אור ברסלב
דברי שאול חלק לשבעה כתובה דארכסא סי' י"ג

דברי שאול חלק לשבעה· רבי יוסף שאול נתנזון

כתובה דארכסא סי' י"ג

משפטי הכתובה סי' י"ב

ה' וכדו ארכס מ"ש הנ"ש בדברי הרמ"א והאריך. הדבר פשוט דכוונת הרמ"א על גוף הכתובה אם צריך לכתוב מחמת חר"ג וכן הוא בד"מ אבל אם כבר נכתב רק שנאבדה בזה פשיטא דצריך לכתוב דאם לא כן יטעון פרעתי וז"פ. ועיין בח"מ וב"ש ומה שהקשה הנ"ש איך פורע הכתובה דלמא תמצא הכתובה והאריך. הדבר פשוט דל"ח משום דחזקת כרקום שאבודות הכתובות כמ"ש המהרי"ק וכן הוא בחו"מ סימן מ"א:

ח' וחותמין ב' עדים הנ"ש האריך אם צריך ג' עדים בכתובה משום דהיא כמעשה ב"ד והנ"ש כתב דהיא כמעשה ב"ד ולא ב"ד ממש והביא דברי הש"ס גיטין דף י"ח ע"א ולכאורה רציתי לומר הטעם דהוי כמעשה ב"ד שהרי בעת החופה צריך שיכתוב הכתובה קודם דאל"כ הוה חופה דלא חזיא לביאה כמבואר באהע"ז סי' ס"א ברמ"א וא"כ לכך הוה כמעשה ב"ד דע"כ צריך לשעבד הכתובה דאל"כ הוה חופה דלא חזיא לביאה ושמואל לשיטתו דס"ל אין אופה לפסולות ועיין ביבמות דף נ"ו אמנם באמת אנן לא קי"ל כן וצ"ע: (סי' י"ד ב'):

שהי' ברביעי בשבת הנ"ש הקשה למה אין כותבין וקרענו הכתובה הראשונ' ע"ש ואפשר דמכאן ראי' למ"ש הב"ח בחו"מ סי' מ"א דאם כותבין שובר לא אכפת לן רק דשמא לא ירצה בשובר ע"ש וא"כ הכא שהוא מרוצה שפיר יקח שובר ודו"ק דלא בש"ך שהשיג שם עליו ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' ר"ך נמצא קצת ואפס מזה וכתב שצריך לכתוב שקורע הכתובה:

דלא נסיבת לגבר אוחרן הטעם נראה דאל"כ נחוש שמא לקחה איש אחר ומת והוא עבר ונשאה וכשימות אז היא קטלנית ועיין בנ"ש:

(סי' ט"ז ב'):

מוסיף אני עליהם כתב המרדכי דהוספת שליש ליכא רבית משום דאינו אגר נטר והתוי"ט כתב הטעם משום דאינו חיוב ברור ושני הטעמים שייכים גם במוסיף מצד עצמו דאינו אגר נטר וגם אינו ברור דשמא תמות ולא תגבה והתוי"ט כתב דלפי דבריו ניחא מ"ש הרמב"ם דאינה. גובית מהוספת המטבע ומשמע דלפי דברי המרדכי לא אתי שפיר ובאמת בתוספת שליש כבר כתב הט"ז בסי' ס"ו ובב"ש דאף לפי טעם המרדכי אינה גובה בהוספה אלא בגוף הכתובה הסכים הט"ז דמחוייב ליתן בהוספת המטבע דלא שייך רבית ובאמת צ"ע דמדברי הרמב"ם פי"ז מאישות ופ"ד ממלוה מבואר להיפך שהשוה דין כתובה לשאר חוב וכמ"ש התוסיו"ט וצע"ג ועיין במהרי"ט חלק אהע"ז סימן ב' ע"ש:

מכל שפר ארג נכסין הנ"ש במשפטי כתובה האריך דאמאי לא נימא דלשופרא דשטרא כתבי' כמו לענין גלימא דעל כתפאי שכתב הרשב"א בסי' ס"ו דאינו רק שופרא דשטרא ומצאתי כעת בט"ז באהע"ז סי' ס"ו שהתעורר בזה דשאני התם דאינו בדעתו שיפשיטוהו ערום וכן עלה במחשבתי ת"ל תיכף ועיין עוד שם שהאריך ועיין בב"ש ובריטב"א בחידושיו בכתובות שם דף יו"ד:

(סי' י"ז א'):

שלא מחלה כתובת' הטור כ' דאם כתובת' בידה א"צ לישבע וכ' הב"י דשמא נתנה לו שובר והב"ש כתב דע"כ לא מחלה רק על תנאי שמא יגרשה דאל"כ לא מועיל מחילתה וא"כ לכך כתובתה בידה. אמנם באמת הי' נראה כוונת הטור דהרי דעת ר"י בטור חו"מ סי' י"ב דהיכא דנקיט שטרא לא מועיל מחילה בלא קנין וא"כ ה"ה הכא מיהו אפשר לחלק דבשלמא שם אף דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכמו שהקשה הב"ח שם מכל מקום לענין זה הוה כגבוי ועיין כנה"ג חו"מ סי' פ"ב משא"כ בכתובה דודאי הוה כאינו גבוי דלא נתנה לגבות מחיים וע"כ דברי הרמב"ם עיקר וכן הסכים הנ"ש (ב'): ושלא תפסה צררי הרא"ש כתב בתשובה דבמ"פ לא שייך צררי כמ"ש הר"ש מאיינבול ור"מ נתן סעד לדבריו דהאידנ' כתובות נשותינו מרובות לא שייך צררי וכתב הנ"ש דטעם זה בלבד אינו מספיק ע"ש ולכאורה לפמ"ש הליכות אלי כלל תקפ"ו דכל היכא דהתקנה היתה בשביל ל"ש גזרו גם על ל"ש אחר אטו זה משא"כ היכא דהתקנה היתה על שכיח לא גזרו על ל"ש משום לא פלוג ע"ש ולפ"ז באמת גם במ"פ היה לחוש ג"כ דשמא תפיס צררי בחייו רק דל"ש ומעתה כיון דבאמת הכתובות גדולות והיתה התקנה על ל"ש א"כ ממילא גם במ"פ שייך לגזור משום לא פלוג. מיהו אפשר לומר כיון דבזמן הש"ס היו כתובות קטנות והי' שכיח שוב לא זזה התקנה ממקומה וזה שדייק ר"י דהאידנא כתובות גדולות.

ומ"ש הנ"ש דגם בנצ"ב אי נאבדו דחייבת לשבע גם בזה שייך אין אדם מוריש כן מפורש בה"ה פי"ח מאישות ועיין במלמ"ל שם שכתב מבואר כן בתוס' ב"ב ע"ש ומשם אין ראיה כ"כ אבל בתוס' החולץ מבואר כן:

לענין תיקון פטור שבועה צ"ע מדוע לא הזכיר הנ"ש דעה הרא"ש דלא מועיל אף פטור בפירוש לגבי יורשי' רק לגבי יורשיה בכהאי גוונא גובין כמבואר באהע"ז ברמ"א סי' צ"ח מכ"ש לגבי לקוחות דלא מהני נאמנותו וצ"ע:

(סי' י"ט א'):

הוו עלי עדים הנ"ש האריך. דבמקום שיש שטר ל"מ מחילה בלא קנין כמ"ש הסמ"ע סי' י"ב בשם ר"י מיהו בסי' רמ"א לא מבואר ברמ"א כן ובאמ' גם הש"ך הרגיש כן בסי' י"ב. אמנם לפענ"ד הסמ"ע כ' כן בסי' י"ב על המחבר והמחבר באמ' סובר כר"י שהרי לא כתב סי' רמ"א דאף בשטר והרמ"א הוא דכתב כן ולזה רמז הסמ"ע עיין סי' רמ"א והיינו דרמ"א לא כתב כן מיהו בגוף ראי' המרדכי מהא דהמוכר שט"ח לחבירו דמועיל מחילה לפענ"ד אין ראי' דשאני התם דלא הי' אפשר להחזיר שטר דהוא ביד הלוקח ולכך מועיל מחילה משא"כ בעלמא דהי' לו להחזיר השטר אח"כ מצאתי בש"ך סי' ס"ו שכתב כן ונהניתי וראייתו השני' מהא דאבדה כתובת' בשהת' כ"ה שנים אף דכתובת' בידה ג"כ אינו ראי' משום דהתם באמ' לא מחלה בפירוש רק דמדלא תבעה בודאי יאשם א"ע לתבוע אבל עכ"פ למה היתה צריכה לחזור אחר היורשים לתת להם הכתוב' וז"פ ועיין בחו"מ סי' ק"ה ובב"ש שם שכתב דיש לדחו' ועיין בברכי יוסף בח"מ שם. הנ"ש הביא שו"ת רמ"א סי' ק"י ועיין בש"ך ס"ס מ"ו שחלק על רמ"א ועיין בתומים שם ובקצה"ח:

(סי' כ' ב'):

לאשתו הנ"ש האריך. דמ"ש הר"ן דסילוק קודם אירוסין לאו כלום הוא היינו דא"צ אף סילוק ובמח"כ דבריו תמוהין ובכל הפוסקים מבואר דלא מועיל הסילוק ועיין ברמ"א בסי' צ"ב ובאחרונים שכלם הבינו כן מדברי הר"ן וכבר נתחבטו הח"י בתשוב' סי' מ"ז הוא והרב בעל עבוה"ג דהיאך מועיל לדידן דעושין חופה וקידושין ביחד ולכאור' אמרתי לפמ"ש התוס' ריש הכותב דהא דלא מועיל מתורת תנאי הוא לפי דהוה פטומי מילי בעלמא והנה מבואר בחו"מ בסי' ר"ז דהא דהוה פטומי מילי הוא דוקא היכא דכבר התחיל המקח אבל קודם שהתחיל מועיל וא"כ הי' תקנה לכתוב קודם אירוסין והתוס' לא כתבו רק שם דהיא ארוסה ובזה מדוקדק לשון התוס' ודו"ק:

ובזה מיושב גוף קושית הר"ן דלמה לא נקט קודם אירוסין ולפמ"ש קודם אירוסין הי' מועיל בתנאי ולכך קאמר בכותב לה ועודה ארוסה ודו"ק. אמנם שבתי וראיתי דדברי הנ"ש ניהו דבדברי הר"ן אי אפשר לפרש כדבריו וגם ראייתו נדחית דשאני התם דהית' מברח' ולא הכניס' לו מכל מקום גוף דבריו כפי הנרא' מהמרדכי בשם המהר"ם בהכותב שם גבי קניית בית וכן בשו"ת ב"ח החדשו' סי' קכ"ד כתב דמועיל קודם אירוסין ועיין בא"מ ובמלמ"ל פכ"ג מאישות ועיין ש"ך חו"מ סי' ס"ו שכתב בהדיא דלא מועיל סילוק לדידן ועיין במהרי"ק סי' י"ב הביא שם שטר סילוק שעשו קודם החופה והרי בזמה"ז אינו מועיל סילוק וע"כ צ"ל כמ"ש ועיין ט"ז חו"מ סי' ר"ט ומשם יש ראיה להנ"ש ודו"ק ועיין בבאר יעקב מ"ש בזה בסי' צ"ב:

(סי' כ"א ד'):

ליוצאי חלציה. דעת הנ"ש דיש לכתוב י"ח סתם ומטעם המבואר בח"מ סי' רפ"א והקצה"ח תמה שם דע"כ לא כ' רמ"א רק דאם כתב כן יתן גם להבנו' אבל לכתחל' ברתא במקום ברא לא תירות ומהראוי לכתוב יורשי' וגם הקשה דאיך יכול לחייב נגד היורשים שאינם בעולם ע"ש והנרא' בזה כיון דמבואר שם ברמ"א דעושין שטח"ז בדרך חיוב כדי שיגב' אף בדבר שלב"ל א"כ יכול לחייב א"ע גם נגד אינן בעולם ולפ"ז ממילא לא שייך בזה ברתא במקום ברא לא תירו' כיון דבא בתור' חיוב וז"ב גם בשו"ת שב יעקב נתעורר בקושיא זו ע"ש ועיין ח"מ סי' ס"א ס"ד ובאו"ת שם:

והנה הנ"ש האריך שם דלא מועיל שטח"ז מטעם דאומדנא הוא שלא כתב רק ע"מ שתהנ' בתו וכתב כיון דהוא בדרך חיוב לא שייך אומדנא ודחה זאת דהרי כתב הת"ה דאף בזקפן עליו במלו' שייך אומדנא כמבואר בסי' נון וע"ז פלפל בדברי ת"ה עצמו והקשה עליו ויש ליישב הרבה קושיו'. אמנם בעיקר קושייתו באמת ביאר המהרי"ו בהדיא דבהודא' לא שייך אומדנא והביא ראי' מהירושלמי והב"ש הקשה מ"ש מנדוניא דלא מועיל אף בשטר ע"ש והנה בדבר הזה נתחבטו גדולי הדור בשב יעקב סי' כ"ו וחילקו חלוקים. ובאמ' ששערי תירוצים לא ננעלו ויש מקום לחלק כיון דנחי' כאן להתנו' שאם תעדר היא ותשאר זרע יהי' להזרע א"כ מהראוי הי' שיתנ' גם ע"ז אם ימו' הזרע ג"כ ומדלא התנה לא אמרינן אומדנא משא"כ שם דלא התנה כלל והיא כעין חילוק השבו' יעקב שם אלא שהקושיו' שהקש' עליו לא קשה ובלא"ה יש לחלק מכמה טעמים:

ו' חוץ מספרים ע' בנ"ש דהטעם הוא משום דהוה ע"נ שתסוב נחלתו שהוא דבר מסויים למטה אחר ע"ש ויש לפקפק מהא דכתב בש"ע סי' רפ"א התנה שלא יהא לבתו חלק בספרים והא בלא"ה אין לה חלק בזה ואפשר כיון דכל הטעם משום ע"נ א"כ לא שייך בספרים שהם בידו במשכון דאינו דבר המסויים ולא ניכר שהם שלו ממש ולכך כתב התנה ודו"ק ועיין ב"ש סי' קי"ג מה שהביא בשם שו"ת ש"י בזה לענין שטח"ז ועיין בשו"ת חוט השני סי' כ"ב וכ"ג לענין עידור חלילה ובסי' ל"ב ועיין בשו"ת שב יעקב חח"מ לענין שטח"ז:

(סי' כ"ב א'):

בחנם ברמ"א בסי' קס"ה מבואר תקנ' קהילו' דאם נתרצו בחליצ' יחלצו והנ"ש האריך דאם כותבין שטר חליצה בחנם תו א"צ לתת חצי נכסים דא"כ למאי כתב השח"ל והמהר"ם מינץ כתב דהוא כדי שתוכל לכופו על החליצ' והוא האריך דבזה לא הועיל דהו"ל מתנה עמ"ש בתורה וע"ז הביא תשוב' המהר"י בי רב דבכה"ג לא הוה נשבע לבטל את המצו' ולא ידעתי למה הוצרך למהר"י בי רב הא הוא דין ערוך ביו"ד סימן רל"ט בשם תשוב' הרא"ש כלל י"א ע"ש דבדידי' תלה רחמנא ובלא"ה אין כאן קושיא דהנ"מ הוא לענין דעושין לו הרחק' כמ"ש הב"ש שם ס"ק י"א ומה שהקש' על הרמ"א סי' ק"ס שכתב דמדינא דש"ס משמע שהיבם יורש את היבמ' והוא כתב דמשם משמע איפכא כן הקשה ג"כ הט"ז שם והקש' עוד דדברי רמ"א סותרין דבסי' קס"ה כתב דלמ"ד מצו' חליצה קודם אין היבם יורש ועוד כמה קושיו' לפענ"ד העיקר דכ"ז שלא חלץ היבם יורש משום דהנכסים באחריותו אבל כל שחלץ וה"ה במקום דא"א לחלוץ אין היבם יורש ועיקר הוא האב:

ובזה מיושב הרבה קושיו' מקושיותיו וגם הוא נרגש מזה ודחה בגילא דחיטתא אבל העיקר הוא כמ"ש ועיין ב"מ סי' קס"ה ס"ק יו"ד ובזה יתיישב מה שהקשה דהת"ה דייק איפכא מהש"ס שם ולפמ"ש אתי שפיר דהרמ"א דייק משומר' יבם ושפיר דייק והת"ה דייק לענין אם כבר חלץ וז"ב וביתר הקושיו' הקשה הב"ש ג"כ בסי' ק"ס וקס"ה ובמק"א אברר אי"ה וגם המהרי"ו סי' מ"א כתב דמפרק האשה שנפלו נראה דשייך ליבם:

ב :

היבמה תלך אחר היבם כן יליף לה הש"ס מזקני עירו ולא עירה וכתב הנ"י אף דבכ"מ קי"ל הלך אחר ב"ד יפה בכאן כתיב זקני עירו וכוונתו אף דהנ"י בעצמו סובר דבחליצה בעי דיינים ממש ולא סגי בהדיוטו' אפ"ה שאני הכא דגלי קרא זקני עירו ובחנם האריך הנ"ש בזה ודו"ק:

ה' :

וחודש העיבור כתב בשו"ת מהרי"ו דהוא בכלל השנה לענין החזרה ובשו"ת דברי ריבו' סי' נ' כתב דמספק אין להוציא ממון ובנ"ש האריך לחלוק עליו והביא דברי הת"ה סי' רי"ו במה שהביא תשובת מהר"ם והאריך בפלפול על המהר"ם הנ"ל והנה באמת כי דברי המהר"ם נפלאים כמו שתמהו עליו הט"ז והב"ש אמנם בישוב קושיתו דלמה קאמר הש"ס בגיטין שתי שנים ובכתובו' כ"ד חדש נראה דהנה הט"ז כתב דאם שלמו הכ"ד חדש בהתחלת אדר שני בזה אף המהר"ם מודה דא"צ להמתין משום דכבר שלמו הכ"ד חדש ודוקא אם אירע בתוך הכ"ד חדש בזה אמרינן דהחדש העיבור לא נחשב למנין ע"ש וכן הסכים הב"ש ומעתה לכך נקט כ"ד חדש להורות דאם שלמו הכ"ד חדש דא"צ להמתין חודש העיבור והא דנקט שתי שנים הוא דאם אירע העיבור בשנה הראשונה אז לא נחשב העיבור מן המנין וצריך להמתין עוד שנה שלימה וז"ב:

ובזה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם פ"ח מהלכו' גירושין הלכ' י"ט שכתב ע"מ שתניקי את בני וכו' ואי הניק' בנו יום אחד בתוך הזמן שהבן יונק בו והוא בתוך כ"ד חדש ה"ז גט ובהלכ' כ' כתב ע"מ שתניקי את בני שתי שנים וכו' אינו גט עד שתשלים הזמן והדבר תמוה דלמה נקט בהלכה י"ט כ"ד חדש ובהלכ' כ' שתי שנים ובמשנה נקט בתרוייהו שתי שנים וכבר התפלא בזה הגאון נוב"י סימן כ"ג באהע"ז. ולפמ"ש א"ש דכיון דפסק כאוקימת' דרב אשי דאפילו בסתם כפירש דמי ורק יום אחד בלבד סגי והנה קי"ל מכ"ד חדש ואילך בפירש הוה כיונק שקץ ואם כן לא מצי למנקט שתי שנים דאם הניקתו אחר כ"ד חודש יום אחד אחר שפירש לא קיימה תנאו דמכאן ואילך הוי כיונק שקץ מה שאין כן בהלכה כ' דצריכה להניק אותו שתי שנים שלימות ורצופות כמו שהתנה א"כ יכולה להניקו מלאת שתי שנים שלימות דאם לא פירש אף ארבע וחמש שנים מותר ומעתה במשנ' דפירש רבא דאף ברישא צריכה להניק שתי שנים רצופות שפיר נקיט שתי שנים שלימות וכמ"ש ודו"ק ומעתה שפיר השיג הנ"ש על דברי ריבות ועיין בנ"ב שם ובשו"ת שב יעקב בא"ע סי' כ"ה האריך ג"כ בזה וחלק ג"כ על דברי ריבות ובהרבה דברים קדמו הנ"ש כאן והעיקר דחדש העיבור הוא בכלל כמ"ש הרי"ו ועיין בהגמ"ר בקידושין שם מובא תשובה לענין כ"ד חדש דמניק' ע"ש:

ז :

ויבמה שיש לה אח מומר עיין בנוב"י סי' נ"ו מה שהאריך בזה והביא ג"כ מ"ש בשו"ת מעיל צדקה וכבר קדמו בזה הנ"ש כאן גם מה שהביא הנוב"י קושיא בשם השואל הא אמרי' אין תנאי בנשואין והאריך לתרץ כבר הרגיש בזה הנ"ש וכתב דתנאי בנשואין דתצא מחיים זה לא אשכחן אבל לאחר מותו ומחיים ע"ד קידושין בעל ולא הוה ב"ז זה מצינו והוא כעין תירוצו של השואל ובלא"ה נראה דבכה"ג לא הוה בעילתו בעילת זנות וכמ"ש הב"ש בכמה מקומות ומהם בסי' ל"ח ס"ק נ"ט דבכה"ג לא מקרי בעילת זנות כל שבשע' ביאה הוא בקידושין ע"ש ועיין עוד בנוב"י שם:

ט בש"ע סי' ק"ס מבואר דהחולץ הוא כשאר אחין לנחלה ותמה הנ"ש דפשיטא ובש"ס לא קמ"ל רק משום דה"א הואיל ואפסרה מיבום לקנסיה קמ"ל ואילו בזמן הזה לא שייך זה ובאמת ל"ק דגם בטור וש"ע מיירי במקומות שאין מוחין מליבם דהוא דאפסד' ועיין בב"ש שם ס"ק ג' וז"פ:

(שטרי ברורין סי' כ"ד):

ה' :

וכ"ז קבלנו ע' נ"ש שהסכים להב"ח בפירוש דברי המרדכי מ"ש והחפץ צריך לקנות דלא כסמ"ע ולפענ"ד פירוש הסמ"ע הוא עיקר כשטחת לשונו ומ"ש הנ"ש דבסי' רמ"א פירש כהב"ח כפי הנראה כוונתו למ"ש שם חפץ היינו מ"ש אדם חפץ אבל אין ענין לכאן דכאן נראה עיקר דחפץ היינו חפץ ממש ומ"ש הב"ח מלשון הג"א אין ענין לזה ע"ש:

מה שהביא הנ"ש אות ג' שו"ת רמ"א סי' פ"ו הנה שו"ת רמ"א אינו ת"י אבל כפי הנראה מבואר כן בש"ע סי' י"ב בשם חזה התנופה:

מה שהביא בשם שו"ת מהר"א ששון סי' ל"א דאם הפשרנים בררו להם מכריע דחייבים לשמוע להם כפי הנראה מהב"ח סי' י"ג דלא ס"ל כן ועיין בש"ך שם ס"ק א':

(שטר מכר שלא באחריות שנאבד סי' כ"ה):

וא"צ קנין חדש וכותבין מזמן הראשון ואם הנותן בפנינו ומצוה לכתוב כותבין אף מזמן שני כ"כ הש"ך בסי' מ"א ס"ק ח' ומהנ"ש כאן לא משמע כן והעיקר כש"ך:

(אשרתא דשטרא סי' כ"ו):

קדמאי נפק שטרא דנן וכתב הנ"ש דהא דהחזיק הרמ"א בהמנהג דהרב יקיים יחידי הוא דוקא בעת כתיבת שטר אבל לאח"כ לא דנפק כל הממון אפומא דחד ע"ש אבל באמת מהת"ה שם ומכל הפוסקים לא נראה כן מדלא חלק ומ"ש דנפיק אפומא דחד נראה כיון דקיום שטרות דרבנן הקילו ועוד כיון דקבלו לא גרע מקרוב ופסול ועיין בש"ך ס"ס מ"ו במ"ש על שו"ת רמ"א דאפשר דמהר"א הי' רב בפראג ולכך קיים ביחידי משם מבואר בהדיא דלא כנ"ש:

ב :

בחו"מ סי' מ"ו סעיף ה' אפי' שלא בפני בע"ד ע' בסמ"ע וש"ך ובנ"ש כאן: שם סעיף זה השני שיחתמו העדים בפניהם וכתב הסמ"ע דמיירי בלילה ואז אין ראוי לדון ואפ"ה מקיימין משום דקיום שטרות דרבנן וכמ"ש הלבוש. ובזה מיושב קושית הנ"ש דלמה לי שיחתמו יעידו כל אחד שזה כתב ידו ואני עד בדבר ולפמ"ש דמיירי בלילה דאז לא מועיל מתורת עדות בלילה וא"כ אף דקיום שטרות דרבנן הא אין כאן עדות כלל ומה יקיימו ולכך הצריכו שיקיימו ע"פ מה שיחתמו בפניהם והוה קיום שטרות דרבנן ודו"ק: (שטר מכירת שט"ח סי' כ"ז):

(בנוסח השטר ב) איך שמכרתי שט"ח זה כו'. הנה קי"ל המוכר שט"ח יכול למחול וכ' הנ"ש דאם קיבל בחרם דאז אינו רשאי למחול ע"ש וכן מצאתי בתוס' ב"ק דף פ"ט שכתבו דתוכל למכור ותעשה חרם שלא תמחול לבעלה ע"ש מיהו יש לעיין אם היורש לא יוכל למחול דאין היורש מחויב לקיים נדר אביו עיין בחו"מ בסי' ר"ז. עוד כתב הנ"ש דיכול לעשות תקנה שישעבד עצמו נגד כל המוציא דאז א"י למחול משום דכיון דא"צ כתיבה ומסיר' כמבואר בסי' ס"ו מטעם דהוה בע"ד דידי' ממילא גם למחול אינו רשאי ע"ש והנה הסמ"ע שם ס"ק ח' חולק ע"ז וכתב דאף דא"צ כתיבה ומסיר' מכל מקום יכול למחול וכ"כ בס"ק ס"ד שם מיהו לפי מה שנרא' מהש"ך שם הוא דאם לא הי' צריך כתיבה ומסירה לא הי' יכול למחול והש"ך לא חלק רק דצריך כתיבה ומסירה משום דצריך לבא מכחו כמבואר סי' נו"ן ולפ"ז בשטרות שלא כתב שם המלו' רק שנתחייב לכל מי שמוציאו דאז א"צ לבא מכחו כמ"ש הש"ך סי' נו"ן ס"ק יו"ד ממילא א"י למחול ממילא צדקו דברי הנ"ש דבשטרות יכול לעשות תקנה זו וכעין ממרנות שלנו דמזה מיירי שם ולפ"ז מה שהביא הנ"ש נוסח שטר פראג דכתב ביה בלא כתיבה ומסירה והוא כתב דדבר זה בטל דממנ"פ אי צריך כתיב' ומסיר' מה מועיל מ"ש בלא כתיבה שיועיל. ולפמ"ש א"ש דשם כותבין שיועיל הן באתי מחמתי' או לא וממילא מועיל גם בלא כתיבה ומסירה דהא א"צ רשותו ולכך צריך לכתוב כך דאל"כ לא הי' מועיל ומהתימ' על הנ"ש שלא ידע מהשתי דיעות שמובא שם סעיף כ"ו והביא דברי הר"ן סי' ס"ט בפשיטו' ובאמת היא מחלוקת הפוסקים ומה שהביא שם תשובה בענין תקנת קהלות ומקשה שם דברי רמ"א סי' ל"ז עם מ"ש סי' ז' לא ידעתי דשם בסי' ל"ז קאי הרמ"א אחר שכבר תקנו דגם בני העיר יכולין לדון בעסקי הקהל כמבואר בש"ע שם גם מ"ש בסופו לישב תשובת המהרי"ק שורש א' עם סי' ב' עיין בש"ך שם מ"ש בזה ועיין בשו"ת שב יעקב בחו"מ סי' ג' ד' מזה ועיין בב"ח סי' י"ד וסי' קל"א לישב דברי המהרי"ק: (נוסח שט"ח בעדים סי' כ"ח):

ד :

בלי כח והרשאה ע' סמ"ע סי' ס"א ס"ק ח' והש"ך הביא בשם הב"ח דחולק עליו ע"ש:

ט על הוצאו' כסדרן. עיין בנ"ש מה שהאריך בזה ודבריו צ"ע וע' בסי' ס"א ס"ה בסמ"ע וש"ך שם:

[יא] בכל ב"ד שיחפוץ הנ"ש כתב דהכונה היא אם לא יחפוץ ללכת בד"י הוא דרשאי לילך בד"ע אבל לא דרשאי לילך לכתחילה בד"ע ע"ש ובסמ"ע סי' כ"ו כתב דאם כתב בפירוש שידון בדיני עכו"ם צריך לילך עמו בדיני עכו"ם והיינו בזכות שאינו זוכה בד"י כגון בדיני שמטה אבל במקום שאין איסור ידונו לו ישראל אותו זכות שיש לו בדיני עכו"ם וכן כתב סי' ס"א והט"ז חלק עליו בשני המקומות דחלילה לילך בדיני עכו"ם ולייקר שם עכו"ם ע"ש ולא הבינותי כיון דעכ"פ כל תנאי שבממון קיים א"כ הוא מוכרח לקיים לו הזכות שיש לו בדיני עכו"ם א"כ אמאי לא יתנו לו אותו הזכות ואם בכ"ז אינו רוצה א"כ הוה כמו אם הוא אלם דרשאי לילך עמו בדיני עכו"ם ופשיטא דאם ירצה לתת לו כן ע"פ ישראל דאסור לילך בדיני עכו"ם וע"כ דברי הסמ"ע נכונים לפענ"ד ודו"ק ועיין בברכי יוסף סי' כ"ו מה שהביא בשם הבני שמואל ועיין בטור שמביא בשם הרי"ף בזה ומפשטת דבריו נראה ג"כ כהסמ"ע ועיין בשו"ת מהר"א ששון סי' ס"ב מה שכתב בזה:

הנ"ש האריך במ"ש המרא"י וכן הוא בש"ע סי' ס"ט דחת"י תעיד עלי כק' עדים אינו רק לשופרא דשטרא ואמאי לא נימא דהוה כאילו העידו דמסרו לו השטר ע"ש והדבר פשוט דכיון דאין להם קול לכך לא חש לטעון פרעתי וא"כ ע"כ דאינו רק לשופרא דשטרי:

(סי' ל') לענין מכירת ס"ת הביא הנ"ש דברי רש"י בשבועות וצ"ע ברש"י שם דמשם אין ראיה לענין נ"ד ודו"ק:

(סי' ל"ב) לענין מתנה גמורה מ"ש הנ"ש דהא דמבואר בסי' רמ"ב דנהגו לכתוב ביטול מודעא במתנה הוא בהמלכת בעלים צ"ע דלא נראה כן שם בסמ"ע ובמקור ורק הכוונה שם דאם ביטל לא חיישי' שמא באונס ביטל וכותבין שביטל ע"ש אבל לא דצריך המלכה גם מ"ש מסי' ס"א לפמ"ש הסמ"ע והש"ך שם אין ראיה ודו"ק גם מה שהביא משו"ת דברי ריבות סי' קי"ט מבואר בסי' רמ"ב בחו"מ סעיף ו' בשם הנ"י וצ"ע שלא זכרו:

שם מתנה גמורה מ"ש הנ"ש דהוה אסמכתא לפמ"ש בסי' ר"ז דבשבועה לא שייך אסמכתא א"ש ועיין בסמ"ע וש"ך שם:

לענין טופס גט שחרור עיין בר"י וכנה"ג סי' רס"ז ביו"ד ובחינוך: לענין הרשאה במלוה נראה לפענ"ד דאם יש לאשה שיש לה בעל תביעה על איזה איש נראה לפענ"ד דלא מועיל הרשאת אשה דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין לה ד"א קרקע שתוכל להקנות אג"ק זולת בשתתן במתנה הדבר להמורשה. אבל בקנין אג"ק לא מהני רק כשתתן לבעלה אם לא שיש לה קרקע שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות וכן הוריתי במעשה שבא לידי וגם שם שלחו לעיר אחרת ועשו כח הרשאה שלא בפני המורשה ולדעת הרמ"א. סי' קכ"ג סט"ו והסמ"ע לא מועיל. אמנם הש"ך כתב שם דמועיל ועיין בכנה"ג בהגהת הטור שם שכתב דאם אין בעיר הלז מותר לעשות כח הרשאה שלא בפניו ועיין בר"ן ס"פ השולח גט ודו"ק:

(סי' ל"ו) (ב):

כתב הנ"ש דאם המתנה הם מטלטלי צריך לקנות אג"ק ואם הם צבורים דעת הרמב"ם פ"ג ממכירה דל"צ אגב ובשו"ת שב. יעקב חו"מ סי' ט"ו הקשה דא"כ מאי פריך הש"ס בקידושין וקתני כל הני ולא קתני אגב והא יש לומר דמיירי בצבורין ע"ש ותמהני דכבר קדמו בלח"מ שם ותירץ דעיקר קושית הש"ס הוא מקנה השטר ע"ש ואני מוסיף דלפי שיטת הרא"ם דעמו הוה אגב עיקר קושית הש"ס היא מאחרניתא כמ"ש בב"י שם. ובלא"ה יש לומר דהרי באמת צריך להבין האיך דחי הש"ס לא לדמי וא"כ יקשה דלמה לו לאטרוחי כולי האי להחליף על מעות לקני' באגב דלכ"ע לא בעי צבורין אך יש לומר דשם ס"ד דאגב בעי צבורין ומעתה לפי מה דמסיק דלא בעי צבורין ממילא אי אפשר לאוקמי בצבורין דא"כ יקשה למה לי צבורין הא באגב סגי ולמה לו הטירחא וגם אמאי אמרו אין לו תקנה אחרת ודו"ק:

(סי' ל"ז):

א ששלח הנ"ש האריך אמאי לא ניחוש לשיטת הרא"ש שמא יכתוב דסתם קנין לכתיבה עומד ול"ק דבש"מ לא חששו לגזירה זו כמ"ש כולם דבש"מ משום טירוף דעת הקילו וז"פ:

ג ולכתוב ולחתום הנ"ש האריך דא"כ היאך כותבין דמת מחמת זה א"כ הוה קנין לאחר מיתה וגם היפוי כח לא מהני כשנכתב לאחר מיתה ע"ש ואינו מוכרח דאפשר דכל השטר כתבו מחיים ורק זאת שמת כך כתבו אח"כ ובלא"ה אם מצוה שיכתוב ביפוי כח אפשר דאף אם כתבו לאחר מיתה מועיל כיון דמכל מקום הוא כוון ליפות כחן ועיין במלמ"ל פ"ח ממתנה ודו"ק: מ"ש הנ"ש דאף אם נתן מקצת א"צ קנין רק לענין אם עמד. והאריך אין צורך לאריכות דכל הדבר מפורש בש"ע שם סעיף ז' והוא מהרמב"ם ובסעיף ט' חזר וכתב לשון הטור כמ"ש הסמ"ע וא"כ ע"כ כוונתו כן:

(סי' ל"ח):

א וקנו ממני ע' בסי' ר"נ סעיף י"ז ברמ"א והנ"ש הקש' דהוה קנין דברים ומ"ש דלפמ"ש הרמב"ן דקנין בשטר אלים הנה לפמ"ש הסמ"ע בסי' רי"ב בכוונת הרמב"ן דכוונתו דמסתמא עשה קנין כדינו א"כ אין ראיה משם. אמנם גוף הדבר ברור דבשכ"מ בקנין מועיל ומ"ש מסי' רנ"ג אין ראיה דשם מיירי בלא קנין:

(סי' ל"ט):

ג הנ"ש הביא שו"ת ש"י סי' כ' לענין אבנים טובות ובחנם האריכו דלא קימ"ל כר"י כמבואר בטוש"ע סי' רל"א באונאה דקי"ל כרבנן וגם לר"י דוקא עד הכפל כמבואר בש"ס ב"מ וע"כ הדבר פשוט דשייך אונאה ושוב ראיתי בש"י עצמו שהביא שר"ח פסק כרש"י ואנן לא קיי"ל כן וגם טעם זה דהוא יותר מכפל יש אונאה ע"ש:

(סי' מ):

א לענין שטר עיסקא בשו"ת ש"י סי' ל"ה האריך בדבר שכותבין ח"כ ואחריו כותבין שזה בתורת עיסקא ודעת השואל כיון דאפשר שיחתוך הנשאר וישאר רק הח"כ בלבד א"כ הו"ל כהאי דסי' קע"ז סעיף כ"ד והוא השיב דהוא גופא תמוה בעיניו דהרי מבואר בסי' קמ"ט דאם המלוה טוען על השטר שעשה היתר דנאמן והרי עכ"פ עשה מלוה על עצמו ע"ש. ובאמת לפענ"ד יש לומר דמיירי דהמלוה טוען שהיה עדים בשעת התנאי ועתה מתו דבכה"ג שרי ולפענ"ד עיקר האיסור של הרא"ש הוא רק מחמת שמא ימות ויגבה היורש דמחיים אפשר דמהימן ליה שלא יקח מאתו ואמאי לא יוכל לכתוב רק דהחשש הוא רק מחמת שמא ימות ויגבו היורשים ולכך אסור וכן מורה פשטת לשון הש"ע שכתב ע"ז הטעם שמא ימות ובזה ממילא ל"ק מה שהקשה בשב יעקב שם דלמה אמרו בש"ס הטעם שמא ימות ת"ל דאף מחיים אסור ליקח. ולפמ"ש א"ש דכיון דבש"ס אמר דמהימן ליה לכך צריכי לטעם שמא ימות ובחנם נדחק בזה הש"י והשואל שם ומה שהקשה על ראיית הרא"ש מרב עיליש משום דמהכ"ת לומר דהיתר הי' בע"פ. הדבר פשוט כמ"ש לו השואל דאמאי לא נימא כן דעשה כן כדי שיהי' מותר ואף אי לא יכול לפרש דהכוונה פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד וגם הוא נרגש מזה וכתב דא"ה מאי פריך דלמא טבל בציר הוה הא גם זה לא נכתב בשטר לפענ"ד הכי כוונת הרא"ש דכל טעמו דלא מועיל בע"פ הוא שמא יכפרנו ויגבה ריבית או יורשיו לא ידעו ויגבו ולפ"ז שפיר הוכיח דא"כ גם שם כיון דלא נכתב בשטר אף דעשה בע"פ אכתי עושה איסור שמא יכפור המקבל וע"כ דהכוונה מבוארת בשטר דפלגא באגר ותרי תלתי בהפסד ומעתה שפיר פריך דלמא טבל בציר הוה וא"כ כיון שלא עשה איסור ושפיר יגבה הריבית א"כ לכך לא צריך למכתבי' בשטר וז"פ וגם מה שהאריך בכוונת הט"ז הדברים פשוטים למעיין בט"ז ועיין בח"ד באופן שהדין ברור דאסור:

(עיין בנ"ש במשפטי הכתובה אות נ"ח שהקשה על שו"ת מהר"ם מינץ סי' נ"ח דשלישי בראשון כשר בעדות אשתו וראיתי בספר שערי משפט סי' ל"ג שתמה ע"ז דזה דוק' במה שנוגע לאשתו אבל הכתוב' שמעיד שהקרוב מחוי"ב בכתוב' וא"כ קרוב פסול אף לחובה. ולפענד"נ כיון דכתוב' עפ"י רוב אינה נגבית מחיים ועיקר היא לאחר מיתה אם כן ליורשי הבעל שוב בודאי אינו קרוב דשלישי ברביעי כשר ורק לאשתו הוא הקרוב שוב בודאי כשר ואף דנ"מ גם בגירושין והו"ל קרוב מ"מ מסתמא עיקר עדות היה לענין כשמת ויש להסתפק באמת אם נימא כיון דיש נ"מ גם בגירושין אז פסול ובאמת כיון דקרוב פסול לחובה הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו וגם נראה כיון דהוא חתם בעצמו הכתובה וגביא בחתימתו ואף דנ"מ לענין לקוחות מ"מ בזה בודאי אינו מקרי קרוב דלענין הנכסים של לקוחות כל שהוא בעצמו מודה בחת"י א"כ בודאי אתפליג קורבא לענין הכתובה שתוכל לגבות מהלקוחות כולי האי לא חיישינן וזה נכון לדעתי ודוק היטב:): (סי' מ"ב):

בענין היתר המשכנות שכתב בדריש' רק שלא יתנה בתחלת הלואה שיצטרך לחזור ולתנו לו כשיפדם דאל"כ לא מועיל. באמת כן דעת הט"ז והש"ך סי' קי"ד ס"ק כ"ו ונ"ז. ובאמת ליישב דעת הרמ"א שם היה נראה לפמ"ש הצ"ץ בשו"ת סי' ק' דאף דאינו עושה רק להתיר איסור רבית רשאי והביא ראיה מתוס' ב"מ ע"ש א"כ ה"ה בזה דאינו עושה רק להתיר איסור ריבית דשרי ודוקא בזקף הריבית הוא דאסור דנותן הריבית מכיסו אמנם באמת דברי הצ"ץ תמוהים והט"ז חלק על היתר זה באו"ח סי' רמ"ו וכפי הנראה כוון להצ"ץ וכדבריו נראה עיקר אף דהמג"א חולק ע"ש דודאי אינו מתנה ומכירה כל שאינו נתון ומכור לו אף לשעה והוה דומיא דמתנת בית חורין ואף דשם הטעם שניכר שהיה ערמה כמ"ש התוס' בב"ב דף קל"ד ובסוכה אפ"ה כיון דאין כאן מכירה ומתנה לשעה אינו מתנה וזהו כוונת הט"ז במ"ש דדמי למתנת בית חורין אף דאין כאן ערמה מכל מקום כיון דאין כאן מכירה לשעה הוה דומיא דמתנת בית חורין. הארכתי בזה להוציא מלבן של צדיקים התב"ש בב"מ והת"ש שחלקו על הט"ז מתוס' ב"ב דף קל"ד ולא דקו בזה במ"כ ועיין בתב"ש שם מה שהביא בשם אא"ז הגאון מו"ה משה חריף ז"ל:

הנ"ש הביא כאן מ"ש הטור בא"ח סי' ק"ע ובירושלים היו הופכין ופירש בו פירוש ע"ש ואם כי אפשר דבריו נכונים מכל מקום במ"ש מהך דר"ח ור"א דחלפי סעודתיהו וכתב כיון דנהגו כך לא הוה ריבית עיין בט"ז סם באו"ח סי' תרצ"ה סעיף ז' ס"ק ה' שכ' דהוא ריבית אמנם בעיקר הפירוש נראה דדוקא באומר לו בא ואכל מה שהאכלתני דנראה דאינו רוצה ליתן לו רק כפי מה שהאכיל אותו וא"כ אם הוא יותר ע"כ דזה ריבית אבל בסתם אם מחלפין הסעודות בהדי הדדי זה בודאי לא מקרי ריבית דלא קפדי בזה והוא דקאמר ובירושלים היו הופכין ולכך גם ר"ח ור"א שפיר החליפו ועיין ביו"ד סי' קס"ב בהג"ה וז"פ:

(סי' מ"ג):

ב ואף אם אבטל מודעות. הנ"ש האריך לשיט' הרא"ש דאם ביטל כל מודעות אף שמסר מודעה ע"ז מהני הביטול וכן קי"ל ואמאי כיון שמסר מודעה קודם וגם מה מהני מסירת המודעה כיון שנוהגין לכתוב בכל השטרות בביטול כל מודעות ובמודעה נהגו לכתוב שמוסר מודעה ע"ז והדברים סותרים וע"כ העלה דהיכא דמצד הדין מבטל והדין נוטה להמאנס הוא דמועיל ולא כשצד דין נוטה להנאנס. עוד חילק בין כשאין עדים על המודעה רק שני עדים וכל השאר אין מכירין באונסי' משא"כ היכא שהכל מכירין באונסי' ע"ש. ובזה נראה ליישב דברי הרמב"ם דבפ"י מגירושין כתב דאם ביטל כל מה שיגרום לבטל המודעה דמהני ואילו במכירה לא כתב כן וצ"ע למה לא הרגישו בזה נושאי כליו. ולפמ"ש הנ"ש אתי שפר דבגירושין כיון דאף בלא אונס יכול לבטל ואינן מכירין באונסי' וגם הדין נוטה להמאנס דלמה יבטל בחנם כל שנתרצה לכתוב בזה שפיר מהני הביטול אף שמסר מודעה קודם ע"ז משא"כ במכר דבעינן שיכיר האונס א"כ מה מועיל הביטול כל שמסר מודעה קודם:

ובזה מיושב מה שהקשו מהך דערוכין דאינו מועיל מודעא על גט אף דלשיטת ר"ה מועיל מודעה ועיין בב"ח ומהרי"ט ולפמ"ש שאני התם דלא בעינן אונס כלל כמ"ש. אך בגוף קושית הנ"ש נראה לפמ"ש המהרי"ט בחו"מ סי' מ"ג בטעם של הטור דכל שביטל אף הוא חושב שלא יועיל לו המודעה וגמר ויהיב ולפ"ז ל"ק כל הקושיות דשאני ביבמה דמועיל דלא שייך גמר וזבין וגם מה שהקשה הא כותבין בכל השטרות בביטול מודעות אשתמיטתי' מ"ש בחו"מ בסי' ס"א דלא מועיל מ"ש בכל השטרות ביטול מודעות כל שלא צוה לכתוב כן וביאר המהרי"ט שם טעם הדבר ואם באמת צוה לכתוב אז חושב בלבו שלא יועיל הביטול ושפיר גמר ויהיב וזה דוקא במכר ולא במתנה דכל שאינו רוצה ליתן לא מועיל ובזה נתיישב כל קושייתו. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב דאם ביטל מודעה אף באונס מועיל כמ"ש הה"מ ואם מסר מודעה ע"ז לא מועיל ותמה המהרי"ט שם ע"ז דמ"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאם מסר מודעה ע"ז אמרינן דע"ז סמך ולא גמר בלב משא"כ בביטל מודעות שפיר אמרינן דעל זה סמך. ובלא"ה לא קשה קושית הנ"ש משטרות שכתב דיועיל המודעה משום דשם מיירי באם לא לקח כל המעות דאז לא מועיל במכר והא דפשרה הוה כמכר היא כשהב"ד פשרו כמ"ש הנ"ש כאן ולא כשצריך לפשר מחמה אונס בלא ב"ד: (סי' מ"ד):

מ"ש הנ"ש על רמ"א בהג"ה סי' ר"ס ס"ה דבריו נכונים ועיין במהרי"ט בחו"מ סי' מ"ג ובמל"מ פ"י ממכירה מ"ש על המהרי"ק ולענין מ"ש רמ"א בשטר מודעא שאין בו זמן שהמודעה כשרה עיין בחידושי הגרשוני שכתב בשם מ"י דדוקא במכר כשר אבל במתנה לא כיון דאין העדים צריכין להכיר באונסין וכל הטעם במכר הוא משום דידענו אונסו ע"ש:

[א'] וקנו ממני הנ"ש כ' דהיכא דהוא קנין דברים צריך להקנות ד"א קרקע ואגבן קאי הק"ס ע"ש. ולפענ"ד זה אינו ומ"ש הש"ע סי' קנ"ב דהוה קנין דברים הוא דוקא לשיטת הרמב"ם אבל לדידן לא שייך זאת דתקנה עשו בהרשאה ויכול להרשותו אף על השבועה כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ב וא"כ ה"ה שאר קנין דברים דא"צ להקנות לו וזה כוונת הרמ"ה שהביא הטור דכתב דא"צ לקנות אג"ק משום דרק שליחות הוא והיינו דא"צ קנין כלל ודלא כנ"ש:

[ג'] קנה לך איהו וכל שעבודא דאית בי' דעת הסמ"ע סי' קכ"ג דבשטרות דילן א"צ לזה ע"ש:

ד' ומחילתך כמחילתי. כתב הנ"ש דצריך לצוות ע"ש ועיין בש"ע שם ס"ה דאם כתב בין לתיקון ובין לעות פטור במחל ומ"ש הנ"ש בכוונת הרמ"א סי' קע"ו סעיף יו"ד כפי הנראה גם אגודת אזוב פירש כן ועיין בש"ך שם: מ"ש הנ"ש לענין אם יכול למנות הנתבע מורשה עיין בש"ע סי' קכ"ד בסמ"ע ובש"ך שם ס"ק א' שכתב דבתובע אם נתן כח והרשאה מותר וכן נוהגין ועיין בש"ך שם ס"ק ד' מ"ש בשם המהרשד"ם וחלק עליו ע"ש:

(סי' מ"ה) (סדר הגט). באחד בשבת. כ' הנ"ש דלכך כותבין באחד ולא בראשון משום דכיון דאין שניהם ביחד שייך לשון אחד כמ"ש הרמב"ן בבראשית וכוונתו למ"ש גבי יום אחד ולא כתיב ראשון ועיין בט"ז או"ח סי' תרפ"א מ"ש לפרש המדרש וכי ראשון הוא וכבר קדמו בעקידה פרשת אמור מסכים ג"כ לדברת הרמב"ן ולא זכרוהו:

והנה הנ"ש כ' (לעיל סי' ה') דבחדש לא יכתוב בבי"ת דאז משמע בתוך הימים כמו בששת ימים בכל הששה ימים ע"ש ולא הבינותי דהרי כתיב באסתר באחד לחדש בשלשה עשר יום בו ונימא ג"כ דכל השלשה עשר היו כותבין וע"כ אין לדבריו מקום לפענ"ד ועיין ב"ש ועיין תשב"ץ ח"א סי' קנ"ג שם נזכר נוסח הגט ובבי"ת דלא כנ"ש:

ע' בנ"ש (שם אות ב') שכ' דבר"ח יש לכתוב באחד לחדש וגם הרמ"א לא פקפק רק ביום אחד ולא קאי על מ"ש המחבר בראשון והנה בזה דבריו נכונים ומ"ש במהר"ם בראשון הוא ט"ס כמ"ש הח"מ והב"ש. אמנם בגוף ראייתו לפענ"ד אינו מוכרע והעיקר כדברי אא"ז הב"ח לחלק בין ב' ימים ר"ח לאחד ומ"ש להקשות ע"ז מכמה מקראות לפענ"ד שאני גט כיון דעכ"פ יש מקום לטעות לכך צריך לכתוב לשון מבורר כמ"ש הרמב"ם וכל הפוסקים ומ"ש בסדר הגט ראי' מדברי המרדכי אינו ראיה שהרי כתב אח"כ המקום ספק וכן פירש הב"ח דעת הרי"ף ע"ש:

(שם ז') שמנה כ' הב"ש לזכר בקמץ ולנקיבה בסגול לבוש וד"מ אבל בתוי"ט בטהרות פ"ה כתב לנקיבה בקמץ כמו כי רועה היא עכ"ל ותמהני מדוע לא זכר דברי הנ"ש שהביא בס"ק הקודם ובאותו פרק הביא דברי התוי"ט ודחאם ודבריו עיקר אם כי המהרש"ל הובא בב"ש סי' מ"ד לא כתב כן מכל מקום העיקר כהנ"ש ומ"ש הנ"ש מדברי הש"ע סי' מ"ד דכתב שוטית באמת בטור כתב שוטה ושיטה ועיין ב"ש שם. ואם כתב שמונה בוי"ו כשר כ"כ הנ"ש בהם הרלב"ח סי' ק"ו ותמהני דכן מבואר שם ברמ"א ס"ד בשם הר"י מינץ וכ"כ בצהר התיבה בתיבת השמות אות י"ב ששמונה בקמץ הוא לזכר ובסגול היא לנקיבה והביא ראיה משמואל אי"ז ולו שמנה בנים וביחזקאל מ"ם ומעלות שמנה ומ"ש התוי"ט ראיה מהכתוב כי רועה היא עיין בצהר התיבה שם סעיף י"ז ותראה דאין ראיה מזה ודו"ק שוב מצאתי בא"ע שמות ל"ו פסוק ח' דשמנה בסגול היא לנקיבה ולזכר בקמץ ע"ש היטב:

אייר בשני יודי"ן עיין ב"ש סי' קכ"ז ס"ק ב' הקשה דלמה צריך לכתוב ר"ח כלל מידי דהוה באם כתב בשבוע דכשר דאהני לשבוע קמי' ויש ליישב ודו"ק:

אדר הראשון ואם כתב אדר סתם כשר והקשה הב"ח דהא יש לחוש למאוחר דשמא נטעה דהוא אדר שני. ולפענ"ד נראה דהא כל עיקר דמאוחר פסול לשיטת הרמב"ם כתב המגיד גזירה משום מוקדם וזה דוקא אם הוא באמת מאוחר אבל כאן באמת בזמנו נכתב רק שלא פירש היטב אבל יודעים היטב שאסור להקדים ולאחר ולכך כשר:

ה' לירח מה שאנו כותבין הגט מקצתו בלשון ארמי ומקצתו בלשון עברי ע' ברמ"א סי' קכ"ו ובתשובותיו סי' קכ"ו ובש"ע או"ח סי' תר"ץ כתב דיש למחות ביד הקוראים לשון לעז אף בנכתב לעז דהא צריך לקרות אחשתרנים בלשון לעז והיינו דאינו רק פסול לכתחלה כמ"ש כאן וכ"כ המג"א בהדיא לכתחלה ואף אם נימא דפסול בדיעבד ל"ק מכאן דשאני הכא דאיכא עוד טעמים כמ"ש הרמ"א משא"כ שם דהוא לשון לעז ולכך פסול ולפמ"ש הט"ז כאן בטעמו בודאי פסול שם. ועם זה לא קשה קושית אא"ז הגאון הובא בישועות יעקב עכ"פ כסלו בלשון עברי ודאי כשר כמבואר ברמ"א כאן והב"ש ס"ק כ"א הקשה למה באמת כותבין הזמן בעברי ולפמ"ש הט"ז כאן בטעמו אתי שפיר ע"ש:

י"ג הרמ"א בסי' קכ"ח כתב דאין לכתוב פלונית מתא אלא מתא פלונית ובנ"ש הקשה מהא דכתב הרמ"א בסי' קנ"ד קאזמיר דמתקרי קאזמירז מתא ומחלק בחילוקים אבל העיקר לפענ"ד כמ"ש הב"ש דאם כותבין מתא דיתבא על נהר פלוני כותבין מתא לבסוף ובחידושי הגרשוני הקשה ג"כ כן וכתב דט"ס ברמ"א ע"ש אבל העיקר כהב"ש:

ט"ז ובסעיף ז' כתב הרמ"א דאם הנהר חוץ לתחום העיר אף אם מסתפקים לכל תשמישים אין לכתבו ופסול ואם הוא תוך התחום אם מסתפקים ממנו לכל תשמישים כשר אם כתבו והוציא כן מתשובת הרשב"א במיימוני כמ"ש הב"י וביאור תשובת הרשב"א שם הוא כך שמ"ש אם מסתפקים מן הנהר כותבין ואם לא יכתוב ג"כ אין לחוש זה קאי על נהרות שהם בתוך העיר וגם בזה בעינן שיהיו מסתפקי' ומה"ט אם הרוב מסתפקים מנהר אחד ומיעוט מסתפקין מהשני אין כותבין השני כמ"ש המהרי"ק הובא בב"י וברמ"א וגם בזה אם לא כתב שם הנהר אין לחוש וכמו שמביא מנהרדעי דלא כתבו שם הנהר אף דהי' בתוך העיר ואח"כ כתב לענין השאלה דמ"מ אם הוא בתוך התחום לא נחשב כמשנה ופשיטא דמיירי במסתפקין ממנו כל תשמישין דלא עדיף מתוך העיר רק דהו"א כיון שאינו בעיר יהי' כמשנה ע"ז הביא ראיות דאינו כן וע"ז כתב אח"כ דמ"מ הי' נראה לכתוב דיתבא בצד והיינו אף בתוך התחום כל שאינו בעיר כדי שלא יהי' נראה כמשנה ובזה מבואר כל התשובה וכן הבין הב"י ממנו וע"כ כתב דבחוץ לתחום פשיטא דהוה משנה ופסול דהא כל ראייתו אינו רק בתוך התחום וגם ע"ז לא הביא ראיות ברורות כמ"ש בעצמו אבל חוץ לתחום פסול ובתוך התחום בעי שיסתפק כל תשמישין ובזה לא מקרי משנה וז"ב בכוונת התשובה ובזה כל דברי הנ"ש בטלין ובחנם השיג על הב"י וכל האחרונים ע"ש שמפרש פירוש זר בכוונת התשובה:

יז מ"ש בשם בעגניץ כפי הנראה לא ראה דברי הד"מ ס"ק י"ז שכתב בהדיא דלכך נשתרבב המנהג לכתוב שני נהרות דכולי האי לא חיישינן שיתרמי עיר אחרת ויהי' לה שני נהרות ומיהו מסיק דאם אין לה שני נהרות או במקום עיגון כשר אף בנהר אחד ועיר שנוסף בה נהר חדש כתב המהרי"ל דיש לכתבו והיינו משום דשאני נהר שהוא מפורסם ואין לחוש ללעז וכ"כ הלבוש ובנ"ש נתקשה בזה ומסיק בתירוץ השני כמ"ש הלבוש וז"פ ועיין בחידושי הגרשוני מ"ש בזה:

ואם נשתנה שמו ב' פעמים מחמת חולי כותבין אותן שני שמות חולי בתחלה בשני דמתקרי ושם אחרון קודם דעיקר לראשון ולכך לא כותבין בוי"ו משא"כ בהמכונה ובנ"ש האריך להביא ראיה מהא דיעקב דאמרינן דאהדריה קרא. והנה מ"ש שם בדברי הש"ס עיין בהכותב ובמהרש"א שכתבו כן. ובזה יש לי עיון בדברי התוי"ט שכתב לדחות סברת הפוסלים דאומרים ולא יקרא מהך דיעקב דהרי ש"ה דאהדרי' קרא וכמ"ש בש"ס וע"כ דברי הנ"ש דברי טעם הם ולפ"ז אם נשתנה שמו מחמת ד"א הי' צריך לכתוב ודמתקרי בוי"ו דל"ש טעם הנ"ל וכן מצאתי בב"ש ודחאו דמשום לא פלוג: מה שנסתפק הנ"ש באם נשתנה שמו מחמת חולי ומת מחמת אותו חולי איך כותבין בגט של בנו שם השינוי של אביו אי קודם אן אח"כ נראה כמ"ש שם בעצמו אך לא מטעמי' רק דכיון דלא נקרא בשם זה כלל א"כ דעת הב"י לחד תירוץ דא"צ לכתוב אותו שם כלל ואף לתירוצא בתרא עכ"פ אותו שם אינו עיקר להשם הראשון כיון דלא הועיל ועיין בשו"ת התוי"ט והח"מ שם ומהתימה שהנ"ש לא הזכיר דברי הב"י כלל ועיין בב"ש שם וע"כ העיקר דיש לכתוב השם השינוי בסוף דמתקרי ומ"ש אח"כ דאם נשתקע שם הראשון דיש ליתן ב' גיטין עיין בב"ש דמסיק דא"צ ליתן רק גט אחד ומ"ש דאם נשתקע שם השני דודאי א"צ לכתוב רק שם הראשון תמהתי דכ"כ הכי בתירוץ הראשון ועיין ב"ש ס"ק ל"ה ואולי נשתקע שאני דהיינו שכבר נקרא בשם זה רק שנשתקע אח"כ משא"כ אם מת מחמת אותו חולי ולא נקרא בשם זה כלל ועיין בשו"ת חוט השני סי' ט' י' י"א מ"ש לענין שינוי השם:

ואם יש לו שני שמות ונקרא בשניהם יחד כשר כ"כ הרמ"א והיינו אם נקרא בב' שמות במקום אחד ובנ"ש הקש' הא שם החולי כותבין השני עיקר ולא ידעתי מאי קושיא שאני שם החולי דעיקר השם השני ולכך מקדימין אותו וכמ"ש בת"ה סי' רל"ד וכמו שהשיג בד"מ על הב"י שרצה להשוות דברי הת"ה עם המהרי"ק אבל כאן מיירי שנקרא בשני השמו' מעת הליד' ולכך צריך לכתוב שניהם ועיין בב"ש ודעת הלבוש דיש לחוש שמא יסברו ששני בני אדם מגרשין ואפשר שלכך כתב הרמ"א לשון כשר וע' בב"ש. והנה הב"ש כתב דאם נקרא משה ליב כותבין משה יהודא המכונ' ליב ואין לחוש שמא יסבור דקאי על משה דמסתמ' קאי על מה שלפניו בלבד ועיין בנ"ש ובאמת קשה למה לא נחוש דקאי על לפני פניו ובאמת בנ"ש לא כתב מטעם זה רק מטעם דא"כ היה כותב משה המכונ' ליב דמתקרי יהודא כמו ביעקב וואלף שם. ואין לומר דלכך כתב כן משום דוואלף קאי על שניהם משום דא"כ הי' לו לכתוב משה המכונ' ליב ויהודא המכונ' ליב ואף דיש לומר דרצה לכלול שני שמות ביחד מכל מקום נרא' לי כיון דעיקר מה שמכונה ליב או וואלף הוא דכל שנקר' יהוד' או בנימין נקראים כן א"כ אי משה ג"כ מכונה ליב א"כ מסתמ' יהוד' לא מכונ' ליב דלמה נכנהו שני פעמים אמנם בכ"ז צ"ע גם דברי הנ"ש אבל מ"ש הב"ש בשמו לא כתב כן רק אם נקרא בשם וואלף יעקב ומהטעם שכתב שם וע"כ צ"ע דברי הב"ש והנ"ש ולענין היאך כותבין המכונ' האריך הנ"ש והקש' על הב"ש אבל לא ראה תשובתו בשו"ת גאוני בתראי דשם הקשה כן בעצמו ע"ש. ולפענ"ד הי' נראה דאם יוצא השם מן השם לה"ק כותבין המכונ' כמו ליאון דיוצא מיהודא ושפיר הוה כנויו משא"כ אם שם לעז הוא בפ"ע כותבין דמתקרי ולכך בשם עכו"ם דניהו דקורין קרוב לשם יהדות אבל אינו יוצא מזה לכך כותבין דמתקרי וגם מ"ש הרמ"א דכותבין מתקרי מיירי ג"כ באופן זה ומ"ש המהר"ם מינץ המכונ' זעמיל היינו דניהו דנקרא ע"ש יופיו אבל זעמיל יוצא משם שלמה כמו זלמן וז"ב. והמכונ' נראה דהוא מלשון הכתוב לא ידעתי אכנה והוא לשון העלם כי ע"י הכינוי נתעלם שמו העיקר כמו שכתוב הצהר התיבה בתיבות הפעלים אות ל"ט ע"ש:

מה שהקש' הנ"ש על הב"ח דכתב בשם הריב"ש דאם כתב דמתקרי על שם הנתינה כשר בדיעבד והשיג דהא מקום הנתינ' עיקר וגם בריב"ש לא נמצא כן הנה לפי מה שפירש הב"ש דברי הב"ח דשם הטפל קורא הב"ח מקום כתיב' ושם עיקר הוא מקום נתינ' דזה צריך לכתוב א"כ שפיר הביאו כן בשם הריב"ש דשם נמצא כן כמו שהביא הב"י משמו:

ואם נשלח ממקום שכותבין וכל שום למקום שאין כותבין כן פוסל הנ"ש אף בדיעבד והנה הב"ש ס"ק א' כתב דכשר במקום עיגון גם מ"ש הנ"ש דבזה לא מועיל מה שיכתוב הרב כתב למקום ההוא דהיכ' דשייך חשש פיסול לא מועיל זה ע"ש לא ראה דברי המהרש"ל שמכשיר אם המסדר יכתוב למקום נתינ' שנשתנה שמו מחמת חולי הובא בב"ש סי' קל"ד אף דשם ג"כ איכא חשש פיסול. מיהו נראה קצת ראיה להנ"ש מש"ס מנחות דף מ' דקאמר ולכתוב דסקיא אנן אדסקיא נסמוך וניזל ע"ש ברש"י ויש לדחות. שוב ראיתי בש"ס שם דמסיק דסומכין ע"ז:

הב"י כתב בשם הקונטריסין דאם נשתקע שם הראשון דצריך ב' גיטין וכתב הב"י דאין לומר שיכתבו יחד כמ"ש בקונטריסין גבי אשה ששמה רבקה וע"כ משמע דדעתו לכתוב ב' גיטין וכוונתו במ"ש דאין לומר שיכתוב יחד (כמ"ש בקונטריסין) היינו שיכתוב שני השמות ביחד בגט וע"ז כתב כמ"ש בקונטריסין היינו דשם כתב דשם הנשתקע אין כותבין בגט דלא ידענו מאן הוא וע"כ כוונתו דמספק יתן ב' גיטין אחד בשם השני ואחד בשם הראשון וז"ב והנ"ש במ"כ נסתבך בזה והבין דכוונתו ליתן שניהם ביחד וע"ז הקשה דאין נותנין שני גיטין כאחת והדבר ברור כמ"ש גם לדבריו לא ידעתי מ"ש הב"י כמ"ש בקונטריסין דמה ענין לזה. מיהו גוף דברי הקונטריסין שהביא ראיה לזה מהא דכתיב לא יקרא עוד שמך יעקב ואפ"ה מצינו דנקרא אח"כ יעקב תמה אני הא אמרו בברכות שאני התם דאהדריה קרא וא"כ אין ראיה משם דשם לא נשתקע כלל דאהדריה לקרותו בשם זה וצ"ע על הב"י שלא הרגיש בזה:

עיין נ"ש שהאריך לענין אם כותבין רב על אביו והב"ש הסכים עמו ע"ש.

ועיין בש"ג פרק הזורק שכתב דיש לכתוב:

בחידושי הגרשוני מקשה על הא דכתב הרמ"א דאם לא כתב שם הנהר דכשר והא בשינ' מקום עמידה פוסל הרב ומחלק דמקום עמיד' יותר עיקר ואח"כ מקשה ממהרי"ק דמדמה מקום עמידה להנהר ע"ש ובנ"ש שנרגש מזה ועיין עוד שם בחידושי הגרשוני מ"ש בסי' קכ"ט סעיף ד' בהג"ה כן הקשה הב"ש ג"כ ע"ש ומתרץ גם מ"ש בסעיף ה' עיין בט"ז וב"ש גם מ"ש בסעיף ז' לענין אם יש להם כינוי כותבין אחר כהן וכתב דזה דוקא בכינוי לא בדמתקרי וכ"כ הב"ש:

בפסקי מהרא"י סי' ז' כתב דגם בימי האמוראים היה פסול אם לא כתב כהן מדאיבעי' אם מעלין משטרות ליוחסין והב"י תמה דלמא התם דאיתרמי כשכתב ולא דצריך לכתוב. והנראה דהנה לכאור' קשה מאי קא מבעיא אי מעלין משטרו' דדלמא אשטרא קא מסהדי והא דעת הרמ"א בשו"ת סי' קנ"ג דאם שם העיר בשטר אף דמה"ד א"צ לכותבו כל ששינה פסול וא"כ ה"ה לענין כהן ע"כ דמסהדי גם ע"ז דאל"כ הרי שינה דמה"ט פסול לגבי גט וע"כ דאמת הוא. אך באמת זה אינו דהא כל אבעיא הוא לענין יוחסין וא"כ מיירי אף במוחזק שהוא כהן רק דלענין יוחסין צריך בירור ועיין ב"ש סי' ג' וא"כ שפיר כותבין כהן כיון שמוחזק סגי לענין השטר רק לענין יוחסין הוא דמבעיא לן וז"ב. אך עדיין קשיא דלמה הי' כותבו כל שאינו דבר ברור. אך מכאן מוכח דצריך לכותבו בשטרות וא"כ אף דכתב הרמ"א בסי' קכ"ח דיש לכנוס בספק חסרון מספ' שינוי אפ"ת כותבין כאן כיון דעכ"פ מוחזק הוא שהוא כהן וז"ב:

ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו דא"כ היאך כותבין כהן במשולשין והא לאו אכולה מלתא קא מסהדי ולפמ"ש א"ש דשם במשנ' דלא היו כותבין עדן כהן כמ"ש המהרא"י שם סי' ו' ושפיר כל שכתבו בבירור היו כותבין דאל"כ למה להם לכנוס בספק שינוי:

ובזה מיושב דברי הטוח"מ שכתב דאם היו משולשין יכתבו סימן והקשה הב"י דלמה לא כתב שיכתבו כהן. ולפמ"ש אתי שפיר דבזמן הזה שצריך לכתוב כהן א"כ ממילא אין כהן סימן וכמ"ש ודוק. ובחידושי אמרתי בישוב קושיא זו דהנה ע"כ לא הוה שינוי רק היכא שצריך לענין השטר אבל בזה דא"צ להשטר והרי גם עדים לא מעידין ע"ז ולכך לא חשיב מענין השטר וכשר: ובזה יש לומר דהכי אזלא האי בעיא אי אשטר קא מסהדי ולא מעיד ע"ז או דלמא אכולה מלתא קא מסהדי וא"כ ממילא כל דאיכא שינוי פסול דאינם מעידים כמו שהוא:

ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים דאף אי אכולא מלתא קא מסהדי הא הוה מפ"כ ורק לממון מועיל מפ"כ לכל השיטות ולא ליוחסין ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא אכולה מלתא קא מסהדי א"כ ממילא ע"כ צריך לעדות זה להשטר דאל"כ הוה שינוי וא"כ ממילא כשר דע"כ כהן הוא דהרי צריך לעדות זה לענין השטר. ובזה ממילא ל"ק קושית התוס' הנ"ל דשם צריך כהן לענין השטר שיהיה סימן ובזה בודאי אכולה מלתא קא מסהדי דאל"כ הוה שינוי דאינו סימן ופסול דלא נדע למי הלוה:

ומה שהקשה הט"ז מדברי התוס' שכתבו דשם בודאי אכולה מלתא קא מסהדי דהרי צריך לענין השטר וא"כ ממילא כאן מיירי ע"כ דא"צ להשטר וע"כ דא"צ לכתוב כהן לפענ"ד ל"ק דהכי מחלקי דשם צריך לענין עדות השטר גופא וכאן ל"צ לענין השטר רק לידע שהוא כהן ודי שמוחזק שהוא כהן או שכותב בעצמו שהוא כהן והתוס' לא כתבו רק דשם צריך לידע שהוא כהן וז"ב. ולפ"ז עכ"פ בזמן הזה אין סימן בכהן רק בשום סימן אחר דלא כמהרא"ש והנ"ש:

כ"ג בן יצחק הלוי הנ"ש האריך לכתוב הלוי על אביו דאז קאי על שניתם ואין צורך לאריכות דהדבר פשוט כן דלמאי ניחוש דאי יאמרו דלא קאי הלוי לבן הא מסתמא קאי על מה שמיירי בי' כמו בשליט"א המבואר בחו"מ סי' מ"ט ועל האב פשיטא דקאי דאל"כ הי' לכתוב בשם בן כינוי ובלא"ה מסתמא אם האב כהן הבן ג"כ כהן או לוי ואינו דומה לשאר כינוי דיש להסתפק על מה קאי וכן הסכים הב"ש בפשיטות:

ואם לא כתב בגט הכהן פסול כמ"ש המהרא"ש סי' כ"ב ומה שהביא הנ"ש מהר"י מינץ שהצריך ב' גטין תמהתי דבזה כבר הניח הרמ"א בצ"ע ומטעם זה פסלו אמנם הט"ז שם ס"ק ט' הביא דברי הב"י שדחה דברי הת"ה והוא הקשה עוד וכבר ישבתי לעיל ובס"ק יו"ד הקש' קושית הב"י מדעתא דנפשי' גם מ"ש שם דראיית המכשירין הוא מהמשנ' דיכתבו כהן אלמא דאין כותבין כהן לא ראה דברי הת"ה בפסקיו סי' ז' שכתב דבימי התנאים לא היו כותבין כהן בגט אבל באמת היש מכשירין הוא הב"י כמו שנרשם המ"מ שם ובאמת שבמקום עיגון גדול יש להכשיר דלא גרע מחניכתו כמ"ש הב"י והט"ז ודחה דברי המהרא"ש שם ע"ש:

וכל שום וחניכה. הרמ"א כתב בסי' קכ"ו ס"ל דנהוג לכתוב החניכה קודם העומד והדבר פשוט דקאי בין על החניכה דהיינו המכונ' או דמתקרי דגם זה הוה חניכה או במקום דכותבין וכל שום דהיינו במומר והטעם דבמדינות אלו אין כותבין שם מקום הלידה רק העמיד' לכך יש להקדים החניכה קודם העומד כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רמ"ז וז"פ ובנ"ש האריך בזה דאין כאן פלוגתא ובאמת שדעת המחבר דיש לכתוב העומד קודם וכל שום אף במקומות האלו וז"ב:

ע' נ"ש [אות י"ג] האריך בדברי רמ"א סי' קכ"ה סעיף ו' שכתב וי"א דאין להפריד אותיות אם נוגעין והיינו אף בשאר אותיות ומטעם דלא דמי לתפילין וס"ת דשם יש בהן קדושה משא"כ גט כמ"ש הח"מ וב"ש ולפ"ז לפמ"ש כאן ברגלי ה"א וקו"ף דבמקום עיגון כשר מיירי ע"כ כשכבר נתן הגט כמ"ש הב"ש וכבר הרגיש הח"מ והב"ש שם. ולפענ"ד דברי הרמ"א נכונים דמ"ש דבשעת הדחק כשר בצוה הבעל היינו דוקא אם הבעל לפנינו דאז יכולים לכתוב אחר ורק שהוא שעת הדחק ואין שהות לכתוב אחר מכשיר לתת אחר אבל באין הבעל לפנינו וא"א לכתוב אחר בשום פנים בזה מכשיר הרא"ש בדיעבד במקום עיגון דוקא וזה מ"ש רמ"א לקמן סעיף ט"ז דאף ברגלי ה"א וקו"ף מכשיר במקום עיגון והיינו כשאין הבעל לפנינו ול"ל לדחוקי דמיירי כשכבר נתן הגט כמ"ש הב"ש רק דשם מיירי כשאין הבעל לפנינו וזהו דרמ"א כאן כתב בשעת הדחק ושם כתבי במקום עיגון והא דצריך כאן שעת הדחק הוא על גוף התיקון ולמה לא נכתוב גט אחר ואף דבס"ת מועיל גרירה גבי גט ס"ל לרב דלא מועיל וכמ"ש הח"מ ובזה מיושב קושי' הב"י על הרא"ש וכשתעיין בכל המקומות תראה שדברי נכונים:

[ו] הרא"ש בתשו' כתב דאם לא היו ווין ארוכין אין יכולין להאריכה אבל אם הבעל רחוק מכאן לא הייתי פוסלו ואם יש בו תקנת עיגון יאריכו ב"ד הווין כי מסתמא הבעל צוה לכתוב כהוגן והיינו דס"ל כהעיטור דרק אם בא בעל ומערער הוא דפסול וא"כ מסתמא לא חיישינן שמא יבא ויערער אבל אם אין הבעל רחוק חיישינן שמא יבא ויערער והא דכתב הרא"ש גבי ולורכי' דאם התינוק יכול לקרותו כשר היינו כשידעינן שאין הבעל כותב או הסופר כותבו על פיו דאז לא יכול לערער דכוון לקלקלה דהרי הוא צוה לתת גט כדינו אבל כשאין נודע חיישינן שמא הבעל כתבו כדי לקלקלה לבד במקום עיגון דתלינן דהבעל צוה לכותבו כדינו:

ובזה מיושב קושית הב"י והב"ח והדרישה על הרא"ש גם מה שהאריך הנ"ש בזה ע"ש. ומ"ש הנ"ש והאריך אם סמכינן על שיטת העיטור כפי הנראה לא ראה דברי הש"ע סעיף כ"ב דמובא כל הג' דיעות ודעת הרמב"ם דאף בלא ערעור הבעל נמי פסול ולכך מחמירין גם מ"ש דולורכי' היינו גם בקריאתה והביא ראיה מוי"ו דויזתא הוא דבר חדש ומכל הפוסקים לא משמע רק דצריך להאריך בכתיבתה ולא בקריאתה גם בש"ס לא קאמר רק ולא לכתוב דמשמע דתלוי העיקר בכתיבה והראי' דגם גבי תפילין צריך להאריך בווין ובה' ולא אשתמיט חד לומר דצריך להאריך בקריאתה וע"כ דז"א ועיין במלמ"ל פ"ד מגירושין מ"ש בדברי הרא"ש וצ"ע:

כ נוהגין לכתוב הגט י"ב שורות הטעם עיין בתוס' גיטין ועיין בתוי"ט שם ובסמ"ג והתרומה נתנו טעם דכתיב זה ספר וזה בגימ' י"ב כמו דדרשינן זה י"ב לוג והרב בעל ק"ע חשב שהוא חידש זאת אבל כבר קדמוהו רבנן. והרא"ש כתב שנוהגין לפסול בארצינו אם יש בו יותר מי"ב שורות והיינו דמדינא בודאי אינו מעכב כמו שמוכח מכמה מקומות בש"ס וכמו שכתב בעצמו בפסקיו דכשר ורק דכיון דנהגו כ"ע לכתוב רק י"ב שורות וזה חסר או יתר מסתמא איכא בו ריעותא ופסול ולכך במקום עיגון מכשיר וז"ב ומיושב כל הקושיות שהתלוננו עליו האחרוני':

כד ואין כותבין בקנה של ברזל כתב הלבוש דהטעם משום דקנה של ברזל הוה חקיקה ואח"כ הדיו הוה כתב ע"ג כתב ואף דמבואר בא"ח סי' ל"ב דאם מקצת אותיות נטשטשו דמותר להעביר עליהם קולמוס שאני התם דהם אותיות קיימים רק שנטשטש במקצת משא"כ הכא וז"פ והג"פ נתקשה בזה בחנם: (כח) ולא יכתוב רק בימין הנ"ש הקש' על הט"ז ביו"ד סי' רע"א ובאמת גם הגה"מ פ"ב מתפילין כתב כלשון הט"ז אבל הכוונה באמת להיפך דקשירה ילפינן מכתיבה ומכל מקום לענין גט בודאי אין קפידא כמ"ש הח"מ וב"ש: [כט] והבעל לא יכתוב לכתחלה הגט בעצמו כתב הנ"ש דהוא מטעם דלא יבא לערער כמ"ש העיטור והתימה שכבר כתב כן הב"י בסוף הסימן טעם זה ועיין בח"מ וב"ש והט"ז חולק על טעם זה ומהרי"ק כתב הטעם משום דאתי לאחלופי והט"ז לא הביאו:

ל הנ"ש האריך אם צריך לערות וכ' דטעות בש"ע שכתב או הך'. ולא ידעתי למה דהא גם על ך' קפדינן שלא יכנס באויר כדאמרינן בב"ב דף קס"ו ואם לא קאי על זה לא ידעתי על מה קאי ואולי ט"ס בדבריו:

מה שהקשה הנ"ש על המחבר סי' קכ"ה סעיף י"ח עיין בח"מ וב"ש שם: אם שינה שם האב כתב רש"י הובא בב"י דאין לכתוב גט אחר כל שנשאת כבר והקשה המגיה במלמ"ל פ"י מגירושין הא בפסול דרבנן אין לחוש כמ"ש הבני יעקב ע"ש ולפענ"ד דדוקא היכא דמה"ת כשר בזה ורק דרבנן גזרו בזה אין לחוש משא"כ בשינה דגם מן התורה אין לשנות רק שכשר בשינה בזה יש לחוש לזילותא ודו"ק:

מח יש לתת הגט בעשרה כ"כ הב"י סי' קל"ג והנ"ש נדחק בטעמו ולפענ"ד הטעם כמ"ש הרמ"א בסי' קל"ו דיש לתת הגט בפני רבים כדי שידעו אם יש שנים ששמותיהם שווים ולכך נוהגין לגרש בעשרה וז"ב:

מט מ"ש הרמ"א דאין לגרש בלילה והנ"ש הקשה דא"כ אמאי מותר ליקח שכר בטילה כן הקש' הב"ש והח"מ. ומ"ש דאף אם רק הקהל התפללו ערבית דאינו רשאי ליתן גט הנ"ש האריך בכמה מקומות דלא נחשב ללילה ואינה דומה דכאן משום דין קאתי עלה ודין פשיטא דאסור לאחר שהתפללו הקהל ערבית ומ"ש הנ"ש דמ"כ בשם הב"ח דבשעת הדחק יכול ליתן הגט בלילה כן מבואר בסי' קנ"ד במחבר ורמ"א ומ"ש מתוס' סנהדרין בפרק נגמר הדין וכוונתו דכתבו דנותנין גט בלילה כבר קדמו הרדב"ז בראיה זו ועיין בשעה"מ הלכות גירושין. ובגוף החילוקים עיין בש"ך יו"ד סי' שע"ה דיש לחלק בין א"ד לדרבנן:

נ אם כתב בגט ארוסה אנתתי דעת התה"ד דפסול לכתחילה וראייתו מהא דאמרו גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה והשתא למה כותב ארוסה כלל בגט וא"ל דמיירי דכ' כן דז"א הא הש"ס קפסיק ותני והשתא אכתי קשה (היכא) דלא נכתב ארוסה מא"ל וע"כ דצריך לכתוב כן והאחרונים דחו דבריו דהגזירה הוא שמא יכתוב כן ולכך גזרו על כל גט ארוסה ולפענ"ד נראה ראיית התה"ד דלכאור' צריך להבין הא דאמרו ארוסה מי אית לה פירי ומאי קושיא הא הסופר כותב טופסי גיטין שיהיו מוכנים ודלמא לכך אינו כותב הזמן דשמא יצטרך לגרש מן הנשואה ולכך אינו כותב זמן בגט אך ע"כ צ"ל דכיון דבגט ארוסה צריך לכתוב ארוסה וא"כ ע"כ כותב ארוסה וא"כ לא יוכל לגרש נשואה לכתחל' כמ"ש הב"י דגט ארוסה לנשוא' פסול וא"כ קשה ארוסה מי אית לה פירי ובגט ארוסה למה כותב זמן וע"ז משני גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה והיינו דאם נכתב בעת אירוסין שפיר יכול לגרש אח"כ כמ"ש הט"ז ולכך אינו כותב בו הזמן ובזה נדחה מ"ש הב"י דיש לומר דכיון דסומך ע"ד שיגרשנ' לאחר הנישואין א"כ כותב אנתתי דזה אינו דא"כ למה לי הטעם דגזירה ת"ל דהוא כותב נשואה עבור שיהי' ראוי לארוס' ולנשואה:

ובזה יש ליישב דברי ר"ת שכתב דאם העדים יראו שכתב ארוסה יסברו שהיא ארוסה עדיין ומאי סברא היא זו והלא לענין לקוחות כתב בעצמו דידקדקו וידעו שניסת:

ולפמ"ש אתי שפיר דעדים כיון שרואין שמגרשין בגט ארוסה יסברו שהיא ארוסה דמסתמא לא יגרש בגט שכתוב ארוסה לנשואה לכתחילה והא דבאמת אין מגרשין לכתחלה נשואה בגט שכתב ארוסה הוא מטעם שלא יאמרו גיטה קודם לבנה ועדים יחשבו שבאמת ארוסה היא:

ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו דלמה לי טעם זה ת"ל הא אינו מוכח מהגט הזמן ואיכא חשש משום פירי והיינו אף דהלקוחות יודעין אבל לא מתוך הגט. ולפמ"ש אתי שפיר דאי לא מטעם זה אמאי יהי' פסול והא עדים לא יחתמו לו דחזו שהוא מוקדם כקושית התוס' וא"ל כתירוצם דעדים יחשבו שעדיין היא ארוסה והיינו כמ"ש דמסתמא לא יגרש בגט ארוסה לנשואה דז"א דאי לא אמרינן הגזיר' אמאי אסור והא כדין נכתב בשעת הכתיב' דהי' ארוס' ואף דאח"כ נשואה היא מאי חשש איכא לא משום פירי דיכתבו בפירוש שלא תגבה רק מן הנשואין ולא משום גזירה ויש להאריך בזה ואכ"מ ועיין ש"ס גיטין דף כ"ט ע"ב אגלאי מלתא דארוסה הואי והא דלא נודע מקודם ע"כ שהיו כתוב בגט אנתתי ואפ"ה כשר:

ובלא"ה יש לומר דממנ"פ אם כשר גם לנשואה א"כ הי' יכול לכתוב הזמן בגט ארוסה וכשר גם אח"כ ולחשש פירי ליכא וע"ז קאמר דהגזירה היא משום שמא יאמרו ולכך לא כתב הזמן ועיין בשו"ת ח"ץ לענין אם נתגרשה קודם שנבעל' איך כותבין ועיין במלמ"ל פ"ד מגירושין מה שהביא בשם המהר"א ששון ע"ש, ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רכ"א שכתב ג"כ להכשיר אם כתב בגט ארוסה אנתתי והביא שגם הרשב"א בחידושיו מכשיר:

נג מה שהקשה הנ"ש על המ"ב דבנותן קנסות שישאו זא"ז לא התירו רק בדיעבד והקשו דהרי זה טוב יותר מאם יגרש בתנאי ע"ש הנה בזה פשיטא דטוב יותר מגט ע"ת רק דכוונת המ"ב שם להוציא ממ"ש הסמ"ע שם דגט בקנס הוה ג"כ ע"ת כמוזכר באורך שם סי' ע"ה ובשו"ת מהר"ם לובלין ולכך כתב המ"ב דבזה כשר בדיעבד וה"ה דאף לכתחל' אם לא היו בעת הגט רק אח"כ:

נח הנ"ש האריך בדבר הגט שנותנין גוזרין בחרם ר"ת שלא לערער אי רשאין לערער כשנראה לו פסול באמת בגט והעלה דפשיטא דלא חל ע"ז החרם ע"ש והנה זה פשוט דאין החרם חל בכה"ג ולית דין צריך בשש. אמנם מה שהקשה הנ"ש משו"ת תה"ד בפסקיו סי' מ"ז דכתב דחל החרם אף שערער כהוגן יפה טען אבל לא יפה פירק דבמהרא"י שם מבואר בהדיא בסופו דהחרם חל עליו כעת ע"ש. אבל לפענ"ד נראה לחלק דכל היכא דהוא מוצא דבר חדש מה שלא עמדו עליו המסדרים בזה שפיר מותר לערער ואולי באמת מצא דבר מה שלא עמדו עליו ולא לאדם השלטון שלא יטעה אבל שם דכל עיקר הפלפול אם לכתוב לנוכח וכבר ספק הרב מהר"ם שם ע"ז כאשר כתב הת"ה שם שחפשו בש"ס ופוסקים ועלה בהסכמה שלא לשנות נוסח ואח"כ עמד אחד ומערער בכה"ג הרשות נתונה ביד המסדר כיון שכבר פסק הדין כן ואף אם יטעון כדין אין שומעין לו כיון שכבר נעשה מעשה ואף אם אומר לך על שמאל שהוא ימין על פי התורה אשר יורוך וז"ב:

ובזה מיושב גם מה שהקש' משו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ז ע"ש משום דהתם כבר עשה מעשה בגט ראשון וחלק עליו ועלה בהסכמ' שיכתוב משולם המכונ' זלמן והמכונ' זעמיל וכן עשה וכאב כן בגט א"כ שפיר כתב לו בגט אחר דאם יערער הוה מערער וחל עליו החרם וכן הוא מ"ש המ"ב ס"ס ע"ה כנ"ל ברור ועיין במהרי"ט בשניות סי' וא"ו לענין תשובת הת"ה הנ"ל:

ומ"ש דא"צ להחרימו מחדש רק שחרם ר"ת חל עליו הנה הר"ת כתב בקידושין דף כ"ח דהא דאמרו כל הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי לא שהוא בנדוי רק שצריך לנדותו מחדש והביא ראיה מדשמתיהו שם ע"ש וא"כ ה"ה הכא. ואפשר דיש לחלק דשם לא אמרו רק דיהא בנדוי וכן במוציא זרע לבטלה אמרו כן וא"כ לא נידהו עדן משא"כ כאן דכבר החרימו כל מי שיוציא לעז. על הגט א"כ כל שהוציא לעז הוא בחרם וכמו חרמו של יהושע דחל אף דלא החרימו מחדש:

ומ"ש דמ"כ חרם אותיות רמ"ח דנכנס בגופו של אדם כן הוא במדרש תנחומא פרשת קרח כל המאמר וכ"ה בש"ס מ"ק דף י"ד שחרם אותיות רמ"ח דנכנס בגופו של אדם ואם חזר הוא רחם כן ירחם ד' עלינו ברחמיו המרובים בקרב אמן:

תוכן העניינים

דברי שאול חלק לשבעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה