אור ברסלב
דברי צבי סימן תסו

דברי צבי· רבי צבי הירש כהנא

סימן תסו

סימן תסה

מג"א ס"ק א' לא כו' דמותר ללועסן קצת קשה דבסי' תס"ה כתב מג"א בס"ק א' דלכתחלה אסור להשהותו אפי' רגע והכא מתיר ללועסן משום דאין מחמיצין מיד ואפשר דהכא עדיף כיון דלעסו הוי כאלו עסיק בי' ואינו מחמיץ ודומה לזה כתב הרב"י בסי' תס"ה דתרנגולין כ"ז שהן מנקרין אין מחמיץ ע"ש עוד י"ל דהא דאסור להשהות אפי' רגע היכא דיוכל לבוא לידי חמץ דלמא ישהה אבל בלעסו בוודאי יבלע מיד:

שם ס"ק ב' ויתן כו' משום דקשה לי' לל"ל ויניח ע"ג מכתו כו' וקשה לי דבס"ק א' כתב המג"א דללועסן ולבלען מותר וכתב מחה"ש פי' דכיון דלא בא לאשמעי' כ"א דרוק מחמיץ הו"ל לאשמעי' בקוצר דאסור ללעסן ולבלען אע"כ דכה"ג שרי עכ"ל ולפי שכתב מג"א הכא דאתא לאשמעי' שהחטים יפות למכה א"כ צריך לאשמעי' ויניח ע"ג מכתו לאשמעי' הרפואה א"כ לא מוכח דמותר ללועסן ולבלען ועוד קשי' לי למאי דמשמע מדברי מג"א דלהכי אמר לשון חכמים מרפא משום דאין צריך לומר ויניח ע"ג מכתו ומיתורא מוכח דלשון חכמים מרפא וצ"ע דבכתובות שם אית' נמי לשון חכמים ברכה לשון חכמים עושר ומייתי הגמ' מדר"ה וממתניתין והתם אין יתור לשון כלל בדר"ה ובמתניתין רק ממילא שמעת מיני' ע"ש א"כ ה"נ אע"ג דלא יתור כלל ממילא שמעת מיני' דחטים מתרפאים:

שם ס"ק ג' הואיל כו' ואפי' את"ל. המקו"ח כתב מה שמשמע ממג"א דאם רואה בהמתו אוכל' חמץ של הפקר מחויב למנעה דהא מצריך לבער מחשש שתאכל ולבבי לא כך ידמה דהא הו"ל הנאה הבאה מאלי' דאפי' אפשר ולא קא מכוין מותר כדמוכח בפסחים כ"ז וא"כ וודאי דאם רואה בהמתו אוכלת איסור הנאה דא"צ להפרישה כיון שנעשה מאליו עכ"ל ע"ש ולפענ"ד נר' דבבהמה אסור הנאה הבאה מאליו דבנדרים דף ל"ח ע"א אית' במתניתין המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ולא יזון את בהמתו ופי' הר"ן דבזן אשתו הוי הנאה דממילא ולא יזון בהמתו דמהנהו הוא ממש וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' נדרים הל' ד' שלא יזון בהמתו שכל שמוסיף בבשרה הוא הנאה שהגיע ליד ראובן וכן פסקי' ביו"ד סי' רכ"א סעי' ב' שאסור לזון בהמתו וכתב הש"ך ס"ק ט' דאפי' במזונות יתירים שהרי מעלה בדמים והו"ל הנאה גמורה ע"ש א"כ ה"נ דאע"ג דשאר הנאה הבאה מאלי' מותר אבל בבהמתו אסור וצ"ע במג"א דכתב דהוי ספיקא דרבנן א"כ סובר דהוי רק ספק משום דשמא לא ישייר ושמא לא יהא בהם ריח ושמא לא יאכל הבהמה א"כ מאי מקשה המג"א מסי' תמ"ח אדרבה משם ראי' לרמ"א דאין צריך לבערם דהא בסי' תמ"ח ס"ק י' כתב המג"א דבספק לא חיישי' ומותר ליתן לא"י בהמתו ע"ש: שם המקו"ח בס"ק ג' מקשה על הח"י שכתב דאם נסתפק אם נתלחלח במי פירות דמותר מכח ס"ס ומקשה מקו"ח דמ"מ האיך יאכלנו בפסח דאם יתן בו מים הוי מי פירות עם מים עכ"ל ונראה לי שהח"י כתב לדעת מג"א בסי' תס"ב ס"ק א' דמעט מי פירות אין אוסר ע"ש:

שם נשאלתי שבשעת טחינת הקמח לפסח נמצא למעלה על האבן הרכב לחלוחית שנמס מן השלג שנשב הרוח דרך נקבי הדפנות ולא נודע אם בא ג"כ מן השלג לתוך החור אשר התבואה נופלת שמה לטחון והשבתי דבסימן תס"ו סעי' ד' בנפל מים על קמח וא"א לאחוז מקום המלוחלח ירקד הקמח ואם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד ובנידון דידן אפשר להתיר מכח ס"ס שמא לא בא שלג על התבואה ושמא לאחר הריקוד לא נתערב בו כלום כמו שמתיר הח"י בס"ק י"ג בס"ס הדומה לזה וספק זה שמא לא בא על התבואה הוי כמו ספק על דעדיף משאר ספק כדאיתא ביו"ד סי' נ"ז ועי' במשבצות זהב בפ"מ שם ס"ק כ"א ובסי' ק"י בדיני ס"ס דין ט"ו אבל רמ"א בסי' תס"ז סעי' ב' אוסר באכילה בדגן שהי' מונח בעלי' וירדו גשמים בקצת מקומות ונתלחלח וספק על שאר מקומות וצ"ל כיון דהגשמים באים בוודאי לא הוי כמו ספק על רק שספק שמא לא בא הגשמים לכאן אבל הט"ז והח"י שם מתירים אפי' באכילה ואפשר דהכא גם רמ"א מודה דהוי כמו ספק על כיון דמסופק שמא לא בא כלל על התבואה אבל שם בוודאי נעשה ריעות' דהא נתלחלח התבואה ועוד נראה דהכא יש שלש ספיקות שמא לא בא על התבואה ושמא לא נתחמצה ושמא לא נתערב בו כלום אחר הריקוד ובמקום שיש ג' ספיקות מתיר הש"ך ביו"ד בסי' ק"י בדיני ס"ס ואפי' בחזקת איסור ע"ש ועוד נראה דלא מחזקי' ריעות' ממקום למקום כמ"ש המג"א בסי' תס"ז ס"ק כ"ה ובמקו"ח סי' תס"ז ס"ק ו' דאם נפל מעט שלג או מים על תבואה ויודע מקומו יגרוף העליונים והשאר מותר ע"ש:

תוכן העניינים

דברי צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה