליון הש"ע או"ח סי' של"ט דהמאירי ס"ל דמותר להפקיר בשבת. ולפענ"ד היה נראה להכריע דהפקר גמור שהוא מופקר לכל כמו שמטה זה הוה כמקנה בשבת אבל אם אינו מפקיר רק לאחד זה לא הוי הפקר גמור זה ויותר בשבת. ולפ"ז נראה לי דכל שלא כנס נמצא היא מפקרת עצמה לכל רק שזה זוכה בה זה אסור אבל כל שכנס שהיא אינה מפקרת עצמה רק לזה זה מותר בשבת כנלפענ"ד. ומה שהקשה השעה"מ שם לפי שיטת הריטב"א דאסור להפקיר בשבת א"כ מה קאמר בשבת דף קכ"ז דמאי הא לא' חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והא כל שלא יוכל להפקיר בשבת שוב הו"ל מוקצה מחמת איסור. הנה לכל השיטות לא קשה דל"מ לשיטת רש"י בביצה דף ל"א דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מוקצה א"כ גם כאן כן הוא וגם לשיטת הרמב"ן דכל דהאיסור מסתלק מאיליו ה"ה כאן הוא כן ודו"ק:
והנה במה שהאריכו במה דאמרו הלין דכנסין ארמלין צריך ליחד ע"ש דאל"כ הוה כקונה קנין בשבת ודחקו התוס' דמה הבדל בין אלמנה לבתולה ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דאמרו גזירה שמא יעבירנו הקשו הקדמונים דא"כ במילה למה לא גזרו שמא יעבירנו וכתבו בשם הראב"ד בתמים דעים כיון דהותר גוף המילה שהוא מה"ת איך שייך למגזר בשביל איסור דרבנן וגם החשש דרבנן הותר ע"ש ולפ"ז גם אנן נימא כעין זה דהרי האגודה כתב דאסור למבעל בתחלה בשבת משום דעושה חבורה ואנן מתירין כמבואר סי' ר"פ ולפ"ז יש לומר דאם נימא דדם חבורי מחבר ולא הוה מקלקל ואפ"ה הותר ממילא גם חשש דרבנן ליכא משום קונה קנין ולפ"ז באלמנה דלא שייך משום חבורה שכבר נבעלה שוב לא הותר איסור תורה וממילא שייך איסור קנין אלא שלפי זה שוב אלמנה מן האירוסין יהי' מותר וזה לא מצינו וגם דאם נימא דחבורי מחבר והו"ל מתקן שוב אסור באמת לבעול בשבת. והנה בגוף הדבר שמתירין משום דדם מפקד פקיד ומקלקל הוא קשה דאכתי שייך משום בנין דלפתח הוא צריך מיהו אנן קיי"ל דפתח ממילא קאתי מיהו לפ"ז בבתולה שייך לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי אבל באלמנה דלא שייך לדם הוא צריך דלשיטת ר"י דוקא בתולה צריך לדם ועיין תוס' ד"ה לדם הוא צריך וא"כ באלמנה כל שנתארסה שוב לא צריך לדם ואסור משום דשמא לפתח הוא צריך ומיהו באלמנה לא שייך לפתח ג"כ. ומיהו קשה בהא דשרי ר"י ביו"ט ולא בשבת וקאמר מה דעתיך משום מתוך וקשה למה לא נימא דמשום לפתח הוא צריך וביו"ט מותר לבנות לפמ"ש התוס' בשבת דף צ"ה כל שלא היה אפשר מאתמול וכאן מקרי לא אפשר דה' בא הזמן בי"ט ודו"ק ויש לדחות דמכל מקום היה יכול לעשות מקודם:
והנה במ"ש למעלה דכל שכבר קדשה אף באלמנה שרי למבעל בשבת והירושלמי לא אסר רק בחופה וביאה בזה אתי שפיר הא דהקשה בספר קדושת ישראל הובא בטעם המלך בחופת חתנים בשבת בהא דאמרו א"נ יו"ט שחל להיות ע"ש ומשמע דלמ"ד משום ברכה לאדם מותר לבעול בששי והא אסור לבעול בשבת ויו"ט כמבואר בא"ח סי' של"ט ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי כשכבר קדשה ע"י כסף ושטר וא"כ שוב מותר לבא בשבת ויסלק עצמו מזה ודו"ק היטב:
והנה מדברי ש"ס הללו מבואר דמותר לישא ערב הרגל אף דמסתמא יעשה הסעודה ברגל ועיין מג"א סי' תקמ"ו ס"ק ד' ודו"ק היטב ואף ביו"ט שרי למבעל וע"כ שנשא ערב הרגל ודו"ק. עוד יש לי לומר דמה דאמרו א"נ יו"ט שחל להיות בע"ש היינו הכוונה שיבא עליה בהעראה בעלמא דאינו קונה לענין ירושה ומציאה רק בביאה גמורה וחיבת ביאה היינו בביאה גמורה ולענין ברכה דאדם סגי ליה בזה ג"כ ומה דמבואר בש"ע דאסור לבא עליה היינו ביאה גמורה דוקא ודו"ק היטב:
ואגב אכתוב קצת מעניני גיטין בסוגיא דב"א והנה הפ"י הקשה שם דמה הועילו בזמן הא אכתי תטמין הגט ותטעון נתגרשתי והאשה שאמרה גרשתני נאמנת. ונראה לפענ"ד בכמה דרכים ליישב דלפמ"ש הרא"ש סוף נדרים דלכך האשה נאמנ' בטוענת גרשתני משום דאם לא קבלה הגט תאסור לעולם ע"ש ולפ"ז כאן דחיישינן שמא חיפה כיון דעדים מעידים שזינתה וא"כ חיישינן שמא גירשה רק שגרשה לאחר זנות אבל עכ"פ כעת נתגרשה ושוב לא תאסר לעולם ושוב אינה נאמנת. ובלא"ה יש לומר דל"ש כאן החזקה דאינה מעיזה דהא כעת כבר נתגרשה רק שהיא טוענת שנתגרש' מקודם אבל עכ"פ שפיר תוכל להעיז דכעת עכ"פ אינו בעלה ועוד י"ל דכל הטעם דאשה נאמנת הוא משום חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה שתאסור עליו אבל להכניס עצמה תחת בעלה פשיט' דלא שייך החזקה הנ"ל ועיין בחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ב' ובמהרי"ק שורש ע"ב וכאן אדרבא הרי היא מכניסה עצמה ברשות בעלה דכיון דחיישינן שזינתה תחתיו והיתה אסורה עליו לקחתה אחר גירושין וכשטוענת שנתגרשה מקודם היא מותרת עליו וא"כ מכניסה עצמה תחתיו וא"ל כיון דזנות ל"ש א"כ מה"ת לחוש שזינתה מקודם דהא בעלה משמרה דז"א דא"כ ממנ"פ למה תקנו זמן כלל וע"כ דתקנו, אף על ל"ש וכיון שכן שפיר הועילו בתקנתם וז"ב ובלא"ה יש לומר כיון דחיישינן לחיפוי שוב אינה מעיזה דגם בעלה רוצה בזה כדי שלא תמות וגם לפמ"ש בש"ע סי' י"ז דאם מבקשת כתובה אינה נאמנת דמעיזה בשביל ממון מכ"ש בשביל שלא תהרג ודאי מעיזה. ובלא"ה י"ל בישוב קושית הפ"י דכיון דכבר הבאתי בשם השטמ"ק דהא דזנות ל"ש הוא משום דבעלה משמרה ולפ"ז כיון דאם תטעון שנתגרשת מקודם יש לה חזקה דמסייע דחזקת שעל הרוב שבעלה ודאי משמרה והרי מקרי ל"ש וכיון שכן שוב לא שייך חזקה דאינה מעיזה דהרי היכא דהחזקה מסייע לה מעיזה וכאן הרוב מסייע לה דודאי נתגרשה מקודם ושפיר מעיזה וז"ב:
ובזה יש ליישב היטב קושית התוס' דאמאי יוכל לחפות הא יש לה חזקת א"א. ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא תזיל בתר חזקת א"א ודאי אינה נהרגת ואם תיזול בתר חזקת א"א שוב יהיה לה חזקה דאין אשה מעיזה וא"ל דהרוב מסייע לה דזנות ל"ש דזה אינו דהרי אתה מחזיקה בחזקת א"א ויש לפקפק בזה עכ"פ קושית הפ"י מיושב:
איברא דלפ"ז בארוסה דזנות שכיח כמ"ש השיטה מקובצת דאין בעלה משמרה וא"כ מה הועילו בזמן הא תהיה נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה ואפשר דמכאן ראיה למ"ש המשנה למלך בהלכות אישות בשם הר"י ערמאה דבארוסה יכולה להעיז. אבל העיקר נראה דכיון דבנשואה תקנו זמן שוב המשיכו גם בארוסה הזמן משוב שלא יחפה ושמח לא תטמין וכעין שכתבו התוס' והרא"ש לענין זה"ז וז"ב:
ובזה אמרתי ליישב מה שהקשו כלם בהא דאמרו בגיטין דף כ"ו אלא לר"ל ארוסה מי אית לה פירי והקשו כלם דהא בארוסה שפיר גם ר"י מודה דשייך משום בת אחותו דבזה זנות שכיח והיא קושי' גדול' ועיין ביש"י סי' קכ"ז ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ל דלא תקנו בנשוא' משום ב"א א"כ בשביל ארוס' לחוד ל"ש תקנת הזמן דהא תוכל להטמין הגט ותאמר נתגרשתי וכמ"ש ורק לר"י דהמשיכו הזמן בשביל שבנשוא' שייך החשש הנ"ל והועילו בתקנתם המשיכו בארוס' ג"כ אבל לר"ל דבארוס' בלבד תקנו הזמן שוב שייך קושית הפ"י וז"ב:
ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דאמאי לא פריך על ר"ל מנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מוקדם מהראוי לפסול משום ב"א דבזה יחפה בטוב אבל לתקן זמן בשביל זה לא הוצרכו דלא הועילו בתקנתם וכמ"ש הפ"י וז"ב:
אמנם אי קשיא הא קשיא דמאי פריך אלא לר"ל ארוסה מי אית לה פירי דהרי הפ"י הקשה דאמאי אינו צריך זמן בשביל דו"ח אבל כבר כתבתי בגליון שם דבמחכ"ת לא נזכר מתשובות הרשב"א סי' קי"ג והובא בקצרה בב"י אהע"ז סי' י"א דהוכיח מזה דגיטי נשים שווין לד"מ דלא בעי דו"ח ע"ש והנה כל הטעם דשוה לד"מ בשביל דפתיך ביה ממון כתובה ופירי ולפ"ז בארוסה דאין לה כתובה ופירי שוב צריך זמן משום דו"ח דלא שוה לד"מ דלית בי' ממון. אמנם צ"ל דכיון דבנשואה א"צ גיטי נשים זמן משום דו"ח דשוה לד"מ תו לא הצריכו גם בארוסה דו"ח משום לא פלוג וכעין זה כתבו הפוסקים לענין עדות נשים לאסור על בעלה דגם בארוסה משום לא פלוג לא הצריכו דו"ח:
ובזה מיושב הטיב קושית התוס' ממוקדם ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא בעי דו"ח דשוה לד"מ והרי קי"ל דגם בממון היכא דהוה דין מרומה צריך דו"ח ועיין בחו"מ סי' י"ז ולפ"ז כיון דהוה מוקדם אין לך דין מרומה גדול מזה ושוב צריך דו"ח ושפיר פסול ולכך פריך רק בסתם ארוסה דאמאי תקנו שיהיה צריך זמן ועיין בפ"י ודו"ק. איברא דלפ"ז צריך להבין הא אמרו בסוגיא דב"א אליבא דר"ש לא קאמינא והיינו דר"ש ל"ל משום ב"א ואכתי ניהו דלא ס"ל משום בת אחותו אבל אכתי איכא משום דו"ח דהוה דין מרומה. וע"כ נראה לפענ"ד דבר חדש בישוב קושית הפ"י והרשב"א דהא בעי זמן בשביל דו"ח דהנה כל הטעם דבעי דו"ח בד"נ היא כדי שיהיה העדות מבורר דאל"כ חששה התורה דשמא משקרי ומכ"ש אם נימא דהוה משום שיהי' עדות שאאי"ל וע' ש"ך חו"מ סי' ל"ג ס"ק מ"ז וע"כ גם בד"מ צריך דו"ח דחיישינן שמא משקרי בשביל ממון או שהשכירום כל דאינו מבורר בדו"ח ולכך בדבר איסור לא בעי דו"ח דהרי אף ע"א נאמן באיסורין משום דלגבי איסור הכל נאמנים וגם היכא דאתחזיק איסורא דבעי תרי לא שמענו דצריך דו"ח משום דלגבי איסור לא חששה התורה בזה ולפ"ז גם בגט דהוה דבר איסור ולהס"ד דלא ידענו מחשש ב"א ופירי א"כ מה"ת להצריך דו"ח ולמה ניחוש דמשקרי בדבר איסור חמור כמוהו ולכך הוצרך לומר דיש חשש ב"א ופירי ולכך ממילא צריך דו"ח וז"ב לדעתי. ובזה ממילא שפיר פריך הש"ס כאן אלא ארוסה מי אית לה פירי והקשה דלבעי זמן משום דו"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דלר"ל ל"ח לזנות דל"ש ומשום פירי ליכא שוב ל"צ דו"ח ומעתה גם לר"ש דמכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה והטעם דמשום פירי סובר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירי ומשום ב"א סובר דאין בין יום ולילה שיתחדש כמו זה וכמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש וא"כ א"צ דו"ח כלל וז"ב ות"ק דפוסל צ"ל דס"ל כיון דלר"י כל עיקר החשש ב"א דזה ל"ש דגם ר"י לא יחלוק דזנות ל"ש ואפ"ה חשו גם על ל"ש ממילא חשו על כל ל"ש ובזה נחלקו ר"ש ורבנן ושפיר אמר אליבא דר"ש לא קאמינא דהוא ס"ל דבל"ש כזה לא חיישינן ומיושב היטב דברי הפיהמ"ש דלכאורה הו' היפך דברי הש"ס ומנ"ל לחדש זאת ורבים קמו עליו ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ודו"ק:
ובזה יש ליישב מה דפירש"י דר"ש ס"ל שנתן עיניו לגרשה ולא פירש דס"ל כרבנן עד שעת נתינה ועוד קושיות. ולפמ"ש אתי שפיר ויש להאריך בזה גם בגזייה לזמן דעכ"פ דין מרומה הוה ובעי דו"ח וליישב בזה דברי רש"י ועיין בקצה"ח סי' למ"ד וגם בגט מאוחר ואכ"מ. ובאמת צריך להבין בגזיא לזמן דאמר דלרמאי לא חיישינן והרי בלא"ה ל"ח דבאמת יקטלה דהרי הוה דין מרומה ובעי דו"ח ומ"ש הקצה"ח בסי' למ"ד דבאמת כן כוונת רש"י דחוק מאד אמנם נראה דכל הטעם דבעי דו"ח בדין מרומ' דכיון דרואין דהדין מרומה חיישינן על העדים דלמא עשו שלא כהוגן ולפי"ז בגזיזה דניכר שהי' בו זמן ונגזז וכמ"ש המהרש"א בהדיא וא"כ אין על עדים שום חשש ומה"ת לפוסלם מספק וא"כ לא מקרי דין מרומה כלל ובזה ממיל' מיושב קושית התוס' על רש"י ממחיקה דבמחיקה שפיר קטלינן לה דבמחיקה לא ניכר אם הי' בו זמן וכיון דחז"ל תקנו זמן ממילא בעי דו"ח דעכ"פ דין מרועה הוה כיון שתקנו זמן ולא נכתב ויש להאריך בזה ואכ"מ עכ"פ במ"ש למעלה ליישב קושית הפ"י דתהי' נאמנת בחזקה דאין אשה מעיזה מיושב קושית הבע"ה שהקש' בהא דקאמר מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזור לאשה ואמאי ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וביני לביני זינתה ויחפה עליה ולפמ"ש למעלה דבזה הדר קושית הפ"י לדוכתי' הא הוה חזקה דא"א מע"פ וכאן ל"ש שכתבתי למעלה דכיון דחיישינן שכתב ליתן ולא נתן א"כ לא נתגרשה עדיין וא"כ לא היתה יכולה להעיז כלל וז"ב ודו"ק:
בגיטין דף נ"ג ע"ב מיתיבי גזל תרומה ונטמאת וכו' חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק ממונא מעליא בעי שלומי ליה. ושאלני הרב החריף מוהר"ץ ליב הכהן נ"י מראווא דלמא אתי' כר"ש דס"ל דקנסא קניס וכיון שאינו רק מדרבנן א"כ לא חשוב שינוי מן התורה וכעין דאמרו בב"ק דף ע"ב ש"מ חשנב"ע לאו דאוריית' ופירשו התוס' דאז חשוב דמר' וה"ה כאן דקנאו בשינוי אם אינו רק דרבנן לא חשוב שינוי. והנה בתכ"ד השבתי דע"כ אתיא כר"י דאל"כ לא שייך שם קנס דהא הנגזל מה היה לו לעשות וכמ"ש הנ"ב מהד"ק והאריך בזה אך אף אם נימא דל"פ ובכ"מ אסור אף במקום דל"ש קנס על האיש דהחמץ קנסו וכמ"ש הרמב"ן מכל מקום כמה תשובות בדבר חדא דלפמ"ש התוס' בב"ק שם לחלק דתקרובת ע"ז כיון דאסור בכל הנאות אף דאינו רק מדרבנן חשוב לאו דמר' ה"ה בחמץ בפסח וגם דלמא קושית הש"ס בגיטין אזל' מתרומה וממטבע ולא מחמץ וגם בלא"ה אין התחל' לקושיא דש"ה דכל דאין האיסור רק מדרבנן עדיין רשות מרא עלווי' וקרינן ביה וטבחו ולא שייך לומר דקנין דרבנן הוה אח"כ קנין דאוריית' דעל עצמו בודאי אסרה ורק דהפקיע' ממר' בזה אמרינן כל דאינו רק דרבנן לא הפקיעה ממר' אבל כאן כל שקנאו ע"י שינוי ניהו דלא נשתנ' רק מדרבנן אבל עכ"פ קנאו בשינוי והוה קנין תורה ועיין ב"ש סי' כ"ח ודו"ק:
ויש להמתיק הדבר ביותר דלפמ"ש המל"מ בפ"ב מנער' ובתולה הלכה ה' דכל דהכתוב כתב סתם אין חילוק בין קנין דאוריית' לדרבנן ע"ש וא"כ בשלמא כאן דכתבה התורה דכל דקנאו הגזלן ועשה בו שינוי חייב א"כ אף קנין דרבנן בכלל אבל התם דבעינן וטבחו וכל שעדיין רשות דמרה עלי' קרינן ביה וטבחו והבן כי ברור הוא:
בירושלמי אמרו דצריך לומר שליח המביא גנו בפני נכתב היום ובפני נחתם היום לפי שאין בקיאין לשמה והוא תמוה דמה ענין לשמה להיום ואמר אא"מ הרב הגאון ני' דהנה באמת בש"ס אמרו מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה וחתימה לשמה ומוקי לה כר"י אמנם הירושלמי יש לומר דהנה בדף י"ז אמרו דר"ש מכשיר וכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק והיינו מטעם דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ולפ"ז זה כשבקיאין לשמה אבל כשאין בקיאין לשמה יוכל להיות דלא נתן עיניו לגרש זאת וא"כ לכך בעי שיאמר בפני נכתב היום ובפני נחתם היום ואז כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ואין לחוש ודפח"ח. ואני אומר לפי מה דאמרו שם דלא מקדים אינש פורעניות לנפשיה וע"ש ברש"י ותוס' כי אינם לפני ולפ"ז זה כשבקיאין לשמה דאז בודאי לא מקדים אינש פורעניות לנפשי' וליכא למיחש לאנחי' בכסתי' אבל בשאינם בקיאין לשמה אז יש לחוש שמא בשעת כתיבה היה דעתו על אשה אחרת שיש לו או לחברו ובאמת דעתו לא היה לגרש זאת ואח"כ נעלך וחתמו לשם האשה הזאת וא"כ שוב הוה מוקדם ולכך צריך שיאמר בפני נכתב היום ובפני נחתם היום לשמה של זאת וא"כ שוב לא חיישינן לאנחי' בכיסתי' דלא מקדים אינש פורענותא לנפשי':
עוד נראה לי ע"ד הפלפול דהנה בהא דאמרו ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן ומשני זנות לא שכיחא והקשו בתוס' מהא דתקנו זמן לנשואין כדי שישכים לב"ד והרי זנית לא שכיחא ובשיטה מקובצת כתובות נמצא תירוץ לזה בשם אחי הרא"ה דארוסה דאין בעלה משמרה זנות שכיחא משא"כ זנות דנשואה ע"ש ולפ"ז נראה לי טעם נכון דלכך בעי שיאמר בפני נכתב היום ובפני נחתם היום דבאמת יש לחוש כל שאין בקיאין לשמה שמא כתב לשם אשה אחרת וכל שאינם בקיאין לשמה שמא תזנה תחתיו בין כתיבה לנתינה ובעלה אינו משמרה דהוא חשב שכשר הגט ושוב אינה אשתו ולא שמרה בנתים ובאמת היא עדן א"א אבל אם אומר בפני נכתב היום ובפני נחתם היום הרי מבואר בגיטין שם דבין לילה ליום לא חיישינן לזנות כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות וא"כ כל שהיה היום לא חיישינן לזנות ושוב כשר הגט ודו"ק: (ברמב"ם פרק ז' מהלכות חובל ומזיק הלכה ה' הכניס פרה למרבק וכו' ה"ה לא כתב מקורו והוא בגיטין דף נ"ג שם ומאד תמהני שלא הרגישו כל נושא כליו לפרש דברי הרמב"ם הלז דבמה מיירי אי בשוגג למה כפלו שנית הא כבר כתבו לעיל ומכ"ש דבמזיד אי אפשר לפרשו דא"כ למה פטור:
אמנם לפמ"ש לעיל דהרמב"ם מיירי לעיל בשעת מלאכה ולא נהנה ולכך כאן דהכניסה כדי שתינק ותידוש דנהנה שפיר פטור אף במזיד כסברת הראב"ד וכמ"ש לעיל אברא דאכתי קשה במי חטאת למה לא ביאר דמיירי נהנה דוקא. אמנם נראה דלכאורה צריך להבין קושית הש"ס שם על מי חטאת דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק למה לא יתחייב ומאי קושיא הא זה גורם בנזקין והרי כתב הרמב"ן בדיני דגרמי דעדים שכבשו עדותן ל"ש לחייבן מטעם גורם דבמה שלא עשו מעשה וגרמו היזק ע"ז לא שייך גרמי ע"ש. ומעתה אם נימא כמ"ש הכ"מ פ"ז מפרה ה"ג דמלאכה בלא היסח הדעת לא פוסל וא"כ עיקר מה שהסיח דעתו וע"ז לא שייך לחייבו דזה לא עשה מעשה וצ"ל כמ"ש בכ"מ בתירוץ השני דמלאכה פוסל אף בלא היסח הדעת ע"ש ומעתה בוא וראה דקדוק צחות לשון הרמב"ם דבה"ד כתב העושה מלאכה במי חטאת ושפיר חייב במזיד וכאן בהלכה ה' שינה והסיח דעתו ממי חטאת בזה שפיר פטור דלא עשה מעשה וז"ב ודו"ק ולהראב"ד שם שכתב דעיקר מחמת הס"ד צ"ל דכיון דלדידיה א"א במלאכה בלתי הס"ד כמ"ש שם וא"כ שפיר מקרי הס"ד עשה מעשה דבמלאכ' שעשה הס"ד וז"ב:):
בפסחים דף ע"ב בסוגיא דטעה בדבר מצוה:
במשנה ושאר כל הזבחים וכו' ואם ראויין הם ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר ופירש"י דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו שכל הזבחים שנזבחים שלא לשמן כשרים ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר"י כדאמרו בדף ס"ב. והנה שארי הגאון הצל"ח הקשה דאיך עביד מצוה כל דהו דכשר שלא לשמן הא כיון דאסור לזרקן א"כ נפסל הזבח ואסור להקטיר אמורין לערב ועיין ביצת דף כ"א ע"ב וא"כ לא עשה מצוה כלל:
והנראה בזה דהנה בהא דכתב רבינו פ"ב משגגות הי"ג השוחט בשבת קרבן ציבור שלא לשמו ה"ז חייב חטאת ויקטיר אימורן לערב והדבר תמוה דאיך יקטיר אימורין לערב הא אסור לזרוק הדם כמ"ש בהלכה שאחריה לענין קרבן יחיד וא"כ נפסל הזבח וגם דסותר למ"ש בעצמו פט"ו מפהמ"ק הי"ט לענין כבשי עצרת וכבר רמז לזה המלמ"ל והצל"ח כאן ובביצה דף כ"א נתקשו בזה הרבה ונדחקו וכתבתי במק"א דלפמ"ש התוס' במנחות דף מ"ח דהא דל"א עמוד וחטא כדי שיזכה חברך ויהי' מותר לזרוק משום דלא הוה זכות כ"כ והיינו דבשר חי אינו ראוי לאכול והקשיתי דהרי כ"כ דכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי וא"כ הוא זכות גדול. אמנם זה אינו דהרי שם גבי כבשי עצרת לא עלו לבעלים לשם חובה כדקתני התם וא"כ בלא"ה בעלים לא מתכפרי לא אכפת לן באכילה כהנים דאינו ראוי. והנה המהרש"א בביצה שם הקשה דהא ק"ל עלו לשם חובה וכוונתו למ"ש הרמב"ם בפהמ"ש בזבחים שם דסכין מושכתן למה שהן וכתב הפ"י דשאני כבשי עצרת דהם שלמים ול"ש לב ב"ד מתנה עליהם וא"כ בשלמא כבשי עצרת דלא עלו לבעלים לשם חובה א"כ אסור לזרוק אבל בשאר ק"ל דעלו לשם חובה א"כ שפיר מותר לזרוק כדי שיתכפרו הבעלים וכעת ראיתי בשעה"מ בפסהמ"ק פט"ו שהעיר בדברי המהרש"א הנ"ל גם בדברי הרמב"ם הנ"ל ע"ש שהניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ומעתה גם כאן כיון דסיפא מוקמינן לה בטועה וא"כ עלו לבעלים לשם חובה כמ"ש הרמב"ם בפט"ו מפהמ"ק הלכה א' מטעם דעקירה בטעות לא הוה עקירה וא"כ כיון דנתכפרו הבעלים בזה שוב מותר לזרוק כדי שלא יפסול ויתכפרו הבעלים וכמ"ש. איברא דלפ"ז צריך להבין למה בהלכה י"ד שם כתב הרמב"ם דלא יזרוק הא שם מיירי בשחט קרבן יחיד לשמו רק דאסור לשחוט בשבת וא"כ כל שעבר ושחט יזרוק הדם ויתכפרו הבעלים וצ"ל דבזה פשיטא כיון דלא נתנה שבת לדחות אצל קרבן יחיד פשיטא דלא נתכפרו הבעלי' אף שהיה שוגג בשבת אבל כאן דהיה שוגג בדבר מצוה דסבור דפסח עכ"פ עשה מצוה כל דהו מקרי ומותר לזרוק וז"ב. וכעין זה כתב הצל"ח כאן לחלק ע"ש ובזה עמדתי על לשון רבינו שכתב השוחט בשבת ק"ל שלא לשמו וכתב הכ"מ שמקורו מהתוספתא דתנן חטאת הציבור ששחטה שלא לשמה והקשה הצל"ח דשאני חטאת דשלא לשמה פסולה לגמרי ולא עשה מצוה כלל משא"כ בק"צ עולות דעכ"פ עשה מצוה כ"ד: והנה זה ל"ק דהכא מיירי בעוקר וא"כ לא עשה לשם עולה כלל אמנם אכתי [קשה אמאי שינה מלשון התוספתא ולפמ"ש אתי שפיר דהנה הא דחידש הרמב"ם ז"ל דבק"צ שלא לשמן כשרים הוא מהא דקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשם הבעלים כשרים דקדק הרמב"ם דמדנקט שלא לשם בעלים משמע הא ציבור דל"ל בעלים עלו לשם חובה ג"כ ולפ"ז בחטאת ופסח דמסיים במשנה דפסול ומטעם דבעינן לשמה בפירוש ועיין בפ"ד ממעה"ק א"כ פשיטא דבק"צ עכ"פ לא עלה לחוב וא"כ שוב א"א לזרוק כיון דלא נתכפרו הציבור בזה דציבור אין א רק מעלה אחת טפי מיחיד דכל דביחיד כשר אבל לא עלה לחוב בציבור עלה לשם חוב אבל בחטאת דפסול אף בציבור לא עלה לשם חוב. ובלא"ה נראה דע"כ לא כתב רבינו דבק"ץ עלה לחוב רק כשלא חישב בהדיא לשם דבר אחר אלא שלא שחטו לשם הבעלים בפירוש בזה מועיל מה דלב ב"ד מתנה עליו והוה כלשמו אבל כל היכ' דחישב לשם זבח אחר או לשם בעלים אחרים פשיטא דל"מ לב ב"ד מתנה עליו דמ"מ הוא חשב בהדיא לשם אחר וז"ב:
ובזה יש ליישב קושית הפנים מאירות בחידושיו לזבחים מה שהקשה על הרמב"ם דדבריו סותרים למ"ש בחבורו פט"ו מפסהמ"ק הא דאף בק"צ הדין כן וגם בזבחים דף ד' שישנו בציבור כביחיד ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי בשינוי קדש וגם בחיבורו מפורש בהדיא בשינוי קדש דבזה לא מועיל ציבור אבל רבינו בפהמ"ש מיירי שלא חשב בהדיא לשם זבח אחר רק שלא שחטו לשם ק"ץ בזה עלה לשם ק"צ ואף דרבינו פ"ד ממעה"ק היי כתב דאף בסתם כשר אף בקרבנות יחיד דסתמן כלשמן קאי היינו שלא חישב כלל לשם זבח ולשם זובח ושאר דברים שחשב שם ועיין במלמ"ל שם כנלפענ"ד ועדיין צ"ע כי רבינו בחיבורו לא זכר כלל מק"ץ דסכין מושכתן למה שהן. נחזור לענינינו דשפיר קא פטר ר"י דיכול לזרוק הדם כיון דהוה טועה ולא הוה עקירה ונתכפרו הבעלים וניתן לדחות דהוא סבור דפסח הוא שפיר מקרי עשה מצוה:
ובזה מדוקדק הא דלא נקט רש"י גבי פסח בנעלם ממנו שבת וכאן פירש"י בנבעלם ממנו שהוא שבת ועיין מהרש"א ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם בפסח אם היה בטעות לא הוה עקירה כמ"ש הרמב"ם פט"ו מפסהמ"ק וא"כ עשה מצוה כל דהו לר"י ולכך דקדק ונקט בעוקר ממש רק שסבור שמותר וכדמוקי במנחות דף מ"ט משא"כ כאן דבכל אופן שעשה מקרי טועה ופטור לר"י: ובזה מיושב הא דפריך הש"ס לר"י דשאני ליה לימא לי' והקשה אא"ז המהרש"ל דלמא לא ס"ל לר"י החילוק כלל בין עוקר לטועה וכוונתו דאף בטועה ס"ל לר"י דאם היה משנה לדבר איסור הי' חייב ולכך לא מצי קאמר דרישא בעוקר דמשמע הא אי היה טועה היה פטור וז"א דאף בטועה חייב כל ששינה שמו לדבר האסור ובזה נסתר תירוץ המהרש"א ע"ש ועיין באור חדש שכ"כ ולפמ"ש א"ש דלר"י פשיטא דס"ל דפטור בטועה אף בשינה לדבר האסור דכיון דטעה ועקירה בטעות לא הוה עקירה א"כ עכ"פ עשה מצוה כל דהו ופטור לר"י ואף בפסח כל שטעה כשר כמ"ש הרמב"ם פט"ו מפסהמ"ק ה"א וכיון שכן ע"כ עיקר החיוב בשביל עקירתו דבזה לא עלה לו וא"כ אף בשאר זבחים כל שעקר בפירוש לא עלה לו וא"כ לשני לי' כאן בעוקר וכאן בטועה:
ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה לר"י שהקשו דע"כ ר"י לדבריו דר"א קאמר דלר"י כיון דמוקי מתניתין כר"ש אף בשינה לדבר המותר חייב אי מוקמינן בטועה ע"ש ולפמ"ש א"ש דאי מוקמינן בטועה א"כ הוה עקירה בטעות והיה הפסח כשר וא"כ עשה מצוה והיה פטור כששינה שמו לדבר המותר ורק בשינה שמו לדבר האסור חייב חטאת דמ"מ שינה שמו וכמו בק"צ ששחטן שלא לשמו דמקטיר האימורין לערב והם כשרים וכמ"ש ואפ"ה חייב חטאת משום דלא נתכוון לדבר המותר א"כ דוקא בשינה שמו לדבר האסור וז"ב ודו"ק:
וראיתי בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' ק"ה שכתב בתוך דבריו דבטועה בפסח ושחט לשם פסח ס"ל לר"י דלא הוה עקירה ואף דהפסח פסול מ"מ פטור שעשה מצוה אלא שדבר אחר גורם לפסול ע"ש. ובמחכ"ת בטעה כיון דעקירה בטעות ל"ה עקירה אף הפסח כשר כמ"ש הרמב"ם פט"ו מפסהמ"ק ה"א בהדיא. אמנם מ"ש שם הרמ"ע בתוך דבריו כיון דר"א סובר דהקדש בטעות שמיה הקדש לכך ס"ל גם עקירה בטעות שמי' עקירה ע"ש וכפי הנראה פירש כך דברי הש"ס בהא דאמר לר"א לא שאני ליה והיינו משום דאזיל לשיטתו דסובר הקדש בטעות שמיה הקדש. ובזה ממילא מיושב הא דאמר לר"י דלא שאני ליה והקשה הרש"ל דלמא ס"ל לר"י ג"כ דאין חילוק בין עוקר לטועה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דר"י לשיטתו דחולק על ר"א וסובר בערכין דף כ"ג דהקדש בטעות ל"ש הקדש וא"כ ממילא גם בטעות ל"ש עקירה (והצל"ח בדף ע"ג הקשה על ר"א הא עקירה בטעות ל"ש עקירה ובמחכ"ת הא אמרי' כאן דלר"א לא שאני ליה בין עוקר לטועה וכמ"ש הרמ"ע בטעמו ובזה ממילא מיושב דברי רמב"ם שם) ובזה יש מקום לומר דמכאן הוציא רבינו דינו בפט"ו מפסהמ"ק ה"א והט"ז דעקירה בטעות ל"ש עקיר' והיינו משום דקיי"ל כר"י דהקדש בטעות ל"ש הקדש והכ"מ והבה"ז נדחקו בטעמו של רבינו. אמנם בגוף דבריו לפענ"ד ל"ד להקדש בטעות דשם נתפס קדושה לר"א אף בטעות אבל כאן כבר נקדש ומה נ"מ בקדושה זו או זו ועוד דהרי בתמורה דכ"ע מודו דהוה תמורה בטעות אפ"ה כל שכבר המיר לשם עולה וחזר והמיר בטעות לשם ד"א אינו חל וכמ"ש רש"י בנזיר דף ל"ב והובא במלמ"ל פ"א מתמור' וגם ר"ח דסובר במנחות דף מ"ט דעקיר' בטעות שמיה עקירה לא יסבור כב"ה רק כב"ש דהקדש בטעות לא שמיה הקדש אתמהה:
והנה ראוי להסתפק בכל הני דקתני במשנ' דהפסח פסול אם עבר ושחט בכה"ג ועבר זמן השחיט' אי חייב כרת בלא עשה בשני או דלמא כיון דבכל הני הי' טעות דקסבר מותר הי' בכה"ג כמ"ש רש"י וא"כ הו"ל כשוגג או נאנס דפטור מכרת ולפענ"ד נראה דבכה"ג נפטר מכרת דהו"ל שוגג או אונס דפטור מכרת אם שגג בשני לדעת הרמב"ם פ"ה מק"פ ולדעת הראב"ד שם אף כשהזיד בשני כיון שהי' שוגג או אונס בראשון ואין לך שוגג או אונס גדול מזה דהיה טועה וסבור דבכה"ג כשר לפסח. איברא דלפ"ז יקשה בהא דפריך בדף ע"ג שחטו שלא לאוכליו לדברי האומר מקלקל בחבור' פטור מה תיקן וקשה הא טובא קא מתקן שיפטור מכרת עי"ז דאם לא שחט היה חייב ועכשיו ששחט נפטר ואין לך תיקון גדול יותר מזה. והוא קושיא גדולה. אמנם אחר העיון הדבר נכון דהרי רש"י פירש דשלא לאוכליו היינו לחולה או לזקן וא"כ לדידיה לא תיקן כלל דהם בלא"ה פטורים דאינם ראוים לאכול ולאוכליו ושלא לאוכליו אינו חייב ורק בשלא לאוכליו כולה הוא דחייב ולגבייהו לא תיקן כלל דהם בלא"ה פטורין וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א שהקש' דמדוע לא פריך מרישא משחטו שלא לשמו דפסול מה תיקן ולפמ"ש אתי שפיר דשם שפיר תיקן לפטור מכרת וכן בכל הני דקתני במשנ' רק משחטו שלא לאוכליו פריך מה תיקן והא דפריך משחט בע"מ או טריפ' בגלוי אף דתיקן שלא יתחייב כרת אפשר דבכה"ג דהוה בע"מ והיה לו לבקורי לא פטר מכרת דהיה לו לבקורי ושם צריך שיהי' עכ"פ שוגג קרוב לאונס מדנקט שוגג או אונס ובכה"ג לא פטר ומכ"ש בטריפ' בגלוי דודאי הי' לו לראות ולא נפטר וז"ב ודו"ק היטב:
והנה בהא דמשני הש"ס לבסוף דתיקן להוציא מידי אבמה"ח ופירש"י לב"נ לכאור' קשה לפמ"ש התוס' בשבת דף ק"ו ד"ה חוץ דלכך פטר ר"י בחובל וצריך לכלבו משום דהתיקון בא אחר הקלקו ע"ש וא"כ גם כאן כיון דלב"נ מפרכסת אסור משום דבמית' תליא א"כ התיקון בא לאחר מכאן ולא הוה מתקן ודוחק לומר דהתירוץ לא קאי רק לר"ש בלבד דאכתי לר"י קשה וא"ל דאי לאו הקלקול לא בא התיקון וכמ"ש התוס' לענין מוחק ע"מ לכתוב דז"א דכאן הי' יכול להכות'. עד שתצא נפשה ולא יעשה בה חבורה אם נימא דחבור' הוא משום צביע' ועיין בתוס' כתובות דף ה'. אמנם צ"ל דהרי באמת הקשו כלם דלפי דעת. הרמב"ם דאבמה"ח לב"נ אינו נוהג בעוף א"כ כיון דמוקי בחולין דף מ' בעוף ל"ש אבמה"ח וצ"ל כדעת הכ"מ דמ"מ איסורא איכא והיינו דניהו דל"ש אבמה"ח אבל מ"מ אסור לאכול חי משום צער בע"ח ואכזריות וא"כ עכ"פ במפרכסת מותר כדמותר לישראל או דבאמת הקשו איך אפשר דיהי' אסור מפרכסת לב"נ ומי איכא מידי דלישראל שרי וצ"ל דלישראל ג"כ אסור בעודה מפרכסת כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' כ"ז דאסור לאכול מבהמ' קודם שתצא נפשה ולפ"ז כיון דבטוש"ע לא נקט רק בהמה ומשמע דבעוף ל"ש זאת וצ"ל דקרא דלא תאכל על הדם לא מיירי רק בבהמ' או דבעוף כיון דזוטר חיותא אינו מתעורר הדם כ"כ וגם תיכף לאחר השחיט' יוצא נפשה וא"כ לכך גם בב"נ ל"ש איסור דמפרכסת דמי איכא מידי וא"כ שפיר משני תיקן להוציאו מידי אבמה"ח וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקש' הצל"ח דאמאי לא משני תיכף כשהקש' משלא לאוכלים דתיקן להוציא מידי אבמה"ח ולא מצי תו להקשות כלל. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ל"ש זאת דהרי בבהמ' אסור גם לישראל עד שתצא נפשה וא"כ לא בא התיקון מיד וכמ"ש. ובאמת שלפ"ז צריך להבין מ"ש התוס' בשבת דתיקון דשחיט' היא תיכף לקלקול דמוציא מידי אבמה"ח והא אינו בא מיד וכמ"ש וצ"ל דהם סוברים דחבור' היא משום נטילת נשמה וא"כ התיקון א"א בלתי הקלקול ועי"ז בא מיהו משטחת לשונם לא נראה כן וצ"ע. והנה לכאור' לפמ"ש התוס' דהתיקון צריך להיות מיד בשעת הקלקול לר"י דס"ל מקלקל בחבור' פטור א"כ קשה אמאי במל של אחר השבת בשבת חייב הא אם נימא דצריך להטיף דם ברית כשמל בתוך זמנו א"כ לא תיקן בשעת הקלקול דניהו דנימול כל שצריך עדיין הטפת דם ברית לא בא התיקון מיד והוה מקלקל בחבור' ופטור דכל הטעם דמילה חייב במקלקל משום דהוה תיקון מצוה וכדאמרו בש"ס שבת דף ק"ו וא"ל כמ"ש התוס' דכל דא"א להתיקון בלתי הקלקול דכאן ודאי אפשר למולו אחר, השבת ולא למולו בשבת כלל בתוך זמן חיובו וצ"ל דע"כ הך דתניקות סובר דמקלקל בחבור' חייב והיינו לר"ש דל"צ התיקון מיד וכמ"ש התוס' דבזה פליגי ר"י ור"ש ולדידיה שפיר חייב. ובזה מדוקדק הא דקאמר הש"ס בכריתות דף י"ט הנח לתינוקות הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב ומהיכן פשיטא ליה דאתיא כמ"ד דמקלקל חייב. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ ס"ל דמקלקל חייב דאל"כ לא מחייב כלל: והנה הרא"ש פר"א דמילה סי' ה' הביא קושיא בשם הר"ש דאם נימא דמל תוך זמנו צריך להטיף דם ברית א"כ אמאי במל של ערב שבת בשבת וקדם ומל של שבת בע"ש חייב דלא ניתן שבת לדחות הא אכתי ניתן לדחות משום דצריך לחזור ולהטיף ולפענ"ד אין קושיא דעיקר הטעם דניתן לדחות שבת הוא דבשביל כך טרוד והיה לו במה לטעות אבל כאן דזה א"צ רק הטפת דם ברית וזה צריך מילה גמורה לא היה לו במה לטעות וז"ב. והנה לכאורה נראה לי דבר חדש בהא דאמר דלא ניתן שבת לדחות אצלו נ"ל דהנה הרז"ה והרמב"ן נחלקו במי שלא הכין מים בע"ש לרחוץ המילה בשבת דדעת הרז"ה דאין למול בשבת שמא יצטרך לחלל שבת עבורו והרמב"ן מתיר דכעת מקיים המצוה ואח"כ יהי' סכנת הולד והוה פקוח נפש ולפ"ז נ"ל בכה"ג שאין זמנו היום בשבת פשיטא דאף הרמב"ן מודה דאסור למול בשבת שמא יצטרך לחלל שבת עבורו ולפ"ז בכה"ג לא מקרי טרוד במצוה דהא אסור למולו בשבת דשמא יצטרך לחלל שבת עבורו דיהיה סכנה לולד. ובזה מיושב מה שהקשו דאם א"צ להטיף דם ברית א"כ אמאי במל של אחר שבת חייב והא מקיים המצוה והוה עשה מצוה ולפמ"ש אתי שפיר דחיישינן שמא יצטרך לחלל שבת. ובזה יש לומר הא דנקט הרמב"ם ומל שתיהם ועיין בכ"מ ולח"מ ולפמ"ש אתי שפיר דאם כבר מל אחד או שלא מל רק אחד בזה שפיר אסור דשמא יצטרך לחלל שבת משא"כ כשיש לו שתיהם דאז כיון שניתן שבת לדחות בשביל זה שמל בשבת א"כ יחום אגב זה ולא יחלל שבת עבור זה בלבד וזה ברור:
והנה התוס' ד"ה לדברי הקשו כיון דס"ד דליכא תיקון כלל א"כ אף אם ס"ל מקלקל בחבורה חייב נמי קשה היכי מחייב לר"ש דהו"ל משאצ"ל ופטור אף בחבור' ותמה אא"ז המג"ש דמאי קשיא להו הא כיון שהוא סבר שכשר בשלא לאוכליו או שנעלם ממנו שבת א"כ הוה משאל"ג והרי גם בחובל וצריך לדם הקשו התוס' בשבת דף ק"ו דהוה משאצ"ל וכתבו דמיירי בא"ה והוא סבור שמותר להנות מהם ובכה"ג חשוב משצ"ל וה"ה כאן וגם אא"ז המהרש"א רמז כאן לזה. אמנם לפענ"ד נראה דל"ד לשם דשם כיון דסבר מותר להנות מא"ה שפיר צריך לגוף המלאכ' אבל כאן ניהו דסבר דהפסח כשר ולא נפסל אף שנשחט שלא לאוכליו אבל מ"מ א"צ להפסח כיון דהוה שלא לאוכליו ובזה פשיטא דלא טעה דערל וטמא או החול' יאכל ממנו רק דחשב דמ"מ הפסח כשר ומכ"ש בנעלם שבת ממנו דהוה משאצ"ל וז"ב:
ובזה י"ל הא דהקש' הצל"ח אמאי לא משני הש"ס תיכף להוציאו מידי אבמה"ח או מידי נבלה ולפמ"ש י"ל כיון דקושית הש"ס אזלא אליבא דר"ש וכמ"ש התוס' וא"כ ניהו דלענין תיקון שפיר חשוב תיקון מה שמוציא מידי נבלה או מידי אבמה"ח אבל מ"מ משאצל"ג דא"צ לגוף המלאכ' רק לסלק הנזק מעליו דדעת רש"י בשבת דף צ"ג דבכה"ג חשוב משאצל"ג כל שלא עשה מרצונו רק לסלק הנזק מעליו ועיין היטב בתוס' שם דף צ"ד ד"ה ר"ש וה"ה כאן אין רצונו במלאכ' זו רק לסלק הנזק הוה משאצל"ג וז"ב ואח"כ חידש כיון דעכ"פ כעת א"א בלתי זאת לסלק הנזק הו"ל כמפיס מורסא דהו"ל מלאכ' שצריכ' לגופ' דניהו דלא הי' רצונו במורסא אבל כעת שנעש' המורסא צריך להוציא הליח' ולעשות לה פה וכמו שהאריך המהרמב"ח בכ"ת בסוגיא דאין ממעטין וה"ה בזה כעת צריך לעשות החבור' להוציא' מידי אבמה"ח וא"א בענין אחר הוה משצל"ג ועדיפא טפי מהתם ובזה נחלקו הס"ד והמסקנא וז"ב. ובזה יש לישב קושית המהרש"א שהקש' אמאי לא פריך מרישא מפסח ששחטו שלא לשמו דמאי תיקן. ולפמ"ש א"ש דשם יש לומר דתיקן להוציא מידי אבמה"ח או נבילה וא"ל דמ"מ הו"ל משאצל"ג לפי הס"ד דזה אינו דשם מיירי דטעה וסבר דמותר הפסח אף שלא לשמו וכמ"ש רש"י והיינו בעוקר וסבר דמותר וא"כ בזה הוה מלאכ' הצריכ' לגופ' כיון דטעה וסבר דמותר ואזלינן בתר דעתו וכמ"ש בשבת וכאן שפיר צריך לגופו כשטע' וז"ב. ובזה מדוקדק מה שפירש"י דוקא בטעה ולא פירש דנעלם ממנו שבת כדפירש בשאר זבחים ועיין מהרש"א משום דאם נעלם ממנו שבת אבל ידע שאינו כשר שלא לשמו ועיקר ממש א"כ הוה משאצל"ג והדר יקשה אמאי לא פריך מרישא מאי תיקן וע"כ דמיירי בטעה דמותר שלא לשמו וז"ב איברא דאכתי יקשה אמאי לא פריך משאר כל הזבחים דשם פירש"י דנעלם ממנו שבת וא"כ מאי תיקן. אך ז"א דבאינן ראוין לפסח כלל ומיירי בטועה וא"כ כשר לשם שאר זבחים שלא לשמן אף לר"א דס"ל דשאר כל הזבחים לשם פסח פסולין היינו בראוין ולא שא"ר וכיון דעלה לו לשם זבח א"כ שפיר מקרי מלאכ' הצריכ' לגופה דהרי צריך לו דעלת' לו אף דהוא לא נתכוין לד"א וניהו דלא מקרי טועה במצו' דאין לו במה לטעות לשם פסח דלא ראוי לפסח אבל מלאכ' הצריכ' מקרי ובראוין לשם פסח אף דפסול לפסח באמת מיירי בכה"ג דטעה וסבר דמותר וא"כ הו"ל מלאכ' הצריכה לגופה. ובזה מדוקדק מה שפירש"י גבי ראוין דחייב לר"א דמחייב בטעה בדבר מצוה והקשה המהרש"א דלר"א לא עשה מצוה כלל דפסול לר"א ועיין מהרש"א משום דא"כ הו"ל משאצל"ג ופטור וע"כ בטעה ומחייב טעה בדבר מצוה ודו"ק היטב בכל מ"ש כי מובטחני שיש לו פנים בהלכ' ת"ל:
הקשה אותי עלם משכיל על הא דאמרו שם ור"י פוטר והטעם משום דעשה מצוה כל דהו שהקריב קרבן וע"ז הקשה הא לא קיים מצוה כלל דהקריב אחר התמיד ונפסל הזבח והראיתי תוס' יומא דף כ"ט ד"ה אלא ומנחות דף מ"ט שהאריכו בזה דלא נפסל בדיעבד ועיין במלמ"ל פ"א מתמידין ה"ג בד"ה ומ"ש רבינו שהאריך לבאר זאת באורך וברוחב. אמנם צ"ע על התוס' שם שהרגישו בש"ס דף ע"ג ולא הרגישו במה שאמרו כאן להיפך דמכאן הוכח' ברור' דלא נפסל ובאמת בהשקפ' ראשונ' אמרתי דמהראוי שלא לפסול דהרי כל הטעם דלא דחי הוא משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה אבל כשעבר ודחה אמרינן להיפך מה אולמא האי עשה מהאי עשה ובאמת דתירוצי התוס' שם שייכים כאן דגם כאן הי' ראוין קודם התמיד ובאמת אף אם נימא דאסור לזרוק מדרבנן עכ"פ קודם הקטר אטו אחר הקטר כאן י"ל דמותר דהרי אם לא יזרוק יתחייב חטאת שפיר התירו לו דאומרים לו לאדם חטא כדי שתזכה היכא דטעה בדבר המותר ועיין בצל"ח כאן דכתב בהדיא דמותר לזרוק מה"ט וה"ה בזה ובדף ע"ג דקאי ביו"ט שפיר נפסל אחר התמיד ואסרו מדרבנן לזרוק וז"ב ובזה י"ל הא דפירש"י גבי פסח ששחטו שלא לשמו דקסבר מותר ולא פירש דנעלם ממנו ששבת הוא ולפמ"ש אתי שפיר דרבותא קמ"ל דל"מ בנעלם ממנו שבת וא"כ עשה איסור במה שהקריב אחר התמיד א"כ לא התירו לו לזרוק וא"כ בודאי הזבח פסול וחייב חטאת אלא אף בסבור שמותר ומכוין לשם פסח אפ"ה חייב ובשאר כל הזבחים שפיר אשמועינן רבותא דאף בנעלם שבת ממנו התירו לו לזרוק כרי שלא יתחייב חטאת ועיין מהרש"א שעמד בזה ולפמ"ש א"ש ודו"ק: בפסחים דף מ"ו הקשו התוס' דאם נימא הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת דהא חזי לחולה שיש בו סכנה וכתבו דחולה לא שכיח. ואנכי לא זכיתי להבין קושייתם דכל הטעם דהואיל ביו"ט הוא משום דכיון דלצורך אוכל נפש שרי א"כ אי מקלעי אורחים הוה חזי ליה אמרינן הואיל והוה לצורך או דהוה מתוך אבל בשבת אטו לצורך מותר ורק בחולה משום פקוח נפש מותר ואיך שייך הואיל דשם התירה התורה ולא כאן וא"ל דהוה התראת ספק דשמא יש כאן חולה דא"כ לא הי' צריכין לטעם דהואיל ועוד דהא קיבל התרא' ואמר אף שמחלל שבת מ"מ הוא עושה ולולא דמסתפינא הייתי אומר דקושית התוס' היא לענין יו"ט דאף באותן המלאכות שלא הותרו נימא הואיל וחי לחולה והיינו דקרי להו מלאכת שבת דהיינו כל המלאכות האסורים בשבת ויו"ט דנימא הואיל בי"ט וביו"ט שייך הואיל וע"ז כתבו דהואיל דליש לא אמרינן. ובזה מיושב מה ששמעתי בשם הגאון בעל הפלא' ז"ל להקשות בסוגיא דשוחט בשבת דמוקי כשהי' לו חולה בתוך ביתו והבריא דכיון דכתבו התוס' שם דרגילות שיחזור לחליו א"כ מותר מטעם הואיל דהא שכיח ולפמ"ש אתי שפיר דבשבת מעולם לא הותר מטעם הואיל וז"ב לפענ"ד: והנה לפמ"ש התוס' נ"ל לפשוט מה שנשאל הראב"ד בחולה שיש לפניו נבילה ושחיט' ויש גוי לנחור אי שרי לשחוט ועיין בטוש"ע סי' שכ"ח ולפמ"ש התוס' אתי שפיר כיון דעכ"פ יש חולה לפנינו ואם הי' מוכרח לאכול שחיט' הי' מותר שוב לא הוה השחיט' מלאכ' דאמרינן הואיל וז"ב לדעתי והראב"ד דנסתפק אפשר דס"ל כיון שנוכל לתתו נבלה ל"ש הואיל דגם שבת דחוי' לגבי חולה. ובזה מיושב הא דהקשו האחרונים לשיטת הראב"ד מהא דאמרו ביומא דף ס"ד כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ והא הי' יכול לנחרו ול"ש משום או"ב ולפמ"ש א"ש דלרבא דס"ל ביומא דף ו' דטומא' הותרה בציבור ממילא גם שבת הותרה לגבי חולה כמ"ש בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' נ"א וא"כ פשיטא דהותר לשחוט לחולה ולא להאכיל נבלות וז"ב:
תושלב"ע:
כל אלה הדברים מצאתי נעתק בסוף הספר ולא הביאתי לשנות והדפסתי אותם כאן:
סוף הספר