דברי צבי· רבי צבי הירש כהנא
סימן תעז
הטור כתב שי"א שצריך לכרוך לאפיקומן במרור וחרוסת והרא"ש כתב שאינו צריך וכתב הרב"י שהם דברי הרא"ש ס"פ שכתב לפרשב"ם דף קי"ט ע"ב דאפיקומן הוא המצה שנאכל לשם חובה וע"כ אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"פ שאינה לשם חובה כדאמר ר"ח גבי מרור לאחר שמילא כרסו וכתב הרא"ש ולפ"ז צריך לאכול עמה מרור וחרוסת כו' הלכך נ"ל דאותה מצה אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע ואין צריך עמה מרור וחרוסת עכ"ל וצ"ע שלא הביאו דברי רש"י בפסחים שם בד"ה אין מפטירין שפי' נמי כרשב"ם דמצות אפיקומן הוא לשם חובה ואעפ"כ כתב רש"י אבל לא מרור דלאו חובה הוא ע"ש ומהרא"ש ומהרב"י משמע דאי הי' מצה של אפיקומן לשם חובה צריך לאכול עמו מרור ורש"י סובר שאפיקומן לשם חובה ואפ"ה אין צריך מרור:
שם מג"א ס"ק ב' בלא ברכה דאתכא כו'. וכתב מחה"ש אולם בסי' קע"ט לא כתב באורח דלא הוי היסח הדעת כ"א באומר הב ונברך אבל בנטל ידיו משמע דאפילו באורח הוי היסח הדעת דכמו שכתב המג"א בסי' קע"ט דאם האורח הסיח דעתו בבירור הוי היסח הדעת ובנטל ידיו הוי היסח בבירור משא"כ באתכא דרחמנא בכל ענין לא הוי היסח הדעת עכ"ל ע"ש ולפענ"ד לא נראה כן דמ"ש דנטילת ידים הוי היסח הדעת בבירור אפי' באורח מדברי מג"א בסי' קע"ט ס"ק ג' אין משמע כן שכתב אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור כו' ונמלך אח"כ צריך לברך וכ"ש כשנטל ידיו עכ"ל משמע דגם בנטל ידיו צריך להסיח דעתו בבירור דאין לומר דכונת מג"א כשנטל ידיו אפי' לא הסיח דעתו בבירור כן היכי הוי כ"ש דהא וודאי כשאמר הב לן ונבריך הסוח דעתו בבירור עדיף מנט"י ולא הסיח בבירור א"ו דהב ונבריך ונטל ידיו שוים הם ובשניהם צריך להסיח דעתו בבירור וכמ"ש מג"א שם בס"ק א' דהב ונבריך ונט"י שוים הם גם מ"ש מחה"ש דאתכא דרחמנא עדיף מאתכא דבעה"ב אין נראה דהא הרא"ש בברכות בפ' כיצד מברכין דין ל"א פסק דאתכא דריש גלותא דהב ונבריך לא הוי היסח הדעת וכן פסק הטור בסתם בסי' קע"ט ובסי' זה כתב הטור דהרא"ש פוסק דלא אמרינן אתכא דרחמנא סמכינן ע"ש א"כ מוכח דיש סברא יותר דלא הוי היסח הדעת באתכא דבעה"ב מאתכא דרחמנא: