אור ברסלב

דברי שאול חלק לשבעה· רבי יוסף שאול נתנזון

(נוסח הגט)

שמות נשים

אנת אנתתי פלונית וכו' דהות אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית וכו' להתנסבא לכל גבר עיין בשו"ת מהראנ"ח שדקדק כפל לשון הגט דבתחלה אמר אנת אנתתי ואח"כ אמר דהוית אנתתי מן קדמת דנא ע"ש והובא בגט פשוט סי' קכ"ו ס"ק מ"ט. ונרא' לפענ"ד ע"פ דברי העקידה פ' תצא שער שבעה ותשעים שכתב שחיבור שיש לאיש עם אשתו הוא שלשה דברים האחת כבע"ח בלתי מדברים ענין המשגל להולדה ואחת מה שיש חיבור מיוחד להאדם והוא גם לשאר האומות שתתייחד אליו לבד ולא תזנה אחרי אחרים והשלישי שיהי' היחוד מתקיים בדין ובאופן הדת בכסף ושטר וביאה שזה מצד הדת לכל עם ולשון בדתיהם יעו"ש ולפ"ז מה שמגרש' כעת הוא אינו מגרש' מהענין ד"א שהוא מצד המשגל שבזה א"ש לגרש' ויוכל למנוע ממנה עונה בלתי גירושין רק מצד שהיא מיוחדת לו ע"י הקידושין בזה מגרש' ומתיר קשר הקידושין עי"ז הגט וזה שאמר אנת אנתתי שהיא אשתי ע"פ הקשר הקידושין וז"ש דהות אנתתי מן קדמת דנא היינו שהות אשתי מקדם בכל העניני האישות וכדו פטרית ותרוכית ושביקית והוא שלשה ענינים שפטר' אותה משעבוד העונה ושבק לה מקשר הקדושין ומגרש אותה שתהיה מותרת לכל אדם שתרצ' ודו"ק היטב כי נתיישב כל ענין נוסח הגט ולשונות הכפולות:

(סי' מ"ז):

דיני הרשא' הרמב"ם כתב פ"ג מקידושין דשליח קידושין צריך עדים כמו שליח גט וכתב הרמ"ך דסותר דבריו מ"ש בפ"ט מגירושין וכתב המלמ"ל שם דחיפש שם גם בפ"ח ויו"ד ולא מצא דבר ע"ש. ודבר פשוט דכונתו לפ"ט הלכה ל"ב שם דשטחת לשונו משמע דצריך ב' עדים אבל באמת ע"כ כוונת הרמב"ם שם כמ"ש המגיד שם דמיירי באינו חתום עדים שהרי בפ"ו הרב אומר בהדיא דא"צ עדים ע"ש ועיין בכ"מ שם והתימ' על הכ"מ שהביא דברי הרמ"ך וגם על המלמ"ל שלא הקשו מדברי הרמב"ם בפ"ו המבוארים בהדיא דא"צ עדים ע"ש:

א' ח"מ הנ"ש הביא בשם סדר פדואה דפסל הרשאה כשכתוב ר"ת וצ"ע דגם בגט כשר בדיעבד ר"ת כמבואר סי' קכ"ו ואולי פסלו משום דל"ד לגט ועכ"ז צ"ע אם לפסלו בשביל זה והב"ש סי' קמ"א שם כתב בפשיטות דכשר גם בשם זנביל בבי"ת ע"ש:

ז' וליתן אותו לידה הנ"ש האריך שלא לכתוב בידה דבידה משמע כמו שליחו' כמו ושלח ביד עבדו ואני תמה דמה זו ראיה דשם קתני ושלח ביד אבל הכא כתיב ולתת בידה גם מה שהביא ראיה מש"ס סוטה ג"כ אין ראיה דפשיטא דמיד ליד ג"כ משמע ליד זה שנותן אבל אינו שולל דביד לא משמע כן והרי בכתוב מבואר ונתן בידה:

(סי' מ"ח) לענין מומר האריך הת"ה אי אמרינן דזכות הוא לה ויכול לקבל שלא מדעתה ורש"י הורה כן אמנם לענין חליצה דעת רש"י דלא אמרי' אדעתא דהכי לא קדשה נפשה ע"ש ועיין בנ"ש ולפענ"ד נראה דהנה הב"י בסימן ק"מ הביא תשובת הר"י בי רב שהתיר לאחד לקבל גט שלא מדעתה מטעם שהבעל הי' לו אחים מומרים וכתב הב"י דצ"ע אי נודע שחזרו בתשובה מי אמרי' דזכות הוא לה או לא ולפ"ז בשלמא לענין זה שתקבל גט מיד בעלה המומר כעת ספיר כתב רש"י דזכות היא לה משא"כ התם דנימא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה בזה שפיר צריכה חליצה דשמא יעשה תשובה ואינו ברור הזכות וכל כה"ג היא נכנסת לספק כמ"ש הת"ה שם באם התוס' ושפיר צריכה חליצה: הטור כתב דטוב לדקדק בשנים ותמהו כלם דממנ"פ אם קטן הוא אין קידושיו קידושין ע"ש ועיין במשנה למלך פרק ו' מגירושין שהאריך בזה והנראה בזה דהנה דעת רש"י במהד"ק הובא בש"מ לכתובות דף ע"ד דקטן קונה בביאה ולפ"ז יש לחוש שמא קנה בביאה והא דאמרו בש"ס ב"ב דף קנ"ו בודקין לקידושין היינו בקידש בכסף ולא בא לשם קידושין. ובזה מיושב קושית התוס' שם בהא דאמרו וכי בדקו לקידושין למה להו לבדוקי לגיטין והקשו דהא לקידושין אין חיוב ולגיטין יש חיוב ועוד דהכי הוה להו לאקשויי למה לי בדיקה לגיטין דממנ"פ הא הקידושין לא הי' קידושין ע"ש ולפמ"ש א"ש דלא היה יכול להקשות למה לי בדיקה לגיטין כלל דיש לומר דמיירי דקידש בביאה אך כיון דבודקין לקידושין למה לי בדיקה לגיטין הא ע"כ קידשה בכסף דאל"כ ל"צ בדיקה וא"כ ממילא א"צ בדיקה לגיטין מכח ממנ"פ ומיושבים ב' הקושיות. ובזה יש מקום ליישב גם מ"ש הטור דיש לדקדק שמא הוא קטן ואינו עושה שליח והקשה המהרי"ט סי' מ"ב ת"ל דאינו יכול לגרש ולפמ"ש א"ש דהרי קי"ל בחרש כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה והטעם דקידושין וגירושין שוים וא"כ ה"ה בקטן כשם שיכול לקדש כך יכול לגרש אותן הקידושין ולכך הצריך מטעם שליחות אמנם לפמ"ש הנמק"י פרק חרש דדוקא בכסף הוא כן אבל בביאה אינו מוציא ברמיזה א"כ ה"ה הכא ובאמת שלפענ"ד גם הרמב"ם בהלכות יבום פ"י סובר כן שכ' דאם יבם החרש אינו מוציא לעולם שהרי בעילתו עושה מעשה נראה דסובר כהנ"י והוא מהירושלמי ומה שמקש' הכ"מ שם עליו באמת שקושיות אלו קשה על הנ"י וכבר הקשה כן במלמ"ל פ"ב מגירושין ואפשר לדחוק דשם מיירי בלא כנס לשם יבום רק לביאה בעלמא ודו"ק עכ"פ דברי הרמב"ם הם כהנ"י ורש"י במהד"ק והב"י בסי' קכ"א הביא דברי הנימוק"י אלו ולא מצא לו חבר בפוסקים ע"ש והרי מצאתי לו חברים:

גט על תנאי וכו' אם לא באתי מכן עד י"ב חדש וניחוש שמא פייס באומר נאמנת עלי שלא באת וכן פסק בש"ע סי' קמ"ד והקשה הב"ש דהא בתנאי בקום ועשה א"נ לומר שקיים התנאי ומאי פריך וניחוש שמא פייס ע"ש והנראה דקושית הש"ס היא דניחוש שמא באמת יש עדים דפייס וביש עדים בודאי נאמן וע"ז משני באומר נאמנת עלי והיינו דבמאמינה אף כנגד עדים וכמ"ש הריב"ש דאם מאמינה אף נגד עדים נאמנת ע"ש:

ובזה מיושב קושית הקצה"ח סי' ע"א דהלמא האמינה דוקא בחייו שלא מעיזה נגדו ולא לאחר מיתה ולפמ"ש אתי שפיר דאם האמינה אף נגד עדים א"כ נתן לה נאמנות אף אם ידע בודאי שאומרת שקר כמ"ש הריב"ש בהדיא. ובזה י"ל בהא דאמר הש"ס מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין לא דלא אתא ורש"י נדחק ולפמ"ש אתי שפיר דבמתניתין כיון דהוא בקום ועשה לא חיישינן בסתמא דאוקמינן אחזקה דודאי לא בא דלכך בקום ועשה צריך לברר משא"כ בברייתא דאדרבא שב וא"ת הוא דתלה באם יעבור ולא יבא עד למ"ד יום. ובזה מיושב קושית המהרש"א שהקשה דלמה תני אברייתא והא זה מתניתין היא אם לא אעבור מנגד פניך ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דמתניתין הי' יכול לאוקמי פניך תשמיש כדאמר ר"ה וא"כ הוה קום ועשה ובכה"ג ל"צ לנאמנות כמו על הברייתא דאוקמא אחזקה דמסתמא לא שימש משא"כ בברייתא דמסייע לר"י כדקאמר הש"ס וא"כ הוה שב וא"ת ולכך צריך לאוקמי במאמינ' ודו"ק היטב:

(סי' א' ג') בכללים מ"ש הבעל משלם שכר הגט ובמקום עיגון האשה משלמת הנה אם שכתוב כן בסדר הגט אבל זה אינו רק לדעת הרא"ש אבל לדעת הרמב"ם לאחר התקנה לעולם תשלם האשה עיין בב"ש בסי' ק"כ שם ועיין במלמ"ל שם פ"ב מגירושין ודבריו צ"ע מפכ"ד ממלוה ע"ש ועיין בלח"מ שם בפ"ב מגירושין:

ו' מ"ש המלוה נותן שכר השובר כשאבד השטר הנה באמת שזה הדין אמת אבל בש"ע שם מבואר דאף במקצת פרעון צריך המלוה לשלם השכר והש"ך חלק ע"ז וכתב דדוקא באבד וכפי הנראה כן פירש הנ"ש דברי הש"ע דמיירי בזה אבל א"כ היה לו לכתבו בס"ב אבל לפענ"ד הטעם של הרמ"א ז"ל דהלוה יכול לטעון כתוב לי הפרעון על השטר מהמותר רק שהמלו' יכול לכופו שאינו רוצה לקלקל שטרו כמ"ש הב"ח והש"ך וא"כ צריך עכ"פ לשלם השכר כיון שהוא לטובתו כנ"ל:

י"ג מ"ש הבעל משלם שכר שובר מכתובה סתם להדבר דבכ"מ צריך לשלם אבל הר"ן כתב שם דדוקא אם לא אבדה בפשיעה או שמחלה לו והש"ך בסי' נ"ד כתב דוקא במקום שאין כותבין כתוב' ע"ש וכ"כ הנ"ש בעצמו כלל וא"ו ע"ש:

מה שפירש הנ"ש דשובר על הכתובה היינו דהיא מוותרת נגדו ולכך משלם הבעל ולכך לא דמי לשטר חצי זכר הנה מרשב"ם ותוס' שם והג"א וכל הפוסקים לא נראה כן רק דהא דמשלם הבעל הוא כשהדבר לטובתו וכמ"ש בהג"א הנ"ל וע"כ פשיטא דגם בשטר חצי זכר צריך החתן לשלם השכר כיון שהוא לטובתו ולא כנ"ש:

(סי' ב') בכללים לענין ידיעת העדים:

מ"ש בשם הרשב"א דאם מלאוהו קודם בקרובים דכשר הנה ר"י חולק ע"ז ועיין בש"ע שם:

א' מ"ש הסמ"ע דאם הרחיק ב' שיטות דפסול ע"ש הטעם והקשה הנ"ש דיתקנו להיפך ע"ש מ"ש ליישב בזה כ"כ הט"ז סי' מ"ה סעיף י"ט על קושית הב"ח ע"ש שכתב כעין זה:

ב' מ"ש דאם הניח שיטה וחצי שיטה פסול והקשה הא צריך לכתוב עוד שריר וקיים פעם שנית ונרגיש הזיוף וכתב דר"ל דיכתוב באותה שיטה ע"ש כן הקשה הב"ח וכן תירץ הש"ך ע"ש ס"ק ט"ו סי' מ"ה:

מ"ש דאם התחילו באמצע שיטה שני' כשר אם חתמו זה תחת זה ולשמא יעשה זיוף על העדים ל"ל בה כמ"ש התוס' והקשה דאכתי איכא למיחש שיעש' שטר בע"א על אחר ויביאנו לידי שבועה ע"ש שכתב דיטיטנו והקשה דלדברי הב"ח אסור לטייט דיאמר שהי' כתוב חובתו ע"ש שמחלק. ולכאורה רציתי לומר דלפי מה דנוהגין שלא לחתום עד א"כ יש תקנה שיחתום עד. ובזה מיושב קושית התוס' דלכך ליכא למיחש שיעש' זיוף על העד דא"כ למה כתב עד ומעתה גם שיעש' על אחרים שטר ליכא למיחש דא"כ למה חתם עצמו עד והלא בכל השטרות אין חותמין עצמן רק פב"פ ולא עד כמ"ש בנ"ש לקמן. אך ז"א דהא יוכל לגרור תיבת עד וא"כ ליכא ראיה וגם אם חתם עצמו עד לא מפסל בזה אך העיקר נראה דיכול לעשות נקודות לבנות ויהי' ניכר שלא כתוב דבר והוא לא יוכל לזייף:

עיין במלמ"ל בהלכות זכייה פ' וא"ו הביא בשם בעל נתיבות המשפט הספרדי שהקשה אהדדי שו"ת מהרי"ו סי' ק"ד לסי' קמ"ב והמ"ל חילק ביניהם ע"ש ואם כי דפח"ח אבל במהרי"ו אינו מבואר מזה כלל אבל תמהני דהד"מ בסי' נ"א בא"ע הרגיש בזה ומחלק דבסימן קמ"ב מיירי בקנין ובסי' ק"ד מיירי בלא קנין וכן פסק בש"ע שם ועיין ב"ש שם שכתב באורך אמנם גם זה דחוק למעיין שם. וכשאני לעצמי נראה לי דבסי' ק"ה וק"ה שם סובב הולך המהרי"ו אם היתומים מחוייבין ליתן הקנס כמו שטענו ולא יקיימו השידוך בזה שפיר כתב דכל שלא קיימו השידוך א"צ לתת הקנס דהוי אונס וכמ"ש שם בשם המהר"ם אבל בסי' קמ"ב שם קאי לענין אם תטול הבת מן אמצע וכתב דלא זכתה ואח"כ כתב ולכל היותר לא תטול רק הסך הכתוב בהקנס דהיינו מה שחייב עצמו בפירוש וע"ז כתב דלא נימא דכיון שמת האב פטורה אף אם תקיים השידוך מטעם דאנוסה היא וכמ"ש המהר"ם ע"ז כתב דמהר"ם לא כתב רק לענין הקנס אבל כאן שיש שטר לא מועיל אונס נגד השטר והיינו כל שתרצה לקיים השידוך אבל אם תרצה לחזור פשיטא דא"צ לשלם הקנס דע"ז לא נתחייב בהלוא' וזה רק קנס בשטר ובקנס כל שהוא אנוס פטור ורק על גוף הנדן נתנה שטר הוה כהלוא' וכשתעיין בגוף התשובה תראה שדברי נכונים ת"ל. ומה שהקשה הב"ש דבסי' ק"ה כתב דמנכין חלק ירושתו ובסי' קמ"ב כתב דאין מנכין באמת גם בסי' קמ"ב לא כתב רק לכל היותר לא תטול רק הסך שכתוב בקנס אבל מצד הדין מודה דיכולין היורשין לנכות וגם שם מיירי לענין אם תקיים השידוך צריכה לתת כפי הכתוב בשטר וע"ז לא מועיל אונס אבל לא תוכל לכוף שיתנו לה בלתי נכיון וז"ב:

עוד נראה להמתיק הדבר דבאמת צריך להבין למה פסק המהרי"ו דתטול הסך הכתוב בקנס דמה עדיפ' זאת מכל הסך דלא זכתה ובסך הזה זכתה אמנם נראה דהנה כל הטעם דלא זכתה בכל הנדן אף דכתב שטר הוא משום דהוא קנין אתן ולא קנתה ועכ"פ יכול לחזור קודם שנתן כמ"ש המהרי"ו סי' קמ"ג ולכך שפיר אמרי' אומדנ' דהי' חוזר אילו ידע שימות ויעביר נחלה ומעתה זה דוקא לכל הסך אבל בסך הכתוב בקנס דאילו הי' חוזר פשיטא דצריך לשלם קנס דלזה מועיל ההתחייבו' מטעם בושת וכדומ' וא"כ לזה הסך שפיר זכתה הבת ממנ"פ דבין כך ובין כך הי' צריך לתת אותו סך וז"ב ולפ"ז שפיר כתב דלא נימא דכיון דהיתומים פטורים מקנס פטורים גם מזה וע"ז כתב דשאני הכא דאיכ' שטר וכיון שזכת' עכ"פ לאותו סך השטר מה מועיל אונס. ובזה מיושב היטב קושי' המלמ"ל שם דמה מועיל שטר כל שהוא קנס והיתומים פטורים דהוה אונס. ולפמ"ש א"ש דכיון דהוא בעצמו הי' צריך לתת אותו וא"כ ממיל' זכתה בהם ליטול מן האמצע וא"כ לא מועיל אונס ומעתה כ"ז שמקיימת השידוך אבל אם לא תקיים השידוך כהאי דסי' ק"ד פשיט' דפטורים מקנס וז"ב ודו"ק:

ובזה עמדתי על כוונת הרמ"א דבסי' נ' בהג"ה כתב וי"א דאין מנכין לבת מחלק ירושתה הואיל וזכתה בהם בחיי האב אבל אם אמר אתן כך וכך וכו' ובת"ה סי' רפ"ו פסק דמנכין ובח"מ וב"ש הרגישו בזה ונדחקו ובב"ש שם הבין דתשוב' ק"ה מיירי דאינה מגיע לחלק הירוש' כמו שפסק ולכך צריך לתת לה ובסי' ק"ד מיירי כשמגיע לחלק הירוש' והנה מ"ש דבסי' ק"ד מיירי כשמגיע לחלק הירוש' זה אמת שכ' שם בהדי' כן. אך מ"ש דבסי' ק"ה מיירי כשאין מגיע תמה תמה אקרא דהוא חשב דבסי' ק"ה מיירי בע"א מסי' ק"ד והמעיין יראה דסי' ק"ד וק"ה הם תשוב' אחת על הנדון הלז רק דבסי' ק"ד פסק דאין האחין צריכין לתת חלק בראש ובסי' ק"ה מיירי לענין אם צריכין ליתן הקנס ולכך רשם סי' ק"ה אבל מיירי בע"א וזה תימה על הב"ש שנעלם זאת מאתו וע"כ אין לדבריו מקום. אמנם לפמ"ש דברי הרמ"א א"ש דבא"ע קאי על הדברים הנקנים באמיר' דכן התחיל דברים הנקנים באמיר' וכו' מוציאין מן היורשין ואפי' ממשעבדי כשאר החוב וי"א דאין מנכין לבת מחלק ירושת' הואיל וזכה בהם בחיי האב ובזה פשוט דאין מנכין כל שזכה ממש ולא הי' יכול לחזור הוה כמו שכתב המהרי"ו לענין סך הכתוב בקנס דזכת' והא דכתוב בלשון י"א כן דרכו כל שאינו מוצא אותו בפוסקים רבים אבל בקנין אתן כתב עיין בת"ה סי' רמ"ה והיינו דקנין אתן לא מועיל ולכך לא זכתה ולכך פסק בת"ה סי' רפ"ו (דאין) מנכין דהוה קנין אתן וז"ב מאד בישוב ג' שו"ת מהרי"ו ודברי הרמ"א ודו"ק ולפ"ז מ"ש בסי' נו"ן וכן בשאר אונסין א"צ לקיים ודוקא בפסיק' בעלמא היינו כגון שהי' קנין אתן וכן פירש הנ"ש והב"ש כתב דאף בק"ג כל שהי' אונס פטור כמ"ש בת"ה סי' נ"ה ולא הבנתי דשם הי' על תנאי וכל שאנוס בקיום התנאי לא נתחייב אבל כאן כל שאב מחייב עצמו בק"ג ניהו דהוא מת פשיטא דלא נפטרו היורשין כל שהוא אינו פטור והיכא שהם פטורים מחמת אונס פסק בש"י דגם הערבים פטורים והקשה מהא דכתב הרשב"א דהיכא דחייב א"ע באסמכת' דמ"מ הערב חייב ונדחק דכל ערב הוה אסמכת' ואפ"ה מתחייב ע"ש סי' ד' אבל הדבר נכון ע"פ מ"ש המלמ"ל פכ"ד ממלו' בטעם הרשב"א דכיון דידע הערב שהלו' פטור ואפ"ה חייב עצמו לכך חייב ומעתה הכא שגם הבע"ד הי' חייב כל שהי' חי רק שאירע אונס בזה שפיר אמרי' דערב לא הי' בדעתו להתחייב רק כשיתחייב הבע"ד כמ"ש המלמ"ל שם לנידון דידי' וז"ב: מה שהקש' הש"ך סי' ע"ה ס"ק. פ"ג על הת"ה ורמ"א שם משו"ת מיימוני סי' כ"א לספר קנין ע"ש לפענ"ד ל"ק דשאני התם דאין הבן יודע כלל מה שפסק האב ואינו טוען כלל נגד חותנו משא"כ כאן עכ"פ הוא יודע שחסר לו רק שא"י מי לקח אצלו בכה"ג יכול להשביע היסת בצירוף עד קרוב כיון דעכ"פ יודע ברי שחסר לו ממון משא"כ התם דא"ז כלל אם חסר לו שמא כמו שאומר החותן כך הוא וא"כ אינו בא עליו רק מכח אביו וז"פ והש"ך חשב שמציא' מצא הך שו"ת מיימוני ובאמת הב"י בסי' ע"ה הביא הך תשובה ולא נעלם מהם כל דבר:

(אעתיק כאן מ"ש על דברת החריף מוה' דוב בעריל חמיידיש מקאלימייע בשנת כת"ר ה' וארא כ"ד טבת במה שאירע שם שעשו ברכת חתנים בש"ק והי' החתן והכלה שם ובאמצע הסעודה הלכה הכלה לבית רעותה ונשתהה שם עד לילה והמזומנים להסעוד' לא יכלו להתמהמ' עד שתבא הכלה לבית' ונסתפקו אם לברך ברכת חתנים והורה הוא שלא יברכו מטעם דאף דבר"ן פרק הישן מבואר דכשהחתן או הכלה שם צריכין לברך מ"מ בשטמ"ק פ"ק דכתובו' מבואר שצריך שיהי' שם החתן והכלה ואף שמבואר בכנה"ג סי' ס"ב בקטן שקידש הגדול' חייב לברך משום לתא דידה ובאמת אין ראיה משטה מקובצ' דשם אין הכוונ' רק שיהי' בבית החופ' ולא במקום אחר ועיין בש"ע סי' ס"ב שכתב אפי' כלתו עמו ומשמע דאף אם אין כלתו עמו כל שהוא בבית החופ' אף שאין כלתו עמו מכל מקום מברך ז' ברכו' דאל"כ מאי הלשון אף שכלתו עמו וז"ב ופשוט וגם הא הי' בתחל' הסעודה ולמה לא יברכו ז' ברכו' וזה ברור):

תם מהדו"ק בעזה"י:

תוכן העניינים

דברי שאול חלק לשבעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה