דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלה כו - ב
(לסי' של"ג)
ע"ד מה שהקיל כת"ר שילך האבל (על או"א) לבהכ"נ בלילה בשביל לומר קדיש. והוא עפ"י מה שפלפל בס' בנ"א סי' ח' להתיר לכל אבל לילך לבהכנ"ס בשביל לשמוע קדיש וקדושה. והגם שלא התיר למעשה כ"א באותו חצר. וגם בפנים שם כלל קנ"ג ס"ג הניח זה בצ"ע. מ"מ בלילה סמך כת"ר למעשה עפ"י מ"ש רמ"א סי' שצ"ג ס"ב דהמיקל לצאת בלילה מפני הצורך לא הפסיד. (ובפרט שלומר קדיש הוא טובת המת וצורך גדול). הנה בתה"ד מרא דהאי דינא שברמ"א כמבואר בהדיא דהיינו דיקא כשהולך לישן לבית אחר (וכהאי גוונא) והולך יחידי כו'. אבל בהולך לבהכנ"ס מקום חבורת בנ"א אין חילוק בין יום ללילה ע"ש. (והובא גם כן במ"א סי' תקנ"ט ססק"ח) ועיין גם כן בפסקי מהרא"י סי' קל"ד מעין זה. ואף על פי שראיתי בשו"ת תודת שלמים סי' ז' שלמד מדברי תה"ד הנ"ל להתיר לשמש אבל לילך לבהכנ"ס לשמש בצורכי בהכנ"ס. (ודלא כט"ז סי' ש"פ) ע"כ צ"ל דהתם העסק הוא בע"ש טרם שמתקבצים לשם בנ"א. וכדמשמע מלשון השאלה שם ע"ש. וזש"ש ושם בבהכנ"ס מתבודד במלאכתו כו'. ר"ל דאז אין שם אנשי הקהל עדיין אבל לילך לבהכנ"ס בעת שהקהל שם הרי נראה מבואר מדברי תה"ד עצמו דאסור. וקצת י"ל דמ"ש מתבודד במלאכתו ר"ל דאף בעת שהציבור שם מ"מ במלאכתו היא לבדו עוסק ולא בחברת אנשים. משא"כ אם מתפלל או אומר קינות עם הציבור יחד כו'. ולפ"ז גם בנד"ד הרי הוא לבדו אומר קדיש אבל גם זה דוחק גדול ומנ"ל וכיון שבכל דיני אבילות. לילה ויום שוין. כמ"ש רמ"א ש"פ בשם תשובת רשב"א. (ועיי' תשב"ץ ח"ב סי' מ"ד דלחלק כו'. דברי בורות הן ע"ש). אלא שלענין יציאה מביתו. (עם שהוא גם כן דינא דגמרא). חידוש הוא שחידשו בעל תה"ד להקל בלילה. הבו דלא לוסיף בדבר שמדבריו גופא יותר משמע להחמיר. (ובלא"ה דברי הת"ש צ"ע דמשמע שם שרוצה להתיר אף ביום. והרי בתה"ד גם בגוונא דהולך לישן בבית אחר לא הקיל כ"א בלילה. והיינו שביום אסור מצד ההליכה במקום ובזמן שרבים מציין ע"ש. ואולי עיקר סמיכתו אמש"ש דאיסור יציאה אינו חמור כולי האי כמ"ש רמ"א דהיינו דוקא לטייל כו'. ובסמוך יתבאר אי"ה דגם זה אינו. והאחרונים שלנו כמו הבה"ט ובל"י וח"א העתיקו דברי הט"ז להלכה):
ומעתה נחזי במה שרצה בס' בנ"א להקל לכל אבל לילך לבהכנ"ס מצד שהוא דבר מצוה תפי' בציבור לשמוע קדיש וקדושה וברכו. ויסוד דבריו שהניח להלכה קבוע דאיסור ההליכה אינו כ"א לטייל (וכ"כ עוד שם אות ז' בפשיטות) אבל כל לצורך בין צורך הגוף כגון דבר האבד ובין לצורך מצוה שבגופו אין בו משום איסור הליכה כלל. (נראה לפ"ז שהוא כעין איסור רחיצה שאינו כ"א כשרוחץ לתענוג כו') ואם כן למה לא ילך בשביל תפילה בציבור שעל כל פנים אין לטייל ואין בו איסור הליכה כלל. ועוד שהוא מצוה רבה כדמשמע מההיא עובדא דר"א ששיחרר עבדו כו'. ועפי"ז כ' דע"כ מ"ש בשו"ע דאסור לילך לבהכנ"ס היינו לפמ"ש בסי' שפ"ד ושע"ו. דמצוה להתפלל בבית האבל. ואם כן יש שם מנין כו'. ונראה שהגורם לו לתפוס להלכה קביעה שאין איסור הליכה כ"א לטייל כו'. הוא לפי שראה בדברי הב"י שהביא בשם הנמ"י כן בסתימות ובלי חולק ואדרבה סיים ע"ז וגם הרא"ש כתב כו'. דמשמע דדברי הלכה הן. וגם ראה בדברי רמ"א שקבע בשו"ע דהא דאסור לצאת היינו דוקא לטייל או למו"מ כו'. וסבר דהכל הם דברים אחדים עם דברי הנמ"י הנ"ל ולפענ"ד לא כן הוא. דהנה בדברי הנמ"י יש סתירה גדולה. כי בגמרא איכא ב' ברייתות שנראים קצת כסותרים זא"ז שבדכ"א ב' תניא דאחר ג' הולך לבית האבל כו'. ובדכ"ג תניא שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. דמשמע קצת שא"י כלל. וכתב הנמ"י בדכ"א ב'. דההיא דדכ"ג היינו דוקא לטייל אבל לדבר מצוה שרי. וסיים דמזה נראה דמותר ללכת לבהכנ"ס כו'. ואלו בדכ"ג כתב וז"ל אינו יוצא לבהכנ"ס. קאמר וכן משמע כו'. ולא תקשה עלך דאמרינן דאחר ג"י מותר ללכת לבית האבל. דשאני הכא דשניהן בתי אבילות הן כו'. עכ"ל. מבואר דזה סותר למ"ש בדכ"א דשרי לילך לבהכנ"ס ולכל דבר מצוה. וא"ל דהתם מיירי בדליכא מנין בביתו. וכאן בדכ"ג מיירי בדאיכא מנין חדא שזה דוחק גדול למיסתם כ"כ ולינקטי לשון א' בתרי דוכתי דסמיכי ואין ענינם שוה. ועוד דלפי מש"ש דלדבר מצוה שרי ואינו אסור כ"א לטייל ודאי גם בדאיכא מנין בביתו היה ראוי להתיר לילך לבהכנ"ס. שהרי על כל פנים יש יותר מצוה בבהכנ"ס דוקא. וכדאמרינן אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבהכנ"ס כו'. (פ"ק דברכות די"ו א'). והכי קי"ל בשו"ע סי' צ' סס"ט. גם איכא משום ברוב עם כו' כמ"ש המ"א שם סקט"ו. ועל כל פנים אין זה לטיול. ועוד (והוא העיקר) דאם כן למה ליה לתרץ בדכ"ג דההיא דבית האבל שאני דשתיהן בית אבילות הן. הרי ללכת לבה"א ודאי מצוה היא וכמש"ש בדכ"א. א"ו חזרה יש כאן. דהיינו דאף שבדכ"א תי' דההיא דדכ"ג איירי בלטייל. כשהגיע למקומו בדכ"ג. ראה דהא דאינו יוצא לבהכנ"ס קאמר. וזה שסיים וכ"מ. ר"ל שכ"מ כאן ודלא כמו שעלה ע"ד לעיל. ומשמעות זו נראה דהיינו ממ"ש בברייתא זו שני' יוצא ואינו יושב במקומו. דאי לטייל מאי יושב במקומו שייך בזה. א"ו אבהכ"נ קאי וכ"כ הוכחה זו בהדי' בריב"ש רסי' קנ"ח ע"ש וכ"ה בריטב"א בדכ"ג (ונראה שיש ט"ס בנ"י שלפנינו וחסר תיבה א' וכצ"ל וכ"מ מדאמר שני' כו'. ע"ש שנ' שהוא טעות דמוכח. והיינו הוכחה הנ"ל). ולכן כדי שלא יהיה כסותר לפ"ז לההיא דיוצא לבית האבל. ע"ז סיים ולא תקשה כו' כנ"ל. ונמצא למסקנת הנמ"י אסור לכל דבר מצוה זולת לבה"א בלבד מותר מטעם דשתיהן בתי אבילות הן:
והנה בטור הביא פלוגתא בדיו הליכה לבהכנ"ס. דלהרי"ץ גיאות הולך אף בחול. ולהראב"ד אף בשבת אינו הולך. ולרמב"ן ורא"ש בשבת הולך ובחול אינו הולך. ונראה שהכל תלוי בפי' שתי הברייתות הנ"ל. דלהרי"ץ גיאות ס"ל כמ"ש הנ"י בדכ"א. דההיא דדכ"ג איירי רק בלטייל. מה שאין כן לבהכנ"ס שרי כמו לבית האבל. (ויותר מזה גם כן דאלו לבה"א רק לאחר ג' ימים ולבהכי"נ אף בתוך ג"י שרי כמ"ש הב"י) ולש"פ הנ"ל ס"ל כמסקנת הנ"י בדכ"ג וכנ"ל. (אלא שהראב"ד ס"ל דשבת ראשונה שבברייתא ר"ל שבת ממש. ולרמב"ן ורא"ש ר"ל שבוע ראשונה דהיינו בחול) ונראה דמה שדחה רמב"ן דברי רי"ץ גיאות כמ"ש הב"י היינו גם כן מכח ההיא הוכחה דלעיל מהא דאמר שני' יוצא ואינו יושב במקומו כנ"ל. וכנראה מדברי הריב"ש שם שכתב שכן דקדק רמב"ן. וזהו גם כן מ"ש הריטב"א שדברי רי"ץ גיאות אין לו עיקר בש"ס ע"ש. (ולפי זה י"ל גם כן שבד' הנ"י לאו חזרה היא אלא פלוגתא ר"ל דב' המקומות לאו מרועה אחד ניתנו דלא אליבא דחד מ"ד הן אלא בדכ"א העתיק דברי הרי"ץ ובדכ"ג דברי הרמב"ן וסיעתו. וכמדומה שכהאי גונא נמצא לפעמים בדבריו ז"ל בשגם נראה שיש ט"ס בדבריו ז"ל בדכ"א. ע"ש במ"ש ויש מי שכתב המתנחמים ואף על גב דאמרינן כי' שאין לזה הבנה. יצריך למחוק תיבת המתנחמים וכצ"ל. ויש מי שכתב דאף על גב דאמרי' כו'. וא"ש טפי שבדכ"א העתיק דעת רי"ג בשם יש מ"ש ובדכ"ג הוא דעת עצמו וכדעת רמב"ן ורוה"פ. וראיתי שגם בדברי רי"ו יש סתירה מיניה וביה וצריך גם כן לדחוק או להגיה בכעין הנ"ל בדברי הנ"י) וכיון דקי"ל כרמב"ן וסיעתו כדאיקבע הלכתא בשו"ע שם ס"ג ממילא אידחי לה ההיא לישנא שבנ"י דכ"א מהלכה שזהו כדעת רי"ג (או שזה היה רק ס"ד דהנ"י ולבסוף חזר בו בדכ"ג וכנ"ל). אלא שעדיין קשה לפי זה מה שהב"י העתיק דברי הנ"י שבדכ"א בסתימות וסיים ע"ז וגם הרא"ש כתב כו' דמשמע שדברי הלכה הן וכנ"ל. אמנם בלא"ה מה שזיווג הב"י דברי הנ"י הנ"ל עם הרא"ש כאילו הם דברים אחדים ממש. זה וודאי אינו שהרי הרא"ש (ססי' פ"ד) לא הזכיר כ"א ט"ב שמהא דהולך לבית האבל נהגו באשכנז שבליל ט"ב הולך לבהכ"נ כו'. משמע ודאי דדוקא ט ב למדו מבית האבל והיינו לא מטעם דבר מצוה. אלא משום שבט"ב הכל מתאבלים. וה"ז כלבית האבל ממש. (גם לפי תי' שבנ"י דכ"ג הנ"ל) וכן מבואר בהדי' ברא"ש פרק בתרא דתענית (סי' ל"ח) מה שאין כן בשאר ימות השנה ודאי ס"ל להרא"ש כדעת רמב"ן שאינו הולך בחול וכמבואר מדבריו שבדכ"ג (סי' צ"ג) וכמ"ש הב"י גופא לקמן א"ו ע"כ אין כוונת הב"י במ"ש וגם הרא"ש כתב כו' לומר שגם הרא"ש ס"ל ככל דברי הנ"י הנ"ל. אלא רק לענין מה דמסיים הנ"י שם וכש"כ בט"ב שכולם אבלים כו' ע"ז כתב שגם הרא"ש ס"ל הכי בזה אבל בעיקר דברי הנ"י דהא דאינו יוצא מפתח ביתו היינו רק לטייל אבל לדבר מצוה שרי. ודאי הרא"ש פלג. ע"ז וס"ל כאידך לישנא שבנ"י דכ"ג וכרמב"ן ורוה"פ וכנ"ל. ואם כן י"ל שעיקר מה שהביא הב"י בין הא דהנ"י ובין דברי הרא"ש הכל רק ללמדנו ההיתר בט"ב בלבד. וכאשר באמת קבע זה להלכה בשו"ע בא"ח סי' תקנ"ט. מה שאין כן עיקר ד' הנ"י לחלק בין לטייל לבין דבר מצוה אין זכר לזה בשו"ע כלל. ואדרבא הרי קבע בשו"ע לאיסור הליכה לבהכ"נ כדעת רמב"ן ורא"ש וש"פ (אלא שלפי"ז מש"ש שמנהגם שבכ"י קה"ת יוצא לבהכנ"ס טעמא בעי. ואולי לפי שקה"ת גם בב' וה' הוא מתקנת נביאים שבימי משה כדאיתא בפ' מרובה (דפ"ב) והיינו שמשה עצמו תקן שהוא היה הנביא הגדול כו'. ע' רמב"ם וכ"מ רפי"ב מה"ת. ולפמ"ש הב"ח בא"ח סי' תרפ"ח משמע דכל כה"ג הוי דאורייתא ממש. (ומש"ש שבתות נראה דלאו דוקא) ואף דלא קי"ל הכי אלא כדמשמע בשו"ע שם ס"ז דזולת פ' זכור ופרה לכ"ע לאו דאורייתא וכמבואר ביו"ד סי' רל"ט סס"ז בהג"ה. (ועמ"א רסי' קל"ה וברכי יוסף שם) עכ"פ תקנת משה ונביאים חמירא משאר תפי' בציבור כו' ע' לקמן אי"ה. סמך לדבר מנשיא שמת דלפרש"י במ"ק (רדכ"ג) מתפללין כאו"א בביתו (היינו ביחידות ע' רש"י שברי"ף) ולקה"ת נכנסין לבה"כ אלא שאין ראי' גמורה מזה דשא"ה שא"ל יכנסו כולם לבה"כ הרי יתבטל קה"ת לגמרי כו'. גם לא קי"ל כפרש"י אלא שמתפללי' בבה"א כדאיתא בטוש"ע ססי' דש"מ אבל סמך וזכר לדבר איכא:
ומעתה אומר שד' רמ"א בההג"ה במ"ש דהא דאסור לצאת היינו דוקא לטייל או למו"מ כו'. אינו ענין כלל לד' הנ"י הנ"ל חדא שהרי הוא כ' או למו"מ וכדומה. וזה אינו לטייל עכ"פ. ולפמ"ש רמ"א בא"ח ססי' רמ"ח בשם י"א והוא דעת ר"ת וש"פ שבטור וב"י שם. דכל לסחורה חשוב דבר מצוה. ומלשון הא"ח שם סקי"ז שכתב דרבים חולקין דלענין זה לא מיקרי מצוה משמע דבשאר דוכתי גם החולקים מודים וכ"מ באמת בראב"ן סי' ס' (שנז' בא"ר) שכתב וכי בשביל קיום מצוה יחלל שבת כו' ע"ש באריכות. דמשמע דעכ"פ חשיבא מצוה לענין שאר דברים (וא"כ גם מ"ש הב"י שם שאין כל הפוסקים מודים לר"ת דא"כ ל"ל לאהדורי אטעמא כו'. י"ל דהיינו ג"כ רק התם ס"ל כראב"ן ואף גם מ"ש שכ"מ מדברי הרי"ף ורא"ש שכתב דה"ט דלדבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג דא"מ העוסק במצוה כו'. ואי הולכי' בסחורה חשיבי עוסקי' במצוה א"כ פטרת את כל העולם ממצות כו'. ודאי שיעור דבריו להוכיח דהתם לא איירי' בהולך לסחורה מדתלי טעמא בהא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ובזה פשיטא לי' דגם לר"ת אין הדין כן בעוסק בסחורה כו'. וא"כ בשאר דוכתי אין ראי' שיחלקו על ס' ר"ת). וכ"מ במ"א סי' תקל"א סק"ז שכתב בפשיטות. דאם יצא להרויח מיקרי מצוה והרי קאי התם אדברי הב"י בשו"ע (שהשמיט הא דר"ת בסי' רמ"ח). משמע דס"ל דבזה הכל מודים לר"ת ובהגהות שבסוף המרדכי פ"ק דשבת (דפ"ה ע"ב) כתב שרי"ה וראבי"ה החזיקו דבריו (היינו ד' ר"ת ע' חי' אנשי שם שבפנים במרדכי דע"ח ע"ג אות ה') מר"פ וא"מ לשוט לכ"ע כו' למזונות לכ"ע מותר כו' והיינו הך דינא שבסי' תקל"א. (דהבא ממדה"י בחה"מ מותר לגלח). ולכאורה מהא דשרי לגלח אין ראי' כ"א דחשיבא יצא ברשות. אבל מנלן דחשיב מצוה. אלא שצ"ל דס"ל כהראב"ד שבעור שם דע"כ מיירי התם ביצא מא"י לחו"ל. וע"כ להרויח אליבא דר"י ולשוט לכ"ע חשיבא שלא ברשות. ומשום דאסור לצאת מא"י לחו"ל. ומינה דלמזונות לכ"ע ולהרויח אליבא דרבנן חשיבא מצוה מדשרי לצאת בגין זה מא"י לחו"ל (וע' תו' פ"ק דע"ז (י"ג) ד"ה ללמוד דמסתפקי' אי יוצאו' מא"י לחו"ל לכל המצות או דוקא למצוה חשובה כו' ע"ש. אבל עכ"פ מצוה בעי' ועיין רמב"ם הלכות מלכים פ"ד הט'). וזהו ג"כ כוונת מ"א במ"ש דמיקרי מצוה. ולכאורה הי' סגי שיאמר דה"ז יוצא ברשות. אלא לפי שקאי אדברי השו"ע שפסק כהראב"ד דאיירינן ביוצא מא"י לחו"ל. וע"כ אי לאו דחשיבא מצוה הי' אסור לצאת. והחולקי' על ר"ת אם נאמר דס"ל דההיא דר"פ א"מ לא מיירי ביוצא מא"י לחו"ל דלא כהראב"ד. ואשר ע"כ אין ראי' מהתם דחשיב מצוה וכנ"ל. א"כ לא קי"ל כוותייהו. שהרי כהראב"ד קי"ל. ואם נאמר דל"פ אר"ת כ"א בההיא דסי' רמ"ח. ובשאר דוכתי הכל מודים א"ש טפי. ועכ"פ השו"ע שבסי' רמ"ח השמיט הא דר"ת ובסי' תקל"א פסק כהראב"ד נראה דע"כ צ"ל דס"ל כנ"ל דלענין שאר דברים חשיב דבר מצוה. וכמבואר מדברי המ"א וכנ"ל. (אך בריב"ש סי' ק"א (רי"ט ע"א) ראיתי שכתב להיפוך ממש היינו שגם ר"ת לא הקיל כ"א מפני קולת האיסור בההיא דסי' רמ"ח. משמע דלשאר מילי גם ר"ת מודה דלא חשיב דבר מצוה (וכן משמע במ"א גופא סי' רמ"ח סקי"ז וצ"ע) אמנם מד' ראב"ן) ומדברי רי"ה וראבי"ה שבהג"מ הנ"ל נראה ודאי דלס"ל הכי וכנ"ל) ועכ"פ איך שיהי' בנד"ד מובן שמדברי רמ"א שכתב או למו"מ כו'. א"ז ענין לדברי הנ"י הנ"ל דעכ"פ ל"ד מו"מ לטיול). ועוד בלא"ה גם אילו לא הי' כתב ברמ"א או למו"מ. כיון שלא פי' היתר לדבר מצוה אלא סיים אבל אם שלח מושל אחריו כו'. עד כגון דבר האבד. מבואר שאין זה ענין לד' הר"י הנ"ל. וכל עיקרו לא בא אלא להתיר הני גווני שפרט. ומקורם הוא כמ"ש במ"מ שבהג"ה דהא דשלח מושל אחריו הוא מהמרדכי שבד"מ. והך דדבר האבד הוא מהתוס' (דכ"ש) שבב"י. ואם נאמר שמעצמנו נלמד מדברים אלו להקל ג"כ לדבר מצוה. (כדמשמע בס' בנ"א במה שכתב כשם שהתירו לו כו'). נראה וודאי דזה אינו דהא דשלח מושל אחריו הוא ע"א לגמרי וי"ל שיש בזה מעין ס"נ וכה"ג. וגם מהך דדה"א אין ראי שהרי גבי חה"מ מצינו שהתירו בדבה"א אפי' מעשה אומן כברסי' תק"מ עמ"א שם סק"ב וסק"ז ובכ"ד. ואלו לצורך מצוה אסור מעשה אומן כמ"ש רמ"א סי' תקמ"ד סס"א. וגם גבי אבילות הרי מלאכת דבה"א ע"י אחרים לכ"ע מותר. וגם יש מתירים להאבל עצמו. כבסי' ש"פ ס"ה ואילו לצורך המועד אפי' ע"י אחרים אסור כמש"ש ס"י. (ולכאורה ה"ה לכל דבר מצוה) ובלא"ה נודע מ"ש הפוסקים שאין ללמוד ולדמות גזירת חכמים זל"ז. וכמו אין מדמין בשבותין עמ"א סי' ש"ז סק"ז (וע' ג"כ בתשובות המיוחסות סי' קכ"ז מזה) והן אמת דבמ"ש רמ"א אי שצריך לילך בדרך. צ"ע קצת דמשמע דכל שצריך ואינו לטיול שרי. דדוחק לומר דמ"ש לבסוף כגון דבר האבד קאי גם ע"ז אם לא שנגיה וכגון כו' בוי"ו. וקשה להגיה כל ס' השו"ע וגם בלבוש הגי' כן. וגם ממ"ש או לשאר דברים הצריכים הרבה מדהוסיף כאן תיבת הרבה. משמע שדוקא בש"ד בעי' שיהו צריכים הרבה דוקא ושע"ז בלחוד קאי האי סיומא כגון דבה"א. משא"כ בהולך לדרך ל"ב דבה"א אלא כל שצריך שרי. אבל מ"מ אין זה ענין לנ"ד שהרי ע"כ צ"ל לדרך שאני. וי"ל דהאי שצריך לילך בדרך ר"ל שהוא כבר בדרך וע"כ נצרך לו לילך לביתו. ולפי"ז אפשר שלמד זה ממ"ש התוס' שם אליבא דרש"י לענין למכור סחורתו שהולך טרם שנודע לו מהאבילות כו' ע"ש. גם קצת דוגמא לדבר ע' ש"ג רפ"ח דעירובין הובא במ"א סי' תט"ו (אע"ג התם מערבין גם לדבר מצוה משא"כ הכא לפי הנ"ל מ"מ עכ"פ שמעי' דבכה"ג חשיב צורך גדול והא כדאיתא כו') ואפשר נמי דמיירי כשהוא באמצע הדרך שלא בבית (או שא"א לו להפרד משיירא) וכה"ג בענין שא"א לו להשאר שם (ועיין מהרי"ק שנ"ג). אמנם יותר נלפענ"ד לפרש ד' רמ"א בזה כפשוטו דכל שצריך לילך לדרך אפי' מביתו שרי ואפי' שלא בדבה"א. ולקח רמ"א זה מדברי הסמ"ק שבב"י ע"ש דמשמע בהדיא מלשונו דמחלק בין כשהולך בתוך העיר להולך חוץ לעיר ומקור זה הוא מהא דתניא התם (דט"ו ב'). יצא לדרך נועל כו'. והרי שבת ראשונה א"י מפתח ביתו. ע"כ מחלק דהאי דא"י היינו בתוך העיר אבל בדרך חוץ לעיר שרי וסברא זו נז' גם בדברי התוס' שם (דכ"ז) ע"ש אלא שסיימו ושמא דוקא בדבר האבד כו'. ופסק רמ"א כסמ"ק בזה כיון שגם התוס' מסתפקי' עכ"פ. (ובלא"ה הלכה כדברי המיקל באבל). וטעם החילוק בין עיר לדרך נראה דהיינו משום שבדרך אין רבים מצויים כמו בעיר. וכעין שמחלק בעל תה"ד בין יום ולילה כנ"ל ועוי"ל דכל לדרך חשוב צורך גדול מסתמא סמך לדבר עמ"א סי' צ' סקל"א:
ומעתה אבוא לדברי תשובת הרא"ש כלל כ"ז שבש"ך שם סק"ג (שנזכר ג"כ בס' בנ"א שם) שמזה משמע שחייב בכל מצוה שבגופו. וא"כ גם הליכה לבהכנ"ס בגין תפילת הציבור ג"כ בכלל. אך באמת יש להבין בדברי הרא"ש אלו דלכאורה משמע שרוצה לחלק בין מצות שבגופו לבין מצות ג"ח לילך לחופה וכה"ג. שאינם כ"א לצורך אחר כו'. ולכאורה אינו מובן כ"כ הסברא והטעם לחלק ביניהם שהרי גם מצות ג"ח נהי שהוא לצורך אחרים אבל המצוה עלי' דידי' ועל גופו רמיא. (והגם שמצינו בגמרא מחלקי' בין חובת הגוף לחובת קרקע (קידושין ל"ז) אע"ג דגם המצות דחוה"ק עלי' דידי' רמיא. ש"ה שהוא לענין שיהיו נוהגין בארץ. שבזה מילתא דסברא היא לחלק ביניהם כמובן. אבל לא לענין קולא וחומרא). אלא שמצינו בא"ח ססי' ל"ח ויו"ד סי' רפ"ה בהג"ה שתפילין קודם למזוזה דמצוה שהיא חובת הגוף עדיפא. והוא מדברי הרא"ש בה"ת (סי' למ"ד) עפ"י הירושלמי ע ש ופשטא דמילתא משמע דצ"ל דעם היות שגם מזוזה המצוה מוטלת על גוף האדם מ"מ יש חילוק במקום שהמצוה נפעלת בו שמצוה שמקומה ועניינה חל על גוף האדם ממש כתפילין חמירא ואלים כחה ממצוה שמקום שהיא נפעלת בו חל על דבר אחר שחוץ מגוף האדם. כמזוזה על פתח הבית. וכן מבואר מד' הלבוש בא"ח שם שכתב שזו מצוה שבגופו וזו מחוץ לגופו. וכן מבואר מד' בה' ביו"ד שם וע"ש שכתב עפי"ז דתפילין קודם גם לסוכה. מפני שהיא חובת הגוף יותר דהיינו ללבוש כו'. ולפי"ז הי' נראה שגם בנ"ד י"ל עד"ז דמצוה שהיא לצורך עצמו וגופו עדיפא ממצוה שהיא לצורך אחרי' כגמ"ח. (עם שהיא נפעלת ע"י עצמו וגופו כהליכה לחופה כו'). אמנם בתשובת הגאון רע"ק איגר זצוק"ל סי' ט' ראיתי שכתב על ד' ב"ה הנ"ל ששגה מאד בכוונת רמ"א כו' אלא דכוונת רמ"א דתפילין חובת הגוף שהוא מ"ע שהחיוב מוטל על הגוף לעשותו וא"א למצוא טצדקי למפטר מחובתו משא"כ מזוזה כו' ע"ש. משמע דלא מסתברא לי' ז"ל כלל שיהי' חילוק בין כשהמצוה נעשית בגופו ממש לבין חוץ מגופו. כ"א שהחילוק הוא בין מצוה חיובית לבין מצוה סתם שאינה חיובית כו'. (ולשון חובת הגוף ר"ל חיובית כו'. ואינו מענין חובת הגוף וחוה"ק שבגמרא דקדושין הנ"ל. אלא מעין חובת גברא שבמנחות (מ"א) עם דל"ד ממש דציצית לאו חיובית היא כו'. מ"מ הלשון הוא מלשון חיוב ולאפוקי מחובת מנא. ולפי ז הי' נראה גם בנד"ד יתפרש דברי תשובת הרא"ש עד"ז במה שחילק בין מ"ע שבגופו כו' לב] לילך חופה כו' בשביל גמ"ח. ור"ל דמצות ג"ח לא רמי' עלי' בחיוב גמור ממש כולי האי כו'. והרי נק' מצוה שאפשר להעשות ע"י אחרים כו'. ואם החילוק הוא עד"ז י"ל שגם הליכה לבהכנ"ס לאו חיובית ממש היא כולי האי וכדלקמן אי"ה. אך על האמת שם לא ידעתי מאין פשיטא לי' להגאון זצוק"ל לפרש כן בכוונת רמ"א ולכתוב על הב"ה ששגה מאד. דלפענ"ד פשט לשון חובת הגוף מורה יותר לפי' הב"ה (והלבוש) ועוד שבאמת לשון הרא"ש דה"ת אינו כלשון רמ"א אלא ז"ל דמצוה דגופא עדיף. ולשון זה נראה שאינו סובל כלל פי' הגאון ז"ל. כ"א פי' הב"ה ולבוש. ועוד והוא העיקר דלשון הרא"ש הוא ממש כלשון הגמרא קידושין (כ"ט) גבי פדיון הבן דאמרי' הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו. מ"ט מצוה דגופא עדיפא. והתם נראה וודאי דר"ל שזה פדיון דגופו ממש וזה פדיון דבנו ולא גופו אבל לענין חומר החיוב נראה וודאי דשניהם שוים. (ודוחק גדול לומר שמעיקרא היה יכול שלא לישא אשה ולהוליד בן כו'. בשגם שהרי הי' מחויב בפ"ו כו') וא"כ נראה וודאי דגם הרא"ש בה"ת שכתב ג"כ באותו לשון ממש כוונתו ג"כ עד"ז. והיינו דתפילין מניח בגופו ומזוזה בבית ולא בגופו כו' כנ"ל. (ובהא אש"נ דל"ק על הרא"ש איך הכריע נגד מסקנת הירושלמי בסברא בעלמא עב"י ובהגר"א שתמהו ע"ז ולפי הנ"ל י"ל דה"ט שזוהי באמת סברא דגמרא דידן. וז"ש הרא"ש דמצוה דגופא עדיפ' ר"ל דהכי קי"ל בגמרא דידן הנ"ל. ואפשר נמי דס"ל דמה שאמר בירושלמי שם שכן נוהגת במפרשי הים כו' מרמז ג"כ לומר שהיא בגופו כו'). (שוב ראיתי שיש לעיין ברא ש פ"ב דברכות) ססי' יו"ד בחילוקו בין תפילין לציצית, וז"ל שזהו מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית אינו בגופו אלא שחייב בבגד כו'. ואם לא ילבישנו עתה ילבישנו אח"ז (כנראה שיתפרש ג"כ בב' אנפי כו'. וצ"ע אי"ה). גם בגוף הסברא א"י כעת אם נמצא כה"ג שיהי' עדיפות למצוה שהיא חיובית מעיקרא על מצוה שמעיקרא לא היתה חיובית ממש אף שעתה כבר נתחייב בה חיוב גמור כמו מזוזה אחר שקנה בית (דבהכי קיימינן) דלכאורה מאי נ"מ במה שכבר עבר כו'. (ודוחק לומר שיכול למכור הבית). משא"כ החילוק בין כשהמצוה היא בגופו או בחוץ לגופו הרי נזכר בגמרא לפי הנ"ל. ומ"מ כאן אם נפרש ע"ד פי' הגאון ז"ל. י"ל דמיירי בשיש על המילה והחופה כל צרכם וה"ז אפשר להעשות ע"י אחרי' ואינה חיובית כלל. ול"ד בוודאי לתפילין וכה"ג. אלא שלשון היינו דוקא במ"ע שבגופו משמע יותר כפשוטו שהחילוק הוא בין מ"ע שהם לצורך גופו לבין גמ"ח שהוא לצורך אחרים כיון שמצינו עכ"פ שיש חומר בזה וזה בכה"ג. (ומה גם לפי' הנ"ל מגמרא דקדושין. לכאורה ה"ז דומה ממש לנד"ד שהרי מעשה הפדיון דגופו ודבנו המה שוים ממש. רק שזה לצורך עצמו וזה לצורך בנו. וה"נ יש לחלק בין הליכה לבכה"נ להליכה לחופה עם שבמעשה שניהם שוים אלא שזה לצורך עצמו וזה לצורך החתן. ומה גם שי"ל ג"כ שההליכה לבהכנ"ס סוף פעולתה הוא שמיעת הקדושה באזניו וה"ז נפעל בגופו משא"כ סוף פעולת הליכה לחופה היא רק שמחת החתן וכבודו כו'):
אמנם באמת לפענ"ד שני הפירושי' לא יתכנו כאן בדברי תשובת הרא"ש הנ"ל. שהרי חשב במ"ע שבגופו ציצית ותפילין ולמול את בנו. וא"כ אם נפרש פי' מ"ע שבגופו ע"ד פי' הגאון ז"ל. ר"ל חיובית יקשה ציצית שאינה חיובית כדאיתא בגמרא וטוש"ע א"ח סי' כ"ד וכמ"ש הגאון ז"ל עצמו שם. ואם נפרש האי בגופו ע"ד לשון הגמרא דקדושין הנ"ל קשי' למול את בנו. דה"ז כפדיון בנו. דל"ח מצוה דגופי' בגמרא שם. וגם בגוף נ"ד. אם באנו להקל לילך לבהכנ"ס מכח דחשיב כמצוה דגופי' שברא"ש א"כ נתיר גם בדאיכא מנין בביתו. שהרי מ"מ עדיין יש מצוה לילך לבהכנ"ס דוקא. כדאיתא בגמרא דברכות ושו"ע א"ח סי' צ' ס"ט וכדלעיל. ולענין דהוי מצוה שבגופו הכל שוה. והרי מדברי הרא"ש גופא פ' א"מ (סי' צ"ג) מבואר שאינו הולך לבהכ"נ וכמ"ש הב"י וכדלעיל). ועוד בר מכל דין מעיקרא דדינא קשה הדבר להאמר שהרא"ש בתשו' בא לחלק בין מצוה למצוה. כיון שעיקרו בא שם לתרץ דלא תקשה מהא דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה (והוא תלמוד ערוך בברכות די"א וכ"ד. וצ"ע שלפה"נ לא נזכר מזה בשו"ע). א"כ מנא לי' להמציא חדשות לחלק בין מצוה למצוה. הרי סתמא אמרו דחייב בכל המצות כו'. דמשמע כולם ומאן פלג להו. ועוד קשה טובא (להיפוך) מאי קשי' לי' אהא דאינו יוצא מפתח ביתו. (אפי' למצוה לחופה וכה"ג שהזכיר שם) מהא דאבל חייב בכל המצות. הלא בפשיטות י"ל דהא דאבל חייב היינו בביתו. (וכמו תפילין וכה"ג שהזכיר הוא שיכול לקיימו בביתו). אבל לצאת מפתח ביתו אינו יוצא אפי' בשביל מצוה (לחופה וכה"ג) ואי משמע לי' לישנא דכל המצות דאתי לרבויי הכל ואפי' לצאת בגינם. כש"כ שאינו סובל לישנא דכל לעשות חילוקין במצות גופייהו בין אלו לאלו כו'. לכן נלפענ"ד דע"כ לומר דבאמת אין כוונת הרא"ש כלל לפלס. ולחלק בין מצוה למצוה. כ"א כוונתו ג"כ ע"ד הנ"ל. לחלק בין בביתו לבין לצאת החוצה. ומ"ש היינו במ"ע שבגופו. ר"ל דאילו שנעשים בגופו כציצית ותפילין הרי יכול לקיימן בביתו ביחידי וז"ש אבל לילך למילה כו' בשביל גמ"ח אין לו לצאת מפתח ביתו. האי בשביל ג"ח לאו דוקא. וכאילו אמר בשביל מצוה אין לו לצאת. (ותיבות אלו בשביל ג"ח אינו נמשך למעלה כלומר אבל לילך כו' בשביל גמ"ח. דלפי"ז משמע שבא להטעים מצד גירעון כח מצות ג"ח (שאינו בגופו וכה"ג) אלא נמשך למטה כלומר בשביל גמ"ח אין לו לצאת כו'. וה"ז כאלו אמר בשביל המצוה (דג"ח) אין לו לצאת כו' כנ"ל) ובדין הוא דהל"ל בקצרה הייני דוקא בביתו. אבל לא לצאת כו'. אלא שאפשר שהשואל שהקשה לו מההיא דאבל חייב בכל המצות. היתה סברתו שמלשון כל משמע שהכל בכלל ושא"כ נכלל בזה גם אותן מצות שא"א לקיימן בביתו. ע"ז השיב דז"א אלא דהיינו דוקא באיתן מצות שבגופו. ושיכול לקיימן בביתו) כו' שוב ראיתי ברי"ו נכ"ח ח"ב (דקפ"ג ע"ב) דלמ"כ אלא החילוק בין מצות גופו לבין גמ"ח כפשוטו ע"ש וצ"ע. וקצת י"ל עוד דהאי בגופו הוא לשון יחידות וסמך לדבר מהא דאמרינן אמ"ש אם בגפו יבוא וגו'. יחידי נכנס כו'. וקידושין ד"כ) ופירש"י משמע לי' בגפו לשון בגופו ומפרש כו' בגופו יחידי כו'. ע"ש. והכל דוחק. אבל לפה"נ ע"כ לסבול קצת דוחק בדברי הרא"ש אלו. ועיקר הדוחק עוד מה שלפי הנ"ל משמע דגם תפילין וכה"ג אין האבל חייב כ"א לפי שיכול לקיימן בביתו. משמע דאי איתרמי שא"י לקיים בביתו יתבטל מתפילין ומילת בנו וכה"ג. וז"א דגם במילת אחרים קי"ל דאי ליכא מוהל אחר בעיר יוצא האבל וכן בכל המצות שא"א בלי האבל כמ"ש רמ"א בהג"ה (שם ס"ג). ואילולי דמסתפינא הי' משמע לי דבאמת הרא"ש חולק ע"ז ואין ראי' מהא דתניא בא"ר. והובא שם ס"א דאם אין כדי מטה וקובריה יוצא אפילו ביום ראשון. די"ל דהתם שאני דעכ"פ הוא במקום אבלים אשר ע"כ אחר ג"י יוצא אחר המטה אפי' יש בלעדו כו'. (וכדלעיל בשם הרא"ש דהאי טעמא דיוצא לבית האבל וכן בט"ב). ואדרבה לכאורה לפמ"ש רמ"א דיוצא לכל המצות שא"א בלעדו. והיינו עפ"י מ"ש הב"י. אהא דא"ר הנ"ל דפשוט הוא שהרי אבל חייב בכל המצות כו'. א"כ קשה באמת מאי אתי לאשמועינן בא"ר גבי קבורה דוקא. אלא שקשה להמציא חדשות נגד הב"י. ורמ"א בשו"ע. ומוטב נסבול דוחק בדברי הרא"ש. אבל זאת עכ"פ נראה וודאי דא"א ללמוד מדברי הרא"ש אלו קולא לענין לילך לבהכנ"ס וכה"ג (דבר שאינו חיוב גמור כולי האי) מצד שהוא מצוה דגופא כו'. וככל הנז"ל ואין להאריך יותר בדתוקי'):
ומעתה אבוא למ"ש בס' בנ"א ועוד כו'. עד חזינן שהוא מצוה רבה (עם שאין נ"מ כ"כ דאין לנו לשקול בין המצות כו'). הנה כבר נודע מ"ש מהרי"ל בה' עירובין כמפקפק אי שרי לערב ע"ת בשביל לילך למנין ונ' דלהתפלל בעשרה אינה כ"כ מצוה כו'. אבל בית המשתה מצוה הוא כו' ע"ש. ובתשובת חו"י סי' קי"ב הביא זה וסיים וחלילה לנו למעט במ"ע (ר"ל דס') של ונקדשתי כו'. עכ"ז אינו מ"ע דרמי' עליו כו'. (וע"ש שהביא דאין מדמין בשבותין ושכמ"כ אין ללמוד מדחיות דבר לדבר שבקל יש צד חומר או צד קל המבדיל כו'. וגם בסוף התשובה כתב דאין לנו מאזני צדק בזה. (ויש להעיר ולעיין בהא דאיתא פ"ק דמ"ק ט') דמצות שא"א ע"י אחרים כתב אורח חיים פן תפלס ע"ש בפרש"י. ורש"א בח"א) והגם שהמ"א סי' תט"ו כחולק על מהרי"ל בגוף הדין לענין ע"ת והכריע דוודאי שרי. י"ל דמ"מ אין ראי' כ"כ שיחלוק עמ"ש מהרי"ל שאינה כ"כ מצוה ושלילך לבית המשתה הוא יותר מצוה. אלא דלענין ע"ת שאני דאף דאין מערבין אלא לדבר מצוה קילא טובא. ולא בעי' מצוה כולי האי. ותדע שהרי פ"ג דפסחים (מ"ט) תנן ההולך לשחוט את פסחו כו' ולאכול סעודת אירוסין כו'. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור כו'. ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד והקשה הרא"ש אהא דלשבות שביתת הרשות מהא דקי"ל א"מ אלא לדבר מצוה ותי' בשם הירושלמי דמיירי בהולך אצל רבו וכה"ג מעין זה כ' התוס' שם הרי דמה שנק' מצוה לענין ע"ת. נק' רשות לענין ביעור חמץ. משא"כ לאכול סעודת אירוסין הרי חשיבא מצוה גם לענין ביעור. וה"ה כל סעודת מצוה. כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' חמץ ומצה ה"ט והכי קי"ל עמ"א סי' תמ"ד סק"י. ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל שם. א"כ גם הליכה לבהכנ"ס אף לפמ"ש המ"א דמערבין בשבילה. אכתי י"ל דבהא מודה למהרי"ל דלאו מצוה גדולה היא כולי האי ושלילך לסעודת מצוה יותר מצוה. (וגם מהרי"ל עצמי לא חלק על סמ"ק ואגודה בגוף הדין דמערבין בשביל זה. אף שנראה כמחליט שאינה מצוה כ"כ כו'. וי"ל דהיינו מטעם הנ"ל במצוה דלגבי ע"ת קילי טובא) ובאמת עם היות שלכאורה הוא ענין תמוה לומר שלילך לסעודת מצוה יותר מצוה מלילך לבהכנ"ס. המעיין בגמ' יראה שעם היות שהפליגו הרבה במעלת בהכנ"ס ותפילה בציבור. נמצא ג"כ לפעמים שהקילו בזה. וכהא דפ"ק דברכות (ז' ב') דא"ל ר"י לרב נחמן לכנפי למר עשרה ולצלי א"ל טריחא לי מילתא הרי דמשום טרחא בעלמא נמנע מתפי' בציבור וכן מה שא"ל לא יכילנא לבוא לבהכ"נ פירש"י שתש כחו והיינו אף בלי אונס חולי ממש כמ"ש מ"א סי' צ' סקט"ז. ושם פ"ד (כ"ח ב') דא"ל אביי לרב אויא איבעי' ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד. והיינו רק משום דחלש לבו (או תש כחו כנ"ל ע' שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל) אף בלי אונס ממש. כמ"ש מ"א שם סקכ"א. מכ"ז נראה שאין לתמוה כ"כ אמ"ש מהרי"ל דאין מצוה כ"כ כו'. ודלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בעשרה. ור"ל דרך חיוב גמור (מלבד שאין דבריו ז"ל צריכין חיזוק כידוע כמה רב גוברי'. אשר כל מנהגינו נתיסדו על פיו ז"ל):
ומעתה כיון שנסתרו כל יסודי ס' בנ"א מה דלא מסתבר ליה שיהיה אבל אסור לילך לבהכנ"ס כגון תפילת הציבור. ודאי מעתה אין לנו להוציא סתימות דברי השו"ע מפשטן וסתימתן במש"ש ס"ג דאין האבל יוצא לבהכנ"ס בחול. דוודאי היינו אף בדליכא מנין בביתו. וגם הבנ"א לא הי' עולה ע"ד להוציא דברי השו"ע מסתימתן ופשטן כ"א לפי שחשב להכרח גמור כיון דס"ל שאין איסור הליכה כ"א לטייל כו'. ובפרט דסבר בהכנ"ס מצוה רבה ביותר כו' כנ"ל. אבל כיון דכ"ז אינו כנ"ל דוודאי דאין לנו להוציא מפשטן וסתימתן חנם. גם בלא"ה מ"ש הבנ"א דקאי הכא בשו"ע לפמ"ש בסי' שפ"ד ושעוד דמצוה להתפלל בבית האבל הוא דחוק ורחוק שהרי בטוש"ע לא נזכר מזה כלום. וגם בב"י לא מצאתי זה כעת). (וגם מדברי רמ"א משמע שא"ז כ"א למצוה ומנהג בעלמא. ועיקרו רק במקום שמת שם ולא במקום האבילות כו' ע"ש) ואיך נאמר שהב"י וטוש"ע סי' שצ"ג קאי אמנהג שלא הזכיר הוא כלל. אלא וודאי קאי גם בדליכא מנין בביתו:
ועוד הרי הרי"ץ גיאות שבטור שם דס"ל דגם בחול הולך לבהכנ"ס היינו משום דלמד דרך ק"ו מההוא דהולך לבית האבל אחר ג' ימים. וס"ל דלבהכנ"ס יש חיוב יותר ומותר אף בתוך ג"י כמבואר בב"י. והרי לפי משנת"ל מדברי מהרי"ל נהפוך הוא. דודאי כמו שלבית המשתה ס"ל דיותר מצוה מלבהכ"נ ה"ה לבית האבל דבכ"מ בית המשתה ובית האבל שוין הן וכמו לענין אין מערבין אלא לדבר מצוה וכמפורש שם במשנה רפ"ח דעירובין. ואדרבה הרי מקרא מלא נאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז'). ועיין רמב"ם פי"ד מהלכות אבילות ה"ח וטוש"ע יו"ד סי' ש"ס (וע"ש בכ"מ וב"י בשם א"ר) וא"כ כדי שלא להפליג המחלוקת יותר מדאי יש לנו לומר דדברי הרי"ץ גיאות אינו אלא בדליכא מנין בביתו עכ"פ (ומהרי"ל גם בכה"ג מיקל כמבואר בדבריו ז"ל שם) אבל בדאיכא מנין בביתו ודאי לכ"ע לא חמירא כולי האי הליכה לבהכ"נ דוקא. וא"כ רמב"ן ורא"ש וסיעתם החולקים על רי"ג וודאי היינו אף בכה"ג דליכא מנין בביתו. והן אמת שראיתי בד' ריטב"א (לדכ"ג) שכתב ליישב המנהג שנהגו בימיו לילך לבהכנ"ס גם בחול. מפני שבזמן הזה ישראל מועטים וא"י להתפלל עם האבל בביתו כו'. וכדי שלא ימנעו מתפילה בציבור הקילו ומזה משמע קצת שמה שמעיקר דין הגיערא א"י מפתח ביתו אף לבהכנ"ס היינו לפי שבימיהם היו מתפללים בבית האבי אבל מ"מ נראה שלא כ"כ אלא ליישב המנהג שנהגו בימיו והוא נתייסד עפ"י דברי הרי"ג כמבואר בדבריו ז"ל שם. אבל רוה"פ שלא נחו דעתם באותו מנהג ודחו דברי. הרי"ג. וכוותייהו איקבע הילכתא בטוש"ע. היינו אפי' בכה"ג שאין מתפללין בבית האבל. והנה עפ"י דברי מהרי"ל הנ"ל דלבית המשתה יש יותר מצוה מלבהכנ"ס אפילו כדי להתפלל בעשרה. כבר נתבאר דלפ"ז ה"ה או כ"ש דלבית האבל ג"כ יותר מצוה מלבהכנ"ס. א"כ יש להוכיח בפשיטות ג"כ. מדברי הנ"י שבדכ"ג (ונ"ל דהכי קי"ל). וכן מדברי הרא"ש ד"פ בתרא דתענית. דלפירושם האי דהולך לבית האבל היינו רק משום דשתיהן בתי אבילות הן. משמע דבל"ז משום מצוה לחוד גם לבית האבל הי' אסור לילך א"כ כ"ש לבהכנ"ס. אף בדליכא מנין בביתו. (ואי קשי' להיפוך כיון דלפי"ז לבית האבל יש יותר מצוה מלבהכנ"ס מאי קשיא ליה להנ"י בדכ"ג מהא דהולך לבית האבל אהא דאינו יוצא מפתח ביתו אף לפ"מ דמשמע ליה דהיינו גם לבהכנ"ס כדלעיל. (ואפילו אי משמע ליה דהיינו גם בדליכא מנין בביתו) ולמה ליה להמציא סברא חדשה דלבית האבל הטעם משום דשתיהן בתי אבילות הן. לק"מ דלפי האמת לא ס"ל להנ"י כלל לחלק בין מצוה למצוה. אלא אי דלכל דבר מצוה שרי. כדהוי סד"א בדכ"א. או דגם לכל מצוה אינו הולך. וע"כ לבית האבל שאני כו' כדמסיק בדכ"ג):
והנה ב"ס בנ"א גופא כתב שבא"ח סי' תרצ"ו במ"א סי' ק"ח וסק"י משמע דמתפלל ביחידי. ולפענ"ד לא מדברי המ"א בלחוד משמע כן אלא שכן משמע מדברי כל הפוסקים דשם. שבדרך כלל איכא התם פלוגתא אי נוהג אבילות בפורים. דלדעת הרמב"ם ושארי פוסקים נוהג. ולדעת הר"מ מריטנבורג אינו נוהג. ופ' הב"י בשו"ע שם ס"ד כהרמב"ם. וסיים ע"ז רמ"א בהגה"ה דמ"מ ילך לבהכנ"ס לשמוע מגילה. משמע וודאי רק למגילה אבל לתפילה אינו הולך וכמבואר. בט"ז סק"ב בהדיא. וכתב עוד רמ"א דאם יכול לאסוף מנין בביתו למגילה עדיף טפי והוא מדברי מהרי"ל בהלכות פורים מבואר דלתפילה אף בדליכא מנין אינו הולך. ומדברי הרוקח שבב"י מבואר דאף למגילה אינו הולך כ"א בחל פורים במוש"ק דאז כיון שבלא"ה הוא בבהכנ"ס בשבת במנחה ישב שם עד אחר קריאת המגילה בלילה. אבל למחר אל יצא מפתח ביתו אלא קורין לו המתפללי' עמו או קורא בעצמו עכ"ל. מבואר דאף בדליכא מתפללי' עמו יקרא בעצמו ביחידי למחר (ועיין בלשון רוקח המובא בתשובת מיימוני שבסוף ס' שופטים (סי' י"ו) שכתב יקרא בביתו בעשרה כו' או ביחיד) וא"כ כש"כ לעיין תפילה. ועיין בהגמ"מ סוף פ"ב מהל' מגילה ואפשר הוא ג"כ מדברי רוקח) שכתב שבפורים שחל במוש"ק לא יצא האבל מיד אחר ברכו כבשאר מוש"ק כו' מבוער דבשאר מו"ש יוצא מבהכנ"ס מיד אחר ברכו (ומסתמא וודאי היינו שמתפלל ביחידי) וכן מבואר מד' מהרי"ל שבמ"א שם סק"י. והב"י בשו"ע סה' העתק דברי הרוקח משמע דס"ל דגם למגילה אינו הולך ולכן הקשה המ"א סק"ו על רמ"א למה לא כתב בלשון י"א. ואף שהא"ר סימן ק"ו ת"י דהב"י בס"ה מיירי בדאיכא מנין בביתו (ואשר ע"כ דילג מ"ש הרוקח או יקרא בעצמו). מ"מ מובן דהיינו רק לענין מגילה שהרי כ"כ לתרץ מה שלא כתב רמ"א בלשון י"א. וכבר נתבאר דגם לרמ"א אינו הולך לתפילה גם בדליכא מנין. ומקו' המ"א מובן דלא ניתא ליה לפרש סתימא דברי השו"ע בדאיכא מנין דוקא. ובאמת שכן משמע מלשון רמ"א דאי כדברי הא"ר ה"ל לרמ"א לסרס הלשון ולהתחיל בדאיכא מנין. (כיון דעלה קאי בשו"ע) דאז אינו הולך גם למגילה ולסיים אבל אם א"א לאסוף מנין כו'. (ולקבוע הג"ה זו בס"ה) ומדהתחיל בסתימות וכתב ומ"מ ילך כו' ואם יכול לאסוף כו'. מבואר דס"ל דדברי השו"ע הוא בדליכא מנין. ונראה שגם הא"ר לא כ"כ אלא כדי לתרץ קושית המ"א. ור"ל כיון דעכ"פ יש לדחוק ולומר דהב"י מיירי בדאיכא מנין. ואין הדבר מפורש בו שלא כדעת רמ"א. ע"כ לא כתב רמ"א י"א (כידוע שכן דרכו של רמ"א כמ"ש. אבל גם איהו יודה שעל האמת זה אינו ושבכל דוכתי שכתבו הפוסקים סתמא איירי אף בדליכא מנין כו'. ובדעת הרמ"מ הנ"ל שהובא ג"כ רמ"א בשם י"א. פליגי הט"ז ומ"א דלפ"ד הט"ז שם גם לדידי' אינו הולך (אף ביום) כ"א למגילה ולא לתפילה. והיינו דאף דלדידי' פורים כשבת. מ"מ ס"ל דהליכה לבהכנ"ס חשיבא צינעה. ולמד כן מדהוצרך מהר"מ ליתן טעם שהולך למגילה מדאשכחן דחמירא שדוחה עבודה כו' עפ"מ ולפ"ד המ"א סק"ח הולך בשחרית גם לתפילה. והיינו משום דס"ל דחשוב פרהסיא דפורים כשבת ומשא"כ בלילה שעדיין לא חל פורים (שמקדימי' להתפל מפני התענית) כמ"ש אינו הולך לתפילה כמ"ש הא"ר סק"ה ופ"מ ומה"ש:
ונמצא מוב' מכ"ז דאילולא שיש סברא לומר דאין אבילות בפורים לכ"ע לא הי' בדין לילך לבהכנ"ס לתפילה עכ"פ גם בדליכא מנין בביתו כ"א למגילה יש מקילי' בדליכא מנין בביתו והיינו משום דמגילה חמירא בזה מתפילה (ושאר דבר מצוה) מדאשכחן שדוחה עבודה כמ"ש מהרמ"מ שברא"ש וכנ"ל) (וראיתי בתשובת מיימי' שבסוף ס' שופטים הנ"ל. שבעל הגמ"י הקשה על רבו מהר' מ. דהא דדחה עבודה היינו דוקא בשא"א לקיים שתיהן אבל כאן אפשר לקיים שתיהן. שיקרא בביתו כו' ולכאורה עלה ע"ד דצ"ל דמהר"מ ס"ל כבה"ג (שבסי' תר"צ) ד"ה כרב אסי דגם בזמנה בעי' יו"ד לעיכובא. ולכאורה גם בעל הגמ"י הרגיש בזה וזש"ש ואי אינו יכול לקרותה ביחיד כו'. ר"ל אם ס"ל למהר"ם כר"א אלא שכתב ע"ז לייתי בי עשרה כו' וזה אינה קושי' כ"כ דאולי באותו מעשה לא הי' אפשר לקבץ עשרה. אך לפי"ז לא הוי לן לפסוק כמהר"מ שהרי קיי"ל דמגילה בזמנה לב עשרה לעיכובא אלא שבאמת בלא"ה ל"ק מידי אמהר"מ די"ל דס"ל כהתוס' ור"ן דהא דכהנים בעבודתם כו' (ג' א') היינו רק לענין הקדמת מגילה בציבור לעבודה. (והכי פסק רמ"א סי' תרפ"ז) ומ"מ למד מזה דעכ"פ מגילה חמירא ביותר לענין לקרותה בציבור כיון שדוחה בשביל זה זמן עבודה להקדמה עכ"פ. ומשא"כ לתפילה ודאי לא הי' הכהנים מבטלים מעבודתם לבוא לבהכנ"ס (וגם גוף התפילה ביחידי משמע לכאורה במשנה רפ"ה דתמיד המובא בפ"ק דברכות (י"א ב') שלא הי' מתפללי' בשלימות וכן משמע ביותר לכאורה מפירש'. בברכות שם שכתב ובשאר תפילה לא הי' להם פנאי ואף זמן ק"ש לא הגיע כו' ע"ש אלא שהרע"ב בתמיד שם כתב שלא היו נפטרים בכך מתפילת שמו"ע וצ"ע בזה. אבל לבהכנ"ס ודאי לא היו באים) ויש לעיין בההיא סוגיא דכהנים בעבודתם כו'. שרבו הפירושי' בזה. ועיין תש"ו חו"י מסי' ח' ואילך. ואכמ"ל) כללו של דבר מכל הנ"ל נראה לפענ"ד דאין לאבל לילך לבהכנ"ס בשביל תפילה בציבור גם בדליכא מנין בביתו. וגם בלילה וכדלעיל בראש דברינו שלבהכנ"ס בחברת בני אדם אין חילוק בין יום ולילה (וכן משמע נמי בהדיא מדברי הפוסקים בא"ח סי' תרצ"ו הנ"ל ממ"ש בענין מגילה ותפילה בערב כו'). אלא שעדיין יש להסתפק אולי בגין להגיד קדיש על או"א יש להקל יותר מצד שה"ז כבוד המת. ויש להביא סעד וסמך לזה מדברי הריב"ש סי' קנ"ח (שהובא בב"ה וד"מ סי' שצ"ג). שכתב בענין אותן מקומות שנוהגין לילך לבהכנ"ס כו'. או לבה"ח כו'. כיון שעושין זה לכבוד המת אין לבטל מנהגם שהרי אפי' להלין את מתו כו' לכבודו מותר עכ"ל. וא"כ ה"נ דכוותי' לענין הקדוש. אך ראיתי במהרי"ל סוף הלכות שמחות (שנזכר במ"א סי' תרצ"ו הנ"ל) כשמתה אשתו במוצאי שבת הלך הוא ובנו ועמדו בפתח בכהנ"ס עד סיימו ברכו והלכו לביתם. הרי משמע בהדי' שגם בנו לא נשאר בבהכנ"ס עד אחר התפילה בשביל להגיד קדיש (ואף שכבר היו שם) ובוודאי לא הי' מנין בביתם דא"כ למה הלכו לבהכנ"ס בשביל ברכו ולכאורה י"ל אולי שם הפי' שהלכו ממקומם בבהכנ"ס אל הפתח כו' וע"ד הנ"ל בשם רוקח גבי מגילה אך במ"א הגי' הלך לבהכנ"ס וע"ש דמבואר דלא ס"ל וכן משמע ג"כ מדברי המנהגים שבש"ך סי' שע"ו סק"ח דאמ"ש רמ"א שם דבן ז' דוחה יא"צ כתב דהיינו דוקא בשבת. אבל בחול אינו הולך לבהכנ"ס. משמע דבחול לעולם אינו הולך אף בדליכא מנין ולא משכחת לה אלא בשבת גם מדמחלק שם בין קטן לגדול דקטן שאינו בר מצוה והילך לבהכנ"ס כל ז' לומר קדיש יש ליא"צ קדיש א' משמע שהגדול אינו הולך גם בשביל הקדיש. גם אי בדליכא מנין גם קטן למה הולך לבהכנ"ס. וכן בלבוש ומ"א בדיני הקדיש שבססי' קל"ב הביא (בשם ר"מ מינץ) ג"כ כעין דברי הש"ך הנ"ל לחלק בין קטן לגדול. ומשמע כנ"ל. וע"ש בא"ר סק"ז ובא"ז סק"ד נוטה לומר דבשיש מנין בביתו גם גדול דינו כקטון בשבת כיון שאומר קדיש בכל יום. א"כ ע"כ כל דברי רמ"מ ומנהגים יכל האחרונים המחלקים בין קטן לגדול הכל רק בדליכא מנין ושעכ"ז הגדול אינו הולך בחול ואף הפ"מ שם שדעתו דג בדאיכא מנין יש חילוק בין קטן לגדול (מצד שהגדול לא יהי' במו"ש בבהכנ"ס ויתפלל היא"צ) מ"מ גם מדבריו מבואר שעיקר החילוק בין קטן לגדול שבדברי הפוסקים בדליכא מנין איירי שם:
והנה ראיתי בא"ר שם (בפנים) סק"ד הביא בהדי' שממשמעות המנהגים ולבוש משמע דגדול אינו הולך בשביל הקדיש גם בדליכא מנין וכנ"ל. אלא שהניח זה בצ"ע מצד דיש להביא ראי' להיפוך ממ"ש בתשובת ש"א דמותר לצאת מפתח ביתו לקדש הלבנה וממש"ש בתשובה ע"ג דאונן וא"צ ילך לבהכנ"ס לומר קדיש. וכש"כ בזה ע"ש. ועפ"מ (בט"ז) סי' תרצ"ו סק"ב שכתב שמשם קשה לי"א דהאבל יוצא לדבר מצוה להתפלל בעשרה ולקדש לבנה (והיינו כנזכר לעיל שמההיא דסי' תרצ"ו משמע דאינו יוצא לתפילה עכ"פ) ונראה שמ"ש י"א כוונתו לדברי הא"ר דסי' קל"ב הללו אמנם לפענ"ד אין מקום לפקפק ע"ז לא מדברי הש"א ולא מדברי תשובת ע"ג הנ"ל דמקידוש לבנה אין ראי' שהרי הוא בלילה וקי"ל דהמיקל בלילה לא הפסיד כנ"ל (שיקדש ביחידי כו'). ומאונן ג"כ אין ראי' שהרי קי"ל שאין באונן איסור הליכה (לבהכנ"ס) כלל כח"ש רמ"א סי' שמ"א ס"א. (ומהתימא על הא"ר שכ' כש"כ בזה כו'. ובאותו ס"ק עצמו הביא לקמן הא דאונן מותר לצאת) מכ"ז נראה עיקר גם בגין קדיש אין לילך לבהכנ"ס ובפרט שכן משמע בהדי' מהא דבנו של מהרי"ל כנ"ל. וההיא דהריב"ש י"ל דלא כ"כ אלא ליישב המנהג. ואף שהביא ראי' לזה מהא דמלינין את המת לכבודו כנ"ל. נראה שאינו כ"א לסמך וזכר לדבר אבל באמת לא ראי' גמורה היא לפענ"ד. דהא דאין מלינין היינו משום בזיוני דשכבי וכל לכבודו ליכא בזיון. ע' כעין זה בגמ' סנהדרין (מ"ז) אבל הא דאינו יוצא מפתח ביתו הרי הוא מדיני אבילות. דקיי"ל שאינם בגין יקרא דשכבי ומי שציוה לבניו שלא לנהוג עליו אבילות ז' ול' אין שומעין לו כמ"ש רמ"א סי' דש"מ ס"י א"כ גם בשביל כבוד המת אין להתיר לצאת כו':
והנה הן אמת שראיתי בספר ברכי יוסף ביו"ד בסי' שצ"ג דמי שמיקל לצאת בלילה לאיזה צורך (כדקי"ל) גם לקידוש לבנה בעשרה יצא. ומעין זה הוא דכתב הפ"מ ג"כ (במ"א) סי' תכ"ו סק"ד. ולפי"ז נראה ודאי דכש"כ דיש להקל בכה"ג בשביל הקדיש וכדפי' כת"ר. אבל מה אעשה שלפענ"ד הדבר תמוה שכבר נתבאר שבדברי התה"ד גופא מבואר שכשהולך לבהכנ"ס מקום חבורת בני אדם גם בלילה דינו כביום. וה"ה כשהולך לקדש לבנה בעשרה בנ"א. היוצא מכל הנ"ל לדינא לפענ"ד דאין לצאת בחול בשביל להתפלל במנין ואפילו בלילה. וה"ה בקידוש לבנה אף למי שיוצא בלילה מ"מ לא יקדש כעשרה. ובגין קדיש אם הי' מנהג לצאת הי' מקום לקיים עפ"י דברי הריב"ש הנ"ל. אבל עתה דכמדומה אדרבה מעשים בכל יום שאין יוצאים גם בדליכא מנין בביתו. נראה לפענ"ד שאין להורות לילך לבהכנ"ס ואפילו בלילה כנ"ל: