דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלה כ
תרי"ג
מהגאון מוהרי"א מהאמליע. בנידון א' שאסר ע"ע בקונם לעשות מלאכת הטליתים.
(לסי רי"ג) ההנחה היתה בהתעוררות שתי טענות. האחת לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והשנית מצד שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם. אם לא באומר יקדשו ידי לעושיהן דוקא כלשון הגמרא והפוסקי'. ביאור קיום הטענות לענין דינא במה דסיימותו פתחיתו להמסך המליצה. והוא דלא נהירא ליכלל להיות קדושת הגוף לידים לעושיהן משמשת לחצאין דהיינו למלאכת טליתים דוקא ולא לזולתה. ומדישנה לחצאין ע"כ לא קדושת הגוף היא. ובלאו קדושה זו א"א לאסור דבר שלא בא לעולם. ולא לחלק יצאתי בין לבדוק הבית לקדושת דמים דמאי אולמא דהך מהך לענינינו אלא דס"ל קדושת גוף הידים וממשן ולא כחן המצטרף אל הפעולה וכדלקמן. ורומ' ידידי שי' מקבב עלינו דבריו בקונמי' שניתנו לשיעורין וחלוקין. ולא אחד בהם דומה לדינינו. דקדושה זו להיות הנמשך ממנו קדוש ממילא. עד שא"צ להקדישו ולאסרו. שאלמלא צריך אין לו תקנה י"ל. לא מצאנוה כ"א בדרך פרטי. זה ודומהו ממש. וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ע הא למה זה דומה. לאומר אילן זה הקדש שכל פירות שיעשה להבא קודש ע"כ. וכל הישר הולך. יאמר נא שזהו ג"כ כוונת התוס' כתיבות דנ"ח ע"א עמ"ש יקדשו ידיך לעושיהן. דאין הפי' למלאכה וכההיא דספק' דנדרי' דא"כ הל"ל למעשיהם אלא לעושיהן להקב"ה. ע"כ הכוונה בזה שבספק דנדרי' איירינן בסילוק טענות אין הנדרי' חלי' אלא ע"ז שיש בו ממש. יספיק התירוץ בקדושת ידים למעשיהם ופי' לדיבור ועינו בשונה שאין הקדושה בעינו ופיו וידו. רק לענין זה דשינה ודיבור ומלאכה דהיינו כחן המתחבר לפעולה שהיא נתלה בדבר שישנו בעולם שהוא היד ופה ועין. ויועיל בזה איסור הפעולה מכאן ולהציא אבל לא שיהי' מה שיעשה קודש. משא"כ בכתובות הכוונה לעושיהן להקב"ה. שהידים רצין קודש הם. וע"ד שאמרו פ"ק דגיטין ד' סע"א המקדיש ידי עבדו ולא מעשי ידי עבדו וכה' לשון הרמב"ם בפי' מה"ע הנזכר. שהוא ההיפוך ממש מקדושה להעשיהן הנזכר שאין ההתחבאות לפעולה אסור כלל רק שיהי' קודש ויפלו דמיו לנדבה או לבדק הבית. והפירות הנמשכי' מן הידי' קודש הם. מאליהם וממילא. ולפי מה שרוצי' התו' כתובות ריש דנ"ט לקיים הגי' שאינו עושה לפיך הדבר מוכרע מעצמו שהרי עכצ"ל דר"ל וקדשו הידים למעשיהם וכמ"ש התוס' ריש נדרים ע"ש וא"כ הך אוקימתא דקדושת הידים לעושיהם דלא אחאן עלה אלא מרומיא דשמואל אדשמואל ע"כ מלתא אחריתא היא. ומסתברא לי מלתא בטעמא. דמה בין נדרים שאין חלין אלא ע"ד שיש בו ממש לשבועות שחלין אפי' ע"ד שאין בו ממש. הוא שהשבועה היא מיתסר נפשי' אחפצא שאוכל ושלא אוכל שעיקרה הוא בענין התחברות לפעולה דאכילה בהן ולאו. וההתחברות הוא כח דבר שיש בו ממש. משא"כ הנדרים מיתסר חפצא אנפשי' הוא קונם הדבר ההוא מלעשות אותו. ובהכרח שיצוייר בדבר ההוא קדושת הקונם והרי אין בו ממש. לא יקלשו. ולפי"ז במקדיש פיו מלדבר וכדומה ה"ז דומה למיתסר נפשי' אחפצא דשבועה דה"נ מקדש פי' לענין הדיבור וידים למעשיהן. אלא דמ"מ נדר הוא משום דאיסור זה דקדושת פיו מלדבר הוא מקבלו ע"ע. והכוונה דהתחברות פי' לדבר דבר שיש בו ממש הוא. וקאמר לי' אנפשי'. ואהכי איתא לחצאין לשליש ולרביע ככל אשר יבטא האדם בשבועה ומאסר איסר על נפשו שלא לעשות כן. ואם עבר ועשה ה"ז בבל חל. אבל מאין ולאין ימצא איסור קדושה במה שנעשה. משא"כ בקדושת ידים לעושיהן להקב"ה ה"ז עושה את הידים קודש קופן וממשן כמקדיש ידי עבדו הנזכר. שבין בהקדש כללי כמקדיש מעשה ידי אשתו דכתובות נ"ח בין בהקדש פרטי' דקונמו' כההיא דפ' ואלו בנדרים והובא בכתובות שם דנ"ט א' (וע' פירש"י שם אהא דאר"י קונמו' קאמרת) דאוקימנא לה באומרת יקדשו ידי לעושיהן עיקר הכוונה כ"ז שמקבל ע"ע או על כל העולם כולו קדושת הידים. או שעושה אותן הידים קדושי' בקדושת קונם על חבירו. וכההיא דהרי עצמי קרבן דמתניתין פ' דנדרים. שפירשו בו הרי הוא קרבן על חבירו להיות אסור בהנאה ממנו. וכאומר אילן זה הקדש שאסור בחילופי' וגידל' כמתני' פ"ז דנדרים. ובכל פירות שיעשה להבא. כלשון הרמב"ם ז"ל הנ"ז. ובכ"ז וכל כיוצא בזה פשיטא לי' לפענ"ד דליפא לחצאין כלל (זכר לדבר אין במאמר העצם פחות ויתר) כיון דלא תלי' מילתא בדידי' כלל אלא דממילא מיתסר. ולפ"ז במפרש האיסור לדבר פרטי זה ולא לזולתו. ע"כ שלא עשה גוף הידים וממשן קודש לא הקדש כלל. ולא פרטי וגם שאמר לשון יקדשו הידים לעושיהן להקב"ה. אפ"ה ע"כ אין מקבל ע"ע קדושה זו רק בכח המצטרף לפעולה פרטי' וכמיתסר נפשי' אחפצא דשבועה הנ"ל א"כ. אין מה שלא בא לעולם אוסר כלל וכדכתיבנא ממ"ש המשנה למלך ספ"ד מה"ל מעילה לענין מעילה בקונמו' שגם באיסור אכילה ולא הנאה משמע לי' מלשון חידושי הרמב"ן דאפ"ה יש בהם מעילה. לכאורה יראה סתירה למ"ש פה מענין קדושת הגוף לחצאין אלר שעלי' אני דן. ואדרבא ממ"ש בגמ' אכילה משתיה עלי קונם ולא אמרו קונם שאיני אוכל משתיהן דומה ממש למ"ש גבי שבועה אלא ודאי דבכה"ג הוי דומיא דשבועה דמיתסר נפשי' אחפצא הוא דקביל עלי' כדאמרן לעיל. ואין מצטרפין רק באומר אכילה משתיהן עלי קונם דאכילות הככרות קביל עליו אפילו באיסור הנאה. דהיינו למוכרם לאכילה או ליהנות באכילת זולתו אותם בכמה גוני. ושארי הנאות אפי' לעצמו לא אסר. ואין זה לחצאין. דומיא דאומר צד דרומי של אילן זה קונם דוודאי לא שייך בהא לחצאין וזה במורגש. והה"נ במשוער. צד האכילה אסר ע"ע אפי' בהנאה. וזה נלע"ד ברור רק שצ"ע בפנים. ועוד דוודאי י"ל קונמו' שאני. והרי הרב ז"ל נסתפק שם אם יש מעילה בקונם דבר שאינו מסוים. הגם שלשון הרמב"ם שם ב"ה אחרונה מנדר כזה הוי תיובתא יעוי"ש. וביאור קיום טענה הב' הוא שלא יתכן כלל לומר שבקדושת הידים לעושיהן יהי' כל הנוגע בהם במלאכת רעהו יקדש. והלא מקדיש ידי עבדו אותו העבד עושה ואוכל והמותר הקדש. ולא שמענו שיהי' המלאכה שעושה גופה קודש. והלא פירות הידים שכר פעולתן היא דוקא. וכן מקדיש ידי אשתו לעושיהן הנזכר רמ"א הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין אשכר פעולתה וודאי קאי. והשכר הוא שנאסר בקונם. זו היא שאמרתי בא בשכרו. ר"ל האיסור בהקדש כלל לכל ובפרטי למי שנאסר עליו. אבל זו לא שמענו שיאסר הצמר והמטוה אם שלח ידו במלאכת רעהו וכך קונם שאיני עושה לפיך בכולם לא שמענו רק לענין המכר אבל המלאכה אפי' לכתחילה מותר שהרי לא אסר ההתחברות למלאכה כלל וכנ"ל ומה שהקשה ידידי מאיסור ההעדפה ולא הקרן ורוצה כת"ר לכנות לו שם הקדש לחצאין. תמיהני וכי אם אחד מהשותפין הקדיש חלק ביתו ושדהו יאמר כת"ר ג"כ שהקדש לחצאין הוא ותו לא מידי:
תשובה מהגאון רבינו המחבר ז"ל ע"ד הגאון רי"א הנ"ל:
א הנה לענין הדין אינני מבין מה מקום לספק. דוודאי מועיל ידים למעשיהם גם לענין דבר שלב"ל. שה"ז ממש כמו דקל לפירותיו וכה"ג. שגם להדיוט מהני. כמוסכם מכל הפוסקים בחו"מ סי' ר"ט. והתם נמי אינו מקנה הגוף רק שחל על הגוף לענין הפירות, ועי' רמב"ם פכ"ג מה"מ מזכיר בהדי' גם עבד למע"י. ואף מוכר עבד לקנס. ופרה לכפילה. הי' מהני אם לא משום דאיכא תרי וג' ספיקי. עי' מ"מ שם ותו' ושיטה מקובצת רפ"ג דב"מ ותוס' וחי' הרמב"ן והרשב"א גיטין דמ"ב. ואף הרשב"א שבש"מ דכתובות שנתקשה בטעמו של דבר אבל לדינא מודה. (שהרי מבואר שם שעכ"פ זהו פי' יקדשו ידי שבגמרא שם. ולפי"ז פשיטא שניתן לשיעורין וכמו רחל לגיזתה. וכן קנס וכופל הנ"ל וכה"ג:
ומעתה אומר שמה שאהובי מעכ"ת יצא לחלק בין הסוגיות ולשונם והפליג לכ"א כוונה מיוחדת וכנראה שדעתו כאילו זה מוסכם מכל הפוסקים רק שמותיב אשמעתיו מהמ"ל כו'. בעיני יפלא שכפי הנראה מרוב הפוסקים או כולם (זולת הרמב"ם בספק וי"ת אי"ה) תופסי' הכל לכוונה א'. ואף גם שתיהם לא ע"ד שכתב כת"ר כ"א שמתפוס בקונם גוף הידים לענין פעולת מעשיהם בלבד. וכפי' הפשוט דידי' למעשיהם שבספ"ק. והוא ממש ע"ד דקל לפירותיו הנ"ל. וממילא מהני זה גם לסלק טענת דשלב"ל. וזוהי ג"כ כוונת יקדשו ידי שב"פ וא"נ ובכתובות. כמ"ש הש"מ דכתובות בהדי'. בשם הרשב"א וריטב"א. וכן הוא בתוס' בקידושין דס"ג. שמדמין זה לדקל לפירותיו. וכן מבואר ממ"ש התו' פ' וא"נ ע"ש. והרשב"א ספ"ק דנדרים כתב בהדי' דלפי הני שינויי דשם אתיו מתני' אליבא דהלכתא דלא חשיב שוב דשלב"ל. וכ"ש שזה מוכרח להאומרים דמ"ש בגמ' דכתובות באומר יקדשו ידי כו'. לאו דוקא אלא כיון שהזכיר הידי' נעשה כאומר כו'. כמ"ש הר"ן בנדרים די"ו ב' ושארי פוסקי'. עיי' תוי"ט פ' וא"נ שכתב. כלומר אם אמרה קונם מע"י שאני עושה לפיך (והוא מוכרח דלפי' כת"ר לא שייך כלל לומר על לשון המשנה דשם נעשה כאומר כו') וכן מוכרח כ"ז בגמ' לר"מ דאמרי' נעשה כאומר כו' ע' ש"מ וגם להאומר דבאומר דוקא קאמר מ"מ כבר כתב הב"י סי' רל"ד דמאחר דעל מתניתין קאי ע"כ הפ' שאומר יקדשו ידי לעושיהן על פיך כו' ע"ש. (ולפענ"ד שהוא מוכרח מאד דאל"כ עפ"י אבא ואביך דלא יפר היכא משכחת לה ומ"ש הב"י שם להרמב"ם צ"ע ויש ליישב בדוחק) וכ"כ האחרונים באה"ע סי' פ"א (ולפי' כת"ר אין לזה הבנה כלל גם נמצאת עיקר עיקר לשון המשנה שאני עושה כו'. ולכת"ר הרי אין דעתה לענין איסור העשי' כלל). מכ"ז מבואר נגלה שכל הפוסקי' תופסים ששתי הסוגיות והלשונות לדבר א' נתכוונו. וע"ד דקל לפירותי'. דהיינו שכוונת הנודר והמקנה רק על הפירות והעשי' אלא שמקנה ומתפיס בקונם גוף הידים והדקל שיחול ע"ז הקנין והקונם לענין הפירות והעשי'. ומ"ש בכתובות ופא"נ לעושיהן. אף שפי' להקב"ה. אין בזה דבר נוסף. שהרי גם של קונם הוא כינוי לקרבן דלגבוה סלקא. אלא שאנו מפרשי' התיבה בכף הדמיון כקרבן. (דקי"ל כר"מ בהא) והיינו לענין האיסור בלבד. וה"נ ה"ז כאילו אומר כקרבן לה' כו'. אבל הכוונה הכל לענין איסור מע"י בלבד. ובאמת התקשה הש"מ שתי' לעושיהן מיותרת וע"ש שהביא בשם רש"י במ"ק דאורחא דמילתא נקט כו'. ועל התוס' שהביא כת"ר ביאר שם איזה כוונה אבל לא ע"ד שכתב כת"ר:
ב והנה מ"ש כת"ר לפמ"ש התו' לקיים הגי' דשאיני עושה כו'. דההיא אוקימתא דכתובות מילתא אחריתא כו'. דע"כ גם בלא רומיא דשמואל הי' ר"ל יקדשו ידים למעשיהם כמ"ש התוס' ריש נדרים. לא אדע מה לדון בי' וכעין אחיזת עינים יש כאן. שלא מצאתי כזאת בתוס' שם. אדרבה הרי כתב שם לקיים הגי' דשאיני אוכל דלא חשוב דבר שאין בו ממש כ"א כשהדבר בעצמו אין בו ממש כשינה כו'. ע"ש. וזה בעצמו כוונתם בכתובות דלענין דבר שאין בו ממש. אף אי גרסי' שאיני הי' די כלשון המשנה ממש מאחר שעצם העשי' יש בו ממש כאכילה לא כשינה כו'. והרי גם בספ"ק דנדרים דאיירינן לענין דבר שאין בו ממש כתב ג"כ דידי' למעשיהם אגב גררא דאינך נקטו:
ג ומעתה אשוב אתפלא ע"כ דברי מעכ"ת ופירושיו בכלל ובפרט. ולא אוכל לירד לסוף דעתו וכוונתו מאחר שלפירושו בידי' למעשיהם דס"ק. ע כ אין זה מועיל לענין דשלב"ל. א"כ ע"כ אתי' הסוגי' דהתם כר"מ ודלא כהלכתא. או שנאמר דלענין דשלב"ל סמיך אסוגי' דכתובות ודפ' וא"נ. וא"כ האיך פסקה הפוסקי' להלכה כהווייתה ולשונה. ומהיות שדרכו של כת"ר לאישתעי בלשון חכמה ושוחתו צריכים לימוד. אמרתי אולי כוונתו דהסוגי' דספ"ק איירי שאוסר ומקבל בקונם. פיו לדבורו וידי' כו' על נפשי' שהוא יהא אסור לא על חבירו. (וכדמשמע ריהטת לשון כת"ר). וכן נראה שמפרש רש"י שם. ועל עצמו הרי קי"ל דיכול לאסור דשלב"ל. ולא נשאר כ"א מצד דבר שאין בו ממש. משא"כ בההיא דכתובות שאוסרת על בעלה כו'. וכדפריך אביי שם בשלמא אדם אוסר כו'. ואהא הוכרחו לאקומא שם בידי' לעושיהן דוקא. אך באמת הנה רוב הפוסקי' נראה שמפרשים גם לההיא דספ"ק שאוסר על חבירו. וכמבואר בדברי הרשב"א להדיא וכה' בטוש"ע סי' רי"ג שכ' וכ"ש אם אמר יאסר עליך פי כו'. ועלה בדעתי עוד שעפ"י דעת הרמב"ם ושו"ע באה"ע סי' פ"א דלפי המסקנא דשאני קונמות כו'. חל קונם על דשלב"ל. א"כ י"ל דהסוגי' דספ"ק סמיך אהתם. ולכן נמי פסקוה (השו"ע) לדינא. אך מה נעשה עם רוב הפוסקים דפליגי על הרמב"ם בזה וכן הוא דעת רמ"א ביו"ד הרי ע"כ לדידהו מהני ידיו למעשיהם גם לסלק טענת דבר שלא בא לעולם. והרי גם הרמב"ם ודעימי' לא מצינו דפליגי ע"ז בהדי'. מנלן להמציא פלוגתא חדשה. בשגם דא"כ הרי לדינא אין נפקותא בכ"ז כלל לנד"ד דמ"מ לכ"ע חל הקונם כו'. עכ"פ לא אוכל לכווין כוונתו הכללי':
ד והנה גם פרטות פירושי' הן מה שפי' בידיו למעשיהם והן בלעושיהן. לפענ"ד גם שניהם אין להם קיום מצ"ע. דמה שפי' בידי' למעשיהם. מלבד מה שאינני יודע מי הכריחו לצאת מפשיטו. וכמו דקל לפירותיו וכה"ג. עוד אני אומר שלא די שלא תיקן אלא שקלקל. כי לדעתי עיקר מה שנופל על ידיו עושות טענות דבר שאין בו ממש. אינו כ"א מצד שכח והתחברות כרות היד לפעול פעולתה איננה גוף ממשי. כ"א כח רוחני. משא"כ עצם הדבר הנעשה (וכש"כ גוף היד העושה) הרי יש בו ממש. ולכן באמת ס"ל להתו' דידי' למעשיהם בכדי נקטו כנ"ל אלא שהחולקי' ס"ל דמ"מ מאחר שעיקר ענין העשי' הרי הוא רק כח פעולת היד המחבר העושה להנעשה. וכח זה איננו גוף וממשי כו'. עיי' רשב"א שם נראה כמבואר זה מדבריו להדיא. וא"כ מה הועילו ומאי חידשו בתי' ידי' למעשיהם א"ו הפי' כפשיטו כדקל לפירותיו וכנ"ל שחל על גוף הידים לענין מעשיהם. (וממילא מועיל זה גם לדבר שלב"ל כמ"ש הרשב"א וככל הנ"ל שזהו ג"כ האוקימתא דכתובות). ע' ר"ן שם דגם קונם פי מדבר וכה"ג מהני שקונם קאי אפה כו'. אבל לא על כח פעולת הפה שהוא הדיבור שאין בו ממש. וכ"ה ברשב"א ור"ן בכ"ד גבי קונם סוכה לישיבתה וגופך לתשמיש וביתך לכניסה ע"ש ופי' כת"ר לא יתכן שם כלל דפעולת הישיבה לא נמשך מהסוכה כו'. ועוד הנה לפ"מ דאסברא לן כת"ר בה"ז דומה כאילו מיתסר נפשי' אחפצא דשבועה. א"כ לכאורה ראוי שיחול גם על דשלב"ל כשבועה כו'. (צ"ע) ועוד הרי א"כ לכאורה ה"ז כנדר בלשון שבועה דלרוב הראשונים אינו חל כלל. אלא שלזה תיקן כמע"ת במ"ש דמ"מ נדר הואי משים דאיסור זה מקבלו ע"ע כו'. (והוא כעין הנראה מפירש"י כנ"ל) וה"ה שי"ל בכה"ג גם להאו' שאוסר על חבירו כו'. אך א"כ מהראוי שיהי' לזה דין נדר ממש גם לענין חלות על דשב"מ וכה"ג ואינו מועיל כלום מה שעפ"י סברא הי' זה דומה לשבועה. שהרי להאומר שנדר בלשון שבועה מהני ס"ל ג"כ שהוא יד לנדר ע' ר"ן גבי מודרני ממך. וכ"כ ברפ"ג דשבועות. והיינו מסתמא שיש לזה דין נדר בעניני החילוקים שבין נדר לשבועה וכן להיפוך בשבועה בלשון נדר ע' תו' די"ו ב'. א"כ ה"ה (או ק"ו) בכה"ג שכתב כת"ר מאי אהני לן מה שעפ"י סברא הי' ראוי שיהי' לו בין שבועה אחר שמ"מ נדר הוא כו' וכנ"ל (וע' ירושלמי ספ"ק דגם הא דנדר אינו חל על דבר שאב"מ נלמד מג"ש כו'):
ח והנה אף גם מה שיצא אהובי כת"ר לידן בדברי חדש בפירש ידיו לעושיהן שעיקר כוונתה רק להקדיש גוף ידי' לגבוה ממש. ע"ד מקדיש ידי עבדו. שהידי' עצמם קודש הם ויפלו דמיהם לבדק הבית וכה"ג. רק שממילא אנו אוסרי' מע"י כחילופין וגידולין. ושזה כוונת הרמב"ם במה שתלה הטעם למה זה דומה כו'. הנה מלבד שכבר נתבאר שזה שלא כדברי כל הפוסקים שדימו זה לדקל לפירותיו וככל הנ"ל הנה גם דבריו מצ"ע נפלאו ממני מכמה פנים. א' האיך לא אשתמיט שום פוסק להשמיענו חידוש דין זה דקדושת הידים עצמן. ומה דינם האם מחוייבת לפדותם וליתן הדמים לנדבה וכה"ג. ועוד הרי לפמ"ש הב"י דה"ק יקדשו ידי לעושיהן על פיך. א"כ ל"ש כלל לומר דכוונתה לענין פדיון וכה"ג כמובן. ועוד א"כ הרי גם פדיון לא תועול לה שהרי בקונם פרטי קי"ל דאין לו פדיון כמ"ש הרמב"ם פ"ד דמעילה. ועוד הרי התו' כתובות דנ"ט ב' סד"ה שדה כ' בהדי' דאפי' היתה מקדשת ידי' לשמים לגמרי לא הי' נתפסות בהקדש. ופי' אף לא קדושת דמים) דאפי' עבד א' רב דגופי' לא קדיש. ובב"ח כ"ע מודים ע"ש. פי' דלרב אפי' עבד לא קדיש אפי' קדושת דמים לבדק הבית. כמבואר בגיטין דל"ח ב' ע"ש בפירש"י ותו' ובב"ח כ"ע מודי' דאפי' שיהי' קדוש לדמי' (כלומר שיחול הקדושה עליו ע"ד שיפדה. או ימכר. לא אמרינן אלא דלר"מ אמרי' שקיבל דמי' ע"ע כאומר דמי עלי. שלא חל עליו הקדושה אפי' שעה א' רק שמתחייב בדמי עצמו. וזה מבואר בהדי' בגמ' שם דל"ט דאמרי' אלא איהו לדמי קאי כו'. ע"ש בפירש"י דעל ב"ח לא שייך כלל לומר שהקדיש גופו לדמיו למכירה כו' ע"ש. וכן הרמב"ם כו' וא"כ פשיטא דגם במקדיש ידי עצמו ג"כ ל"ש כלל לומר שנתפסי' בקדושה ממש אפי' לדמים. אלא אפשר שיתחייב בדמי ידיו כאומר דמי ידי עלי שברמב"ם רפ"ב דה"ע). ועוד אפילו במקדיש ידי עבדו לא ידעתי היכן ראה כת"ר שגופן קדוש (אפי' לדמי) הרי בגמרא דפ"ק דגיטין לא מצינו אלא שמע"י קדוש. וכ"ה ברמב"ם. ושונה לשונו ממ"ש גבי מקדיש עבדו דגופו קדוש כו'. והתו' שם כתב בהדי' שהן קדושי' למלאכתן. ונימוקם עמם. שהרי רב קאמר לה והרי איהו ס"ל במקדיש כל עבדו גופי' לא קדיש לדמים לא קאמר כו'. אלא ע"כ רק במקדיש ידי עבדו ס"ל דלהקדיש מלאכת ידי' קאמכווין ע"ש בתוס'. נמצא ה"ז ממש כמו ידים למעשיהם וכמו דקל לפירותי' שלא חל על הגוף הקדש כ"א לענין מעי' בלבד. וע' ירושלמי פ' אעפ"י המקדיש עבדו היא קודש (ומע"י חולין) מעשה ידי עבדו הוא חולין ומעי' הקדש (ונרא' דעכ"ל דמקדיש ידיו לעושיהן כו') והפ"מ שם ובפ' החובל כתב שכברייתא דהתם פי' הרמב"ם פ"ו מה"ע. (וזה נכון דמ"ש הכ"מ שפ' כר"י דפ' השולח לכאו' צ"ע שהרי לדמי קאמר) ואיך שיהי' במקדיש ידי עבדו. עכ"פ בב"ח המקדיש ידי עצמו פשיטא לי דלא חל עליהם קדושה ממש. אף לא לדמים וככל הנ"ל (אלא או שה"ז כאו' די"ע כנ"ל. או דה"ז כאו' יקדשו ידי למעשיה'. לפמשנ"ת שגם בידועבד' כ"ה):
ו והנה אף אם הי' מקום לומר דקדשי הידים ממש אינו נכון שנא' שרק מזה נמשך איסור קדושה במע"י ממילא כחילופין וגידולין ושע"כ תלה הרמב"ם זה במקדיש אילן כו'. דלכאורה ה"ז כתלה תניא בדלא תניא שהרי סתם מתני' דפ"ט דתרומות דגידולי הקדש חולין. וכ"פ הרמב"ם פ"ה דמעילה הי"א. אלא שבמקדש יש פלוגתא פ"ג דמעילה לפי' הרמב"ם. שם ה"ו דהוי הקדש. והכ"מ ותוי"ט פ"ג דמעילה נתקשו בפסקו וכ' שבפי' המשניות פ' לקולא, ועכ"פ אינו מובן כ"כ החילוק בין אילן לש"ד. עיין פ"מ ספ"ז דנדרים. ופשיטא שאינו נכון לתלות בזה טעם הדין דאומר יקדשו ידי כו'. שהוא סתם משנה. כי מאין מפיס אם נדמהו לאילן אי לזרעים ופירות (והרי גם מה שאנו מדמין ידים למעשיהם לשאר גוף לפירות ג"כ נתקשה הרשב"א שבשט"מ כנ"ל. עכ"פ הבי דלא לוסיף). ולפי מ"ש בהגה"ה שבכ"מ שם בשם התוספתא דהטעם במקדיש אילן הוא מפני שדרכו להתמלאות. א"כ הרי מבואר שגם שם הטעם רק משום דמסתמא הי' דעת המקדיש שיקדשו גם הפירות ולא גרע מדקל לפירותיו. אבל משום דהוי גידולי הקדש כ"ע מודים דלאו כלום הוא כמתני' דפ"ט דתרומות. (ולכאורה זה נכון מאד דלא יהי' כהלכתא בלא טעמא. וכן משמע ג"כ בגמ' ב"ב דע"ט ב'. דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף בבור ושובך מועלין במה שבתוכן. וע"כ היינו רק משום דמסתמא דעתו הי' עליהם ע"ש ברשב"ם ד"ה דרך שובכו). וביותר יפלא לכאורה ממתניתן פ"ז דנדרים דקתני דאומר לאשתו קונם מע"י עלי אסור בחילופין כו'. וע"כ אנו צריכים לאוקמא ג"כ ע"ד האוקימתא דכתיבות עיין ר"ן שם. ואם כדברי כת"ר הרי גם עיקר מע"י רק מדין חילופין וגידולין אתינן עלה וא"כ החילופין וג' דמע"י ה"ז חילופי חילופין כו' דשרי. ובפרט אם הפי' מע"י זה שכרה. כמ"ש כת"ר הרי שכר זה עצמו דומה לחילופי גידולין. (ובפרט כשהוא מעו' כו') וגם חילופין עצמן אינו כ"א דרבנן ועל המחליף בלבד. וגם גידולי' י"א שהיא רק דרבנן. ועוד הרי במתני' דפ' וא"נ מיירי שאוסרת האשה על בעלה ובכה"ג הרי היא בע"י דלא איפשטא שם דמ"ז בחילופין עכ"פ ולדעת הרמב"ם פ"ה אף בגידולין. ולמה לא פשטינן בעיין ממתניו ד"פ וא"נ דאוקימנא לה ע"כ באומר יקדשו ידי לעושיהן ומע"י ממילא נאסרי כחליפין כו'. אך מכל הנ"ל מוכח דבטעם ביקדשו ידי לעושיהן כפשוטו דה"ז כדקל לפירותיו. כמ"ש הפוסקי' וכנ"ל אבל משום חילופין וגידולין אף אם היו מקום לקידוש גוף הידים י"ל דהמע"י לא הי' נאסרים כו':
ז והנה בכל הנ"ל מתרצין לו ד' הירושלמי ד"פ אעפ"י הנ"ל המקדיש עבדו כו'. דלכאור' יפלא מאד האיך הוא קודש ומע"י חולין. והמקדיש מע"י הוא חולין כו'. והפ"מ כתב שכן פ' הרמב"ם וכנ"ל. ולפי הנ"ל א"ש מאד דבמקדיש עבדו לא הזכיר הרמב"ם כלל קדושת מע"י רק גופו קדוש ושאסור ליהנות מגופן עד שיפדו (עיין תוס' גיטין ד"ה גופי' ל"ק) אבל מע"י שהן פירותיו חולין (ע' חו"מ סי' קצ"ו וברשב"א ור"ן שם שיש בעבד הנאת הגוף והנאות פירות כו'). דלא עדיף מגידולי הקדש (דזרעים ופירות) אבל מקדיש ידי עבדו אמרי' דקמכין רק למלאכתו וכמ"ש התו' פ"ק דגיטין וע"ד ידי למעשיהם.
וע' גיטין ד' ל"ח סע"ב ת"ש המקדיש עבדו כו' דלפי הס"ד דחל הקדושה לדמים עכ"פ עכ"ז עושה ואוכל ע' רש"י שם דאין מע"י הקדש. משמע ג"כ כהירושלמי הנ"ל. והנה באמת אילולא כי גברא רבה אמר מילת' כו' הי' עלי לטורח כל אריכו' הנ"ל שלפע"ד פשוט דמהני ידי למעשיהם גם לענין דבשלב"ל. וניתן לשיעורין. מדין דקל לפירותיו וכה"ג דפשוט שמהני להדיוט כמ"ש בח"מ סי' ר"ט וככה מורי' פשוטן של דברי' גם בסוגיו' אלו דנדרי' וכתובו' וכמ"ש כל הפוסקי' בההיא דכתובו' דה"ז כדקל לפירותיו כנ"ל. וממילא אף שלשון דברי הרמב"ם פ"ו דה"ע שהביא כת"ר אינו מכוון כ"כ. לפ"ז לא נניח מפני זה דברים הפשוטים ומפורשים כו'. ועוד דלפי התוספת' שבהג"ה הכ"מ פ"ה ד"ה מעילה הנ"ל דגם שם הטעם מפני שדרכן להתמלאו' כו' כנ"ל. א"כ הרי הדמיון עולה יפה עכ"פ. ואם נרצה לסבול דוחק קצת בלשון הרמב"ם יש לומר דכוונתו דה"ז כאומר אילן זה הקדש. לענין שכל פירות שיעשה כו':
ח ומעתה אשיב גם ע"ד הטענה הב'. הנה לפי הנרא' מפשוטן של דברי כת"ר שאין קרוי מע"י כ"א השכר בלבד שזה נקרא פירות הידים. אבל גוף המלאכה לאו פירותיהן הן כו'. אתמהה הכי יאמר כת"ר דאשה שאסרה מע"י על בעלה מותרת לאפות לו ולטוות לו משקל ה' סלעי' כו'. ובאומר קונם ידי עושות לך נרא' ודאי דלא אסר כ"א גוף העשי' ולא מה שירויח כשיעשה אצל אחרים. וכמו רגלי מהלכו' עמך כו' דלא נאסר עליו השכר שיקבל מהליכ' עם אחר. ואף אם אוסר בקונם מע"י כו' אף שאפשר שנכלל בלשון זה גם ריוח שכר מע"י. אבל ודאי פשוט שגוף המעשה כ"ש שנכלל בזה. ולא עוד אלא שנרא' שגם בלשון זה אין עיקר הלשון סובל רק גוף המעשה מאחר שצ"ל יקדשו ידי כו'. אלא שריוח שכר מע"י שיקבל מאחר ג"כ נאסר על המודר מטעם חליפי מע"י (משא"כ אילו הרויח וקיבל שכר בעד איזה התאמצות מהליכ' ודיבור וכה"ג נרא' דלא נאסר כלל). אבל לא שיהי' זה נקרא עיקר מע"י. ע' שט"מ בכתובו' בשם רשב"א וריטב"א שתלו הטעם דמהני יקדשו ידי כו' לפי שהמלאכה באה מהידים בטרחן ותנועתן לתקנו כו'. ולכאור' ה"ז מבואר בהדיא במתני' דפ"ז. דהאומר לאשה קונם מע"י עלי כו' אסור בחילופיהן כו'. דמשמע בהדי' ברשב"א ור"ן שם בשם הרר"י דחילופין היינו השכר שתקבל בעד טחינה ואפי' וכדומה. (וממילא לפי בעיין דפ' השותפין. אין שכרה אסור על בעלה בההיא דקונם שאני עושה על פיך. אלא רק גוף המלאכה) וכן משמע מפי' הרא"ש במתני' שם. אמנם מפרש"י שם משמע דגם השכר הוי עיקר מע"י ע"ש (ויש לדחות דאולי כוונתו דהפירות הן חליפין ולאפוקי אם הי' מעות כו' או אולי לפי' מיירי מתני' אחר שעשתה כו' ע' לבוש וכ"ז אינו נרא') אבל עכ"פ על גוף המלאכה פשיט' שנקרא מע"י ממש. וכפי הנרא' עכ"ל שגם מעכת"ר לא נתכון אלא לומר שאין איסור מע"י אם לא שיש ריוח ושכר. וכגון שעושה בחנם. ולאפוקי כשמקבל שכר. הרי האיסור בא בשכרו ומע"י יוצא לחולין להיתר אך גם זה הרי הוא כמו פדיון. וכבר אמרו שאני קונמו' דקבה"ב נינהו. ופירשו דהיינו דלא אלים לתפוס פדיונו. ואינו יוצא לחולין. ועוד ה"ז דומה להא דתנן ר"פ השותפין קונם בית זה שאני נכנס כו' מכרו לאחר אסור. וה"ה כשאוסר כן על חבירו כדאי' בגמ' שם. (וכ"ש כשמפרש כו'). הרי שאין מועיל מכירה כלום. ופשיט' שאף אם המודר יקננה מהאחר כו'. וה"ה בנ"ד. ולא מיבעי למ"ד אומן כלו בשבח כלי (ע' ש"ך בח"מ סי' דהוי ספיק' דדינא) ה"ז ממש כאומר קונם כלי זו כו' דיכול לאסרה אף על אחר שיצא מרשותו ולעולם. אלא דה"ז דבשב"ל וע"ז מהני באומר קונם ידי כו'. אלא אף גם למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי. מ"מ נרא' דאין נפקות' בזה לנ"ד רק שמשום זה הוי דבר שאין בו ממש ומהני באומר קונם ידי כו'. ואילו היינו אומרי' שכוונת הנודר שאוסר ההנא' ממע"י בלבד (דהיינו הנא' מהאדם כו') (ובאמת ז"א ע' ר"ן דל"א ד"ה ומוכר בפחות הי' מקום לומר שמאחר שמשלם כסף מלא לא נהנה. (ואף גם זאת היי צריך לקנות ביותר ולמכור בפחות כו' כמו במודר הנא' מחבירו. ואולי ג"ז אסור השום נדרה ע' רמב"ם פ"ז ה"ז). אבל מאחר שאוסר המע"י מצ"ע. ובפרט כשמפרש כו' פשיט' שביכולת האדם לאסור בכה"ג אף בלי הנאה כלל. ולא גרע מקונם זריקת צרור וישיבת סוכה כו'. ואין פנאי להאריך וראיתי שכת"ר סיים דבריו שהרי לא אסר ההתחברו' למלאכה וכדאמרן כו'. א"כ משמע רק שתולה זה בטענה הא' וממילא לפ"מ שנתבאר למעלה אין מקום גם לזה:
ומה שפלפל כת"ר בד' המ"ל איני מבין הכי כת"ר ר"ל שא"א שיאסר אדם אכילה לבד הלא זה לכאו' נגד כמה משניו' וגמ' ע' רפ"ק. ובגמ' ד"ה. ורפ"ג. ע"ש בר"ן דל"ג ד"ה א' רבא. ופ"ז דנ"ז וש"ד. ואם נפשך לדחוק דכל הני צד אכילה קאמר (או דאין בהם מעילה) מה נעשה לגי' שאיני ביו"ד. ועוד ע' ירושלמי פ"ד ה"ב ובכתובות פי"ג ה"ב כיני באומר לא אוכלינו כו' ע"ש בפ"מ (ומהתם נרא' ג"כ דספיקו של המ"ל ממקומו מוכרע). והלא אף זריקת צרור יכולת לאסור ומסתמ' אף הגם שאוסר רק הזריעה. או הנגיעה וכה"ג וכמו קונם ישיבת סיכה. דמסתמ' גוף הסוכה לא נאסרה עליו לשארי דברים:
הנלענ"ד עתה ביאור דברי כת"ר ע"פ הקדמות. א' הצעה בביאור ענייני הקונמות בכלל. יש בהם ב' ענינים. א' כשאומר על דבר אחד שיהי' קונם סתם. פירושו כקרבן. שאז דינו שעושהו כהקדש ממש בכל דיניו היינו שיהי' אסור ליהנות מאותו דבר כל ההנאות כולם השייכים בו ולעומת זה זולת הנאה לא נאסר דבר (ולכן קי"ל נמי דיש בו מעילה כהקדש ממש). ב' כשרוצה לאסור איזה ענין פרטי שאין כה"ג בהקדש כלל. כמו לאסור עליו לנגוע באיזה דבר א לזרקו או לעשות בידיו דבר פלוני. וכמו כן לאסור הככר באכילה בלבד והצמר בלבישה בלבד וכה"ג. שבכל זה לא שייך לומר שעשה גוף הדבר כהקדש שהרי מוסיף או גורע באיסורי אלא שמ"מ יכול לאסור איסור גם בכה"ג על נפשי' (או גם על חבירו) אך צריך שיפורש בהדיא ענין האופן שאוסר. שאם יאמר קונם סתם יהי' משמעו שגוף הדבר יהי' כהקדש (כקולו וכחומרו בכל דבריו כנ"ל) וס"ל לכת"ר דבמין הא' הקונם חל על גוף הדבר. ולכן אי אפשר שיהי' בו באיסורו חילוקים פרטיים. רק שמ"מ כך דין הקונם שיכול להגבילו שיהי' כהקדש פרטי רק על אדם אחד או על זמן אחד. אבל באותו הזמן ועל אותו אדם הרי הוא כהקדש ממש (ולכן פשיטא שיש בו מעילה) אבל מין השני הנ"ל אינו חל על גוף הדבר כלל שאלמלי כן הי' מוכרח שיהי' לאותו דבר כל דיני ההקדש. אלא שחל רק על הענין והפעולה הפרטית שאוסר עליו. ולכן על מין זה הב' נופל טענת דשאב"מ. ותלוי בלשון. וצריך לומר ידים למעשיהן כו' ויתבאר בסמוך (וכ"נ לפ"ז דהי' צריך לומר ככר לאכילתי וצמר ללבישה וצרור לנגיעה ולזריקה וכה"ג. אלא דקי"ל כהאומר שדיו במה שמזכיר החפץ ועיין בח"מ רסי' רי"ב וסי' קנ"ג). הקדמה ב'. דס"ל לכת"ר דהמשנה דספ"ק מיירי העיקר לענין איסור העשייה בלבד שאוסר א"ע מלעשות וכן לדבר ולהלוך. (על דרך מתניתין דפ"ב שאני מדבר כו' אלא דהתם אוסר שלא לדבר כלל והכא רק לך עסק וכו' בשבילך כו' פי' שזה רק מראה מקום איזה דיבור ועשיה אוסר עליו שלא לדבר ולעשות כו'). הקדמה ג' בפי' ידיו למעשיהן. ולעושיהן. ס"ל לכת"ר דלמעשיהן הוא ממון ב' הנ"ל ולעושיהן ממון א' הנ"ל דלעושיהן אינו מוסיף ולא גורע דבר מאילו אמר סתם קונם ידי והרי זה כאילו אמר קונם ככר וכה"ג שעושהו כהקדש כו' וכנ"ל. ויש בזה מעלה וחסרון המעלה שיוכל עי"ז לאסור אף דבר שלא בא לעולם. כמו מעשי ידי' שלאחר הגירושין דפ' אעפ"י כי האיסור בא ממילא כו'. והחסרון שלא ניתן לשיעורין וחלקים כו'. ולמעשים הוא דבר נוסף שפורט ענין הקונם על הידים רק לענין העשי' שלא לעשות. אבל לא שיחול הקונם על גוף הידים כלל. דא"כ הי' משפטן שיהי' הקדש. לענין שיאסר כל מעשי ידיו אם יעשה כו' ואין זה הכוונה (ושנאמר שחל על הגוף לענין איזה פרט דהיינו שלא לעשות לא ס"ל לכת"ר) אלא שצריך שיאמר קונם ידי דאל"כ ענין העשי' אין בו ממש. ושיעור ופי' דבריו הוא כך קונם עלי ידי למעשיהן. פי' התחברות ידי למעשיהן. שהוא ענין העשי' מקבל ע"ע בקונם. פי' שלא לעשות והרי זה ממין ב' שבקונמות הנ"ל. ויש בזה מעלה וחסרון. המעלה שניתן לשיעורין וחלוקים כו' והחסרון שאינו יכול לאסור בכה"ג דבר שלא בא לעולם (ויתבאר בסמוך) שהרי אין הגוף קדוש כלל לשנאמר שבדבר שלב"ל הנמשך ממנו וקדש ממילא כו'. הקדמה ד'. ס"ל לכת"ר דאם רוצה אדם לאסור מעשה ידיו שיהא כל העולם או אדם אחד אסור להנות ממה שיעשה. אזי יש חילוק אם אינו רוצה לאסור העשי' שיעשה רק אחר שיעשה יהי' אסור בהנאה על איזה אדם. בכה"ג מיקרי דבר שלא בא לעולם שהרי אינו אוסר אלא הדבר שיהא נעשה והרי עדיין איננו. וא"כ לא סגי בידי למעשיהן כי אם לעושיהן כנ"ל באות ג'. וממילא לא ניתן לשיעורין כנ"ל. אבל אם רוצה לאסור גם העשי' שלא לעשות לחבירו ואם יעשה יהי' אסור בהנאה. בכה"ג לא מיקרי דשלב"ל שהרי הקונם חל מיד. והרי חבירו (וגם הוא) מוזהר עתה שלא יהנה ממנו ע"י עשיי'. והרי כחו ועוצם ידו מצוי ומוכן לעשות לחבירו. וחל האיסור מהשתא. ע"כ די שיאמר קונם ידי למעשיהן עליך. ויהי' הפי' התחברות ידי לעשות מעשיהן יקום בקונם עליך. ונכלל בזה שיהי' אסור לעשות. וכשיעשה יהי' כקונם שאסור בהנאה עליך וממילא ניתן ג"כ לשיעורין כנ"ל:
נמצינו למדין שאף אם הי' אפשר להקדיש ידים ממש מ"מ לא הי' מוכרח שיקדשו מע"י לא מיבעי שכרן שה"ז כחליפין או כחליפי גידולין כו' אלא אף המעשה והפעולה שתיקן ממש מ"מ עכ"פ לא עדיף לכאורה מגידולין דזרעים ופירות (בפרט בדבר שאין זרעו כלה). והנה בהא מיתרצין לי דברי הירושלמי הנ"ל אשר לכאורה יפלא מאוד למה המקדש עצמו הוא קודש ומע"י חולין והמקדיש מע"י (פי' ידים למעשיהם כו') הוא חולין ומע"י קודש והפ"מ כ' שכ"פ הרמב"ם וכ"נ באמת שהרי בה' גבי מקדש עבדו כ'. גופן קדוש ואסור להנות בהן (פי' בגופן) ולא הזכיר כלל קדושת מע"י. וגבי מקדש ידי עבדו לא הזכיר כ"א קדושת מע"י ולא גופן. ולפי הנ"ל א"ש דכשהקדיש גוף העבד או המע"י נאסרין ממילא דלא עדיף מגידולי הקדש (דזרעים ופירות כו') רק כשמקדיש הידים אמרינן דכוונת המקדיש ידים ומעשיהם היינו שהעיקר מכוון להקדיש רק מע"י אלא שלא חל כ"א כשאומר ידים למעשיהם כו' וכמ"ש התוס' פ"א דגיטין דסתם מקדש ידים הקדיש מלאכתו כו'. ולכן גם רב מודה בהא (וה"ז כמו להדיוט מוכר עבד למע"י דקנה כמו"ש הרמב"ם). (עוד מצאנו מ"ש רבינו המחבר ז"ל השייך לדיני חליפין. הערות קצרים לסי' תרי"ו. ואמרנו לצרף להנ"ל):
בדין החליפין נרא' פשוט לדינא דאם אסר ע"ע וא' אלו (וכה"ג) אסור גם בהחליפן אחר (מדאוריי') כהר"ן שכן משמע דעת הטוש"ע. דאל"כ לאיזה ענין נקטו אלו דוקא דמשמע ודאי דבלא אלו לא נאסר החליפין (דמ"ש וכן הדין אם כו' ודאי הכוונה דהיינו נמי חשיב כפורט וכדמסיק הב"י וכמעט שזה מתבאר בהדי' מד' המשנה קונם הן ע"פ כו') וכמבואר ממ"ש רמ"א וכן אם א' פירות פלוני כו' דמשמע ודאי דדוקא בכה"ג דחשיב כמו אלו. ואם לא איירו כ"א בהחליפן הואי אמאי ודאי נרא' דראוי להחמיר בזה אף בלא אלו. שהרי ד' הרא"ש מבוארי' דבהכי מיירי מתני' ואלו לאו דוקא. וגם להר"ן תלוי זה באיבעי' דרמי ב"ח דמ"ז. ומאחר דאנן פסקינן הבעי' לחומר' באוסר על אחר. ממילא גם באוסר ע"ע בלא אלו כ"א בכולל נאסר בהחליפן הוא. (אלא שמד' הרשב"א כמדומ' שמשמע דאף לפי בעי' דרב"ח אלו דוקא אף בהחליפן הוא כו' וכעת אינו ת"י ויש לעיין). א"ו דהטוש"ע נקטו אלו דוקא לומר דאז אסור החליפין (מדאוריית') גם בהחליפן אחר כו' וכדעת הר"ן:
נמצא דיני החליפין. דבאוסר ע"ע וא' אלו (וכה"ג פורט כו') אסור גם בהחליפן אחר. ובכולל' אז אסור בהחליפן הוא ומותר בהחליפן אחר. ובאוסר על אחר בפורט דינו כמו ע"ע בכולל כנ"ל (ובכולל על אחר ל"ש כלל כו') ומאי דמשמע מד' הב"י קודם ד"ה א' לאשתו. דלהר"ן אף באוסר על אחר אסור אף בהחליפן אחר הוא פלאי. דמבואר ההיפוך בר"ן דמ"ז ודנ"ז ע"ש. וכ"ז כשלא א' שאני אוכל או טועם אבל אם אמר. אף שאמר אלו לא נאסר החליפין אפי' החליפן הוא. ואף באוסר ע"ע (והטעם דגם קנס להמחליף לא שייך דמותר להחליפן לכתחילה. שהרי לא אסרם בהנא' כו'. משא"כ כשאוסר סתם ובכולל נאסר בהנא' עכ"פ מגוף הדבר כמבואר מד' הר"ן במתני' דנ"ז וע"ש במ"ש ובודאי אי טעמ' כו' דבכל אסורי הנא' כו' ע"ש ומ"ש תחי' שלא נתכוין אלא מאכילת כו' הוא שלא בדקדוק לכאור'. אלא שיש לעיין בזה מן הדיני' שבססי' זה:
ובחליפי חליפין לכאור' משמע דשרי בכ"ע. אך יש לעיין דלכאור' עיקר מקור דין זה למדו מההיא דמכרן וקידש בדמיהן כמ"ש הר"ן דנ"ז. ולכאור' אינו מובן מאי ראי' מביא מהתם לכאן היכ' דא' אלו דס"ל להר"ן דמטעם כוונת הנודר אתינן עלה. אלא שלזה יש לומר דזה פשיט' לי' דכולי האי ל"א דדעת הנודר הי' גם על החליפי חליפין. ולשלא נביא ע"ז מדין חלופי איסורי הנאה ע"ז מביא ראי' מההיא דמכרן כו' אך באמת גם זה אינו מספיק דעכ"פ מאחר שחליפין הראשוני' ס"ל להר"ן שאסורין באומר אלו מעיקר הדין (מדאוריית' כמ"ש הב"י) מטעם כוונת הנודר א"כ שוב הוי החליפי חליפין כשאר חילופי איסורי הנאה ויהי' אסור להמחליף עכ"פ. לכן נרא' דלפי שלהר"ן מתני' איירי מעיקר הדין ואף בהחליפן אחר וגם הר"ן שם לא איירי שם לענין דין קנס למחליף. ע כ לא נשמר שם מלכתוב דרך אגב דחליפי חליפין מותרי' (והראי' ממכרן כו' הוא לדוגמ' בעלמ' ולא בדיקדוק) ומיירי מעיקר הדין ועיקר הטעם דס"ל דכולי האי ודאי ל"א דכוונת הנודר הי' ע"ז. ולפ"ז לדינא יש לומר דבאוסר ע"ע וא' אלו מאחר דקי"ל כהר"ן כנ"ל אסור חליפי חליפין כשהחליפן הנודר עכ"פ. אף כשהחליפן הראשוני' עשה אחר. מאחר שהראשוני' חשיב לנו כעיקר דבר הנדור כו'. אבל באוסר על אחר. או אף ע"ע בלא אלו פשיט' דמותר חליפי חליפין אף כשהחליפן הוא השני פעמי' דמאחר דגם החליפין הא' אינם אסורי' על המחליף כ"א מטעם קנסא כולי האי לא קנסינן (והיינו ההיא דמכרן כו'):