אור ברסלב

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה כב - ב

שאלה כא - ב

(לסי' שכ"ד) אהובי ידידי המופלג כו' מו"ה שלמה נ"י. נכתב בימי ילדותו.

מכתבך הגיעני לנחת. ות"ח לך שעוררתני לעיין מעט בספרי הראשונים. ואף שלא השלמתי הענין ואין אצלי דבר ברור מדיין בשיטות הפוסקים. וכמעט שהנחתי הדבר כמו שהי'. והגעתי לתכלית הידיעה כו'. כמנהגי על פי הרוב. עכ"ז הרי אמרו עליך המלאכה ולא לגמור כו'. ומה גם כי לדעתי הענין הזה הוא נוגע לכל פינות עניני התערובות בכללותיה ופרטותיה. אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה כו' בכמות ובאיכות. וע"כ מטעם זה נלאיתי לכתוב לך כל מה שנראה לי וכל ספקותי בשרש ענין זה ומקורו. אי"ה כשנתראה פא"פ אדבר בו. כי ידוע שהדיבור מברר השכל. ועתה לא באתי ר"א בקצרה. אשר לדעתי על הש"ך בסי' שכ"ד ס"ק ח' אין לתפוס כ"כ אף אם נאמר שמ"ש ה"ה עיסה כו'. קאי לכל מילי גם לענין להפריש עליו ממ"א. כי לדעתי יש כמה ראיות מן הלכות פסוקות הנמצאים בש"ס ובכמה פוסקים ראשונים ואחרונים שהדין ראוי להיות כן (ע"ד הפשוט בלתי נחקור ונעמוד על השורש ועיקרן לידע טעם של דבר). ולתרץ הסתירות. והנה ראשונה נראה לי שכן משמע להדיא מסתימות המשנה חלה פ"ג מ"ט שתיכף אחר הדין דנטל שאור כו' קתני וכיוצא בזה זיתי מסיק כו'. אם יש לו פרנסה ממ"א כו' מדקתני באותו הלשון עצמו דתני סמוך לזה גבי שאור. ומה גם שמתחיל בהדי' בלשון כיוצא בזה משמע להדיא שדינן שוה ממש. (חוץ ממה שמפרש בהדיא בסיפא לענין מעשר דלא שייך זה בדין שאור כלל כו') ולפי זה שפיר כתב הש"ך על הדין דשאור כו' דה"ה עיסה כו'. כי זה הוא דומה ממש לדעתי ללשון המשנה כיונא בזה זיתי מסיק כו' כי פשוט לדעתי שדין זית מסיק לענין תרומה ודין עיסה שאינה של שאור לענין חלה שוין ממש בדינן ובטעמן. והנה הגם שהר"ש הקשה על משנתנו דזית מסיק כו' מגמרא דמנחות ותירץ ג' תירוצים ולכולם הדין דזית מסיק אינו שוה לדין דשאור וממילא גם דין העיסה שאינה של שאור אינו שוה לדידן לדין שאור. מזה מוכח בהדי' דעת הר"ש בזה:

אבל מה שהביא מע"ל ממ"ש שאין השאור בטל בעיסה אינו מוכח כ"כ וכשי"ת לדעת הרא"ש). עכ"ז אין לתפוס מן הר"ש על הש"ך כ"כ (דמאחר דלהר"ש הגם שדין דזית מסיק אינו שוה לדין דשאור כ"א בסיפא בדין דמיני' ובי' וגם בזה אין שוין לגמרי דהיינו לענין מעשר כו'. עכ"ז לא נמנע התנא מלנקוט לשון כיוצא בזה לפי שדין דמיני' ובי' הוא העיקר לפ"ז. אם כן למה ימנע הש"ך לנקוט לשון ה"ה בעיסה שהוא שוה לדין השאור לגמרי בדין דמיני' ובי'. ומה גם שהש"ך לא נחית אלא לאפוקי מן הפרשה שכתב אבל עיסה כ"ז כו' אינן סובלי' כו' כדמסיים הש"ך שם לזאת התחיל וכתב דלדעתו ה"ה עיסה שוה בזה לדין דשאור לענין שהוא טבל אף אם אין בו שיעור עתה אם בא מעיסה אסורה כו'. (ובזה לדעתי הדין עם הש"ך מאד ואיני מבין מה ששמעתי ממך בע"פ אז שנתפלאת מאד על הש"ך שגם בזה אין דינן שוה לדעתך. והוא פלא בעיני וכאשר אפרש לך פא"פ). ועוד אף אם נאמר שדעת הש"ך שגם לענין להפריש ממ"א שוה דין עיסה לדין שאור. עכ"ז אין לתפוס מן הר"ש על הש"ך כ"כ) חדא כי מלבד שסתימות לשון המשנה כיוצא בו כו'. אינו סובל כלל שיהי' איזה הפרש בדיניהם כדברי הר"ש וכנ"ל. מלבד זה באמת כל הג' תירוצים שלו דחוקים מאד כמ"ש מע"ל. וכן מצאתי בהמשנה למלך פ"ה מה' תרומה ה' י"ז שהקשה ג"כ ע"כ ג' התירוצים של הר"ש כמעט כדברי מע"ל ממש. (ולדעתי מה שהקשה מע"ל על תירוץ הג' אינו קושי' כ"כ דלא דמי להא דסנהדרין דהתם קתני בנסקלין בבי"ת משמע שפיר המועטים נתערבו בנסקלי' המרובים. אבל הכא קתני עם זיתי מקיף כו'. (יש לעיין בתוס' ישנים יומא דפ"ה ע"ב). ולא קתני בזי"ת ניקוף בבי"ת אין להוכיח מי הם המרובי' כו' וגם המ"ל הביא ראי' ממקום אחר וגם שם נאמר בבי"ת. ואינו ראי' לדעתי. אך לדעתי גם תי' זה אינו נכון מטעם אחר דמאחר דלדידי' אם הי' הזיתי ניקוף הרוב אסור להפריש עליו ממ"א דהוי מן החיוב על הפטור דאוריי' נמצא מוכרח לומר דגם הזיתי מסיק הטבל כ"מ שהן מותרין הן מה"ת מצד עצמן. ופטורים מן התרומה מדאורייתא לגמרי אף שביכולתו להפריש ממ"א עליהם בלבד כל מקום שהן בלתי צירוף התערובות כלל עכ"ז א"צ מדאורייתא כי נהפך האיסור להיות היתר גם מצד עצמה כ"מ שהיא. אם כן גם להיפוך כשהטבל הרוב הי' מהראוי לומר לפ"ז שגם עצם ההיתר נתהפך להיות איסור מצד עצמה לא מחמת שא"א להפרידו מן האיסור בלבד. ואם כן הי' מהראוי שיצטרך מן התו' להפריש על כל התערובות אף כשמפריש ממ"א אבל אם נאמר שהמשנה כפשוטה שההיתר היה רוב ומטעם דטבל אוסר בכ"ש וכאופן שית' לקמן לדעתי ניחא הא דא"צ אלא לפי חשבון בלבד אף גם אם הטבל רוב וכדמוכח בכמה מקומות אליבא דאמת. הגם דמשנתנו לא מיירי בכהאי גוונא) ומחמת כל הקושיות הללו על הר"ש אפשר שהש"ך אינו פוסק כמותו (ותופס לשון קמא דרש"י דמנחות עיקר ולא יקשה כלל קושי' הר"ש הנ"ל. וכמ"ש מע"ל. אף שראיתי להמ"ל שם דרך אגב אינו מפרש כמ"ש מע"ל לפי' קמא דאם הי' טבל גמור הי' מוציא עליו ממ"א). והנה אף אם היה דעת הר"ש נכון במתניתין עכ"ז אין לתפוס על הש"ך דלדעתי יש להוכיח מכמה פוסקי' ראשוני' ואחרוני' שסוברי' גם בכל טבל שנתערב יכול להפריש עליו ממ"א אף מטבל גמור דאורייתא. דהנה הרמב"ם בפ"ח מה' מעשר ה"ב כתב טבל שנתערב בחולין כו' א יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל כו' מסתימו' לשונו משמע בהדי' בהשקפה ראשונה דדעת הרמב"ם דלא כהר"ש אלא דאין חילוק בין שאור לענין חלה ובין שאר טבל על הכל הוא מפריש ממ"א לפי חשבון. ולכן כתב בה' מעשר גבי מעשר באותו הלשון שכתב לקמן בה' חלה פ"י ה' י"א גבי שאור. והיינו מה"ב משניות הללו דשאור וזיתי מסיק הסמוכי' שדינן שוה כנ"ל וזאת אא"ל אולי גם הפי' ברמב"ם ד"ה מעשר הנ"ל באופן שפי' הר"ש את המשנה בכל הג' תירוצי' שלו הדחוקי' גם בהמשנה אא"ל כן. כי מלבד שהרמב"ם הי' צריך לפרש דעתו יותר מהמשנה (ע' כ"מ ריש ה' מעין ומקוה) מלבד זה א"א שיהי' הפי' ברמב"ם כשום א' מהג' תירוצים הנ"ל. כי תי' א' דמוקי מתני' כמ"ד יש קנין כו'. א"כ אתי' מתני' דלא כהלכת' דהרמב"ם פ' פ"א דתרומות מ' י' כמ"ד אין קנין. ולא הי' לו לפסוק כמתני' דזיתי מסיק כו'. ותי' הב' של הר"ש שמפריש תחילה תרומה גדולה ואח"כ לוקח מן השוק כו'. ג"כ אא"ל ברמב"ם כן. דע"כ הרמב"ם קא' אם יש לו פירות אחרות הטבולי' לגמרי כפשוטו ולא דמאי שהרי כתב שם ה' ד' וכן אם נתערב מעשר טבל כו'. אם יש לו מעשר אחר מוציא כו'. וע"כ מעשר אחר הטבול לגמרי קאמר דאילו מדמאי הא אין מפרישין מעשר מדמאי כלל כמ"ש שם פ"ט ה"ב. (אע"ג דבגמ' שינה ונקט הלשון התקינו שיהי' מפריש מעשר ראשון כו'. פ' שמפריש מעשר ראשון כדי לתקן הטבל אלא שמניחו לעצמו כו'. עכ"ז הרי הרמב"ם פ' להדיא שם ה' ב' וה' ה' דא"צ להפריש כלל והוא ממשנה ריש פ"ה דדמאי. ודוחק גדול לומר דכוונת הרמב"ם במ"ש אם יש לו מעשר אחר מוציא כו'. היינו שבאם יש לו דמאי יפריש לכתחי' המעשר בשביל תיקון התערובו' כו' דהא אם יש לו מעשר קאמר משמע שכבר יש לו המעשר בלא"ה וא"כ בוודאי מעשר של טבל גמור קאמר). ותי' הג' של הר"ש ג"כ אין לומר בהרמב"ם. דהא כ' טבל שנתערב בחולין מין במינו דליכא למיקם אטעמא כו'. ואם הטבל הוא הרוב אין נ"מ בין מב"מ למין בשא"מ הכל אסור מדאוריי' בשוה. וגם מהו דליכא למיקם אטעמא כו'. אלא ודאי דהרמב"ם כפשוטו שהיו החולין הרוב ועכ"ז יכול להפריש עליו מטבל גמור דאורייתא ומוקי המשנה ג"כ כפשוט' כנ"ל דלא כהר"ש. ודינן שוה ממש עם דין השאור (והאי דנקט התנא נטל שאור כו'. לאו דוקא אלא אורחא דמילתא קאמר וכמו גבי חטי' ואורז שם משנה י' נקט נמי לשון נטל שאור מעיסת חטי' כו'. והתם בוודאי אין חילוק בין שאור לעיסה שאינה של שאור לכ"ע דהא מבשא"מ אין נ"מ כלל אם הוא שאור או שאר עיסה הכל תלוי בנ"ט לכ"ע אלא וודאי אורחא דמילתא נקט) עוד ראי' דהרמב"ם ס"ל דאין חילוק בין שאור לעיסה שהרי בפ' ט"ז מה' מאכלות אסורות מ' להדי' דס"ל דהא דדבר העביד לטעמא כשאור אינו בטל הוא מדרבנן בלבד דאחר שסיים לבאר פרטי הדיני' דמחמץ ומתבל ודבר חשוב כ' שם משנה ט' ודבר ברור הוא שכל האיסורי' האלו מדבריהם. וקאי על ג' מיני אסורי' הנ"ל מחמץ כו' וא"כ בהכרח לי' לדידי' דהא דטבל אוסר בכ"ש הוא מדאוריי' דאל"כ מ"ט דמתני' נטל שאור כו' אם יש לו פרנסה ממ"א מוציא כו' הא הוי מן החיוב על הפטור דאוריי'. אלא ודאי לדידי' טבל אוסר בכ"ש מדאוריי' והוי מן החיוב על החיוב דאוריי' וא"כ ממילא גם בשאר טבל כמו עיסה שאינה שאור ג"כ יכול להפריש עליו ממ"א. עוד משמע כן דעת הרמב"ם שהרי לא הזכיר בדין דשאור כ"א טעם דטבל אוסר בכ"ש (הגם שלא הזכיר זה כ"א בסיפא וכ"ז הי' לו להזכיר ברישא טעם דמחמץ כו'. שהרי ברישא נצרך לטעם דאורייתא וגם בסיפא ממילא לא הי' נצרך טעם דטבל אוסר בכ"ש שהוא דרבנן והי' די והותר בטעם דמחמץ שהוא דאוריי' לפ"ז אלא ודאי דעת הרמב"ם כנ"ל). ועוד יש להוכיח כן דעת הרמב"ם מכמה מקומות לדעתי ונלאיתי לכתוב כעת וגם יש לי ספיקות ועיון לדעתי בענין דבר העביד לטעמא. דהיינו מה שבחולין ד' ו' אמרו לשון שאני שאור ותבלין דלטעמא עביד וטעמא ל"ב ושם ד' צ"ט ע"ב אמרו לשון חימוצו קשה כו'. וגם הרמב"ם שינה לשונו בב' המקומות. גם למה פירשו הגמ' וגם הרמב"ם ה' מעשר פ' י"ג ה' ח' בדין תערובות דמאי דמיירי דוקא כשהקדירה או העיסה הי' ממין של התבלין או השאור כי דין זה דמחמץ הוא דוקא במב"מ וכדאי' במשנה פ' שני דערלה מ' ג' וגם ברמב"ם בה' מאכלות אסורות כו'. גם י"ל ל' הרמב"ם ה' מעשר שם שכ' כל התערובו' חייבת כו'. ולא הזכיר כלל שצריך להפריש ממ"א מן השוק ולפ"ח בלבד. וכההיא דמנחות לפי' קמא דרש"י בכ"ז יש לעיין כי לדעתי אפשר שמ"ש רז"ל על השאור שחימונו קשה ומ"ש עליו דעביד לטעמא הן ב' דברים ואין דינן שוה וכמו שאפרש לך דעתי פא"פ אך אינו ברור אצלי והוא שייך לענין שלנו ג"כ. עוד מוכח בפשיטות דין העיסה שהזכיר הש"ך מדין הפת שנתערב שהזכיר הטור וש"ע בפי' זה (וכ"מ בב"י שם שכ"כ בשם הרא"ש בתשו' אלא שאין לי כעת שו"ת הרא"ש) שכתבו אם יש יו עוד קמת כו'. ולדעתי שוה ממש דין עיסה שאינה ש"ש לדין פת. וא"ל דהתם מיירי שהפת האסור הי' הרוב וכעין שכ' הר"ש הנ"ל וכמשמע קצת הלשון שכ' מי שנתערב לו פת שהפריש עם פת שלא הפריש כו'. וכסברת מע"ל וגם בסיפא נקטי אם ה' שהופרש נתערב בעשר שלא הופרש כו'. אא"ל כן דהא הב"י כ' שדין זה נלמוד מן המשנה שהזכיר דהיינו דין השאור כו' מ' דחד דינא הוא וחד טעמא הוא. ועוד ראי' מדין עיסה של ישראל ועכו"ם בשותפו' הנז' בכל הפו' והיא מהמשנה דחלה שם מ' ה' שכתבו דאם יש בחלק ישראל כשיעור חייבת. והיינו גם להפריש עליו ממ"א. והוא יותר טוב מלהפריש מיני' ובי'. כמבואר ברא"ש ה' חלה הובא בב"י סי' ל' שבתחיל' הי' סבר שאסור להפריש מיני' ובי' כ"א ממ"א (והרא"ש צ"ע לדעתי בתחילה מאי קסבר למה לא יהי' שוה דין זה לדין השאור וזיתי מסיק הנ"ל לענין מיני' ובי') ולכאו' ג"ז הוא שוה לדין העיסה שנתערבה שהזכיר הש"ך. (ומיהו בזה הי' אפשר לומר דהתם דוקא שהי' בשותפו' בשוה חלק כחלק או בשל הישראל הי' הרוב אבל לא להיפוך ולכאו' הי' יותר טוב לו' כן כי בלא"ה יש לעיין לדעתי למה קתני סתמא חייבת בחלה ולפ' כשמפרישין עליו ממ"א אינו מפריש כ"א לפ"ח כו'. וכן א"ל דהתם הטעם הוא מפני חלק השאור שבעיסה שגם בזה חלק לישראל. ובההכרח לפרש כ"א מב' פנים הללו לדעת המ"כ שהביא הב"י שם. אך כ"ז דוחק גדול דלא משתמיט חד פוסק או מפורש לפרש זאת כו') ומה גם שהד"מ סי' שכ"ד אות ד' דחה להדיא ד' המ"כ הנ"ל. אלא אף אם קנה עיסה מעכו"ם ונתערב עם שלו ועיסתו הי' הרוב עכ"ז דינו שוה לדין השאור הנ"ל. ולדעתי הוא ממש הדין של הש"ך. (וגם מרהיטת לשונו של הד"מ הנ"ל שכ' ולפמ"ש רבי' בעיסה שלא הורמה כו'. משמע ג"כ להדיא שלדעתו אין חילוק כלל בין שאור לעיסה) ועוד יש ראי' מהמשנה דמאי' פ' ה' מ"ח אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך וא"ל דהיינו דוקא כשנתערב לאדם רוב טבל במיעוט חולין כפי' הר"ש שם (דלשיטתי' אזיל כנ"ל) מלבד שלא מ' כן בכל הפו' שלא הזכירו זאת. עוד זאת הרי בירוש' הובא בר"ש שם מ' להדיא דמצטרך לתקן הטבל שנתערב ברוב חולין שנקט בלשונו טיבלו בחולין (בבי"ת) דזה מ' בהדי' שהחולין הוא הרוב (וכמ"ש מע"ל מגמ' דסנהדרין) כ"ז כתבתי לך ראיות לדין העיס' שמהראוי הי' להפריש עליו גם ממ"א לפ"ח שיש להוכיח כן מכמה הלכות פסוקות כנ"ל אך הדברי' וטעמן ועיקרן על בורין כבר כתבתי לך שלדעתי ארוכה מארץ מדה כו' ואינו ברור אצלי עדיין. גם מרא"ש ותוס' בנדרי' דנ"ח כ' להדי' דאין להפריש על תערובו' טבל כ"א מטבל דרבנן. אבל מר"ן שם מסתימות לשונו מ' שדעתו שמפריש עליו מטבל דאורייתא (אבל הראי' שס' מע"ל בדעת הרא"ש לפי ששינה לשנו מרישא לסיפא אין ראי' לדעתי שברישא מהדר ליתן טעם על השאור וקושטא דמילתא נקט ובסיפא צריך ליתן טעם על החולין למה מפרש על הכל לזה כ' שהטבל אוסר כו'. אבל לעולם גם בריש הטעם שהשאור אינו בטל הוא מפני שכך דין הטבל כו. אבל אין נ"מ בזה כי כבר מוכח דעת הרא"ש כן כנ"ל) ולהתיר הסתי' ולברר שיטותיהם בש"ס לא באתי כי איני יודע עדיין. אך על הש"ך אין תפיסה. והנה מ"ש מע"ל בטעם הדבר למה נח' שהטבל אינו בטל ברוב מדאוריי' ככל האיסורים עפ"י סברת הרמ"ך אינו נ' לי כלל ואתפלא עמ"ש שהוא נכון וברור לדעת מע"ל. כי מלבד שהוא רחוק מן השכל מאד לדעתי ואתפלא על שכמותו יאמר זאת. כי מאחר שהוא מיחייב מה"ת להפריש עליו. א"כ מיקרי טבל דאוריי'. ואיך הפריש עליו אפשר שיהי' מותר באכילה קודם לכן. (ול' הרמב"ם פ' י' מה' מאכלות אסירי' ה' י"ט יוכיח שכ' כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו כו'. נק' טבל ואסור לאכול כו' ע"ש) מלבד זה הבאתי בשם הרמ"ק מה שלא כ' לא היא ולא אותן שהביאו אותו והעיקר שמע"ל כתב בשמו שכשאין בי כזית בכא"פ מותר באכילה מה"ת לכתחי' מה שכולם לא כתבו בשמו כ"א שאינו עובר עליו היינו לענין מלקות בלבד. (וכמ"ש בהדי' בכ"מ פ' ד' ה' ח' משמו של הרמ"ק. ומדמה אין בו כבא"פ לחצי שיעור כו' ע"ש וחצי שיעור ידוע שהיא אסיר מה"ת כר"י דיומא וכדפי' הרמב"ם פ' א' ד"ה חמץ ימצה ה' ד'. אדרבה מזה מוכח להיפוך דשם בכ"מ ביאר בהדי' ס' הרמ"ק דמאחר שלענין אכילה כשיש בי כזבא"פ לוקין עליו וכשאין בו הוא כחצי שיעור היום וחצי מחר כו' (שהוא אסור מה"ת כנ"ל) ע"כ לענין ב"י שאין ס' לחלק בין כא"פ לאין בו כבא"פ מאחר שיש ברשותו כזית עובר עליו משמע להדי' דאם הי' הדין דאף כשיש בו כבא"פ אינו אסור באכי' מה"ת (או אפי' כשאבכא"פ) לא הי' עובר עליו. ובנ"ד אילו נדמה אותו לשאר איסורי' הרי בטל ברוב כו'. ואין להאריך כי פשוט לדעתי שזאת היא כשגגה שלא עיין מע"ל שביארו ס' הרמ"ק כנ"ל. וביותר אתפלא שגם המ"א שהביא מע"ל ביאר להדי' דעת הרמ"ק כנ"ל והוכיח לענין הדין דבאמת במב"מ שמותר מה' מכ"ש אין עוברי' בב"י אף להרמ"ק ובנ"ד במב"מ קיימינן כ"ז פשוט ביותר ואתפלא מאד על שכמותו (א"ל שלחורפא דאביי קמכוון). והנה הטעם האמיתי לדעתי להא דאין הטבל בטל ברוב מה"ת ככל האיסורי' הוא לפי שא"ז מיקרי תערובות כלל שהרי הוא יכול להפריש על האיסו' בלבד זולת ההיתר נמצא דהוי כאלו לא נתערבו כלל לענין עיקר החיוב של תו' דהיינו הפרשת התרומה (אשר מזה מסתעף איסור האכילה) ול"ד לשאר איסורי' (אף לאותן שיש להם מתירי' כחמץ כו') שנתערבו הרי א"א להבדיל האיסור מן ההיתר שיהי' האיסור באיסורו וההיתר בהיתרו ולא ימלט מא' מב' דברים או שנאסר המותר או שנתיר האסור בזה הולכין אחר הרוב כי כך היא המדה הקצובה בתו' להטות המועט אחר הרוב ולא הרוב אחר המועט אבל הכא גבי טבל לענין החיוב להפריש עליו תרומות ומעשרות לא נתערבו כלל עד שנא' שא"א להבדילם שישאר האיסור באיסורו וההיתר בהיתרו אלא או שנאסור המותר או להיפוך כנ"ל בכל האיסורין. כמו אילו היינו יכולין לומר שא"א ס"א או שיפריש על הנ"ל או שלא יפריש כלל אילו הי' כך הי' מהראוי להטות המועט אחר הרוב כנ"ל. אבל מאחר שיכול להפריש עליו ממ"א על הטבל בלבד זולת החולין נמצא שלא נתערבו כלל לענין החיוב והפטור וביכולתנו להבדיל ביניהם לחייב המחוייב ולפטור הפטור. איך נוכל לפטור המחוייב חנם כמו בלא תערובות ממש. (וממילא מאחר שמחוייב להפריש עליו מה"ת אסור באכי' מה' כ"ז שלא הפריש עליו וכלשון הרמב"ם הנ"ל). זהו הטעם לדעתי. ולדעתי שגם מע"ל כיון בכעין זה בס' בכח ולא בפועל ועדיין י"ל ולעיין בזה היטב א"כ הוא ואיך הוא כי יש לי בזה ספיקות כאשר אדבר בו פא"פ. לדעתי יתיישב בזה מה שלדעתי צ"ע למה אם יש לו פרנסה ממ"א אינו מפריש כ"א לפ"ח בלבד ולא על הכל מאחר שהכל אסור דאוריי' לכל הדיעות מאיזה טעם שיהי' ומ"ש מחוטי' ואורז דאמרי' אם יש בו בנ"ט חייבת כו'. ומ' וודאי שצריך להפריש על הכל אם ממ"א או מיני' ובי'. שהרי יוצא בכזית מן התערובות י"ח בפסח כדתני התם. והיינו לפי שגם ההיתר נעשה איסור דטכ"ע מדאוריי' והכא אם מפריש ממ"א אינו מפריש כ"א לפ"ח בלבד. ולפי הנ"ל ניחא מאד לדעתי דכאן גבי טבל לא אמרי' אלא שהאיסור אינו בטל ובחיובו קאי דהוי כמו שלא נתערב כלל לזאת א"צ להפריש כ"א עליו ונשאר המחוייב בחיובו והפטור בפטורו. אבל גבי חוטי' ואורז מבשא"מ שהוא בנ"ט דטעם כעיקר דאוריי' היינו שהטעם הנכנס בההיתר מהפכו להיות כעיקר האיסור (עיין ברא"ש ס' ה' חלה. או כדעת הרמב"ן שם דחיטי' גריר) לזאת תני סתמא חייבת דמשמע דהוי כשאר טבל גמור המחוייב אך לפ"ז עדיין י"ל למה כשאין לו פרנסה ממ"א יפריש על הכל גם גבי טבל. ולדעתי הוא ניחא בספק והזמן קצר וגם היריעה קצרה ובקשתי להתראות פנים בקרב כו' וראיתי אולי אני טועה בדבר משנה כמנהגי:

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה