דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלה כב - א
מהרב הגדול המפורסם כו' מו"ה שלמה נ"י מ"ץ דק"ק דובראוונע:
לסי' רס"ו אודיע לכת"ר מה שעבר עלי כל יו"ט העבר משאלה א' שנולד בן זכר לידידנו מו"ה זאב דאקטאר בהשי"מ עיו"ט. ונכנס לביתי עם ידידנו ר' שמעון פייטילש ושאל מתי יהיה המילה. והוריתי כהשו"ע ואינו דוחה יו"ט ב' של גליות. ואמת שאמר לי אז ר"ש הנ"ל שנדמה להם בבהמ"ד שהורה כהש"ך שהוא אחרון גם הוא איסור דרבנן. ומהיותי אז חזק בדעתי שיש לפסוק כהשו"ע כי ידעתי אז שהתשב"ץ פוסק כהרא"ש כפסק הש"ע ודבריו היו נראי' לי מקובלים ומוסמכים ודאי ואין טענות הש"ך מספיקי' כ"כ ראוי לפסוק למעשה כהשו"ע. אמנם אח"ז ואשמע אחרי קול רעש גדול. והעיקר שר"צ חומארקין מצא שהחוות דעת פוסק כהש"ך וכן מצא בש"ע נדפס מחדש בשם הגאון נ"ב שפסק כן. ולא ראיתיו. אבקש מאד חוות דעתו בזה למען אדע איך לפסוק למעשה להבא אי"ה. וכל היו"ט הקולות מהמון הלומדים לא יחדלון עד שהראיתי להם דברי הבית לחם יהודה שכתב ואנו נוהגין כהשו"ע. ולהם דחיתי בקנה כנ"ל. אבל אני לעצמי מסופק אנכי. וע"כ אבקש דעתו דעת תורה בזה. גם נראה דעת השו"ע לפסוק כהרא"ש מצד ראותנו כל בית ישראל סומכים על ד' הרא"ש בענין הנחת תפילין בחה"מ עיין ב"י או"ח סי' ל"א. (והוא באמת פלא שגם הספרדים היו נוהגי' כהרא"ש נגד כמה פוסקי' עד שקרוב לזמן הב"י מצאו מאמר א' מהזוהר שמפליג מאד באיסור הנחתם בחה"מ שינו מנהגם וכלל האשכנזים עד היום מניחים תפילין בחוה"מ ובברכה. ומהכתיבה לטורח עלי אפסיק בזה. אך שמעתי שאומרי' שלא החמיר אדמו"ר נ"ע בענין בהש"מ רק לענין שבת. אבל לא לגבי מילה גם זה לא נראה כן. שרבינו סמך דבריו על הב"י ביו"ד דמיירי לענין מילה ושלום מאדה"ש ידידו המבקש תשובתו שלמה בריז"ל.
וזה אשר השיב להרב הנ"ל
א הנה ע"ד עיקר הפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש במילה שלא בזמנה. שבטוי"ד ססי' רס"ו. ודאי הי' נראה נכון כדברי כת"ר. שכיון שבשו"ע סתם כהרא"ש בלי חולק וכ"ה בלבוש. ומסתמא גם רמ"א וכל האחרונים ששתקו ס"ל כן. ונגד הש"ך שחילק (בלי טענות חזקות) ודאי נראה מספיק מ"ש כת"ר שגם התשב"ץ (ח"ג סי' רפ"ד) הכריע כהרא"ש (ישכן משמע מרש"י כו') וי"ל דאילו הי' הש"ך רואה הי' מודה כו'. ולכן גם מקצת אחרונים שנמשכו אחר הש"ך אין ראי' (ודברי הגאון ח"ד שכ' כת"ר לפה"נ אינו כ"א בסידור שלו ששם אין דרכו כ"כ להעמיד על דעתו כמש"ש בהקדמתו וגם שם כתב זה בב' חצאי עיגולי' כנראה שמרמז שצ"ע כו') והגאון נ"ב חא"ח סי' ל' בגוף הדין הנ"ל דעתו נוטה לפסוק כהרא"ש רק שאין מוחין במי שרוצה לסמוך על הש"ך. וגם היא לא ראה דברי התשב"ץ. ובס' ח"א הניח בצ"ע מצד שברוקח וסמ"ק שכ' סתם שאינו דוחה יו"ט משמע שגם יו"ט ב' בכלל (יצ"ע בשאלתות שהביא כי') ובאמת לפענ"ד זהו עיקר טעמו של הרב"י שהחליט כהרא"ש נגד הרמב"ם. דמסתברא ליה טעמא דהרא"ש כדמשמע בב"י ובכ"מ. והוא דבאמת כיין דבברייתא שבגמרא פ' ר א דמילה (קל"ב ב') סתמא נקטו יו"ט אינה דוחה כו'. ודאי היה משמע שגם יו"ט ב' בכללא וכמו בכל דוכתא שנזכר בגמרא (ופוסקים) סתם יו"ט כמו ביצה שנולדה ביו"ט כו'. וכל המסכתא שם (רובם ככולם) ודאי גם י"ט ב' בכלל. ועיין הגמ"י ספ"י מהל' אבל בשם הר"מ שהוכיח דלא כבה"ג שם מדאמרינן אינו נוהג אבילות ברגל כו'. ואם איתא הו"ל לחלק כו'. וכ"ה ברא"ש ד"פ וא"מ סי' נ' בסופו והרמב"ם (וש"פ) גם שם ס"ל כמו כאן כו' וצ"ע אי"ה. וה"ה וכ"ש כל הפוסקים שהביאו ברייתא זו בסתימות (כהרי"ף כו' וש"פ הנ"ל) והמפרשי' (כרש"י ותוס' כו'). ששתקו ולא הוציאו מכלל זה יו"ט ב' ודאי הי' משמע שאין חילוק. אלא שמדנקטו במתני' שם (קל"ז א') ב' ימים של ר"ה כו' דוקא הי' נראה כסתירה לזה וה"ט דהרמב"ם. כמ"ש בב"י וכ"מ. לכן סיים ע"ז אבל הרא"ש כתב כו'. ר"ל כיון שנדחית הראי' ממתני' ממילא יש לפסוק כהרא"ש וכדמשמע מסתימות הברייתא והפוסקי' שאין חילוק כנ"ל. ולכאורה הי' נראה דמ"ש הרא"ש דדוקא גבי מת כו'. והתירו אפי' ביו"ט ב' של ר"ה כו' זהו עיקר ראייתו וכדאסברא לה הנ"ב שכיון דחזינן כשהקילו גבי מת הקילו גם בי"ט ב' של ר"ה. א"כ גם לענין מילה אם היו מקילין ביו"ט ב' של גליות היו מקילי' גם בר"ה. וביאר עו"ש דאין סברא כלל להקל בשאר יו"ט יותר מר"ה במה שאינו תלוי ביומא אריכתא. (ור"ל כגון בביצה שנולדה בזה כו' וכה"ג שאין מקום להחמיר כ"א בשיש סברא לומר שב' הימים שניהם קדושים בזה יש חילוק בין ר"ה שיש ספק זה לבין שאר יו"ט שוודאי א' מהימים חול עכ"פ וי"ל ממ"נ כו'. אבל כשהחומרא שייכא גם אם יום ב' בלחוד הוא קדש אין סברא לחלק בזה בין ר"ה לשאר יו"ט כו') ולפ"ז היו דברי הרמב"ם תמוהים דאסברא לה בפה"מ להחומרא דגבי מילה בר"ה יותר מבשאר יו"ט מפני שקדושה א' הן כו'. אבל באמת דבר זה צ"ע דהא מצינו פ"ב דביצה (כ"ב א' ב') דגם לענין מיכחל עינא ביו"ט ב' דר"ה תלוי אם קדושה א' הן או ב' קדושות. וכמו לענין ביצה שנולדה ב"ה כו'. ולדידן דקי"ל כרבא לענין ביצה ה"ה דאסור למיכחל עינא ביו"ט ב' דר"ה. משא"כ ביו"ט ב' של גליות מותר. וכ"פ כה"פ והרא"ש גופא (זולת האגוד' שבפר"ח סי' תצ"ו). והרי ענין זה אינו תלוי בשיהיו ב' הימים דוקא קדושים. דגם אם רק יום הב' קדש שייך החומרא. וכמו במילה. ועכ"ז מחלקין בין ר"ה לשאר יו"ט. (והיינו ע"כ משום דבר"ה דכשבאו עדים גם בראשון מן המנחה ולמעלה כו' חשבינן לי' כוודאי כו' וזהו ענין קדוש' א' הן כו') וא"כ אתי שפיר ד' הרמב"ם ודברי הנ"ב צ"ע. והרא"ש צ"ל שעיקרו לא בא אלא לדחות הראי' ממתני' ושממילא אין להוציא יו"ט ב' של גליות מסתם יו"ט שנז' בברייתא כנ"ל. ומ"ש דדוקא גבי מת כו'. ר"ל דדוקא שם שהקילו בהדיא. (וכמו"כ במיכחל עינא כו') אבל בכ"מ שסתמו אין חילוק בין יו"ט א' או ב' וה"ה הכא כו'. (ומ"ש דבמת התירו גם בר"ה הוא דרך אגב ולא עיקר הראי' כו'). והנה אף אם נתפוס דין זה לספק ותליא במנהגא. וכן ראיתי בס' ערך לחם למהריק"ש (שהי' ספרדי) שהביא דהרמב"ם ודעמי' חולקי' וסיים ונהרא נהר ופשטי'. וכן משמע בעיקרי דינים חי"ד סי' כ"ח אות ז' בשם פחד יצחק שתלי' במנהג העיר. וא"כ וודאי מועיל עדותו של הבית לחם יהודה שכתב שאנו נוהגין כשו"ע. וע"ש בעיקרי דינים. דמשמע דאף שבעיר של בעל פח"י לא הי' נודע מנהג העיר עכ"ז אילולא שהי' אז יו"ט ב' חל ביום ד' וא"ח ביום ה' שי"א שאין מלין בו. היו דוחין המילה לא"ח. (וכש"כ כבנד"ד שהי' י"ט ב' ביום ה' שיש מחמירים בו יותר מיום ו' כו'). וממש"ש בשם הרב בעי חיי (בעל כנה"ג) סי' רכ"ה נראה דבהחלט אין מלין בי"ט ב'. (גבי יליד בית שדומה לשלא בזמנו). וכן הביא ב"ת א"ת סי' כ"ב אות ל"ה בשם איזה גדול דמילה שלא בזמנה אינו דוחה י"ט ב' של גליות:
ב אך כ"ז בוודאי שלא בזמנה אבל בספק כגון שנולד ביה"ש וחל יום שמיני ספק תשיעי שלו ביו"ט ב'. הרי כבר תמה הנ"ב על השו"ע שלא מצינו כלל מי שחילק בזה על הרמב"ם. שהרא"ש לא דיבר אלא בוודאי שלא בזמנה. וטרח למצוא איזה צד זכות להשו"ע ולא מצא ומסיק דאגב שיטפי' כו'. וכוונתו בוודאי שלא בזמנו. (ונ' דר"ל שקאי הכל אנולד ע"ש ביה"ש שעז"כ שג"כ אינו דוחה יו"ט ואפי ' יו"ט ב' כו'. ר"ל כשחלו אחר השבת. וכדאיירי במתניתין. אלא שתיבת מספק שכתב הוא אגב שיטפי'. ובאמת לכאו' ע"כ צ"ל כן כפי' הלבוש שכתב ג"כ כלשון השו"ע וסיים דהואיל ואידחי אידחי. וזה ל"ש בחל שמיני ספק תשיעי ביו"ט ב' כ"א כשחל בשבת ונדחה יודחה ג"כ מיו"ט שחל אחר השבת). ולפי"ז לכאורה אין לנו ע"מ להשען בכה"ג נגד הרמב"ם ודעימי' והש"ך ודעימי'. שגם להתשב"ץ קאי הכל אמתני' דהוי שלא בזמנה בוודאי. (ומש"ש בפ' ספק מילה ע"כ אגב שיטפי' כו') וגם מש"ל מצד סתימות הלשון יו"ט שבגמרא ופוסקים. הרי לא נזכר זה ג"כ כ"א בשלא בזמנה בוודאי. (ואף גם דברי הבית לחם יהודה אפשר דקאי אכה"ג לפמ"ש הנ"ב דגם השו"ע אהא קאי. גם בסידור רי"ע ח"ב (ד"ט ע"ב סקל"ט) פסק כן בהחלט שדחי אלא ששם (ע"א ס"ק כ"ג כ"ד) נראה שפסק כן גם בוודאי שלא בזמנה כו'. אך א"כ אף אנו נאמר דאפילו ביו"ט א' נימול ספק ביה"ש. דהא בגמרא לא נזכר דין בה"ש כ"א אשבת בברייתא דקל"ה א'. וכמו"כ במתני' (קל"ז) הנ"ל לא נזכר כ"א בה"ש של ע"ש ויו"ט לאחר השבת דהוי יו"ט לאחר זמנו בוודאי. אבל ספק שמיני תשיעי מנלן דלא דחי אפילו יו"ט א'. ובאמת אני תמה ע"ע דלפמ"ש הנ"ב שם דספק דוחה אפילו יו"ט ב' דר"ה אף להרמב"ם ושכן משמע מלשון הרמב"ם ע"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל ממ"ש הרמב"ם (פ"א הט"ו) וכל מי שאינו דוחה את השבת אינו דוחה יו"ט א' כו'. ובשני יו"ט של ר"ה כו'. ע"כ לא קאי אהוציא ראשו בה"ש דסמיך לי'. אלא מילתא באנפה נפשי' הוא וקאי אאותו שאינו דוחה שבת מכח וודאי כו'. א"כ אף ברמב"ם לא אשכחן דספק אינו דוחה יו"ט א'. ולפי הנ"ל גם בשו"ע לא נזכר זה) וכ"ש ברי"ף ורא"ש וטור (וש"פ) הרי הביאו רק כלשון הגמרא שלא נזכר בה"ש כ"א גבי שבת. ולענין יו"ט לא נזכר כ"א שלא בזמנו (וכה"ג). וא"כ מנלן באמת דספק בה"ש לא דחי אפי' יו"ט א'. ואם איתא דלא דחי ה"ל להפו' עכ"פ להשמיענו בפירוש דל"ד שבת דחמיר אלא ה"ה יו"ט כו'. אך באמת לפענ"ד אין פי' הנ"ב ברמב"ם נוחה כלל. חדא דלו' מש"ש וכל מי שאינו דוחה שבת כו' לא קאי אדסמיך לי' הוא דוחק גדול. ועוד לפה"נ כמעט כל אותן שאינן דוחי' שבת הכל הוא מצד ספיקות כמו אנדרוגינוס ונולד מהול שעליהם נזכר בברייתא (קל"ה א') ערלתו וודאי דוחה שבת ולא אנדרוגינוס כו' ולא נולד מהול כו'. וכדפי' רש"י שם דהני ספיקות הן ע"ש (וע' בחיה"ר שם) וכן יוצא דופן וב' ערלות (שם) ויליד בית (שבה"י) הכל מצד ספיקות. (דפלוגתות והיינו דהוי ספק יום הח' הוא זמן מילתו א"ל כו'. ע' כ"מ ופירש"י וחה"ר כו') וא"כ אף אם ת"ל דמ"ש הרמב"ם וכל מי שאינו דוחה כו'. אהנך קאי הרי נלמד דמספיקא לא דחינן יו"ט א' וב"י של ר"ה וא"כ ודאי ה"ה ספק דבה"ש. ואע"ג דיש מהנך שהספק הוא אם חייב או פטור לגמרי ומשא"כ בה"ש הרי אף שלא בזמנו מ"ע יש עכ"פ כו' נראה דאין חילוק דמ"מ בשבת ספק הוי כו' גם רוב מהנך ג"כ הספק רק לענין שבת אי נמול לח' א"ל כו'. ולכן נראה וודאי דמ"ש וכל כו' קאי גם אדסמיך ליה כנ"ל כפשוטו וכולל ג"כ כל הנך דלעיל. שאינם דוחי' שבת מכח ספק. ואשמעינן דה"ה שאינן דוחים יו"ט א' וב"י דר"ה ויו"ט ב' של גליות דוחין. (ולפ"ז אפשר דמש"ע וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה ב"י של ר"ה לדווקא איצטריך דמשא"כ ביו"ט ב' של גליות דוחה דלא נשמע מדלעיל כ"א בספקות כו'). וא"כ להרא"ש דמשמע שאין חילוק בין ר"ה לשאר יו"ט (שדוחה המשמעות ממתני') נראה יותר דס"ל דהכל אינו דוחה דעכ"פ הרי לא ביאר שיו"ט קיל משבת בזה כו'. אלא שעדיין צ"ע למה לא ביארו בפי' דיו"ט כשבת. ואיה הרמז בגמרא לזה כו' כנ"ל. ולכאורה קצת י"ל דבגמרא דנדה (מ"ב ב') בעובדא דרבא שהובא ברי"ף ורא"ש פ' ר"א שם (קל"ד) וגרסי דצוויץ בה"ש כו'. (ודלא כגי' שלנו בפניא כו' ופירש"י מבעו"י כו') וכן הוא בבה"ג וסמ"ג ומסיק דה"ל מילה שלא בזמנה כו' (ולא ספק כו') הרי חזינן דבגמרא (ופוסקים) נק' נולד בה"ש סתם מילה שלא בזמנה כו'. וא"כ גם בברייתא (קל"ב) וכה"פ שהביאוה דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט נכלל בזה ג"כ נולד בה"ש כו'. וממילא לפי מה שנת"ל שבכ"מ שנזכר יו"ט סתמא גם יו"ט ב' של גליות בכלל. ה"ה הכא כו'. שגם ראיתי בחולין דפ"ד ב'. ושוב ראיתי שבסמ"ג סי' קנ"ז (אשר מדבריו כתב בס' ח"א דמשמע שגם יו"ט ב' בכלל) כתב בהדיא אבל שלא בזמנה כגון נולד בה"ש כו'. אין דוחין לא שבת ולא יו"ט. א"כ אין דוחק כ"כ שנא' שגם ש"פ שכתב סתם שלא בזמנה נכלל בזה ג"כ נולד בה"ש כו' כנ"ל. וז"ל בה"ג ומילה שלא בזמנה לא דחה לא שבת ולא יו"ט ואפי' נמי ספק זמניה כו'. ואע"ג דסיים כגון דאיתייליד בה"ש דע"ש כו'. ע"כ לד כו'. גם בכלבו סי' ע"ג דכל הספיקות ונולד בה"ש אין דוחין לא שבת ולא יו"ט אבל מ"מ לענין יו"ט ב' ש"ג הדבר קשה לסמוך ע"ז למעשה נגד ד' הרמב"ם וסיעתו והש"ך וסיעתו הבאים מפורשים שדוחה (ומי שכ' בהדי' דלא דחה גם בספק כמעט אין לנו כנ"ל) ובשגם שהרי הנו"ב כיפ' תלה לה דמהיכא תיתי לאסור והלא יש כאן ס"ס ספק זמנו וספק דיו"ט ב' שמא חול הוא כו'. והגם דלפ"ז אף בר"ה יש לומר כן וכ"פ שם. וכבר נתבאר דלפה"נ אאל"כ ברמב"ם. מ"מ הרי נת"ל דעל האמת מצינו חומר בר"ה לפעמי' אף היכי שמקילי' בשאר יו"ט ב' מצד ספק שמא הוא חול (בלבד לא מכח ממ"נ כו' כנ"ל במכחל עינא). וכ"ש להרמב"ם מצינו ספ"י ד"ה אבל. דאף דביו"ט ב' ש"ג ס"ל דאבלות יום ראשון דאוריית' ודחי יו"ט ב' דרבנן. מ"מ ביו"ט ב' דר"ה ס"ל דלא דחי דכיום ארוך הן (ממש). וכ"ש כאן אף אי יו"ט ב' דר"ה לא דחי מ"מ בשאר יו"ט ב' יש לומר שהדין נותן שידחה ספק מילה לכ"ע משום דהוי ס"ס כו'. אך בפ"מ א"ח סי' של"א ראיתי במ"ז סק"א דמשמע שנוטה לדעת השו"ע אף בספק בה"ש. שכ' צ"ע בספק בן ח' ביו"ט ב' שהש"ך מצדד בספק כו' כ"ש כה"ג דיש ממ"נ ושמא ה' כרמ"א כו'. ועוד האריך שם בספק בן ח' ונולד מהול להסביר דבכה"ג ביו"ט ב' ליכא ממ"נ כו' ע"ש. מכ"ז משמע דבספק בה"ש דלא שייך כלל הממ"נ דשם נוטה דלא כש"ך (אע"ג שכ' שם כ"ש בכה"ג כו' דמשמע קצת רק כ"ש כו' מ"מ נראה דנוטה כנ"ל):
ג והנה אם אמרנו לביא העיר ולהכריע עפ"י שימת עין איך הדין נותן בזה לפי אומד הדעת ודמיון מילתא למילתא ממק"א. ודאי היא דרך ארוכה ואינה בטוח' כלל דקשה לדמות באיסורי' וגזירו' דרבנן ושערי החילוקי' והסברות לא ננעלו כו'. אך כיון שהגנו"ב נראה עיקר יסודו מכח הסבר' דמהכא תיתי כו' כנ"ל אמרתי לנסות לדבר מזה מעט:
הנה הנ"ב צידד להפוך בזכות השו"ע משום דהוי דבר שיש לו מתירים שיכול למול אחר יו"ט. ועפ"י דברי רמ"א סי' ק"י ס"ח דגם ס"ס אסור בדבר שיש לו מתירין. ועפ"י סברת הט"ז שם שמחלק בין דאורייתא לדרבנן בזה. ולכן כאן דאיסור מילה ביו"ט דאורייתא גם ביו"ט ב' ונולד בה"ש דהוי ס"ס אסור. ומה שבא"ח סי' תצ"ז ס"ד בספק מוכן פסק דמותר ביו"ט ב' זהו בדרבנן כו'. א א שלבסוף נד מזה מכח ד' הפר"ח בסי' ק"י שכתב בדעת המחבר שאפי' בדאורייתא מותר ס"ס בדבר שיש לו מתירי'. ועוד דכאן חוזר לאיסורו בשבת ויו"ט הבאים אח"כ ה"ז כחמץ בפסח. די"א דלא חשוב דבר שיל"מ והכי קי"ל כו'. והנה מה שנד מכח דברי הפר"ח הנ"ל. מלבד שהוכחת פר"ח מנפל א' מהם לים כו' אינו מוכרח כ"כ לפמ"ש הפ"מ בש"ך שם סקמ"ח די"א דהתם לא מטעם ס"ס כו' והפליתי שם סקכ"ז כתב להוכיח דאף אי לא מ' ס"ס בנפל מותר דילפינן מקרא כו'. (אלא שלכאו' צ"ע ע"ז מתוס' זבחי' (ע"ד) ד"ה רב ות"י דיומא (ס"ד) ד"ה הא ע"ש). הנה לדינא בס' דיו"ט ב' של גליות כבר פסק המ"א סי' תצ"ז סק"ד עפ"י ד' תה"ד ורש"ל לאסור ספק מוכן. וכן קבע מוח"ז רבינו ז"ל בשו"ע שם ס"ח בסתימות בלי חולק. והיינו משום דיו"ט ב' עכשיו שכבר הנהיגו חכמים כו' אין דינו כספק אלא כוודאי (דרבנן) לענין זה כמ"ש מוח"ז רבינו בסי' תקט"ו ס"ד. ולכן אף אי ס"ס בדבר שיש לו מתירי' מותר כאן אסור עיין קו"א דסי' תקי"ג סק"ב. ונראה דהיינו כדאיתא בשבת כ"ג אתי לזילזולי כו'. ועיין חה"ר שם שלהרי"ף (דקי"ל כוותי'). אף רבא לא פליג אהא ועיין פר"ח סי' תמ"ז קס"ה שחולק על רמ"א לשתות דבר שנתבטל בכלי חמץ באחרון ש"פ מטעם הנ"ל (והגם שלכאורה קשה דזוהי סברת הרמב"ם פ"י מהיו"ט הי"ד דמהאי טעמא ס"ל שם הט"ו שאין דין מערב אדם ומתנה כו' בזה"ז וע"ש בפ"ה מה' קידוש החודש) והרי לא קי"ל הכי בסי' שצ"ג וססי' תקכ"ז תקכ"ח. והיינו משום דאעפ"י שזה אמת שבזה"ז הוא תקנה קבוע. עיין ר"ן (וריטב"א) סוכה (מ"ד) מ"מ כיון דתקנה זו לא היתה אלא משום הזהרו במנהג אבותיכם כו' כדאיתא פ"ק דביצה (ד"י) אין לנו להחמיר יותר מהם (שהי' ספק כו') כמ"ש הר"ן פ"ב דביצה (י"ז) הובא ב"י סי' תקכ"ח (ומעין זה (מוכרח) בגמרא דסוכה (מ"ג) ע"ש בתו' ור"ן וש"פ דאנו כאילו לא ידעינן כו' וכ"ה גם ברמב"ם פ"ז מהל' לולב אלא דהתם הוא (כמו) להחמיר כו') והרי מה"ט גופא הוא שחיזק הר"ן פרק אין צדין דברי הרא"ש מלוניל מארי' דהאי דינא שבשו"ע סי' תצ"ז להקל בספק מוכן בי"ט ב' שדינו גם לדידן כספק כמו לאבותינו כו' והוי ס"ס ועיין פר"ח ססי' תכ"ה שתלוי זה בזה. וצ"ל דהחולקי' ס"ל דלא דמי למניח עירוב ומתנה כו' דאין בזה קולא לי"ט ב' נגד י"ט א' דשניהם מחזיקין כספק (ומתנה בשניהם (וה"ה בההיא דסוכה (מ"ג) הנ"ל שהרי ביו"ט א' קאי ע"ש) אבל כאן בספק מוכן כיון דביו"ט א' אסור ה"ה ביו"ט ב' דלעולם לא חלקו חכמים ביניהם כ"א במת ומכחל עינא) כמ"ש בתה"ד ורש"ל ביש"ש פ' א"צ ססי' ז'. וא"כ גבי מילה דאיסור חבורה דאורייתא הוא י"ל שאף שהרב"י בשו"ע מיקל בס' מוכן דרבנן מ"מ בס' מילה ביו"ט ב' ס"ל דאסור דאף אי ס"ל ס"ס בדבר שיש לו מתירי' מותר אף בדאורייתא אין ראי' מזה לגבי ס"ס ביו"ט ב' די"ל בדאורייתא מודה דיו"ט ב' עכשיו כוודאי חשיב כו'. וכן סיים מוח"ז רבינו ז"ל בסי' תקט"ו כדי שלא לחלק בינו לראשון. וכן בקו"א דסי' תקמ"ג שלא רצו חכמים לחלק כו'. (ואפשר שז'"ש מוח"ז רבינו ז"ל בסי' תקט"ו ה"ה כוודאי לענין זה כו'. אבל לענין שא"ד אין דינו כוודאי כו' היינו (שכולל בזה גם) ענין עירוב על תנאי הנ"ל). ומ"מ לא א"ש כ"כ למה לי' מוח"ז רבינו ז"ל להזכיר כלל מ"ש כיון שכבר הנהיגו חכמים כו' ה"ה כוודאי כו' מאחר שזה אינו מועיל כלום דלדינא יש לנו להחזיקו כספק כאבותינו ולא להחמיר יותר מהם כו' כנ"ל. והי' די כמ"ש כדי שלא לחלק כו' וכמ"ש תה"ד ורש"ל ובאמת צ"ע איך הי' הדין בימי אבותינו (במקומות הרחוקין כו') דממ"ש הר"ן משמע דאז וודאי הי' מותר בי"ט ב' אלא לפי שי"ל דבזהמ"ז שיש תק"ח ה"ה כוודאי ע"ז הוכיח מההיא דעירוב על תנאי שאין לנו להחמיר יותר מהם. (וכ"מ מדברי הרא"ש מלוניל שהובא בשט"מ שם ע"ש במ"ש ואפילו היכא דלא הוו ידעי בקביעא דירחי) אך א"כ הרי בימי אבותינו גם י"ט א' הי' בספק הכי נאמר שאז הי' מותר ספק מוכן גם ביט"א הרי ר"ג ור"י היו בימי' שהיו מקדשין עפ"י הראי' (כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' קדה"ח שהחשבון שלנו הותחל בימי אביי ורבא) ודוחק גדול לומר שפלוגתייהו בס' מוכן הי' רק בא"י. ועוד דא"כ אף אנו נאמר דבזה"ז ג"כ יהי' מותר אף ביו"ט א' דאעפ"י דעתה הוא וודאי יו"ט דאורייתא מ"מ אין לנו להחמיר יותר מהם כנ"ל. והגם די"ל שיו"ט ב' שאני שעתה הוא מצד מנהג אבותינו כדחזינן לענין דיחוי לולב ושופר בי"ט א' שחל להיות בשבת דמשמע בגמרא דסוכה (מ"ג) שלא הי' מספיק הגזירה דרבה אם לא מצד שבימי אבותינו הי' גם י"ט א' ספק. ולכן אף לנו דינו כספק. כמ"ש הר"ן וש"פ שם ודחינן מ"ע דאורייתא וודאית. א"כ נראה לכאורה דה"ה (וכש"כ) בספק מוכן אילו הי' מותר בימיהם גם ביו"ט א' אף לנו הי' מקום להתיר (דעכ"פ גם ביו"ט א' אינו כ"א ספק איסור דרבנן) אך י"ל דש"ה דזה חשיבא חומרא טפי מצד גזירה דרבה כו'. ונראה דהאי טעמא של אותן שזכר הר"ן. שאמרו שאין התירו מכיון כו' ועכ"פ להאוסרי' וודאי נראה דה"ה (וכ"ש) שבימי אבותינו הי' אסור בב' הימים. וא"כ לכאורה לא א"ש טפי לשון מוח"ז רבינו ז"ל שכתב כיון שכבר הנהיגו כו' ה"ה כוודאי כו' דמשמע משא"כ מקודם לכן שהיה ספק ולא עוד אלא שלפי"ז לכאורה אף הטעם שלא לחלק כו' הוא למותר. שהרי אפי' בי"ט ב' מצ"ע אין ראוי להתיר אפילו יהי' דינו כספק כמו שהי' אסור בעת ששני הימים היו מספק (ויהי' באמת נשמע מכאן לפ"ז דס"ס בדבר שיש לו מתירים אסור אפי' בדרבנן כו' וצ"ע). ותה"ד ורש"ל שהוצרכו לטעמא דאין לחלק כו' בתה"ד סי' ע"ט לא נזכר כלל מענין דברי הר"ן הנ"ל. אלא לפי שמצינו בבא מחוץ לתחום שהקילו לאחרים כו' משא"כ בספק ניצוד ונתלש (דהיינו ספק מוכן ועיין פר"ח סי' תנ"ז סק"ב) והיינו משום דבנמצוד וכה"ג איכא צד מלאכה דאורייתא (אע"ג דמ"מ איסור דבר שניצוד דרבנן כו') ומשא"כ בתחומין כו'. א"כ לכאורה ביו"ט ב' בזמה"ז הרי גם מלאכה דצידה וכה"ג הכל דרבנן. עז"כ דמ"מ החמירו בזה (יותר מבא חוץ לתחום משום שלא חלקו בין יו"ט א' לב' בשום איסור דשייכ' לי"ט לבד. ומעין זה הן דברי רש"ל דאף שהביא הך דהר"ן. נראה דלא חשש להקל מצד ס"ס (ואולי מטעם הנ"ל דבימי אבותיו כו' כנ"ל) אלא שבא ג"כ ליתן טעם לחלק בין ספק מוכן ביו"ט ב' לבין איסור תחומין ביו"ט א' דלפ"מ שפסק שם כרש"י וסיעתו בספק דתחומין אף ביו"ט א' מותר לגמרי והיינו ע"כ משום דתחומין איסור קל הוא כו'. (יותר משאר איסור דרבנן עיין תוס' עירובין דמ"ה סע"ב) ולכאורה גם ספק מוכן ביו"ט ב' הרי מצד י"ט ב' דבזמה"ז הוא איסור קל. שהרי הוא וודאי חול רק מצד שלאבותינו הי' ספק. עז"כ דמ"מ לא חלקו כו'. ואולי גם בדברי הר"ן הבין שמ"ש ס"ס ל"ד אלא ר"ל דיו"ט ב' שאינו אלא משום מנהג אבותינו מספק הוא איסור קל כו'. לא מחמרינן טפי מינייהו. ר"ל לענין שאינו כ"א כספק כו'. ומ"מ אצלם הי' ספק גמור דאורייתא ועתה ה"ה וודאי חול רק חכמים תקנו לעשותו כיו"ט כאילו הי' ספק כו'. וה"ה איסור קל דרבנן כו'). וזהו שהקשה רש"ל עליו דלשיטתו שפי' כהרי"ף וסיעתו לאסור ספק דתחומין ביו"ט א'. לא גריע מזה ספק מוכן אפי' ביו"ט ב' (ויתורץ תמיהת הפר"ח על רש"ל ע"ש סי' תצ"ז סק"ד) ולשיטת רש"ל שפי' כרש"י בספק תחומין ביו"ט א' הוצרך לחלק כו' כנ"ל. אבל קשה להעמיס פי' זה בר"ן דמשמע דמשום ס"ס אתי עלה וס"ל דגם בימי אבותינו הי' מותר בי"ט ב' או אף בי"ט א' כו' כנ"ל שצ"ע בזה. ואיך שיהי' עכ"פ היוצא לנד"ד. דלפ"מ דקי"ל כהאוסרין ספק מוכן ביו"ט ב' ודאי אין דברי הנ"ב נכונים במה שהוכיח להקל בספק מילה ביו"ט ב' מצד המקילי' בס"ס בדבר שאין לו מתירים ויש בזה ב' פנים. א' אם גם בימי אבותינו הי' אסור ספק מוכן. (כדמשמע פשטא דגמרא וכנ"ל) יהי' נשמע מזה דס"ס בדבר דיש לו מתירים אסור אפי' בדרבנן. ב' אף את"ל שאז הי' מותר והיינו שס"ס בדשיל"מ מותר מ"מ בזמה"ז כיון שביט"א שהוא וודאי י"ט אסור לא חלקו חכמים בינו לבין י"ט ב' זולת במת כו'. (או שעתה ה"ה כוודאי כו' כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל אלא שלפה"נ זה לבד אינו מספיק דאין לנו להחמיר יותר מאבותינו כדלעיל דקי"ל כהר"ן בזה ולא כהרמב"ם כו' אם לא בצירוף דלא חלקו כו' וכסיום דברי מוח"ז רבינו ז"ל כו' וכנ"ל שלשון מוח"ז רבינו ז"ל צ"ע לכאורה). וכ"ז בדין ספק מוכן דרבנן וכש"כ בספק מילה דאיסור חבורה דאורייתא כו'. אמנם אף לפ"ד הר"ן ושו"ע אין ראי' ממה שהקילו בספק מוכן דרבנן לס' מילה וחבורה דאורייתא. לא מיבעי' להר"ן דבהדי' נזכר בדבריו שזה דוקא בדרבנן. וכמ"ש הפוסקי' (ונ"ב) דלהר"ן ס"ס בדבר שיש לו מתירים בדאורייתא אסור אלא אף להשו"ע לפמ"ש הפר"ח ביונד דלהמחבר אף בדאורייתא מותר ס"ס בדשיל"מ. מ"מ לענין הספק די"ט ב' בשיש בזה הסברא דלא חלקו כו'. (וה"ה כוודאי כו') י"ל דמה שהשו"ע מיקל גם בזה בספק מוכן זהו דוקא בדרבנן. אבל בדאורייתא מודה שכל שבי"ט א' אסור מצד ס' דאורייתא (ובפרט להאומר שספק דאורייתא אסור מה"ת) לא חלקו חכמים בינו ליו"ט ב' כו'. ועפ"ז יש לתקן דברי הר"ן ג"כ דבפ' א"צ שם משמע שאינו מיקל בדרבנן כנ"ל ובפ"ק משעע דס"ל להשוות דאוריית' ודרבנן לענין ס"ס בדשיל"מ וכאשר החליט הש"ך בנקודת הכסף סי' ק"י סקי"א עפ"י דברי הר"ן דפ"ק דס"ל להתיר ס"ס בדשיל"מ אף בדאורייתא והסכים עמו המ"י ס"כ ע"ד ועפי"ז נדחק הש"ך בד' הר"ן דפ' א"צ לרווחא דמילתא כ"כ. והוא דוחק גדול). ולפי הנ"ל י"ל דאף אם בשאר ס"ס ס"ל להתיר אף בדאורייתא מ"מ בפ' א"צ לענין ספק די"ט ב' הקיל דוקא מצד שהוא דרבנן מטעם הנ"ל אלא שגם זה דוחק קצת כו'). ועיין בקו"א של מוח"ז רבינו ז"ל סי' תקי"ג שכתב שהפר"ח ביו"ד שם שהשיג על הש"ך דעתו בהמ"א. ולכאורה הוא דבר תמוה. חדא ששם גופא למ"כ שלא השיג רק אמ"ש הש"ך דספק די"ט ב' קיל טפי מספק. אבל ס"ל כהר"ן בזה דגם בזה"ז דינו כספק עכ"פ. ועוד שבא"ח הרי הסכים בהדי' לפסק הר"ן ושו"ע. ולפי מה שנת"ל יש לומר בדוחק שמוח"ז רבינו ז"ל ר"ל באיסור דאורייתא. והסמך לזה בפר"ח י"ל (ג"כ בדוחק) דביו"ד מסיק לדינא כהרשב"א דאף בדאורייתא מותר ס"ס בדשיל"מ. ובא"ח כתב כיון שמוקצה הוא דרבנן כו' עד ודברי הר"ן נראה עיקר. וכ"ש לדעת הרשב"א כו'. הרי ל"כ ס' הרשב"א אלא בדרך כ"ש. אבל משמע דלדינא ס"ל כהר"ן דדוקא בספק מוכן דרבנן כו'. וצ"ל כנ"ל דלענין ס"ס מצד יו"ט ב' ס"ל להחמיר בדאורייתא מטעם הנ"ל אף דבשאר ס"ס בדשיל"מ ס"ל כהרשב"א. וכן בדין דעיקר טעמו של הפר"ח ביו"ד שפסק כהרשב"א הוא עפ"מ שהוכיח דגם הרמב"ם הכי ס"ל. והרי לענין יו"ט ב' הרמב"ם ס"ל דבזמן הזה הוא כוודאי כמ"ש פ"ו מה' יו"ט כנ"ל:
ושוב ראיתי שכ"כ הפר"ח בהדי' ססי' תצ"ה דלהרמב"ם הנ"ל אף בספק מוכן דרבנן אין להקל ביו"ט ב'. ולכן אף דלא קי"ל כהרמב"ם בזה וכמש"ש הפר"ח. מ"מ יש לתפוס בזה סבר' מציעתא היינו כדעת הר"ן שמחלק בין דרבנן לדאורייתא ולא כהרשב"א כיון שבדאורייתא הרמב"ם והר"ן שניהם לחומרא והיינו אפי' אם אינו מטעם א' כמ"ש רמ"א בח"מ סי' כ"ה דמ"מ מיקרי רבים ואף הש"ך בכללי הורא' שבססי' רמ"ב ביו"ד אינו חולק (לפה"נ לכאו') כ"א שאין להקל (בדאוריי') אבל כאן ה"ז לחומרא. וכש"כ לפי משנת"ל שי"ל שאף הר"ן שמחמיר בדאורייתא הוא ג"כ רק לענין יו"ט ב' ומה"ט דבדאורייתא אין לחלק בין יו"ט א' לב' והרי דינו כוודאי לדידן דוקא כמו להרמב"ם כו':
ג ואשוב לדברי הנ"ב דגם מ"ש דכאן דחוזר לאיסורו כו'. ה"ז כחמץ דקי"ל דלא חשיב דשיל"מ. יש לדחות דמלבד שאף הרבה מאחרונים פסקו כהרמב"ם בחמץ. רש"ל וט"ז ביו"ד ססי' ק"ב וש"ך בנקודת הכסף סי' צ"ב. וכן משמע כבית לחם יהודה ולחה"פ סי' ק"ב וגם בפר"ח שם. (וצ"ע בא"ח סי' תמ"ז) ועיי' בח"ד שם. ובמק"ח רסי' תמ"ז סק"ה דעל כל פנים משמע שאינו מוכרע. עוד זאת דגם להחולקים דס"ל דחמץ לא חשיבי דשיל"מ יש בו טעמים אחרים דל"ש במילה דנד"ד על שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל סי' תמ"ז סי"ח אלא שבלא"ה אינו מתקבל לפענ"ד עיקר היסוד שנותן הנ"ב למילה דנד"ד דין דשיל"מ. דהא על כל פנים גם שלא בזמנה איכא מ"ע לימול. ונראה דממילא כל יום ששוהה עובר על מ"ע וכמ"ש הרמב"ם ריש הל' מילה בגדול שלא נימול עדיין שכל יום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול א"ע ה"ה מבטל מ"ע. והרי זהו גם כן מילה שלא בזמנה כדאיתא בגמרא (קל"ב) ונראה דה"ה באב המל שלא בזמנה כגון שהיה חולה או שנולד ביה"ש גם כן מסתמא כל יום שיעבור מעת שיכול למול ולא ימול מבטל מ"ע (ולא הוזקק הרמב"ם להשמיענו רק בגדול כדי לחלק בין ביטול המ"ע לבין חיוב הכרת כו'). ושוב ראיתי שכ"כ רמ"א סי' רס"א בד"מ בשם הכלבו בהדיא דה"ה אב או ב"ד כל יום שמתעכבים עוברים כעשה. וזש"ש בהגה"ה בשו"ע ובכל יום עוברים כו' ל' רבים כו') אלא שלפי"ז לכאורה לשון מוח"ז רבינו ז"ל בא"ח סי' של"א ס"ד אינו מתוקן כ"כ שכתב בטעמא דמילה שלב"ז לא דחה שבת דאפשר למולו אחר השבת ולא יהיה שום חיסור מצוה בזה שבלא"ה אינה בזמנה. דמשמע לכאורה שאין בזה שום מצוה למול היום אלא רשות להמתין כו'. וז"א. ומה שפירש"י (פ' ב"מ כ"ד) שאפשר כו' ע"כ ר"ל (דבדיעבד אפשר כו') לאפוקי שלא נא' דיעבור הזמן. ושוב ליכא מ"ע למול כו'. אבל וודאי שבכ"י יש מ"ע למול ולא להמתין למחר. (ולא כמו הקדמת זריזין בצפרא שבפ"ק דפסחים (ד' א') שזהו באותו יום. וג"כ רק כשזמנו באותו יום כו'. אבל כשכבר עבר זמנו דשוב בכל שעה עובר בעשה וכש"כ לדחות למחר ע"כ עובר במ"ע כנ"ל) שהרי מה"ט אי לאו די"ט עשה ול"ת כדמסיק הוי בעי קרא דלא ניתי עשה וידחה ל"ת כדפירש"י שם אהא דבעי מה"מ. (וכ"ה בהדיא בפסחים פ"ג). והגם שלכאורה לא מ"כ בחה"ר דפרק קמא דשבת הקשה דאף אם הוי יום טוב רק לא תעשה גרידא אכתי היכא הוי דחי הא אפשר להמתין למחר וכדר"ל אם יכול לקיים שניהם כו'. צ"ל דבאמת היינו מ"ש תי' בשם רמב"ן דלא אמרינן הכי אלא היכי דאפשר לקיים שניהם היום כו' ור"ל דמה שאין כן כשא'"א לקיים שניהם היום ה"ז דיחוי העשה אם נמתין עד מחר ולכן דוחה העשה את הל"ת היום דה"ז כא"א לקיים שניהם כו'. ולמסקנא לפי' מקרא שבכאן לא דחה העשה את הל"ת או משום דיו"ט הוי עשה ולא תעשה כו'. והא דהוצרך רש"י להסביר משום דאפשר כו' היינו כדי לחלק בין בזמנה לשלא בזמנה. דלכאורה כיון דילפינן מקרא דכאן לא דחה העשה את הל"ת אם כן אף בזמנה לא לידחי אלא דענין הלמוד היא במצוה שאין זמנה קבוע בו ביום דוקא כו'. משא"כ במילה בזמנה. (וכמו"כ קדשים יש חילוק בין אותן שזמנם קבוע כו'. עיין ביצה י"ט כ') אלא לפי שאכתי לכאורה קשה שגם מילה בזמנה גם כן וודאי אם לא ימול היום הרי בדיעבד יקויים המ"ע כשימול מחר ואם כן לכאורה אין חילוק דבשניהם לכתחילה מ"ע למול היום דוקא ובדיעבד אפשר למחר כו'. (ול"ד לקדשים שזמנם קבוע דעבר זמנו בטל קרבנו לגמרי). לזה כיון מוח"ז רבינו ז"ל לפה"נ במה שהוסיף עמ"ש רש"י שאפשר כו'. וסיים ולא יהיה שום חיסור מצוה כו' ר"ל עם היות דוודאי בכל יום חלה המ"ע קום ומול כו'. מ"מ כשנמנע עד מחר אין כאן שום חיסור מצוה. ר"ל דבדיעבד על כל פנים אין לו שום חסרון (גמור) כו' דבין היום ובין מחר הכל הוא קיום מצות עשה שלא בזמנה. משא"כ במילה בזמנה דגם בדיעבד יש חילוק שאין המצוות שוות דהיום הוא מצוה בשעתה. ולמחר הרי ענין זה דמצוה בשעתה כבר ביטל וחיסר לגמרי. אלא דמ"מ חל עליו מצות עשה דמילה שלא בזמנה. (וכעין מצוה אחרת היא כדמשמע בפר"א קל"ב ב' ע"ש שנז' גדול קטן בינוני. ולכאורה יש פסוק בפ"ע עי"ש בפירש"י) ולכאורה היה נראה דזש"ש הרמב"ם רפ"א גבי אב דאם עבר ולא מל ביטל מצות עשה דמשמע דביטל לגמרי ואילו גבי גדול כתב שבכל יום מבטל כו'. ועלה ע"ד דגבי אב מיירי בזמנה לכן קאמר דאם עבר ולא מל (ר"ל שעבר ח' יום) ביטל לגמרי המ"ע דבזמנה כו' כנ"ל משא"כ בגדול דמצות עשה שבו שוה בכל הימים וליכא ביטול לגמרי (אם לא כשימות כו') אבל ז"א חדא דא"כ יש במילה ב' (או ג') מצות עשה והרי הרמב"ם לא מנה במילה כ"א מצות עשה אחת. ועוד דהרמב"ם כתב שם עבר האב או האדון כו'. וקאי גם אמ"ש מקודם דמצוה למול יליד בית ומקנת כסף כו'. והרי מקנת כסף נימול אפילו ביום שנולד כמש"ש ה"ד (וה"ז כמילה שלב"ז ולא דחי שבת כדאיתא בגמרא (קל"ה רע"ב) הא בהא תלי' כו'. (ע"ש בפירש"י) גם הרי הרמב"ם כתב עבר האב כו'. וב"ד מצווין למול אותו כו' בזמנו כו'. הרי דמיירי גם בשלא עבר עדיין זמנו (והיינו בקטן יום הח'). ותו דלפי הנ"ל הרי מילה בזמנו הוא כמ"ע שזמנו קבוע לגמרי. ר"ל שבעבור הזמן כבר נתבטל ונחסר לגמרי מצות עשה זו כו'. והרי בגמ' (דקל"א רע"ב) לכשרצה ללמוד הא דלר"א מכשירי מילה דוחין שבת מלולב ושופר כו'. אמרינן מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה. מכלל דמילה אינה כן. אפילו במילה שבזמנה (דר"א איירי גם כן בהכי) גם בקידושין (כ"ט) מצריך קרא לפטור האם מדכתיב אותו ולא אותה (ומקרא זה גבי בזמנו כתיב) וכתבו התוס' דלא הוי מצות עשה שהז"ג מה שנימול לח' כיון דמיום הח' והלאה אין לה הפסק. ע"כ משמע דהכל מצוה אחת. וע"ש בס' המקנה (בגמ' בד"ה והיכא כו') דמהך דרשא דאותו כו' דע"כ לומר דלא הוי מצות עשה שהז"ג כמ"ש התוס' נשמע ממילא דמצות האב הוא אף שלא בזמנה והא דכתיב בן שמונת ימים למצוה מן המובחר (אך בתוס' רי"ד שם כתב סברא אחרת דלא הוי מצות עשה שהזמ"ג משמע דבל"ז ה"ל מ"ע שהז"ג לפי זה לכאורה ע"כ לומר דס"ל ע"ד הנ"ל וצ"ע. לכן נראה דמ"ש הרמב"ם עבר האב כו'. ר"ל שהוא אינו רוצה כלל שימולו אותו לא היום ולא אחר כך לא הוא ולא אחר. ע"ז משמיענו שהוא ביטל המ"ע שעליו. וחל על הב"ד למולו בזמנו כו'. (היינו ביום שמיאן האב בין שהוא בח' ובין כו' הב"ד נכנסים תחת האב) ובזה שייך שפיר שכבר ביטל העשה שהרי הוא שוב לא ימול אותו אחר שהב"ד מלין כו'. (וכבר מיאן כו') מה שאין כן כשאינו מגלה דעתו שאינו רוצה כלל כו'. הרי באותו יום ודאי אין הב"ד מלין אותו בע"כ (כמש"ש ה"ב). אעפ"י ששוהה וכמתעצל כו'. וגם שרואי' כשעובר כל יום הח' שוודאי נראה שעל הבי"ד למול מ"מ כשאין שם ב"ד וכה"ג ל"ש לומר שביטל מצות עשה. אלא דבכהאי גוונא שייך לומר שבכל יום שאינו מל הוא מבטל מצות עשה. (כמש"ש גבי גדול). וכשימול אחר כך יקיים אותה המצוה עשה דמילה. אלא שלא קיימה בשעתה. וגם עבר אותן הימים שלא מל במ"ע זו. (ובזה אין חילוק בין יום הח' לאחר כך) וכמ"ש הכלבו ורמ"א כנ"ל. (אלא לפי שבאמת ל"ש זה גבי אב כ"א כשאין שם ב"ד וכה"ג. לכן לא דיבר בזה הרמב"ם אלא גבי גדול דעיקרו אינו אלא בכהאי גוונא שנתעלם מב"ד כו' כמש"ש) ויש לעיין בש"ך ח"מ סי' שפ"ב ובהחולקים עליו שכבר האריך בזה בתשו' ב"א חלק ח"מ סי' ס"ז וע"ש בסופו מ"ש בפי' דברי הרמב"ם הנ"ל שצ"ע לכאורה. ולפ"ז לכאורה לא א"ש דברי מוח"ז רבינו ז"ל בין אי ר"ל שבמילה שלב"ז אף לכתחי' יכול להמתין כו'. ובין אי ר"ל דבדיעבד אין חיסור וביטול גמור כו'. דלכתחילה ודאי אף במילה שלב"ז יש עליו מ"ע בכל יום קום ומול כו' כנ"ל. ובדיעבד הרי גם בזמנה לאו מצוה עוברת היא כו'. גם בעיקר החילוק בין אי הזמן קבוע א"ל. צ"ע לכאורה מהא דאיתא בגמרא שם (דקל"א סע"א) אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זמני' הוא. וע"ש בפירש"י דבכל יום שמשהה עובר בעשה כו'. וא"כ לכאורה הרי גם במילה שלב"ז כ"ה כנ"ל בשם הכלבו ורמ"א. וכמ"ש הרמב"ם בגדול כו'. אלא שלכאורה הרי בקדשים וודאי עיקר החילוק תלוי בזמן קבוע א"ל כדאיתא ביומא ד"נ ע"א ובכ"ד גם מהו לשון אדרבה כו':
ה אמנם עם היות שוודאי אא"ל (לפה"נ) שמילה בזמנה יהי' כמצוה עוברת כו'. כדמשמע בהדי' בגמרא (קל"ב רע"א) וכנ"ל. אבל לומר ששוה בזה למילה שלא בזמנה וכדמשמע מדברי התוס' דקידושין הנ"ל (ומ"ש בספר המקנה למצוה מן המובחר צ"ע דהא בלא"ה גם שלב"ז מצוה להקדים ובכ"י בקים ומול קאי כו'. ולפי משנת"ל י"ל דאז בכל שעה עובר כו' ואולי זהו לשון אדרבה הנ"ל) ולשון התוס' דפ' הערל (ע"ב ב') דמשמיני ואילך כל שעתא זמנו הוא. משמע דיום הח' ואח"כ הכל שוה. וככל מ"ע שאין זמנו קבוע (וכלשון הגמרא קל"א סע"א הנ"ל). וה"ז כמו פדיון הבן דמיום ל"א ואילך זמנו אלא שמ"מ מצוה לפדותו מיד כמ"ש הרא"ש סוף בכורות וטוש"ע סי' ס"ה סי"א (והיינו משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כדאיתא ברא"ש שם ומשום שיהוי מצוה לא משהינן (יבמות ל"ט מ"ז) כמ"ש בביה"ג שם ורסי' שכ"א וצ"ע בלשונות אלו ובלשון זריזין מקדימין (פסחי' ד') ולשון אין מעבירין על המצות (יומא ל"ג. ובכ"ד) ולשון חביבה מצוה בשעתה (חולין נ"ד) ולכאורה בלא"ה הרי כל שדוחה מבטל מ"ע כו'. ולכאורה ע"כ לא כל המצות שוין בזה ואכ"מ). והרי בגמרא דשבת שם (קל"ב) איתא דנצרך בפ' שמיני דמחד הא' שביעי הוא דלא מטי זמני' אבל משמיני ואילך זמני' כו'. הרי דלכך נאמר ב"פ שמיני לאפוקי גם תשיעי דלא אמרינן משמיני ואילך זמני' הוא. אלא ח' דוקא. זה נראה כסותר בהדי' לד' התוס' (דיבמות) דמת' ואילך זמני' הוא כו'. לכן נראה דע"כ לומר (דלשון תו' הנ"ל שלא בדקדוק) דוודאי יום הח' חלוק משאר הימים אפי' דאח"כ. לא לבד שמצוה להקדים לכתחי' ולא להחמיץ כו'. שזהו גם בכל הימים דאח"כ אלא שהחילוק הוא (בזה גופא) שזה נק' זמנו ואח"כ לא נק' זמנו. וזהו ענין חביבה מצוה בשעתה דוקא. והיינו שגם בדיעבד עם שגם אח"כ חייב למול ומקיים אז המ"ע גופ' (אשר ע"כ נק' מצוה שאינה עוברת ולא שהזמ"ג כו') מ"מ אין חביבות המצוה וערכה ושכרה שוה. וכדאיתא רפ"ד דברכות עד חצות יהבי לי' שכר תפילה בזמנה. מכאן ואילך שכר תפילה יהבי שכר תפילה בזמנה לא יהבי כו'. (והיינו אף שגם אח"כ היא חיובית כו' ע' פ"י שם מ"מ יש חילוק) וכן י"ל גם כאן כו'. ועפי"ז יתוקן מה שלפעמים נראה דיום הח' חלוק מאח"כ (ולא כמו הקדמת יום לחבירו בימים דא"כ) ולפעמים מ' דהכל שוה כו') (כנ"ל) והא"ש גם דברי מוח"ז רבינו ז"ל. דבמילה בזמנה יש חיסור מצוה גם בדיעבד ר"ל גרעון מעלתה ושכרה כנ"ל ומשא"כ בשלב"ז שוב כל הימים שוים במעלה ושכרם כו', וז"ש שום חיסור מצוה. ר"ל דוודאי גם במילה שבזמנה ליכא חיסור מצוה גמור. אלא דאז יש עכ"פ (קצת) חסרון וגרעון מעלתה כו' ומשא"כ בשלב"ז ליכא שום חיסור כו' (בדיעבד) ולכאו' הי' נראה דוגמא לזה כהא דאיתא בפסחים (ס"ח) אמר ר"ש כו'. חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים כו'. והיינו דאעפ"י שבדיעבד כשרים גם בלילה מ"מ לאו מצוה בזמנה הוא ולכך דוחה שבת. וה"ה כאן במילה בזמנה כו'. אך לכאורה יש ג"כ סתירה לזה מהא דאיתא שם פ' כ"צ (ע"ו) גבי חגיגה סד"א כו' קיי"ל כיון דאית לי' תשלומין כל ז' לא דחי שבת. והרי ענין תשלומין ודאי נראה שלאו היינו מצוה בזמנה (וכדאיתא התם דקביעא לי' מועד) וה"ז כמו בההיא דברכות דתפילה דאחר חצות נק' תפילת תשלומין. (וכמו"כ י"ל במילה שלב"ז שהיא כעין תשלומין כו') ועכ"ז אמרי' דמש"ה לא דחי שבת. וגבי יו"ט בביצה (כ') לב"ש נק' חגיגה אין זמנה קבוע מהאי טעמא דתשלומין. וב"ה דפליגי היינו מטעמ' דגם התשלומין הם רק בזמן מוגבל. אבל בכעין מילה דהתשלומין עכ"פ הוא לעולם אף לב"ה יודו שאין זה כזמן קבוע כו'. (גם צ"ע מה שמחלקין בחגיגה בין שבת ליו"ט) אך הא לא קשיא דהא התוס' שם בפ' כ"צ דחו הגירסא שלפנינו דבאמת לאו מה"ט דתשלומין לא דחי אלא דמקרא ילפינן לה פא"ד (ע'). והביאו ראי' לזה מפסח דג"כ אית לי' תשלומין בשני ומ"מ דחי כו'. ואף לפי גירסתינו י"ל דעיקרו אקרא סמיך כו'. וכ"כ הלח"מ פ"א מה' חגיגה ה"ח. (ולכן יו"ט דליכא קרא דחי ע"ש בלח"מ) וגם הא דמשמע בביצה דהא דל"מ תשלומין למיקרי אין הזמן קבוע אף לב"ה הוא רק משום דגם התשלומין יש להם זמן כו' כנ"ל יש לדחות (קצת) דב"ה לד' ב"ש קאמרי הכי כו'. אבל אי קשי' הא קשי'. דמהא דר"ש חביבה מצוה בשעתה כו'. שהיה נראה ראי' ודוגמא להנ"ל. ראיתי שלא די שאין משם ראי' אלא שנראה כסתירה. דשם (ס"ט) איתא דלר"ע. (דקי"ל כוותי') הא. דהקטר חלבים כו' (ע"ש בתו') דחי שבת ה"ט שהרי דחתה שחיטה את השבת. משמע דאי לאו ה"ט לא הוי דחו משום דאפשר בלילה (שהוא כענין תשלומין) ולא הי' מועיל הא דחביבה מצוה בשעתה. ויותר מבואר כן בהדי' במנחות (ע"ב) גבי עומר. דלמ"ד דנקצר ביום כשר לא דחי שבת. והיינו אף דוודאי עיקר מצות קצירה בלילה דוקא מדאוריי' כדילפינן מקראי שם (ס"ו) וכדקרינן לה שם (ע"ב) לנקצר ביום נקצר שלא כמצותו. ועכ"ז אם בדיעבד כשר עכ"פ מועיל דלא דחי שבת ומסיק שם בהדיא ההיא דר"ש דהקטר חלבים דחו משום חביבה כו'. דש"ה שהרי דחתה שחיטה כו'. אמנם הרי הרמב"ם פ"ז מה' תמידין ה"ו פ' שנקצר ביום כשר ועכ"ז דוחה שבת. ועם היות שלכאורה זהו נגד הסוגי' וכמו שהניח הלח"מ בצ"ע הרי הצ"ק תירץ והוכיח שיש הרבה תנאים דלס"ל הסברא שהרי דחתה כו'. אלא הא דהקטר חלבים דוחה שבת הוא רק משום חביבה מצוה בשעתה בלחוד. וגם הח"צ בת' סי' קס"ו תירץ מעין זה. אלא דנראה שמחלק דאעפ"י שגבי הקטר חלבים מצרפי' הסברא שהרי דחתה כו'. מ"מ גבי עומר שכ עיקר מצותו בלילה שהוא זמנו דין הוא שתדחה אעפ"י שבדיעבד כשר ביום כו' (בלי צירוף שהרי דחתה כו') וגם לפי"ז נראה דה"ה וכ"ש במילה דמפורש בקרא בים השמיני כו' ובוודאי זהו זמנו לא גרע מהך דעומר. ובר מכל דין אף לפ"מ דמשמע פשטות הסוגיא וכדפשיטא להו להתו' (ס"ו) כמ"ש הלח"מ. מ"מ הרי כתב התו' שם (ע"ב סע"א) דה"ט דכל שבדיעבד (עכ"פ) כשר לא דחי שבת משום דלא הוי דומיא דתמיד כו' והיינו בקדשים דוקא דכולם האי דדחו שבת (מה שלא הי' בדין שעשה ידחה ל"ת ועשה וכרת וסקילה כו') מתמיד ילפי' כדאיתא שם ע"ב וברפ"ו בפסחים (ע"ש בתו'). לכן בעי' דומיא דתמיד דוקא (שעבר זמנו בטל קרבנו לגמרי). גם י"ל כיון דחגיגה ג"כ בכלל קרבנות מועדות הוא כמ"ש התו' בפסחים שם (ע') ד"ה הא (הב') ועכ"ז ילפינן מקרא שם בגמרא דלא דחה. והיינו (דרשי' טעמא דקרא) משום דאעפ"י דקביעא לי' מועד כיון דאית לי' תשלומין לא דחי כו'. כדאי' שם (ע"ו) לכן כללא הוא בקדשים כל שזמנו קבוע לגמרי שה"ז דומי' דתמיד לכן דחי וכל שבדיעבד כשר. (אפי' רק בכעין דרך תשלומין) אעפ"י שעיקר מצותו בזמן קבוע. ה"ז דומיא דחגיגה ולא דחי שבת) והקטר חלבים ע כ אילולא שכבר דחתה שחיטה לא הי' מועיל חביבה מצוה בשעתה. כדאיתא בפסחים (ס"ט) ומנחות שם. וכ"ז בקדשים אבל מילה לא מקדשי' ילפינן (והיינו מה"ט גופא דל"ד לתמיד כנ"ל וכדאמרי' בשבת (קל"א סע"ב) כשרצה ללמוד משופר ואינך מה להלן שכן עבר זמנה בטל כו'. ושם (קל"ב) כשרצה ללמוד מעבודה אתי עלה מדין ק"ו מצד שמילה דוחה צרעת שדוחה עבודה כו' ודוחה הק"ו) אלא ילפינן מקרא דכתי' בגופה ביום אפי' בשבת. ודאי דשוב לא איכפת לן מה של"ד לתמיד כו'. (ובזה יתורץ קו' הש"ך סי' רס"ב סק"ב. ושוב ראיתי מ"ש בזה השאגת ארי' סי' נ"ב ע"ש):
אלא לפי דחזינן דמילה שלב"ז לא דחי (אם מקרא אם מסברא למסקנא דיו"ט עשה ול"ת) אסברא לה רש"י משום שאין זמנה קבוע דאפשר למחר. (והיינו ע"כ בדיעבד). ולפי שלכאו' הרי גם בזמנה אפשר למחר בדיעבד (כמו עומר כו') לכן אסברא לה מוח"ז רז"ל. דבמילה שלב"ז ליכא (בדיעבד עכ"פ) שום חיסור מצוה ור"ל כנ"ל שבזמנה אם יודחה יחסר ויגרע עכ"פ מעלת המצוה ושכרה דחביבה מצוה בשעתה וזמנה הקבוע לה ושכרה נעלה כנ"ל מההיא דברכות. משא"כ במשלב"ז דהכל שוה שלא בזמנה כו'. (בקצרה הגם שבקדשים ובמילה בשניהם יש חילוק בין זמנה קבוע א"ל מ"מ בקדשים כל שבדיעבד כשר אפי' רק בדרך תשלומין ל"ח זמנא קבוע מה שחביבה מצוה בשעתא. אבל במילה חשיבי כה"ג זמן קבוע כו') אך אילולא דברי מוח"ז רז"ל הי' נראה דרש"י לא הוצרך לכך אלא גבי יו"ט. ולמאן דילפי לה מקראי דמשמע ס"ל דיו"ט אינה אלא ל"ת גרידא והיה בדין שמ"ע דמילה (שלב"ז) ידחה ל"ת אלא דילפינן מקראי דל"ד. וענין הלמודי' אינם מורים כלל על מילה שלב"ז. עיין עליהם. וגם (מה"ט) מערבים שם בגמ' שריפת קדשים עם מילה שלב"ז. לכך הוצרך רש"י לפרש שענין הלימוד הוא להוציא מצוה שאין זמנה קבוע (כ"כ). אבל בשבת וה"ה ביו"ט למסקנא דעשה ול"ת הוא. שהדין נותן שאין מ"ע דמילה דוחה כו'. ובזמנה הוצרכו למילף מקרא דביום אפי' בשבת. והרי באותו קרא מפורש ביום השמיני. ממילא לא ילפינן מזה מילה שלב"ז שאינה בשמיני. ושוב א"צ לטעמי' וסברות (ותדע דהא אותן שנימולי' ליום א' דלכאורה זהו זמנם ממש. ועכ"ז לא דחי שבת והיינו משום דבקרא דביום דילפינן אפי' בשבת שמיני כתי' כדפירש"י בפר"א (קל"ה) גבי הא בהא תליא) וכ"מ ברש"י שם (קל"ג) שבתחי' לאותו דילפי מקראי אסברא לה דמילה שלב"ז הוא כמידי דחול בשבת. ובמסקנא פי' דאין עשה דמילה דוחה ל"ת ועשה אבל בזמנה איתרבי מביום כו' משמע דבמסקנא שוב א"צ לסברא הנ"ל (ומ"מ י"ל דמוח"ז רבינו ז"ל טעמי' דקרא אסבר לן. ואותן שנימולין ביום א' י"ל דאין זה זמן קבוע אלא דממילא שיהוי מצוה לא משהינן כו'):
ו וכבר הארכתי בזה יותר מדאי. וכל עצמי לא באתי. אלא לפי שלכאורה הי' משמע מפירש"י ודברי מוח"ז רז"ל דבמילה שלא בזמנו אין שום איסור ושום חסרון אלא רשות והיתר גמור להמתין לכתחילה עד מחר. וכן הי' משמע לכאורה מדברי הרשב"א בקושייתו דאתי עלה מההיא דר"ל אם אתה יכול לקיים שניהם כו'. ואף בתירוץ הרמב"ן הי' נראה לכאורה דר"ל דאעפ"י שהיתר גמור להמתין מ"מ כיון שהיום א"א לקיים שניהם דוחה כו'. ומה שזהו נגד הסברא למה ידחה הל"ת כו' ואיך נק' מ"ע (היום) אם רשות שלא לעשותו היום הי' אפ"ל דמ"מ עתה כשעושה ה"ז מקיים מ"ע כו'. ולכאורה כן משמע מהא דאיתא (קל"א) דסוכה דוח'. והרי אי בעי לא אכיל כו' כדאי' בסוכה (כ"ז) וא"ל דאליבא דר"א קיימינן ואיהו ס"ל בסוכה שם י"ד סעודות כו'. דז"א דמסקינן שם דחזר בו ר"א (ע"ש בפירש"י ותו'). אבל אאל"כ דבכה"ג ודאי ה"ז נק' אפשר לקיים שניהם היום כו' (ואינו מתורץ גם בתירוץ רמב"ן כו') והי' נראה דע"כ צ"ל דמיירי בסוכה דלילה א' שהיא חובה. וכמו במצה שלפה"נ ודאי (ג"כ) ע"כ צ"ל דמיירי בלילה א'. ועפי"ז הי' ניחא הא דאיתא שם (קל"ב) שכן אם עבר זמנה בטלה. אך בחה"ר שהקשה שם דסוכה אינה בטילה דעבד בחוה"מ כו'. מבואר דס"ל דמיירי בסוכה כל ז'. וכן בתו' (קל"א) ד"ה ושוין. מבואר דסל"כ. ונראה דצ"ל דמ"מ הרי (גם) הישיבה ודירה וטיול ושינה בסוכה היא חיובית כל ז' כו' (אלא שמ"מ לפענ"ד יותר הי' ראוי לומר דמיירי בלילה ראשונה דהא גבי מצה שנזכר גם שם לכאורה ע"כ צ"ל כן ויהי' א"ש ג"כ בפשטיות מש"ש דאם עבר זמנה בטילה. וא"צ למה שנדחק הרשב"א והתו' הנ"ל וצ"ע לכאורה) וגם השקו"ט שם גבי ציצית ע"כ אתי כמ"ד חובת טלית היא כדפירש"י דאל"כ לא ס"ד כלל לומר שדוחה אלא דעכ"ז מסיק הואיל ובידו להפקירן. ויתורץ קושי' הרשב"א שם על פירש"י (דאתי' דלא כהילכתא כו' דמוכרח הוא) ועמ"א סי' י"ג סק"ח שכתב בפשיטות דבשבת דקל"א אמרי' למ"ד חובת טלית כו' והרי לא נזכר כלל בגמרא למ"ד כו' אלא משום דע"כ כה' הנ"ל. גם הסברא שכתבו התוס' שם לחלק בין מילה לסוכה וצוצית ומזוזה ע"ש. אינו מתקבל לפע"ד. דגם גבי מילה י"ל דמה שהיו היום ערל וביטל מ"ע לא יתוקן למפרע במה שימול מחר אלא שמ"מ לא נקרא בטלה לגמרי במה דיכול לקיימה מחר ויועיל מכאן ולהבא עכ"פ. וכמ"כ בסוכה ואינך אעפ"י שמה שביטל היום לא יתוקן לעולם מ"מ יקיימנו מחר (מכאן ולהבא כנ"ל). ומ"ש דאם היום לא ימול למחר גם באינך י"ל אם עשה סוכה ומזוזה בביתו ויושב בהם היום (ומחר) א"צ לחזור ולעשות וכן אם הטיל ציצית היום לא יחזיר ויטיל מחר כו' ומה שהרמב"ם פי"א מה' ברכות מחלק ג"כ בכעין זה בין מצוה שעשייתה קיימת כסוכה וציצית כו' ובין שחיטה וכיסוי כו'. לפה"נ מילה דומה לשחיטה כו'. וכ"ה בהדיא במ"א סי' רי"ד ע"ש שכתב בפשיטות כאילו כ"ה ברמב"ם. י"ל דברכות שאני שא"מ כ"א על מעשה (או דיבור) וגבי סוכה מה שיכול לצאת ואינו יוצא נחשב כמעשה. וכיון שתחילה הי' ע"י מעשה ע' תו' שבועות די"ז ד"ה או). וכן כשלובש ציצית ואינו פושטו כו'. (עיין תוס' יבמות ד"צ רע"ב ומכות כ"א). אבל לענין קיום וביטול המ"ע נראה דשוין הן כנ"ל. (דגם במילה כשמל היום נמשכת מצותה (ופעולתה) כה"י וכדאיתא בדוד כשראה עצמו במרחץ ערום ממצוה נזכר במילה כו'. מנחות מ"ג) ומ"מ אף להתוס' דמשמע (קצת ואינו מוכרח כ"כ) דבמילה כשימול למחר תיקון למפרע כו'. מ"מ כ"ז שלא מל נראה דיודו שעובר בכ"י על מ"ע. וכמ"ש הרמב"ם בגדול כו'. והכלבו ורמ"א דה"ה באב וב"ד כו' כדלעיל והיינו אף במילה שלב"ז (וכש"כ בזמנו. דאיירו התו') ובדברי רש"י ומוח"ז רבינו ז"ל צ"ל כדלעיל שבאו רק להטעים החילוק בין בזמנה שגם בדיעבד מפסיד ומחסר עכ"פ ענין מעלת וחביבות מצוה בשעתה. משא"כ בשלב"ז כו'. (וגם ד' רשב"א ורמב"ן דפ' ב"מ י"ל כדלעיל) (ומ"מ לשון הגמרא דקל"א סע"ב אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא זמני' כו' צ"ע גם לפ"ז. וגם בלא"ה הרי גבי קדשים וודאי איתא בכ"ד שתלוי בקבוע זמן דאז דוקא דחי כו'. ואולי כן דרך הגמרא כו' דמ"מ מצד א' יש חומרא באין קבוע זמן שבכל שעתא כו'. משא"כ כשקבוע זמן הרי באותו יום הקבוע נראה דאינו עובר כל שעתא וכדתנן במגילה (כ') דבר שמצותו ביום כשר כל היום כו'. ואין בזה כ"א שזריזין מקדימין למצוה כו' וגם שבדבר שקבוע זמן בענין שעבר זמנו בטל. הרי איני מבטל המ"ע כ"א פ' א בעבור היום. משא"כ בשאין זמן קבוע כל שעתא כו לעולם. לכן מצד זה יש (קצת) חומר באין קבוע זמן. וזש"א אדרבה כו'. וכן אורחא דגמרא למצוא לצדד פעמים כך ופעמים כך כו'. ועדיין צ"ע):
ז ונחזור לעניננו לדברי הנ"ב שעכ"פ נראה דל"ש במילה שלב"ז ענין דשיל"מ כיון שבכל יום (ושעה) יש מ"ע קום ומול וכשימתין דוחה (ועובר) על מ"ע כדלעיל. (ולכה"י יש בזה משום שהוי מצוה כו'. ומשום מצוה הבאה לידך א תחמיצנה כו') וענין דשיל"מ אינו כ"א כשהוא היתר גמור להמתין. ומשום דעד שתאכלנו באיסור (ביטול ודיחוי כו') תאכלנו בהיתר גמור כדפירש"י בפ"ק דביצה וכמ"ש הפוסקים דכל שיש שום חיסרון בהמתנה לא מיקרי דשיל"מ כו' והא דגבי חמץ י"א דהוי דשיל"מ. וגם החולקים הוא מטעמים אחרים. ולכאורה הרי אסור להשהותו. הרי באמת כבר נתקשה בזה המנ"י כלל ע"ד סקי"ט וביאר שהרמב"ם (מארי דהאי דינא דחמץ הוי דשיל"מ) לטעמו אזיל דס"ל דתערובות שאין בו כזית בכדי אכילת פרס מותר לקיימו. ואף לדידן כ' לתרץ (עפ"י דברי הר"ן) דכיון שמדאורייתא ה"ז דשיל"מ אף שמחומרא דרבנן אסור להשהותו לא באו להקל כו'. והפ"מ אף שבפתיחה לסי' תמ"ז גמגם ע"ז שתי' הר"ן ל"ש לקושי' המנ"י הנ"ל. מ"מ בססי' תרע"ז פי' ד' המ"א שם בכה"ג. ונראה דתיקן קצת במש"ש שיש מתירין לגמרי (וכן במ"א שם דמדינא שרי) רק אנו מחמירין. לכן לחומרא ולא לקולא כו') ועיי' מה"ש שם ובסי' תמ"ז סקמ"ג) וע' פ"מ בפתיחה לסי' תס"ז קרוב לסופו ע"ש. אבל בנד"ד הרי יש ביטול מצות עשה דאורייתא כשימתין. כדלעיל. וע' בס' מק"ח רסי' תמ"ז סק"ה דבחמץ בע"פ אחר שש (דליכא ב"י ומשא"כ בתוה"פ ס"ל דלענין ב"י תיכף כשנתערב אף אם יאכל עתה כבר הי' עובר על ב"י אם לא מצד הביטול בתערובות כו', ע"ש אבל בע"פ דאז ליכא ב"י) ולפמ"ש התוס' דאז האיסור משום קרא דתשביתו ל"ש כלל אז לו' דשיל"מ כו'. דהא בעמוד והשבת קאי מיד כו'. וה"נ דכוותי' בעמוד ומול קאי כו'. ול"ש דשיל"מ כלל. אלא שאף אם היות כן מ"מ לפ"מ שנת"ל דאנן קי"ל לאסור בספק מוכן ביו"ט ב'. והיינו לא מטעם ס"ס בדבר שיל"מ (דבזה אף לפ"מ דקי"ל כרמ"א ביו"ד סי' ק"י הרי לצורך שרי ומשא"כ כאן משמע דאף לצורך אסור עיי' קו"א דסי' תקמ"ג) אלא דה"ט משום דיו"ט ב' אין לו דין ספק כדלעיל. (וכבר נת"ל דבדאורייתא י"ל שגם הר"ן ושו"ע מודים בזה כו') א"כ א"צ כלל למה שצידד הנ"ב לתרץ השו"ע דהלכות מילה מצד דהוי דשיל"מ (דוודאי נראה דז"א כנ"ל) אלא דבלא"ה עיקר יסוד קושייתו דמהיכא תיתי לאסור בספק מילה ביו"ט ב' הלא ה"ל ס"ס כו'. לק"מ לפי הנ"ל די"ט ב' דינו כוודאי (לענין זה כו') אך לכאורה אף לפי"ז די"ט ב' הוי כוודאי הרי מ"מ אינו כ"א דרבנן עכ"פ. ואם כן אכתי י"ל מהיכא תיתי לאסור הלא ספק דרבנן להקל. (כיין שאין כאן דשיל"מ. ומשא"כ בס' מוכן דהוי דבר שיל"מ). ותדע שהרי הרמב"ם ודאי ס"ל דיו"ט ב' לדידן לא חשיב ספק כמ"ש פ"י מהי"ט כנ"ל. ומ"מ מיקל כאן והיינו (ע"כ) משום דהוי ספק דרבנן (אלא שמ"מ בב"י דר"ה מחמיר כו'). אמנם לפי מה שנת"ל דגם גבי ספק מוכן לא הי' מועיל מה שלדידן י"ט ב' אינו כספק. (דמ"מ אין לנו להחמיר בו במה שהיה מותר לאבותינו כמ"ש הר"ן). אצא העיקר משום דאין לחלק בין יו"ט א' לב' כמ"ש תה"ד ורש"ל. (וכדלעיל דגם בד' מוח"ז רבינו ז"ל ע"כ זהו עיקר הטעם. והגם שלכאורה במ"א דסי' תקי"ג סק"ד לא משמע כן עיי' מהש"ך שם נראה שתיקן זה. אם כן גם בנד"ד כיון דכבר נת"ל דביו"ט א' ודאי לכולי עלמא גם ספק מילה שלב"ז לא דחי. (ועתה ראיתי שכ"ה בהדיא בגמרא חולין פ"ד ב' אלא שדברי רש"י שם שה"ר לזה ממתני' דיו"ט לאחר שבת נימול לי"א כו'. צ"ע דזהו ודאי שלא בזמנו ולכאורה צ"ל דהראי' הוא מהבריי' דמשלב"ז ל"ד יו"ט וכדלעיל דגם ספק דבה"ש נק' בגמ' מילה שלב"ז וצ"ע ע"ש) יהי' מאיזה טעם שוב אין לחלק בין יו"ט א' לב' כו'. (והרמב"ם ע"כ ל"ל סברא זו ואנן לא קי"ל כותי' בהא אלא כתה"ד ורש"ל שכן הסכימו המ"א ומוח"ז רז"ל). אך אכתי י"ל שמדברי תה"ד ורש"ל אין ראי' אלא בכעין ספק מוכן שהוא דבר הרשות דבזה שייך לומר דאף על פי שהי' ראוי להקל ביו"ט ב' לא רצו לחלק והחמירו כו' אבל בספק מילה הרי אם האמת שזהו יום הח' איכא מצות עשה דאורייתא. (וה"ז ספק מ"ע ספק איסור דרבנן. ומה שאין כן התם רק ס' אסור ספק מותר כו') י"ל שאין סברא להחמיר מצד שלא לחלק כו' ולהקל עי"ז בספק מצות עשה דאורייתא. ומעין זה במשנה רפ"ו דפסחים מה ראיה רשות למצוה אך אם כן הרי אפילו בוודאי מילה שלב"ז לכאורה (הדין עם הרמב"ם דמסתבר הדבר קשה כיון שבגמ' הי' הס"ד שגם יו"ט א' לידחי. (והיינו משום דאיכא מצות עשה בכל יום כו' אף במילה שלב"ז וכדלעיל) אלא דילפינן מקרא או כדמסיק משום דיו"ט עשה ולא תעשה. אם כן בי"ט ב' דרבנן מנלן כו'. אבל באמת ז"א. דהא חזינן דכל מצות עשה (אפילו אותו שזמנו קבוע לגמרי כשופר כו') דהא דלא דחי יו"ט הוא גם כן מה"ט דיו"ט עשה ולא תעשה כדאיתא בפ"ד דר"ה דל"ב סע"ב. ועכ"ז ה"ה דלא דחי אפילו שבות דרבנן כדאיתא התם במשנה והיינו משום (כל דתיקנו כעין דאורייתא כו') דחכמים עשו חיזוק לדבריהם דכל דלא דחי מלאכה דאורייתא אף דרבנן לא דחי כמ"ש הר"ן שם. (ובוודאי דה"ה ביו"ט ב' אלא דמשם אין ראי' מיו"ט ב' דממ"נ אי חול הוא גם המצוה ליתא) וה"ה במילה לענין מכשירין דלא דחי קי"ל דה"ה שבות דרבנן ל"ד (בא"ח סי' של"א ס"ו) וביו"ד סי' רס"ו וע"ש ס"ו דה"ה ביו"ט והיינו אפילו בזמנה יודחה. אם כן במילה שלב"ז דקי"ל דלא דחי ודאי נראה דאף אם היה משכחת לה שלא יהי' בגוף המילה כ"א איסור דרבנן גם כן לא הי' דוחה (אלא דלא משכחת לה בשבת וי"ט א') וא"כ ה"ה (וכ"ש) בי"ט ב' אף דהוי רק דרבנן לא גרע ממכשירין בשבות ומכל מצות עשה שזמנו קבוע בענין שאם עבר זמנה בטלה לגמרי. ועכ"ז מפני איסור דרבנן דחינן המ"ע לגמרי והיינו מטעם דיש כח לחכמים בשב ואל תעשה כו'. כדאיתא ביבמות ד"צ ב' ובכה"פ וה"נ במילה שלב"ז ביו"ט ב' מסתברא כהרא"ש בזה על כל פנים. (ובאמת חידוש הוא בעיני שאף הרמב"ם גבי מכשירין משמע פשטא בהל' מילה ספ"ב דה"ה ביו"ט ב' שהרי לא חילק בזה כדרך שחילק גבי מילה שלא בזמנה ספ"א וצ"ע דמ"ש. ומעתה אפילו בספק מילה שלב"ז כיון דל ד שבת ויו"ט א' והיינו גם כן או דילפי' מקרא ערלתו ודאי דוחה ולא נולד בה"ש. כדאיתא בפר"א (קל"ה) או כמש"ש בתוס' שם דא"צ קרא לזה דמוטב שתבטל מצות מילה בח' מספיקא בשב ואל תעשה ואל יחלל בידים מספק. י"ל דה"ה ביו"ט ב' דרבנן העמידו דבריהם בזה ג"כ בשוא"ת וכעין דאוריי' כו'. ועל כל פנים נראה דשוב שייך בזה הסברא דתה"ד ורש"ל הנ"ל. דאין לחלק בין יו"ט א' לב'. ולכאורה קושי' נמי הוא דהא התם בספק מוכן אף על פי שיש חילוק בי"ט א' בין שהס' הוא בנעשה בו מלאכה דאורייתא (כצידה ומחובר) לבין מלאכה דרבנן (כתחומין) הרי שתלוי בצד דאורייתא עכ"ז ס"ל לתה"ד ורש"ל דבין י"ט א' לב' עם שוודאי זה דאורייתא וזה דרבנן על כל פנים גרע טפי שלא רצו חכמים לחלק ביניהם בשום איסור (זולת במת ומכחיל עינא) כמבואר בדבריהם ע"ש (והיינו מחשש זילזול שבפ' ב"מ דכ"ג א' כנ"ל). כ"ש הכא שבמילה ובכל מ"ע כל שלא דחי שבת ויו"ט א' לא חילקו בין איסור מלאכה דאורייתא לדרבנן. כ"ש שאין לחלק בין יו"ט א' לב' (במלאכה דאורייתא על כל פנים) והרמב"ם וסיעתו ע"כ לא זו דלס"ל כתה"ד ורש"ל הנ"ל אלא אף זו דס"ל דיו"ט ב' קיל משאר דרבנן כיון שאינו אלא מנהג אבותינו כו'. כסברא שנז' בש"ך סי' ק"י סקנ"ו. (ואפשר דמש"ה גם כאן נוטה הש"ך לדעת הרמב"ם ז"ל) ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש מוח"ז רז"ל בקו"א דסי' תקי"ג שכבר השיג הפר"ח ע"ז וס"ל כהמ"א דהיינו כתה"ד ורש"ל הנ"ל (וכדלעיל שבדאורייתא י"ל שגם הר"ן ושו"ע ופר"ח באו"ח סי' תצ"ז ס"ל גם כן שאין לחלק בין י"ט א' לב' כתה"ד ורש"ל ומש"ה גם כאן פ' בשו"ע כהרא"ש ולא כהרמב"ם כו'):
ח כללו ש"ד דמה שרוצה הג' נ"ב לדחות דברי השו"ע מכח הכרח שאין הדין נותן לדחות ספק מילה ביו"ט ב' דהוי ס"ס כו'. אינו מוכרח כלל. ויותר נוטה להיפוך לדינא לדידן ככל הנ"ל. והנה לשום עין במקומות אחרים להביא דוגמא לכאן. כבר כתבתי שזהו קשה ובוודאי ימצאו דינים שונים לפעמים כך ולפעמים להיפוך ושערי סברות וחילוקים בגזירות דרבנן לא ננעלו. ועכ"ז אמרתי לפשפש עוד קצת בזה. ולכאורה עלה ע"ד דמהא דקי"ל דדחינן מצות עשה מפני איסור שבות. דוודאי משמע דה"ה דדחינן ביו"ט ב' (במלאכה דאורייתא על כל פנים או) אפילו בשבות כו' מדסתמו כו'. ושוב ראיתי שכ"ה בהדיא במ"א ססי' תרנ"ה בשם הרשב"א דמשום איסור מוקצה נדחה מצות לולב לגמרי אפילו ביו"ט ב' אך ז"א דמשם אין ראי' כלל. (וצ"ע בא"ר שם ובסי' תקפ"ו ס"ק כ"ט) דהא כיון שהמצוה זו תלוי גם כן ביום א' דוקא אם כן ממ"נ כו' דכמו דהאיסור נחלש ביו"ט ב' ה"נ נקלש המצוה כו'. ומה שאין כן במילה שהמצוה אינה תלוי' ביו"ט דוקא והכל שוה לגבי יו"ט א' וב' ואיסור המלאכה קליש ביו"ט ב' י"ל דשפיר יש חילוק בזה בין יו"ט א' לב'. ומהא דפסולי ראשון דלולב ניטלים בשני. (בלי ברכה על כל פנים) כדקי"ל בסי' תרמ"ט סס"ה גם כן אין ראי' ודוגמא ללמוד משם לכאן להקל ביו"ט ב'. דהא באמת יש שם דיעות דפסולים לגמרי ביו"ט ב' כמו ביט"א והיינו מטעם שלא לחלק דאתי לזלזולי כו' ע"ש במ"מ פ"ח מהל' ה"ט וכמ"ש הט"ז דכל דתקינו כעין דאורייתא תיקנו. ואף להמקילים הרי ביאר מוח"ז רז"ל שם הטעם משום דמצות עשה דלולב לא תלה בקדושת יו"ט ואין אנו מצויין אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום כו'. ונראה שלקח זה מלשון הר"ן שכתב אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנהוגות ביום ראשון אין לנו כו'). וגם בלא"ה הא דקי"ל שיטלם בלא ברכה נכון שהרי אותן הפסולין על כל פנים כשירים לשאר ימות החג כו'. כמ"ש המ"א ססי' תקפ"ו. וע"ש דמשום הכי מחלק בין לולב לשופר ופסק דבשופר כל שפסול כמו"כ בשני כו'. ומשמע דלא יתקע בו כלל. (אף כשאין לו אחר) גם משמע דאף בדיעבד יחזור ויתקע בכשר בברכה ולפי"ז יש מכאן ראי' (קצת) דאין לחלק כלל בין יו"ט א' לב' וכן גבי מצה בלי כוונה בליל א' דקי"ל בסי' תע"ה ס"ד דכשאכלה כשלא ידע שזו מצה או שהיום פסח לא יצא כתב הח"י דמשמעות הפוסקים דה"ה בליל ב' לא יצא וכן קבע מוח"ז רבינו ז"ל בשולחנו. והיינו דגם בדיעבד יחזור ויאכל בברכה. (דהא גם במרור פי' מוח"ז רז"ל לחזור ולאכול בלי ברכה וכתב אבל וכו' משמע דבזה יחזור ויאכל בברכה) והיינו ע"כ משום דבמצה ביו"ט ב' יותר חמור ממרור ביט"א. אף דשניהם דרבנן כו'. וכ"כ מוח"ז רז"ל שם בהדיא שאין לחלק בין יט"א ליט"ב בשום דבר שלא יבואו לזלזל עי"כ עכ"ל. וכן הח"י הראה לסי' תצ"ו היינו דבאמת הרי שם מבואר בהדי' דאין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת ומכחיל כו'. ואף ברמב"ם מבואר כן בה' יו"ט פי"א הכ"ב כל דבר שאסור בראשון כו' ואין ביניהם הפרש אלא כו'. וצ"ל דאין למידים מהכללות כו'. ואפשר הוא ר"ל רק בהדיני' הנזכר בה' יו"ט שלו כו') וממ"ש המ"א סי' תקפ"ה ססק"ג בשם ריב"ש דבספק אם תקע ביום א' יחזור ויתקע בלא ברכה וביום ב' א"צ לתקוע לכאורה כסתירה להנ"ל. ואולי י"ל דבמה שמקילים ותלינן שכבר תקע אין זלזול כ"כ ומה שאין כן אילו הי' תוקע בס' פסול אפשר דגם ביום ב' הי' צריך לחזור לתקוע בל"ב. או אפשר דס"ל דכל שהוא מצד ספק דבכל התורה כללא הוא דספק דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ואין בזה זלזול כ"כ. וה"ז דלא כתה"ד דא"כ גם בספק מוכן יש לומר כן. (ובאמת בריב"ש סי' רכ"א ראיתי שכתב זה רק דרך אגב ולא בבירור שעיקרו אתי למימר דלא יחזור ויברך וז"ל ועוד שאם כן כו'. מי ששכח אם נטל לולב ביו"ט ב' צריך לברך וזה א"א שאף לחזור וליטול א"א דס' דרבנן הוא כו'. ואם הי' צריך ליטול אין ספק שלא היה מברך עכ"ל. הרי שלא החליט רק שלא יברך כו'). ובההיא דאכל מצה בלי כוונה הנ"ל. לכאורה הרי החילוק בין דאוריי' לדרבנן לענין מצות צ"כ ל"ש כלל למצה ויו"ט דוקא אלא ה"ז כלל בכל התורה. ואם כן דומה לענין עכו"ם מסל"ת שבזה גם התה"ד כתב לחלק בין יט"א לב' כו' ע"ש. ואולי צ"ל דמ"מ ל"ד דענין כוונה נזכר על כל פנים כאן בגמרא גבי מצה גופא. (והגם שנזכר להקל שאצ"כ. מכל מקום זה שמחמירי' בלא ידע שזה מצה כו' ג"כ נלמד מלשון הגמרא שנקט כפאוהו דוקא כו'. כמ"ש הר"ן ספ"ג דר"ה) לכן י"ל דאין לחלק כו'. ומשא"כ ענין עכו"ם מסל"ת לא נזכר כלל בגמרא (וראשונים) גבי יו"ט כו'. (וכ"מ מלשון תה"ד ע"ש שסיים אבל ענין גוי מסל"ת לא לגבי יו"ט איתמר כו'). ומ"מ החילוק דוחק ומנלן וצ"ע. ומהא דקי"ל ב בסי' תרל"ט לחלק בין לילה ראשונה לשני' לענין גשמים כמ"ש מ"א סק"ט בשם תה"ד וש"פ (וע"ש בט"ז סק"י וסקי"ז) וכ"פ מוח"ז רז"ל אין ראי' דהאי טעמא דסמכינן אפוסקים דגם ביו"ט א' א"צ בעת גשמים כמש"ש. ובענין איסור חמץ שמצינו כמה דברים שהקילו ביו"ט האחרון כמו בסי' תמ"ז סמ"ה בהג"ה וסי' תט"ז ס"י. (וכהאי גוונא נרא' טובא איכא באחרונים). נראה דזהו רק בדברים שאינם כ"א משום חשש וחומרא בעלמא ע' ט"ז תמ"ז סקי"א ומ"א שם סקכ"ה וסי' תס"ז סקי"ד (ומכל מקום קצ"ע שם דמשמע דרק משום דהוי ספק יו"ט ספק חול בדרבנן וע' תה"ד סי' צ"ה שכתב דיו"ט ב' סמכינן אגאוני' המתירים כו') ובפר"ח סי' תמ"ז שם חולק ומחמיר מהאי טעמא דאתי לזלזולי כו'. (ועפ'"מ בט"ז שם כתב ועפ"ח דשומר נפשו כו'. וסיים ובאמת צ"ע. אבל בש"א נראה דלא חשו לפר"ח נגד מהרא"י ורמ"א וכן קבע מוח"ז רז"ל בשולחנו סתם). ובדין חמץ שעבר עליו הפסח דקי"ל שבדבר שלא עבר בב"י מדאורייתא כ"א מדרבנן מותר אחר הפסח כתערובות משהו או נוקשה בסי' תמ"ז סי"א י"ב והיינו אפילו באכילה (להמ"א ואף להח"י שאסור בנוקשה באכילה וכן פסק מוח"ז רז"ל סי' תמ"ב סס"כ ע"ש הטעם על כל פנים בהנאה מותר לכולי עלמא) ואילו לענין יו"ט בחמץ גמור שעבר עליו י"ט האחרון קי"ל בסי' תמ"ח שאסור בהנאה כמ"ש מ"א סק"א וש"פ רק התוס' סק"ז סיים ע"ז וצ"ע ואין חילוק כלל בינו לבין עבר עליו כל ימי הפסח ע' בשו"ע מוח"ז רז"ל שם רסי'. אך בסי' תמ"ז גבי המוצא חמץ בביתו דגמ' איתמר בהדי' דהמוצא ביו"ט כופה עליו כלי. (וסתם יו"ט קאמר) ומכל מקום הביא הב"י בשם א"ח בלי חולק דביו"ט ב' יבערנו כו' וכן הביא זה בשו"ע ס"ב בשם יש מי שאומר דיט"ב דינו כחוה"מ לענין זה. ומדלא הביא שום חולק משמע דכן הלכה ואף שכתב בלאו יש מש"א כבר כתב הסמ"ע בכ"ד והובא בכללי כנה"ג מה"כ אות ל"א שכן דרך השו"ע בדין שלא נזכר בש"פ מביאו בשם מש"א אף על פי שאין חולק. ומשמע שכן הלכה. ועיי' בפ"מ בכללים שבסוף הפתיחה אות כ"ו. והי' נראה דבהנך דלעיל שאין מחלקין בין יו"ט א' לב' היינו משום רק חומרא כו'. מה שאין כן כאן שיש כנגד איסור מלאכה איסור שיהוי כו') אך י"ל דכאן שבס"א כתב השו"ע אם הוא חוה"מ כו'. דמשמע דוקא חוה"מ ולא יט"ב עז"כ בס"ב יש מש"א כו'. ור"ל שיחידאה הוא החולק אמ"ש בס"א כו'. וכ"כ בספר א"ר ובח"י. ושוב ראיתי שהד"מ כתב ג"כ דממ"ש הטור בחוה"מ משמע לאפוקי י"ט ב' ודלא כמ"ש ב"י בשם א"ח כו' א"כ נראה דמה שלא הגיה כלום בשו"ע ס"ב היינו משום דס"ל כנ"ל. דמש"ה כתב בשו"ע בלשון יש מי שאומר דחולק אמ"ש בס"א בחה"מ דוקא. וגם בט"ז מדייק ממ"ש המרדכי בחוה"מ דאתי לאפוקי יט"ב כו'. וכ"פ הפר"ח וז"ל. שדעת הא"ח אינו מכוון להלכה דכל דתיקון רבנן כו'. ואף ביו"ט ב' העמידו דבריהם אף אם לא ביטל משום דמוקצה הוא. וב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת עכ"ל. אלא דמש"ש שכ"כ הב"ח צ"ע. דלא כ"כ אלא בחטה אבל בחמץ גמור ס"ל דבלא ביטול אף ביט"א מבערו. וצ"ל דר"ל דעכ"פ לענין שאין חילוק בין יו"ט א' לב' גם הב"ח ס"ל כן) ונראה דאף לפ"מ דמשמע במ"א סק"ד שמסכים לדעת א"ח אפשר היינו בלא ביטול ומשום דבכה"ג יש הרבה פוסקים דאף ביט"א מבערו. (ולדידהו מיירי בגמ' בביטול דוקא). לכן אעפ"י שביו"ט א' כתב המ"א בסק"ב דבמקום שאין מנהג שב ואל תעשה עדיף ביו"ט ב' ס"ל דיש לסמוך עליהם. (ודלא כפר"ח הנ"ל בזה). אבל כשביטל דלכ"ע ביו"ט א' כופה כלי מדינא דגמרא ה"ה ביו"ט ב' וכ"כ בהדיא הח"י סק"ה וא"ר סק"ג. וכ"פ בס' מק"ח וכן קבע מוח"ז רז"ל בשולחנו וז"ל הח"י וכן משמע מסתימות לשון הש"ס ופ"ג דנקטו לשון יו"ט סתם הכל בכלל דאין בין יו"ט א' לב' כלקמן סי' תצ"ו לא כן בלא ביטל כו'. דלהרבה פוסקים כו'. יש לסמוך עליהם ביו"ט ב' עכ"ל ובא"ר בשם זקנו הגאון משמע שגם בלא ביטל נהג למעשה לאיסור אף ביו"ט ב' וה"ז כפר"ח הנ"ל:
מ"ש השאגת ארי' סי' ל"ד דעל כל התורה קפיד רחמנא כו' ולא על השירה לחוד כו'. ודאי דכ"מ מרמב"ם (וכה"פ) ע"ד קושייתו דילמא חומש א' קא"ר היינו משנה תורה י"ל דכיון דע"כ לאו שירה לחוד ממש קא"ר יש לנו לומר דמסתמא כל התורה קא"ר ולא חומש לבד כו' ועי' בס' מעשה רוקח (מלבד שכבר כתב הרמב"ם בפיה"מ בהקדמה (דקל"ב ב' ג') שעיקר הפירושי' במצות מקובלות הן ממשה כו') אך מ"ש לפ"ז דאם הניחו לו אבותיו כתוב' אפי' תיבה א' כו' והוא גמרה לא יצא י"ח לכאורה צ"ע מהגה"ה אות א' ויתבאר אי"ה:
וע"ד מ"ש השאגת ארי' בסי' ל"ה אם נשים חייבות במ"ע זו. הנה מ"ש דאף לפ"מ דמשמע מרא"ש דהמצוה הוא דוקא כדי ללמוד כו'. מ"מ הא כתבו דנשים מברכות ברכות התורה הואיל וחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן כו' לפענ"ד אא"ל דחייבות ממש מדאורייתא במ"ע דת"ת דבהדיא אמרינן בקידושין (כ"ט) דפטורי' מת"ת ובברכו' (מ"ט) תור' ומלכות לפי שאינו לא בנשים כו' וע' תוס' שם (כ) ובסוטה (כ"א) אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא כו'. ואם איתא לוקמא בתורה במצות הנוהגין בהן. אע"כ הא דחייבות הוא רק דרבנן (וגם זה רק לידע הדינים אבל לא דרך לימוד שהוא בדיבור דוקא ע' ה' ת"ת מוח"ז רבינו ז"ל וכלשון דריש חגיגה (ג') אנשים באים ללמוד. נשים באות לשמוע. עיין תו' דסוטה שם רע"ב) ועיקר' דהא מילתא מקורו ממ"ש הסמ"ק בהקדמה. (כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל בהלכות ת"ת ספ"א ע"ש במ"מ ומ"ש באגור וב"י בשם סמ"ג ע"כ ט"ס וצ"ל סמ"ג) ושם הביא ראי' ע"ז מדמצינו בע"ז (ג') גוי שעוסק בתורה ה"ה ככה"ג כו'. ומוקמי' בז' מצות (ע' תוס' שם) והרי התם איתא בהדי' דהיינו רק כאינו מצווה ועושה ע"ש בגמ' וא"כ ה"ה בנשים במצות שלהן. ומ"ש האגור וכש"כ (ומלשון זה משמע די"ח ע' תשו' מהרי"ל קצ"ז) לד' סמ"ג (סמ"ק) כו' היינו כלפי שא' תחילה שרק בתושב"כ אינו כמלמדה תפלות ואעפ"י שלשון הב' לעסוק משמע תושבע"פ אין לשנות כו'. ע"ז כ' וכש"כ כו'. שלפ"ז גם בתושבע"פ יש עכ"פ שאינו כתפלות. ובאמת מהא דמברכות בה"ת איתא שם (בא"ח ססי' מ"ז) עיין טעמי' וע' בה"ג שם שדוחה לגמרי טעמא דחייבות ללמוד כו'. (אבל אנשים וודאי חייבי' בת"ת אפי' במצות שאינו נוהג בהן אלא בכהני' ומלך וכה"ג. וה"ה ת"ת) מיהו לפ"מ דמשמע מהרא"ש כו'. אבל אי מצות כתיבת ס"ת היא מ"ע בפ"ע ואינה תלוי' כלל במצות ת"ת. (כמשנ"ת שם בש"א סי' ל"ו וית' אי"ה) לכאו' באמת סברת השש"א נכונה לחייב גם נשים (דהא לאו מ"ע שהז"ג היא) ולא עוד אלא שגם מה שהביא מד' הרמב"ם בסה"מ שכ' שאין הנשי' חייבות במצוה זו שהיא מצוה הי"ח אינו יסוד חזק כ"כ דנראה שיש שם ט"ס. דכל אותן שהביא שם שאין נשי' חייבות בהן נזכר כן גם במנינו שבפנים בכאו"א ע' עליהם משא"כ במצוה זו הרי בפנינו בסי' י"ח לא נז' שא"נ בנשים. (וכן כמדומה שבכל אותן המקומות שכ' שא"נ בנשים נז' כן גם בחיבורו ומשא"כ במצוה זו לכ"כ בה' ת"ת) ובלא"ה לפה"נ יש שם ט"ס. שהרי כ' שם שהמצות ההכרחיות כו' הן ס' וכשמונה פרטן אין בהם כי"א מ"ו ע"ש. וכ"כ שם לבסוף שבס' מצות אלו יש י"ד שא"נ בנשים ואילו בפרטן לא מנה כ"א י"ב. (עם זו הי"ח) וכיון שלפה"נ ע"כ יש ט"ס אולי גם ז"ש שהי"ח אין נשים חייבות ג"כ ט"ס כיון שכ"מ ג"כ מדלא נז' כן שם בפנים ולא בחיבורו (ולכאו' אפשר שהד' החסירי' ממנין ס' נכלל בהם מילה ופה"ב דסי' פ' ורט"ו שלכאו' הי' ראוי להביאם ג"כ בחשבון ההכרחיות (למי שיש לו אשה ובנים כו' ע"ש דבכה"ג מיירי) ושם ביאר שאין נשים חייבות בהן. והשלישי' אולי מ"ש בסי' ל"ז שיטמאו הכהני' לקרובים כו' וג"כ א"נ בנשים ויהי' א"כ י"ד זולת מצוה זו הי"ח. והרביעי' שחסרה עדיין למנין ס' ושנוהג גם בנשים אולי היא מצות שחיטה שבסי' קמ"ו שבאמת צ"ע למה לא נחשב זה כמו שמונה כיסוי דסי' קמ"ז וכה"ג אלא שלכאו' יש עוד שצ"ע למה לא נחשב כטו קידושין ושנה ראשונה סי' רי"ג סעי' י"ד וכה"ג). אמנם מ"מ מסברא אין נראה כלל שיהא נשים חייבות במ"ע דכתיבת ס"ת דכיון דס"ת שכ' אשה פסולה. ממילא ע"כ מאי דכתי' ועתה כתבו לכם כו'. לאו אנשים קאי. כיון דעיקר הציווי ומ"ע זו היא הכתיבה (כמשי"ת אי"ה) והרי אשה א"א לה לקיים זה כיון שפסלה הכתוב מהיקש' דוקשרתם וכתבתם) ול"ד למזוזה דעיקר המצוה בה היא הקביעות בפתח ולא הכתיב'. (ע' בגמ' מנחות (ל"ד) וכתבתם כתי' תמה והדר על מזוזות כו') דמש"ה מברכי' לקבוע וא"מ על הכתיבה כמ"ש הרמב"ם וטוש"ע רסי' רפ"ט. לכן שפיר שייך לומר דגם נשים חייבות במ"ע זו לקבוע מזוזה. אבל ס"ת שמצותה עיקר היא הכתיבה ואשה פסלה רחמנא א"כ לכאו' לאו עלה קאי ציווי דכתבו לכם. ולא עוד אלא דלכאו' גם לעשות שליח (לשכור סופר) לכתוב א"א. מהא דאיתא בנזיר (י"ב) דכל מילתא דל"מ עביד (השתא) לא מצי משוי שליח (וכ"פ הרמב"ם פי"ט מה"א ה"ו עי"ש במ"ל וטוש"ע אה"ע סי' ל"ה) ולקנות ס"ת ה"ז כחוטף כו' ולרמ"א לא יצא י"ח (וית' אי"ה) ומיהו מ"ש אה"ו הרב ר' יוסף תומארקין נ"י שנ"מ לענין למכור (עיי' בא"ח סי' קנ"ג ס"י דיחיד בשלו שרי למכור לדיעה א' בסתם) ס"ת שירשה אשה מאבותיה. לכאו' ז"א דהא איסור מכירה היינו אפי' בס"ת שא"צ לו. (ומסתמא אף שכתב ס"ת ואח"כ נפלה לו בירושה עוד ס"ת) אסור למכור גם זו שירש כו'. וע"כ אינו מטעם ביטול מ"ע כלל אלא מטעם כבוד ס"ת. וא"כ אין נ"מ בזה כלל בין איש לאשה אף את"ל שפטורה ממ"ע זו. מ"מ בכבוד תורה ודאי חייבת. אלא הנ"מ פשוטה אם חייבת לשכור סופר לכתוב א"ל:
וע"ד מ"ש בסי' ל"ו להסכים לפי' הב"י בדברי הרא"ש ודלא כפרש"י. כ"כ ג"כ הב"ח ולבוש וט"ז והגר"א (גם הש"ך כמסכים לבסוף) אלא שמ"מ יש לעיין מה שלפי ראייתו נראה מצוה זו ל"ש ללימוד וא"כ אף אם נותנה לבהכנ"ס יצא י"ח וקיים מ"ע (וכמו כן גם אם נאבדה וכה"ג כו') משא"כ לד' הב"י הי' משמע שהמצוה דוקא לכתוב ולקרות בה כו'. ויתבאר אי"ה, (שלפה"נ הדין עמו בזה) אך מה שהמציא וחידש לפטור ולבטל מ"ע זו כעת מצד דאיתא בגמרא דקדושין דאף בימי רב יוסף לא היו בקיאים בחסירות ויתירות כו'. עם שלכאו' נאמר בו כי טוב להמליץ עפי"ז על המקילים במ"ע זו. (וגם יש קצת סמך לזה מד' האגור שיתבאר אי"ה) עכ"ז כמה רב גוברי' לחדש ולבדות דבר המנגד לכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכולם הביאו מ"ע זו בסתימות ובפרט הטוש"ע וש"פ שאין דרכם להביא כ"א מה שנוהג בזה"ז. ואף הרמב"ם וש"פ שמביאים גם המצות שא"נ בזמה"ז דרכם לפרש הזמן והמקום שנוהגין ושאינם נוהגין כו'. ומה גם שהרי לא הביאו כלל הך דאין בקיאי' כו' וא כ איך נאמר שכשכתבו הא דמ"ע לכתוב ס"ת (בסתימות) סמכו אהא דאיתא בגמרא שאין בקיאין כו' ושלכן מ"ע זו א"נ עכשיו. ולהלכה ולמעשה כ' זה שנוהג גם עתה (ואף בגמרא רחוק מאד לומר דהא דא"ר סתם מצוה כו'. הוא ע"ד דרוש וקבל שכר כמו בסדר קדשים דשם עכ"פ פירשו דרך קושי' ותי' הלכתא למשיחא דרוש כו' (זבחים מ"ה) וגם שם הדבר ידוע מצ"ע שא"נ כ"א בזמן בהמ"ק משא"כ הכא ודאי ר"ל דגם בזמה"ז מצוה כו'). ועוד דלדבריו א"א להיות לנו עתה ס"ת כשר כלל. וא"כ כל ה' ס"ת (בגמ') ובכל הפוסקים למגן דמאי נ"מ הרי אעפ"י שידקדקו לכתוב בכ"ד כדין עדיין פסולה מצד חולי כי'. ועוד הרי למעשה מעשים בכ"י שכותבים ס"ת ומדקדקי' בכל הדיני'. וגם כל השו"ת וראשונים ואחרונים מלאי' מדיני ס"ת שוודאי למעשה איתמרו ומה בצע בכ"ז אם סוף סוף פסולה מכח חו"י. ועם היות שהגאון ז"ל נתחכם וכ' דמאחר דמדרבנן חייב לכתוב ס"ת גם בזה"ז שלא תהא התורה משתכחת כו' וכיון דע"כ צריך לכתוב ראוי לכתוב כדיני קדושת ס"ת בכ"ד אבל א"י למה ומה מהני הדקדוק בכל הדיני' כיון שבדין חו"י א"א לנו לדקדק וסוף סוף אין בה קדושת ס"ת לדבריו (לכאורה) ואם נא' דמ"מ אולי יזדמן שיכוון בחו"י כראוי (וספק הוא) ולכן כתב שראוי לכתוב כדיני קדושת ס"ת כו'. (וע"ד מהיות טוב כו'. וכלשון ראוי כו') אבל המעיין בה ס"ת ובשו"ת בדיני' אלו הרי כתב כמה דיני דיני' יש שראוי רק לכתחילה ויש שפוסל בדיעבד ויש דל"מ תיקון אלא יגנזו כו' וכ"ז ל"ש אם בלא"ה פסול. (מספק עכ"פ גם א"כ אין לפטור ולבטל מ"ע זו מספק כו') וביותר קשה הרי לרוב הפוסקים הקריאה בציבור נתקנה בס"ת כשירה דוקא וא"ל הוי ברכה לבטלה כמבואר בב"י יו"ד סי' רע"ט ובא"ח סי' קמ"ג שכ"ד הרשב"א ורא"ש וטור ושכ"כ המג"ע בשם רמ"ה וראב"ד ורמב"ן. ועו"ש גבי חומשי' הביא ב"י בא"ח בשם מג"ע וכלבו שכ"ד ר"ת והמרדכי בשם ראבי"ה וכד' רי"ו. ומ"ש המרדכי שם וכן מצאתי כו' הוא ד' הר"ש שנז' בכלבו ע"ש ולפ"ז צ"ע לכאורה אמ"ש הב"י שבאגור צ"ל הר"ש כו' אך ראיתי בש"ל שהביא זה לשון זה בשם רבינו שלמה ז"ל ונרא' דהיינו רש"י שוב ראיתי שכ"ה בהדיא באגור. וכ"כ שם בשם ר' אביגדור כ"ץ. (והר"ש בב"י ז"ל רבינו שמשון) וכד' התשב"ץ ח"ג סי' ל"ח בשם כמה רבנים גדולים. (ע"ש שלא הסכים למנהג הר"י בי רב שבבי וצ"ע שלא הזכירו הב"י) ומהרי"ק שרש ס"ט וש"פ. ואם כדברי הגאון ז"ל הרי כל הס"ת שלנו פסולים (ח"ו) ואיך קוראי' ומברכי' לכל הפוסקים הללו. (ואף אי ספק פסיל הרי אין לברך מספק) א"ו ע"כ ס"ל דכל הס"ת שלנו מוחזקי' לכשירים גמורים והרי אף הרמב"ם בתשו' והתו' ור"ן החולקין היינו דס"ל דעיקר תקנת עזרא הי' על הקריאה בלחוד ואפי' בפסולי' (או אפי' בחומש ובע"פ) ודיני ס"ת הוא רק לענין מ"ע דכתיבת ס"ת כמ"ש הר"ן. אבל אין זכר בדבריהם לומר (נראי' כו') שעתה אין לנו ס"ת כשר כלל אדרבה משמע שכולם מודים דלכתחילה עכ"פ קורין בס"ת כשר דוקא אלא דבדליכא או בדיעבד מכשירי' הקריאה בפסול. ועכ"פ ודאי משמע דלא פליג אמאי דס"ל לפו' דלעיל שכל הס"ת (סתם) שלנו כשירים גמורי' הם וגם לדינא לפי"מ שהסכים הב"י למנהג מהר"י בי רב. (וקצת אחרונים למנהגי' אחרים עפי"ד המרדכי ועיין ש"א ש"ה) היינו הכל שבדיעבד סומכי' על מקצת הפוסקים) הנ"ל ושלא יחזור ויברך על הכשר מחשש ספק ברכה לבטלה. וגם יש סברא שבברכה שבירך על הפסול יוצאי' גם הקריאה דאח"כ על הכשר אבל וודאי שלא הי' ראוי לברך על הס"ת שלנו אם כולם אינם כשירים מצד שנסמוך על המקילין לקרוא בציבור ולברך על הפסולי' דגם מספק פלוגתא אין לברך וכש"כ שכ"ד רוה"פ כנ"ל. ואעפ"י שלפ"ז הוא שעת הדחק שאין לנו ס"ת כשר כלל מ"מ ה"ל לקרות בלי ברכה וכדקי"ל במקום שאין ס"ת כשר. וכדפסק רמ"א ומ"א רסי' קמ"ג שם ס"ב לענין חומשי' (דהכל דין א' להם) ובתשובת חוט השני סי' ס"ב פ' שאם נמצא פסול בס"ת מיד אחר שבירך ברכה ראשונה קודם שהתחיל לקרות יחזור ויברך על הכשר אעפ"י שי"ח (עיין ש"א ריש ש"ה) היינו דס"ל דיוצאים בברכה שבירך על הפסול כיון שדעתו הי' לברך על פרשה זו מה לי בס"ת זו או זו. כמ"ש שבו"י ססי' א' משמע דאל"ה הי' חוזר ומברך וע"כ היינו דהעיקר כהפו' שהקריאה וברכתה נתקנה על ס"ת כשירה דוקא. וא"כ איך קורין ומברכין בכל ס"ת שלנו אם אינם כשירים. (ואפי' אי ספק פסולי' צ"ע אם י"ל דה"ז כס"ס להחמיר ספק אולי כשר ואח"ל פסול אולי כהפוסקי' דמברכי' על פסולי'. ועיין בתשו' שמש צדקה חא"ח ס"ב בדין זה אך אם ספק יש לקיים המ"ע מספק וגם כאן העיקר כרוה"פ:
אך הרי הגאון טעמא קאמר דבהדיא איתא בקידושין (ד"ל) דאר"י אנן לא בקיאין בחו"ת. והיינו דמש"ה לא רצה לסמוך על ס"ת שלהם למנות האותיות כדי לפשוט בעיא שלו לענין וי"ו דגחון אי מהאי גיסא כו'. הרי שהי' חושש על הס"ת שנלקה בחסר ויתיר (מספק עכ"פ או אפשר כיון שחסר ויתיר דכל הס"ת הלא רבים הם א"א לכוין האמת בלי בקיאות וע"כ וודאי מוטעה הם) והרי קי"ל דאם כתב המלא חסר או החסר מלא דפסול כמ"ש הרמב"ם פ"ז וטוש"ע ססי' רע"ה אמנם מהיות אא"ל כלל שמימי ר"י ואילך החזיקו כל הס"ת לפסולי'. (וודאי או ספק כו') דא"כ קשה טובא כל הנ"ל ובפרט להאו' שאסור לקרות בציבור בפסולי' דק' טובא הכי נתבטלה מאז קריאת הציבור ח"ו או שלא בברכה וא"כ איך לא הי' יודע אביי מזה ומ"ק ניתי ס"ת כו'. וגם מפורסם בגמ' שגם בימי אמוראים אחרונים נהג קרה"ת וכדא' אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא כו' (מגילה ל"א) ושם כ"א ר"פ איקלע כו'. והאידנא דכולהו מברכי כו'. וכמה מימרות ועובדות בגמר' בכה"ג גם בימי אמוראי' אחרוני' דליכא למימר ע"ד דרוש וקבל שכר כו'. וכש"כ מאז וע"ע כו'. ואיך יתכן כ"ז להפוסקי' הנ"ל אם איתא שכבר נפסלו ח"ו כל הס"ת שלנו (מספק עכ"פ) לכן נלפענ"ד דע"כ צ"ל לכאור' דהא דאר"י אנן לא בקיאין אינו ר"ל שבכל החסירות ויתירות ל"ב כ"א שכבר נולד להם איזו ספק באיזה מקומות מאיזה טעם עפ"י סוד ה' ליראיו. או עפ"י קבלות שונות מרבותיו וע"ד שמצינו בעת בעלי המסורות חולקי' זע"ז וכמו"כ חולקי' אדרשות רז"ל בגמרא ומדרשי' (כמו כלת כתיב כו'). ועל כל כה"ג נאמר אלו ואלו דא"ח ולא מיפסלי ס"ת בכך. (ולא עדיף הא דאר"י דאנן לא בקיאין מהא דארז"ל כלת כתיב שעכ"ז אנן לא חיישי' לזה וכותבין לכתחי' כלות כו') והא דקי"ל דאם כתב המלא חסר פסול (אולי) היינו רק באותן המוסכמי' כו'. ועיין כעין זה בתשובה שבסוף ס' הרמ"ה מהרבה וע"ש בתשו' הרמ"ע שכל הספרי' שלא נמצא בהם אלא מאילו החילופי' שיש פנים לכאן ולכאן לא תגע בו יד כו'. והכותב ס"ת לעצמו לא ידאג עז כו'. ובס' מנחת שי במדבר כ"ג בפ' ומגבעות אשורנו הביא ד' הזוה"ק דר"ג ב' במתיבתא עילאה ומגבעת חסר כו' ובמתיבתא דרקיע כו'. ועפי"ז נתקררה דעתו במה שהיה מצטער כל ימיו בענין הפלוגתות מגמ' ומסורת כו'. דמאן דיזכה כו'. ואיתא להאי ואיתא להאי ולא פליגי. ובפ' נשא בענין כלת כתיב הביא בש' הרמ"ע ששמע מהאריז"ל כי ראוי הי' לכתוב כלת ונכתב כלות כי נטל רשות להעלי' הסוד שלא להחזיק טובה לעצמו כו' ומעין זה בענין הפלגשים. וכן מעבירם כתיב כו'. ושוב הביא מ"ש בר"מ פנחס דרנ"ד אמר המשל לאומן כו'. (וע' מזה באור החיים גבי כלת משה). ועוד הי' כתוב להמחבר ז"ל תי' באופן אחר ולא זכינו לאורו: