דברי שאול חלק לשבעה· רבי יוסף שאול נתנזון
מהדורא בתרא
(סי' ח' ב') מ"ש הנ"ש דהש"י כ' דבנ"ד הכל יודעין שלא הי' לו כח מאחותו ומשמע דאם הי' לו כח מאחותו הי' חייב ע"ש אינו ראי' דזאת כתב הש"י לטעם דהאם פטור' שאין בידה להקנו' דבר שלב"ל ע"ש אבל לא שיפטור בזה מהקנס ואפשר דבלא"ה פטור מהקנס כל שפטור מגוף החיוב ובאמת גוף דברי הש"י לא יכולתי להלום דמאי הועיל בזה לענין הקנס דניהו דגוף הקישורים יכול לבטל מכח שאין אדם מקנה דבר שאינו בידו אבל הקנס למה יפטר הא זה הוה בידו ודשב"ל וכל הראיו' שהביא מדשב"ל ואינו בידו לא יועילו להקנס והקנס א"י לפטור רק מטעם האחרון שכ' שם דהי' אנוס הואיל שבתה אינה רוצה וכמ"ש הרשב"א וממילא גם הבן פטור כמ"ש שם ובאמת שם בעובדא דש"י יש לבן לפטור דכיון דנודע שהוא באמת הי' לו כח הרשאה מאמו דהרי אמו הודית לו וא"כ מה פשע במה שאחיו הגדול עשה אתה שידוך אחר והוא לא ידע ואשם ואם היה כותב שיש לו כ"ה מאחים ונודע אח"כ ששיקר אז יכולין לחייבו מכח זה אבל הרי לא נכתב בהתנאים כן שהרי כתב שם בהדיא והכל יודעין שלא הי' לו כח מאחותו וע"כ נראין דברי הנ"ש עיקר דכל הפטור בשביל זה ודלא כב"ש:
מ"ש הב"ש שם מיהו מהרשב"א נראה דכשיש הפסד ממון הרבה פטור גם מן השבוע' ומשמע דהש"י לא סובר כן מדכתב לשון מיהו ע"ש המעיין בשו"ת ש"י יראה שכתב כן בהדיא לחלוק על המורה דאם הי' הפסד ממון רב פטור אף משבוע' ואפשר דהב"ש קאי על המור' שבש"י והי' לו לכתוב שכ"כ בש"י וצ"ע:
מ"ש הש"י עוד שם דמריב"ש נראה דאף אם כתוב הקנס קודם ואחר כך השבוע' לא קאי השבוע' על הקנס עד שישבע בפירוש והשיג הב"ש דהריב"ש מיירי שם דהקנס כתוב אח"כ.
והנה אם אמנם דהריב"ש מיירי בכה"ג אבל שפיר דייק הש"י מהריב"ש דהרי הריב"ש לא חילק בזה בין אם כתוב קודם או אח"כ רק שכתב אם הוא מפורש בשטר שנשבע לפרוע הקנס אז הוא חייב אמנם אם לשון השטר הוא כנהוג בשאר שטרות שיש בהם קנס וכו' אין במשמע שנשבע לפרוע הקנס ומדלא כתב הריב"ש דאם כתוב הקנס קודם אז אף בשטרות דידן חייב ש"מ דלא סובר כן כן נראה כוונת הש"י ומכל מקום נראה דדברי הב"ש נכונים בסברא:
[ה'] ע' בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' צ"ג לענין אם זכת' בפסיקת האב. הנ"ש הקש' דאמאי לא יהי' היורשין צריכין לקיים מה שפסק דלא גרע מהא דכתב הראב"ד דאומדין דעת האב שלא לפחות מעישור נכסי ומכ"ש הכא שפסק בפירוש ע"ש והב"ש כתב דמיירי כאן בהעני אח"כ ע"ש אבל מלבד דהי' לו להראב"ד לבאר זאת אף גם המעיין בשו"ת מהרי"ו סי' קמ"ב וק"ד וק"ה מבואר בהדיא דלא מיירי בהעני ע"ש ובפרט לפמ"ש הב"ש דבסי' קמ"ב מיירי שהגיע כ"כ לחלק ירושתו שתוכל בעצמה לקיים מחלקה השידוך. אמנם נראה דאדרבה לפי מה דאיירי שהגיע כ"כ לחלק ירושתו א"כ לא שייך אומדנא ולא פסיקה בפירוש דאה"נ שרוצה בכך אבל לא מחלק ירושת הבן כיון שמגיע לחלקה ולפ"ז באם לא יגיע לחלקה כך אה"נ דבבת מהני פסיקתו מכח אומדנא ולפ"ז היה לו לרבא לבאר זה וצ"ע ואף בגדולה בוגרת נמי כיון שכבר פסק לה הרי חזינן דלא רצה להשהותה ודלא כשו"ת נוב"י מהד"ק בחו"מ סי' ל"ג שכתב דתלוי בפלוגתת הרמב"ם ור"י המבואר בסי' קי"ג לענין בוגרת ע"ש: מ"ש הרמ"א בח"מ סי' רמ"ה דקנין אתן לא מהני וכ"כ המהרי"ו והב"ח והב"ש כאן השיגו עליו דהיכן ראה זאת במהרי"ו שהרי לא הכריע שם באמת המעיין בלשון מהרי"ו יראה דבתחלה כתב דלא זכתה מכח דהוה קנין אתן ואח"כ כתב דאף למ"ד קנין אתן מהני אפ"ה לא זכתה קודם שכתב לה וא"כ משמע דהוא לא ס"ל דמהני מדהתחיל בזה ברישא והביא דברי הש"ס דלא מועיל קנין אתן ובאמת גם ממ"ש סי' ק"ד וק"ה וקמ"ב נראה דלא מועיל קנין אתן דאל"כ היה מהראוי שתטול חלק מן האמצע כיון דהאב לא יוכל לחזור פשיטא שהיורשים מחויבים לקיים וכמו כל חוב ובסי' ק"ה וקמ"ב מיירי דהיה קנין ואפ"ה כתב דלא ידע מאיזה טעם תזכה וע"כ דזה הקנין הוא קנין אתן ולא מועיל וז"ב:
מ"ש הב"ח בח"ה סימן ר"ז דאם נתן ת"כ לקיים המקח ואח"כ קיבל קנס דכיון דיש התרה לת"כ אם נותן הקנס פטור מת"כ והמהרא"ש סי' קס"ד חלק עליו גם ממהר"ם מינץ כתב הב"ש דנראה שחולק עליו שהרי כתב דאם כותבין שנעשה בחרם ובקנס אינו פטור אף כשנותן הקנס ע"ש לפענ"ד נראה לחלק דשאני ת"כ דיש לו התרה לשיטת ר"ת א"כ עיקר הסמיכות על הקנס היה משא"כ חרם דאין לו התרה בלתי רצון מי שמחרימין עבורו וא"כ גם אם נתן הקנס לא פטר החרם וז"ב ובפרט לפמ"ש הקנס לא יפטור את החרם דודאי אינו פוטר וכמ"ש הב"ח בח"ה שם בהדיא ודלא כסמ"ע סי' רמ"ה:
ושנים שנשבעו זה לזה ועבר אחד מהם אף השני פטור כ"כ בש"ע יו"ד סי' רל"ו והוא מהמרדכי שכתב שמשמע כן מש"ס בסוטה ובט"ז שם נכנס בדוחקים דמהיכן מוכח כן והב"ש כאן הביא בשם חמיו הוא א"ז הגאון רשכבה"ג מוה' ליב דכוונה לסוט' דף יו"ד והוא יחל להושיע את ישראל הוחל שבועתו של אבימלך ופירש"י שהוא עבר על השבועה תחלה וחכם עדיף מנביא שבגליון הב"ש שם כתבתי שכן הוא בהדיא בהג"מ דשבועות פ"ג סי' תשפ"ג מראיה זו ע"ש. וכן מצאתי בחידושי אגודה הנדפסים במהרי"ו בסופו בב"ק ובב"ר יש בויצא כששלח דוד את יואב לארם נהרים שלחו לי' אל תצר את מואב שלח להם אתם פרצו את הגדר תחלה מכאן ראיה איש ואשה שעשו תנאים ואחד עובר גם השני יכול לעבור ויש לדחות ועיין בב"ב דף ל"ז בתוס' שם שוב, ראיתי בנקה"כ שם שהביא דברי הגה"מ הנ"ל והביא דבר"י כתוב כראיה שהביא באגודה ובאמת ראיית האגודה ממואב לא ידעתי במה שהשיב הם פרצו את הגדר תחלה אטו כשהזהיר אל תצר את מואב הי' בעבור שכרתו ברית והלא התורה סתם הזהירה אמנם מהארם נהרים שפיר דהם כרתו ברית דהיינו יעקב עם לבן ואפשר דגם במואב מסתמא לא קאי אזהרה רק כשלא ירעו לישראל ועיין ביפ"ת בב"ר שם ואולי ע"ז כתבה התורה צרור את המדינים כי צוררים הם לכם והיינו בשביל שהם צוררים לכם לכך מותר לצור אותם. עכ"פ ראיית האגודה נכונה ועיין במהרי"ט חו"מ צ"ו וסי' ק':
עיין בש"ע סימן נו"ן שנים ששדכו וכו' ואחד מהם אינו רוצה וכו' והוא שו"ת הרמב"ן ועיין ביו"ד סי' רל"ד סעיף ט"ז בהג"ה הועתק דין זה ויש שינוי לשון ביניהם וצ"ע ועיין ש"ך שם ס"ק מ"ג שהתעורר בלשון זה ולא הרגיש בזה:
ח' כתב המהרי"ו בסי' קל"ד דלאחר הנשואין אין גובה הקנס משום בושת דלא שייך בושת בזה ובזה אפשר ליישב דברי הרא"ש והטור שכתבו דבשידוכין שמניחין משכון צריך להקנות בגוף משכון דאל"כ מנה אין כאן וכו' ותמה הב"י הא בשידוכין לא שייך אסמכתא משום הבושת ולפמ"ש המהרי"ו לענין אם יחזור אחר נישואין דאז לא שייך בושת ואז אם לא יקנה לו בגוף המשכון תו לא שייך בושת וממילא לא קנה משכון ולכך צריך להקנות לו בגוף המשכין. מיהו יש לפקפק דבשעה שהקנה אז שייך בושת ונתחייב גופו וממילא נשתעבד המשכון אמנם מחורתא כמ"ש הנ"ש דנ"מ לענין אם נעשה בצנעה דלא שייך בושת והב"ש הקשה דהטור כתבו אחר שהביא דברי ר"י דלא שייך בשידוכין בושת אלמא דמיירי בפרהסיא ואין כאן קושי' דהנ"מ הוא לצבעה ועיקר בא הטור להורות דבמשכון צריך להקנות בגופו ונ"מ לצנעה והנה כ"ז אחר נישואין אבל באירוסין כל שלא ניסת אף שאינו חוזר רק במקצת מכל מקום שייך בושת דאל"כ בקל ישתמט נפשו ודוקא לענין זמן מוגבל אם איחר הזמן לא שייך בושת כ"כ הנ"ש והב"ש ועיין בט"ז יו"ד סי' רל"ו בסופו ובנקה"כ שם ועיין במהרי"ט ח"א סי' קל"א תשובה באורך:
והנה התוס' בב"מ כתבו בדף ס"ו דלכך לא שייך אסמכתא בשידוכין כיון דנהגו העולם לגבות הקנס הוה כקנין סטימתא דקני וצ"ע דהא הוה דבר שלבל"ע קודם שחזר מן השידוך ובדבר שלבל"ע לא מועיל סטימתא ובעינן ק"ג כמ"ש המרדכי בשבת פרק הבונה בשם ר"י וע"כ נרא' דמש"ה השמיטו הפוסקי' טעם זה. ולא הביאו רק הטעם של בושת וצ"ע והד"מ והב"י בחו"מ סי' ר"ז הקשו דלמה לא קאמרו הטעם הואיל ובעי לקנות גמר ומקנה ולא שייך אסמכתא ואפשר דנ"מ הוא להיכא שאחד בלבד מחייב עצמו בקנס דאז לא שייך טעם זה ולכך צריך הטעם דבושת. ובזה יש לומר הא דכתבו בתוס' בקידושין דף ח' ד"ה מנה וכשרגילין לעשות שידוכין וכו' דאם אמר אם אחזור בי וכו' ולא נקט רק באחד וברא"ש נקט שם בשנים שהשלישו ואמרו אם יחזרו בהם וכו' ולפמ"ש אתי שפיר דאם הניחו שניהם משכונות ל"ש הדין בשידוכין דשפיר נתחייב דלא שייך אסמכתא דאגב דבעי למקני וע"כ נקטו באחד ולא שייך אגב דבעי למקני וע"ז כתבו דאפשר דלא שייך אסמכתא משום בושת משא"כ הרא"ש דהוא לא כתב הדין רק מקנס ושפיר נקט בתרוייהו ואף דלא שייך אסמכתא הא בלא"ה לא שייך אסמכתא משום בושת ואפ"ה כתב.
הרא"ש הדין ונ"מ לענין אחר והוא הדין בזה ודו"ק:
הט"ז כתב והביאו הב"ש דבזמן הזה שכותבין ר"פ. דעתם ע"מ שיכתבו התנאים אף אם לא פירש ויכול לחזור אף מגוף השידוך וראיתי להב"ש אחרון שתמה בזה דמ"ש מלא פירש בפירוש ע"מ שיכתבו השטרות דא"י לחזור מגוף השידוך ע"ש וע"כ דחה דבריו וחלילה לחשוב על הט"ז ובפרט הב"ש שהביא דין זה קודם ועדיין לחלוחית הדיו קיימת שיסתור דבריו כ"כ אבל לא ראה גוף הט"ז בעצמו שכתב דל"ד לזה דכאן כיון שהמנהג כך הוה כאילו פירש ועיקר סמיכתם על התנאים ע"ש באורך אמנם בכ"ז מצד הסברא נראה דניהו דעיקר סמיכה על התנאים אבל השידוך נגמר בעת שכותבין ר"פ רק שכותבין שם בקיצור ובתנאים מאריכין בפרטיהם ובאמת הב"ח בשו"ת כתב בהדיא דאחר ר"פ אינו יכול לחזור וחייב בקנס וכדבריו נראה עיקר וכן פסק הב"ש אחרון שם:
דיני שדכנות ציין הרמ"א בסי' נו"ן ועיין בשו"ת חוט השני סי' ב' וג' מדיני השדכנות ואיך נגבית. תקנת דד"א דנגבית מיד הגדולה דהיינו ממי שנותן סך יותר וגם יש חילוק באותה מדינה לשידוך ממדינה אחרת והכל כמנהג מדינה ועיין בסי' רס"ד לענין שדכנות ומדברי המהרי"ק שהביא הסמ"ע שם בסופו יש ראיה למ"ש החוט השני בסי' ב' שם דהרי שם דוקא אם חזר בו קודם גמר המלאכה הוא דהדין עמו ולא כשאמר לעשות בחנם: (י"ב) קנין חליפין ספר מ"ש הנ"ש דכיון דהערבים חותמין בעצמם באשכנז הוה כערב היוצא לאחר חיתום שטרות המבואר בסי' קכ"ט ואף להרמב"ם מהני כיון דלא שייך אסמכתא בשידוכין ולכך ל"צ קנין כלל הנה לפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ר"ז דקנין עכ"פ צריך וכן הסכמתי במהד"ק דלא כהש"ך א"כ פשיטא דצריך קנין ובפרט הערבים דודאי אינו כדאי הבושת שיתחייבו עבור זה בודאי עכ"פ קנין צריך. ובזה יש ליישב קושית הד"מ והב"י שהקשו דלמה לי הטעם בשידוכין משום בושת ת"ל דמיגו דבעי קונה מקנה ולפמ"ש א"ש דנ"מ לענין ערבים שלא יקנו כלום ולכך צריך להאי טעמא וע"כ אין טעם הנ"ש עיקר וע"כ נרא' דקנין ח"ס הוה בהו במקום ק"ג:
והנה הסמ"ע כתב בסי' רמ"ג דמ"ש ערבים בעד הקנס פלוני ופלוני הוא משום דעל מה שישאו זא"ז ל"ש קנין דהוה קנין דברים והט"ז הקשה מהא דאשה נקנית בחליפין לולא הגזירה ע"ש ובלא"ה לפמ"ש הב"ח דבתנאים לא שייך קנין דברים כיון שהוא בדרך תנאי א"כ ה"ה הכא ולכך נראה דהא דכותבין כאן ערבים בעד הקנס הוא לפמ"ש הסמ"ע בעצמו בסי' קכ"ט דערבים דידן ערבים בעד הקנס ולא בעד הנדוניא ע"ש והטעם נראה דבאמת הוא אסמכתא רק דלענין הקנס לא שייך אסמכתא ומועיל עכ"פ בקנין סתם משא"כ לענין הנדוניא דצריך קנין בבד"ח א"כ לכך כותבין ערבים בעד הקנס כו': כתב הב"ש דאם לא אמר ע"מ שיכתבו השטרות חוזר בשטר אף דא"י לחזור מגוף השידוך ודלא כש"י סי' ל"ג דכתב דא"י לחזור אף משטר ע"ש ועיינתי שם. ולפענ"ד דברי הש"י נכונים דודאי לשיטת ר"ת דדוקא במתנה הוא דיכול לחזור ולא במכר דאדעתא דהכי זבן וזה דמי למקח כמ"ש שם וצדקו דבריו ואף לפי תירוץ הראשון שם נמי נראה לי דהכא א"י לחזור דכל הטעם הוא דלא ניחא דלפשו שטרי עליו ולא ילוו לו כ"ה דיאמרו שאין השדות שלו ופשיטא דבמה שחייב עצמו בתנאים לא נגרע ערכו דכל איש יש לו אשה וגם אינו מתחייב עדיין דקנין אתן הוא וא"כ מאי אכפת לי' ולפי דעת המהרי"ק שורש קכ"ו היה נראה דיכולין לכופו לכתוב התנאים כל דלא אכפת לי' ועיין במלמ"ל פ"ו ממכירה הט"ו:
[סי' ט' א' ב'] והתנאים האלה הנ"ש האריך דקנין אתן מועיל עכ"פ בחיים חיותו רק דלאחר מית' אין היורשי' מחויבים לקיים מה שפסק והרמ"א בסי' רמ"ה מיירי לאחר מיתה וג"כ המהרי"ו מיירי בזה ע"ש והנה דבריו תמוהים דהמעיין במהרי"ו ורמ"א לא ימצא זכרון דמיירי לאחר מיתת רק בחיים ועיקר השקלא וטריא הוא אם לא כתב לה בשעת החופה שנית אם זכתה מכח התנאים וגם אולי מחלה במה שלא צותה לכתוב לה בשעת החופה ועיין בסמ"ע שם וגם נ"מ אם תוכל לגבות למפרע ומ"ש דגם הסמ"ע מפרש דברי המהרי"ו לאחר המיתה ליתא דהסמ"ע לא כתב רק דנ"מ לאחר מיתה וגם מדברי הש"ס גיטין דאתננה לא קנה דלפי דברי הנ"ש הרי בחיים מחויב ליתן לו וגם בסי' קנ"ג דמחולקים בטור וש"ע שם לענין קנין אתן וגם בסי' קצ"ה בב"י שם לא אשתמיט לשום אחד לומר דעכ"פ בחיים מחויב ליתן והרי בסי' קצ"ה הביא הב"י דברי העיטור דנסתייע דקנין אתן מהני ממה דמחייבין עצמם בתנאים והוה קנין אתן ואם איתא הא כשהוא בחיים בודאי צריך לקיים ובפרט בשידוכין דכתב הנ"ש דלא הוה קנין דברים דהוא ע"ד תנאים וע"כ דגם בכה"ג הוה קנין דברים ולא קנה למ"ד קנין אתן לא מועיל וכן הוא בהדיא דעת הסמ"ע בסי' רמ"ה שם וכן הסכים הב"ש בסי' נ"א ולא הביא כלל דברי הנ"ש. ומ"ש הב"ח לתמוה על רמ"א בסי' רמ"ה דהמהרי"ו הכריע כדיעה הראשונה הא במהרי"ו מסופק בזה כבר כתבתי לעיל במהד"ק דפשטת לשון המהרי"ו משמע דהכריע כסברא הראשונה ולא כתב שם רק דגם לפי דיעה השניה לא זכתה כל שלא כתב אלא דמ"ש הרמ"א שם ולכן כתב דהכותב לאשתו וכו' דמשמע משום דפסק כהדיעה הראשונה הוא דלא זכתה והרי המהרי"ו שם כתב דאף לדיעה השני' לא זכתה כל שלא כתב וזה באמת קושיא על רמ"א ועיינתי בד"מ שם וכפי הנרא' פי' הרמ"א דכוונת המהרי"ו דהא דלא זכתה הוא משום קנין אתן ודיעה השניה דמועיל קנין אתן הוא דמועיל מחמת החיוב דז"א דבקנין אתן אינו רק מבטיח והוה קנין דברים, ורק דהדיעה השניה סובר דכל שקיבל בק"ס צריך לקיים מה שקיבל בק"ס אבל לא שהוא מחמת החיוב דיהיה מועיל הק"ס למה שנכתב בשטר ויהיה חיוב בשטר ונ"מ לענין היורשים דאם אינו רק מכח קנין סודר אין היורשין מחוייבין לקיימו וזהו שדייק המהרי"ו שם וכתב דכיון דקיבל עליו בק"ס צריך לקיים מה שקיבל עליו בק"ס הרי שלא חייבו רק מכח הק"ס ולא שזכתה בגוף השטר ושפיר כתב הרמ"א דהרמ"א פסק כדיעה הראשונה ולכן היינו דאם נימא דקנין אתן מועיל כדיעה השניה דמובא בש"ע שם דמשמע דמועיל מחמת השטר אז היתה זוכה בשטר והוא לא סובר כן לכך לא זכתה ודו"ק:
ובזה יש ליישב קושית המגיד פ"ט מזכייה שהקש' דאיך אפשר דקנין אתן מועיל והא אמרו בגיטין דף מ' דכלם בשטר הרי דלא מועיל ולפמ"ש המהרי"ו דאף דיעה שניה סובר דלא זכה בשטר רק מחמת הק"ס א"כ שפיר לא זכה שם בשטר וע' במהרי"ו סי' צ"ה שם פסק בקנין אתן לא מועיל. והן נסתר מחמתו דברי הב"ח והב"ש שכתבו דלהמהרי"ו נסתפק זאת והרי לפנינו דשם לא מביא כלל הך דיעה דמועיל ומשם סתירה נגלית להנ"ש דרצה לומר דבחיים מחוייב לקיים והרי שם פטרו מכח קנין אתן אף דהיה בחיים והרי כתב שם דעמרם לא היה חייב אף ליעקב דקנין אתן הוא. ובחידושי אמרתי עוד ראיה דלא כהנ"ש מהא דכתבו בתוס' ב"ב דף קמ"ט ד"ה דקא בסופו וחזר בו ר"י מדקאמר פרק השולח דף מ' עשיתי פלוני עבדי וכו' וכולן בשטר וקתני בתר הכי וכופין את היורשין וע' במהרש"א דהיה להם הגירסא כן בש"ס והרי יקשה למה. לא קתני דכופין אותו בכל הני דקנין אתן וע"כ דאין כופין אותו כיון דקנין. אתן הוא ודו"ק וע' בב"י. סי' קי"ח באהע"ז תשו' הרשב"א שפסק דקנין אתן מועיל. וע' ברמ"א סי' ס"ו אעפ"י שמראה התנאים ביניהם שהוצרך להוסיף לה אינה גובית אלא כמנהג והוא מפסקי מהרא"י סי' פ"ט וכתב הנ"ש דאיירי מתנאים הראשוני' ומשום דהוא קנין אתן ולכך אפשר שפסק הרבה ולא נתן אח"כ וכ"כ הב"ש ובאמת דברי הנ"ש תמוהין דהרי דעת הנ"ש לעיל דעכ"פ מיניה דידיה ודאי גובה וכופין אותו שיקיים מה שפסק כמו שהאריך וא"כ אמאי לא נביא ראיה מהם וא"ל דהרי המהרא"י בעצמו מיירי דלא היה קנין בכתיבת התנאים:
ובזה היה מיושב קושית הח"מ שהקשה דמשמע דאילו היה קנין היה מועיל והרי קי"ל דקנין אתן לא מועיל ע"ש ולפמ"ש הנ"ש דמיניה דידיה עכ"פ גובין א"ש. ובח"ה סי' רמ"ה לא מיירי רק לענין היורשין כמו שהאריך הנ"ש לעיל בזה. אמנם אכתי יקשה דברי הנ"ש דא"כ למה כתב דלדידן צריך לכתוב תנאים אחרונים מפורש בקנין כדי שנוכל ללמוד מהם והא שפיר נוכל ללמוד מתנאי' הראשונים ולמיחש שמא ימות והיורשים לא ירצו לקיים לא חיישינן מסתמא וגם למה באמת באשכנז לא מקבלין מהצדדין כיון דהקנין מועיל עכ"פ לזה דילפינן ממה שכתוב בתנאים ויכולי' לכפותו שיקיים וע"כ דברי הנ"ש דחויים מכל צד וכמ"ש לעיל וכן הוא מפורש כאן בח"מ וב"ש ובקושית הח"מ הי' אפשר לומר לפמ"ש הב"ש והב"ח דלהמהרי"ו לא ברירא אי קנין אתן אינו מועיל ולכך כתב המהרא"י דלא היה קנין כלל אך לפמ"ש לעיל להוכיח דקי"ל קנין אתן לא מועיל קשה מיהו בלא"ה דברי המהרא"י שם מגומגמין כמ"ש הח"מ ואי"ה אראה לבאר אותם וכעת אין לפני דבריו הקדושים:
שוב ראיתי בשו"ת תה"ד שם וראיתי דדבריו נכונים ומ"ש הח"מ לפקפק על סוף דבריו במה שמחלק בין קנין מן המזכה לזוכה בין כאן וכתב דמה חילוק יש בזה וכתב דגם הב"י מגמגם ע"ז באמת שפתי התה"ד ברור מללו דבכל קנין לא בעי עדים ועדי קנין בלבד מפקו לקלא משא"כ כאן דעיקר הקנין לחתום בשטר כנהוג לכתוב כתובה א"כ סמכו על הכתובה וכיון דכתובה נחתם בפסולי עדות אין כאן קול וגם הוא בעצמו לא היה דעתו רק על הכתובה וכיון שהיא פסולה אפשר שחזר בו וכפי הנראה פקפוקו של הב"י לא היה רק על גוף סברת התה"ד שכתב דכאן הקנין לכתיב' עומד דמנ"ל זאת אבל באמת בסי' צ"א שם בתוך התשובה השיב התה"ד בעצמו למי ששאלו ע"ז והביא ראיה מתוס' כתובו' וכפי הנרא' הי' זאת בהעלם עין מהב"י וח"מ שלא זכרו וע"כ דחו דבריו אבל דבריו עיקר וע"כ גם מ"ש דבתנאים לא הי' בו קנין כוונתו ק"ג ובשעבוד שיתחייב עי"ז אבל בלא"ה לא מתחייב בקנין אתן כמו שנרא' מהתשוב' שם ודו"ק ועיין תשובת חוט השני באמצע התשוב' שם פלפול רב מקנין אתן:
(ב' ז') אם אחרים נתנו הנדוניא העלה במשאת בנימין סי' י"א דיש ספק למי יחזיר אי לנותני הנדוניא או ליורשי' ולכך כל היכא דקיימא תיקום והקשה הנ"ש כיון דיש ספק בתקנ' מהראוי שלא לעקור ירושת הבעל ודבריו תמוהים דמאי שיאטי' דבעל כאן הא המחלוק' אינו רק לענין היורשים או נותני הנדוניא לא נגד הבעל וכבר תמה בזה דודי בישועות יעקב ע"ש (וכן הקשה בבאר יעקב סי' קי"ח בא"ע ע"ש ומ"ש המגי') ובאמת דברי הנ"ש נכונים דהכי כוונתו כיון דלכל אחד יש ספק אם יזכה אם שייך בזה עגמת נפש להנותני הנדוניא כיון דאינם האב או דלמא דשייך להם וכיון שעכ"פ הדבר מסופק לכל אחד אם שייך עגמת נפש ממיל' עכ"פ ראוי שלא לעקור ירושת הבעל דכל עיקר שעקרו הוא משום ותם לריק כחכם וכיון דיש ספק על כל אחד אם שייך עגמת נפש א"כ אצל כל אחד ספיקו של הבעל עדיף דהוא מה"ת וז"ב:
ולכאורה רציתי לומר דלפמ"ש הלח"מ בפ"ד מגזיל' גבי שכירו ולקיטו דכתב ה"ה הטעם דהוא ספק בתקנ' והקשה מפ"ז מחובל וכתב דע"כ לא אמרינן דמחמת ספק תקנה אין עוקרין ד"ת ודאי רק היכא שצריך להוסיף על התקנ' כמו התם דגזלן תנן ולא שכירו אבל היכא דא"צ להוסיף אף בספק תקנה מוציאין ע"ש וא"כ ה"ה הכא כיון דעכ"פ תקנו שיחזור רק שאנן מסופקים למי יחזור אי לנותני הנדוניא או ליורשי' אבל אינם מוסיפין על תקנה משא"כ בהאי. דר"ן דצריך להוסיף על התקנ' ע"ש וכן בתשובות הרא"ש אבל ז"א דהרי הלח"מ אסיק בתיובתא ממוסר פ"ח מחובל דצריך להוסיף בתקנ' ואפ"ה פסק הרמב"ם דאם תפס אין מוציאין מידו ובאמת כשאני לעצמי הייתי מחלק דע"כ לא אמרי' דבספק תקנה אין מוציאין ד"ת הוא רק היכא דאנן מספק תקנה באין להוציא מה שהתור' צותה להיפך כמו ירושת הבעל דמה"ת הבעל יורש והם תקנו משום ותם לריק כחכם דיחלקו בזה שפיר כל היכא דאיכא ספק בתקנ' אין בה כח לחלוק על ד"ת וכן התם בעובדא דר"ן שהביא הב"י לענין הכתובה דהוא ג"כ ד"ת או דרבנן ודאי ומן התקנ' אנו באנו להוציא וכן בשכירו ולקיטו דמה"ת מי שעליו לשלם הוא ישבע ומחמת קנס קנסו הגזלן שהתובע ישבע ויטול בזה שפיר בשכירו ולקיטו כיון דבא להוציא מד"ת אין לו כח מספק משא"כ התם במוסר וגבי מי שטען שהי' בידו מרגליות דלפי דברי הנמסר והניזק הוא ראוי בד"ת להם כן אם היה האמת כן רק דמה"ת א"י להוציא מספק אבל כל שתפס ומחמת ספק אין מוציאין אין עוקרין ד"ת דאם נחזיק שהאמת כן גם מה"ת הדין כך וז"ב:
ובזה ל"ק קושית הפ"מ מהך דבת יבמה בת שני' דעלו בש"ס בתיקו ואפ"ה אין מוציאין משום דשם אטו אמרה התורה שמשתעבד לאחר מיתה התורה לא אמרה כלל בזה וממילא אין משתעבד אבל אם רבנן תקנו שישתעבד היבם אטו עקרו ד"ת בזה הכי צותה התורה שלא ישתעבד וממילא כל שיש ספק אין מוציאין כיון דאין עוקרין ד"ת ועיין במלמ"ל פכ"א ממלוה מ"ש בזה בתוך התשובה וחילק ג"כ בזה כעין דברי אבל המעיין יראה ההבדל שבין דבריו לדברי ע"ש היטב ומעתה הדרא קושית הנ"ש לדוכת' ומ"מ אפשר לומר בישובו כיון דעכ"פ כבר תקנו שיחזיר רק דאנן מסופקין למי יחזיר בזה שפיר יכול להחזיר ודוקא אם היה הספק בשעת תקנה בכה"ג למי יחזיר אי אל נותני הנדוניא או ליורשי' בזה שפיר צדקו דברי הנ"ש דבספק מהראוי שלא לעקור ירושת הבעל אבל באמת בזה כבר היה התקנה למר לנותני הנדוניא ולמר ליורשי' ורק אנן מסופקים למי יחזיר בכה"ג שפיר פסק המ"ב דיחלוקו כיון דהבעל ודאי אינו יורש ודו"ק ועיין מהרי"ט חא"ה סי' מ"ז ודבריו צ"ע ועיין סי' מ"ח שם:
כתב רמ"א בסי' קי"ח י"א דהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא אבל לא בירושה שנפל לאשה בעודה תחתיו והוא מהרא"ש כלל י"ד וכתב בח"מ דמלשון הרמ"א משמע דוקא נ"מ שנפל לה כשהיתה תחת' אבל נ"מ שהי' לה בשעת נשואין יחזיר ושייך בי' עגמת נפש וכוונתו לנ"מ שנתן לה אבי' בשעת נישואין ולמדו ק"ו מצ"ב שצריך להחזיר מכ"ש נ"מ דאם כוונתו על נ"מ שנפל לה בירושה קודם לא שייך ק"ו מצ"ב דש"ה דעכ"פ נתן האב ואיכא עגמת נפש משא"כ בזה דנפל לה מאחרים מה לו בזה שהי' לה קודם הנשואין וע"כ דמיירי מנ"מ שנתן לה אביה בשעת נשואין וכן מורה לשונו שם בס"ק הזה וז"ב ופשוט. ותמהני מהב"ש שכתב והח"מ כתב נ"מ שנפל לה קודם הנשואין צריכה להחזיר ואנ"ל דכל מה שאין אב נותן לה א"צ להחזיר והיכן ראה זאת בח"מ והדבר ברור כמ"ש. מיהו בעיקר הדין היה מקום לפקפק דאם נשאת כשהיא נערה או קטנה וא"כ כל שנפל לה קודם הנשואין כבר זכה בהם האב וא"כ הוה כמו שנתן לה משלו ואטו אם יפול לאב דבר בירושה לא יצטרך להחזיר כל שנתן לה ואולי כל שאין הוא נותן מידו לא שייך התקנה ולו יהא דהוא ספק אין מוציאין מכח ספק תקנה:
ד' לענין הירושה כתב הנ"ש בשם תשובות מיימוני דבשנה ראשונה כיון דאינו יורש לא מחויב בקבורתה ומזה ראי' דלא כהרא"ש דאי נימא דנ"מ שנפל לה יורש א"כ צריך לקברה כמ"ש הח"מ והב"ש ואף אם מחזיר הנ"מ שלה רק מה שנפל בירושה ג"כ מחוייב לקברה אמנם בזה יש להסתפק אם דוקא כשנוטל נ"מ כגון שנפל לה או אף שאין לה כל שראוי לה מחויב לקבור כמו בנ"מ שלה ומשטחת לשון הח"מ והב"ש נראה דדוקא כשנפל לה הנ"מ הוא דמחוייב לקברה ולא דמי לנ"מ שלה דהתם מן הסתם יש לה נ"מ משא"כ נ"מ שנפל לה דל"ש וא"כ ממילא אין ראי' משו"ת מהר"ם דשם מיירי שלא נפל לה נ"מ ומזה ראיה לפירושי שפירשתי בח"מ דהרי הח"מ כתב דאילו ירית הבעל נ"מ היה מחוייב בקבורה אף דלית לה נ"מ וע"כ מיירי בנ"מ שלה וכמ"ש ודו"ק:
ולענין מתנות ע' בנ"ש (א' ז') מה שהביא בשם המבי"ט וע' בב"ש מ"ש בזה:
ולענין נשתמדה מסופק הת"ה וע"כ כתב הרמ"א ויש להתיישב בדבר ולכאורה כיון שהוא ספק בודאי א"צ להחזיר דאין מוציאין מכח ספק תקנה וכמ"ש הר"ן ובש"ע סעיף ו' כיון דירושת הבעל ד"ת ואף דהוא דרבנן עכ"פ זה תקנת חכמים ויש לו סמך ממקרא וזה אינו רק תקנה גרידא וכ"כ הנ"ש והמלמ"ל בפכ"א ממלוה בהתשובה שם חולק בזה על הפני משה כיון דאינו ברור אי הוה ד"ת שלא כדת השיג עליו וע' בתשובות מיימוני באישות ומעתה בנ"ד ג"כ אין מוציאין מספק ובפרט כאן דהוא להוסיף על התקנה דלא נזכר רק מת או נהרג כמ"ש מהרא"י שם ולהוסיף על התקנה בודאי לא אמרי' וכמ"ש הלח"מ בפ"ד מגזילה:
ולענין ט"ק הב"א הב"ש בסי' כ' דעת המהרי"ו סי' ק' שכתב דאף במורד' א"צ להחזיר כדי שלא יאמרו וצ"ע דדברי המהרי"ו סתרו אהדדי דכאן פסק דא"צ להחזיר הט"ק משום שלא יאמרו ובסי' ס"ה כתב ומ"ש המהרי"ל פסק דתקנ' קהלות שייך אף בנ"מ לא שמעתי מזה ואפשר דדעת הגאון הוא לענין דמי טבע' שנתן לכלה דבזה שייך תקנת קהלות משום ותק לריק הרי כתב בהדיא דבט"ק שייך ותם לריק וצריכ' להחזיר ובשו"ת מהרי"ל שם כתוב בהדיא לענין הט"ק דצריכ' להחזיר. ואפשר דמכאן ראיה למ"ש הח"מ בכוונת מהרי"ל דאם תרצה להחזיר רשאי ולא שייך בזה שמא יאמרו אבל לא דמחויב להחזיר ועדיין צ"ע דעכ"פ דעתו דבנשואין לא שייך שמא יאמרו ובסי' ק' כתב הטעם משום שלא יאמרו ואולי אדרבא מורדת שאני שאפילו בנשואין יש לחוש שמא יאמרו קידושין תופסין באחות' מדמרדה בו וצע"ג. ועכ"פ מוכח מכאן דהמהרי"ו ראה תשובת מהרי"ל בסי' ס"ד וכתב דדוקא לענין דמי טבעת ולא לסתם נ"מ דאל"כ מי הביאו לומר דמהרי"ל קאי לענין ט"ק וע"כ דראה תשובת מהרי"ל שהיה רבו ולא זז מחבבו ושמעתתי' בפומי' רק שעל מה שהשואל כתב לו דהמהרי"ל פסק דבנ"מ צריך להחזיר ע"ז כתב שלא שמע זאת ומהמהרי"ל הנ"ל אין לדייק רק לענין ט"ק וז"ב ודלא כהש"י סי' נ"ב דדחה דברי הרא"ש והמהרי"ו בגילתא דחיטתא בשביל דברי המהרי"ל וכתב כיון שמהרי"ו לא ראה דברי המהרי"ל קי"ל כמהרי"ל אבל באמת ראה דברי המהרי"ל רק שפירשן לענין ט"ק ואם כי לשונו דחוק טפי עדיף כדי להסכים עם הרא"ש ושו"ת מהרי"ל אינו ת"י ואולי מש"ה פסק הרמ"א כהרא"ש ולא הביא דברי המהרי"ל וכבר הקשה הט"ז עליו והיינו משום דמהרי"ו מפרש דבריו דקאי על ט"ק ועיין בח"מ וב"ש סי' קי"ח:
והנה מ"ש הרמ"א וי"א ליורשים וכן מנהג הקהלות הדבר פשוט דלא הכריע הרמ"א כן רק שזה לשון השו"ת מיימוני שם ואין דרך הרמ"א לכתוב וכן מנהג הקהלות רק וכן המנהג וכ"כ הט"ז ואני מצאתי בד"מ סי' נ"ג שכתב בהדיא ובשו"ת מיימוני כתב דיחזיר ליורשים וכתב שכן מנהג הקהלות ע"ש הרי בהדיא כמ"ש:
שלשה הנ"ש בכללים סי' וא"ו האריך דלא לכתוב בשלשה בבי"ת רק שלשה ונתן טעם דבבי"ת משמע בכל אותן הימים והנה כבר כתבתי בסדר הגט דבאסתר מקרא מלא שלא כדבריו ע"ש והנה עוד מצאתי במהרי"ו בסי' ק"ץ בסדר הרשאה שכתב בשלישי בשבת בשבעה עשר יום לירח טבת הרי שכתב בבית וא"ל דגם שם ט"ס שהרי גם בסדר הגט כתב בשלישי בשבת בתשעה ועשרים יום לירח ניסן ולא העיר שם דיש לכתוב בלא בית ועוד מצאתי במהרי"ו שם סי' ע"ב ועל שכתב בגט בעשרים וארבע' יום אין לפוסלו בשביל כך דלמאי ניחוש ע"ש ולא הזכיר כלל הך חשש דכתב בב' וע"כ אין חשש בזה ומ"ש הנ"ש דפתיחת הבי"ת מורה על הידיעה ואין נכון שני ידיעות בזה אחר זה וראיה מדברי התוס' ריש כתובו' ד"ה בתולה הנה מ"ש דאין נופל בלשון שני ידיעו' והביא ראיה מתוס' כתובו' הנה אמת נכון הדבר דכוונ' התוס' כן עיין בצהר התיב' בדקדוק המליצ' אך מ"ש דכאן ג"כ אינו נכון להיות כן לא ידעתי דכאן הם שני ענינים באחד בשבת ובתשע' ימים לחדש ונמצא יש כאן שני ידיעות דהי' באחד בשבת הנודע ובתשע' ימים לחדש הנודע וגם מי מכריח אותנו לומר דבי"ת של בתשע' הוא בפתח ולא בשוא ודוקא פתח מורה על הידיע' וכמ"ש בצהר התיבה שם בתיבת השוא סי' י"ז ועיין לבוש א"ח סי' ח' לענין להתעטף בציצי' ואנכי הערתי בזה בכמה מקומו' ואכ"מ עכ"פ אין קורין בקמץ א"כ אין כאן חשש כלל אמנם מהרמב"ם יש לדייק כדברי הנ"ש שבנוסח הגט כתוב בכך לשבוע בכך וכך לירח הרי שכתוב בב' ובגט מיאון כתוב בכך לשבוע כך וכך יום לחדש הרי דהיכא דכתוב יום אינו כותב בבי"ת ואף דגבי כתובת יבמין וכתובו' אשה כתוב ג"כ כך וכך לירח אף דלא כתוב יום היינו דאף דלא כתב יום נמי יכול לכתוב בלא ב' אבל היכא דכתוב יום ודאי אין לכתוב בב' כמ"ש הנ"ש ועיין בסמ"ע סי' מ"א בנוסח כחובה דארכסא כתב בבי"ת בכ"ו לירח מיהו שם כתב לירח ובצדו הגיהו ימים ואולי בכוון השמיט ימים ומטעם הנ"ש:
ימים הנ"ש הביא בשם ת"ש ישן שכ' מוה' מינשטריל למה"ר אלי' ז"ל ששמע ממוה' ישראל מפראג ז"ל בשם רבו מוהרר"ש בשו"ת בגט ש"מ שהי' כתוב בו בחמש' עשר ימים ולא כתב בו יום וכו' והנה מצאתי ההיתר הזאת בשם מוהר"ש בשו"ת מהרי"ו סי' ע"ב שהגאון מהרי"ל העיד כן על מוהר"ש שהתיר כן ואף דשם הוא בי"ג ימים וכאן כתוב ט"ו אבל המעשה אמת דהכשיר בימים ואולי ט"ס באחד מהם אבל מ"ש הב"ח בסי' קכ"ו שהכשיר סתם ומשמע אף בגט שאינו של שכ"מ לפענ"ד לא ראה במהרי"ו שכתב בהדיא שאמר שטעמו מהא דאמרו בירושלמי אין מדקדקין בגט של שכ"מ אלמא דשכ"מ דוקא ואף המהרי"ו בעצמו שהכשיר שם אף בגט סתם שכתב בעשרים וארבע' יום והקדים מנין המרוב' וגם כתב יום והי' לו לכתוב ימים היינו משום שנמצא בכתוב כך כמ"ש שם אבל חמשה עשר ימים דלא נמצא בקרא כך כמ"ש המהרי"ו שם בכה"ג אפשר דלא מקלינן רק בשכ"מ ומטעם שאין מדקדקין בגט שכ"מ וצ"ע וכן מצאתי במהרי"ו סי' כ"ז שהביא הך מעשה דמהר"ש וכתב דדוקא בגט שכ"מ הוא דמקלינן:
לחדש כתב הלבוש דיש לכתוב בכתובה חדש לשון המקרא כי יקח איש אשה חדשה ובגט ירח ע"ש גרש ירחים אבל בנוסח הרמב"ם בכתוב' יבמין ובכתוב' אשה כתוב לירח ולא לחדש ועיין בעיטור בנוסחתו:
תמוז כתבו דהוא מלא וכן מצאתי מקרא מפורש נשים מבכות את התמוז ועיין במורה וברד"ק שם שמפרש דקאי על חדש תמוז הרי דתמוז מלא וברד"ק כתב דיש נוסחאו' שכתוב בשני ווי"ן אבל לפנינו לא נמצא כן:
אלול כתבו בוי"ו ולא ביו"ד וכן מצאתי שכתבו בעלי מוסר ומכללם השל"ה אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וע"כ דיש לכתוב כן:
ניסן סיון ע' בקונקורדאנציע שחשבו ליתר משלש אותיות ש"מ דהוא ביו"ד כמו שחשבו שם:
תשרי ע' בפסיקתא שהוא נקרא ע"ש תשרי ותמחול עונותינו:
בש"ע סי' קכ"ז סעיף י"ג ויש מי שמצריך גט אחר וכתב הב"ש דמשמע דלדיעה קמייתא א"צ גט אחר והא בכל פסולי דרבנן צריך גט אחר והנה לפמ"ש במק"א לחלק דדוקא בפסולי דרבנן שפסולים מחמת גזירה ומה"ת מותר לעשות כן בזה לא שייך זלזול וצריך גט אחר אבל בדבר שאף מה"ת אינן מהראוי לעשות כן רק שאינו פסול אם עשה כן ורבנן הוא דפסלוהו בזה שפיר איכא זלזול כיון דגם מה"ת אינו אריך לעשות כן. ובזה ישבתי קושית המגיה במלמ"ל פ"י מגירושין על בני יעקב ע"ש וה"ה הכא ניהי דמה"ת ל"צ זמן אבל כל שכותב זמן בודאי מוקדם פסול ולדעת הרא"ש בתשובה מוקדם פסול מה"ת ולדעת שאר הפוסקים עכ"פ בודאי אינו ראוי להקדימו וא"כ בכה"ג שפיר חיישינן לזילותא וכשר כל שניסת לאחר ודו"ק אלא שמלשון הפוסקים לא נראה כן:
בשו"ת מהרא"ש סי' קי"ט כתב דאם הכתובה ביד הסופר שהבעל לא רצה לו לפרוע דאינו ב"ז דהרי הכתוב' כתובה ולא ראה דברי הד"מ בסי' ס"ו בשם מהרי"ל דהוה ב"ז גם מה שנסתפק אם עובר על בל תלין כפי הנראה ממהרי"ל שם אינו עובר וכן מסיק המהרא"ש שם:
שאנו מונין בו ובמהרי"ל פסל הגט בשביל שהי' כתוב בו וכתב בד"מ בתיקון יש שמהרי"ו פסל הגט בשביל שכתב מוני' בו' ובמקום שנוהגין כן אין לפסול וכוונתו למונין בוא"ו שהרי קאי על שו"ת הריב"ש שציין ע"ז אות כ"ח והריב"ש הביא נוסחאות שכתוב בו בוי"ו ונוסחאות שאינו כתוב כן וע"ז כתב דמהר"י הי' פוסל וע"ז כתב הד"מ דבמקום שנהגו לכתוב כן לא פסול וז"פ והב"ה והב"ש סי' קכ"ו ס"ק ל"ד הגיהו שצ"ל שהי' פוסל אם כתוב מונין בו והיינו דהפסול אם כתוב תיבת בו וע"ז כתב דיש להכשיר ובאמת המהרי"ל פסל הגט מחמת תיבת בו ולמה לא הזכיר דברי המהרי"ל וגם מה ענינו לתשובת הריב"ש שלא נזכר בו הפסול הנ"ל וע"כ העיקר כמ"ש: בכתובת גרושה כותבין מתרכתא כ"כ המרא"י בפסקיו ועיין ברמב"ם בנוסח הכתוב' ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' קפ"ג שכתב שאין לכתוב גרושה ולפתוח ברע ע"ש:
ובנ"ש כתב כסף ארמלתייכי חלוצתייכי גרושתייכי ולפענ"ד אינו מובן ויש לכתוב בזה כסף כתובתייכי דאטו מגיע לה בשביל דהיא אלמנה וגרוש' רק בשביל שמגיע לה כתובה גם באלמנ' אבל בתול' מגיע לה בשביל הבתולים וע"כ כותבין בתולייכי:
לענין בעולה עיין טור וש"ע סי' וא"ו סעיף י"ז י"ח ומשם יש ללמוד לכאן. והנה דעת הרמב"ם דלכתחל' בעי תרי רובי אף שאמר' לכשר נבעלתי ובביאור הסוגיא לדבריו נדחק הב"י ועיין בט"ז מה שהקש' עליו והניח בקושיא. ולפענ"ד נראה ליישב דהנה לכאור' קשה מאי פריך הש"ס אי כר"ג אפילו רוב פסולים נמי ומאי קושיא הא ברוב פסולים אינו רק בדיעבד לשיטת הרמב"ם והכא קתני תנשא לכתחל' דתנשא לכתחל' משמע. אך ז"א דלפי הס"ד דלא הי' רק רוב אחד רובה של עיר ולא רובה של סיעה א"כ ע"כ דרק בדיעבד כשר דלכתחל' בעי תרי רובי ושפיר מקשה דבדיעבד אף רוב אחד לא מבעי וע"ז משני בקרונ' של צפורי כו' וכיון דהי' תרי רובי ממילא כשר אף לכתחל' ותנשא לכתחל' משמע וע"ז מקשה ומי בעינן תרי רובי וכו' וע"ז משני מעלה עשו ביוחסין ומכאן יצא לו להרמב"ם דבר זה ומיושב קושית הב"י והט"ז ואדרבא לפירוש כל השיטות קשיא דמאי מקשה הא שם דיעבד וכאן לכתחל' ודו"ק ועיין ב"ש שם ס"ק ל"ד שדחה דברי הב"י בגירסת הטור ל"צ משום שהרש"ל מוחק גירסא ובאמת בכל הש"ס שלפנינו כן הוא הגירסא ואם הרש"ל מחק זאת מפני שרש"י לא גרס זאת אבל הגירסא הוא עפ"י הטור גם מ"ש שם דאמרינן כאן נמצא וכאן הי' וילפינן איסור מטומא' עיין בא"ח סי' תס"ז במג"א מ"ש בזה בשם המהר"ם מלובלין ועיין בתוסיו"ט פ"ק דכתובות:
אפלח כו' ליכי מ"ש הנ"ש (בסי' י"ב ס"ק כ"ב) דבאשכנז אין כותבין ליכי רק יתיכי משום דאפלח הוא תשמיש והיא שדה של איש ולכן אמר ואעביד ביך הנה הולך לשיטתו דפירש פלחן היינו תשמיש אבל כבר כתבתי דדבריו תמוהין דפירש פירוש זר וכל הקדמונים פירשו פולחן היינו עבודה גם מה שהקש' על מה קאי לשון אוקיר וגם הפסיק בין הדבקים בין ואפלח לבין ואיזון נ"ל דהוא מיוסד על מה דאמרו בפרק כיסוי הדם לעולם יכבד אדם את אשתו יותר ממה שיש לו וע"כ הכניסו בין הדבקים קודם ואיזון ואוקיר דהיינו שיכבדה יותר ממה שיש לו במזונות ופרנס' ולזה אפשר ליישב מה דבנוסח הרמב"ם כתוב כהלכות גוברין יהודאין דמוקרין ומסברין ולא נקיט ופלחין וזנין ותמה הנ"ש בזה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מה דמסיים כהלכו' גוברין יהודאין הוא תמוה דגם בדיניהם מה שמחייב עצמו בשטר צריך לקיים וגם לא גוברין יהודאין בלחוד כל איש ואשה צריך לקיים מה שפסק עליו אמנם באמת קאי על מה שכבדה יותר ממה שיש לו דזה רק הלכות גוברין יהודאין דנהגין כן על צד היושר וסמכו דבריהם על מכלכל דבריו במשפט ע"ש ולזה אמר דמוקרין ומסברין וגם מסברין היינו מה שסוברין אותו מלשון סבר פנים יפות דהוא מלשון משא שנושאין עליהם זאת וגם מ"ש למעל' ואסובר הוא ג"כ כן ולא כנ"ש דפירשו מלשון שבר והוא מזונות ולא כן הכוונ' ולפמ"ש אתי שפיר דעל המזונות אומר אוקיר דהיינו שיכבדה יותר ממה שיש לו וגם על הפרנס' דהיינו מלבושים אמר ג"כ ואסובר דהיינו ג"כ לשון כיבוד יותר מהראוי דגם במלבושים אמרו כן כנ"ל נכון מאד. עכ"פ דברי הנ"ש ודאי אינם וע"כ גם מה שדקדק כאן דבאשכנז כותבין יתיכי ובפולין ליכי אינו כלום דיתיכי וליכי הכל כוונה אחת רק שליכי לה"ק מלשון היליכי ויתיכ' הוא תרגום גם מ"ש דאם קאי על ואפלח הי' משמע דהוא צריך להשכיר עצמו במשרת ז"א דאפלח היינו עבודה לפיר"ת והיינו שיעבוד לה והיינו בשבילה כמו האומר אלי דפירושו בשבילו כמ"ש בוישלח וה"ה הכא וז"פ:
(שם ס"ק כ"ו) בקושטא מה שנדחק הנ"ש דעל מה קאי בקושטא לפמ"ש הנה מקום אתי לומר דקאי על מ"ש דמוקרין דהיינו שמכבדין יותר ממה שיש לו וע"ז אמר בקושטא דהיינו דבאמת יש להיות כן כמו שהזהירו חז"ל על זה: מ"ש הנ"ש בשם ת"ש ישן דאם נתגרש' מבעלי הראשון ומבעל' השני נתארמל' דיש לכתוב בכתוב' דהות מתרכתא מקדמת דנא ואם לא כתב כן פסל הר"ר חיים ממידבורג את הכתוב' דשמא תנשא לאחר מות בעל השלישי לכהן הנה לפסול הכתוב' אינו כדאי דבאמת תהי' לשלישי אסור לכתחלה מחשש קטלנית וליחוש שמא יעבור ויסכן עצמו ולא ידע שהי' נתגרשה לא חיישינן ובלא"ה כל מה דכתבינן בכתובה מתרכתא וארמלתא אינו רק מנהג כמ"ש הרמב"ם פ"ד מיבום וכתב ה"ה תיקון נאה היא וא"כ אינו כדאי לפסול הכתוב' בשביל זה אך לכתחל' ודאי יש לכתוב כן ארמלתא דהוה מקדם מתרכתא ומ"ש המהרא"י בפסקיו דאין לכתוב רק מתרכתא דארמלתא למאי אתיא הנה לפמ"ש יש לחוש לחשש קטלנית ובגרושה לא שייך חשש זה כמבואר בסי' ט"ו ושמא לא ידע ואשם ויסכן עצמו וכמו דחיישינן לאיסור כן חיישינן לסכנתא דחמירא וע"כ יש לכתוב כן בפירוש דלא כמהרא"י ואחרונים:
ע' בנ"ש (סי' י"ב ס"ק ל"א) האריך בשיעור הכתוב' והביא קושית הדריש' דאי כתובה דרבנן י' זהובים א"כ כתובה דאורייתא ח' פעמים ביותר ויהי' שמנים זהובים ועי"כ חידש דרך אחר אבל כבר כתבו הח"מ והב"ש דלמ"ד דאורייתא אז אינו חשבון זה ע"ש ובגוף חשבונו עיין בשו"ת חוט השני סי' צ"ז השיג עליו י"ז השגות ובחוות יאיר סי' א' הביא מ"ש הנ"ש ליישב ודחאם פעם שנית ובדפוסים האחרונים נשמטו דברי הנ"ש בישובם וכפי הנרא' דברי החוט השני עיקר:
הנ"ש האריך (ס"ק ל"ב) דגם הת"ק של רשב"ג ס"ל כתובה דאורייתא רק דמחולקים בשיעור ובסוף כתב דמצא כן בהגה"מ סוף כתובות והנה באמת דברי הגה"מ דברי יחידאה נינהו וכל הפוסקים סוברין דכתובה דרבנן מלבד ר"ת דפוסק כרשב"ג אבל שיסבור בדעת הת"ק דהוא מן התורה זה אי אפשר ובאמת לפענ"ד תמוהין מאד כל דברי הגה"מ דמ"ש לסמוך על דברי הירושלמי דאמר דת"ק ס"ל כתובה דאוריית' תמוה דהא בש"ס דילן קאמר מקולי כתובה שנו כאן וע' בהגהת מיימוני פ"ו מאישות במ"ש שם דודאי לא קי"ל כהך דירושלמי נגד ש"ס דילן ומ"ש דקי"ל כרשב"ג כבר כתב בר"ן שם דרי"ף לא פסק כרשב"ג רק במקום דמסתבר כוותי' ומ"ש להוכיח מדקי"ל דאינו מועיל מחילת כתובה וכר"מ דס"ל דהוא מה"ת כ"כ הר"ן והמגיד דאף דהוא דרבנן חז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ומ"ש ראיה מפרק החובל דף פ"ט ע"ב דאמר דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא הרי דקרי לה מה"ת וכתב שזה כיסה עיני הפוסקים שלא נרגשו בזה תמה תמה אקרא דאינו ראיה כלל דהא שם מוקמינן לה כר"מ והרי ר"מ סובר כתובה מן התורה וכיון שנדחו כל ראיותיו ממילה הדרן לדוכת' דכתובה מדרבנן כמ"ש כל הפוסקים וא"כ ממילא דברי הנ"ש נדחים ועיין בעיטור דיני כתובה שכתב בהדיא דהך דירושלמי נדחה מפני ש"ס דילן ומ"ש הנ"ש בדברי רש"י בחומש כמהר הבתולות שדעת רש"י שהוא מן התורה עיין מלמ"ל פ"א מנערה בתולה ה"ג מ"ש בזה דגם רש"י מודה לדעת כל הפוסקים ועיין בנמוק"י ביבמות דף ס' ועיין בס' המכריע סי' י"ב שם מובא תשובת הגאונים שדחו דברי הירושלמי הנ"ל ע"ש:
ל"ג מזונייכי וכסותייכי וכו' הנ"ש האריך על מה לא נקט כסדר הכתוב לעיל והיינו לשיטתו דאפלח היינו עונה אבל לפמ"ש דאפלח הוא כפשוטו א"כ לא נזכר עונה כלל עדיין והא דמזכיר עונה בסיפא הוא כסדר הכתוב שארה כסותה ועונת' ועונת' היינו עונת' ממש ולמ"ד דלא נזכר עונה בפירוש הוא נלמד מק"ו:
מ"א אבוה מ"ש הנ"ש דבאלמנה אין לכתוב מבי אבוה דנ"מ לענין החזר' בתוך שנה דבאלמון ואלמנ' לא תקנו כמ"ש בסי' קי"ח אגב שיטפי' לא דק היטב דשם אינו מבואר באלמן ואלמנ' דאפשר דגם באלמנ' שייך ותם לריק כחכם דסוף סוף עיקר הממון בא לה מאבי' והרמ"א שם לא קאי רק ביתומ' שיש לה מעות מאביה מחמת עישור נכסים או שהיא בת יורשת ובזה לא שייך ותם לריק כחכם כיון שהם עצמם הכניסו הנדוניא וע' בח"מ וב"ש שם וגם מ"ש באם אביה חי והיא מכנסת הנדוניא בעצמ' ל"ש ותם לריק גם בזה אני מסופק דלא גרע עכ"פ מיורשיה דמחזירין משום עגמת נפש ורק כשאין אביה קיים הוא דאין מחזירין כשהכניס' בעצמ' וגם בזה כתבו הח"מ והב"ש דבזמן הזה אף אם לא נכתב מחמת עידור הוה כאילו נכתב וא"כ אין נ"מ בכ"ז:
מ"ו ובשימושא דירה המהרמ"מ ומהר"ם בז"מ האריכו למה כותבין לשון בין בכסף ובין בזהב בין בתכשיטין במאני דלבושי ובשימושא דערסא ולא כותבין בין במנא דלבושא ובין בשימושא דערסא ע"ש ובנ"ש ולא הבינותי דאין כאן קושיא דבין לא שייך רק על הכסף והזהב והתכשיטין ואח"כ מפרש דמה הם תכשיטין מאני דלבושא ושימושא דערסא וא"כ איך שייך למכתב ע"ז לשון בין דמשמע שהוא נוסף על התכשיטין וז"א וז"ב:
ודירה כותבין בה"א לבסוף וערסא באל"ף והטעם דזה לה"ק וזה תרגום ובנוסח הרמב"ם כתוב לאינתו ביו"ד דלא כנ"ש וגם בתחלה אמר להדא בתולתא כלתא ג"כ דלא כנ"ש:
ס"ה כחומר כל שטרי כתובות מ"ש הנ"ש דמ"ש הרמ"א בסי' ק' דא"נ לומר פרעתי נגד הכתובה הוא דוקא הכתובה לבד לא נגד נדוניא ותוספת לכאורה תמוה הא הרמ"א כתב שם ל"מ הכתובה אלא אף התוספת מיהו שם מיירי בתוספ' שליש שנכלל עם הכתובה אבל לא התוספת על הנדוניא כמ"ש הב"ש שם וע' בח"מ וב"ש שם. עוד הביא הנ"ש שם תשובת הרשב"א בתולדות אדם דאף אם העמיד לה ע"ק על הכתובה אפ"ה אינו מועיל ואסורה לדור תחתיו ותמהני דמאי שייטי' כאן אך מפני שחשב שמציאה מצא העתיקו שלא במקומו ובאמת הב"י בסי' ס"ו והרמ"א שם העתיקו דין זה בשם הרשב"א ע"ש בס"א:
הנ"ש הביא (בס"ק ע"ג) דברי הסמ"ע סי' מ"ה ס"ק ח' בשם הרשב"א דאם חותמין עצמן במס"ק על שם החתן מועיל שהרי הוא עד בדבר והקשה דמה מועיל מה שחותם במס"ק הא עדיין צריך קיום ב"ד ולא ידעתי מה הוא שח דכוונת הרשב"א הוא שמועיל מ"ש במס"ק ובאמת צריך קיום גם מ"ש דמ"ש הרשב"א אלא שמכוער הדבר אפשר שכוונתו למ"ש לא ראה דברי הרשב"א הובא בב"י שמסיים דאפשר שיחתום קרוב ונפיק ריעותא ע"ש וז"פ:
במחודשים (א') דעת הנ"ש דסעודה שאוכלים לפני המילה הוה סעודת מצוה לענין נדר והמג"א בסי' תר"מ חולק עליו והדין עמו דמ"ש הנ"ש דמקרי סעודת מצוה רק שאינו של שמחה תמהתי דהרי במהרי"ק שם מבואר דזה אינו אלא מנהג בעלמא הרי דאינו מקרי סעוד' מצוה וישוע הבן לא מקרי רק או פדיון הבן או סעודת מילה עיין ב"ק דף ע"ט וכן מבואר בש"ך יו"ד סי' קע"ט לענין העורכים לגד שלחן דאם עושין סעודה בלילה שלפני המילה שרי ולא מקרי העורכים לגד שלחן משמע דמצוה בודאי אינו ומה שהקש' הנ"ש דא"כ מאי מדמה הרמ"א שם לסעוד' מילה הא זה ודאי מצוה כבר נרגש מזה המג"א במקצ' וכתב דמכל מקום לא נזכרה בש"ס כמו סעודת נשואין ובאמת ז"א דהא ישוע הבן לפיר"ח הוה מילה ועיין בא"ר שפירש דסעוד' מילה בודאי לא דחי הסוכה כיון דאינו אצל היולד' משא"כ סעודה זו שהיא אצל יולדת ע"ש ובאמת מ"ש הנ"ש דדמי לסעודה שעושין לפני החופה גם בזה צדקו דברי המ"א דשאני התם ששולחין סבלונו' ואם לא שולחין לא מקרי סעודת מצוה כמ"ש בסי' תמ"ד וסי' תקנ"ח והארכתי בסי' תקנ"ח דמשמע מדברי המ"א בסי' תקנ"ח דאף אי שולחין סבלונו' לא מקרי מצוה מדכתב לבסוף דוקא שכבר אירס אז מברכין שהשמח' במעונו משמע הא אל"ה לא וא"כ סותר למ"ש בסי' תמ"ד. תמהתי דהרי בהדיא כתב שם דוקא במקום שאין שולחין סבלונו' ומ"ש דוקא שכבר אירס הוא לראי' דבלא סבלונו' לא מקרי מצוה כלל אבל בסבלונו' מודה כמ"ש בהדיא סם וסי' תמ"ד עכ"פ דברי הנ"ש נדחים וז"ב:
הב"ש בסי' ס"ד הביא בשם המ"ב דחופ' לא מהני קודם קידושין והיינו אם לא הי' עדיין הקידושין אבל כל שקידש' אח"כ למפרע נעשה נשוא' בחופ' שלפניה וכ"כ הח"מ בסי' נ"ה ס"ק ט' וז"פ. והמלמ"ל פזי מאישו' הבין כדברי המ"ב דלא מועיל החופ' כלל כל שהית' קודם הקידושין ותמה עליו והדבר ברור כמ"ש גם המגי' שם הביא דברי התוס' יבמות דף נ"ז ד"ה ור"י ובאמת גם שם מיירי בחופ' לבד אבל בקידושין אח"כ פשיטא דמועיל כמ"ש הרמב"ן שם:
הריב"ש בסי' פ"ב כתב דאם לא בירך ברכת אירוסין באירוסין יכול לברך אח"כ כ"ז שלא נשאה ומדמהו לבהמ"ז כ"ז שלא נתעכל המזון דמברך והמל"מל תמה עליו בפ"ג מאישו' וכתב דש"ה דעדיין נהנה משא"כ כאן דכבר נגמר האירוסין והמגיה הסכים ג"כ עמו והניח בצ"ע. ולא ראו דברי הרא"ש פ"ק דכתובו' שהביא ג"כ כן בשם ר"י ומראיה זו ותמיה' המלמ"ל ליתא דגם הכא כ"ז שלא נשאה לא נגמר עדיין ענין האירוסין ושאני ברכת המזון לפניו דנגמר ענינו אבל כאן לא נגמר עדן כמ"ש הרא"ש שם וז"פ:
מ"ש הנ"ש דלכך ברכת נשואין צריך כוס משום שיהי' שבע ברכות הוא תדע מכח קושיא דבאמת לא יהי' כוס ולא יהי' שבע ברכות ומ"ש דז' ברכו' צריך מהא דאמרו כל האוכל מצה בע"פ דומה לבועל ארוסתו בבית חמיו ופירש"י דדומה משום דכאן שבעה ברכו' וכאן ג"כ לפמ"ש החק יעקב דבמצו' יש טפי ורק דבכלל מאתים מנה ע"ש א"כ אין כאן ראיה ודו"ק:
מה שהקש' הנ"ש דאמאי בקידושין ע"י שליח א"צ לחזור ולקדש כדי שלא להוציא לעז ובקידש בלא יו"ד צריך לחזור ולקדש עיין ב"ש סימן ל"ד שכ' דקידושין ע"י שליח גרע דחיישינן שמא יאמרו דקידושין אינם כלום ע"י שליח ע"ש ובאמת שכן נראה מלשון הגהת הרי"ף ומיהו במי שקידש בלא מנין צריך לחזור ולברך דמאי לשון ומיהו וע"כ דבקידושין ע"י שליח דכ' הר"מ דחשש שהעולם יסברו שקידושין ע"י שליח אינם כלום הוא דחיישינן אבל לא בזה ובזה מיושב קושית הנ"ש:
דעת הרא"ש דברכת אירוסין צריך עשרה וכתב הטעם דלמאן דיליף מבועז הרי עשה גם ברכת אירוסין והקשה דודי הגאון בישועות יעקב דא"כ מאי פריך והא בועז אלמון שנשא אלמנה הוא ותניא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז וכו' ומאי קושיא דלמא מחמת אירוסין עשה כן והיא קושיא גדולה. והנראה דהנה לכאור' צריך להבין לפמ"ש המהרש"א בח"א כאן וביבמות פרק הערל דבועז קיים מצות יבום דבעת ההיא היה נוהג מצות יבמה אף בקרובים ולכך הי' העשה דוחה הל"ת וא"כ למה בירך ברכת אירוסין ובשלמא ברכת נשואין כתב הרמב"ם פ"ד מיבום דאף יבם מברך אבל ברכת אירוסין ניהו דחז"ל תקנו מאמר ביבמה אבל היאך שייך לברך מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין דהיאך שייך חופה ביבמה וגם הקידושין אינן רק מדרבנן ובאמת שהרמב"ם שם לא הזכיר רק ברכת חתנים ולא ברכת אירוסין אמנם מלשון העיטור הובא בטור לקמן סי' קס"ו נראה דחז"ל תקנו גם ברכת אירוסין הואיל ומברך ברכת נשואין יש לברך גם ברכת אירוסין ויהי' ככל הנשים דעלמא וע' בב"ח שם ומעתה זה דוקא אם אלמן שנשא אלמנה צריך לברך אבל אם נימא דא"צ לברך א"כ שפיר מקש' מבועז דהא שם הי' יבמה והיאך מברך ברכת אירוסין הא באמת ברכת אירוסין ל"ש כלל ביבמה ורק משום דמברך ברכת חתנים לא פליג ומברך גם ברכת אירוסין אבל אם אינו מברך ברכת חתנים פשיטא דלא יברך ברכת אירוסין בלבד דל"ש בגוה וע"ז משני דיום אחד מברך וממילא בירך גם ברכת אירוסין איידי דמברך ברכת נשואין ושפיר כ' הרא"ש דבועז עשה גם ברכת אירוסין אגב ברכת נשואין. ומיהו גוף דברי המהרש"א צ"ע דהא רות נכרית היתה וא"כ לא תפסו הקידושין כלל וע' בתוס' כאן ד"ה אלמן:
אמנם בגוף הקושיא נראה דהנה יש להבין הא דילפינן מבועז והיאך אפשר לומר דהי' לב"ח ולמה לא נימא כפשוטו דדריש עמוני ולא עמונית וכבר אמרו ביבמות דאותו היום היה פלפול גדול ונעצו חרב בבהמ"ד וגם קושית הש"ס כאן זקנים למה לי והא דבעי עשרה הי' לפרסומי מלתא וא"כ מנ"ל לחדש דהי' לברכת חתנים. אמנם באמת הדבר נכון דגם ר"נ ס"ל כן ורק דסובר דבזה גופא שברכו ברכת חתנים וממילא נתפרסם דעמוני ולא עמונית דאל"כ לא ברכו ברכת חתנים ולפ"ז א"א לומר ברכת אירוסין דא"כ עוד לא נתפרסם דעמוני ולא עמונית דקידושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ יקשה למה לו לחדש מוטב שיאמר דפרסמו דעמוני ולא עמונית וע"כ דב"ח הוא. ובזה מיושב מה שהקשה עוד שם דהא ב"ח החתן מן המנין ולמה לו עשרה ומ"ש דר"נ לא ס"ל דהוא מן המנין הדבר תמוה דר"נ בעצמו סובר כן ולפמ"ש אתי שפיר דבעי עשרה כדי לפרסם דעמוני ולא עמונית דהוא דבר חידוש וכמו דאמרו שם וז"ב. אמנם אי קשיא הא קשיא דלשיטת הרמב"ן דאשר ברא נמי בעי עשרה והרי זאת גם באלמון ואלמנה אומרים כל שלשה כמ"ש הטור וא"כ לוקי דהא דאמר ר"נ דברכת חתנים צריך עשרה ויליף מבועז הוא לענין אשר ברא וצע"ג:
הב"ש הביא דבברכת המזון מברך בפה"ג אח"כ ונדחק בטעמו ולפענ"ד הטעם דהנה הוא מברך בשני כוסות וא"כ אם יברך קודם בפה"ג על הכוס הראשון ויטול כוס השני לברך ז"ב א"כ יהיה הפסק גדול משא"כ בב"ח בשעת החופה דאומרה על כוס אחד והוה כענין אחד וכמו קידוש יקנה"ז דמסדר על כוס אחד וז"ב וע' ברמ"ע סי' מ' אבל העיקר כמנהג דידן:
עיין בש"י סי' ל"ט ומ"ש לדוחק בדברי הרא"ש דבא לשלול דעת הרמב"ם ע' ברמ"ע סי' מ' שחשבו לאמת גם מ"ש באגודה כ' כן הרמ"ע שם ובלא"ה יש לומר דהא דנקט האגודה ביום ו' הוא לרבותא דאף דביום ו' ודאי ייחד מבע"י דבאלמנה בודאי צריך לייחד בע"ש ואפ"ה בשבת בלילה מברך וע' בסידורו של הגאון מוהר"י אבד"ק ליסא ז"ל ודו"ק:
מ"ש הב"ש בשם הב"ה לענין מחזיר גרושתו כתבתי בגליון שם דכ"כ המהרי"ט סי' ס"ד בח"א ומראי' זו בנוסח החתימה מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין ע' במהרי"ט בחידושיו לכתובות שם וע' בעקידה פ' ואתחנן מ"ש בנוסח הברכה זו ליישב קושית הקדמונים בזה:
(סי' י"ג ס"ק א') מה דהות כתב הנ"ש דיש לכתוב דהות בלא יו"ד אבל כד הות בתולתא יש לכתוב ביו"ד וע' בנוסח הרמ"ע סי' מ"א שכתב כד הות בלא יו"ד ועיין בנוסח ר"י שמביא הב"י בסי' ס"ו:
ב' כד הוית כתב הנ"ש דלא כת"ש שכ' הוי לי לאנתו כד הוית מקדמ' דנא וכן עיקר וכן הוא בנוסח הרמ"ע שם:
ד' במתא פלוני' כ"כ הנ"ש והביא דהמהר"ם מינץ כתב דיתור לשון הוא וכן מצאתי ברמ"ע שם שלא כתב כן ומ"ש הנ"ש דצריך לכותבו כיון דעכשיו כותבין כתובו' גדולו' וא"כ צריכין לכתוב המקום דבמנהג המקום תלינן הנה לפמ"ש הוא בעצמו דצריכין לכתוב בהדיא כמה הי' לה וכמה הוסיף וכמ"ש בנוסח הטור וכן הוא בנוסח הרמ"ע שם א"כ ממילא א"צ לידע המקום דכתב כן בפירוש וע"כ השמיטו הטור והרמ"ע זאת:
ברמ"א סי' ס"ו כתב ועיין לקמן סי' קע"ז דבמקום שאין מגרשין בע"כ הי' אפשר להקל בכתיבת כתובה אבל אין המנהג כן ואין לשנות והנה במלמ"ל פ"ו מאישות הקשה דא"כ משכח' לה שתמחול הכתוב' ולא יהי' ב"ז כגון שישבע שלא יגרש' ומאי הקשו לו לרי"ף הובא בר"ן בפ"ז מכתובות דאיך תוכל למחול ובאמת שאף לדברי הד"מ בזה"ז דאיכא חר"ג והיא גזיר' כללית טפי איכא להקל משבועה דקיל לי' טפי הואיל שאינו מפורסם לכל וגם הב"ד לא ידעו שנשבע וגם דלא פלוג חז"ל משא"כ בזמן הזה דהיא גזירה כללית ול"ש ל"פ ובאמת שכפי הבנת המלמ"ל הי' לו טפי להקשות דהא בש"ס ב"ק דף פ"ט ע"ב גבי חבלה בבעל' הא מני ר"מ הוא ואכתי תזבין כתובתה והוא ישבע שלא יגרשה וכעין תקנה זו כתבו בתוס' שם ד"ה כל וע"כ דלא מועיל ומ"ש בתוס' שם שתשבע היינו משום דשם ל"ש ב"ז דהא אי מגרש לה יצטרך לתת לחובל כדאמרו שם ודו"ק:
ומה שהקש' המלמ"ל שם על תירוצו של הר"ן שם דתירץ דניהו דאסור למחול אבל שפיר אמרו דמוחל' ובדעבר' ומחלה והקשה מהא דדייק הירושלמי במגל' כותבה אלמא דמותר בעשיי' מלאכה אלמא דלא אמרי' דעבר כן נראה כוונ' המלמ"ל שם אם שלא ביאר דבריו אבל לפענ"ד יש לחלק דשאני הכא דאין האיסור מצד עצמו רק מחמת גזירת חז"ל שלא יהי' ב"ז וגם יוכל לכתוב לה כתוב' אחרת משא"כ התם דאם אסור בעשיי' מלאכה היאך כתב וז"פ: בנוסח הרמ"ע שם כתב אנסיבא לי' מקדמת דנא כד הות בתולתא ואח"כ כתב דהנעלת ליה מבי נשא והוא שלא בדקדוק דאם הנעלת לי' בחיים מהראוי לכתוב מבי אבוה וכמבואר ברמ"א כאן ואף דבדיעבד כשר אבל הנוסח ראוי להיו' מתוקן ע"פ הדין ומ"מ בכמה ענינים נוסחתו יותר נכון מנוסחת הנ"ש יעו"ש:
(סי' ט"ז א') מוסיף מעכשיו כתב הנ"ש דאף אם יכולה למחול התוספ' אבל המנה והמאתיים בודאי א"י למחול דהוה ב"ז מיהו הביא בשם המהרי"ק דדוקא בשעת נשואין הוא דא"י למחול דאפשר דמוכרח' למחול שמא לא ישאנ' ולא סמכה דעתה אבל לאחר הנשואין יכול' למחול דמדמחל' חזינן סמיכת דעתה דאל"כ למה לא תחוש שמא יגרשנה והדברים תמוהים דא"כ איך אמרו פרק החובל הא מני ר"מ דאמר אסור לאדם וכו' והא שם אחר הנשואין ואף דאפשר לומר דגם שם היא מוכרחת למכור מפני החבלה ובאמת תחוש שמא יגרשנ' מ"מ עדיין היאך שאלו לרי"ף במוחל' כתובתה דאיך יכולה למחול הובא בר"ן שם ואמאי לא כתב דמשכח' לה אחר, הנישואין ושם מיירי באמת כן ולכך אין לה כב"ד וע"כ דאף בכה"ג א"י למחול וכן נראה מכל הפוסקים באהע"ז סי' ק"ה דא"י למחול ובאמת גם הנ"ש לא כתב רק דכמדומ' לו שכתב המהרי"ק כן אבל חליל' להמהרי"ק שיאמר כך וגם מ"ש הנ"ש דלדברי הרמ"א בסי' ס"ו דבזמן הזה אפשר להקל בכתיבת כתוב' ה"ה דיכול לפחו' לה ג"כ מטעם זה תמהני דהרי הרמ"א כתב בלשון אפשר וסיים דאין לשנות והטעם דל"ד חר"ג לאיסור תורה וכמ"ש הח"מ והב"ש שם ומכ"ש בזה דפוחת משיעור הכתוב' דודאי אינו רשאי ושמא יעליל עלי' בעלילו' ויהי' מותר לגרשה וחלילה לומר כן:
עיין במהרי"ט חלק אהע"ז סי' ב' האריך באם נפחת מהמטבע איך משלמין הכתוב' והאריך שם דאמאי לא נימא דמקולי כתובה שנו כאן וחילק ולא הביא דברי הרמב"ם פ"ד ממלו' דכתב שדין כתוב' בפחת וביוקר שוה לשאר חוב ע"ש (שוב אחר שנים רבות ראיתי שבתוך אריכו' דבריו הביא דברי הרמב"ם האלו וכל רז לא נעלם ממנו) גם מ"ש דדברי המהרי"ק דתוס' שליש מה"ד הוא וכתב דכל הטעם דמוסיפין כדי שיוכל להשתכר והא קיי"ל דאין רשאי למכור משום שבח ב"א ובאמת המהרי"ק עצמו הרגיש בזה וכתב דמאחר שהם עומדים לימכר מוסיפים שליש עליהם והד"מ בסי' ק' חלק על הב"י וקי"ל כן כמ"ש בהג"ה שם וכן הסכים הנ"ש כאן וכדבריהם נראה עיקר: [ד'] וכל צעיפיה הנ"ש האריך דיש חילוק דבגדים שלא שמה לו בכתובה אין להם דין צ"ב וכ"כ הב"ש בסי' ס"ו ובסי' ע"ז וכן עיקר גם מ"ש דיש חילוק אם שמין אותו בפרוטרוט אבל אם לא שמו אותן בפרוטרוט מחזירן כמו שהם זה כתב עפ"י דברי הש"ע סי' פ"ח והוא לפמ"ש הב"י שם ובתשובתו לחלוק על המבי"ט אבל המהרי"ט באהע"ז סי' ג' וסי' וא"ו כתב שהסכימו כמה גדולים לדברי אביו וגם הוא הסכים כן וכן נראה עיקר דלא נדחה כל דברי הגדולים בגילא דחיטא:
(סי' י"ז ס"ק ב') ושלא התפיסה צררי ובנצ"ב כ"ז שהם בעין בודאי נוטלת אותם בלא שבועה אבל אם אינם בעין כתב הב"ש דתליא בפלוגתא בטעם דשבועה אם נימא דנשבעת על הכתובה מחמת שהיה תנאי ב"ד א"כ בנצ"ב לא שייך זה וכ"כ המהרשד"ם אבל אם הטעם מחמת שמא התפיסה קודם מותו ולכך במ"פ לא חיישינן לזה ממילא גם בנצ"ב שייך זאת ע"ש. והנה לכאורה לפ"ז דברי התוס' בב"ב תמוהים שהקשו בדף קנ"ח ד"ה נכסים דאמאי צריך לטעם דנכסים בחזקתן ת"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ממון שא"י לגבות בל"ש וכאן צריכה לשבע על הכתובה ותירצו דאי הי' בחזקתה היתה יכולה להוריש דהרי מוחזקת אח"כ כתבו דבמ"פ ל"ש שבועה ומעתה בקושי תם ע"כ ס"ד דהשבועה של הכתובה היא משום תנאי ב"ד וא"כ היאך שייך זאת לענין צ"ב ואף אם נאמר דהם אינם בעין כמ"ש המלמ"ל פי"ח מאישות אפ"ה הא לטעם זה אף באינם בעין גובית כמ"ש המהרשד"ם. ולכאורה רציתי לומר דע"כ לא כתב הרמב"ם והטור דבצ"ב גובה בלא שבועה הוא רק אם נימא דהנכסים בחזקת יורשי האשה וכיון שהם בחזקתה בודאי א"צ לשבע דלא תקנו רק בבא להוציא מיד היורשים וכאן לא נקרא מוציא אבל למ"ד בחזקת יורשי הבעל ממילא צריכה לשבע וע"ז שפיר הקשו דל"ל טעמא דחזקתן תיפוק לי' שא"י להיות בחזקת יורשי האשה משום השבוע' היינו דלדידיה דס"ל דהם בחזקת יורשי הבעל שוב אי אפשר לומר כלל דהם בחזקת יורשי האשה לענין ספק זה כיון דצריכה שבועה דודאי לא עדיפא כחה שתגבה אף בלא שבועה וע"ז כתבו דאם הי' עכ"פ לענין הספק בחזקתייהו ממילא עכ"פ היתה נקראת מוחזקת אף כ"ז שלא נשבעה לענין זה שתוכל להוריש והיינו דבאמת כ"ז שלא נשבעת בודאי הנכסים בחזקת יורשי הבעל ולא תגבה בל"ש אבל עכ"פ היתה מוחזקת לענין שתוכל להורישם כיון דלאחר שבועה היא למפרע מוחזקת בהם:
ובזה מיושב קושית המהרש"א שהקשה דלמה צריכי התוס' להקשות על ר"י דס"ל בחזקת יורשי הבעל ולומר דמסתמא לא יפלוג על רב ושמואל הי' להם להקשות על רב ושמואל גופא דאיך יהי' הנכסים בחזקתן הא צריכה שבועה ולפמ"ש אתי שפיר דלרב ושמואל היה אפשר לומר דס"ל דהוא בחזקת יורשי האשה וס"ל דנקראת מוחזקת לגמרי וא"כ ל"צ שבועה כלל ולכך הקשו לר"י דס"ל בחזקת יורשי הבעל וא"כ שפיר יקשה דל"ל הטעם דהנכסים עומדים בחזקת יורשיו לגמרי לענין הספק דמי מת קודם ת"ל דאף אם נקראת היא נמי מוחזקת מכל מקום כיון שעכ"פ צריכה לשבע דכ"ז שלא נשבעה בודאי אינה מוחזקת א"כ ממילא היתה צריכה לשבע ואינה מורישה שבועה וע"ז כתב דאם היא היתה ג"כ נקראת מוחזקת וכמ"ד יחלוקו עכ"פ היתה יכולה להוריש שבועה בכה"ג. אמנם עכ"ז פשטת לשון התוס' לא מורה כן וע"כ נראה דמכאן ראיה לשיטת הפוסקים דחוששין שמא תפסה בעצמה ולדידהו אף בצ"ב חיישינן ואף דאינה נשבעת רק ע"י גלגול שלא התפיסה וכמ"ש בב"ש כאן מכל מקום כיון דלא נשבעה על הכתובה עדיין וצריכה לשבע מגלגלין גם על הנדוניא שלא תפסה כלום וכיון שא"י להוריש אינו גובה ואפשר דגם זה תלוי אם היורשים של הבעל מוחזקים או יורשי האשה ומיושב קושית המהרש"א ודו"ק ולפ"ז אפשר דגם שהנצ"ב בעין צריכה לשבע שלא תפסה ע"י גלגול או אותה שבוע' לבדה וא"צ לדחוקי דמיירי כשאינם בעין וכמו שנדחק המלמ"ל שם וא"כ עכ"פ אין ראי' מזה להה"מ וכמו שחשב המלמ"ל שם ודו"ק:
כתב הנ"ש דאם תפסו יורשי האשה עיין מהר"א ששון סי' כ"ג והיינו דאם תפסו לאחר מותה אבל אם הית' האשה מוחזק' בחיים אף שמונח לאח"כ ביד ב"ד אפ"ה נקראין מוחזקין לענין שיוכלו לגבות בשבוע' וכמ"ש הח"מ והב"ש ובזה יש ליישב דברי התוס' הנ"ל דהתוס' הכי מקשו דל"ל שהם בחזקת יורשי הבעל לגמרי ת"ל דאף אם נאמר דהם בחזקת שניהם וכבר קפרא שם דאמר יחלוקו אפ"ה עכ"פ צריכ' לשבע כיון דאינם בחזקת' לגמרי וע"ז כתבו דאם היו נקראין שניהם מוחזקין ל"ש אין אדם מוריש וכמ"ש הח"מ והב"ש ובזה ממילא מיושב קושי' המהרש"א הנ"ל דלרב ושמואל ל"ק דאפשר דס"ל דהם בחזקת יורשי האשה לגמרי וכמ"ש ודו"ק:
בשו"ת מהרש"ך כתב דאם הבעל בעצמו חתום על הכתוב' לא יוכלו היתומים לטעון פרוע כמו על כת"י דעלמא דאין אדם פורע בת"ז והמלמ"ל במלוה פי"א הקשה כיון דלענין שבוע' חיישינן שמא התפיס צררי ה"ה לענין פרעון להוי ככת"י דעלמא ולפענ"ד דברי מהרש"ק נכונים דדוקא לענין שבועה שתקנו חז"ל בכל הבא לפרע מנכסי היתומים ממילא גם כאן אף דלא שייך פרעון בת"ז מכל מקום חששו מפני שהוא תנאי ב"ד דצריכ' שבועה אבל לענין פרעון הדרינן למלתא קמייתא דל"ח בזה כנ"ל. שוב מצאתי במהרי"ו סי' קי"ג שכתב דבכמה מקומו' המנהג לגבות בחתימ' יד החתן בלבד ואף במקומו' שהעדים חותמין גובים אף בלא הנפק עכ"פ עיקר כתובה כמ"ש הרמ"א סי' ק' ועיין במהרי"ק הובא בב"ש שם וע"כ העיקר כמהרש"ק ועיין בנ"ש האריך בדברי רמ"א שם ודבריו נכונים וא"צ לאריכות דמבואר כן במהרי"ק כמ"ש הב"ש שם ועיין קצה"ח סי' מ"א ועיין בחבורי כת"י שהחילותי שנת תר"ט ע"ש:
בשו"ת מהרש"ך שם כתב דנדוניא גובה אף כשנאבד הכתוב' והמלמ"ל פי"ח מהלכות אישות חלק עליו מצד הסברא אבל אני מצאתי בהה"מ פי"ו שם שכתב לענין כ"ה שנים שלא תבעה דאבדה הכתוב' וכתב דלענין הנדוניא אין נ"מ בזה דלעולם אינה גובה כ"ז שלא תביא הכתוב' ע"ש הרי בהדיא דלא כמהרש"ך ועיין במלמ"ל פי"ד ממלוה:
לענין פיטור שבועה (סי' י"ח ס"ק א') ע' נוסח הנ"ש וכתב דא"צ קנין ומאד יפלא מדוע לא הביא דעת הרא"ש דלגבי יורשים לא מועיל הפיטור עד שיקנה בקנין כמבואר ברמ"א שם ודעת הח"מ דאף קנין לא מועיל אך הב"ש השיג עליו דקנין מועיל כמ"ש הריטב"א הן אמת דבחו"מ סי' ס"ו פסק המחבר סעיף י"ז דמועיל הפטור בפירוש ולא הגיה הרמ"א כלום ובש"ך תמה בזה והנרא' בזה דשאני התם דבאמת מהראוי להעמיד שטר על חזקתו כמ"ש הבעה"ת הובא בש"ך שם רק דלענין יורשים חשו חז"ל טפי עד שיכתוב בפירוש וכל שכתב כן מועיל אבל הכא דאין ראיה מהכתוב' דבודאי התפס' צררי אינו רק למשכון דלפרוע לה אינו רשאי דאסור לשהות וכו' וא"כ אין ראי' מכתובה ולכך לא מועיל אף פטור בפירוש. עוד נראה דבשלמא התם אין לחוש רק לפרעון שיפרע אז וע"ז שפיר אמרי' דמועיל הנאמנו' דמסתמא כשיפרע לו יקח שובר או השטר עם הנאמנו' ונמצא שלא תפסיד כלל להיתומים אבל כאן יש לחוש שמא תפס' בעצמ' צררי ולשיטת הרא"ש היא שבועה בפ"ע כמ"ש הב"ש בסי' צ"ח וא"כ בזה בודאי מפסיד ליתומים בפיטורו דשמא תתפוס בעצמה צררי ותאכל וחדי וע"כ שפיר כתב דלא מועיל הפטור להפסיד ליתומים וכיון שלא מועיל לזה לא מועיל לנגד הכל ועוד דתשבע ע"י גלגול וז"ב. ובזה ממילא מיושב קושית הב"ש דאם נשתנה דין ב"ח מכתובה א"כ היאך למד הרא"ש ב"ח מכתוב' לענין שיהי' צריך גבי ב"ח עכ"פ פטור בפירוש ודלמא גם בזה שאני ולפמ"ש א"ש דלא נשתנה דינם רק במה שלא שייך גבי ב"ח הך חששא כלל וכל כה"ג לא מקרי שינוי וז"ב והבן והנה הסמ"ע כתב בחו"מ שם דאם היורשים טוענים אנו פרענו לך לא מועיל הפטור דהיאך שייך בזה פטור הא הם טוענים שפרעו בבירור ואיכא הפסד ברור והש"ך חלק עליו וכן הט"ז שם ובאמת שיש קצת ראי' להסמ"ע ממ"ש רב נטרנאי הובא בב"י בסי' צ"ח דאם ראו שמפסדת בבירור תשבע להבא ולא מועיל פטור הרי דבכה"ג דאיכא הפסד ברור לא מועיל פטור אמנם יש לחלק דש"ה שראו שמפסד' ולכך לא מועיל פטור משא"כ כאן דגרוע טענתייהו דלמה פרעו והאמינו כיון שידעו שפרע אביהם וגם העמיד שטר על חזקתו כמ"ש הבעה"ת עכ"פ בכתובה בודאי לא מועיל דיש לחוש שמא תתפוס בעצמ' וכמ"ש וע"כ דברי הנ"ש תמוהין וצריך להוסיף קנין אמנם לענין לקוחות דעת הב"ש דאף קנין לא מועיל ובאמת באותן שקנו אחר הנאמנות כיון דאינו רק חששא כל דהו כמ"ש הרא"ש משום דנפישי הרמאים והש"ך שם צווח ע"ז ע"ש א"כ נראה ברור דבקנין מועיל וז"ב:
(סי' כ' ס"ק א') וקנו ממני כתב הנ"ש דלכך כתב קנין כדי שיהי' מועיל אף בנשוא' כמ"ש הרמב"ם ולא כהטור ולפמ"ש הב"ש דאם לא אמר בנכסייך מועיל אף להטור א"כ מועיל אף להטור [ואם אמר מנכסיך ל"מ עד שיפרש אף מפירי פירותיהן] (ולא מסלק מנכסייך או שיפרש אף מפירי. פירותיהן כמ"ש בנוסח מיהו מ"ש הנ"ש דבקנין מועיל בנשוא' אף לנכסים שיפלו אח"כ ליתא כיון דידו כידה לא מועיל לזה כמ"ש הרא"ש והר"ן ועיין ב"ש ס"ק ג' ומה שהביא הנ"ש דברי הרמב"ן דמועיל בארוסה שיועיל אף לנשואין ש"ה דהוה ארוס' ואין לו יד בנכסים עדיין:
ה' יתר על מה שהכניס' לו מדברי הנוסח הלז משמע דלא מועיל סילוק על נכסי צ"ב ובאמת ברמ"א מבואר דאם פירש בהדיא מועיל אף בנכסי צ"ב הן אמת דראיתי בא"מ דכתב דלשיטת התוס' לפי הבנת מוהראנ"ח דבדאורייתא לא מועיל סילוק כלל א"כ ה"ה בצ"ב דקיבל אחריו' ומה"ת הם שלו אבל נראה דטעה בזה במח"כ דע"כ לא כתבו התוס' רק בדבר שלב"ל כמו ירושת האב אבל דבר שב"ל ומכ"ש צ"ב שהם בעין לא אמר ומועיל הסילוק. ובזה אמרתי לישב קושית המוהראנ"ח שהקשה דאם נימא דבדאורייתא לא מועיל סילוק א"כ ל"ל לרשב"ג לומר דבירוש' מתנה עמ"ש בתורה ת"ל דהוא דאורייתא ולפמ"ש א"ש דהוא מסלק מפירי ומירושה וקי"ל דבר שבא לעולם עם שלב"ל קנה ממילא לענין סילוק ג"כ כן דהשתא קנין הוא מכ"ש סילוק ולכך הוצרך לומר מטעם מתנה עמ"ש בתורה דלא חל אף בכולל כמ"ש המלמ"ל הלכות אישות בשם מהרא"ש והביא ראיה מהמתנ' ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה דבטל התנאי לענין עונה ע"ש פ"ו מאישות הלכה יו"ד וה"ה הכא ודו"ק:
ומה שהקשה המלמ"ל פכ"ג מאישו' דא"כ מאי הקשו התוס' בכתובות דף צ"ה דהוה כמו ארוס' והא משועבד לכתובה מה"ת ואיך יכול' לסלק' עצמה מזה ל"ק דמה"ת אטו משועבד רק שיתן לה הכתובה מאיזה קרקע שירצה וחז"ל תקנו שיהי' כל קרקע משועבד לכתובת' וא"כ אינו רק דרבנן ויכולה לסלק וז"ב:
דעת ה"ה דבקנין בנשואה מועיל אף לפירות והכ"מ חולק עליו וכתב דא"כ אין בין ארוס' לנשוא' וע"כ כתב דבנשוא' לא מועיל בקנין רק לענין המכר לא לפירו' ולכאור' ראיה לה"ה מהא דפריך הש"ס וכי כתב לה מאי הוה ואמאי לא מוקי בקנו מידו דאז מועיל אף בנשוא' וכבר נתקש' בזה הלח"מ ולה"ה א"ש דאי קנו מידו אמאי קתני במתניתין דלפירו' לא מועיל וע"כ דמיירי בלא קנו אמנם באמת גם להכ"מ יש ליישב דע"כ לא כתב הרמב"ם דבנשוא' מועיל קנין רק לפי המסקנא דמוקמינן בכותב לה ועודה ארוס' וא"כ אם בארוס' מועיל כתיבה לחודי' ממילא כל שעש' קנין לטפויי אתא ומועיל אף לפירי כמ"ש בש"ס שם דמגופ' של קרקע קנו מידו ועיין בה"ה וא"כ בנשוא' דגרוע' מן הארוס' חד דרגא כמ"ש הכ"מ דא"כ אין בין ארוס' לנשוא' כלל וא"כ לכך לא מועיל אף בקנין רק למכר בלבד אבל להס"ד דאף בארוס' אינו מועיל כלל כתיבה א"כ גם הקנין לא הוה לטפויי דצריך לגוף המכר וא"כ ממילא בנשוא' דגריעא מארוס' אף למכר לא מועיל אף בקנין ולכך. לא יכול לאוקמא בנשואה ובקנו בקנין דלא מועיל כלל ואדרבא מדברי הש"ס יש ראיה דלא כה"ה דהרי הש"ס שם אמר תני ר"ח האומר לאשתו וכי כתב לה מאי הוה והתניא וכו' והקשה המהרש"א דלמאי הקדים הא דאר"ח. וכתב דאי לאו דר"ח הו"א מאי כותב בקנין ובקנין בודאי מועיל אבל ר"ח דאמר דכותב היינו אומר ע"כ בלא קנין מיירי וכבר קדמו הר"ן ולדברי ה"ה היאך יכול לפרש בקנין דא"כ גם לפירי הי' מועיל לשיטת הרמב"ם דבנשואה מועיל אף לפירי וע"כ דא"מ לפירי ולס"ד מתניתין מיירי בנשוא' ולכך שפיר הקדים זאת ולבסוף דמוקי בארוס' היינו משום דמיירי בלא קנין דמאי כותב אומר וכמ"ש ודו"ק:
התנה שלא יירשנה כתב הרמב"ם דתנאו בטל אף דירושת הבעל דרבנן חז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שהוא בשל ירושה התנאי בטל דכתיב לחקת משפט והראב"ד השיג צליו דבלא"ה בטל דלא יוכל לסלק כמו מירושת אביו. ולפענ"ד אין זה השגה דרבינו סובר כפירוש התוס' דבנחלה שלא בא לו מצד משפחתו יכול לסלק עצמו וכמו שנראה מדבריו פכ"ג מאישות ומכ"ש אם סובר לחלק בין תורה לדרבנן א"כ הוצרך לחיזוק דאל"כ הוה דרבנן. והנה לכאורה קשה מה בכך דחז"ל עשו חיזוק הא בשל תורה גופא בממון תנאו קיים ובשלמא בהתנה לפחות מן הכתובה שכתב טעם זה והקשה כן הב"ש אבל כבר כתב הלח"מ דהוה איסורא דב"ז אבל כאן דהוא ממון קשה אך באמת לכך כתב הרמב"ם ז"ל דתנאי בירושה התנאי בטל וא"כ אי היה תורה היה בטל ולכך גם כעת בטל וזה נראה שכוון ה"ה ליישב והלח"מ כתב שכפל הלשון אבל באמת המעיין בלשונו הצח יראה שכוון למ"ש:
ובזה מיושב הטיב הא דכתב הרמב"ם הטעם לחקת משפט והא כאן לא שייך זאת כמ"ש הה"מ דמי שהוא היורש שייך לחקת משפט אבל כאן היא מתנה שהבעל לא יירש ועיין ב"ש ולפמ"ש אתי שפיר דכוונתו דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כמו בירושה שיורש ודאי כגון בנו דכמו דשם בודאי לא יוכל להתנות משום דכתיב לחקת משפט ה"ה בזה חז"ל עשו זאת כירושה ודאי וז"ב וגם ה"ה כפי הנראה כוון לזה:
ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ שם דא"כ הי' לו לומר הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה. רק דרב סובר דירושה מה"ת ובטל משום דכתיב לחקת משפט. ולפמ"ש אתי שפיר דאם מה"ת הוא א"כ ל"ש כלל חקת משפט כמ"ש הה"מ דהא הוא התנה שלא יירש כלל ולכך הוצרכו לומר דחז"ל עשו חיזוק וא"כ עשו כירושה ודאי וז"ב:
ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו דא"כ אמאי לא עשו חיזוק לגבי פירי ולפמ"ש א"ש דהא כיון דסובר דתנאו קיים אף בשל תורה א"כ איך שייך חיזוק הא גם בשל תורה תנאו קיים ורק בירושה עשו חיזוק דיהיה כירושה ודאית ולכך אמר יותר משל תורה:
ובזה מיושב מה דאמר התם ורב סבר אף בדרבנן תנאו בטל ופירש"י פירות והקשו בתוס' דא"כ רב דלא כמאן דגם ר"י סובר דבפירות מועיל תנאי דפירי ל"ש ולא עשו חיזוק. ולפמ"ש אתי שפיר דלר"י דסובר דבממון תנאו קיים ורק בכתובה עשו חיזוק יותר משל תורה ושפיר אמרו דבפירי דל"ש לא עשו חיזוק יותר משל תורה אבל לרב דס"ל בדאורייתא תנאו בטל ממילא גם בפירי עשו חיזוק כשל תורה וז"ב:
והנה הה"מ כתב דלפי דבדין ירושה חוץ מאשה אי בעי ליתן במתנה נותן אפילו בע"כ ובתורת ירושה אף מדעת היורש א"י לתת לכך כתב הרמב"ם דהוה חקת משפט והקשה הלח"מ דלמה כ"כ ומאי בעי בזה. אמנם נראה ביאור דבריו דהנה הטעם דחוקת משפט לא נודע אך נראה דכיון דאם רצה ליתן במתנה נותן אף בע"כ ובירושה אינו נותן אף מדעתו זה חק ולכך קראו חקת משפט וז"ב בכוונת ה"ה שביאר דברי רבינו מפני מה קראו חקת משפט ולפ"ז באשה דאינה רשאית לתת במתנה א"כ לא שייך הטעם דחקה דהרי אינו חק כלל וצ"ל דחז"ל עשו חיזוק כאילו היתה ירושת התורה דבנו דהוה חק:
ובזה ממילא מיושב קושית הלח"מ פעם שנית דאם רב סובר דירושת בעל מה"ת א"כ ל"ש חקת משפט כלל דהא בכתובה אינו חק כלל דהא אינה רשאית לתת כלל משלה בחייה ובמותה אף במתנה וע"כ דסובר דאינו רק מדרבנן וחז"ל עשו חיזוק כאילו היה ירושת בנו ובזה ממילא מיושב קושית התוס' וכנ"ל ודו"ק:
[סי' כ"א ס"ק ד']:
לי"ח ע' ב"ש סי' קי"ג ס"ק י"א שכ' ראיה להש"י מהטור סי' קי"ח דיכולים היורשים ליתן לה כל הכתובה וה"ה הכא אבל אינו ראיה דש"ה דמסתמא לא עקרינן כח הכתובה דהוא מן הדין וכמו בכל ספק תקנה דמעמידין על הדין וכמ"ש הרא"ש שם וז"ב:
בשו"ת ש"י סי' א' האריך אם גובית מנכסיה דאבוה דאבא אף שראוי גובה אפ"ה כאן הוה ראוי גרוע ע"ש ולפענ"ד דבריו תמוהים לחלק בין ראוי לראוי דהרי סתמא נקט בשטר ח"ז בראוי ומשמע מכל ראוי ולדבריו משכר פעולה לא תגבה דגרוע משאר ראוי אלא ע"כ דסתם כוונת השטר מפרשינן לכל ראוי ומש"ס בכורות דאמרו דבכור אינו גובה אף מאבוה דאבא ראיה דבכה"ג רק ראוי מקרי וכמ"ש בעצמו ומ"ש לדחות מפירש"י דכתב דמחמת ספק הוא ש"מ דאבוה דאבא ראוי גרוע מקרי דאל"כ הוה ליה לחלק בכה"ג דזה ראוי טוב ע"ש הנה כמה הוא מהפך מדלא קאמר דזה ראוי טוב ש"מ דהוא ראוי גרוע והוא מהופך מקצה אל קצה וכוונת רש"י הוא כפשוטו דשם כיון דספק הוה ספק אם יבא הוה ראוי גרוע וכאן הוה ראוי טוב דמצוי בודאי שיפול וכן פירש בפירוש המשנה להרמב"ם הרי בהדיא דאדרבא דזה הוה ראוי טוב ורק דמכל מקום ראוי מקרי וע"כ דברי הש"י אינם לפענ"ד וגם המהר"ם פדוואה חולק עליו כמו שהביא שם ועיין שו"ת עבודת הגרשוני:
בשו"ת ש"י סי' ע"ד על אחד שקיבל בק"ס לתת לבתו שטר שהוא כח"חז ועתה רוצה ליתן סך הנהוג אלף זהובים והבת טוענת שחח"ז יגיע יותר מאלף ופסק דהדין עם הבת דאל"כ לא קיים הק"ס שהרי אינו מגיע לחח"ז ע"ש ולפענ"ד נראה דא"צ ליתן רק אלף זהובים דהרי באמת כל קנין אתן לאו כלום הוא ואף הוא אינו מחויב לקיים כמ"ש בת"ה סי' רמ"ה ועיין בש"י סי' ב' שפסק בהדיא לענין שח"ז שכתוב בתנאים דהוה קנין אתן וא"כ כל עיקר דתוכל לחייבו מכח שעשה עליו חוב ורק שהברירה בידם לסלק בחצי ח"ז וכמ"ש רמ"א באהע"ז סי' ק"ח וכיון דמכח החיוב קאתי עלה א"כ הא סתם חיוב הוא רק אלף זהובים ואדעתא דהכי קיבל ק"ס ומ"ש שיהא כחח"ז היינו שעשה כן לטובת היתומים שיהיה הברירה בידם כמ"ש הרמ"א באהע"ז סי' קי"ג ואם חלילה יענו יהי' הברירה בידם ליתן חח"ז לכך עשה כח ח"ז אבל לא לטובתה ומ"ש הש"י בסי' י"ב דאינם מחויבים לקיים היינו בסתם שח"ז שלא עשה בדרך חיוב כנלפענ"ד ועיין בסי' ס"ב בתשובותיו: [סי' כ"ב] בדין חליצה הנ"ש (ס"ק א') האריך לחלוק על רמ"א סי' קס"ה וטען הרבה ולא תירץ ונבא אל קושייתו מ"ש על הרמ"א דכ' דסוגית הש"ס והירושלמי פרק האשה שנפלו משמע דהיבם הוא היורש וע"ז כתב דהת"ה סי' ר"ך דייק איפכא הנה אמת נכון הדבר דהת"ה דייק איפכא אבל באמת גם המהרי"ו כתב דמש"ס משמע דשייך ליבם מהא דאמרו ולימא אח אני יורש דמשמע דהיבם יורש מכח האח והט"ז כתב דכיון דיורש מכח האח א"כ האב קודם אבל מ"מ הש"ס אמר אח אני יורש וע"כ צ"ל כיון דהוא מייבם או חולץ שייך לו וגם מהא דמפרש הש"ס זיקה ספק ארוסה עושה משמע דהאח יורש מכח הזיקה וכמ"ש מהרי"ו שם וגם זה דחה הט"ז בקש אבל עכ"פ על הרמ"א אין כאן תימה ומ"ש מהא דאמרו החולץ ה"ה כשאר אחין לנחל' וקאמר פשיטא ולא קאמר שום הו"א דיהי' להחולץ והנה זה כתב שלא בדקדוק דבאמת הש"ס קאמר שם סד"א להוי במקום יבום ולשקול כולה קמ"ל ואחר כך מסיק דסד"א דהואיל ואפסד' מיבום לקנסי' קמ"ל וא"כ עכ"פ כולו אינו נוטל מחמת זה דאפסדה מיבום וא"כ לדידן דלא שייך יבום לא אפסדה ולכך שייך ליורשי היבם גם מה שהקש' על הא דכתב וכ"ז במקום שאין כופין לחלוץ הא אפי' במקום שאין כופין פסק בסי' קס"ה דצריך ליתן לה הכתוב' למ"ד מצות חליצ' קודמת כן הקשה הב"ש ג"כ אבל ל"ק דשם מיירי במקום שאינו רוצה לחלוץ ולא יוכל לכופו בזה צריך ליתן לה הכתוב' עכ"פ וכאן מיירי שרצה לחלצ' רק שלא הספיק לו הזמן דא"כ אינו מחויב ליתן כלום כ"ז שלא חלץ למ"ד דאין כופין לחלוץ אבל למאן דכופין ולא הית' ראוי' להתייבם אינו יורשה ומ"ש פעם שנית על הרמ"א דהת"ה דייק איפכא כבר הקשה כן וכבר כתבתי ליישב ולא בהכפל הדברים יתחזקו הענינים ומ"ש על דברי רמ"א בסי' קס"ג שכתב ואפי' קודם שחלץ אם תפס האב ואמר קים לי כמ"ד מצות חליצ' קודמת אין מוציאין מידו דבמה מיירי זה פשוט דמיירי במותר הנכסים והאב טוען שיחלוץ ליבם והוא במקום שאין כופין על החליצ' וקמ"ל דאם תפס אין מוציאין מידו וכ"נ מהב"ש ומ"ש אבל יש תקנה שהחולץ יש לו חצי הנכסים היינו דלא שייך לאב רק להחולץ משום דירצ' לחלוץ וכמו שנרא' מדברי הרמ"א דמחמת התקנ' שייך להחולץ ולא להאב והב"ש נתקש' התם ולפמ"ש ל"ק מידי ודו"ק:
ומ"ש הת"ה סי' ר"ך דמשמע מפרק האשה שנפלו גבי' יבמה שנפל' מבי פומבדיתא דלא שקיל טפי מכל אחין לא זכיתי להבין דהיכא מוכח משם אבל עכ"פ מ"ש הנ"ש דהת"ה דייק דשייך לאב מש"ס הנ"ל אני לא מצאתי שם ורק דלאחר שחלץ שייך לאב ואי מת האב שאר האחין חולקין כמבואר פרק החולץ אבל לא דשייך לאב היכא דעומד במקום יבום וצ"ע:
החולץ ה"ה כשאר אחין כ"כ הש"ע סי' קס"ג והקשה הנ"ש דזה פשוט וכקושית הש"ס ותירוצם דלקנסי' בשביל דאפסד' מיבום לא שייך האידנא ע"ש ולפענ"ד נראה אדרבא אפכא כיון דלא שייך יבום ה"א דשייך לו הכל כמו אם יבמה כס"ד דש"ס דהא הא דבאמת אינו יורש הכל הוא משום דלענין זה בודאי קנסו כיון דלא יבמה אבל האידנא דל"ש ליבום אימא דיש לו הכל קמ"ל וז"ב: