אור ברסלב

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה כה - א

שאלה כב - ב

(לסי' של"א)

ע"ד מה שהקשה חכם אחד בדברי התוס' ריש קידושין ד' ג' ע"א בד"ה מה ירק כו'. במ"ש ושמא יש לומר דה דאזלי' בי' בתר חנטה הוא דוקא לחומרא כו'. דלפי"ז קשה מאי פרכי' בפ' לולב הגזול (ד' ל"ט ב') והא בין ר"ג בין ר"א לענין שביעי' אתרוג בתר חנטה כו'. הרי התם איירי מששית לשביעית דהיינו לקולא:

תשובה

א הנה קושייתו ושאילתו הוא כשאילת הראשונים אשר היו לפנינו. שכן הקשה הרב עצמות יוסף ע"ש. והובא ג"כ בס' שעה"מ על הרמב"ם פ"א מה' מע"ש. וכתב שהיא קושי' אלימתא ע"ש. אמנם הנה תירוצים אינם מספיקים כ"כ ואין בהם כדי לרוות צמאון כת"ר לפענ"ד. ועל תירץ הרב עצמות יוסף כבר כתב השעה"מ בסתימות שהם דברים תמוהים ולפענ"ד היינו משום דלדבריו קושיית הגמרא אינו כלל מהא דבין לר"ג בין לר"א אזלי' בתר חנטה. מאחר שז"א כ"א לחומרא כגון אתרוג בת שביעית הנכנס לשמינית. משא"כ בהא דאיירי איהו בבת ששית הנכנס לשביעית לא אזיל כלל בתר חנטה לקולא. אלא שקושייתו הוא ממה שבתר רוב גידול עכ"פ אזלינן אפי' לקולא. א"כ איך הניח העיקר ולא הזכירו כלל. והזכיר דבר שאינו אפילו טפל. אלא או דבר שאינו אמת או דבר שאין לו שייכות כלל לקושייתו. דלפי פשוטו דמשמע דקאי אבת ששית לשביעית הרי אינו אמת. דבזה לא אזלינן כלל בתר חנטה. ואי כוונתו אבת שביעית לשמינית. הרי אין לו שייכות כלל לקושייתו. ועוד הרי הא דבתר רוב גידול אזלינן אפילו לקולא כגון מששית לשביעית אין לזה רמז כלל. בד' ר"ג ור"א דס"ל הכי ואם בא להקשות כן מצד דפשיטא ליה זה מסברא. מאחר שגם בירקות הדין כן. לפי' התו' שבדה"ק. מה זה שתלה דבריו בהא דר"ג ור"א. ולא ה"ל להביא דבריהם כלל. אלא ה"ל להקשות בפשיטות אמה שתירץ אתרוג בתר לקיטא אזלינן דז"א אלא בתר רוב גידול אזלינן כמו בירקות. ועוד בגוף הקושי' אם הוא רק מהא דס"ל דאזלינן בתר רוב גידול. אפילו לקולא כדבר העצי"ו. אינו מובן כ כ מנלן דרוב גידול של האתרוג הי' קודם ר"ה דמה שנתלה העצי"ו בזה על לשון רש"י שכתב דע"כ בט"ו יום שמר"ה עד החג לא גדל. אינו ראיה. די"ל דרש"י לא כ"כ אלא אי בתר חנטה אזלינן דת"כ אי היה נחנט אחר ר"ה לא הי' גדל עד החג. אבל אי אזלינן בתר רוב גידול י"ל דאף אם לא בא לרוב גידולו קודם ר"ה שפיר נגמר עד החג. (ועוד דבאתרוג דמצוה הרי לא בעינן כלל שיבוא לתכלית גידולו דקי"ל כחכמים. (סוכה דל"ו) דבוסר כשר. וכמ"ש בטוש"ע א"ח ססי' תרמ"ח. רק שיהי' בו כביצה. וא"כ אין מקום לומר דע"כ כבר בא לרוב גידולו קודם ר"ה. (הרי כבר אפשר שגם עתה בחג עדיין לא בא לרוב גידולו שאולי הי' הולך וגדל יותר מכפליים מכביצה. וכדמשמע במשנה (דל"ד ב') דבכביצה נק' אתרוג הקטן ויש גדולים שנצרך לאחוז אחד בשתי ידיו. ואף עד שיהי' ההכרח לשאת על כתפו כדאיתא בברייתא שם דל"ו ב'. ואף אי נימא דהפי' ברוב גידולו היינו רוב ממה שהוא גדול בעת לקיטתו. דאם בא לרוב זה קודם ר"ה. אף שאין זה רוב ממה שהיה ביכולתו ליגדל אם הי' מניחי' אותו באילנו. אין בו דין שביעית מ"מ עכ"פ מאין הרגלים לומר דע"כ הרוב מגידולו בעת לקוטתו דהיינו רוב מכביצה כבר גדל קודם ר"ה כו'. ועכ"פ אינו דומה למה שפירש רש"י ז"ל גבי לולב דאזלינן בי' בתר חנטה וכנ"ל גם עיקר יסוד דברי העצי"ו דבירקות אזלינן בתר רוב גידול שכן משמעות לשון התוס' דקידושין שבדיבור הקודם. אבל באמת הרי מדברי התוס' דפ"ק דר"ה די"ג סע"ב ד"ה אחר. ודי"ד ב' ד"ה לשביעית. ומדבריהם ד"פ לולב הגזול שם. מבואר דאין כוונתם אלא רק דלא אזלינן בתר לקיטה ממש כל היכא דנגמר הפרי לגמרי בששית. דאז אזלינן בתר גמר פרי. אבל אם גדל קצת בשביעית אסור. (וכ"ה דברי הר"ש רפ"ט דשביעית אליבא דר"ע עכ"פ ע"ש) ולפ"ז אין מקום כלל לדברי הרב עצי"ו (ולכאורה גם דבריהם דריש קידושין ראוי לדחוק דכוונתם ג"כ ע"ד הנ"ל. (וע' מהרש"א ורש"ל ומהר"ם שבלא"ה דבריהם מגומגמין). דרוב לאו דוקא אלא תלוי בגמר פרי דסמי חדא מקמי תרי ותלת. וגם בדבריהם דפרק מש"נ דנ"א ב' מפורש דבירק בתר לקיטה גם לענין שביעית. ולדבריהם דר"ה וסוכה יש מקום לתרץ דהכל הכוונה גמר פרי משום דסתמא דמילתא דלקיטה תיכף לגמר פרי כמבואר בדבריהם דפ"ק דר"ה וסוכה ע"ש. משא"כ אי אזלינן בתר רוב גידול לא א"ש. והרי לענין הוכחתם מהא דכל הספיחי' די לתרץ במה שנא' דאזלינן בתר גמר פרי כו'. כמו שכתבו שם. ועוד שלפ"ד ר"י שבתוס' דידן דס"ל דעיקר דרשא דמה גורן ויקב כו'. יצאו ירקות כו'. היינו לענין שביעית. ולפ"ז ע"כ הא דלענין מעשר אזלינן בירקות בתר לקיטה נלמד משביעית וכמ"ש הפנ"י בר"ה וא"כ ע"כ ס"ל לר"י דגם בשביעית בתר לקיטה וכמפורש בתוס' דפ' מש"נ בשם ר"י אלא די"ל דהכל היינו גמר פרי כו' כנ"ל. עכ"פ לפה"נ הדין עם הרב שעה"מ במה שלא הסכים לתירץ הרב עציו"ס ז"ל. אמנם תירץ בעל השעה"מ ג"כ אינו מיחוור כ"כ. דלפי דרכו ג"כ (כמעט) עיקר חסר בדברי המקשן דפ' להג"ז. דהא סתמא קאמר. והא בין לר"ג בין לר"א בתר חנטה אזלינן משמע לגמרי (וכמו לר"א כו'). ולדברי השעה"מ הכוונה רק דאורייתא ושנצטרך להוסיף דברים בע"פ שאף שמדרבנן אזלינן בתר לקיטה להחמיר. מ"מ באיסור דרבנן אין להחמיר לאסור למסור דמי שביעית לע"ה שאין בו כ"א ספק לפני עיור כו' וכ"ז חסר מן הספר (וגם א"כ גם בהא דרבותינו נמנו באושא ואמרו אתרוג בתר לקיטא כו'. גם כן מנלן דמן התורה אולי רק דרבנן ולחומרא (עיי' בהמ"א פ"ק דר"ה פי' כן באמת ויבואר אי"ה) גם עיקר פירושו בדברי התוס' שקושייתם הוא רק מדרבנן ניזל בתר לקיטה הוא דוחק גדול ואין לשונם מורה ע"ז כלל. וגם בתירוצם שכתב דהא דאזלינן בתר חנטה הוא דוקא לחומרא משמע ג"כ דרק חומרא בעלמא בתר חנטה. והעיקר בתר לקיטא מה"ת. או על כל פנים ספק דאורייתא ושקולין הן. חנטה ולקיטה. (והן אמת דלכאורה גם אי הוי ספק מן התורה כנ"ל. לכאורה הי' יכול לתרץ קושיית הגמרא דפ' לולב הגזול עפ"י דרכו. ולומר דגם בספק איסור דאורייתא אין להחמיר בחשש ספק לפני עיור כו'. וא"כ לא היה צריך להוציא דברי התוס' מפשוטן. אלא נראה דס"ל דאילו קושית התוס' הי' שניזל בתר לקיטה מה"ת. א"כ היה משמע כתירוצם דהא דבתר חנטה הוא לחומרא הכוונה שהוא רק זומרא בעלמא ושהעיקר באמת אזלינן בתר לקיטה מן התורה לגמר' כסברת קושייתם. לפיכך נתחכם לפרש שגם קושייתם הי' רק מדרבנן כו'. אבל אינו כדאי לכאורה. והכל דוחק. ולא הועיל כ"כ). ועוד והוא העיקר. דאם זאת היא כוונת התוס' בקושייתם אין הבנה כלל לתי' הב' שלהם שהרי הסברא שכתבו דאין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה כו'. לפי הנ"ל זה הי' ידוע להם בתחילה כמ"ש השעה"מ בהדיא. אלא שעכ"ז הי' קושייתם דמדרבנן ראוי להחמיר לילך (גם) בתר לקיטה כירק. ולזה אין הזכרה כלל בתירוצם ב' לדחות זאת. והנה בעל שעה"מ בעצמו הרגיש בדוחק פי ושוה. אלא שלכן הקדים שהיא קושיא אלימתא. וכתב שלפי חומר הנישא נ"ל לומר כו' מבואר הכוונה שלפי שחשבה לקושי' אלימתא ונצבה כמו נד נגדו הוכרח למבול דוחק כו'. אמנם לפענ"ד אין עיקר הקושי' חזקה וחמורה כ"כ. דאף אי מכח איזה קושי' כתב התוס' דשמא י"ל דהא דאזלינן בתר חנטה הוא רק לחומרא מ"מ מאחר דפשטא דמילתא דאמרינן דשוה לאילן משמע וודאי דשוין לגמרי אין להקפיד על המקשן שלא נחית לדייק כ"כ איך שע"כ להוציא הדברים מפשיטן. ושפיר יוכל להקשות מהדין המובן ממשמעותן לפשיטן של דברים. וגדולה מזו מצינו ברש"י דשבת דק"ז שדרך הגמרא המקשן מהפך הסברא כאן כדי שיקשה ובמ"א מהפכו לפי הקושיא. והתוס' במגילה דכ"ו כ' שהמקשן טעה בתרתי כו' ע"ש והובא כ"ז בכללי הגמרא (דקכ"ז ב'). כ"ש הכא שבאמת פשטות הדברים ודאי מורין דשוה לאילן לגמרי קאמר ופי' התוס' הוא רק מצד ההכרח ולא ימלט מדוחק גדול על כל פנים. ולכן גם התוס' לא כתב זה כ"א בלשון שמא י"ל. וכתב גם כן תירץ ב' שבכעין זה ודאי על כל פנים אין מדרך המקשן למנוע מלתפוס הדברים כפשוטן כדי להקשות (ושארי התירוצים ופירושים לא ננעלו כו'). וראיתי שבעל שעה"מ כשכתב שהיא קושי' אלימתא נתחכם וכתב אמאי לא משני דמתני' ר"ג היא דס"ל בתר חנטה רק להחמיר דוקא. ושינה מדברי בעל העצמות יוסף שהביא מקודם שהעמיד קושייתו על דברי המקשן מאי פריך כו'. אבל לא הועיל כלום. דגם על התרצן אין להקפיד כ"כ מאחר דבלא"ה על כל פנים שפיר משני. וכמ"ש המפרשים כהאי גוונא בכ"ד וכן ברש"י דשבת שם כתב כהאי גוונא דאי הוי בעי לתרוצי כו' אלא תירוצי מעלי' שני לי'. וכ"ש הכא מאחר דאשכח תנא בהדיא דרבותינו נימנו באושא ואמרו דבתר לקיטה אזלינן. למה לי' לטרוח ולדייק ב"ד ר"ג ולהוציאן מפשיטן כדי לתרוצי מתני' אליביה מאחר דסוף סוף מתני' לאו ד"ה היא. שהרי כר"א על כל פנים לא אתי' דלדידיה ודאי לגמרי שוה לאילן וכמ"ש השעה"מ. לכן ניחא ליה לאקומי בפשיטות כהאי תנא דרבותינו נמנו באושא המפורשין בפשטות בהדי' (ואין אחריות פי' ד' ר"ג התם עליו לדייק בהם ולהוציאם מפשוטן. בפרט שעל האמת גם לד' התוס' על כל פנים הרי יש ב' פי' ב"ד ר"ג דלפי' ב' ס"ל לר"ג לגמרי בתר חנטה אף לקולא:

ב אמנם להפיס דעת מע"ל וגם מדחזינן בעל העצמות יוסף ושעה"מ חושבים זאת לקושיא חזקה. אמינא שאפשר ליישב זאת ג"כ בפנים אחרים. ותחילה אומר שיש לדקדק עוד על התוס'. כי ראיתי בירושלמי דבכורים פליגי אמוראי בפי' ד' ר"ג ולדברי כולם (נראה) דעכ"פ לענין ביעור אזלינן בתר חנטה גם לקולא כגון בנכנס מששית לשביעית ע"ש וגם בגמרא דידן פ"ק דר"ה (דט"ו א') פליגי ג"כ אמוראי בכעין אותה הפלוגתא דירושלמי ממש לדינא. (ע"ש בירושלמי דמ"ש תמן אמרינן נכנס מששית לשביעית כו'. היינו ממש דברי רבה שבבבלי שם. ומ"ש א"ל רב המנונא כו' (ע"כ) היינו ד' רב המנונא עצמו שבבבלי שם. ור' יוחנן דשם הוא ג"כ כמ"ש בבבלי שם ע"ב ר"י ורי"ל דאמרי תרווייהו אתרוג בת ששית כו'). וא"כ משמע דהפלוגתא שבבבלי היינו ג"כ הכל בפי' דברי ר"ג (וית' אי"ה). וא"כ איך עלה על דעת התוס' שי"ל דר"ג רק לחומרא קאמר שלא ככולהו אמוראי. (והוא כעין הקושי' ב' שהקשה בעל עציו"ס בע"א אלא שלפי הנ"ל אין תירץ השעה"מ מעלה ארוכה. ע"ש) וביותר יפלא לכאורה שהתוס' פ"ק דר"ה (די"ד ב') ופרק לולב הגזול שם הביאו בעצמם בקצרה דברי הירושלמי בפירוש דברי ר"ג דהיינו כגון בת ששית הנכנס לשביעית כו'. ואיך כאן בריש קידושין רצו לו' בע"א. עוד ראוי לתת לב. דלכאורה הרי כעין הקושיא ותי' ב' שבתוס' דקדושין איתא נמי בדבריהם דפ"ק דר"ה ודפרק לולב הגזול שם. א"כ למה החי' א' לא הביאו רק כאן בקידושין ולא התם וגם לשונם בהקושיא וכן בתי' ב'. חזינן שבפ"ק דר"ה ובפ' לוהג"ז הם שפה אחת ודברים אחדים ממש. וכאן בקידושין שינו לשונם ע"ש. ובפרט בתי' ב' הוסיפו דברים ע"ש במ"ש. ומכ"מ לענין מעשר כו'. ולמה לא שמו על לבם גם התם לסיים כן שלכאורה נצרך הוא. אשר ע"כ נלפענ"ד שי"ל דהא דאמרינן הכא בריש קידושין בטעמא דר"ג במ"ש באתרוג דבשעת לקיטתו עישורו הוא שגדל ע"כ מים כירק לא קאי הכא במסקנא דרק לפי הס"ד דדייק אמאי תני דרכים ליתני דברים. ע"כ הוכרח לתרץ דהא קמ"ל דדרכי' דאתרוג כירק כו'. פי' שבא ליתן טעם אהא דאזלינן בתר לקיטה למעשר משום אורחא דמילתא כו' כדפירש"י. אבל במסקנא דמסיק דכל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. לא נרמז כלל בדברי ר"ג דטעמא דהא דבשעת לקיטתו עישורו הוא משום דגדל ע"כ מים. וי"ל שאיזו טעם אחר יש בדבר. והנה לאוקימתא קמייתא שבירושלמי דבכורים משמע דכולא מילתא דר"ג בין רושא בין סיפא איירי באתרוג בת ששית הנכנס לשביעית. דמה שאמר שוה לאילן לשביעית היינו לענין דין ביעור. ומש"א בשעת לקיטתו עישורו היינו לו' דפטור ממעשר כדין פירות שביעית (ולפי הנת' לעיל היינו נמי מימרא דרבה שבבבלי פ"ק דר"ה) ולפי"ז אינו מספיק הטעם שגדל ע"כ מים למאמרו בשעת לקיטתו עישורו שהרי הא דפירות שביעית פטור ממעשר הוא משום דהפקרא דמלכא הוא והפקר פטור ממעשר. משא"כ באתרוג הנכנס מששית לשביעית דאמרת דלענין ביעור ה"ה כשישית ולבעלים הוא הרי אינו הפקר ואין לפוטרו ממעשר. אע"כ הטעם משום דמ"מ יד הכל ממשמשי' בה והוי הפקר ממילא. וכמ"ש המפרש שם בירושלמי. וכדאמרי' בבבלי שם אליבא דרבה. וא"כ שוב לא צרכי' לטעם שגדל ע"כ מים כלל. (ולפי מאי דאמרי' הכא בריש קידושין דהטעם שגדל ע"כ מים נרמז בדברי ר"ג עצמו הי' ק' לאוקימתא הנ"ל שבירושלמי דלפי"ז אין טעם זה מעלה ומוריד כלל. ולפי הנ"ל א"ש דבמסקנא לא קאי הכא כנ"ל). ומעתה י"ל דקושית התוס' דריש קידושין אינם בסגנון אחד עם קושייתם דפ"ק דר"ה ולולב הגזול. דהכא בקדושין קיימי לפי הס"ד שנרמז בד' ר"ג בהא דבשעת לקיטתו עישורו הוא מטעם דדרכי' דאתרוג כירק שגדל ע"כ מים. ואהא קושייתם חזקה מאד בדרך סתירה מרישא לסיפא. דמאחר שהקדימו פי' ר"י בהא דדרשינן מה גורן ויקב שגדילים על רוב מים כו' יצאו ירקות כו'. עיקר דרשה זו אשביעית קאי (שהוא דאורייתא ולענין מעשר דרבנן. ע"כ משביעית ילפינן) וא"כ קשה טובא דברי ר"ג באתרוג. למה לענין שביעית שוה לאילן ולא מהני לי' הא דגדל ע"כ מים להפר' מעשר (הנגרר ונלמד משביעית) מהני לי' טעמא דגדל על כל מים. (והוא בדרך ממ"נ דאף אי נמצא טעם למה דאזלינן לשביעית בתר חנטה. ולא חששו לסברת שגדל ע"כ מים. א"כ לענין מעשר נאמר כן. וע"כ בתירוץ ב' שהמציאו טעם למאי דאזלינן בתר חנטה לשביעית שנלמד מערלה שלא חלקתו תורה משאר אילנות כו'. (והוא אותו תי' שכתבו בר"ה וסוכה). הרי עדיין קשה א"כ לענין מעשר נלמד מזה לכך הוצרכו לסיים דמ"מ לענין מעשר שהוא דרבנן כו'. והכוונה דלפי שעיקרו דרבנן השוו מדותיהם גבי מעשר לתלות בגדל ע"כ מים או על רוב מים בכל המינים. (עיי' מהרי"ט). ולפי שלא נחה דעתם בתי' זה כאן שבאמת הוא דוחק גדול דמאחר דסוף סוף באתרוג לא חיישינן לסברת גדל ע"כ מים לענין שביעית שבו עיקר דרשה דמה גורן ויקב כו' כנ"ל. שוב מה טעם יש בזה גבי מעשר כו'. ע"כ לא נמנעו מלהזכיר עוד סברא בדרך ספק שמא י"ל דהא דאמרינן דאזלינן בתר חנטה באתרוג לשביעית הוא רק לחומרא. עם היות שזה דוחק גדול שהרי שוה לאילן קאמר משמע וודאי דשוה לגמרי אף לקולא. וגם שזה שלא ככולהו אמוראי שבירושלמי. (וכן שבבבלי פ"ק דר"ה) דלכולהו גם לקולא קאמר ר"ג שוה לאילן לשביעית עכ"ז מאחר שע"כ אין להמלט מדוחק גדול וכנ"ל שגם תירץ ב' דוחק גדול לפ"ד הס"ד. ע"כ כתבו שמא יש לדחוק ג"כ ע"ד זה. והיינו לומר דהשתא לפי הס"ד הוי ס"ל כן. ובמסקנא באמת לא קאי הכי וכנ"ל. משא"כ התם בפ"ק דר"ה הרי הביאו בהדי' בראש דבריהם אוקימתא קמייתא. דירושלמי בפי' דברי ר"ג. (דמ') דהכל איירי בנכנס מששית לשביעית. ומש"א שוה לאילן לשביעית היינו לענין דין ביעור. ומש"א למעשר כירק היינו לענין דין מעשר שבשביעית לומר שפטור ממעשר וכן בפ' לולב הגזול הביאו ג"כ ירושלמי זו בקצרה. ואילולי דמסתפינא הייתי אומר שט"ס שם במ"ש ולא כירק וצ"ל ופטור ממעשר כירק שכ"ה ל' הירושלמי וכן לשונם בפ"ק דר"ה. מאחר שכל המשך אריכות לשונם בב' המקומות הללו שוה. וכבר נתבאר דלפי"ז ע"כ אין הפי' כלל במה שא' לירק בדרך א' לרמז הטעם דדרכי' דאתרוג כירק שגדל ע"כ מים כסברת הס"ד דריש קידושין. אלא הטעם דלמעשר כירק (כלומר פטור) הוא משום דיד הכל ממשמשין כנ"ל. וא"כ אין כאן סתירה מרישא לסיפא כלל אלא שקושייתם שם הוא בדרך אחר דהיינו שרק הקשו לשאול הטעם אמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר. מאחר דזאת עכ"פ נלמד מדברי הס"ד דריש קידושין שהמציאות הוא דאתרוג גדל ע"כ מים. והמציאות לא יוכחש ולא יחלוק אדם ע"ז. וע"ז ודאי שפיר מיתרצי להם בפשיטות במ"ש שנלמד מדרשא דגבי ערלה כו'. ולא הוצרכו כאן לסיומא דמילתא שסיימו בתי' ב' בריש קידושין ומ"מ לענין מעשר כו' דלפי מאי דקיימינן השתא בפי' ד' ר"ג כהירושלמי וכנ"ל אין מקום לזה כלל דטעמא דלמעשר בתר לקיטה הוא ע"א. היינו דפטור משום יד הכל ממשמשין כנ"ל. וכש"כ שאין מקום להביא כאן התי' א' שבדבריהם בריש קידושין דמלבד שלא הוצרכו כאן לדוחק גדול כזה. ה"ז היפוך מהמפורש בירושלמי דקיימינן השתא דר"ג איירי בנכנס מששית לשביעית דלביעור שוה לאילן היינו לקולא. ובקידושין לא כתבו כן. אלא לפי הס"ד כו' כנ"ל. ומעתה ממילא מובן דלק"מ לפ"ז מסוגיא דפ' לולב הגזול אתי' א' דתו' דריש קידושין. שהם לא כתבו כן. אלא שמא ע"כ לדחוק כן לפי הס"ד דהתם. אבל גם הם ידעו דלמסקנא ולקושטא דמילתא אינו כן. אלא כדפירשו בהדיא אמוראי בירושלמי. (וכן בגמרא דידן פ"ק דר"ה לפי הנ"ל דכולהו אליבא דר"ג קיימי) וכד' התו' עצמם בפ"ק דר"ה ופרק לולב הגזול שהביאו להנחה מקיימת דברי הירושלמי בפי' ד' ר"ג. דמששית לשביעית בתר חנטה לביעור דהרי זה לקולא:

ג אמנם עם היות שלכאורה הי' נראה דרך הנ"ל דבר נאה ומתקבל. אבל אינו דרך אמיתי. שהרי ממ"ש התוס' פ"ק דר"ה (ט"ו א') ד"ה יד הכל ממשמשין. דלא נקט האי טעמא אלא למ"ד אתרוג שוה לאילן לכל דבר. דאילו לאבטולמוס דס"ל כר"ג דבתר לקיטה למעשר. א"צ לטעם יד הכל ממשמשין. מבואר דס"ל להתוס'. דכל דאמרינן שהדין נותן לילך בתר לקיטה למעשר. זה מספיק גם בנכנס מששית לשביעית ליתן דין שנה שביעית לענין לפטור ממעשר עם היות שפטור מביעור דלענין זה אזלינן בתר חנטה. אין זה תלוי בזה. (ואולי הטעם משום דס"ל דהא דשביעית פטור ממעשר אינו מטעם הפקר לבד שהרי יש לשביעית דרשה בפ"ע ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה כו' כדפירש"י שם. ואילו הפקר כבר נלמד מהדרשא דובא הלוי שאין לו חלק כו' יצא הפקר שיש לו חלק עמך. כמ"ש בכ"ד ע' תוי"ט ריש מעשרות. ואדרבה לסברת התוס' הנ"ל יתורץ דלא תקשה באמת למה לי קרא מיוחד לשביעית ת"ל מדין הפקר ע' ס' ט"א שפלפל בזה. ולהנ"ל י"ל דנצרך לכה"ג באתרוג משישית לשביעית. דעם היות דאין לו קדושת שביעית ולבעלי' הוא דאזלינן בהא בתר חנטה עכ"ז פטור ממעשר. כיון דבהא אזלינן בתר לקיטה וה"ז כפירות דשנה שביעית הפטורים ממעשר מגזירת הכתוב. עיין שעה"מ פ"ד דהלכות שמיטה הי"ב). וא"כ לפ"ז נפל כל היסוד הנ"ל. שהרי איך שיהיה הפי' בד' ר"ג בהא דאמר בשעת לקיטתו עישורו אף אם כנ"ל על פי הירושלמי דבכורים שהביאו התוס' שם בד"ה לשביעית לו' שפטורה ממעשר בנכנס מששית לשביעית. הכל הוא רק מטעם שהדין נותן לילך בהא בתר לקיטה. ולא כמ"ש המפרש בירושלמי שם שהוא מטעם יד הכל ממשמשין. ולפי"ז נראה דאין חילוק בין הס"ד למסקנא בסוגיא דריש קידושין דגם להמסקנא הא דס"ל לר"ג שהדין נותן לילך בתר לקיטה למעשר באתרוג מסתמא הוא משום דגדל ע"כ מים כדהוי ס"ד מעיקרא אלא שלא נרמז זה בד' ר"ג וא"כ הדרא קושיא לדוכת' איך עלה ע"ד התוס' לו' דר"ג רק לחומרא קאמר בהא דאזיל בתר חנטה לשביעית. דלפי הנ"ל יהי' צ"ל דגם למסקנא ולקושטא דמילתא קאי הכי. וזה א"א לכאורה כנ"ל שהוא נגד הסוגיא דפ' לולב הגזול לכאורה ונגד המפורש בירושלמי לכולהו אמוראי. (דשם וודאי כולם קיימי אפירוש ד' ר"ג דמתני'. וקאמרי בפירוש) דמששית לשביעית פטור מביעור. וגם רבה (וכולהו אמוראי) שבגמ' דידן פ"ק דר"ה עם היות שהתוס' הנ"ל כתב דטעם דיד הכל ממשמשין אינו נצרך אלא אליבא דר"א כנ"ל. מ"מ למסקנא דמסיק כתנאי וס"ל לרבה ור"פ כאבטולמוס היינו ממש כד' ר"ג דמתני' ועכ"ז הרי אמרי' בפירוש דמששית לשביעית פטור מביעור כששית:

ד והנה הן אמת שדברי התוס' ד"ה יד הכל הנ"ל. צע"ג לכאורה. דלדבריהם כולהו אמוראי דשם ס"ל כר"א דמתני'. שהרי ר"ה ור"י ור"ל דאמרי מששית לשביעית לעולם ששית גם למעשר ודאי כר"א ס"ל דאילו לר"ג אף דלית להו הסברא דיד הכל ממשמשין מ"מ הרי להתוס' הא דאזיל ר"ג בתר לקיטה למעשר מספיק גם מששית לשביעית לפטור ממעשר כנ"ל וגם רבה מדהוצרך לטעם דיד הכל כו' ע"כ נמי כר"א ס"ל. וזה דוחק שהרי לפה"נ ראוי לפסוק כר"ג לגבי ר"א דשמותי הוא ועוד ר"ה ור"י ור"ל עכ"פ הל"ל סתמא ה' כר"א. (ע' שעה"מ הל' שמיטה הקשר כו'). ועוד קשה מאד מאי פריך אביי לרבה תיחייב במעשר. מנא ליה דס"ל לרבה כר"א ולא כר"ג. (וכה"ג בשעה"מ ה' מ"ז) ועוד והוא העיקר יפלא מאד לפענ"ד שהרי במסקנא דאמרי' תנאי היא והיינו ע"כ דרבה ור"ה כאבטולמוס ס"ל כדפירש"י והרי להתוס' גם שניהם לא מצי סברי להו כאבטולמוס על כל פנים כנ"ל. ועוד כבר נתבאר דנראה וודאי דפלוגתא זו עצמה היא היא אותה הנזכר בירושלמי דבכורים. והרי התם וודאי אפירושא דמילתא דר"ג דמתני' קיימי. ולחומר הנושא היה בלפענ"ד דע"כ לומר דגם התוס' לא כתבו כן אלא על פי אותה הגירסא שי"ג במסקנא בהא דרבותינו נמנו באושא אחר חנטה כו'. כמ"ש התוס' רע"ב. שלפי"ז י"ל דהא דאמרינן תנאי היא היינו דרבה ור"ה ס"ל כרבותינו דאושא דהיינו כר"א. אבל למאי דמסקי התוס' שם דל"נ אותה גירסא אלא כגירסא שלנו אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית הרי לפ"ז ע"כ הא דא' תנאי היא היינו דרבה ור"ה כאבטולמוס. (וקצת סעד לזה. דמ"ש התוס' בסוף דבריהם שם בד"ה יד הכל. ובחנם אייתי לקמן דאבטולמוס כו'. לכאורה אינו מובן מה זה שייך התם. ואין לזה שום חיבור להקודם. והי' להם לכתוב זה לקמן אהא דאמרינן תנאי היא דתניא כו'. (גם מה זה לשון בחנם כו') ולפי הנ"ל דשם הוי ס"ל כי"ג הנ"ל אולי יש לתקן דבריהם באופן שכוונתם דרק הא דאבטולמוס הובא בגמ' בחנם. והיה יכול להתחיל מהא דרבותינו נמנו באושא כו'). ולפי"ז ע"כ גם לאבטולמוס ור"ג דמתניתין אינו מספיק מה שהדין נותן לילך בתר לקיטה למעשר לשיהי' פטור ממעשר בנכנס מששית לשביעית. אלא הפטור דמעשר תלוי בהפקרא דמלכא. ומאחר דאזלינן בתר חנטה לביעור אין לפטור ממעשר. אלא דרבה ס"ל מאחר דיד הכל ממשמשין ה"ז הפקר ממילא. וא"כ לפי"ז אין רישא וסיפא דר"ג תרתי דסתרי כלל. וכנת' לעיל וחוזר וניעור התי' הנ"ל דהתו' דריש קידושין ל"כ התי' א' הנ"ל כ"א לפי הס"ד דהתם. ולכאורה איך שיהי' פי' ד' התוס' דר"ה בד"ה יד הכל הנ"ל הרי על כל פנים רש"י ז"ל ודאי ס"ל דרבה ור"ה כאבטולמוס. ושגם לדידי' בעי' לטעמא דיד הכל ממשמשין לשיהיה פטור' ממעשר בנכנס מששית לשביעית וכמפורש בפירש"י במסקנא (שם ע"ב) ודברי המפרש בירושלמי שם בשיטת רש"י אמורה. אם כן על כל פנים עדיין י"ל כנ"ל דהתוס' דריש קידושין ל"כ כ"א להס"ד. ושלמסקנא ולכולהו אמוראי דפ"ק דר"ה ובירושלמי יסברו התם כשיטת רש"י כאן בר"ה דלפ"ז לא קשי' כלל מרישא לסיפא כו' כנ"ל. אך על האמת כ"ז אינו. דוודאי עיקרא דמילתא דר"ג דאמר בשעת לקיטתו עישורו לא קאי כלל אנכנס מששית לשביעית או משביעית לשמינית. אלא בשאר שני שבוע קאי ולענין חדש וישן ולענין מ"ש ומעשר עני. כדפירש"י בכ"ד. וע"כ צ"ל כן לכולהו אמוראי. דלר"ה ור"י ור"ל דאמרי בנכנס מששית לשביעית לעולם ששית ובנכנס משביעית לשמינית לעולם שביעית. ודאי ע"כ הא דפליג ר"ג אר"א ואמר בשעת לקיטתו עישורו היינו בשאר שני שבוע. וכדאמר ר"י בהדי' בירוש' שם. וגם לרבה ואוקימתא קמייתא דירושלמי נראה ג"כ דע"כ אין הכוונה דרק בהכי מיתוקמא מילתא דר"ג בנכנס מששית לשביעית דלביעור בתר חנטה. ועכ"ז למעשר בתר לקיטה משום יד הכל ממשמשין כנ"ל. והיינו לו' דטעם זה דיד הכל לחוד מספיק לזה דה"ז הפקר ושוב ל"צ לומר שהדין נותן באתרוג לילך בתר לקיטה למעשר. וכדמשמע לכאורה מדברי המפרש שם. (ע"ש במ"ש ולפי"ז מתני' דתנן שוה לאילן לשביעית ולמעשר לירק לא תקשה אהדדי דפירושא דמתני' כדאמרן ומשום יד הכל כו') דאם כן במאי פליגי ר"ג ור"א שהרי לסברא זו דיד הכל כו'. אם כן גם לר"א שייכא זה. (ודוחק גדול לומר דפליגי בהא גופא דר"א לית ליה הסברא דיד הכל כו'. גם לרבה) וגם מה זה דפליגי באתרוג דוקא שהרי לפי הסברא דיד הכל כו'. נראה ודאי דגם בכל האילנות שייך זה. ומה שייך ליפלוג או אתרוג שוה לאילן א"ל. הרי לפי הנ"ל אין חילוק כלל בין אתרוג לשאר אילנות לדברי הכל והא ודאי ליתא. א"ו לכ"ע עיקרא דמילתא דר"ג אשאר שני שבוע קאי. ולענין חדש וישן ומ"ש ומעשר עני כנ"ל. אלא שלפי דסתמא א' ר"ג למילתי' דמשמע קצת דנכלל בכלל דבריו גם בנכנס מששית לשביעית. דגם בזה נאמר דנזיל בתר חנטה לשביעית. היינו לפטור מביעור ובתר לקיטה למעשר. היינו שיהי' פטור ממעשר כדין פירות שביעית. וזה נגד הסברא. דהרי זה תרתי דסתרי לגמרי דאי שהדין נותן לילך בתר לקיטה למעשר אינו מספיק לפטור ממעשר. דהא דפירות שביעית פטורים ממעשר הוא רק מדין הפקר כנ"ל. והא בהא תלי'. ע"כ נמשך מזה פלוגתא דאמוראי. דלרבה ואוקימתא קמייתא דירושלמי ס"ל דגם זה נכלל בדברי ר"ג. וטעמא דמילתא דפטור ממעשר הוא משום דיד הכל ממשמשין כו' (ונקט אתרוג משום דקאי אדברי ר"ג ואשמועינן דרישא דהיינו מששית לשביעית נכלל בדברי ר"ג. (וממילא ה"ה לשאר אילנות כו'). וסיפא דהיינו משביעית לשמינית ע"כ לא נכלל בדברי ר"ג. דמאחר דהפקר הוא מדין שביעית ע"כ א"א לחייב במעשר) (ואפשר נמי דהא דיד הכל ממשמשין לחוד לא מהני גם לרבה כ"א בצירוף הא דס"ל לר"ג שהדין נותן לילך בתר לקיטה למעשר. ולהכי נקט אתרוג דוקא ויש לעיין בזה). ורב המנונא ור"י ור"ל דלית להו הסברא דיד הכל ממשמשין דלשווי' כהפקר ע"כ ס"ל דע"כ לא נכלל בדברי ר"ג בנכנס מששית לז'. (וכש"כ משביעית לשמינית). אלא קאי רק בשאר שני שבוע. (וז"ש בירושלמי שם א"ל רב המנונא אמרין דבתרא נכנס משביעית לשמינית כו'. עד והפקר חייב במעשר. שכ"ז הוא מדברי רב המנונא (שלא כפירוש המפרש שם) וכוונתו שהוכיח שכמו בבא דסיפא היינו משביעית לשמינית ע"כ לא כלל בדברי ר"ג. דוודאי אין לחייב הפקר במעשר. אם כן כמו"כ רישא דהיינו מששית לשביעית גם כן לא נכלל. ומטעם ההיפוך דכיון דאינו הפקר אין לפטור כנ"ל. וע"ז סיים אמר ר יוחנן בשאר שני שבוע. פי' רק בשאר שני שבוע). על כל פנים נשמע דלכולהו אמוראי בשאר שני שבוע על כל פנים אזלינן בתר לקיטה למעשר לר"ג. ואם כן מסתמא הוא משום דגדל ע"כ מים כירק. ואם כן הקל"ד דלפי"ז קושיית התוס' דריש קידושין מישך שייכא גם להמסקנא ולכולהו אמוראי. ואם כן איך עלה ע"ד לומר דרק לחומרא קאמר ר"ג בתר חנטה לשביעית. מה שההיפוך מבואר בדברי כל האמוראים דגם מששית לשביעית פטור מביעור. ולכן אף שקושיית כת"ר מסוגי' דפרק לולב הגזול אינה קושי' אלימתא לדידי כנ"ל. מ"מ קושי' זו צ"ע גדול לכאורה. ולזה אין תשובה מוצאת גם על פי דברי העצי"ו ושעה"מ. דמ"ש העצי"ו על פי דרכו דמלשון בת ששית משמע שכבר עשוי' בששית דהיינו רוב גידול כו'. (הוא תמוה כמ"ש שעה"מ והרי בגמרא נזכר בדברי אביי דאמרינן זיל בתר חנטה כו'. גם בירושלמי ליתא לשון זה. כ"א נכנס מששית כו'. גם כבר נתבאר דקיימי אר"ג דמתני' מלבד הקושי' שנת' לעיל על דבריו. וגם מ"ש השעה"מ די"ל דרבה ור"ה כר"א ס"ל לפי הנ"ל ז"א. וכמבואר במסקנא דס"ל כאבטולמוס כו'. וככל הנ"ל על פי הירושלמי:

ה ולחומר הנושא נראה שעדיין יש לדחוק לקיים דרך הנ"ל דהתוס' דריש קידושין לא איירי כ"א לפי הס"ד דהתם כנ"ל. והוא בב' אופנים דחוקי'. א' דלמסקנא עם היות שוודאי האמת שעל כל פנים ס"ל לר"ג שהדין נות לילך בתר לקיטה למעשר. וכמו בשאר שני שבוע על כל פנים כנ"ל. עכ"ז הרי על כל פנים לא נודע ונרמז בדבריו שהטעם הוא משום דגדל ע"כ מים. ואפשר שאיזו טעם אחר יש בדבר. ושאותו הטעם לא שייך כ"א לענין מעשר ולא לשביעית. ולאו תרתי דסתרי הם כלל וקושי' התוס' דפ"ק דר"ה ודפ' לולב. הגזול אינו חוזר כ"א אשביעית מ"ט בתר חנטה אחר דעל כל פנים המציאות הוא שהאתרוג גדל ע"כ מים כנ"ל. וע"ז הספיקו במה שמצאו טעם לזה בלבד. מ שאין כן על פי הס"ד דריש קדישין שמפורש הטעם דבתר לקיטה למעשר משום שגדל ע"כ מים. והרי טעם זה עיקרו נאמר אשביעית לפ"ד הר"י ע"כ קושייתם שם בדרך תרתי דסתרי. וע"כ עלה ע"ד דשמא הס"ד ס"ל דר"ג רק לחומרא קאמר לשביעית בתר חנטה כו'. והב' על פי מה שראיתי בדברי מהרי"ט בחי' לקידושין אמ"ש התו' ומכ"מ לענין מעשר שהוא דרבנן כו' ע"ש. שמתבאר מדבריו שלומר שלענין מעשר השוו חכמים אתרוג לירק מטעם דדמי ליה בגידול ע"כ מים. זה לא יתכן. מדחזינן שלענין רבעי ושביעית לא חלקתו תורה משאר אילנות אף דדמי לירק בגידול ע"כ מים. (וגם יותר יש ללמוד ולהשוות מעשר דאתרוג לשביעית דידיה גופא מלהשוות מעשר דאתרוג לירק) אבל זאת יתכן לומר שלענין מעשר דאילנות וירקות שהן דרבנן. עיקר תקנתם היתה לתלות הדבר בגדל ע"כ מים או רוב מים. מצד הסברא דכל שגדל על רוב מים דהיינו מי גשמים ק להתעשר לשנה שעברה דהא לשנה הבאה גשמי' פוסקי' כו'. ולכן גם באתרוג אין לתלות מעשר בשביעית. שגם אם לשביעית בתר חנטה מאיזה טעם ודרשה שיהיה עכ"ז למעשר יתכן שלא יצא מן הכלל דכל שגדל ע"כ מים מתעשר להבא. ואין זה תרתי דסתרי כלל. ולכן כן עפי"ז י"ל דבעיקר ד' ר"ג מצ"ע לא היה הדבר קשה כ"כ למה לשביעית בתר חנטה ולמעשר בתר לקיטה דלא הוי תרתי דסתרי דלמעשר י"ל כנ"ל דעיקר תקנת חכמים כך הי' לתלות מסברא בגדל ע"כ מים מה שאין כן לשביעית. (דאורייתא עיקרו תלוי בדרשות כו') אלא שבפ"ק דר"ה ודפ' לוהג"ז מהדרי התוס' למצוא הטעם למה לשביעית בתר חנטה הספיקו א"ע שפיר במה שמצאו מדרש' דוברביעית כו'. אבל כאן בריש קידושין לפי הס"ד שנרמז הטעם בד' ר"ג דלמעשר כירק משום דדרכי' דאתרוג כירק משמע שרק תולה הטעם שנלמד אתרוג מירק משום דדמי' ליה בגדל ע"כ מים. וכמש"א מה ירק כי' אף אתרוג כו'. וזה לא יתכן מאחר דלענין שביעית שוה לאילן אף דדמי לירק כנ"ל ע"כ עלה ע"ד דלפ"ז שמא ע"כ י"ל דרק לחומרא שוה לאילן לשביעית כו' וכ"ז דוחק:

ו עוד יש ליישב ד' התוס' הנ"ל עפמ"ש בעהמ"א בסוגיא דפ"ק דר"ה הנ"ל וע"ש במ"ש בשם הר"מ ז"ל) דהא דרבותינו נמנו באושא אתרוג אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית פי' לחומרא כלומר אף אחר לקיטתו כו' יע"ש שמתב' מדבריו שאין הכוונה שרבותינו דאושא חולקים אר"ג דמתני' אלא כ"א מהני תנאי ואמוראי מפרש להו לד' ר"ג כטעמי'. אלא שלבסוף שמתקשה בסיום ד' הר"מ ז"ל שם מסיק שדעתו של הרב ז"ל דלא מכרעו הני תנאי ואמוראי לא כר"ג ולא כר"א כו'. וכי היכא דסליק טעמייהו דרבותינו לר"ג ה"נ סליק לר"א כו'. אבל על כל פנים אליבא דר"נ ודאי סליק ואם כן לרבותינו יהיה פי' דר"ג במש"א שוה לאילן לשביעי' היינו רק לחומרא כגון משביעי' לשמיני' (לענין ביעור לבד). ולפי זה י"ל שגם התוס' במ"ש ושמא י"ל כו' כוונו לזה. (ואף בדברי בעה"מ יתבאר על פי שיטתו דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר הוא מעיקר הדין ככל אילן והא דבתר לקיטה הוא רק מתורת חומרא כמ"כ נוכל לומר להתוס' להיפוך גם כן דהא דבתר לקיטה הוא מעיקר הדין לפ"ד הר"י שעיקר דרשא דמה גורן ויקב כו' לענין שביעית איתמר. והא דבתר חנטה רק מתורת חומרא. ויתפרש הא דרבותינו נמנו אחר לקיטתו כו'. היינו שכן ראוי מעיקר הדין ושלפי"ז ע"כ ד' ר"ן במתני' רק לחומרא) ולפי"ז הקושי' מסוגי' דפ' לוהג"ז ודאי מתורץ. דזה בעצמי כוונת התרצן במש"א הוא דאמר כהאי תנא כו'. דהיינו דמפרש ד' ר"ג כהאי תנא דרבותינו שבאושא. דלפ"ז ר"ג רק לחומרא אמר וכנ"ל. והמקשה הקשה לפי מאי דמשמע לפ' פשיטא דר"ג בין להחמיר בין להקל קאמר שוה לאילן לשביעית (ע"ד שכתבתי בראשונה) וזה בעצמו מפורש בד' בהמ"א בראש דבריו במ"ש ולא תקשה לך הא דאמרי' במס' סוכה והא בין לר"ג כו'. דלמאי דקס"ד לפי פשוטה קא מקשי כו'. והתם נמי אסקינן כרבותינו כו' ע"ש דלפה"נ ע"כ שכוון לכעין קושייתנו ממש ומפרק לה כנ"ל. (והן אמת שפשטות דבריו אינם מובנים כלל אם הין שם ט"ס דמשמע דקאי ארבה ור"ה והרי הם וודאי ס"ל דעל כל פנים לביעור אזלינן בתר חנטה גם לקולא ומה ז"ש ולא תקשה לך כו'. איזה קוש' יהיה לדידהו. ומה זה שכ' דלמאי דקס"ד לפי פשוטו דשביעית בין למעשר בין לביעור קא מקשי וכ"נ מ"ש דלמסקנא לא הוזכר במשנה לשביעית כ"א לביעור. דמ' לכאו' מכ"ז שמעיקרא הוי קשה לי' דמסוגי' דסוכה מ' שפי' ד' ר"ג לשביעית היינו בין לביעור בין למעשר (דשנה שביעית כמו בנכנס מו' לז' כו') לזה הבנה דבסוכה אין נ"מ כלל בענין מעשר כ"א לענין ביעור. אע"כ דכוונתו דלפמ"ש דכל חד וחד מפרש לד' ר"ג כטעמי'. אם כן לרבותינו דמסקנא שיבאר לקמן דא' דהכל אזלינן לחומרא יתפרש ד' ר"ג לשביעית רק לחומרא אם כן לכאורה קשה ע"ז מסוגי' דסוכה כי' ע"ז כ' כ' ולא תקשה כו'. ומ"ש דקס"ד לשביעית בין למעשר בין לביעור אולי היא ט"ס וצ"ל בין לחומרא בין לקולא ואם אינו ט"ס יתפרש כך. שבענין שביעית הרי יש ב' דברים מנגדים זל"ז חומרא וקולא דהיינו ביעור יפטיר ממעשר אם כן שאני אומרים להטיל לחומרא בתר חנטה וגם בתר לקיטה אם כן ע"כ לא ישכני דין ביעור ודין מעשר הנתלה בשביעית במ"א כגון לילך בתר חנטה בשניהם או בחד לקיטה בשניהם דחומרא שבזה הוא קולא לענין זה, ע"כ כ' דקס"ד דאחר דסתמא א' לשביעי' בתר חנטה משמע בין לענין ביעור בין לענין דין המעשר הנתלה בשביעית וע"כ בא' מהם הוא קולא לילך בתר חנטה. לכן הוי' משמע ליה להקס"ד דלגמרי אזלינן בתר חנטה כו'):

אמנם לענין קושייתי הנ"ל שאיך כתבו התו' פי' בד' ר"ג שלא כאמוראי דירושלמי ודפ"ק דר"ה ה עדיין אינו מתורץ בטוב כ"כ מאי אהני להו לתו' שיתורץ לרבותינו עדיין קשה לרבה ור"ה ר"י ור"ל דכולהו אמרי מששית לשביעית פטור מביעור ומ"מ אפשר מאחר שעיקר קושי' התוס' חוזר להקשות על פי' ר"י בהא דעיקר דרשא דמה גורן ויקב כו' קאי אשביעית משא"כ לפירש"י לק"מ לכן מאחר דלרבותינו א"ש. ובכל הסוגי' בין דפ"ק דר"ה בין דפ' לוהג"ז וכן בירושלמי הכל למסקנא מסקינן לדברי רבותינו דאושא. (וכנראה שכן עיקר להלכה ויתבאר בסמוך) יאליבייהו א"ש דברי ר"י לא חש התוס' אם עדיין יהי' קשה על הר"י לפ"ד האמוראים הנ"ל. והן אמת שלשון שמא י"ל אינו נכון כ"כ לפ"ז דנראה כאלו סברת עצמם קאמרי והל"ל ולרבותינו דאושא אתא שפיר כו'. אלא לפי שבאמת התו' לא בריר' להו כשיטת הבעה"מ הנ"ל. (בפרט לגי' שלנו בפ"ק דר"ה כו') אלא שלדוחק הקושי' לדברי ר"י כתב שמא י"ל כו'. (והכוונה שכן יהי' פי' דברי רבותינו דאושא כו'):

והנה עפ"י ד' בעה"מ הנ"ל מתרצי קצת פסקי הרמב"ם בפ"א דהל' מ"ש ש הלכה ה"ו ופ"ד דה' שמיטה הי"ב שנתחבטו בהם הכ"מ ובעל שעה"מ ע"ש. ולפי הנ"ל נראה דפ' כרבותינו דאושא ומפרש דלחומרא קאמרי כנ"ל. (ולפה"נ שה"ר משה ז"ל שהזכיר בעה"מ שמצא כת"י הוא הוא הרמב"ם ז"ל בעצמו) והיינו רק לענין שביעית. פי' לביעור ולענין מעשר דשנה שביעי' כגון בנכנס מששית לשביעית או משביעית לשמינית דאזלינן הכל לחומרא. אבל בשאר שני שבוע לא איירי רבותינו דאושא אלא דפליגי בזה ר"ג ור"א ופ' כר"ג וזהו שהרמב"ם בפי' המשניות בפ"ב דבכורים כתב אמרם לשביעית כמו שאגיד לך כו'. ופי' בנכנס משביעי' לשמינית כו'. והיינו שר"ל דוקא לחומרא בתר חנטה. (ובשעת לקיטתו עישורו פי' שם בשאר שני שבוע) ועפי"ז גם הני תרי מתני' דהיינו סתמא דסוכה ומתני' דבכורים דהוי ג"כ כסתמא (דבין לר"ג ובין לר"א שוין לז') לא סתרי אהדדי. דהכא והכא לאומרא וכרבותינו דאושא. (ולכן פ' כן הרמב"ם). ומה שלא הזכיר הרמב"ם בה"ש דגם בנכנס משביעית לשמינית לחומרא בתר חנטה לביעור היינו שממילא מובן ממה שלא הוציא האתרוג בזה מכלל האילנות שהזכיר בה' י"ג שם. (אלא שק"ק דלכאורה ה"ל להוציאו מהכלל שם לענין לחייבו במעשר כשמינית לחומרא כנ"ל. וצריך לדחוק דבזה סמך א"א אמ"ש בפ"א מה' מ"ש דהתם עיקר דינו מעשר וצ"ל דהיינו מ"ש הלכה ה' אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית פי' למעשר היינו בשאר שני שבוע כדמסיק שם כיצד אם נלקט בשלישי' כו' ולשביעות צ"ל דהכוונה לענין מעשר דשנה שביעית (ומה שסתם ולא פי' לפי שהוא דבר הנלמד מעניינו שהרי בדיני מעשר עסוק וקאי שם ולא בדיני ביעור דשביעית) וע"כ היינו בנכנס משביעית לשמינית לומר דחייב במעשר כשמינית. משא"כ בנכנס מששית לשביעית ביאר שם הוא דלא אזלינן בתר לקיטה בהא אלא חייב במעשרות כששית. והיינו הכל לחומרא כו'):

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה