אור ברסלב

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה טז

שאלה טו

סי' ק"צ

שאלה ג"כ מענין הנ"ל מהמחבר זצלה"ה להה"ג רי"א זצלה"ה אב"ד דק"ק האמלא. לכבוד אהובי ידיד נפשי עוז. הרב הגדול המפורסם חו"ב וו"ח כו' וכו' כש"ת מוהר"י אייזיק נ"י

אחד"ש כו'. אבוא בד"ת. בהיות שמצוי בנשים שלפעמים מוצאים על העד מראה אודם משהו. ואם ישאלנה המ"ץ אם בדקה היטב את העד מקודם שבדקה א"ע עד שברי לה שלא הי' זה מקודם. משיבה שעם היות שפתחה אותו וראתה בו לא שמה על לבה לדקדק ולעיון בעיין היטב עד כדי להכיר במשהו. וממילא לפי דעתה יכול להיות שהי' זה מקודם ולא הרגישה. וראיתי מי שמורה בזה להקל ולדונו כעד שאינו בדוק לענין זה ובעיני הדבר קשה להמציאה דין חדש להקל בדאורייתא נגד משמעות וסתימות ד' הגמ' ופוסקים מה גם שעכ"פ הי' ראוי לה"ר לגוף ס' זו שבבדיקה קלה וערא לא תורגש שינוי מראה משהו ולא נסמוך ע"מ שהסברא חיצונית מראה כן. ואני בעניי לא מצאתי ראי' ברורה לזה. (ואדרבה קצת משמע להיפוך מהא דפרכינן בנדה (ד"ה ע"א) וכי מהומה לביתה מאי הוה כו' ע"ש. וכן ממה שלא אשתמיט אחד מהפוסקים גבי תבעוה לינשא שבסי' קצ"ב והכונס בתולה שבסי' קצ"ג וכה"ג ליתן טעם להא דלא מהני בדיקה משום חששא שמא מיהרה בבדיקתה ונשמט מעינה טיפה כחרדל וע"ש בט"ז) ועוד נלפענ"ד דגם אם ניתן מקום לסברא הנ"ל. (ואף אם נוכל להוכיח כן מאיזה מקום הכל) הוא רק לענין להחשיבו כוודאי. דאם בעיון יפה לא מצאה הוחזק דוודאי ליכא. משא"כ בלי עיון כ"כ אינו וודאי גמור. אבל מ"מ ל"ד ג"כ לאינו בדוק כלל. דהתם הספק שקול. משא"כ הכא הרי נתוסף ספק גם מצד הבדיקה (דלפעמים עכ"פ גם בענין קל יורגש במשהו). וא"כ שוב אין הספק שקול כו'. ועוד גם אם לא יונח דבדיקת עראי לענין משהו ה"ה כאינו בדוק לגמרי מ"מ לפה"נ וודאי עכ"פ תלוי לפי אופן קלות ומהירות הבדיקה ולפ"ע קוטן הנקודה. וא"כ הוא דבר הניתן לשיעורין וגבולים וכבר יש מקום להחמיר מצד לא פלוג. (וגם מצד חשש טעות האשה בדמיונה בדבר התלוי באומד הדעת כזה שפורח באויר לשער איכות המהירות והיסח הדעת שהי' לה אז לענין הכרת נקודה כזו) ע"כ בקשתי יבואו נא ד' כת"ר להודיעני דעתו דעת התורה בארוכ' כיד ה' הטובה עליו ומענין לענין בא"ע עיקר בדיקת העד מקודם. אם הוא חייבות ממש. ואנה נז' חיוב זה (דלכאו' לא מצאתי זה בפירוש זולת שמד' המ"מ פ"ד מהא"ב הי"ח משמע לכאור' דס"ל דמש"ש הרמב"ם בהט"ו דהעדים צ"ל של פשתן שחקים ולבינים יש בכלל זה חיוב לבדוק אותם ממש וצל"ע). ושוב ג"כ מעל"ע ובא"ע בקשתי להעמידני על כוונת מוח"ז רבינו ז"ל נ"ע בקו"א לסי' קפ"ז (דמ"ג ע"ג) במה שמדמה הא דעל הרוב אין עוברות בשוק ש"ט לרוב התלוי במעשה דרפ"ג דבכורות אשר לכאור' הוא תמוה הלא הכא אדרב' המיעוט תלוי במעשה והרוב בשב וא"ת ובכה"ג כ"ש נמי הוא דאזלי' בתר רובא וכמ"ש הרשב"א ור"ן בהדיא פ"ק דחולין במסקנא דסוגי' דרוב' וחזקה ע"ש. ואילולא ד' הרשב"א ור"ן הללו הי' עולה ע"ד לתקן ד' מוח"ז רבינו ז"ל עפ"י מאי דמ' בהדיא שם בהג"ה שבדמ"ח ע"ב דס"ל דהא דרפ"ג דבכורו' לא אזלי' בתר רובא דתלי במעשה הוא משום דלא שייך רובא ומיעוטא אלא בדבר שהוא טבע בע"ח כו' ע"ש. א"כ י"ל דבעי' שהרוב והמיעוט גם שניהם לא יהי' תלוי במעשה אלא בטבע כו' ועיין מלחמו' ורשב"א וריטב"א בפ"ב דקדושין גבי סבלונות כ' ג"כ לחלק בין רובא בטבע וחיוב לרובא שע"י בחירה ומנהג כו' ולכאו' הוא ג"כ מעי' הנ"ל והתם ג"כ המיעוט דמקדשו והדר מסבלי נק' תלי במעשה והרוב דמסבלי והמ"ק נק' בשב וא"ת כמבואר בהתחלת ד' המלחמות שם (ועפ"מ שם) ולא אזלי בתר רובא. ונרא' דהיינו משום דהמיעוט תלוי בבחירה ואולי זה בחר לו לנהוג כהמיעוט וה"נ י"ל כן אלא שמ"ד הרשב"א ור"ן דפ"ק דחולין מבואר בהדיא דכשהרובא ומיעוט תרוייהו תלוי במעשה וכ"ש כשהמיעוט' תלוי ורובא לא תלוי דתלי' ב"ר וצ"ע ובאמת לכאור' גם זולת ד' מוח"ז רבינו ז"ל א"י לכוון דברים אלו שבפ"ק דחולין עם מ"ש בפ"ב דקדושין שלא יהי' כסותרי' זא"ז ויהי' שניהם קיימים דלכאור' כל שאחד מהם תלוי במעשה (בין הרוב ובין המיעוט או גם שניהם) שוב גם שניהם אינם בחיוב כו'. ואו"ש מאדה"ש ומאתי ידידו לנצח. דו"ש וחפץ כהצלחתו בכל נחמי' בירך:

תשובה

בה' לסדר ושמרתיך אמת קנו לפ"ק האמלע.

ה' עמכם גבור החיל חילא לאורייתא גריס ודייק ידיד נפשינו הרב הגדול מופ' מפורסם. פלג אלקים קו"נ דורש טיב מועיל הוותיק כו' שמו מהולל מוה נחמי' תיכף לת"ח ברכה ברך ה'. חילו ויהי' שלום בחילו יהי' דשן ורענן בטירותיו עד ביאות ינון:

אל יחר לו על איחור תשובתי עד כה ויסלח לי על ענין עכבו מחמת טרדותי וכאשר כבר כתבתי אפס קצהו ויעכבוני זה. פעמי' ושלש. ועתה כי אתרחיש נוסע משולחכם צויתי לתלמידי להעתיק כל מה שכתבתי עד כה קמא קמא וגם עתה בלילה זו הוספתי בנחיצה רבה בקצרה מעט ויהי' רעוא דאימא מילתא דמתקבל:

עתה על של תור' באתי נידון שאלתו שאלת חכם חצי תשובה. וז"ל בהיות שמצוי לפעמי' בנשים שמוציאין על העד מראה אודם משהו ואם ישאלנה המ"ץ אם בדקה את העד מקודם היטוב עד שברור לה שלא הי' זה מקודם משיבה שעם היות שפתחה אותו וראתה בו לא שמה על לבה לדקדק ולעיין בעיין טוב עד כדי להכיר במשהו וממילא לפי דעתה יכול להיות שהי' זה מקודם כו' עכ"ל מעכת"ר וכ' עוד מעל שראה שמורים בזה להקל ולדונו כעד שאינו בדוק לענין זה ובעיניו הדבר קשה להמציא חדשות להקל בדאוריית' נגד משמעות וסתימות דברי הגמ' ופוסקי' מה גם שעכ"פ הי' ראוי למצוא ראיי' לגוף סברא זו שבדיקה קלה ועראי לא תורגש שינוי מראה משהו ולא לסמוך על מה שהסברא חיצוניו' מראה כן. ויגע ולא מצא ראי' ברורה לזה כ"א קצת משמעות כו' שגם זה יש לדחות כו' זהו תורף דברי מעכת"ר בקצרה. אה"ו לכאור' שאלה גדולה היא ויפה דיבר שבודאי אין להמציא קולות מדעתינו נגד סתימת הגמ' ופוסקי' אבל באמת אה"ו לאו חדתא היא ופשיטות דברי הגמ' ופוסקי ראשוני' ואחרוני' מורים כן שבראי' קלה ועראי אינו נקרא עד בדוק אם נדייק היטיב בלשון חכמים. (וכמארז"ל שאפי' שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד וכ"ש דברי תורה שלהם צריכי' לדינו לשונם ועי"ש בסוכה בפ' הישן ורש"י ויש לי אריכות דברים בזה. ודוק) שאמרו בד' י"ד בדקה עצמה בעד הבדוק כו' וכן בדף נ"ח בדקה עצמה בעד הבדי"ק לה והניחה תחת הכר כו' ובכ"מ בגמ' עד הבדיק עד שאינו בדיק וכן בפוסקי' ראשוני' ואחרוני' בטוש"ע בסעי' ל"ב ל"ג ל"ד ל"ה ל"ו ל"ז לשון עד הבדיק עד שאינו בדוק ולא אמרו בעד שראתה בו מקודם ואח"כ הניח תחת הכר קודם הבדיקה או אחר הבדיקה א טחתו בירכה. מה לשון בדיק. בשלמא בדיקת האשה נק' בלשון בדיקה שצריכה לבדוק לכתחי' בחורין. ובדקין ולפעמי' מעכבת ג"כ כמ"ש האחרוני'. אבל העד איזה בדיקה וחיפוש נצרך עליו הל"ל לשון ראי' אע"כ לשון ראי' משמע נמי ראי' כל דהוא בלי עינן יפה וא"כ נטמאנה בחנם וכן לטהרות למה נפסיד טהרות וגם הוא חומרא דאתי לידי קולא אם נטמאנה בראי' בעלמא מקודם על העד בלא עיין יפה ונבוא לחייבו חטאת או אשם תלוי ויבוא חולין לעזרה. וזכר לדבר שלשון ראי' סובל נמי ראי' קלה בב"מ דף מ"ד מאי מצאתי' ראותי' דבראי' בעלמא כו'. מוכח לכאו' דלשון ראיתי' משמע נמי ראי' בעלמ' ודוק. ולכך תפסו במשנה וגמ' לשון בדיקה. הנה נחקור תחי' על לשון בדיקה ובדוק גדרו ומהותו מהו. הנה לשון בדוק ובדיקה אינו לשון מקרא אלא לשון חכמי' במשנה וגמ' והוא תאומים במובנו וקרובים בענין. א' לשון חיפוש שבגמ' כמו בודקין את החמץ כ"מ שאין מכניסין כו' אין צריך בדיקה. וכן באהלות (פי"ח י"ז) כמה ישהה במדור ויהי' המדור צריך בדיקה וכדומה כולן לשון חיפוש שמחפש אחר החמץ למצוא אותו כדי לבערו ן העולם. וכן במדורות הכותים שצריך חיפוש בחורין וסדקין אולי ימצא שם נופל ויטמאנו (במגו ובמשא' לרש' באוהל לרבנן יעו"ש בתוי"ט). והב'. לשון ניסיון והבחנה כמו בחולין (דף ג' ע"ב) בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה כו' שפי' מנסי' אותו להבחין אם יודע אם לאו שאם יודע שחיטתו כשרה ובא"ל פסולה וכן שבודקין אם הוא מוחזק שלא יתעלף וכן מה שאמרו רז"ל בסנהדרין (פ' חלק) בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו אדם שאינו בקי בטומאה וטהרה כו' אעפ"י שלכאו' יש לפרשו לשון חיפוש שחפשו כו' אבל באמת אחר העיין הוא לשון נסונן. וראי' ברורה שלשון בדיקה סובל לפעמי' לשון נסיון מה שאמרו במ"ר פ' וירא ע"פ והאלקים ניסה). היוצר הזה כשהוא בודק (תחי') כו' איני בודק את הכלים המרועעים כו' ומהו בודק בקנקנים ברורי' שאפי' מקיש עלי' כ"פ כו' כך הקב"ה אינו מנסה הרשעים שנא' ה' צדיק יבחן עכ"ל. הרי בפי' שבדק הוא לשון נסיון לפעמי' ואין שייך כאן לשון חיפוש שאין צריך לחפש כלל אחר הקנקנים שהם לפנינו אלא שמנסה אותם להבחין בניהם ידוק. וכן בדקו מדן אינו לשון חיפוש כאשר כ' התשבי (ולא הבחין ובדק יפה בשורש בדק יעו"ש ודוק) שלשון חיפוש הוא כשצריך לחפש הדבר שאינו לפניו. שנצרך לו הדבר בעצמו או שנצרך לו העדרו לכן מחפש אחריו להוציאו או ל בערו מן העולם לגמרי כמו גבי חמץ שאינו נצרך לו הכזית חמץ או פרורי בצק. רק שנצרך לו לבערן. או במדורות הכותים נצרך לי הנופל להוציאו מן הבית חוצה (והוי כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה) (ולכן מברכי' על ביאור חמץ שעיקר המצוה הוא הביעור כמ"ש הפוסקי'). אבל בדקו מדן כו' אין שייך לשון זה רק. הוא לשון נסיון שנסו מדן כו' ומצאו שכ"א אפי' אשה יודעין הל' טו"ט. ועתה נבון לשון בדוק שאמרו חכמי' אצל העד בשלמא אצל האשה נוכל לומר שהוא לשון נסיון שמנסה עצמה אם היא טהורה או טמאה. ושייך ג"כ לשק חיפוש. אבל גבי עד איזה בדיקה היא. הל"ל לשון ראי'. אע"כ דלא סגי ראי' בעלמ' אלא עין יפה בדעת והוא לשון חיפוש ובא"ל מקרי עד בדוק. וא"כ אם לא הסתכלה יפה תחי' או שלא שמה דעתה באופן שנוכל להסתפק שמא הי' בו קודם נקודה קטנה ולא השגיחה עליו נוכל לתלות שאינו בדוק לה והיינו בע"ד בינוני. לעין נקודה קטנה להראב"ד והרא"ש כדינו ולהרמב"ם כדינו. ואפשר דכאן אפי' הרמב"ם מודה דאינו נק' בדוק כלל לענין נקודה קטנה. שיכולים לתלית שלא השגיחה (או לפעמי' שמוצאי' בצד העד והיא אומרת דעכיר ראייתה הי' באמצע העד ולא שמה על לבה מן הצד להשגיח שם דאפשר דקיל מעד בינוני דעכ"פ בדקה אותו פ"א וזה לא נקרא בדק כלל לענין נקודה קטנה. וכה"ג ולכן לכו"ע אין חילוק בין עיגול בין משוך ודוק. כי נקרא לענין זה אין בדוק כלל כמשמעות לשון בדוק כי איזה חיפוש הי' כאן על העד ומנ"ל דקצת משמע להיפוך מהא דפרכינן שם (ד"ה ע"א) וכי מהומה לביתה מאי הוה כו' כוונת מעכ"ת דמאי פריך דאם להקל אנו תולים שמא לא השגיחה בנקודה קטנה כנ"ל להחמיר דלא ימעט ע"י מעל"ע שמא לא השגיחה אז מתוך מהירותה. אבל באמת אין מזה אפי' קצת ראי'. דכונת המקשה דאכתי נחזי כעת על העד וא"ל כשנאבד העד דהא ר"י א"ב סתמא קאמר עד שלפני תשמיש אינו ממעט משמע אפי' יכולים לבודקו עתה והמתרץ קושטא קאמר דאפי' יכולים לבודקו אינו ממעט מתוך שמהומה כו' שמא לא הכניסה אותו לחורין כו'. וכן מה שהקשה מסי' קצ"ב גבי תבעוה להנשא ומסי' קצ"ג גבי כונס את הבתולה דלא אשתמיט א' מן הפוסקי' ליתן טעם והא דלא מהני בדיקה משום חששא שמא מיהרה בבדיקתה ונשמט מעתה כו' וכן לעיין בט"ז נמי מתורץ בזה דהא לבדוק כעת וכ"מ בט"ז שם סי' קצ"ג. ומ"ש דלפ"ד נראה דאף אם ניתן (חסר איזו תיבות) זה הוא רק להחשיבו כודאי דאם בעיון יפה כו' משא"כ בלי עיון כ"כ אינו ודאי גמור אבל מ"מ ל"ד לאינו בדוק כלל. דהתם הספק שקול (לענין מאכולת) כו' עכ"ל מע"ל אפי' לפי דבריו יקשה לי' אם הספק שקול אמאי אינו מטמא בפחות מכגריס אלא ע"כ משום דקי"ל דאמרינן העמד אשה על חזקתה ואמרינן נמי חזקה דאשה מרגשה בעצמה הרגשה ראי' ממש ולא הרגשת עד ולא אמרינן דארגשה וסברה דהרגשת עד הוא אלא בדליכא למתלי שהי' על העד ממ"א כמ"ש אדמו"ר נ"ע בגמ' דאפי' הילל לא פליג בריש נדה אלא לקדשים כו' וא"כ בנד"ד נמי כ"ז שיכולים לאמר דהוי מעיקרא על העד מעמידין אותה על חזקתה וגם מדלא הרגישה כו'. ונלע"ד דהתם הספק ש ול אבל כאן ניתוסף ספק גם מצד הבדיקה דלפעמי' גם בעיון קל יורגש במשהו (הפוך הוא דאם כונתו על עד בינוני שנק' ג"כ עד שאינו בדוק אדרבה כאן קיל דהתם עכ"פ בדקה אותו פעם א' רק דכל הספק דאינה יודעת אולי האשה בעלת העד הוליכה אותו בשוק של טבחים או בצד המתעסקים בכתמים והאשה השואלת שלקחה ממנה אינה יודעת או היא בעצמה מאורך הזמן אינה זוכרת אולי כו' וע' שו"ע אדמו"ר בדוק ע"א. אבל בנד"ד ע"כ כל פלפולא דין הוא בשלא בדקה אותו היטב מעולם (דאם לקחה ממקום מוצנע כמו מתיבה קטנה סגורה כמו שדרך נשים צנועות בנות עשירים שיש להם עדים נקיים מוכני' בתיבה קטנה סגורה וגנוזה בתוך תיבות ומגדלים שמחזיקים שם כלי כסף ומלבושים ותכשיטין ובדקו אותן יפה כשהכינו אותם רק דכעת קודם הבדיקה לא ראו אותן היינו דין עד בדוק לגמרי אפי' לא ראתה כלל קודם הבדיקה אם לא שמונח במקום דיכולי' לתלות דנתהווה שיפות קטנות שם וצ"ע עוד בזה והכל לפי הענין לפי ראות עיני המורה). רק ראיה זו דאנו דני' דלענין נקודה קטנה לא נק' בדוק וא"כ כאן קיל טפי מעד בינוני. ואם כוונתו מעכת"ר מעד שאינו בדוק כלל התם באמת טהור אפי' מצאו בו כגריס ועוד וכאן אין מקולין רק לענין נקודה קטנה עכ"פ יש לדמותו לעד בינוני וגם באמת אינו נק' הוספת ספק כלל מה דלפעמי' מרגישין גם עיון קל דבכל ספק א' אולי הי' מקודם ולא השגיחה בו או שמא מגופה ואמרינן שמעמידין אותה על חזקתה. ומ"ש לפי שודאי תלוי לפי אופן קלות ומהירות הבדיקה ולפי ענין קוטן הנקודה וא"כ הוא דבר הניתן לשיעורין וגבולין יש מקום להחמיר מצד לא פלוג וגם מצד חשש טעות האשה בדמיונה בדבר התלוי באומד הדעת כזה שפורח באויר במאי דסמכי' אתחיל אם מצד טעות האשה בדבר זה לא לנשים נמסר רק להלומדים הרגילים בהוראה המורה יבין ויעשה כפי שכלו וכפי שיורונו מן השמים ולא ניתנה תור' למלאכי השרת וכ"ש שהוא דבר הניתן לשיעורין באמת הכל לפי ראות עיני המורה הנקודה ולפי ענין המהירות ולפי אופן ראייתה דאיך ומה במקום וזמן וכל התור' ניתנה לשיעורין וגבולין לכן לפע"ד נראה להקל וכן אני נוהג להורות רק בתנאי שנז' נראה בעיני באשה טהורה אבל באשה טמאה שצריכה לספור ז' נקיים עדיין צ"ע וקשה להקל. והנה בבדיקת הפסק טהרה לכאו' אין נ"מ כלל דצריכה להפסיק בטהרה עכ"פ. והנה אם בדקה ולא השגיחה היטב בעיון יפה העד תחי' ואח"כ מצאה נקודה קטנה שאפשר לתלות שהי' מקודם אפי' אם נאמר דיכולים לתלות שהי' מקודם אבל עכ"פ אין כאן הוכחה דפסקה מעיינה צריכה בדיקה אחרת וא"כ ממ"נ אם איך שהות עוד ביום לבדיקה אחרת שכבר שקעה החמה לא הייתה עדיין בדיקת הפסק טהרה שנצרכה למחר להפסיק בטהרה ואם יש עדיין שהות ביום אפי' לא נתלה ונאמר דמנקודה הוא תבדוק אח"כ ותפסוק בטהרה אבל באמת אחר העיון יש נ"מ היינו דאם בדקה בשחרית ומצאה נקודה קטנה ואח"כ בדקה עוד אחר חצי היום ומצאה נקו' אם נתלה בדיקה ראשונה בחסרון השגחה מקודם והוי כלא בדקה כלל וא"כ הפסיקה בטהרה אחר חצי היום או קודם ודי בדיעבד אפי' לא הפרישה קודם בהש"מ ממש אם לא ראתה באותו יום שהפרישה אז לכ"ע די אפי' הפרשה בטהרה בשחרית בדיעבד אבל אם נאמר דבבדיקה ראשונה היתה טמאה וא"כ היתה ההפרשה בטהרה ביום שראתה בו אפי' ראתה כמה ימים לדעת התפל"מ והס"ט וכ"פ הרב ר"א ח"א שאפי' בדיעבד מעכבת שתהי' עכ"פ הבדיקה קודם בהש"מ ולא די בבדיקת שחרית וא"כ לכאו' קשה להקל כיון שאין לה חזקת טהרה עדיין. ועדיין היא בחזקת רואה יש לתלות יותר שהנקודות הם מבדיקתה וא"כ הפרישה ביום שראתה וא"כ אם אין שהות ביום שתבדוק קודם בהש"מ עכ"פ צריכה להפריש ביום המחרת. אך בזה עדיין אפשר להקל כיון שלדעת רמ"א אפי' בודאי הפרישה ביום שראתה אם ראתה יותר מיום א' מקיל בדיעבד אפי' לא הפרישה קודם בהש"מ. אבל עכ"פ כדאי הוא אדונינו רמ"א לסמוך עליו בזה שיש להסתפק עכ"פ אולי היו הנקודות מקודם וא"כ לא ראתה כלל היום ולאחרים בודאי אין להחמיר בזה. אבל עדיין יש נ"מ גם לדידן באם נתקלקל בתוך ימי ספירתה וראתה רק ב' או ג' ימים או אפי' בתחילת ראייתה שראתה גם ביום החמישי והפסיקה בטהרה באותו יום שראתה שאז אפי' לדעת הב"י ורמ"א לכתחילה עכ"פ שיהי' מוך דחוק כל בהש"מ ועכ"פ קודם הבהש"מ ולא בחצי היום רק בדיעבד מקילין וא"כ אם לאחר שהפרישה בטהרה או באמצע היום בדקה עצמה קודם בהש"מ בעד שלא ראתה בו היטב מקודם ומצאה הנקודות קטנות אפי' לדעת רמ"א קשה להקל דע"כ לא הקילו בלא בדקה עצמה קודם בהש"מ עכ"פ אם אין כאן ריעותא לאחר הפרשת טהרתה שבשחרית אבל נד"ד גרע טפי אפשר דאפי' לדעת רמ"א אין כאן הפסק טהרה. ודוק. וכש"כ לדידן שזכינו לדעת האחרונים הס"ט תפל"מ דהוכיחו דלדעת הרא"ש מעכבת בדיקת קודם בהש"מ דוקא אפי' בלא ריעותא כ"ש באופן הנ"ל אפי' בשעת הדחק בוודאי אין להקל וכך הוריתי למעשה להחמיר באופן הנ"ל. ובאמת אהובי ידידי עוז ידעתי שיהיה תמוה בעיניו להמציא כ"כ חילוקים שאין מבוארי' בשום פוסק אפי' באחרוני' מגאוני זמנינו. אבל אהובי גם בלא שאלתנו צריכים לפלפל בזה לענין בדיקה עצמה בעד בינוני המבואר בסי' ק"ץ בסעי' ל"ו וגם לענין עד הבדוק שהניחתו תחת הכר שבסעי' ל"ד וכדומה שתמהו בשו"ע ולא פי' אם דאשה טהורה דוקא אמרו או בגווני דכ' ומי תלינן או אפילו לאחר הפסקת טהרה נמי יש להסתפק או עכ"פ בג' ימים הראשונים מנקיים ולא תלינן אפילו בכתם יותר מכגריס עכ"פ באשה אחרת ולדעת הש"ך במכה גופה לא תלינן אם לא כו' יע"ש. וא"כ כ"ש בעד שאינו בדוק היינו עד בינוני במצאה אפי' פחות מגריס דעד חמור בוודאי מכתם ודוק. ובנד"ד לענין שאלתנו נמי אפי' דבג' ימים הראשונים אינה עדיין לגמרי בחזקת טהורה שנתלה הנקודות קטנים בלא ראי' מקדם. עוד יש לדבר בזה אפי' לאחר ג' ימים הראשונים כאשר אבאר אי"ה. הנה נזכרתי שלענין עד שאינו בדוק בג"י הראשוני' כבר עמד בת' מע"צ סי' נ"ט ודעתו להקל ואחר החיפוש הובא ג"כ בס"ט סי' ק"ץ ס"ק ס"א ועמד עליו ודחה ראיותיו ובאמת שדברי הס"ט ישרים שראיותיו אין מכריעות ודעת הס"ט להקל בעגול ולהחמיר במשוך והגם שסברא נכונה היא אבל אין לה יסוד בדברי ראשוני' וצ"ע הרבה עדיין וכעת אני עסוק במסכת אחרת וטרדות רבות סבבוני. וגם אם נודה לדברי המע"צ אי נפסוק כהכרעת ס"ט עדיין יש להסתפק אפי' לאחר ג' ימים היינו דנוכל לומר דע"כ לא הקיל המע"צ אפי' בג' ימים הראשוני' משום דדין ג' ימים הראשוני' הוא חומרא שלא נזכר בש"ס ורי"ף ורא"ש ורמב"ם היינו באם עכ"פ בדקה האשה באותו יום (אחר הבדיקה דעד שאינו בדוק) בדקה עצמה אח"כ בעד בדוק ומצאה טהורה אבל באם לא בדקה עצמה כלל באותו יום רק בדיקת העד שאינו בדוק א"כ אפי' כיון דלדעת ר"י ור"א במשנה ד' ס"ח אפי' בדיעבד מעכבת בדיקות כל ז' ימי נקיים ואפי' לדידן דפסקינן כר"א עכ"פ לכתחילה אפי' ר"א מודה שצריכה לבדוק כל יום מז' נקיים פעמי' וא"כ אפי' בדיעבד די אם מקילין בדליכא ריעותא כלל ודוק אבל לא בכה"ג שכתבנו וה"ה לענין נד"ד ואפי' אם נקיל גם בזה אבל ביום הז' דלדעת ר"ח מעכבת הגם שבש"ע פסקו שאין להקל א"כ אף דמקילין לענין ב"פ ודי בדיעבד אפי' בפ"א ביום הז'. אבל אם אח כ הי' בדיקת עד שאינו בדוק הנ"ל או כמו נד"ד עדיין צ"ע רב. ולמר ולתורתו שלים ידידו דו"ש באהבה. יצחק אייזיק עפשטיין מהאמליע:

תשובה מהרב המחבר להרב רי"א הנ"ל.

א בעיקר יסוד ההיתר שלו. שכ"מ מפשטות ד' הגמרא וכל הפוסקים. מכח דקדוק לשון בדוק ואינו בדוק ולא אמר שראתה בו כו' והאריך להוכיח שלשון בדיקה אינו סובל כ"א ענין חיפוש או ענין נסיון. ושע"כ בכאן בא להורות שהכוונה שבדקה בעיון יפה דוקא. לאפוקי בדיקה קלה דנד"ד כו'. הנה כעין סברא זו אתי היתה ושלחתיה. דא"כ ענין הבדיקה קלה דנד"ד נכלל באינו בדוק שבגמרא דפליגי בי' רבי ור"ח ור"י. והרי (עיקר) פלוגתא זו היא בדאיכא כגריס ועוד דלר"ח דקי"ל כוותי' גם בכה"ג אינה טמאה. כ"א משום כתם דרבנן. ולר"י טהורה לגמרי (להרשב"א וסיעתו) הרי בדיקה קלה דנד"ד אין להסתפק בה כ"א לענין נקודה קטנה. אבל לענין כגריס וכה"ג לפה"נ ודאי פשיטא דחשיבא כבדוק ממש וכמבואר ג"כ בדברי כת"ר לקמן בהדיא. ועוד הרי לדעת התוספות ורשב"א וסיעתו (שהיא דיעה א' בסתם בשו"ע סל"ה.) גם ההיא דעד הבדוק וטחתו בירכה מיירי ג"כ בכגריס ועוד. וא"כ לפי הדקדוק של כת"ר (ולפי ההנחה הנ"ל דבכה"ג ודאי די בבדיקה קלה) ה"ל למינקט בזה עד שראתה בו. כי בלשון בדוק נותן מכשול לטעות דבעינן עיון יפה דוקא וז"א (לפי הנ"ל). ועוד לפענ"ד לא נזכר בגמרא בהדי' לשון עד הבדוק ואינו בדוק כ"א בסוגי' זו (די"ד) כי מה שהעתיק כת"ר מלשון המשנה שבדנ"ח ב' בדקה עצמה בעד הבדיק והניחתו תחת הכר. אגב שיטפ' כ' כן דליתא שם לשון זה לא במשנה ולא בגמרא ע"ש. וכן מ"ש עוד שכ"כ בכ"מ בגמ' עד הבדוק ושאינו בדוק וכעת א"י איזהו מקומן. ואם לא נמצא לשון זה בגמרא בהדיא כ"א בסוגיא זו שבדי"ד. אשר לפ"ד התו' ורשב"א הנ"ל. מיירי הכל בכגריס ועוד. שוב אין מקום כלל שיחול בו הדקדוק הנ"ל לו' שבכוונה נקטו לשון בדוק. לשלול בדיקה קלה דנד"ד. (ותו דגם גבי חלוק לענין כתם נקטו נמי לשון בדוק בגמרא (דנ"ח א' ובכ"ד). וכן בטוש"ע מסל"ט ואילך. והרי בחלוק וודאי מיירי הכל בכגריס ועוד כו') א"ו ע"כ לא כיוונו כלל בדקדוק לשון בדוק לכוונה הנ"ל אלא נקטו לשון קצרה. כי אלו הי' אומר שראתה בו הי' צריך לפרש ולסיים שלא מצאה בו דם או שהי' נקי וכה"ג. משא"כ לשון בדוק הוא כמו שם דבר. וכלשון אותו מקום בדוק הוא כו'. שהמכוון מובן ממילא כו'. (ומ"מ נמצא לפעמים גם לשון ראי'. עיי' רמב"ן בחי' שם ד"ה בדקה בעד שאינו בדוק שכ' וז"ל כגון שהזמינה כו' אלא שלא חזרה וראתה בהן כו'):

ב גם בענין גוף לשין בדיקה עפ"י הדקדוק במקומות אחרים הנה מ"ש כת"ר דבשלמא בדיקת האשה נק' לשין בדיקה שצריכה (לכתחילה) לבדוק בחורין וסדקי' כו'. עם שזה הי' עולה יפה לכאורה לפ"ד הרשב"א וסיעתו שבב"י סי' קצ"ו שהוכיח מהא דאמרינן (בדי"ב) וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. דאלמא דבלא חורין לא נק' בדיקה כלל. אבל מהנעשה בדעת הראב"ד דס"ל דכל לבעלה ל"ב בדיקת חורין. וגם לפ"ד רמב"ן שהכריע דבבדיקת ז"נ עכ"פ ל"ב בדיקת חורין עם שנק' בדיקה במשנה (דס"ח) ובכ"ד. והגם שלדינא התם קי"ל כהרשב"א וסיעתו. מ"מ הכי נא' שענין שאלתנו במחלוקת שנוי'. הא ודאי ליתא דאין לנו להמציא פלוגתא חדשה כו' ועוד באמת הא חזינן דגם גבי בדיקת האיש לענין קרי וזיבה נזכר לשון בדיקה בר"פ כ"ה. ובפ' התינוקת (ס"ח ב') ובכ"ד. והתם ודאי ל"ש כלל ענין חורין. אלא קינוח בלבד. ולפי"ז ע"כ צ"ל דגם הרשב"א שהוכיח מסוגי' דדי"ד דבלי חורין לא נק' בדיקה. אין הכוונה מצד דקדוק לשון בדיקה לומר דל"ש לשון זה כ"א מצד בדיקת חורין דה"ז כחיפוש כו'. אלא הכוונה דבאשה דאיכא חורין כל שלא בדקה בחורין ה"ז כחצי בדיקה (וכמבואר בדברי הרשב"א בתוה"א ובחי' שם לדף ה'). אשר ע"כ כל לשון בדיקה (סתם) הנזכר גבי אשה בדיקת חורין במשמע כו'. אבל היכא דליכא חורין (כמו באיש) גם קינוח בעלמא מיקרי בדיקה לכ"ע. גם מש"ע דבדיקת האשה (וכמו"כ גבי איש). נוכל לומר ג"כ שהיא מלשון נסיון. אינו מתקבל (כ"כ) בעיני. כי לפ"ה ענין נסיון אינו נופל כ"א כשהדבר שנפל בו הספק א"א לעמוד עליו כמו שהוא עתה. כ"א ע"י שמנסה להביאו באיזה ענין ואופן נוסף על כמו שהוא עתה. ומזה מוכיח כו'. וע"כ רוב ענין נסיון ימצא על ספק בדבר שהוא בכח ולא בפועל. וכידוע בפי' מ"ש אין חכם כבעל הנסיון. שמנסה חכמתו להביאה בפועל כו'. ומענין זה הוא ג"כ מ"ש והאלהים נסה כו'. וכן כי מנסה כו'. וכה"ג כל הנסיונות כו' ומעין זה הוא ד א' בכ"ד מהם פסחים (נ"ה ב') בדיק לן רבא ופירש רש"י מנסה אותנו. היינו נמי שמנסה את שכל התלמידים אם יכולים להשיב מעצמם כו'. וכן גם בדיקת השוחט אם יודע הלכות שחיטה. אף אם נודה שהוא מלשון נסיון. (שכי נמצא לפעמים לשון נסיון בפוסקים) י"ל דאף שהתם הספק הוא אם כבר ההלכות אלו ידועים וקבועין בדעתו. מ"מ כיון דלגבי אחרים א"א לעמוד ולידע מה בדעתו של זה כ"א בהביאו ידיעתו לדיבור. (וה"ז כמו מהכח אל הפועל) שייך ע"ז (קצת) לשון נסיון. וגם שלא בכל הלכות שחיטה (שיוכלו להתרמי לו) בודקין אותו כ"א במקצתו. ולומדים מהפרט על הכלל כו'. (וגם בתינוק שייך לשון נסיון. כדאיתא בתו' בברכות דמ"ח ד"ה אביי. דהיינו נמי שמנסין אותו לידע מה כחו כו'. וכדאמר התם בוצין בוצין כו') וכמו"כ גם בההיא דבודק הקנקנים הברורים שבמדרש שהביא כת"ר שלפה"נ הוא מלשון נסיון היינו נמי שבודק מה כחן ע"י שמנסה להקיש עליהם כו'. אבל גבי בדיקת האשה (או האיש) שהדם כבר ישנו. או אינו. לא שייך ע"ז לשון נסיון לפע"ד. גם בההיא דבדק' מדן ועד באר שבע דפ' חלק. אם האמת עם כת"ר דל"ש שם לשון חיפוש (ודלא כתשבי). אף אני אומר דגם מלשון נסיון אינו. דלשון זה הוא במשקל א' עם לשון בדקו מסורא ועד נהרדעא דברכות (דמ"ד א') גבי פ' זוגות אחים כהנים. וכן ביבמות (קי"ו א') גבי ענין בר חייא נהרדעא ע"ש. ושם וודאי לא שייך ענין נסיון כלל. ובאמת אילו הי' כת"ר מחזיק ליסוד מוסד ד' התשבי הי' לנו קצת אסמכתא כי מדבריו משמע שפתרון בדיקה הוא במוחלט ענין חיפוש ממש ונק' בל"א זוכען כו'. אבל מאחר שנטה מדעתו והביא שלפעמי' מצינו לשון בדיקה היכא דלא שייך חיפוש (כההיא דבודק קנקנים) ושע"כ כולל גם לשון נסיון. אף אנו נא' שכולל יותר גם היכא דל"ש לא חיפוש ולא נסיון. מאחר שאין לנו ראי' להתלות בו לומר שע"כ אינו סובל יותר משתי אלו כו') ועוד שבאמת כמדומה שבכ"ד נמצא לפעמים לשון בדיקה גם היכא דנא שייך לא חיפוש ולא נסיון וכמו קופה בדוקה ואינה בדוקה דריש נדה (ד' א') דוודאי נראה דלהרגיש ולמלוח שרץ בקופה בראי' בעלמא סגי (וע' ש ברש"י ד"ג רע"ב דבאותו זוית אילו הי' שם הוי חזי לי' וממילא) כשהוציא הטהרות כו'). (וכן בדק בקינה של תרנגולי פ"ק דבינה (ז' א') נרא' נמי שרי בזה בראי' בעלמא) ובדיני טריפות כמדומה שנמצא לשון בדיקה באיברי' ומקומות מצומצמים דלא שייך לא לשון חיפוש ולא נסיון. וכמו בבדיקה אחר קורט דם כנגד המחט הנמצא תחוב בבה"כ מצד"א ביו"ד הי' מ"ח וכה"ג בכמ' טריפות וכן בדקוה ואשכחוה כרבינא בפ' ח"ט (דנ"א א') והיינו שנפסק החוט אף שא"צ לזה עיון וחיפוש וכדמשמע ממ"ש הפוסקים שגם עכשיו בקיאין בזה ע' ט"ז ומוח"ז רז"ל סי' ל"ב (סק"ח) וכן בדיקת הסימני' דשחיטה שנק' בדיקה ובגמרא ד"ט א' ובכ"ד) אף דקי"ל דבעינן רוב הנראה לעינים (דכ"ט א'). ויש פוסקים דהיינו שיהי' רוב גדול הנראה לעין כל כו'. עפר"ח ות"ש סי' כ"א. וכן בדיקת סימני גדלות דפ' בא סימן. יש שא"צ עיין וחיפוש כו' וגם בדיקת ריבוי שערות ודדין גדולים נק' בדיקה בפוסקים עד"מ וב"ש סי' קס"ט וכן בדיקת הציצית שברא"ש וב"י א"ח סי' ח' נראה דלא שייך עיון וחיפוש כ"כ. ויותר מכ"ז מבואר מגמרא פ"ק דשבת (די"ב ב') שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר כו'. קם שמעי' קא בדיק כו'. והיינו בלי עיון יפה דוקא. כמבואר שם בגמ' ופוסקים דכשצריך עיון יפה אסור ע"ש. מכ"ז נראה מבואר דאין להעמיד יסוד על דקדוק לשין בדיקה. דאף את"ל שעיקר הנחתו הוא מעין לשון חיפוש או נסיון. הרי עכ"פ הרבה פעמים יוצא מהכלל ונזכר גם היכא דבראי' בעלמא סגי. (גם מ"ש התשבי שפתרו בדיקה בל"א הוא זוכען. כמדומה שז"א עתה. שכשיאמר אדם לחבירו בדוק הסכין יאמר זעה איבער כו' (או זאיי בודק כו') אבל לא זוך איבער. וכש"כ לענין בדיקת סימנים וציצית וכוסות וטריפות לא יאמר ע"ז בל"א עכשיו מלשון חיפוש זוכין. כ"א מלשון ראי' איבער זעהין. וראיתי במחזורים שעם פירוש לשון אשכנז עם נקודות בתפילה הבוחן ובודק כו'. מתרגם דער דא פרובט אין זוכט כו') ולפענ"ד לשון בדיקה הוא שם כללי ונסיון וחיפוש הם פרטי'. ר"ל דכולן הם מעין ענין א' והצד השוה שבהן שהם ענין עסק להגלות ולעמוד על דבר שנפל בו ספק. אלא שבדיקה הוא כללות ענין זה יהי' ע"י איזה ענין ואופן שיהי' וחיפוש ונסיון הם פרטיי' היינו שלפעמי' עסק בדיקה וגילוי זה הוא ע"י שמביאו לידי נסיון (ע"ד הנ"ל) ולפעמים ע"י עיון וחיפוש כו'. ולפ"ז כל ששייך עליו לשון נסיון או חיפוש שייך עליו ג"כ לשון בדיקה. ויש ששייך עליו לשון בדיקה אף שלא שייך עליו לשון חיפוש ונסיון. כגון גם כשאינו חסר כ"א מה שמכוסה מן העין ונצרך רק לגלותו ולפתחו ולקרבו אל העין כו'. ואולי מש"ה נקטו גבי חמץ לשון בדיקה. הגם דלכאורה הי' שייך שם יותר לשון חיפוש. אלא משום דלא כל המקומות יש בהן חורין וסדקים שיהי' נצרך חיפוש. נקטו בדיקה שכולל הכל כי'. (ואף אם ריב לשון בדיקה הנמצאי' בדרז"ל ופוסקי' הם מענין חיפוש ונסיון י"ל דהיינו משום דרוב מציאות הספיקות שדברי בו חכמים מסתמא) הם בענין שאין בנקל כ"כ לעמוד עליהם וכ"ש שלפענ"ד ז"א וכנ"ל כו'). מכ"ז מבואר עכ"פ שקשה להעמיד יסוד להקל בדאורייתא עפ"י דקדוק לשון בדיקה כו'. כש"כ שכבר נתבאר שאין מקום לומר בנ"ד שבכוונה נקטו לשון עד הבדוק להוציא בדיקה קלה דנד"ד מאחר דהסוגיא איירי בכגריס וככל הנ"ל אות א':

'ג בענין גוף הסברא שבלי עיין יפה לא תורגש נקודה קלה. שכתבתי שעכ"פ ראוי להביא ראיות לזה ולא לסמוך על מה שהסברא חיצוני' מראה כן ולהקל בדאורייתא). לא דיבר כת"ר מאומה בזה. א"י למה (כי לפענ"ד זהו היסוד. שבל"ז אין סברא כלל להקל) רח על מה שהוספתי שקצת משמע להיפוך מהא דפרכינן וכי מהומה לביתה מחי הו' כו'. ע"ז השיב דאין מזה קצת ראי' דהכוונה דנחזי עתה על העד כו'. עם שלדינא אין שום נ"מ מזה דוודאי כל כה"ג על המיקל להביא ראי'. וכאשר גם כת"ר הסכים ע"ז. מ"מ חומר שזה תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל בבדיקת העד שלפני התשמיש הנז' בכ"מ במשניות וגמ'. דלדעת רש"י וסיעתו דלעולם א"צ לבדוק העד קודם התשמיש אלא מצניעתו למחר לעיין בו. ודאי שפיר קאמר מר דליכא משם אפי' קצת ראי' אבל לפ"ד רמב"ן ורשב"א ור"ן בח"י במתני' שבדי"א א' ובד' ש"ז א' דס"ל דצריכה לעיין בו מיד קודם תשמיש. א"כ הא דאמר ר"י א"ש עד שלפני תשמיש אינו ממעט. שפיר יש מקים לומר דקאי רק אאותה בדיקה הנהוגה עפ"י חיוב חכמים. ולא ה"ל להקשות בכח ובפשיטות כ"כ וכי מהומה כי'. וגם לקושטא דמילתא מנלן להתרצן לחדש בפשיטות כ"כ חששא דמתוך שמהומה אינה מכנסת לחורין כו'. (שהיא חששא רחוקה לפ"מ שפי' הרשב"א לשיטתו שהוא חשש פשיעה כו') ושממילא יילד מזה דגם אם העד קיים ותחזור ותבדקני למחר ל"מ. דלמא ר"י א"ש לא קאי כ"א אאותו בדיקה החיובית. ומחששא דמתוך שמהומה נשמט מעינה טיפת דם כחרדל (ולא איירי לענין אם העד קיים ותחזור ותבדקנו). ועוד (והוא העיקר) דהמעיין בחה"ר ור"ן בדט"ז ובפרט בחי' רמב"ן שם ובדי"ב א' ד"ה אמר ר' אמי ושם ב' ד"ה הא דאמר רחב"א יראה מבואר דס"ל שדין וסדר העדים של התשמיש הנזכר בכ"מ היינו א' לו וא' לה. ושלה בודקת בו לפני התשמיש ואחריו הכל בעד א'. (ואף הצנועות נוהגות כן בכל תשמיש א' עכ"פ. וב"ש וב"ה שיין בדבר וכו') א"כ וודאי הא דאמר ר"י א"ש עד שלפני תשמיש אינו ממעט ל"ד עד (מיוחד) קאמר אלא ר"ל אותי בדיקה שלפני תשמיש כו'. (וכן נמי לפ"ז הא דפרכינן שם ד"ה תנן המשמשת בעדים כו'. מ"ל חד לפני תשמיש כו'. הכל רק אבדיקות קאי. וכלשון שבמסקנא שתי בדיקות אצרכוהו רבנן חד לפני תשמיש כו'. עמ"ש רמב"ן במתניתין שבדי"א א') גם לפי"ז אין מקום כלל לומר כסברת כת"ר דנחזי עתה על העד. שהרי הא דאמר עד שלפני תשמיש אינו ממעט. ע"כ היינו דנ"מ לענין היכא שמצאה דם בבדיקה שלאחר תשמיש כו' דאל"כ תיפוק לי' שאיתו בדיקה שלאחר תשמיש ה"ז כפקידה כו'. וא"כ לפי הנ"ל שהכל עד א' ל"ש כלל לומר נחזי עתה כו'. שהרי עתה יש בו דם על עד זה מבדיקה שלאחר תשמיש עכ"פ. והנה מעין הנ"ל יש עוד קצת ראיות. כמו מדברי רמב"ן במלחמות ספי"א דכתובות לפי' הרי"ף בההיא דרחב"א באשה שאין לה ווסת משמשת בעדים והן הן עוותו' כו'. דהיינו דצריכה בדיקה ג"פ הראשונים לידע אם היא רואה מ"ת ופי' רמב"ן דהב' עדים אלו הן ג"כ אחד לו וא' לה. ושלה בודקת בו לפני התשמיש ואחריו. (וככל בדיקת עדי תשמיש שנזכר במשנה לעסוקה בטהרות לשיטתו כנ"ל) ובדיקה שלפני התשמיש הוא כדי שלא תעוות עצמה שלא כדין אם תמצא דם אחר התשמיש כי אולי מעיקרא הי' הדם כו'. (ולפה"נ הוצרך לכך לתרץ קו' הראש ספ"ק דנדה על הרי"ף ע"ש ועי' כרו"פ סי' קפ"ז ססק"ב כיון מעצמו שיש לתרץ דברי הרי"ף בכה"ג. אלא שכתב שמקוש' הרא"ש משמע דלס"ל סברא זו והיינו לפי שלא ראה שכ"כ רמב"ן בהדי'. וגם הב"י סי' קפ"ו נראה שכיון ג"כ לזה מעצמו במ"ש לתרץ קושית הרא"ש ע"ש) ואם איתא שבבדיקה קלה ונחוצה לא מהני לענין נקודה ק'. אכתי בבדיקה שקודם התשמיש י"ל מתוך שמהומה כו'. ותעוות עצמה שלא כדין והי' ראוי לתקן דוקא עד שלישי' לבדיקה שקודם תשמיש ושתבדקנו למחר כו'. וכן נמי מדברי הראב"ד שהביאו האחרוני' בסי' קפ"ז דס"ל בכל רואה מח"ת דאם לא בדקה א"ע קודם התשמיש ליכא לאחזוקה בראה מחמת תשמיש. וס"ל בהא דתניא (בפ' התינוקת ס"ד ס"ה) משמשת פעם ראשונה שני' ושלישית כו'. היינו בבדיקה תחילה וסוף. ודוקא ג"פ לבר מקמייתא שאינה מן המנין לפי שלא בדקה קודם התשמיש. (מסתמא לשיטתו). ואם איתא הי' ראוי ג"כ להצריך שהבדיקה דקודם תשמיש יהיה בעד מיוחד בפ"ע ושתבדקנו למחר כו' כנ"ל. ילא נמצא כזה בשום פוסק (לפה"נ). ולפי הנ"ל יש סמוכות לס' הראב"ד בהא גם מדברי רמב"ן במלחמו' הנ"ל. ועיין כרתי ופלתי סי' קפ"ד העלה דגם הרמב"ם ס"ל הכי. אלא שבסי' קפ"ז פקפק ע"ז משום דלמ"כ מקושי' הרא"ש כנ"ל. וכבר כתבתי דלפי הנראה גרם לו שלא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל דאילו ראה יותר יש לסייע מד' רמב"ן מלסתור מכח משמעות דברי הרא"ש שהניח ד' הרי"ף בצ"ע והן אמת שראיתי בס"ט שכ' ג"כ כעין הכרו"פ ואיהו ראה ד' רמב"ן. ולא עוד אלא שכתב שמד' רמב"ן אלו משמע דלא כהראב"ד בגוף הדין וס"ל דרמב"ן לא קאמר אלא מדרך עצה טובה כו'. מ"מ לפענ"ד אין דבריו ז"ל מוכרחים כ"כ ויותר נראה דגם רמב"ן לדינא קאמר וכוונתו שנכלל זה בדברי רחב"א דמשמשת בב' עדים והיינו ע"ד כל עדים של תשמיש הנזכר במשנה לשיטתו של רמב"ן כנ"ל. ושבזה מתורץ קושית הרא"ש על הרי"ף. דאל"כ מה לו להזכיר כלל בדיקה זו דקודם תשמיש. ומנלן. גם מ"ש הכרו"פ וס"ט דלמ"כ מסתימות ש"פ. הנה גם מוח"ז רבינו ז"ל כ"כ אלא שהקדים להביא ס' הרז"ה דס"ל דראי' הנזכר גבי רואה מ"ת ראיית הרגשה היא. וע"כ גם קמייתא ממניינא. ועז"כ שכן משמע מסתימת כל הפוסקים כו'. משמע דס"ל דכל הפוסקים בשיטת הרז"ה קיימי א"כ לענין גוף הדין היכא שרואה מ"ת רק ע"י בדיקה שלאחר תשמיש ובלי הרגישה י"ל דהכל מודים לסברת הראב"ד כו'. אלא שלפי"ז אינו מובן מה שמסיים מוח"ז רז"ל דמש"ה סתמו הפרי' וט"ז וש"ך דלא כהראב"ד הלא אינהו קיימי אד' השו"ע דמיירי שראתה ע"י בדיקה לבד כדמשמע ממ"ש בכדי שתושיט כו' ותקנח כו' דברי מוח"ז רז"ל בזה צ"ע ודקדוק אלא שאכ"מ כלל. ועוד קצת ראי' מעין הנ"ל ממ"ש שנתקשה הרמב"ן ז"ל לשיטתו דהבדיקה דקודם התשמיש היינו שתראה אז מיד את העד קידם שתשמש כנ"ל. א"כ מאי האי דאמרינן דאשה לא תחמיר לבדוק לבעלה דא"כ לבו נוקפו ופורש. ע"ש בדי"ב שהזכיר חשש חורין. ובדיקת אור הנר כו'. ולמה לא הזכיר (ג"כ) דמתוך שמהומה לביתה (שזהו סברת הגמרא). ממילא יש חששא פשוטה לטיפה כחרדל. דלענין זה אין בדיקה קלה חשובה כלום לד' כת"ר. וכן לבסוף מסיק הרמב"ן לסברת ר"ח דלכך לבו נוקפו משום דמחשב אלמלא לא הרגיש' כו'. וכן גם התוס' ורשב"א ור"ן כולם החזיקו בס' ר"ח. (ולפה"נ היינו הכל משום דבל"ה קשה למה יהא לבו נוקפו אחר שבדקה ולא מצאה דם. ע"ל המציאו שחושש שהרגישה ובזה לא מהני בדיקה מדינא). ועפי"ז הולידו הפוסקים דין חדש דהבעל רשאי להחמיר ע"ע לצוות לה לבדוק כו'. ולסברת כת"ר אין כ"ז מוכרח מאחר דיש כאן סברא פשוטה לחששא כנ"ל. גם בההיא דרסי' קצ"ב וקצ"ג שכתבתי אז ממה שלא אשתמיט אחד מהפוסקים להזכיר חששא שמא מיהרה בבדיקתה כו' וכוונתם מבוררת דחזינן דהתם טרחו הפוסקים לקיים דברי הגמרא שגזרו והעמידו על סברתם וקבלתם להחשיבה כרואה אשר זה נגד הסברא למה ל"מ בדיקה הרי החוש לא יוכחש. וע"ז תירצו שי"ל נאבד או חפהו ש"ז. וסברות אלו רחוקות דנאבד חזינן דל"ח להכי בהגיע שעת וסתה ול"ב כו'. כ"א למ"ד וסתות דאו' וכן בהרגיש דפתח מקורה דאיכא ס' דאו' משא"כ למ"ד וסתות דרבנן כו'. עיי' גמ' ורש"י (ט"ז א') ותה"ד סי' רמ"ו וכן חפהו ש"ז חזינן דל"ח וזה גבי טהרו' ע' גמ' (ה' א') מהו דתרמא כו' וגם ב"ש דט"ז ב' ל"ח כ"א בנימוק ב"פ. ואם אית' יותר הו"ל להטעים שי"ל שמיהרה בבדיקתה ונשמט מעינה כו' והשיב כת"ר דהיינו משום דיכולים לבדוק כעת ואיני מבין מה שייך לומר שנבדוק כעת. בכל עת שייך החששא וטעם הנ"ל (הכי נאמר שתבדוק ב"פ או ג' ואין לדבר סוף כו') ומה שכתבתי לעיין בט"ז היינו במ"ש בסי' קצ"ג דחשש נאבד לא שייך כ"א גבי תבעוה לינשא שהולכת אנה ואנה כו'. א"כ אם ישבה או שכבה בעת שנתפייסה אין שום טעם לחוש. ונצטרך לומר דבכה"ג משום לא פליג אתינן עלה. ויותר הי' ראוי לומר חששא הנ"ל. (דלא רצו לסמוך אבדיקתה שמא תמהר או שע"כ מיהרה כיון שסברתם שוודאי ראתה כו'). אך דברי הט"ז הנ"ל צ"ע שבד' הרא"ש ורשב"א ור"ן מבואר גם בההיא דכונס הבתולה חששא דנאבד ג"כ. והטוש"ע שהזכירו בזה רק חששא דחפהו ש"ז הוא משום דזה מצוי יותר. משא"כ בתבעוה דל"ש זה כלל ע"כ נקטו חששא דנאבד). והנה אף שכל אלו אינם ראיות גמורות. כבר כתבתי שלדינא אין נ"מ דעל המיקל להביא ראי' כו'. רק שמ"מ אמינא נוסף ע"ז דאף אם אין ראיות גמורות להיפוך זכר לדבר איכא וסימנא מילתא. דמשמע מכ"ד דכל שבדקה לכוינות או"ה (ועפ"י כיונה זו אין חילוק בדין בין רב למעט) שוב אין סברא לומר שלא הרגישה בנקודה קלה דכח הראי' תופס הכל בקול כי' (וע' ס"ט סי' ק"צ ס' קצ"ג (דל"ה ע"ד) דלהאומר דהא דבעי' הרגשה מדאורייתא היינו רק משום דאל"כ י"ל דמעלמא אתי כו'. צ"ל דההיא דבדקה קרקע עולם היינו רק שהי' בחזקת בדוק כבר או שבדקה שלא לכוונת או"ה. אבל כל שבדקה עכשיו לכוונת או"ה לידע אם תמצא דם אם הוא מגופה שוב ליכא למימר אימור לא בדקה יפה הרי שהגם דהרגשה סברא דאורייתא ויש לומר מדלא ארגישה ע"כ לא עיינה יפה לא אמרי' הכי. אלא שלכאורה נ"ע דהא גם גבי ביצה בקונא של תרנגולין בפ"ק דביצה (ז' א') אמרי' אומר לא בדק יפה כו'. ונ"ל דהתם הסברא דאינה יולדות בלילה היא יותר ברורה. להכי יש לומר נמי מדלא הרגיש אמרי' אימור כו'. וכן משמע לי עוד ממה שלא מצינו שיזהירו הפוסקים להאשה לבדוק העד אחר שבדקה בו א"ע. במתינות וישוב הדעת ועיון יפה. כדרך שמצינו שהזהירו הרבה לשוחט בבדיקת הסכין. וגם מה' שמצינו בגמ' שדקדקו בבדיקה שתהי' לאור היום. ובין חמה לצל וכה"ג (בס"פ כה"י וע"ש בדי"ז) השמיטו הפוסקי'. והיינו משום דז"א כ"א משום הבחנה בין מראה למראה בימיהם. משא"כ עתה דמטמאים כל המראות זולת הלבן והירוק וזה בקל יוכל להבחין וא"צ עיון ודקדוק היטב. וכמ"ש המ"י וס"ט רסי' קפ"ח. ולמה לא החמירו בזה גם עתה משום הרגשת טיפה כחרדל אלא מכלל דלזה נמי א"צ עיין ודקדוק כו'. (ואף שרמ"א בסי' קצ"ו ס"ד הזכיר שתהי' הבדיקה ביום זה רק לכתחילה ובז"נ בלבד. משא"כ כשהיא טהורה כמ"ש הס"ט סי' ק"צ סס"ק הנ"ל. וגם זה אפשר רק משום הבחנת המראה גם בזה"ז וכ"כ המ"י (אלא דלא מ"כ בתשו' סי' י"א סק"ד ע"ש) ומ"מ לא הזכיר בין חמה לצל וכה"ג ועכ"פ לא מצינו שיזהירו לבדוק בעיון (ובמתינות וישוב הדעת כו' כנ"ל). ועוד נ"ל קצת ראי' מדברי הס"ט סי' ק"צ סקנ"ה וס"ק ס"א שהוצרך לחדש דין להקל בבדיקה א"ע בחלוקה. דה"ז כעד שאינו בדוק. דאף שכבר בדקה החלוק כשלבשתו י"ל שנכתם אח"כ ממאכולת דשכיחי טובא. לכאורה הרי בדיקת החלוק בשעת הלבישה לא הי' כ"א מכתמים גדול כגריס דפחות אין נ"מ לענין מציאות כתמים בחלוקה. א"כ וודאי מסתמא לא נתנה דעתה אז בעין יפה כ"כ עד כדי להרגיש בנקודה וה"ז כאינו בדוק גם מעיקר לסברת כת"ר כו'. ולמה לא הזכיר מזה כלום. ולא עוד אלא דסיים דמ"מ הכל לפי ראות עיני המורה דמשמע דאם לפי ראות עיני המורה וודאי לא נכתם החלוק בדם מאכולת בנתים טמאה. ואמאי הרי עדיין יש להקל מטעם הנ"ל אלא משמע דלא ס"ל הכי. וכ"ז לרווחא דמילתא ואך למותר שכבר הסכמנו שנינו שאין להמציא קולות מסברות חיצוניות בלי ראיות. א"כ על המיקל להביא ראיות וכנ"ל:

ד וע"ד מה שכתבתי אז דאף אם ניתן מקום לסברא זו הוא רק שלא להחשיבו כוודאי בדוק. אבל מ"מ לא דמי נמי עכ"פ לאינו בדוק כלל. דהתם הספק שקול (לענין מאכולת) משא"כ בנד"ד אינו ספק שקול עכ"פ שהרי גם מסברא החיצונית לפעמים עכ"פ גם בעיון קל יורגש נקודה כו'. והקשה כת"ר ע"ז מב' פנים. א' דגם לפי דברי מ"מ הרי גם בספק שקול קשה למה לא נחמיר מספק אלא אע"כ משום דאין מוציאין אשה מחזקתה כו'. וחזקה אשה מרגשת כו'. א"כ בנד"ד נמי כ"ז שיכולים לומר שהי' מקודם על העד (אף שאינו ספק שקול) ג"כ אין להוציאה מחזקתה כו'. והב' גם על גוף הסברא שלי כ' דאם כוונתי על עד בינוני נהפוך הוא דבנד"ד קי"ל טפי דהתם עכ"פ בדקה אותו פ"א רק כל הספק הוא דלמא עברה בשוק של טבחים כו' (ושכחה כו' או אשה האחרת כו') משא"כ בנד"ד לא בדקה היטב מעולם כו'. ואם כוונת על עד שאינו בדוק כלל באמת כאן מחמירי' יותר היינו בכגריס וכה"ג עכ"פ. זהו תורף דבריו לפה"נ בשינוי לשון קצת. ולא ידענא מאי קאמר מר בכ"ז. דאם יונח שבנד"ד אין הספק שקול גם לענין דם משהו מטעם הנ"ל וחשיבא כשכיחי טפי לאיסורא. נראה וודאי דלא מהני חזקות האשה מדרבנן עכ"פ. וה"ז דומה לכגריס ועוד בעד הבינוני די"ל כר"ח דמטמא משום כתם דרבנן עכ"פ. והיינו משום דכיון דנפק מדם מאכולת. שוב ספק ההעברה בשוק של טבחים אינו ספק שקול. ושכיח טפי לאיסורא. ולא אלימא לן חזקת האשה למתלי לקולא בכה"ג מדרבנן. (כמ"ש מוח"ז רז"ל בקו"א לסי' קפ"ז (דמ"ג סע"ג) ע"ש. ומש"ש קודם לכן בד"ה ומ"ש הח"ץ כו'. שם קאי אליבא דרשב"א שפסק כר"י ע"ש דמ"ב ע"ג וע"ד) וה"ה והוא הטעם בנד"ד אף לענין דם כ"ש לפי ההנחה הנ"ל. ומש"ע גם על גוף הסברא דנהפוך הוא דעד הבינוני חמור טפי שהרי כבר בדקה אותו פ"א אלא שכל הספק הוא משום העברה בשוק ש"ט כו'. אתמהה. מה ענין שוק ש"ט לכאן. הרי זה נאמר רק על כגריס ועוד שבאמת טמאה משום כתם לדידן ולא תלינן בשוק ש"ט כנ"ל. ואנן קיימינן על משהו. שמטהרין לגמרי בעד הבינוני. וע"ז כתבתי דכאן חמיר טפי דהתם הספק שקול לענין מאכולת שהרי מאכולת ודאי שכיחי. ואעפ"י שכבר בדקה העד פ"א (כבר או אחרת כו' לפי' מוח"ז רז"ל בד' הרשב"א) מ"מ עכ"פ חשוב ספק שקול לומר שנכתם אח"כ ממאכולת (דמש"ה אף רבי מודה בזה) משא"כ בנד"ד לפי הנ"ל דגם בעיון קל לפעמים עכ"פ יורגש גם נקודה. שוב אין הספק שקול כו'. ואין להאריך דבאמת מובן ענין שאלתנו הוא על אותו עד שאינו בדוק הנזכר בגמ' ופוסקים דהיינו הבינוני יהי' איך שיהי' פירושו אם אח"כ בדקה אותו. (קודם שבדקה בו א"ע) בדיקה קלה הנ"ל. מה דינו. ובזה וודאי שפיר נתוסף עוד ספק להחמיר גם מצד הבדיקה קלה זו. אמנם כת"ר הוסיף עוד לומר שבאמת אין זה נק' הוספת ספק כלל. דהכל ספק א' הוא אם הי' קודם על העד או מגופה כו' וזה הי' שייך גם על הנ"ל אבל לא נודע מאין פשיטא לי' כן הגם שנזכר סבר' כזו לענין ס"ס דבכה"ג ל"ח ס"ס מ"מ חשיבא כהצד דלאיסורא שכיחא טפי עכ"פ. (וי"ל נמי דה"ז כב' צדדים להחמיר כו'). ומ"ש כת"ר בהגה"ה דאם לקחה אותו ממקום מוצנע כמו מתיבה סגורה כו'. כמו שדרך צנועות כו' ובדקה אותם יפה כשהכינה כו'. לפהנ"ל אם ישאל לאותן צנועות אם בדקו אותן יפה אז יאמרו ג"כ שלא דקדקו לעיין הדק היטב כ"כ כו'. כי כמדומה שהוא דבר ההוה ורגיל משום שאין עולה על דעתה לחוש שמא יש בו עיפה משהו דמסתמא הם נקיים ולבינים בכלל כו'. (אמנם לכאורה וודאי הנהוג לכבוס אותם בשעה שהיא מכנת אותם וא"כ תלוי לכאורה במקדיר או מגליד ולהחמיר בהעדר הבקיאות כו'. וצ"ע למעשה), וע"ד מה שכתבתי עוד דאף אם נתן מקום לסברא הנ"ל לגמרי ונאמר דה"ז כאינו בדוק כלל. מ"מ מאחר שוודאי זה תלוי עכ"פ לפ"ע המהירות וקלות הבדיקה ולפ"ע קוטן הנקודה א"כ עדיין יש מקום לומר שלא רצו (חכמים) להקל בזה. מצד לא פלוג בדבר הניתן לשיעורין וגבולין. וגם מצד חשש טעות האשה בדמיונה בדבר התלוי באומד הדעת כזה שפורח באויר כו' והשיב כת"ר דאם מצד טעות האשה. דבר זה לא לנשים נמסר כו'. רק להמורים כו'. א"י כוונתו מאין ידע המורה איכות ואופן המהירות. ע"כ מפיה אנו חיים בזה. שתשער עתה אופן קלות ומהירות בדיקתה אז. אם הי' בה כדי להרגיש בטיפה כזו. וע"ז יש לומר שלא רצו להאמינה בזה כי אולי טועית בשיעורה ואומד הזה כי הוא דבר החמור מאד וענין רוחני פורח באויר כו'. ולא דמי למה שא' נאמנת לומר כזה ראיתיו ואיבדתיו. ולא חיישינן לשמא טועית בדמיונה. כמ"ש הרשב"א בס"פ כה"י. דאין כל הדמיונות שוות כו'. וגם התם דוקא באומרת על דם שלפנינו כזה ראיתי כו'. משא"כ בלי דם לפנינו י"ל דאינה נאמנת לומר כך וכך הי' מראיתו בימיהם כו'. וכמ"ש בס' ח"א בבנ"א שער בה"נ סי' ה'. (גם בלא"ה א"י מאין פשיטא לי' כ"כ דאמרינן בכה"ג שאינו נמסר אלא למורים. דל"ד לעדות דאמרי' בביצה (ד"ה ב') לב"ד מסורה דש"ה דאין מקבלין עדות אלא בב"ד. אבל כאן מאי פסקא דלעולם יביאו למורים וי"ל דדומה לביצה דא' התם דלכל מסורה ופירש"י ליד הכל היא באה ואין הכל באים לשאול עכ"ל וה"נ י"ל כן) ועל מ"ש מצד לא פלוג בדבר הניתן לשיעורין כ' וז"ל באמת הכל לפי ראות עיני המורה הנקודה ולפ"ע המהירות ולפי אופן ראייתה באיך ומה מקום וזמן וכל התורה ניתנה לשיעורין וגבולין עכ"ל. ונפלאתי ע"ז הכי חדא או חדתא היא לנו שכל כה"ג שאינו דבר הקצוב והכל תלוי לפ"ע כך וכך כו' כנ"ל השוו מדותיהם ולא פלוג. ועל כל כה"ג אמרי' בכ"ד נתת דבריך לשיעורין (גיטין י"ד ובכ"ד) והוא מעין וענין א' עם מ"ש בריש נדה (דף ע"ב) השוו חכמים מדותיהם שלא תחלק במעל"ע ופירש"י זמן קבוע וחלוט כו' ואפילו כו'. לא רצו לגרוע כו'. אלא פסקו דבריהם שלא תתן דבריהם לשיעורין עכ"ל. וכה"ג מצוי מאד וע' ש"ך יו"ד סי' רי"ד סק"ז בשם הב"ח ולא אבין מה זה שכתב כל התורה ניתנה לשיעורין וגבולין. כל התו' נתנה לשיעורין וגבולי' קצובים ומוגבלים. מבלי שנצטרך לשער בכל פעם לפ"ע כך וכך כו' וכנ"ל בדברי כת"ר. (ובפרט לפי מה דישער כ"א כו') וגדולה מזו עיין רסי' ל"ג גבי נקבו ב' עורות דושט זה שלא כנגד זה דבגמרא אמרו דזמנין דמתרמי אהדדי וכתב הט"ז בשם רש"ל ופר"ח וש"א דאף אי זה למעלה וזה למטה בענין דא"א דליתרמו אהדדי אפ"ה אסורה שאין ליתן דברי חכמים לשיעורין א"ל במילתא דפסיקא כו'. וכש"כ שי"ל כן בנד"ד. והנה עפ"י הסברות הנ"ל דחשש טעות האשה וגם סברת לא פלוג נראה לכאור' דעכ"פ אין מקום להחמיר מצד זה מדאורייתא כ"א מדרבנן. וכן נמי עפ"י הסברא הנ"ל דע"י בדיקה קלה חשיבא כהצד דלאיסורא שכיחא טפי לכאו' אין מקום להחמיר מדאורייתא דלא עדיף מכגריס ועוד בעד הבינוני דוודאי לא שכיח שעברה בשוק ש"ט ולאו אדעתה. ועכ"ז קי"ל כר"ח שאינה טמאה כ"א משום כתם דרבנן ובאמת מסתימות ומשמעות דברי הגמרא והפוסקי' הי' משמע לי שאין לחלק כלל בין בדיקה לבדיקה ושגם בדיקה קלה בדיקה מיקרי ונכלל ממילא בדיני עד הבדוק הנז' בגמ' ופוסקים דאף במשהו טמאה נדה דאורייתא. לכן הי' נראה לפענ"ד יותר שע"כ הסברא החיצוני' כוזבת בזה. וס' התו' אינו כן אלא בכל ראי' שרואה בכוונה מרגיש בקל אפי' משהו (כל שעפ"י הכוונה שיש לו בראי' זו יש לו נ"מ באותו משהו כו') אלא שבאמת גם עפ"י ס' ה"ל יש מקום לצדד ולדון שיהי' הכל מדאוריי' ואין להאריך:

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה