אור ברסלב

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה כא - א

שאלה כ

מהרב רבי שלמה גארדין ממינסק

אמרתי אציגה נא ב' וג' מאמרים מאשר חנני ד'. יהי נא חסדו להשיבני דעתי ולהורני ויהי' בפי כדבש. נזיר כ"ב א' ת"ש וכתב ואי ס"ד בעל מיגז גייז תיתי נמי עולת העוף ואלא מאי מיעקר עקר חטאת העוף נמי לא תיתי הכי נמי והא מני ר"א הקפר. וכ' ת"ש דתניא בהדי' וכ' וחברתה אסורה ש"מ בעל מיגז גייז רש"א אם אמרה לה הריני כמותך שתיהן מותרות. מר זוטרא ברי' דרב מרי אמר האי היינו וכו'. אחרי העיון תוס' ד"ה ת"ש ותוס' ד"ה מר זוטרא האריכו בדחוקים כמו שמבואר בדבריהם. והנראה לישב קושית תוס' ד"ה ת"ש. דלדעתם מקמי הכי פשיט דמעקר עקר. דלא מצי אוקמא הברייתא אלא בהכי. והדר קאמר דתני בהדי' ופשוט דמיגז גייז. והוא דהכי איבעיא לן אי פשיטא לן דוודאי מעקר עקר. אי פשיטא לן דוודאי מיגז גייז. אי מספקא לן אי מעקר עקר אי מיגז גייז. ונ"מ לענין קרבן ומלקות. והאיבעי' איתשל לענין איסורא ולהכי לא קאמר בג' הנ"מ דלענין איסור אין נ"מ אי בוודאי מיגז גייז. ואי מספקא נמי אסורא. וקבעי למפשט אי ס"ד ודאי מיגז גייז. עולה נמי תיתי. ואי וודאי מעקר עקר חטאת נמי לא תיתי. הא ע"כ דליכ' למימר כ"א דמספקא לן וניחא דמייתי חטאת העוף דבא על הספק. ודחי לעולם אימא לך דוודאי מעקר עקר וכר"א נמצא עדיין הבעיא במקומה עומדת אי וודאי מעקר עקר. אי מספקא לן. וקאמר דתניא בהדיא דחברתה אסורה ע"כ דליכא למימר דוודאי מעקר עקר אלא מיגז גייז. והא וודאי דל"ל וודאי מיגז גייז דא"כ קשי' ברייתא דחטאת העוף. אלא ע"כ דמספקא לן. ולישנא דשמע מינה בעל מיגז גייז. היינו נמי מיגז גייז. וכה"ג אשכחן בבעי' דהני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. פירושו נמי. אין כאן מקומו. וקאמר מיגז גייז. לפום מאי דקאמר מעקר עקר. ובהכי נראה ליישב מה הקשה הל"מ פ"ו מנזירות ה' וג' דברי רבינו פ"ט ה' י"א שסותר דבריו פ' י"ג מנדרים ה' ב'. עיין בכ"מ. שהאריך בדחוקים. ולדעתי ניחא דרבינו פוסק כפשיטות הג' דמספקא לן אי מעקר עקר אי מיגז גייז. והא דכתב סתם מביא קרבן טומאה היינו חטאת העוף דבאה על הספק עולת העוף כרבנן דר' דדורון הוא. ואשם אינו מביא מספק והא דלא קאמר לי' משום דס"ל כדעת רש"י ד"ה תיתי עולת וכו'. ודעת רבינו בפ' י"ג מנדרים הוא דלשון התרה משמעותו רק לשון עקירת הנדר מעיקרו. ולשון הפרה משמעותו עקירת הנדר מעיקרו. וסובל ג"כ משמעות גיזה. ולשון רבינו מדוייק באמרו עוקר הנדר מתחילתו ומפירו. לפיכך חכם שאמר לשון הפרה. שיש במשמעותו ג"כ גיזה. יורה כאלו יש לנו ספק בדבר אולי הוא מיגז. וזה בבירור אצלנו שהחכם מעקר עקר לפיכך אין בהפרתו ממש. וכן הבעל שהתיר אחרי שאנו מסופקים אולי הוא מיגז. וזה לא נכלל בלשון התרה. אין בהתרתו ממש. אבל כשיאמר מופר לך יש שניהם במשמעות לשונו ויצאנו ידי הספק. תוס' ד"ה ת"ש דפלוגתא דתנאי היא דר"ש וכ' לדעתי הוא הוא ס"ד ואח"כ מתחיל דבור ר' שמעון וה"ד מ"ס. כי אינו ענין ר"ש לפלוגתא דתנאי שהזכירו. והתנאים הוא ר"א הקפר ורבנן. ולפי דברי התוס' דר"ש היינו ר"ש דתוספתא וחדא ברייתא היא. יש לתמוה מה שהפסיק הגמ' באמצע הברייתא שמע מינה בעל מיגז גייז. הוי לי' לסיומא לר"ש. אחרי שהביאו לר"ש רק משום סיום הבריית' ולימא בתר הכי ש"מ. והנראה לי בעז"ה דוודאי ר"ש דהכא לאו היינו ר"ש דתוספתא. ודינא אחרינא קאמר. ואולי הוא אמורא. וה"פ אם אמרה לה אחר שהפר לה בעלה הריני כמותך שתיהן מותרות. והשיב מר זוטרא האי היינו דבעי רב"ח דמיירי לאחר זריקה. כמו הכא לאחר הפרה ופשיטא לך דשתיהן מותרות ולרב"ח איבעי' לי'. ובזה יתיישבו הסוגיות בעז"ה על נכון:

ע"ז ס"ז ב' תוספות ד"ה ואידך מ"כ והר"ר יקר מקינו וכ' לר"ש אע"ג דסבר כ"ש למלקות הא פי' ר"ת בסמוך ס"ח ע"ב ד"ה ר"ש לטעמי'. היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובות וכו'. איצטריך משרת להיתר מצירוף לאיסור כגון בחצי זית שנבלע בחצי זית פת י"נ עכ"ל. נראה מלשונם כאן דר"ש מודה בתערובות דבעינן כזית. ויש לתמוה דאמרינן בשבועות כ"א ב' ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למה לי' לצרף. לדברי הר"י מאי קושיא הא בתערובות מודה ר"ש דבעינן כזית. והנה לפי הלשון תוספות נזיר ל"ח א' ד"ה דלית ונ' דשפיר איצטריך לצירוף דהא דקאמר כל שהוא היינו כשהוא בעיניה בעינינו אבל כשהוא מעורב לא ס"ד למיסר וכ' עכ"ל ע"ש. הי' אפשר לומר דאף בתערובות ס"ל לר"ש בכל שהוא אלא דה"א דאינו אסור כשהוא מעורב איצטריך משרת למוסרי' ולישנא דצירוף פירושו חוזק שמחזק את הכל שהוא כאילו הוא בעין. ויתיישב בזה סוגי' דשבועות וזה דוחק. אם אומר דגם בתערובות דינו בכל שהוא. לא איצטריך קרא להכי למימר כאלו הוא בעין כי בשיעור כל שהוא לא שייך לומר אינו בעין כי אף שהוא בתערובות הרבה יש כ' שהוא ממש בעין. גם לשון צירוף לא יתיישב כמו לרבנן. ובפרט שהלשון בתוס' ע"ז מוכח דר"ש מודה. דבתערובות בעינן כזית. אלא וודאי דגם התוס' נזיר ס"ל כן דלר"ש בעינן כזית. בתערובות אלא שקיצרו בלשונם. וראייתם שהביאו בס"ד מצריך קרא לעירובא. ר"ל דפירוש הברייתא שהביאו ל"ו א' ד"ה כמאן וכו' כולו כזית. מקצתו חצי זית. עירובו קאי על כזית ולא על כחצי זית. ואף שבסוף אותו דיבור משמע כמו שכתבו להדי' בתוס' אח"כ וכו' עירובו מנין דהיינו מיעוט שאור וכ' עכ"ל. הא כתבו שם דלדידי' אין שייך צירוף וכו' ע"ש. והנלענ"ד דסוגיא דשבועות אזלא עפ"י סוגית פסחים מ"ד ע"ב. ואמאי בפת ויין דלמא מיין לחודי'. וכן בנזיר ל"ז א' דלמא הוא דאיכא כזית בעינא. נראה דסתמא ד"נ ניחא לי' לפרש המשנה אם יש בו לצרף כזית היינו ביין לחודי'. ולהכי מוכח דאי כר"ש ס"ל למה ליה ביין לחודי' כזית. דלר"ש להכי איצטריך משרת דאף אם בשניהם כזית חייב. ומה שפירש רש"י בשבועות ד"ה ויש בו בין פת ויין עכ"ל. ס"ל כאידך פירושי ולא כהרר"י. ועם כי יש לבע"ד לחלוק אחרי שמסקנת הגמרא דפסחים ונזיר מברייתא דר"ע ס"ל דמפת ויין חייב. שיפרש המשנה ג"כ כמו הברייתא. כמו שכתבו התוס' נזיר בד"ה אלא ר"ע דברייתא וכו'. לפיכך אמר ועוד תנן שהביא ראי' מוכרחת דלא ס"ל כר"ש וזה ידוע ומפורסם בסוגית הש"ס דתירוץ שני ובלשון ועוד עדיף מתירוץ קמא. אלא שצ"ע סברת התו' דמנא להו לר"ש דאתי משרת לצרף חצי זית פת וחצי זית יין. דילמא אתא קרא דבתערובות בעינן כזית וביין לחודי'. ומה שכתבו התוס' נזיר ל"ו א' ד"ה אין וכו'. דאי איכא כזית מיין לחודי' קרא למה לי עכ"ל. היינו למאי דס"ל דבעינן כזית. אבל לר"ש דס"ל בעינן כ"ש אמאי לא נימא דשפיר איצטריך משרת לתערובות בכזית יין לחודי' וא"כ הדרא קושי' דשבועות לדוכת'. ואפשר דזה כעין סברא רחוקה דבעינן ס"ל כ"ש. ובתערובות יסבור דביין לחודי' בעי כזית. להקל כל כך. וצ"ע:

קדושין ל"ה ב', בל תטמא דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן. יש לתמוה אמאי לא נימא דהוי תרי מיעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וכה"ג אמרינן חילין קל"ב א' דבי ראב"י תנא כהן ואפי' כהנת ועיי' ברש"י שם. משום דהוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכו'. והי' אפשר לומר דאי אתא לאשמועינן לרבות נשים לא לכתבו כלל ואנא אמינא דנשים מוזהרות מחמת שהושוו לכל אנשים וכו'. אף בדף ל"ו א' אמרינן הקבלות. דאינו נוהג בנשים. והקריבו בני אהרן. ובזה יש לומר ג"כ דהוי תרי מיעוטי והכא ל"ל דלא לכתבו כלל דהא מ"ע נינהו ונראה ליישב. דאמרינן זבחים י"ג א' מנין לקבלה שלא תהא אלא בכהן כשר נאמר כאן בני אהרן ונאמר להלן וכו'. נמצא דכתוב א' בעינן למדרש כשר ולא חלל. אתא שפיר דמיעוט שני אתיא לנשים. וכן לענין בל תטמא כו'. אינו מיזהר כ"א כהן כשר דחלל מותר לטמא. ואתיא מיעוט שני לנשים והא דנקט תלמודא המיעוט מבני אהרן ולפי סוגיא דזבחים הוי לי' למימר מיעוטי דכהנים. אפשר לומר דנקט תחילת הכתוב או גם בזבחים אתי' לי' מהכהנים דתרווייהו כתיבי כאן וכאן:

תשובת רבינו הגאון זצ"ל על דברי הרב הנ"ל.

רב שלום לכבוד נ"ד אהובי הרב המופ' חו"ב תני ומתני כו' נגיד מפורסם מו"ה מנחם שלמה נ"י גארדאן.

א ע"ד מ"ש בסוגי' דנזיר כ"ב. ודאי לא נעלם מאהובי שגם פירושו לא נמלט מהרבה דחוקי'. ואמרתי לפורען. (א') שבגמרא לא נזכר בבעי' כ"א ב' צדדים אי עקר אי גייז. ולמע"ל צריך להוסיף צד ג'. ומ"ש משום דלענין איסורא איתשל אין נ"מ אי וודאי גייז או ספיקא. מלבד שזה דוחק ויתבאר אי"ה שז"א. (ב') שגם בפירוש כמדומה שלא מצינו שירכיב בעיא אתלת ריכשי אי כך או כך או ספיקא. דאין צד הג' מוסיף כלום. אלא דממילא אם לא יופשט בבירור כך או כך ישאר ספק. (ג') שיביא ת"ש דספיקא הוי ג"כ כמדומה שלא מצינו. דבזה לא יחודש כלום כו' ולהיפוך מצינו לפעמים שדוחה הת"ש די"ל דתנא ספוקי מספקא לי'. בפ"ד דעירובין מ"ג מ"ב. (ד) כ"ש הכא דמסיק ש"מ מיגז גייז. אינו סובל כלל דר"ל ספיקא. ול"ד כלל לההיא דהני כהני שלוחי דידן שפירושו נמי ולא ספק. (וכה"ג איכא טובא כמו ביבמות צ"ג ב' ע"ש בתוס' ד"ה עד א') ולא אבין מ"ש כת"ר שכאן ג"כ פי' נמי הכי ר"ל דעקר וגם גייז ביחד הלא ב' הפכים הם. או ר"ל דספיקא הוי וחזר הדין כבעיא דלא איפשיטא. ולא יתכן כלל ע"ז לשון ש"מ מיגז גייז. (ה'). בת"ש דחטאת העוף א"י כלל להעמיס פירושו דבגמרא אמרי' ואלא מאי מיעקר כו'. והוא לשון קושי' ודיחוי. ומע"ל שינה הלשין ואי מיעקר כו'. וכאילו זהו סיום דברי הפשטן. ואף אילו הוי הגי' ואי מיעקר אכתי הוי לישנא קטיע'. דה"ל לסיים אע"כ ספיקא הוי. (וא"ו) דלפירושו הפשיטות הוא דספיקא הוי. והדוחה השיב ה"נ כו'. ר"ל די"ל ג"כ דוודאי עקר וכר"א כו'. ונשאר הבעיא במקומה. ונמצא דלשניהם ספיקא דדינא הוא. ומאי בינייהו. וכמ"כ וכ"ש לא יתכן מה שפשט עוד ת"ש דתניא בהדי' כו' ש"מ כו'. והכל ר"ל דספיקא הוי וכו' הני ספיקא ל"ל ובמאי קמיפלגי:

ב וכיון דגם פי' כת"ר לא ימלט מדוחק עכ"פ. הלא טוב לנו לסבול דוחקי הראשונים בעלי תוס' ז"ל אלא דלפה"נ הכניס א"ע בזה לפי שלדעתו עפי"ז יתיישבו ד הרמב"ם. וע"ז תמיהני. איך אפשר דהרמב"ם ס"ל דספיקא הוי הלא דעת שפתיו ברור מללו ספי"ב דנדרים הי"ט דאם עברה על נדרה קודם ההפרה חייבת מלקות וקרבן. וכן בפיה"מ פי' מתני' דכ"ג בהיפר לה הבעל כס"ד דגמ' כ"א ב' לפ"מ דבעי למיפשט מהתם דמיגז גייז וכ"מ וודאי ממה שהחליט שם פי"ג הט"ו דהאשה שנדרה ושמע אחר כו'. זה שהתפיס עצמו חייב. דמשמע שיש חיוב מלקות כו'. והל"ל לפרש ע"ד שפי' שם הכ"ב ה"ז ספק ולפיכך כו' ע"ש. וכן בפה"מ בר"פ החליט וכ' לפי שהבעל כשהפר אינו עיקר כו' מיגז גייז ולא מיעקר עקר כו'. גם פשט דברי הרמב"ם דפ"ט דנזירות שכ' סתמא דמביאה קרבן טומאה. משמע וודאי דגם אשם בכלל. וכמ"ש המ"ל שם בפשיטות. גם הא דפשיטא לי' לכת"ר דעולת העוף באה מספק. לרבנן דדורון הוא ונראה דהיינו עפ"י דברי התוס' ופי' ב' דרש"י י"ט א'. ומשם למד לספק. הנה הגם בהתו' פ"ח נ"ט ב' ד"ה מי. כ"כ בהדיא גבי ספק. אבל שם ס' א' ד"ה תגלחת כנראה שחזרו בהם ע"ש. וכ"מ פשטא דלישנא דמתניתין וכל הסוגי' שם שלא הוזכר כ"א חטאת העוף ועולת בהמה. ואף רש"י נ"ט ב' תלאו באי בעי כו'. אבל משמע דא"צ. ובד"ה א"ל כ' ולעולת העוף ל"ח כו') ולפי"ז צ"ל דההיא די"ט שאני. דהתם לר"א הקפר דצריכה כפרה אף אי וודאי מיעקר עקר חמיר טפי מספק. ועוד י"ל דהתם דתני בברייתא אינה מביאה משמע איסורא איכא. לכן ע"כ לא אתי כרבנן. (וזהו החילוק בין פי' א' לב' דרש"י דלפי' א' משמע לי' אינה מביאה דברייתא ר"ל א"צ להביא ולכן לרבנן קשה פשיטא ולפי' ב' משמע לי' איסורא כו'. ונמצא שאין חילוק לדינא בין הפירושי'). וכ"ז לרש"י ותוס' אבל כת"ר קאי אליבא דהרמב"ם. והרי הוא מלבד שסתם דבריו פ"ט הט"ו ופ"י ה"ד כלשון המשנה והגמרא הנ"ל. הרי שם פ"י ה"ח ביאר בהדי' דהאשם והעולה אין מעכבין. ור"ל דמש"ה לא אצרכוהו להביאם מספק. ע"ש בכ"מ ולח"מ. (ודרך אגב ראיתי בתו' ח' א' סד"ה שיהא. שכתב דלספק נזיר טמא אין לו תקנה. דלא יוכל להביא האשם על הספק כו'. ואין בא על תנאי כו'. דלכאורה תמוה. דלפ"מ דמשמע דאליבא דר"ש קיימי הרי לדידי' אשם בא על תנאי. ואף אי לרבנן. הרי אין האשם מעכב וכמ"ש התוס' נ"ה ב' ע"ש. ובתוס' דנדה ע' רע"ב מספקא להו גם אליבא דר"ש שמא אין האשם דנזיר טמא מעכב ע"ש במהרש"א. ודר"כ מ"ש דאין לספק נזיר טמא תקנה ה"ז סותר לכאורה לכל הסוגי' דפ"ח הנ"ל. ואף את"ל שהתוס' דהכא קיימי בשיטת הראב"ד בהשגות פ"י ה"ח דס"ל דהא דאמרי' ס' א' ר"ש היא. ר"ל דלרבנן אין לו תקנה. הרי ע"כ היינו רק מצד ספק מצורע כמ"ש הלח"מ. וכדחזינן שעל מתני' נ"ט ב' לא פרכינן והא בעי אשם. וצ"ע ואכ"מ). ולפי"ז בפ"ט הי"א דסתם וכ' דמביאה קרבן טומאה וודאי אין סברא דר"ל רק חטאת העוף בלבד. ועוד דאף גם חטאת העוף אף שבאה על הספק הרי אינה נאכלת. כדאיתא בגמרא ורמב"ם בפ"ד. מהם שם ס' א' בגמ' וברמב"ם שם פ"י וכאן ודאי מביאה ונאכלת קאמר ככל קרבן טומאה:

ג והנה גם מאי דפשיטא לי' לכת"ר דהא דחטאת העוף באה על הספק. כלל ג' הוא. בכ"מ יש בזה מקום עיון. דלפ"מ דמשמע מפירש"י במשנה דסוף תמורה ופ"ק דכריתות ז' ב'. דטעמא דחטאת העוף חלוק מכל הקרבנות שאינם באים על הספק מחשש חולין בעזרה. הוא משום שדינה חלוק שאינה נקטרת. כי אין למזבח אלא דמה וכולה לכהנים (כדתנן בפ"י דזבחים ס"ד ב'). לפ"ז וודאי הדין נותן שתהי' באה על הספק בכל מקום (וכ"מ ברש"י דנדרים פ"ג א' ד"ה על הספק דאימר ציערה כו) והגם שלומר שאין איסור חולין בעזרה כ"א בהקטרה ודאי א"א. דבכל דוכתי אמרינן חולין שנשחטו בעזרה. משמע שעיקר הקפידה בשחיטה. ועיקר האיסור נפ"ל מדכתיב כי ירחק כו' וזבחת כו'. פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה. כדאיתא פ"ב דקידושין נ"ז ב'. וגם למ"ד התם מה שלי בשלך כו'. היינו נמי שחיטה וכדאמרה תורה שחוט כו'. אלא צ"ל דס"ל לרש"י דמליקה אינה בכלל שחיטה ואין בה איסור חולין בעזרה. וכן הוא בהדי' ברש"י פ"ו דכריתו' כ"ו ב' ד"ה ובדין הוא ע"ש. אמנם מד' הרמב"ם פי"א ד"ה שגגות ה"ב מבואר בהדיא שלחלק יצא. בחטאת העוף גופא שאינש באה על הספק. כ"א במחוסרי כפורים. שהקרבן מעכבו מלאכול בקדשי'. ומשא"כ בטומאת מקדש וקדשיו (אף היכא שקרבנו חטאת העוף כגון בעני. וגם בעשיר אפשר בתקנה לכתוב נכסיו לאחר. כבפ"י דנזירות ובסוף ה' מחוסרי כפרה) כיון שאין הקרבן מעכב מלאכול בקדשים לא הותר להביא ספק חולין בעזרה. והגם שלכאורה תמוה. דא"כ גבי נזיר טמא שג"כ אינו מן הד' מחוסרי כפרה שברפ"ב דכריתות וברמב"ם ריש ה' מחו"כ (ע"ש בגמרא כי קתני כו'. נזיר טמא כו'. וכדמוכח בסוגי' דפ"ח דנזיר הנ"ל דאמר אוכל בקדשים אחר ס' יום כו' וכ"ה בהדי' בתו' נ"ה ב' ולשון רש"י בשבועות י"ז א' ד"ה צריך שכ' נזיר טמא כו'. כשאר מחוסרי כפרה כו' ע"כ שלא בדיוק כ"כ) א"כ הדין נותן שגם לא יביא חטאת העוף שלו על הספק. וה"ז סותר לסוגי' דפ"ח הנ"ל ודברי הרמב"ם גופא דפ"י ופ"ט הט"ו הנ"ל. אלא צ"ל דע"כ הרמב"ם לא בדוקא מחוסרי כפרה קאמר. אלא מחוסרי כפרה ודדמי לי' ר"ל שעכ"פ הקרבן לתקוני גברא קאתי. וכמו בנזיר טמא דבלי קרבן א"א למיחל עלי' נזירות טהרה ויהי' נזיר עולם. וכמ"ש בתוס' ח' א'. ומשא"כ בטומאת מקדש וקדשיו שאין הקרבן כ"א לכפרה על עונו בלבד ואין בו משום תיקוני גברא להבא כלל. לא הותר ספק חולין בעזרה גם בחטאת העוף. ומעין זה איתא נמי בתו' דנדה ע' א' ד"ה ומביא שכתב דדוקא כשהמצורע לפנינו משום תיקוני גברא מקריבין חטאת העוף על הספק. ומשא"כ כשהוא במדה"י כו'. וא"כ ה"ה (וכ"ש) בטומאת מקדש וקדשיו (וכה"ג) דליכא כלל משום תיקוני גברא. וטעמא דמילתא נראה דס"ל לתוס' ורמב"ם דחטאת העוף אינו חלוק כלל מכל הקרבנות לענין איסור חולין בעזרה. דמליקה היא כשחיטה. וכן מבואר באמת מדברי הרמב"ם פ"א מהלכות מחוסרי כפרה ה"ז ע"ש. והא דבאה על הספק. מקראי דכתיב גבי זבה ילפינן לה כדאיתא בברייתא דנזיר כ"ט א'. וכך הם ד' התוס' שם ב' ד"ה מתקיף. לכן י"ל דאין לנו ללמוד מכאן אלא דבר הדומה לזבה. דהקרבן אתי לתיקוני גברא כו'. (ובפרט שגם בגמ' לא מצאנו עכ"פ בהדיא כ"א בזב וזבה יולדות ומצורע. וכן בס' נזיר טמא. שבכולן יש תיקוני גברא. והרי גם בגמ' מצינו לפעמים תיקוני גברא שאני זבחים ע"ו ב' (וקצ"ע בתוס' שם ע"ז א) ובשגם שהתו' באו ע"ז מכח קו' מגמ' דגיטין כ"ת ב' דאיתא בהדי' גם בחטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה (אלא דלרש"י י"ל דל"ג שם העוף וקאי אחטאת בהמ' פ' חה"ר בגיטין שם) גם קצת סעד לכאורה ממתניתין דר"פ בנות כותים ואין חייבים עליהם על ביאת מקדש כו'. מפני שטומאתו ספק):

ומעתה לפ"ז הא דנד"ד גבי הפרה תלוי בפלוגתא הנ"ל דלפי הנ"ל לדעת רש"י ודאי גם בכה"ג באה חטאת העוף על הספק כיון דליכא בה כלל משום חולין בעזרה אבל להרמב"ם ותוס' דבעינן שיהי' לתיקוני גברא דוקא. הרי בנד"ד להבא וודאי נתבטל הנזירות ע"י הפרה אף בלי קרבן וליכא כלל משום תיקוני גברא. אם איתא שגם על עבר יש ספק דמיעקר עקר אינו בדין שתביא אפי' חטאת העוף מספק:

אך באמת קשה להאמר דלרש"י אין במליקה משום חולין בעזרה כלל. חדא שבנזיר כ"ט א' פרכינן אמ"ד דהא דאיש מדיר את בנו בנזיר הוא רק משום חינוך כי מיטמא האיך מייתי ציפורין וקאכיל כהן מליקה שהיא נבילה. ופירש"י גופא כיון דמדאורייתא לא מיחייב אישתכח דמייתי חולין לעזרה ואכיל כהן נבילה. הרי בהדיא דגם במליקה נוהג איסור חולין בעזרה אלא דשם בגמרא אין הכרח לזה די"ל שהקושי' רק מאיסור נבילה. אבל לקמן ע"ב בברייתא דר' יוסי בר"י תני בהדי' תאמר בנקבה ששני איסורי' ואמרי' מאי ב' איסורין לאו איסור נבילה וחולין בעזרה. ואע"ג דמסיק שזה מדרבנן היינו אליבא דר' יוסי בר"י. אבל למ"ד חולין בעזרה דאורייתא משמע דגם מליקה בכלל. וכמ"ש התו' שם ע"ש. ועוד קשה טובא שהרי בכמה דוכתי בגמ' אשכחן שגם הכנס' גרידא לעזרה אסירא. אלא שהתו' הוכיחו מכמה דוכתי שז"א כ"א בדעביד כעין עבודה והרמב"ם ורש"י ס"ל דגם בשלא כעין עבודה אסורא וכמו שהאריך בזה המ"ל רפ"ב מה' שחיטה ע"ש והיינו מדאורייתא כמו שהוכיחו התוס' פ' הזרוע ק"ל ב' מכמה דוכתי בגמרא **(

הגהת המחבר שבעיקר הדין דחולין שנשחט בעזרה שכ' הכ"מ ושאר פוסקי' שהרמב"ם פוסק דאוריי'. לכאו' צע"ג ממ"ש פ"ב מה' גניבה ה"ח. והתם נראה ע"כ ל' מדבריהם ר"ל מדרבנן. (וכ"ה בפה"מ דב"ק) ולא כדתירץ הלח"מ לשון זה שבה' מאס"ו ע"ד מ"ש המ"מ וש"פ גבי קידושי כסף ריש ה' אישות דרק משום שאינו מפורש בתו' קרי לה ד"ס אבל לדינא כדאוריי' ממש. דא"כ הוי לי' לפסוק כאוקימתא שבגמ' (שם ב"ק דע"ב) בשחט מיעוט סימני' מחוץ וגמרו בפנים. לפ"מ דקי"ל כר' יוחנן שישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף כדפי' בה' שחיטה ובה' פהמ"ק פ'. וראיית הכ"מ דהוי דאורייתא ע' מ"ל. וכמו"כ י"ל מ"ש הלח"מ מהא דכיסוי דליכא קרא דסוף סוף לא קרינן בה אשר יאכל (וכדאשכחן בכמה דוכתי דמדרבנן יהי' נ"מ בדאוריי'. ועי' תוס' סוכה ג' א' סד"ה דאמר ותוס' שבועות דל"א ע"א) וכמו גבי קידושין הנ"ל וע' ב"ש סי' כ"ח ססקנ"ב. ומ"ש הכ"מ דפסק דלא כמאן ג"כ הרי לפה"נ בכמה דוכתי אמרי' ס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וכמו בסוגיא דנזיר כ"ט הנ"ל (ועכ"ז וודאי יש לעיין למה ואיך פוסק) ומ"ש הלח"מ מהא דפסק בין חי' כו'. עיין תוס'. ומ"ש מהא דאמר אביי וסבר ר"ש חולין שנשחט בעזרה דאורייתא כו'. עפ"י פירש"י כו', עיין ריטב"א שם בשם תוס' שהקשו דילמא משום דקדשי' פסולי' לא שכיחי לא גזרו בטריפה כו' ופי' שם בע"א. ונמצא לכאו' אין ראי' כ"כ לומר שפוסק דאורייתא)** שבעיקר איסור חושבע"ז צ"ע בד' הרמב"ם. כמ"ש הלח"מ. ולכאור' בפ"ב מה' גניבה ה"ח מוכח דס"ל דרבנן ממש. ע"ש ובפיה"מ ובגמ' ב"ק ע"ב ב' דלר"י דקיי"ל כוותי' ה"ל לפסוק כאוקימת' דרב גמדא אי הוי ס"ל כמ"ד דאוריי'. וראי' הכ"מ ולח"מ דס"ל כמ"ד דאוריי' לכאו' בקל יש לדחות. וע' בכ"מ ריש החו"מ כ' להיפוך והדבר צריך תלמוד ואכמ"ל). וא"כ אף את"ל דמליקה אינה כשחיטה הרי הכניסה אסירא ואף גם לפ"ד התוס' הנ"ל ודאי מליקה (וזריקת הדם) האא כעין עבודה עכ"פ ולא גרע מתנופה וכה"ג שבתו':

ומההיא דה' גניבה לכאו' ראי' גדולה לומר דלאו דאורייתא (ומה שהקילו מצד ספק חולין לעזרה אולי י"ל דשייך למה שפסק הרמב"ם דספיקא דאורייתא הוי דרבנן וא"כ כל ספק אין חיוב קרבן כ"א דרבנן(זולת אשם תלוי וחטאת העוף. וצ"ע במהרי"ט יו"ד סי' א' ופר"ח ושאר הפוסקי'). לכן הקילו משום ספק חולין בעזרה. וכ"ז בלי עיון כלל ואי"ה כו'. ובכ"מ ריש ה' חו"מ פשיטא לי' דלהרמב"ם חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא עיין שם. (ומה שרוצה המ"ל לחלק בין כעין עבודה דהוי דאוריי' ושלא כעין דרבנן. לא משמע כן מדכתב ודברי' אלו כולן מדברי קבלה משמע דהכל שוה. אפי' לחלק בין איסור עצם השחיטה ממש לשאר הכנסה לא משמע כן מלשונו הנ"ל אלא או שפוסק כמ"ד דאורייתא או כמ"ד לאו דאורייתא וסוגי' הגמרא דמשמע דאורייתא כדהוכיחו התוס' פ' הזרוע קל"ב. י"ל דהכל למ"ד דאורייתא וכ"ז באמת דוחק גדול דבכמה דוכתי פרכינן סתמא דגמרא קמייתי חולין בעזרה כו'. וצ"ע לעת פנאי אי"ה בל"נ). ע"כ הגה"ה:

אשר ע"כ נלפענ"ד יותר לדחוק בדברי רש"י דתמורה ופ"ק דכריתות הנ"ל דמ"ש לא איכפת לן כו'. אין הכוונה מצד שאין בשום מליקת העוף משום חולין בעזרה. אלא ר"ל דבבאה על הספק דאיירי התם לא איכפת לן כו'. והיינו מכח דרשא דקראי וזהו שסיים שם ושם. דבנזיר דכ"ט ילפינן כו'. (וכמו"כ ברש"י דנדה שם שכתב ואין שם משום חוב"ע ר"ל ג"כ משום הילפותא דקראי) וכ"ה בהדי' ברש"י דפסחים כ ח א' וז"ל. ואין כאן משום חולין בעזרה דמקראי נפיק כו'. ומ"ש בתמורה הואיל ואינה נקטרת. צ"ל שהוא כעין טעמא דקרא ולהפריש בין חטאת לעולת העוף. דלא גמרי' זמ"ז. והא"ש רש"י דנזיר כ"ט א' הנ"ל דשם גבי חינוך איירי דמדאורייתא ה"ז חולין גמורים לכן גם במליקה יש משום חולין בעזרה. ושם ב' בגמ' דאיירי בספק. י"ל דס"ל לרש"י דהא דאמר תאמר בנקבה שב' איסוריו ר"ל שלא נלמד מזכר כ"א להתיר בספק איסור חולין בעזרה. אבל איסור הב' דנבילה לא נלמד להתיר (ולהרמב"ם ס"ל דה"ק תאמר בנקבה ששני איסורים לכן לא נלמד כלל לענין האכילה ונשאר בה הב' איסורים כו'):

אך עדיין אין זה מספיק לתרץ רש"י דפ"ו דכריתות כ"ו ב' הנ"ל. שכתב בהדי' דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא אחר שכתב שם דחולין גמורין הם כו' ע"ש. הרי שרק מצד מליקה אין בה משום חולין בעזרה. אמנם כן נראה. דחולין שנשחטו בעזרה. והכנסת חולין בעזרה שני ענינים חלוקים הן בדיניהם דחולין שנשחטו בעזרה. ודאי גם בדיעבד נאסר אותו דבר באכילה והנאה כדילפינן מקראי ספ"ב קידושין ע"ש. אמנם זה דוקא בשחיטה (מדכתיב וזבחת כו') אבל בהכנסת חולין בעזרה שנזכר ג"כ בכמה דוכתי בגמרא לא מצינו שיאסר אותו דבר אפי' באכילה (ובמנחות כ"א ב' חולין פשיטא מאי בעי התם. משמע דעכ"פ אינם נאסרים. גם בקידושין שם נ"ח א' מבואר דלמ"ד שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מותר בהנאה אפי' אי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא) וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות שחיטה שם ה"ב ג' (ואפשר שעפי"ז יתורץ קושית התו' על רש"י בפסחים כ"ב א' ד"ה חולין. לפי הגי' שלפנינו בנזיר כ"ט חולין בעורה כו'. דרש"י ס"ל שם שבגמרא דקדקו כל מקום שנזכר חולין שנשחטו בעזרה. מיירי לענין איסור אכילה והנאה (והנאה דנקט רש"י י"ל לאו דוקא אלא שעיקר קושית התו' דבנזיר מוכח שגם בההבאה אין איסור) וכ"מ דמיירי לענין גוף ההכנסה או השחיטה וכה"ג. נקט סתם חוב"ע. והתו' הקשו לפי גירסתם בנזיר חולין שנשחטו בעזרה כנזכר בדבריהם שם ושם) ולכן אתי שפיר רש"י דפ"ו דכריתות דשם איירי לענין איסור הנאה. ובהא ס"ל לרש"י דמליקה אינה כשחיטה. אך א"כ הדק"ל מהא דנזיר כ"ט ב' דמיירי לענין אכילה. ומוכח דמליקה כשחיטה (בחולין גמורי' עכ"פ) וי"ל דרש"י תפס בזה שיטת הירושלמי דשם ספ"ד דנזיר דמסיק בהדי' דאין במליקה (ענין איסור אכילה) משום חולין שנשחטו בעזרה דתני הנוחר והמעקר אין בו משום חולין שנשחטו בעזרה. וס"ל לרש"י כיון שבירוש' הדבר מפורש. ומגמרא דידן אין סתירה כ"א מהס"ד אבל לפ"מ דמסיק שהב' איסוריו הן מדרבנן אין ראי' (דאע"ג דמשמע דהא דהוי מדרבנן ר"ל דעיקר איסור חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' ז"א מכח הברייתא דאיירי במליקה אלא שבא לתרץ מאי דהוי פשיטא לי' מעיקרא דהכי ס"ל לר' יוסי בר"י) לכן ס"ל לרש"י דהגמרא פ"י דכריתות (ע"כ) אזלא בשיטת הירושלמי (וד' רש"י דנזיר שם א' הנ"ל. י"ל דמ"ש דמייתי חולין בעזרה ר"ל גוף הכניסה והמליקה כו' ורש"י דתמורה ופ"ק דכריתות דמשמע דר"ל לא איכפת לו גם גוף הכניסה והמליקה. ע"כ צ"ל כנ"ל דרק מצד דבאה על הספק לפי' מקראי כו') והרמב"ם עם היות שלענין נוחר ומעקר פי' בהדי' פ"ב מה"ש כברייתא שבירושלמי הנ"ל מ"מ במה שמדמה הירושלמי מליקה לנוחר ומעקר לא סמיך ע"ז. משום דבגמרא דידן לפי הס"ד מוכח דלא ס"ל כן. ובמסקנא אין ראי' עכ"פ שחולק לכן ס"ל עפ"י גמ' דידן לחלק בין נוחר ומעקר דלאו שחיטה היא כלל לבין מליקה די"ל שבעזרה זוהי במקום שחיטה. לכן דינה כשחיטה ממש גם לענין איסור אכילה והנאה ולא דמי נמי לשוחט ונמצא טריפה שגם בקדשים פסולה משא"כ מליקה כו') ועיין רמב"ם ספ"ח מה' מה"ק דלכך שחט עוף בחוץ חייב דשחיטה בחוץ ה"ה כמליקה בפנים. וא"כ ה"ה איפכא כו'. וזהו דעת התו' שם ג"כ דמליקת העוף (ר"ל בעזרה) כשחיטת חולין כו' כנ"ל. והגם שהפ"מ שם בירושלמי כתב לתרץ שאין ראי' מ מרא דידן שחולק על הירושלמי בזה אין דבריו מובנים. דהוא העמיד דיוקו מהגמרא מהא דהוצרכו (שם ע"א) לו' דר"י ב"ח (דס"ל דהא דאיש מדיר את בנו הוא מדרבנן) ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא. וע"ז תירץ דהא בהא תלי' דכיון דע"כ ס"ל אין שחיטה כו'. וא"כ נחירתו זהו שחיטתו לכן אין לחלק בין שחיטה למליקה כו'. אבל באמת משם בלא"ה אין ראי' כלל. דהא דהוצרכו לומר דריב"ח ס"ל חוב"ע לאו דאוריית' היינו מקו' הראשונה דהיינו מדלא חיישינן כשיהי' נזיר טהור ומביא קרבן שלש בהמות רק אח"כ פרכינן כי מיטמא כו'. ושם לא נזכר בגמרא רק וקאכיל כהן מליקה דהוי נבילה. (ואף לפירש"י שהזכיר גם בקושי' הב' מאיסור חולין בעזרה כבר נתבאר די"ל דהיינו מצד גוף הכניסה כו') וא"כ משם אין ראי' כלל דמליקה כשחיטה (לענין אכילה כו') וא"צ תירוץ. אבל מהא דאמרינן מאי ב' איסורי' כו'. מזה וודאי מוכח דמליק' כשחיטה ממש כו' כנ"ל. וע"ז ל"ש תי' הפ"מ ולפי הס"ד ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה כו'. ועכ"ז ס"ל דמליקה כשחיטה, לכן ס"ל להרמב"ם דגמרא דידן פליגי על הירושלמי ופי' כגמרא דידן כנ"ל. אך אחת היא שקשה טובא להרמב"ם איך יפרנס הגמ' דפ"ו דכריתות דלכאורה שם מוכח בהדי' כפירש"י דשם. וכיון דלהרמב"ם הא דחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת הוא מחשש שמא לא ילדה ונמצאת חולין שנשחטו בעזרה כמ"ש פי"א מהלכות מחוסרי כפרה. איך אחר שנודע שלא ילדה יהי' הדין נותן שיחזיר להיות ניתר בהנאה כלפי לייא. ואין בידי כעת ליישב אם לא שהי' לו גי' אחרת. ובלא"ה אין מובן כ"כ דמאי פריך ארב דא' כיפר. לפי הס"ד דמיירי בנודע שילדה אמאי תקבר. הא במסקנא הכי ס"ל לר' יוחנן. ודתניא כוותי' דאסור בהנאה. וקא' בברייתא כיפרה כו'. לכן אולי הקושי' רק אמאי בקבורה ולא בשריפה כיון שכופר וה"ז כפסולי המוקדשין. וע"ז אולי הי' גי' הרמב"ם אלא מתני' כו' ובדין הוא שתקבר. ר"ל כדין חולין שנשחטו בעזרה בקבורה כת"ק דמתני' סוף תמורה וא"ש הדין דקי"ל בנודע שילדה בשריפה ובנודע שלא ילדה בקבורה כמ"ש ספ"ז מה' פהמ"ק. אבל לגי' שלנו וכפירש"י דגם בנודע שלא ילדה אין בה משום חולין שנשחטו בעזרה אלא בשניהם טעמא דאסירי הכל משום גזירה אטו לא נודע. מ"ש דזה בשריפה וזה בקבורה. ועכ"פ לגי' שלפנינו צ"ע ליישב להרמב"ם לעת הפנאי בל"נ אי"ה). ויהי' איך שיהי' עכ"פ לפי דברי הרמב"ם דהל' שגגות הנ"ל נראה מוכח דבכעין נד"ד דליכא כלל משום תיקוני גברא. גם חטאת העוף אינה באה על הספק (ושכ"ד התוס' וגם מרש"י אין ראי' שחולק לפי הנ"ל). ולפי"ז ודאי ע"כ מ"ש בפ"ט דנזירות הי"א דמביאה קרבן טומאה היינו משום דוודאי מיגז גייז. וכ"ז האריכות להשתעשע עם אהובי (ולהתלמד במק"א). אבל בלא"ה יש די ממ"ש ספי"ב ופי"ג הט"ו דנדרים דע"כ ס"ל בהחלט דגייז וכדלעיל. וכ"ד כל הפוסקי'. ופי' כת"ר בלא"ה דוחק גדול גם מה שהחליט שלענין איסורא אין נ"מ אי וודאי גייז או ספיקא. א"י למה הא קי"ל ספק נזירות להקל. כסתם מתני' דספ"ד דטהרות וכר"י דכרי דנדרים י"ט ובנזיר ח' י"ג ל"ד. וכמ"ש הרמב"ם פ"ב ה"ט. ואע"ג דשם הוי טעמא משום דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא. הא חזינן דהרמב"ם שם ה"ז פ' גם בספק בעיא לקולא. וא"כ הא דמסיק ת"ש דתני בהדי' חברתה אסורה. ע"כ משום דודאי גייז. וטוב לנו לסבול דוחקי הראשוני' בעלי התוס' ז"ל. ועיי' שט"מ הביא בשם הרא"ש ליישב הברייתות דלא פליגי דאע"ג דמיגז גייז אינה מביאה עולת העוף משום דכתי' והזר והביא אימתי מביא כשצריך להזיר כו' ועם שגם זה לכאור' דוחק דוהזיר והביא אאשם כתיב דיינו לומר דמשום הכי לא פריך דניתי נמי אשם כדפירש"י (וכן בגמרא י"ט נדרש רק אאשם) אבל מנלן לחדש דרשה זו גם לענין עולה. אמנם בנדרים פ"ג א' איתא בהדי' דהא דאינה מביאה עולה הוא משום דאין קרבן לחצי נזירות. והיינו אע"ג דבעל גייז כדמוכח מדקרי לה חצי נזירות עכ"פ. וכמבואר בר"ן שם. וא"כ לכאורה בפשיטות י"ל דבמסקנא דהכא ניחא לי' ברייתא דעולת העוף כסוגי' דנדרים. (ואפשר שגם הרא"ש שבשט"מ. עיקרו סמיך אסוגי' דהתם. אלא שלפי שלכאורה קשה בשלמא בקרבן טהרה שעיקרו בא כשמשלים הנזירות לכן בהפרה שייך לומר אין קרבן בחצי נזירות. אבל בקרבן טומאה. דלעולם באה בחצי נזירות. רק שחוזר ומונה אח"כ. ומשא"כ בהפרה פוסק ומבטל באמצע. מנ"ל דבכה"ג נק' קרבן בחצי נזירות. לכן אסברא לה הרא"ש מדרשא דוהזיר והביא. וכדאמרינן בעלמא. דקרבן טומאה (בכלל) למוחל עלי' נזירות טהרה קאתי. ועיי' תוס' ד"ה ת"ש) אלא שלפ"ז צ"ע לכאורה למה הרמב"ם לא פסק הכי. וצ"ל דסוגי' דהכא ל"ח לי' בכה"ג קרבן בחצי נזירות מטעם הנ"ל. והברייתות ס"ל דפליגי כדברי התוס'. ופסק כמסקנא. ומ"ש כת"ר לפירושו מדוקדק לשון הרמב"ם במ"ש עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דלשון הפרה סובל ב' פירושי'. עדיין אינו מדוקדק. שהרי גם לפירושו אינו סובל שניהם אלא ספיקא הוי. גם אחר שאמר עוקר ורוצה להשמיענו שיהי' סובל גם גיזה לא הוי' לי' לסיים ומפירו שהוא לשון מסופק לנו אלא ה"ל לסיים לשון שמשמעותו גיזה בוודאי. גם הרי בתחילה החליט שצ"ל מופר או בטל וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו ולמע"ל בכאן ה"ל לרמז גם ענין גיזה והרי בלשון בטל לא מצינו שיהי' סובל ב' פירושי' ואיך החליט ונתן כלל שגם בטל וגם כיוצא בו מהני רק שיהי' משמעותו עקירה (בלבד) כו'. גם מ"ש דמש"ה חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לאו כלום. לפי שלשון הפרה דבעל הוי ספיקא. תמיהני הלא קמי שמיא גליא רק לנו הספק. וא"כ למה בהחלט דלא"כ. והי' הדין נותן דליהוי ספיקא דדינא. אלא ע"כ לדחוק בלשון הרמב"ם כמ"ש הכ"מ. והסכימו עמו הלח"מ וגם הט"ז וש"ך ביו"ד סי' רל"ד סל"ז וסנ"א. ועיי' רא"ש ור"ן בנדרים ע"ז ב' ע ח א' דהחילוק הוא דמיפר משמע מכאן ולהבא ומותר משמע כלא הי' כו' ועיי' ג"כ בתשובות לרמב"ן ס' רס"ב. ובתשובת רדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' רפ"ג ראיתי תקנו הלשון קצת בע"א. ועכ"פ להלכה לא נסתפק אדם בד' הרמב"ם שבוודאי פוסק בהחלט דבעל מיגז גייז וכן הסכימו כל הפוסקים לדינא:

מ"ש להגיה קצת בתו' ד"ה ת"ש. נראה נכון אבל מ"ש בהא דר"ש אומר כו'. עם שדבר חכמה הוא. אינו מתקבל אצלי שכמדומה שלא מצינו אמורא ר"ש סתם. גם במתפיס באשה אחר הפרה נראה דפשיטא דאז היא כלא הי' וכשאר כל אדם. ולא דמי לשלמים דעכ"פ שם זבח עלי' כו'. ע' שט"מ. והא דהביאו הא ר"ש אחר שסיים ש"מ כו'. נראה די"ל שזהו כעין גופא כו'. וה"ל לחזור ולהביא הברייתא ולסיים ר"ש אומר אלא שלשון נזיר משונה כמ"ש התוס' בכ"ד. ובעינו סרב"ח שייכא לפלוגתא דת"ק ור"ש כו':

וע"ד מה שהקשה לשאול על הר"ר יקר שבתו' דע"ז ס"ח א' מסוגי' דשבועות כ"א ב'. וודאי קושי' נכונה היא. וממילא גם מ"ש לתרץ עם שהוא דוחק וכמ"ש בעצמו. מ"מ כך טוב ויפה לנו למשכוני נפשין לקיים דברי הראשונים ז"ל. ולפענ"ד י"ל ג"כ בהקדם פי' וענין טעם כעיקר וטעמו ולא ממשו שנחלקו בו בגמרא ופוסקים. שלפי הנראה הרבה מן הראשונים ז"ל ס"ל דהיינו גם ממשית איסור לא או מחוי שנבלע בדבר גוש. כמ"ש רש"י בע"ז ס"ז ב' ותוס' שם א' כגון חלב נימוח כו'. וא"כ דה"ה כגון יין הנבלע בפת וכדמשמע מפי' רש"י דפסחים מ"ד ב' ד"ה מפת ומיין. ואעפ"י שהפר"ח בא"ח רסי' תמ"ב כתב לחלק ביניהם לדעת התוס' שבחידושי הרשב"א דפג"ה צ"ח ב'. לא משמע כן מתוס' דנזיר ל"ו ב' סד"ה וכזית ול"ז א' ד"ה וכ"ת. יעיי' חולין קי"ב ב' בתוס' ד"ה ורוטבן וסה"ת סי' ס"ו בשם מורו (שהוא ר"י בעל התוס') ובאמת מ"ש בחידושי הרשב"א בשם התוספות שלפה"נ שכוונתו למ"ש בתו' בע"ז. ועוד דהאוכל בשר בחלב כו' ע"ש. אם הגירסא שלפנינו בתו' אמיתי' צע"ג דאין כוונתם כלל למ"ש הרשב"א בשמם (דא"כ מה זה שסיימו כדא' פ' כל הבשר כו') אלא ר"ל דגוף הבשר עצמו נאסר ג"כ וכדאמרי' פ' כ"ה ק"ח ב' חצי זית בשר כו'. ואכמ"ל. ועיי' ג"כ בחי' הר"ן לחולין ספג"ה (ומשם מובן שגם בחיבורו שם ע"כ אין כוונתו למ"ש בס' מ"כ ח"א פ"ג שנמשך אחריו הפ"מ בפתיחה לה"פ ח"ב פ"א) וא"כ לכאורה קשה מאי פריך שם בפסחים ובנזיר ר"ע טעם כעיקר מנ"ל. הא כיון דנפ"ל ממשרת לשרה פתו ביין הרי ממילא נשמע ע"כ דטעם כעיקר. ואף שי"ל שרש"י תיקן זה במ"ש בד"ה טעם כעיקר היכא כו' כגון שרה ענבים במים כו'. ור"ל דרק על טעם כעיקר גרוע קמיבעי' לי'. כבר כתב הפר"ח שם שזה דוחק. וכ"ש לפי' הב"י שבפר"ח במ"ש רש"י ד"ה בשר בחלב. ע"כ אין כוונת רש"י בד"ה טעם כעיקר ע"ד הנ"ל. (ומה שהפר"ח פי' קושית הגמרא בפ"א באופן שבאמת מהא דשרה פתו נשמע דס"ל לר"ע טעם כעיקר. לא משמע כן בתוס' דנזיר ל"ז א' ד"ה טעם כעיקר. שהקשו באמת דילמא לית לי') ועוד והוא העיקר דרש"י בסוף הסוגי' דפסחים ובפג"ה כתב דר' יוחנן ורבא לית להו טעם כעיקר דאורייתא (והיינו אפי' בכעין חלב נימוח כדפי' רש"י בע"ז אמימרא דר"י) וה"ה יין שנבלע בפת וכתב דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור כר"ע. וע' ג"כ בחי' הר"ן וריטב"א פג"ה במש"ש בשם רמב"ן. וכן בבד"ה להרא"ה (דק"א א' ב') דמדברי כולם נשמע דאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר"ע אין ראי' מזה לטעם כעיקר אפי' בנזיר גופא. וקשה הרי הא דשרה פתו היינו נמי טעם כעיקר. (ע"ד שכתב פי' הנ"ל דמחטאת נשמע שניהם כו') ע"ש ועוד קשה לפ"מ דמשמע מרש"י דפסחים ד"ה ומפת ומיין. דלמאן דאית לי' טעם כעיקר מחייב אכזית מהתערובות וכ"ה דעת הרא"ש פג"ה בשם ר"ת. (עם שהדבר צ"ע דלא משמע כן מתו' בכ"ד וכל הראשונים בשם ר"ת. וגם א"י איך יתכן זה עם מאי דהרא"ש נ' כמסכים לשיטת ר"א דלא אמרינן חתיכה נעשה. נבילה בשאר איסורים וכמ"ש הטוי"ד בשמו סי' צ"ב. ואף להחולק כ' הטו"ז וש"ך שם דרק דרבנן וצ"ע ואכ"מ). א"כ מנלן באמת דלר"ע היתר מצטרף לאיסור דלמא הא דחייב אכזית מפת ויין היינו בבלוע בכל הפת ומשום טעם כעיקר אשר ע"כ נראה דע"כ לדחוק ולומר (להפוסקי' הנ"ל או למקצתו) דמשמע לית לתלמודא מדברי ר"ע שאמר אם אכל כזית מפת ומיין. דר"ל שמצטרפי' גוף הפת והיין כמו שהן כ"א בפ"ע ר"ל שלא פשט היין בכל הפת כדפירש"י בהדיא וכמו"כ לא כל היין נבלע אלא מעט נשאר בעין. והיינו ענין היתר מצטרף לאיסור ולא טעם כעיקר. כידוע ובפוסקים) דב' עניני' חלוקי' הן ולא ראי זה כו'. ועיי' רש"י בריש הסוגיא דפסחים דהיתר מצטרף לאיסור היינו בשאינן מעורבים אלא כ"א ניכר בפ"ע (וא"כ מש"ש שריית פתו ביין ע"כ שלא כל היין נבלע וכמו"כ לא בכל הפת נבלע כו'). וא"כ י"ל שגם הרר"י הכי ס"ל בפי' ד' ר"ע ושע"כ א"ש הסוגי' דשבועות דבכה"ג שיש מעט יין בעין וודאי ל"ש צירוף אי ר"ע כר"ש ס"ל. והרר"י בתו' אליבא דר"ש ר"ל דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור בשכל היין נבלע בפת. וז"ש כגון בחצי זית שנבלע כו'. ר"ל בשכולו נבלע (אלא שמש"ש כדאיתא התם נזיר ששרה כו'. הוא שלא בדקדוק לפ"ז) ועם שג"ז דוחק מה נעשה כו'. שוב ראיתי בנב"י חלק יו"ד סי' צ"א ובס' ח"ד ססי' ק"י בשם איזה חכם וכתב שם שנזכר מזה גם בשער המלך ולא ידעתי מקומו איה. שוב מצאתי זה בהל' חו"מ פ"א דנ"ח סע"ב (גם בדיני טעם כעיקר יש לעיין בס' אגודת איזוב מדף כ"ו ואילך כמעט כל הדרוש שם בסוגי' הנ"ל ואין פנאי לעיין כעת):

וע"ד מ"ש בסוגי' דקדושין ל"ה ל"ו אין לי כ"כ ידיעה בענייני דרשות רז"ל. שלמעלה משכלנו הדל. ולפיה"נ שפיר השיב מהא דזבחים י"ג (וא"י למה נקט מדר"ע ולא מת"ק דמה לי' מכהנים כו'). ולכאורה ע"ד הפשוט ג"כ י"ל דכהנים לגופא איצטריך למעוטי זרים. (וכ"נ ממה שהביא הכל מקראי דבני אהרן. ובמליקה הוצרך לומר דאיתקש להקטרה ולמה לא מדכתי' והקריבו הכהן כו' ומלק כו'. וברש"י שם ב' ד"ה בן עוץ נקט קרא דוהקריבו כו'. וצ"ע) וסוגי' דפ' הזרוע קל"ב. הרי אמוראי דשם ס"ל דכהן אפילו כהנת משמע. ותנא דבי ר"י רק מלימוד סתום מהמפורש אתי עלה. וגם תנא דראב"י אפשר דלא קרי לה מיעוט אחר מיעוט אלא משום דגם כהנים קמא ילמוד סתום ממפורש. ועכ"פ האמוראים ס"ל דכהן גם כהנת משמע והיינו משום דלגופא אתי למעוטי אתי ובפרט פסוק דוהקריבו בני אהרן הכהנים דרשינן בכ"ד מקבלה ואילך מצות כהונה נראה דהיינו לימוד גמור לאיסור זרים. (בעבודה זו הראש נה וממנה נלמוד לכל העבודות דאח"כ). ועיי' תוס' זבחים ט"ז א' ד"ה היכן. וגם הדרשא דזבחים י"ג נ' ג"כ דה"ה כל העבודות שמקבלה ואילך. וכבר אמרתי שא"י בדרשות. ולכאורה בהרבה עבודות כתיב כהן או כהנים. ובהרבה כתי' ני אהרן ובהרבה כתיב שניהם. ולפה"נ למדי' זמ"ז וטובא הוויין. גם לפעמים למדי' הרבה דרשות מכהן א' כמו זרים וחללים בעלי מומין ומחוסר בגדים. (ושם כ"ד פריך לר"ש ואלא כהן ל"ל ותי' בכיהונו. ולמה לא זרים וחללים כו') וצ"ע בת"כ אולי יש סדר לכ"ז ועכ"פ כאן נראה דרק בני אהרן דוקא קדריש. ושוב ראיתי בריטב"א ד"ה בנ"י סומכין. שכתב מיהו מבני אהרן דממעטים בנות כו'. דהא מכהנים אימעטו זרים כו' ע"ש הרי כנ"ל. מענין הנ"ל מה שהקשה עוד הרב השואל מכתבו הגיעני. ובמה שהשיבני בההיא דקדושין ל"ה. ודאי למעוטי זרים לא הוי' לי' למכתב כהנים לשון זכר כ"א שם כהונה וזה מפורסם בדברי התוס' ומהרש"א בדוכתי טובא. שהפסוק הי' ממציא לו איזה לשון שיכתוב. וזה פשוט דהשני מיעוטי' הם. בני אהרן הל"ל זרע אהרן. הכהנים הל"ל שם כהונה בלי לשון המורה לשון זכר. ולרווחא דשמעתא אבאר בס"ד והיא פלוגתת הת"ק ורע"ק הוא בפירוש מלת הכהנים. אם הוא שם התואר. כמו אומן יד לכתוב בפי המון בשם כותב. ואף אחר שנקטע ידו שמו עליו ר' פלוני כותב. או הוא שם הפועל היינו הכותב בעת כותבו אף כי אינו אומן יד ההכרח לקרותו בעת כותבו בשם כותב. והת"ק סובר שביאר מלת הכהנים הכתוב כאן הוא שם הפועל. וע"כ הוא כהן כשר ובכלי שרת היינו בגדי כהונה. שזולת זה לא יתכן לקרותו שהוא כהן כשר אחר שחשוב בהכשר. ורע"ק ס"ל מאחר שמצינו לפרש שהוא שם התואר. אי אפשר ללמוד הימנו כשר בבגדי כהונה. כי יתכן לקרותו בשם התואר אף זולת זה. ולזאת מוכרח הוא ללמוד מג"ש. וענין הא דפליגי בכהן אפי' כהנת. נראה סברתם דהא פשיטא לן. דכל התורה בלשון זכר נאמרה וא"נ ה"ה נשים. אלא היכי דכתיבי מיעוטי בהדי' היינו בני. איש. ממעטינן נשים. וכן הוא בתוס' סנהדרין ס"ו א' ד"ה לרבות ע"ש. ועיי' קידושין ל"ד ב' במהרש"א ע' תוס' ד"ה סד"א מ"ש בשם מהר"י אבן לב האזרח. דהא דאתי לרבות נשים. דזכורך לא משמע כלל לרבויי נשים וכו' עכ"ל. ואע"ג דהאזרח ג"כ לשון זכר אלא ע"כ כסברת תוס' הנ"ל. וכ"כ בסוכה כ"ח ב' בד"ה השווה וב"ק ט"ו ד"ה השווה ולזאת פליגי במלת הכהן אי הוי כשאר לשון זכר שבתורה וא"כ ה"ה נשים. והיינו כהן אפילו כהנת. ואידך ס"ל דהכהן חשיב לי' מיעוטא כמו. בני איש. וס"ל דכהן ולא כהנת. והנה לת"ק אף דבעי למדרש כהן יש להסתפק אי ס"ל דהוי תרי מיעוטי דלדרשא דכהן כשר הי' ל"ל שם כהונה בלי לשון המורה לשון זכר. או אפשר דס"ל דלישנא דהכהנים הוי כשאר לשון זכר שבתורה והוי רק חדא מיעוטא דבני אהרן. אבל לר"ע ע"כ דהוי רק חדא מיעוטא דלא הוי' לי לשנות לישנא דהכהנים דאי לא שוו בלשונם לא הוי ג"ש (דרע"ק לית לי' זו היא שיבה זו היא ביאה) צ"ע מנ"ל הא והכי כעשר פעמים בש"ס פרכינן ומאי נ"מ והא תניא דבריי' ושם כו'. משמע שזה מוסכם. ועיי' מכות י"ג ב' ומנחות מ"ה ב' משמע בהדיא דגם ר"ע מודה בזה. ולזאת השגתי מרע'"ק ולא מת"ק. ומיהו לפי דברי תוס' סנהדרין הנ"ל. דהא דאמרינן כל התורה בלשון זכר נאמרה הוא מטעם דהשווה הכתוב אשה לאיש וכו' עכ"ל. ועיי' מ"א סי' מ"ו ס"ק ט' ובמחצית השקל שם. הא לא הושוו אלא לאנשים אבל הכא איירינן במ"ע הוי לשון זכר דוקא ולא נשים ע"כ דהוי תרי מיעוטי לתקן באין ספק. ולא זכיתי להבין דברי הריטב"א במ"ש וז"ל מיהו מבני אהרן דממעטינן בני אהרן ולא מצינו למימר דאתי למעוטי זרים דהא מכהנים וכו' עכ"ל. ולמה לא נשמע מיעוטא דזרים מזרע אהרן וא"כ בני ע"כ למעוטי בנות אתי ואף שאפשר לדחוקי דכוונתו דתיבת כהנים מורה יותר מיעוט זרים מזרע אהרן. וכעין סברא דלעיל. לא ידעתי מי הכריחו. ובספרא תניא להדיא הביאו ב"י בי"ד שע"ג בנ"א ולא בנות. הכהני' יצאו חללי' בנ"א לרבות בע"מ ע"כ. ולענ"ד הכי פי' דהל"ל זרע אהרן והוי מרבינן בע"מ ומדכתי' בני ממעטינן בנות. וכן הל"ל שם כהונה למעוטי זרים וכתב הכהני' להורות שם הפעל וכת"ק למעט חללים או זרים הוי שמעינן מזרע אהרן. והכהנים אתיא לג"ש וכרע"ק וכוונת הספרא במיעוט הכהנים הוא עפ"י הג"ש דרע"ק. והא דנסיב הש"ס על הקטרת קרא והקטירו בנ"א ויקרא ג' ה'. ולא נסיב קרא דוהקטיר הכהן ויקרא א' ט'. פשט דמילתא דפסיקא נקט. דמבני וודאי ממעטינן נשים משא"כ מכהן אף שהוא לשון זכר. יש לבע"ד לחלוק כנ"ל. ולהכי נמי במליקה עדיף למילף מהקישא דבני אהרן ולא מגופי' דקרא והקריבו הכהן. ורש"י דנסיב קרא דוהקריבו. הוא לענין כהונה לאפוקי מן צאן ששחיטתו בזר. שפיר משמע מהאי קרא לשון כהונה אליבא דכ"ע. ולא אפליגו אלא אי הוי בלשון זכר דוקא או לא. ומ"ש דגם תנא דראב"י אפשר דלא קרי' עליו מא"י אלא משום דגם כהנים קמא ילמוד סתום מהמפורש. עם כי הוא פי' נכון שלא נצטרך לפרש כפירש"י שם ד"ה דראב"י וכו' בעלמא וכו' אבל וכו' עכ"ל. אלא דהכא גופי' כהן ואפילו כהנת. ואי משום למוד סתום מהמפורש הוי מיעוט אחר מיעוט. אבל בזה לא יתיישב עדיין דאם הסתום במתנות ילמד מהמפורש במנחה ע"כ כל מקום שכתב סתם ילמד מהמפורש כנ"ל והדרא קושי' לדוכתה אליבי' ולפענ"ד יבוא הכל על נכון גם דברי התוס' ט"ז א' זה היכן. וה"ז ק"ד בכהונן:

וזה אשר חזר והשיב הנ"ל

כלל דבריו דלרע"ק ניחא לי' דבעי כהנים. (בלשון זה דוקא) לגזירה שוה. ובני אהרן למעט נשים. אבל לת"ק מסיק דלפמ"ש התוס'. זולת עונשי' יש למעט נשים מלשון זכר באין ספק. וא"כ כהנים ובני אהרן הוי מיעוט אחר מיעוט א"כ אינני יודע איך כתב דלדעתו יבוא הכל על נכון הרי קשה לת"ק. ומשמע דר ל דבאמת לת"ק מרבה נשים וזה אינו דמשמע ודאי דליכא דפליג אמתני' גם א"כ גם לר"ע יש מיעוט אחר מיעוט דלג"ש לא בעי מלות שוות דוקא. דמ"ש דר"ע לא ס"ל זוהי שיבה כו'. לא ידעתי מנ"ל. והרי כעשר פעמים בש"ס פרכינן ומאי נ"מ והא תנא דברי' ושב כו'. משמע שזה מוסכם (ועיין מכו' י"ג) ומנחות (מ"ה) משמע בהדיא דגם ר"ע מודה בזה. ואדרבה אם גז"ש דר"ע מכהנים. קשה הרי אין גז"ש למחצה. (ע' כריתות (כ"ב) וזבחים (מ"ח) דר"ע נמי הכי ס"ל) ונלמד ג"כ למעט נשים. ול"ל בנ"א (והוי מיעוט אחר מיעוט לדידי') גם לפ"מ שהחליט בשם התוס' כנ"ל. קשה על אמוראי דפ' הזרוע למה כהן אפי' כהנת. גם א"כ הרי בכל הני דמתני' איכא לשון זכר בכתובים גם זולת תיבת הכהנים. ע' פה"מ להרמב"ם חשוב להו (וצ"ע ששינה מדרשות שבגמרא) וא"כ נימא דכולהו הוי מיעוט אחר מיעוט לרע"ק. גם בענין בל תטמא שתירץ מע"ל במכתבו הא'. דאי לרבות לא לכתבו כלל. אינו מספיק דכבר הקשו התוס' כן על כל מיעוט אחר מיעוט. מנחות (ט"י) ב"ק (פ"ו) ד"ה ואין וביומא (ס"ו) ד"ה ת"ר כתב תירוץ ע"ז. והנה מש"ל דבני. איש. הוי מיעוטא בהדי' בתוס' דב"ק וסנהדרין וסוכה שהביא ליתא כ"א איש. אלא תוס' מנחות צ"ג א' כתב כגון בנ"י סומכין כו' (ואינו מוכרח שהרי בגניבתו שהביאו שם ע"כ ר"ל משום יתורא א"כ גם בנ"י אולי יתורא כו' וצ"ע) אבל הרי מזה מוכח דמש"ש ושם משום דהשווה כו' לאו דוקא שהרי סמיכה רק מ"ע. ואע"ג שבס' צ"ק נדחק ליישב ע"ש. אבל בתוספות ביבמות ע"ב סע"ב ויומא מ"ג ד"ה ונתן מוכח ג"כ דלאו דוקא שהרי מעשה פרה ג"כ מ"ע כמעה"ק ואע"ג דבגמרא דריש תמורה (ב') ג"כ לא פריך אלא מהא דהשווה כו' צ"ל דס"ל לתוס' הנ"ל דלאו דוקא אלא לרווחא דמילתא (וא"כ ה"ה בתוס' שהביא מע"ל וכן במנחות לאו דוקא כו') ואתי שפיר הא דפ' הזרוע כהנים אפי' כהנת. וכמו"כ סוגי' דקדושין דמכהנים שהוא רק לשון זכר (דגופי' למיעוטא זרים אתי) לא משמע למעט נשים. לכן דרשי' מבנ"י ובנ"א (והיינו אף אי בני לא חשיב מיעוט גמור מ"מ מיותר כו') וסוגי' אתי לת"ק זבחים דל"ל גז"ש (שלא קיבלה מרבו) ולר"ע הכל נשמע מג"ש דבנ"א (לא כהנים) דאין ג"ש למחצה כנ"ל. וגם לתנא דראב"י דפ' הזורע אם נאמר הא דמשמע לי' כהנים ולא כהנת הוא משום ילמוד סתום מהפורש. שהקשה מע"ל א"כ גם בכ"מ כו'. ולא ידעתי דיותר ה"ל להקשות גם לשיטתו מתנא דבר"י דבהדי' ס"ל ילמוד סתום כו'. (ואולי ניחא לי' דבאמת פליג אמתני' וזה אינו כנ"ל. גם א"כ מאי קושי' כ"כ מתנא דבראב"י). אך הנה הגם שמפשטות דברי רש"י משמע דהא דילמוד סתום ממפורש היינו ממנחת כהן דאיירי התם בגמרא הדבר צ"ע דהא דילמוד סתום כו'. היינו דבר הלמד מענינו כו' שבי"ג מדות. ע' ס' כריתות ובס' מדות אהרן פי"ד ופי' מהמפורש בענינו דוקא עי"ש בסד"א. ואיך ילמוד מחנות (שבפ' שופטים) ממנחת כהן (שבפ' צו) שהוא ענין ומקום אחר אלא נראה דר"ל ילמוד סתום דמתנות ומפורש בכל מתנות כהונה שכולם לזכרים דוקא דאפי' קדשים קלים עם שנאכל לנקיבות אבל אינו נחלק להן. כמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' מעה"ק הי"ז. וכן תרומה כדמשמע מתוס' שם ד"ה דבי ר"י. וכן בכורות כדמשמע מתוס' שם ד"ה ר"כ שזהו כתירוץ א' דתוס' קידושין ח' והכי קיי"ל שכן דעת הרא"ש וטוש"ע יו"ד רסי' ש"ה ס"י. (ולא כתירוץ ב' ותוס' פסחים מ"ט רע"ב) ולכן הרי זה מענינו דהכל מתנות כהונה. ואעפ"י שבס' מד"א הנ"ל פי' מענינו הסמוך באותה פ'. י"ל דלאו דוקא דה"ה (וכ"ש) כה"ג חשיב מעניינו בשגם באמת גם כאן בפ' שופטים הרי הזכיר כל מתנות כהונה בכלל בסמוך במ"ש אשי ה' ונחלתו כו' עפירש"י שם. ונראה גם רש"י שפי' ומפורש גבי מנחה כו'. ר"ל ג"כ שירי מנחות שהם מתנות כהונה. וכתו' בפ' צו (סי' ו' פ' ז') בנ"א וגו'. ובפסוק ט' אהרן ובניו כו'. והן הפסוקי' שהזכיר רש"י. ונקט מנחה שהיא הנזכר ראשונה בכתוב לכל מתנות כהונה וה"ה כולם. ולפי"ז א"ש דעבודת שבפ' ויקרא לא נלמד ממתנות כהונה שבפ' צו שאינו לא מענינו ולא סמוך (מלבד שיש לומר ג"כ דילמוד סתום כו' לא עדיף מדבר שנלמוד במה הצד שכ' התוס' שבת קל"א ב' ד"ה א"י דכיון דלא חשיב מפורש כ"כ אמרי' טרח וכתב לה קרא ע"ש. א"כ לא הוי מיעוט אחר מיעוט. והא דתנא דראב"י חשיב לי' מיעוט אחר מיעוט. יש לומר דהיינו לפי דהתם בפ' כהנים לא שייך טרח וכתב קרא כיון דשניהם אינם מפורש בשוה. אבל כאן בנ"א מפורש יותר מכהנים). ובעיקר הקוש' מיעוט אחר מיעוט ע' כ"כ בל"ל ש"א י"ב י"ג. דוקא בדליכא למיעוט ב' מיעוטי'. והרי כאן איכא זרים (וכשר כו' לת"ק) ומ"ש דהל"ל שם כהונה ולא לשון זכר אין זה יתורא ע' ב"ק פ"ו ב' ור"י ההיא כו' וג"כ וודאי הי' אפשר לשון אחר. ואין כדאי להקשות גם התוס' כ' דאין לדמות בדרשות חולין פ"ח א' ד"ה ור"י:

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה