אור ברסלב
דברי צבי סימן תסז

דברי צבי· רבי צבי הירש כהנא

סימן תסז

סימן תסו

מג"א בטור כו' קמח מן השוק כו'. ומקשה הח"י דניחש שמא יקחנו ישראל ויעבור בב"י ומתרץ מקו"ח דאיסור ב"י אין עובר בשוגג דל"ד לאוכל חלב בשוגג עכ"ל וצ"ע דהא המג"א כתב כאן לתרץ דעת הטור ודעת הטור בסי' תל"ד ובסי' תמ"ו דבשוגג עובר בב"י כמ"ש מג"א בסי' תל"ד ס"ק ה' דהוי כאוכל חלב בשוגג:

שם ס"ק ב' כדי כו' וצ"ע כו'. המקו"ח בס"ק ב' מתרץ קושי' מג"א על הכ"מ דוודאי בשאר איסורין אסור למכור דבר מועט ודוק' בחמץ מותר כל היכא דאפשר לומר שיכלה קודם פסח ולא יבא לידי איסור כלל לא הוי כמבטל איסור כיון שספק הוא אם יתערב שום איסור כלל ע"ש ולא הבינותי דא"כ אמאי כתב הכ"מ כשאינו קונה אלא קבא קבא לביתו צריך אותו דהא אפי' אם מוכרו לישראל קודם פסח ויכלה קודם פסח נמי לא בא לידי איסור והו"ל להכ"מ לכתוב סתם דדבר מועט בוודאי יכלה קודם פסח ועוד צע"ג דהא המקו"ח בעצמו כתב בס"ק ג' לתרץ דעת מג"א דאסור למכור חמץ לא"י משום דחמץ שמו עליו ואפי' קודם פסח מקרי איסור ע"ש והרב"י בריש סי' תנ"א מסיק ג"כ דחמץ מקרי איסור דשמו עליו ולכן פסק דדברים שנשתמש בהן חמץ ע"י אור צריך לבון דמקרי איסורא בלע כדאיתא שם בש"ע סעי' ד' והא הכ"מ ג"כ חיבר רבינו ב"י א"כ א"א לתרץ להכ"מ כמו שמתרץ המקו"ח:

שם וא"כ קשה למה הטריחם שם למפינהו כו'. ולפענ"ד אפשר לתרץ דבפסחים גבי ארבא דטבע' בחשתא התיר לזבונה קבא קבא והתיר' למיטחינהו ולמפינהו וליזבוני לנכרים פשיטא דמותר דוודאי לא יקנה ישראל לחם ויעכב בפסח לכן אשמעי' רבותא דמותר למכור החטים קבא קבא ולא חיישי' שיאכל ישראל ממנו בפסח ובע"ז גבי חטים דנפל עליהם יין נסך אשמעי' רבא דמותר למפינהו וליזבנה לא"י ולא חיישי' שמא יאכל הא"י וישראל פת בקערה אחת כמ"ש תוס' שם ד"ה למפינהו וכן כתבו תוס' בע"ז דף ל"ה ע"ב ד"ה מכלל דמותר אע"ג שפת א"י מתערב הטעם בפת ישראל:

שם ובסי' פ"ד מביא הרב"י קמח כו'. הש"ך ביו"ד סי' פ"ד ס"ק י"ז מתיר למכרו מעט מעט ומשוה קמח שהתליעו לדגן שנטבע בנהר וכ"כ הט"ז שם בס"ק ח' והמנ"י כלל מ"ו ס"ק ל"ד מתיר בהפסד מרובה ועי' בפ"מ שם: שם ס"ק ד' לידי חמוץ כו' מיהו אי מהימן לי' כו'. בענין נאמנות הא"י לאחר שיצא מתחת ידו נשאלתי בעגל שנשחט ע"פ סימנים קרנים ושיניים כמו שכתבו האחרונים ביו"ד סי' ט"ו ואח"כ בא ישראל והעיד ששמע מא"י המוכר העגל שלא הי' ח' ימים והשבתי דהנה הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' כתב דלעולם סלק עדותו של א"י ואין דבריו לא מעלין ולא מורידין ואם הא"י מסל"ת פסק הט"ז בסימן קכ"ב ס"ק ד' ובסימן שי"ג ס"ק ד' דא"י נאמן במסל"ת לאיסור אם אין הישראל מכחישו אבל המנ"י כלל נ"ט ס"ק ז' חולק עם הט"ז ופסק דאין הא"י נאמן במסל"ת כל שאין בידו וכן יראה מהש"ך סי' שי"ג ס"ק ד' דצריך אומדן דעת דא"י אומר אמת דבלא"ה אין הא"י מסל"ת נאמן לאיסור ובנידון דידן אפשר דגם הט"ז מודה דאין הא"י נאמן דמה דאוסר הט"ז בסי' קכ"ב וכתב דא"י נאמן על כלי א"י שהוא ב"י הוא מטעם שכתב הט"ז שם בשם רש"ל דכלים אין להם חזקת היתר ובדבר שלא אתחזק לא להתיר ולא לאיסור פסק רמ"א בסי' קכ"ז סעי' ג' דעד אחד ישראל נאמן לאיסור וסובר הט"ז דה"ה שגם א"י מסל"ת נאמן וכן בסי' שי"ג גבי בכור דהבכור הי' אסור וההיתר בא ע"י א"י ואם כוון א"י להתירו נמי אסור כדאית' שם סעי' ב' וא"כ אפי' אי שתק א"י נמי לא הי' מותר ולכן פסק הט"ז דגם בזה הא"י נאמן במסל"ת לאיסור אבל בעגל הנשחט ע"י סימנים צריך לומר דחכמים החזיקו הסימנים שוודאי הוא ח' ימים דהא בספק בן ח' מחמירין כדאיתא ביו"ד סי' ט"ו וכתב הפ"מ שם בש"ד ס"ק ד' דהוי איתחזק איסורא וכיון דמתירים ע"י הסימנים ומחזיקי' דוודאי הוא ח' ימים גם הט"ז מודה דאין א"י מסל"ת נאמן לאיסור כי ע"י הסימנים הוי כאיתחזק התירא והיכא דאיתחזק התירא כתב הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ"ג וכדאית' בש"ע שם דאפי' עד אחד ישראל אין נאמן לאיסור ומיהו אי מהימן לי' הא"י אית' ביו"ד סי' ט"ז סעי' י"א דנאמן א"י ואפי' אין מסל"ת כמ"ש הש"ך שם בס"ק כ"ד בשם תשו' הרשב"א ועי' במל"מ בפכ"ד מהל' אישות שהרשב"א למד דין זה מההוא סמיא קדושין דף ס"ו ע"א ונראה לי דכיון דהרשב"א למד דין זה מההוא סמיא ושם בקדושין גבי ההוא סמיא איתא דצריך להאמין לו כבי תרי ולאו דוקא שם בקדושין דהוי דבר שבערוה אלא בכל איסורי' אמרי' דצריך מהימן לו כבי תרי כמ"ש תוס' בגיטין דף נ"ד ע"ב ד"ה אמר אביי ע"ש ולפ"ז אם באנו לאסור ע"י א"י ע"י שמהימן לי' צריך להיות קים לי' בגוי' דא"י דבוודאי לעולם לא משקר כמו שני עדים שנאמנים לכל דבר וראי' לזה מכתובות דף פ"ה ע"א דרבא הי' מאמין לבת ר' חסדא ולא הי' מאמין לרב פפא משום דלא קים לי' בגוי' ובוודאי הי' רב פפא מפורסם לצדיק ות"ח ובב"מ דף כ"ג אמרי' דמהדרינן אבידה לצורבא מרבנן בטביעת עין ולא חשדינן לי' דמשקר אפ"ה לענין עדות לא האמין רבא לרב פפא כי בעדות צריך להיות קים לי' ע"פ נסיון שוודאי לא משקר ובוודאי לא שכיח שימצא א"י שמהימן לי' בכה"ג לכן נר' לפענ"ד שאין א"י נאמן על עגל שנשחט ע"פ סימנים לאסור שאין בן ח' ימים גם תורתנו הקדושה דרכיה דרכי נועם ואם נאמן א"י בזה מכוער הדבר שאחר אכילת בשר עגל נאסור אותו ודומה לזה כתב הר"ן בפ"ק דחולין בסוגי' דרובא בשם רש"י אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטרפה ע"ש: שם כמ"ש בי"ד סי' ק"י סעי' ז' כו'. נראה לדעת הפוסקים דחמץ הוי דשיל"מ כמ"ש מג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ' וביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' ולדעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק נ"ז דאין להתיר בדשיל"מ בנפל אחד מהן לים ע"ש א"כ אין להתיר בכל מה שכתב המג"א בשם הב"ח כמ"ש הש"ך שם דבדשיל"מ לא שייך ההיתר מ"ש ק"י סעי' ז':

שם המקו"ח בס"ק ד' מביא מ"ש הח"י בס"ק ט"ז לתרץ קושי' המג"א בסי' רט"ז ס"ק ג' שמקשה על ר"י דס"ל דנבילה שנתהפכה לדבש דמותר משום דנשתנה לדבר המותר והקשה מג"א מבכורות דאמרי' דחלב חידוש ולדידי' לאו חידוש דהא נשתנה לדבר המותר ותירץ ח"י דבעינן נשתנה לדבר המותר שכבר התירה התורה כמו דבש וכתב מקו"ח מלבד שהוא דחוק לא תירץ אקושי' שני' שהקשה מג"א שם מאפרוח שנולד מביצת טרפה דנשתנה לדבר המותר דהא עופות טהורים רחמנא שרי' ואפ"ה אמרי' בתמורה דף ל"א דמותר מטעם דכל כמה דלא מסרח לא גביל משמע דאי לאו ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלי' ע"ש ולפענ"ד נראה לתרץ קושי' מאפרוח שנולד מביצת טריפה דהא שם הביצה עצמה שנולד מטריפה נמי נשתנה לדבר המותר דהא הביצים מן הכשרים מותרים אפ"ה דמפני שנתגדלה באיסור אסור א"כ ה"ה האפרוח מביצת טריפה שנתגדלה באיסור בביצת טריפה נמי אסור ולהכי צריך הגמ' לומר דכל כמה דלא מסרח לא גביל א"כ לא נתגדל האפרוח באיסור כלל כי כשמסרח הביצה לא מקרי איסור דנבילה שאינה ראוי לגר לא מקרי נבילה ואין להקשות באמת לשיטת ר"י מביצת טריפה עצמו דאסור אלמא מוכח דאע"ג שנשתנה לדבר המותר שהתירה התורה אפ"ה אסור נראה דלק"מ דדוק' נבילה בדבש שהדבש הוא ההיתר והדבש עושה וגורם לנבילה שתהי' כדבש אזלי' בתר העושה שההיתר עושה ומהפך את האיסור להיות כמוה אבל בביצה שנתגדל' בתרנגולת טרפה נמצא האיסור עושה הביצה אמרי' נמי דאזלי' בתר העושה ואסור הביצה הנעשה כמו התרנגולת העושה ולכן ס"ד בבכורות שם דחלב אסור דנעשה מדם דלהוי כמו העושה ואמרי' דחלב חידוש אבל בנבילה בדבש א"א דנעשה הוי כמו העושה מותר דדבש הוא מותר:

שם סעיף ה' המח"ש בס"ק ה' מביא מתשו' מעיל צדקה שחולק על דין זה וכתב דאגב מידלייהו לא מחמצי דהא בפסחים דף מ' גבי חצבא דאבשונא דסבר אביי סחיפא שרי דאגב מידלייהו לא מחמצי זקיפא אסור ורבא מתיר זקיפא דמי פירות אין מחמיצין א"כ י"ל דגם רבא סבר כאביי דאגב מידלייהו לא מחמצי אלא שהוסיף להתיר אפי' זקיפא ע"ש ולפענ"ד מוכח משם דרבא לא סבר אגב מידלייהו דהא שם גבי לא לחרוך תרי שבולי דאסר אביי מעיקרא אמר רבא דמותר דמי פירות אין מחמיצין וא"א דרבא סבר אגב מידלייהו לא הי' צריך רבא לומר הטעם דמותר משום דמי פירות אין מחמיצין ת"ל דאגב מידלייהו לא מחמצי ואע"ג דגם אביי הדר בי' ומתיר משום אגב מידלי' מ"מ לרבא לא מצינו דהדר ואמרי' דלא סבר אגב מידלייהו:

שם מג"א ס"ק ח' וענבים כו' ואע"ג שרמ"א כו' הכא דספק הוא כו'. ומקשה בספר הגהות ר"ע הא בסי' תמ"ז ג"כ הוי ספק שמא המחבת אב"י ואעפ"כ אוסר נ"ט בר נ"ט עכ"ל ולפענ"ד נראה לתרץ דהא בסי' תמ"ז בבישל לשם פסח בכלי שאב"י צריך המג"א שם בס"ק כ"ג לצדד ההיתר דמקרי דיעבד ע"ש ולכן לא מצטרפין הספק שמא אב"י לנ"ט בר נ"ט להתיר כי גם נט"ל מקרי איסור רק שדיעבד מותר אבל הכא שאם נתייבשו בחמה או אחר שהוסק התנור הוי היתר גמור ולכן מצטרפין לנ"ט בר נ"ט להתיר:

שם ס"ק י"ב לא כו' ואיסור משהו מדרבנן כו'. קשי' לי דביו"ד סי' ק' כתב הט"ז בס"ק א' דאי הוי ברי' אלא שאיסור ספק לא בטל וכן כתב הש"ך בסי' ק"א ס"ק ב' וכן כתב הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס דין י"ט דאם האיסור מצד עצמו ספק איסור תורה ומצד אחר בא שהוא מדרבנן לא אזלי' בספיקא לקולא ע"ש א"כ הכא ה"נ כיון דהוי ספק דאורייתא א"כ אין מועיל מצד שהוא משהו דאסור מדרבנן:

שם ס"ק י"ג אוסרים כו' דבר דעביד לטעמי' כו'. פי' מחה"ש אם תחלה נפל דבר דעביד לטעמי' דלא בטיל ונאסרה ואח"כ נפל' אותה חתיכה למקום אחר שגם הבלוע לא עביד שם לטעמי' אי הי' החתיכה נ"נ הי' צריך ס' נגד החתיכה אבל כאן דע"י משהו לא נ"נ א"צ ס' רק נגד משהו עכ"ל וצ"ע דהא הא דאמרי' דבמשהו אין נ"נ כתב הפ"מ ביו"ד סי' צ"ב מ"ז ס"ק ט"ז ד"ה אמנם הש"ך כו' דדומי' דבב"ח בעינן ובב"ח אסור רק בנותן טעם ע"ש א"כ בדבר דעביד לטעמי' ונותן טעם ביותר מס' הוי דומי' דבב"ח דהא גם בבב"ח אם מרגישין בו טעם ביותר מס' אסור כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ח כשנרגש טעמו אפי' ביש ס' פשיטא דאסור וכן משמע שם בהרב"י ולפ"ז בשאר איסורי' בדבר דעביד לטעמי' ונותן טעם נעשה נבילה דהוי דומי' דבב"ח ועי' בפ"מ בפתיחה להלכות תערובת בתחלת חלק ג' שכמה פוסקים סוברים דדבר דעביד לטעמ' מדאורייתא:

שם אם נתערב במינו ושלא במינו. פי' מחה"ש לענין דשיל"מ צ"ע דביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' פסק רמ"א דטעם בטל בדשיל"מ א"כ א"א לתרץ הגהות או"ה מרמ"א בדשיל"מ דהא מיירי בבלוע דהוי רק טעם עי' במחה"ש:

שם ס"ק ט"ז כאן כו' חסרון ידיעה. וכ"כ הט"ז בס"ק י"ד וצ"ע דביו"ד סי' צ"ח כתב הט"ז ס"ק ו' כשהספק חסרון ידיעה לכל העולם נחשב ספק וה"נ כל העולם אין בקיאין אם נתחמצה ומ"ש בספר הגהות רע"א במג"א ס"ק י"ב שכתב כיון דאיכא פלוגתא די"א דשרי בלא נתבקעו אזלי' בספיקו לקולא וכתב רע"א מדברי תוס' חולין דף צ"ז ד"ה אמר רבא מבואר דס"ל דבספק אוסר במשהו עכ"ל ולפענ"ד אפשר דגם תוס' סוברים דבלא נתבקעו דמקילין באיסור משהו כמ"ש הרב"י בשם הרמב"ם דאע"ג דהרמב"ם פוסק כמר עוקבא דבלא נתבקעו אסור אבל אין חמץ גמור של תורה אפי' למר עוקבא רק מדרבנן אסור אבל תוס' בחולין דמיירי בנתבקעו ואסור מדאורייתא רק שספק אם הוא כמעוכל והוי ספק דאוריי' ומחמירי' במשהו:

שם ס"ק ח"י אסורה כו' דהכי אשכחן בפ"ק דחולין כו' פי' מחה"ש דבחולין דף ט' ע"א בבא זאב ונטל בני מעים כיון דנשחטה בחזקת היתר ע"ש וקשי' לי דהא הכא נמי יש חזקה שלא היתה מקודם דהא בוודאי הי' הכלי מקודם בלא חטה א"כ נמי נאמר אוקמ' אחזקה וחטה נפלה לאחר מליגה כמו דאמרי' שם שהנקבים לא היו מחיים דהא אפי' ביש נקבים הרבה שלא במקום שיניו כשר כדאיתא בגמ' שם ובש"ך ביו"ד סי' כ"ה ס"ק ו' א"כ ש"מ דע"י החזקה אמרי' השתא הוא דאיתרע א"כ ה"נ נימא השתא נפל החטה ולא הי' בשעת מליגה וצריך לומר דהתם בבא זאב והחזירן כשהן מנוקבים לא אתיליד ריעות' כלל כי הנקב שנעשה אחר שחיטה אין מזיק כלל אבל הכא דיש ריעות' לפנינו דהא חטה מחומצת מונח לפנינו ועכ"פ החטה עצמה אסור וכיון שיש ריעות' של חמץ רק שמסתפקין אימת בא הריעות' אסור ולא אוקמי' אחזקה:

שם לקולא תולין. פי' מחה"ש דהא אי כלב מצוי יותר תולין בכלב ולהקל ומספק לא היינו מתירים ע"ש וצ"ע דביו"ד שם סעי' י"ג פסק דספק כלב ספק ארי מותר ואף דרמ"א מחמיר בסעי' י"ב בספק כתב הש"ך ס"ק ל"א דבהפסד מרובה נראה להקל והפ"מ כתב דמ"ש רמ"א דיש לחוש להחמיר הוא חומרא בעלמא:

שם ס"ק י"ט ואין כו' דבבשר דאית בי' פילי. וכתב בספר הגהות רע"א מ"מ מוכח דהמים נאסרים דהא בוודאי לא נכנס ממש מהחיטי לפילי כו' ע"ש לפענ"ד נראה מתשו' הרשב"א שמביא מג"א ס"ק ט"ו שכתב שלא במקום א' בלבד נוגעת החטה ועוד שמים שבעיסה מוליכין את היוצא מאותו גרגיר ע"ש ומדכתב ועוד שהמים כו' משמע שמה שכתב תחלה שלא במקום א' נגעה החטה משמע שהחטה בעצמ' אוסר בלא אמצעית המים וצריך נמי לומר להפוסקים ביו"ד סי' צ"א סעי' ז' דאסרי' בצונן בבשר שיש בו פילי ושם מיירי מאיסור שאוסר בנ"ט ולא במשהו ובנפל איסור למים בוודאי אין אוסר רק בכבוש מעל"ע:

שם ס"ק כ"ב מכח כו' משמע דאפי' נשתברה. וכתב מחה"ש והוא היפך מסברת הש"ך ביו"ד סי' פ"ג ס"ק ל' שפי' דברי הטור בבלעו שלם ועכשיו הוא מרוסק דמודה הרא"ש דהוי כנתעכל ע"ש ולפענ"ד גם הד"מ הובא בט"ז שם ס"ק י"ד סבר נמי כהש"ך דאם אינו שלם חשוב כמעוכל ע"ש וכן הבין נמי הט"ז דברי הד"מ ודעת הט"ז שם כאגודה דלא הוי כמעוכל אע"ג שנתרסק קצת ע"ש ולפ"ז צריך ע"כ לומר דגם כונת רמ"א הכא מ"ש בחטה שלימה דאם חסרה הוי כמעוכל אע"ג דתרנגולת בלעה מסתמא שלימה ודלא כאגודה וצ"ע בד"מ שהובא בט"ז שם שכתב דאם אינו שלם חשוב כמעוכל וכ"ה באשר"י הביא ב"י כאן עכ"ל ואי מיירי הד"מ בבלעו שלם ואח"כ נתרסק א"כ מה כתב וכן משמע באשר"י הביא ב"י הא מזה לא דברו האשר"י וב"י כלל בבלעו שלם ואח"כ נתרסק והרא"ש והרב"י מיירי רק בלעסו או בבלעו שלם ע"ש:

שם ס"ק כ"ז בתוך כו' דהוי נ"ט בר נ"ט כו'. וצ"ע דבסי' תנ"ב מג"א ס"ק א' כתב דאפי' קודם זמן איסורו אוסר נ"ט בר נ"ט בבישול ובהגעלה והא דשרי שם להגעיל כלי ב"י משום דאיכא הרבה טעמים מן המאכל לכלי מכלי למים וממים לכלי ועי' במ"ש שם א"כ הכא דליכא רק ב' טעמים מן המאכל לכלי ומהכלי למים והמים נתערבו בבור אוסר אפי' קודם זמן איסורו: שם וכ"כ ביו"ד סי' צ"ה. פי' מחה"ש דשם כתב הש"ך דהואיל ואינו מאכל אלא מים הוי כלכתחילה ושם בסעי' ב' כתב רמ"א דנוהגים לאסור לכתחילה דגים שבשלו בקערה של בשר לאכלן בכותח אא"כ כבר נתנן בכותח מותרים וא"כ מים דהוי לכתחילה הוי כאלו רוצה עתה ליתנן בכותח עכ"ל וצ"ע דא"כ האיך כתב מג"א ואפשר דאף הרב"י מודה לזה הא הרב"י פוסק ביו"ד שם סעי' א' דדגים שנתבשלו או נצלה בקדרה של בשר דמותר לכתחילה לאכלם בכותח וא"א כפי' מחה"ש דלהכי במים אסור משום דאסרי' לכתחילה ליתן בכותח א"כ להרב"י דמתיר לכתחילה ליתן בכותח א"כ המים מותר והאיך כתב המג"א דהרב"י מודה דהמים אסור ובדוחק אפשר לומר דהמים הוי כלכתחילה כמו שמבשל לכתחילה בקדרה של בשר כדי ליתן בכותח וזה אסור אפי' להרב"י כמו שכתב שם הש"ך בס"ק ג':

שם ס"ק ל' אחר כו' תוך התרנגולת כו'. צ"ע דבס"ק ח"י כתב המג"א דאף על גב דשכיח למצוא חטים בתרנגולים מ"מ כשמדיחים אותם לא נשאר בתוכן כלום ובפרט לצורך הפסח ולא הוי ספק הרגיל ע"ש א"כ מוכח שאפי' בתוך התרנגולת לא נשאר חיטים כי מליחה והדחה צריך בפנים כמו מבחוץ ולא דמי לקופה ששם לא הוי הדחה:

שם ס"ק ל"ג אבל כו' באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה כו'. צ"ע דבס"ק ל"א כתב המג"א דהמחבר איירי בנמצא החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה בכולם א"כ הרמ"א דקאי על המחבר מיירי נמי ביש לספק שמא נגע' החטה בכולם א"כ כל החתיכות אסורות מחמת הספק שמא נגעה החטה בהם והוי ס"ס לאיסורא ספק שמא נגעה החטה ואת"ל לא נגעה שמא יוצא מחתיכה לחתיכה וכ"כ מג"א בס"ק זה על המ"ב דאם יש לספק שמא נגע בשאר חתיכות מדינא כולם אסורים אלא שצ"ע מה שכתוב שטעונים קליפה דהא רמ"א אוסר החתיכה כולה שנמצא החטה עליו ואפשר דס"ל דרמ"א לא אסר כל החתיכה אלא בוודאי נגע ולא בספק נגע וצ"ע:

שם דלא כמ"ש האחרונים. פי' מחה"ש דמג"א מתרץ קושי' הט"ז ביו"ד סי' צ"א ס"ק ז' שמקשה על או"ה שכתב שהרא"ש סובר שאם בשלם בלא קליפה מותר שלא הצריכו חכמים קליפה אלא מצד חומרא לכתחילה משוחט בסכין של א"י דקי"ל קולף וכתב הרא"ש דלא ישחוט לכתחילה ע"מ לקלוף א"כ מוכח דקליפה אסור דיעבד דבמקום דדיעבד מותר לא חיישי' שמא ישכח ולפמ"ש מג"א לק"מ עכ"ל ולא הבינותי דהא הט"ז שם מייתי ראי' מטור יו"ד סי' א' דלכתחילה מותר ליתן לשחוט ע"מ שיבדוק והא התם כששוחט הוא לפנינו אסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק כדאיתא בטור ובש"ע יו"ד סי' א' רק כשאין לפנינו לבדקו מותר לאכול משחיטתו ואפ"ה מותר ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו א"כ ה"נ דא"א דכשהקליפה לפנינו אסור וכשאין הקליפה לפנינו דהיינו שנתערב ואין מכירין הקליפה מותר והוי דומי' דשוחט וא"כ אמאי אסר הרא"ש לשחוט בסכין של א"י על סמך שיקלוף א"ו מוכח דאע"פ שאין הקליפה לפנינו נמי אסור והש"ך ביו"ד סי' י' מדמי ג"כ הקליפה בשוחט בסכין של א"י לליתן לשוחט לשחוט ע"מ שיבדקנו ע"ש:

שם דחמץ בפסח לא בטל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז כו'. ולפענ"ד דאפי' אי הוי חמץ בטל ברוב אפ"ה אסור דלפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ה ס"ק ל"א דצריך להיות בכל הג' חתיכות לבטל החלב דאל"ה אינו בטל שמא יבשלם ויתן טעם א"כ גבי חמץ ג"כ חיישי' שמא יבשלם ואוסר במשהו:

שם ט"ז ס"ק ט"ו חטה כו' דהוי ס"ס כו' קשי' לי לדעת הרא"ש בפרק ב' דפסחים דין כ"ה וז"ל ואפי' נתבקעו נראה לי דשרי דנתבקעו לאו חמץ גמור הוא אלא קרוב להחמיץ ע"ש א"כ אפי' נתבקעו הוי ס"ס שמא עדיין לא נתחמץ ואת"ל נתחמץ שמא אח"כ נפל:

שם ס"ק ח"י לבור כו' שהי' הדבש רותח כו'. וכתב המקו"ח והוא תמוה מאד דלדבריו יש לאסור משום ספק כבוש ע"ש ואני תמה על תמיהתו דהא הט"ז ביו"ד סי' ק"ה ס"ק ג' מתיר ספק כבוש ע"ש א"כ הט"ז לשיטתי' ניחא ולפענ"ד אפשר להפוסקים דאוסרי' ספק כבוש מודים הכא דמותר דהא שם ביו"ד בסי' ק"ה סעי' א' מתיר רמ"א ספק כבוש בבב"ח משום דהוי דרבנן א"כ ה"נ הכא דאיסור משהו דרבנן נמי מותר וכמ"ש מג"א בסי' תמ"ז ס"ק כ"ו ובסימן זה ס"ק י"ד ואע"ג דמג"א בס"ק י"ט אוסר בספק אם נשרה מעת לעת כבר תמה המח"ש שם על המג"א דהא ביו"ד סי' צ"ח במין במינו ונשפך וידעי' דההיתר הי' רוב מתירין בספק אם יש ס' ע"ש ונר' דבמי דבש שקורין מע"ד יש עוד סניף להתיר כמ"ש המג"א בסי' תס"ב ס"ק ו' שנוכל לומר שנשתנו המים מברייתן ע"י הבישול והתסיסה והוי כמו מי פירות נר' דוודאי מותר דיש כמה צדדים להתיר:

תוכן העניינים

דברי צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה