אור ברסלב

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה טו

שאלה יד

להרה"ג מוה' שלמה מ"ץ ד"ק דובראוונא.

[סי' ק"צ]

על מה שמצוי בנשים שלפעמים מוצאי' על העד מראה אודם משהו. ואם ישאלנה המ"ץ אם בדקה היטיב את העד מקודם שבדקה א"ע עד שברי לה שלא הי' זה מקודם. משיבה שעם היות שפתחה אותו וראתה בו לא שמה על לבה לדקדק ולעיין בעיון היטב עד כדי להכיר במשהו. וממילא לפי דעתה יכול להיות שהי' זה מקודם ולא הרגישה:

א תשובה הנה מה שכת"ר מיקל רק מצד שאומרת שלא דקדקה לעיין. היטב כ"כ. (וכן רגיל להורות בכה"ג). וס"ל לכת"ר דלענין דם כ"ש כזה לא חשיב עד הבדוק כ"א כשבדקה אותו בעיון טוב ואומרת ברי לי שלא הי' מקודם. משא"כ בדיקה קלה כנ"ד כלא חשיב' לענין זה, לכאורה קשה הדבר לסמוך להקל למעשה בדאוריית' מסברא חיצוניות שלא נזכר בשום סופר. והרי בגמ' (פ' כה"י ד' י"ד) וכל הפוסקי' מבואר דין עד הבדוק ושאינו בדוק. וא"כ עד דנ"ד איזה שם נקרא לו. דודאי רצה לומר שנקרא אינו בדוק שהרי בדקוהו. ממילא ע"כ נכלל בשם בדוק שבגמ' ופוסקי' ואף אם נרצה לומר דענין שם בדוק אינו סובל כ"א ענין העיון והדקדוק היטב. ולא ראי' בעלמ' (וכענין בדיקת הסכין דשחיט' וכה"ג. וכענין אותו מקום בדוק הוא). ושע"כ נאמר דכה"ג דנ"ד ממילא נקרא אינו בדוק שבגמ' ופוסקי'. ע"כ אאל"כ שהרי באינו בדוק קי"ל כר"ח דגם בכגריס ועוד אינה טמא' כ"א משום כתם. ובכה"ג דנ"ד נראה ודאי דבכגרים (וכיוצא) טמא' נדה שהרי לזה ודאי א"צ דקדוק ועיון רב להכיר והרי זה בדוק ודאי לענין זה. וע"כ נצטרך לומר שלא דברו בו כלל בגמ' וכל הפוסקי' ושהוא ממוצע בין בדוק לאינו בדוק וקשה הדבר להאמר כן. כי שתים זו שמענו ג' לא שמענו ואעפ"י שבגמ' אינו מפורש בהדיא דין עד הבדוק ונמצא עליו דם מיד או הנחיתו בקופסא. דטמא' ודאי בכ"ש. ולא איירי כ"א בדין עד הבדוק וטחתו בירכה ובדין עד שאינו בדוק והנחיתו בקופסא. ולשיטת התוס' ורשב"א (שהיא דיעה א' בסתם בשו"ע) מיירי הכל בכגריס ועוד אף הך דעד הבדוק וטחתו בירכה. וא"כ אף אי נאמר דמשמע דגם בדיקת כל דהו דעד קרי לה עד הבדוק אכתי אין ראי' כ"כ שיהי' נקרא בדוק לענין דם כ"ש היכא דנמצא מיד או הנחתו בקופסא דדין זה כתב הב"י דנלמד מדיוקא מדפליגי באינו בדוק מכלל דבבדוק לכ"ע טמא'. ולכאורה הרי הפלגת' איירי בכגריס. וצ"ל דזה ידעי' מסברא דבבדוק אין חילוק בין כגריס לפחות. וא"כ יש לומר דהיינו דוקא בבדיקה טובה אבל בבדיקת עראי הסברא נותנת לחלק ביניהם. ואף אי נאמר שדין עד הבדוק לטמא בכ"ש נלמד ממתני' דאותיום דמדפרכי' עלה וניחוש דילמא דם מאכול הוא ע"כ ס"ל דמדסתם איירי גם בכ"ש. מ"מ הרי מתני' לא ידעי' דאיירי בבדוק כ"א מסברא כמ"ש הרשב"א א"כ ה"ה דיש לומר מסברא דאיירי בבדיקה טובה דוקא. מ"מ מאחר דלשיטת הרמב"ם וטור לדעת הרא"ש דס"ל דהך דטחתו בירכה שבגמ' מיירי בכ"ש, שפיר משמע לפי הנ"ל דבדיקת עראי חשיב' בדיקה גם לענין כ"ש אפושי פלוגת' לא מפשינן בדבר דלא פליגי בהדיא. ועוד הרי דעכ"פ מדברי כל הפוסקי' וטוש"ע שפירשו כל דיני עד הבדוק ושאינו בדוק גם לענין כ"ש. שפיר משמע הדיקדוק הנ"ל גס לענין כ"ש:

ואף שמצינו כה"ג שהפוסקי' כבר הוסיפו על הנזכר בגמ' עד שלישי ואמרו שהאי אינו בדוק שבגמ' הוא בינוני. קשה ללמוד מזה. חדא דדוקא להם ניתן הכח הזה. ואילמלא לא כתבוהו זה גדולי הראשוני' ז"ל אפשר שגם בזה לא הי' לנו הכח לומר כן להקל גם באינו בדוק לגמרי בכגריס ועוד. ועוד בזה מלבד שיש להם ראי' מהגמ' וסברא (דאם לא בבינוני לא הי' מטמא רבי משום נדה) גם לשון הגמ' סובל זה. עכ"פ. ואדרבה קצת מוכיח כן כמ"ש הריטב"א שבב"י והיינו מדקאמר אינו בדוק משמע רק השלילה שיצא מחזקת בדוק אבל ג"כ לא בא אל גדר ההיפוך להיות בחזקת מלוכלך, (וגם לפ"ד הרשב"א שהובא באחרוני' דהאי בינוני היינו שנטלו ממקום המוצנע ומשמע דהיינו שיש לו חזקת בדוק. אלא שלא נבדק בבירור בשום פעם ע' ס"ט סקס"ז (ד' כ"ה ע"א) וע"ט ס"ק ס"ג ובכמ' דוכת. (ועי' שו"ע רבינו מוחז"ל). ולכאורה זה שלא כד' הריטב"א הנ"ל (ורמ"א בהג"ה סל"ה משמע לי' שהוא כד' הריטב"א. ובד"מ ט"ס הרשב"א וצ"ל הריטב"א). מ"מ סובל זה לשון הגמ' מחמת לשון עד כמ"ש הרשב"א בחדושיו ע"ש. והיינו לשון עד שאיני בדוק פי' עד דהיינו המונח במקום המוצנע בחזקת בדוק כסתם עדים של אשה. אלא שאינו בדוק דהיינו שלא בדקוהו בפ"מ). אבל כה"ג דנ"ד לומר שהוא מין עד חדש ולא נכלל לא בבדוק ולא באינו בדוק שבגמ' ואין לשון הגמ' סובל כן. דממ"נ אם לשון בדיקה הוא רק ענין ראיית העד וכמו לשון בדיקת סימנים דשחיטה וכמו בדיקת סימני גדלות כו' (כמו שנמצא לפעמי' לשון ראי' ע' רמב"ן) היינו בדוק. ואם לשון בדוק אינו כ"א העיון היטב דוקא היינו אינו בדוק. כ"ש אחר שכבר פירשו הפוסקי' דהאי אינו בדוק הוא בינוני קשה יותר לומר שיש עוד מין עד בינוני הממוצע בין בדוק להבינוני שבגמ'. וכ"ש שקשה הדבר להמציא זה מעצמינו ולהקל בדאוריית' (אף אם הסבר' כן). ובפרט שלפה"נ הוא דבר המצוי (ואולי רובם ככולם אין מדקדקים בבדיקת העד מקודם בעיון כ"כ). ואיך לא הי' מישתמיט אף שום א' מהאחרוני' להשמיענו כזאת:

ואי קשה שגם על מה שהוציא הס"ט סקנ"ה וסקס"ב בבדקה א"ע בחלוקה ולא בדקה החלוק מקודם (אף שבדקוהו קודם שלבשה אותו). להקל בפחות מכגריס והתם נמי ע"כ אין לו דין עד שאינו בדיק לגמרי רק לענין פחות מכגריס ומשום דשכיחי מאכולת. אבל כשיש כגריס ועוד ודאי נראה דיש לו דין עד הבדוק לענין זה שתהי' טמא' ודאי ולא ספק. וא"כ הרי זה ג"כ ממוצע בין עד הבדוק לבין הבינוני שבגמ' ופוסקי'. וקשה ג"כ לכאורה הדקדוקי' הנ"ל. ז"א דלא דמי דהתם בגוף בדיקת החלוק (קודם הלבישה) ה"ה ככל עד הבדוק אלא שנשתנה דינו מצד דבר שנתחדש בו אח"כ היינו הלבישה על בשרה דשכיחי מאכולת ואין בזה מן הקושי כ"כ גם אם הוא דין חדש שלא דברו בו הגמ' ופוסקי', דהם לא איירו כ"א כשבדקה א"ע תיכף לבדיקת העד או שלא בדקה כלל העד מקודם (והוא דבר הנהוג בכל הדינים שהאחרוני' מחדשים דינים במציאות חדשים). גם באמת אין זה חדשות (כ"כ). דנוכל ללמוד זה בפשיטות מדין עד שהי' נתון תחת הכר שבגמ' ר"פ הרואה ובכל הפוסקי'. דמה לי תחת הכר או שלבשה על בשרה דידוע שבחלוק הלבוש שכיחי מאכולת (יותר). ואף דהתם מיירי שניתן העד תחת הכר אחר שבדקה א"ע. ודאי ה"ר אם הי' ניתן תחת הכר מקודם שבדקה א"ע. ולא בדקה את העד כ"א קודם שנתנוהו תחת הכר. דחד טעמא הוא. ואדרבה ק"ו נמי הוא לענין הקולא בפחות מכגריס דטפי יש להקל כשנולד הספק בעד קודם שבדקה א"ע בו. מנולד הספק אח"כ כמ"ש רבינו מוחז"ל סקע"א ע"ש. משא"כ דין החדש דנ"ד שהוא מצד עצם איכות הבדיקה דעד איכא תרתי לריעות'. חדא דנרא' שאין לנו מקום בגמ' ופוסקי' שנוכל ללמוד זה בפשיטות. ועוד שמלבד שלא נזכר זה בגמ' ולא בשום פוסק. הוא ג"כ מנגד למשמעות פשטות דבריהם. שדברו בעד הבדוק ושאינו בדוק משמע שאין עוד כ"א או בדוק או אינו בדוק (דהיינו בינוני הנ"ל). ולא שיהי' עוד ממוצע ביניהם מצד עצם איכות הבדיקה לומר שבדיקה כזו יצא' מכלל אינו בדוק שבגמ' ופוסקי' (שהוא הבינוני). ולכלל בדוק לא בא (והכל לא מצד דבר שנתחדש בו כ"א שכן משפט עצם בדיקה זו). ע"כ כל כה"ג ודאי חידש הוא ולכאור' קשה לסמוך ע"ז להקל בדאוריי'. ועוד קשה הדבר בעיני. דודאי עכ"פ דבר זה ניתן לשיעורין וגבולין דהכל תלוי לפי ערך קוטן הטיפ' הנמצא. ואיזה שיעור וגבול ניתן לזה דודאי לא שייך ע"ז שיעור כגריס כלל ואף לא שיעור כחרדל או כנקודה (דגם כל נקודה סובלת החלוקה) וכ"ש שתלוי ג"כ לפי ערך מהירות הבדיקה דלא כל העיתים והמהירות שוות. וא"כ הי' ראוי שהמורה יצטרך לדבר עם האשה עצמה ולחוקרה היטב ולדקדק מאד איך וכמה ומתי כו'. (וכ"ש בנ"ד שלחה האשה שאין רצון האשה להעמיד על דעתה):

ב ומעתה יש לראות בגוף הסברא,. דלכאורה מאחר דלפה"נ סברא טובה הוא. דבבדיקת עראי בהעברה בעלמ' בלי עיון הראוי) לא תרגיש בכתם כנקודה קטנה. וכמעט שהחוש מעיד ע"ז. והרי החוש לא יוכחש. וא"כ למה תהי' טמא' כשמוצאות עליו דם כ"ש הרי לענין זה ה"ה כאילו לא נבדק העד מקודם שבדקה א"ע בו. איברא שלענין גוף הדין למעשה דמשמע ודאי לכאורה מדלא אישתמיט שום פוסק מן הראשוני' והמחרוני' להשמיענו (חידש) דין זה. שלא רצו להקל בכך. לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר שלפי שדבר זה ניתן לשיעורין וגבולין ותלוי לפי ערך גודל וקוטן הנקידה ולפי ערך מהירות הבדיקה כנ"ל. השוו מידותיהם ולא רצו להקל בכך וכעין לא פליג. והוא דבר המצוי בכמ' דוכת' ומהם ע' רסי' ל"ג גבי ב' עורות דושט זה שלא כנגד זה דבגמ' אמרי' משום זימנין דמתרמי אהדדי וכ' הט"ז בשם רש"ל ופר"ח ושאר אחרוני' דאף אי זה למעלה וזה למטה דא"א דליתרמי אהדדי אפ"ה אסור שאין ליתן ד"ח לשיעורין אם לא במילתא דפסיקא. ולא פליג. גם יש לומר שלא רצו ליתן נאמנות להאשה ע"ז. שאף שתאמר שמיהרה בבדיקת העד כ"כ עד שאף אם הי' נקודה זו ממש אז לא היתה מרגשת בה. חיישינן אולי טועת בזה. מאחר שהוא דבר התלוי באומד הדעת ולפי ערך המהירות כו'. ואף שהתורה האמינתה כדכתי' וספרה לה. וכן נמי קי"ל בס"פ כה"י ובטוש"ע סי' קפ"ח סק"י נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתי'. והוא ג"כ דבר התלוי בדמיון ומ"מ לא חיישינן שמא טועה בדמיונו' וכמ"ש הרשב"א שם. (והא דאינה נאמנת לומר כזה טיהר לי חכם פלוני היינו או משום דאיכא ריעותא לפנינו דהרי חזינן דלדידן לא איברר כמ"ש הרשב"א או משום דלא סמכי' עלה היכא דאי' לדם דאפשר לברורי דנחזי אנן כדפרש"י. אבל בנ"ד ליכא ריעותא. וגם ליכא לברורי בלעדה כו'). מ"מ יש לומר דאין כל הדמיונות שוות ומובן דנ"ד קשה יותר לשער. דהתם אינה צריכה רק לשער אם דם זה שלפני' דומה לאותו הדם הנאבד שהוא דבר גשמי ומוגבל אבל הכא צריכ' לשער אופן המהירות והסחת הדעת שהי' לה אז אם הי' בו כדי לדלג ולא להכיר בנקודה זו. ויש בקושי זה ב' צדדי' א' מצד שיותר קשה לשער באיכות דבר אחד. כמו בנ"ד איכות המהירות והסה"ד (לענין הכרת נקודה כזו). ממה שיש מן הקושי לשער באיכות ב' דברים אם הם שוים ודומים זל"ז (אף גם כשהא' אינו לפני' כעת כו' ע' רא"ש פ' התינוקת ססי' ג'. וע' ס' ח"א בבנ"א שער בה"נ סי' ה' דדיקא כשמביא' דם אחר ואומרת כזה ראיתי כו' אבל בלי דם לפנינו אמרי' דטועית בדמיונו' בימי הגמרא עכ"פ שהי' חילוקי' במראות כו' ע"ש). וה"ב מצד שענין הכרה בדמיון הדמים הוא ענין גשמי הנתפס בראות. משא"כ נ"ד הוא ענין רוחני ופורח באויר לשער אילו הי' נקודה זו בעת שראתה העד אם הי' בכח אופן הראיה ההיא להכירה כו' (והנ"מ בין ב' הסברות הללו הוא אם תנסה עתה לראות בעד באיכות הראי' הקודמת. דלפי הסברא הא' נרא' דבכה"ג הרי זה דומה לענין הדמין בדמים הנ"ל. משא"כ מצד סברא ה"ב עדיין יש לומר דלא דמי כו'). אמנם כ"ז יתכן לענין גוף הדין מה שיש להחמיר למעשה אבל מה שלפמשנת"ל משמע שגם בדיקת עראי נכלל בדין עד הבדוק ממש שבגמ' והיינו לומר שתהי' טמא' ודאי מדאוריי' גם בכ"ש כשנמצא מיד (כמו באותיום דמתני'. וכמו גם בטחתו בירכה להרמב"ם ורא"ש. וממילא בנמצא מיד או הנחיתו בקופסא הכל מודי' כו' כשנת"ל). לכאורה אין הטעמי' הנ"ל מספיקי' לזה. דלכאורה בדאוריי' לא שייך לאסור דבר המותר משום סברת לא פליג הנ"ל. וע' פ"מ רסי' ל"ג שכ"כ בפשיטות גבי ב' עורות דוסט. ולא משום חשש טעות בדמיון ואומד הדעת הנ"ל. אבל אינו מוכרח כ"כ דמצינו בכה"ג גם בדאוריי' איסורים שאינם אלא משום גזירות והרחקות ע' רמב"ם פ"ז מה' גניבה ה"ג שהמשהא בביתו מדה חסירה עובר בל"ת כו' שמא יבוא מי שאינו יודע שחסירה וימדוד בה. וכן שם רפ"א אסור לגנוב דרך שחוק כו' שלא ירגיל עצמו בכך. ומשמע דהיינו נמי מדאורייתא ע' ק"א דרבינו ז"ל ריש ה' גניבה (אות ב'):

ג והנה כ"ז הטורח הוא אחר ההנחה שהחוש מעיד שיש עכ"פ במציאות בדיקת עראי שלא תרגיש על ידה כ"א בכתם גדול ולא בקטון. עד שיהי' נחשב כבדוק לענין זה ולא לענין זה. אבל עדיין יש להתיישב בזה גופ' ואינו ראוי לסמוך בזה על עצמינו להקל בדאוריי' ובפרט נגד משמעות הגמ' ופוסקי'). והי' ראוי עכ"פ להביא ראי' לזה ממקומות אחרים. והנה מה שעלה על דעתינו לכאורה להביא ראי' ודוגמא לזה מכיבוד דשוקי ירושלים. דקי"ל בנדה (דף נו) דאין חזקתו מתכבד ממילא לענין שרצים (אלא דחזקת' בדוק בכוונה). אף דלענין מעות חשיב כבדוק. ז"א לא מיבעי לפמ"ש בתוס' שם בתירוץ א' דלענין מעות רגילים לעיין ולחפש כו' הרי אין חילוק כלל בין מעות לשרצים דבשניהם אין חזקתו מתכבד ממילא אלא דחזקתו בדוק בכוונה כו' אלא אף לפמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים (ד' ז') לחלק דשרץ שהוא בכעדשה אינו מתכבד כ"כ כמו מעות. מ"מ אין להביא ראי' מכיבוד לראיית העין דאף אם בכיבוד עראי אינו פועל כ"א לדבר גדול ולא לקטון מ"מ בראיית העין יש לומר שתופס ומרגיש הכל בשוה אלא שמ"מ מלשון התוס' בנדה שם בתירוץ ב' וכ"ה בתוס' דב"מ (כ"ו) הי' נרא' קצת ראי' לנ"ד. שכתבו דכיון שבודקין (בכוונה) לשרצים שלא יהא אפי' כשעורה או כעדשה גם אם הי' מעות הי' נמצא ומדהוצרכו להא דכשעורה וכעדשה מכלל דסברתם דגם בבדיקה בכוונה הבודק לדבר גדול אינו רואה דבר הקטון ממנו. אלא שבאמת גם מזה אין ראי' דיש לומר דהיינו דיקא כשאינו מתכוין כלל כ"א לדבר זה ולא לד"א כמו לשרצים ולא למעות אז יש חילוק בין גדול לקטן. הבל בנ"ד מסתמא הכל יודעים דלדינא אין חילוק בדם ב רב למעט יש לומר דממילא הכל נרגש בשוה (ויתבאר עוד אי"ה):

ולכאורה הי' נרא' ראי' ודוגמא לדבר מבדיקת סכין של שחיטה שהזהירו הפוסקי' הרבה שתהי' במתין ובכוונת הלב דאל"כ לא ירגיש בפגימה דקה. וכמ"ש הב"י ושו"ע סי' ח"י פי"ז בשם הררי' הלא תרא' כי יבדוק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימ' דקה ואח"כ ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחי' חוש המישוש כפי כוונת הלב עכ"ל וכנודע ג"כ מעובדא דרש"ל שהובא באחרוני' שם. ואין זה מצד חומרא וחששא בעלמא כ"א דין גמור כ' לשון מוח"ז רבינו ז"ל שם סי"א בסק"ב דאף בין שחיטה לשחיטה יבדקו לאט לאט ובכוונת הלב ולא במהירות שזו אינה בדיקה כלל כו' ע"ש. ומשמע דהיינו דאף בדיעבד אם בדוק בכה"ג ונמצא הסכין פגום לבסוף טרפינן אף הבהמה הראשונה וכמ"ש בכרו"פ שם בהדיא ע"ש. והרי התם ג"כ ודאי הכל יודעים שגם פגימה דקה אוסרת ומ"מ אמרי' דבמהירות אינו מרגיש בה. א"כ יש לומר דה"ה הכא (ואף דהתם לחומרא והכא לקולא מ"מ יש לומר דלא שנה מאחר דאמרי' דאין זה בדיקה וחזר הדין להיות כעד שאינו בדוק דאזלי' בי' לקולא מספיקא בלבד וכ"ש לענין דאוריי' אין חילוק בין לחומרא או לקולא כמ"ש התוס' פ"ק דחולין ד' י': ד"ה אלא. וכ"כ בחידושי הרא"ה לכתובות (ד' טו) מהא דא' התם לא צריך דאיכא ט' ישראל כו' וע' שט"מ שם):

אבל מ"מ מנלן דהנושאי' דומי' זה לזה ויש לומר דאף שחוש המישוש תלוי לפי כוונת הלב. חוש הראי' חזק ומרגיש בקלות יותר ואינו תלוי בכוונת הלב כ"כ ובכל ראי' רואה ומרגיש הכל. והגם שהא ודאי פשיט' שאא"ל שאינו תלוי כלל בכוונת הלב דהיינו שאם בלי כוונה כלל בראי' בעלמ' ירגיש הכל שזה ודאי נגד החוש ונגד משמעות דברי התוס' הנ"ל דמשמע עכ"פ דאף שמתכוין לבדוק ולראות דבר א' לא ירגיש בדבר אחר הקטין ממנו. אלא שאני אימר דכל שמתכוין לראות נ"ד שבודקת לכוונת איסור והיתר. ובכוונה זו שוה קטין וגדול שהרי ידוע שדינן שוה. א"צ להרבה ישוב הדעת ומתינות כדרך דבעי' בבדיקת הסכין. אלא הראי' תופסת ומרגשת הכל מיד. ותדע שהרי לא מצינו שיזהירו הפוסקי' לאשה (ולא לחכם המורה) לבדוק העד אחר בדיקת' א"ע במתינות וישוב הדעת הרבה כדרך שהזהירו גבי בדיקת הסכין. וגם מה שמצינו בגמ' שדקדקו בבדיקה שתהי' ביום ובין חמה לצל וכה"ג (בס"פ כה"ש. וע"י בד' י"ז) היינו רק משום הבחנה בין מראה למראה בימיהם. ותדע שהרי השמיטוהו הפוסקי' והיינו משום דלדידן דמטמאינן כל המראות זולת הלבן וירוק וזה בקל יוכל להבחין וא"צ עיון ודקדוק היטב וכמ"ש המנ"י וס"ט רסי' קפ"ח. ולמה לא החמירו בזה גם בזה"ז משום הרגשת טיפה כחרדל אלא מכלל דלזה ג"כ א"צ עיון ודקדוק היטב כנ"ל. (ואף שרמ"א בסי' קצ"ז ס"ד הזכיר שתהי' הבדיקה לאור היום כו' זה רק לכתחי' ובז"נ משא"כ כשהיא טהורה כמ"ש הס"ט סי' ק"ץ סס"ק צ"ג. ומ"מ לא הזכיר בין חמה לצל וכה"ג וגם זה אפשר רק משום הבחנת המראה גם לדידן כו'. וכ"כ המ"י שם ע"ש. אך בת"ש סי' י"א סק"ד משמע שהוא משום הבחנת קוטן הטיפ'). ולכאורה יש להביא ראי' לסברא הנ"ל דבבדיקה קלה לא תורגש דם כ"ש. ממה שמצינו שצדדו הפוסקי' בהא דבעי' הרגשה מדאויי' ולומר שהוא רק משום דבלא"ה יש לומר דמעלמא אתי ואף בבדקה קרקע עולם וישבה אולי לא בדקה שפיר ע' ס"ט סי' ק"ץ סקצ"ג (ד' ל"ב ע"ג). ואף דזה מדאוריי' מ"מ שמעי' מכאן לכאור' שיש עכ"פ מציאות בדיקה קלה שלא יו גש בדם כ"ש הנמצא אז. וממילא היכא שאומרת שלא דקדקה לעיין היטב יש לומר שגם מדרבנן טהורה. אך ע' שם בס"ט (דל"ה ע"ד) כתב דלהאומרי' דטעם הרגשה הוא כנ"ל ס"ל דהא דבדקה קרקע עולם היינו רק שהי' בחזקת בדוק. אבל בבדקה עכשיו ממש בכוונה מכוונת לשום איסור והיתר היינו לידע אם תמצא כתם אם הוא מגופ' ליכא למימר אומר לא בדקה יפה. ולפ"ז (אדרבה קצת משמע דכל שבודקת לכוונת איסור והיתר שוב לא שייך כלל לא בדקה יפה. ועכ"פ) אין ראי' (להיפוך) לומר שיש בדיקה קלה שלא יורגש כתם כנקודה. היכא דבדקה עכשיו בכוונה (גם בלא"ה אין ראי' כ"כ מהא דאמרי' אולי לא בדקה שפיר לומר דנלמד מזה עכ"פ דבלי עיון טוב אינו נרגש כלל. דמצינו לפעמי' אמרי' כן גם בדבר שודאי נרגש גם בעיון קל. ע' פ"ק דביצה (ד' ז') גבי בדק בקינה של תרנגולים כו' אומר לא בדק יפה כו' והרי ביצה ודאי דבר הנרגש בלי עיון גדול) ועי' רש"י נדה ד' נ"ח רע"ב דאומר לאו יפה בדקה. והתם ע"כ מיירי בכגריס ועוד דאל"כ אין בו משום כתם כלל):

ד והנה לכאורה יש להביא ראי' ודוגמ' לדבר מהא דקי"ל בסי' נ"א בקוץ או מחט שניקב לחלל הבהמה דטריפ' דחיישינן שמא ניקב א' מהמקומות שנקיבתן בכ"ש. והיינו דגם בדיקה לא מהני (כדאי' בטור וב"י דלא קי"ל כבה"ג שמכשיר בבדיקה) אבל בקנה וכה"ג מהני בדיקה כמש"ש ס"ב. והיינו משום שנקב שע"י קנה שהוא עב ניכר בטוב משא"כ נקב דק שע"י מחט וכה"ג לא מינכר וא"כ ה"ה שיש לנו לומר כן בנ"ד בבדיקה קלה שאף שמרגיש בדבר גדול לא ירגיש במשהו. אבל ז"א שהרי התם אף בדיקה טובה לא מהני כלל. והוא מכמה טעמי' חדא מפני שהמקומות רבים וא"א לבדוק אחר נקב כ"ש בכל המקומות משא"כ באבר א' באמת מהני (מדינא דגמ') כמ"ש הרא"ש ושאר פוסקי'. ועוד דנקב שאני שאין לו גוון ולא מינכר בכ"ש. משא"כ שינוי מראה נרגש וניכר יותר ותדע שהרי בדרוס' קי"ל דמהני בדיקת כל החלל מדינא דגמ' (כמ"ש בסי' נ"ז). והיינו משום שארס הדורס מאדים וניכר יותר. וכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל בסי' ל"ג סקכ"ב (דנ"א סע"ד) ע"ש. ועוד יש לומר שגם בנקב דיקא בדקין וכה"ג (דרכיכי וקווצי) אין נקב כ"ש ניכר בהם משא"כ בד"א. שכן משמע מלשון רש"י ז"ל (שם ד' נ"ג ב') שכתב מפני שאין נקב דק ניכר בהן משמע בהן דוקא כו'. ובש"ג שם מפורש כן בהדיא ולפי הגי' שלפנינו) ע"ש שכתב לפי שהמקומות רכין כו' ואם לא שהוא ט"ס וצ"ל רבים). אבל אין מכ"ז ראי' לנ"ד. דבדבר דמהני בדיקה יש לומר שבראי' בעלמ' נרגש גם משהו וגם ההיא דאין בדיקה לוסט מבחוץ שבסי' ל"ג איני ענין כלל לנ"ד. לא מיבעי לשיטת ריב"א שבתוס' רפ"ב זהו דוקא לענין דרוס'. שאין אדמומית הארס ניכר בעור החיצון שהוא אדום כו'. אלא אף גם לשיטת רש"י וסיעתו דגם לענין נקב משהו אינו ניכר. הרי מבואר בפרש"י שהוא לפי שטפת דם נכנסת לו בהנקב וע"כ אינו ניכר בעור האדום. וכ"ה בר"ן שם רפ"ב. ואף גם לפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל בשם הר"ן שהטעם הוא לפי שא"א להכיר במראית עין נקב משהו בעור האדום (וכוונתו שכן משמע מדברי הר"ן רפ"ג. אבל לכאורה אינו מוכרח ודבריו ברפ"ב יוכיח וצ"ע) וכעין זה כתב הפר"ח סק"י בשם הרשב"א שבנקב משהו עובר ההרגש כו' ואינו ניכר אלא בדקדוק גדול. (וגם זה לא מצאתי כעת ברשב"א). מ"מ הרי זהו דיקא בעור החיצון מפני שהוא אדום וסברתם שבזה אף בבדיקה בעיון טוב אינו נרגש נקב כ"ש כלל. ואין זה ענין לנ"ד וכנ"ל. אך מהא דקי"ל שם בסי' ל"ג ובסי' נ"ז סי"ח ובכמ' דוכת' דעכשיו אין סומכי' על בדיקתינו בכל דבר הצריך בדיקה מדינא דגמ'. וכ"ד בה"ג שבטור סי' נ"ז. והיינו כמו בחשש נקב משהו וכה"נ (לכן בדרוס' הארס אוסר משהו). משא"כ בחשש נקב ע"י קנה עב וכה"ג שבסי' נ"א הנ"ל גם לדידן סמכי' אבדיקה. וכמ"ש הש"ך בסי' נ"ז סקל"ג. לכאורה יש ראי' לנ"ד. שלהכיר ולהרגיש במשהו צריך עיון רב דקדוק גדול. אשר ע"כ אנן דלא בקיאי לדקדקו כ"כ וחשבינו לבדיקתינו כבדיקה קלה ועראי לא מהני למשהו משא"כ אם נאמר שבכל בדיקה קלה בראי' בעלמא מרגיש אף במשהו לא הי' מקום להחמיר בבדיקה שלנו (ולא הי' חילוק בין מחט וקוץ לקנה כו'). ואף לפ"ד הב"י שם שפוסק כרש"י דגם עכשיו סמכי' על בדיקתינו. מ"מ הרי גם רש"י ז"ל כתב (ד' נ"ב.) שיזהר יפה ולהביא כל הבקיאי' כו'. וגם רש"ל שהביא מוח"ז רבינו ז"ל (סי' ל"ג שם) שפסק ג"כ כרש"י באבר א' (והוא בפ"ג סי' ס"ו). כתב ג"כ בעיון יפה כו'. הרי מדברי כולם נלמד שלהרגיש ולהכיר במשהו בעי' עיון יפה עכ"פ:

ולכאורה הי' נראה שגם זה יש לדחות ע"ד הנ"ל ולומר דמנקב אין ראי' לשינוי מראה. משום דנקב כאין לו גוון קשה יותר להרגיש במשהו כו' (ובפרט באברים. דרכיכי כו' כנ"ל מלשון רש"י ז"ל והש"ג). ומדרוס' אין ראי' מפני שצריך לבדוק כל החלל. וזהו דבר הקשה ביותר אף בדבר הנרגש ונתפס בראי' מיד כו'. וראי' מנפולה דאין בה כ"א חשש קרע גדול דוקא דמש"ה מהני בה מדינא בדיקת כל החלל. ולא דמי לקוץ כמ"ש הרשב"א בחידושיו והר"ן אהא דא' ר"נ בקוץ עד שתנקב לחלל (נ"ג:). ולפ"מ דקי"ל בסי' נ"ח דהבדיקה היא גם לענין ריסוק אברים צ"ל דגם זה ניכר היטב וכ"ה בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סי' ל"ג (ד' נ"א רע"ד). ועכ"ז בזה"ז לא סמכי' אבדיקתנו לבה"ג וסיעתו. והרי בקנה עב סמכי' גם בזה"ז כנ"ל בשם בש"ך אע"כ צ"ל דנפילה שאני דבדיקת כל החלל אף בדבר הניכר צריך זריזות ובקיאות כו' א"כ ה"ה בדרוס' יש לומר שהוא רק מטעם זה (אלא שלפ"ז צ"ע בדברי הש"ך סי' נ"ז סקל"ג) הנ"ל שעם היות דקאי התם אצואר מבעבע דם שהוא אבר א' מ"מ מדהביא ראי' מסי' נ"א ושם משמע דקאי אחשש כל החלל דומי' דקוץ דאיירי התם. א"כ משמע דס"ל דהתם מדסתם רמ"א משמע דגם לדידן מהני בדיקה בכה"ג וצ"ע מאי שנא מנפילה. וצ"ל דבנפילה הוא רק משום בדיקת ריסוק דלא בקיאים בזה וכ"ה בד' מוח"ז רבינו ז"ל סי' ל"ב סק"ח. ויש לעיין ואכ"מ). אמנם לפ"ז נצטרך לומר דהא דלא סמכי' אבדיקתנו בספק דרוס' אינו כ"א בסתם דרוס' דצריכ' בדיקת כל החלל. אבל כשהחשש הוא רק על עבר א' באמת סמכי' אבדיקה גם לדידן. דאדמומי' הארס הוא דבר הנתפס בראות וניכר בקל וא"צ עיון יפה לפי הנ"ל. ולא משמע כן מדברי רמ"א בהג"ה סי' ל"ג ס"ו. דמשמע דקאי התם אבדיקת הושט מבפנים בעוף. מחשש דריס'. וכתב דלדידן אין לו תקנה. והיה נרא' לומר דהש"ך שהוסיף ב' מלות וכתב דאין אנו בקיאין בבדיקת דרוס' לעולם. והראה מקום לסי' נ"ז. כוונתו לתקן זה. דהיינו לומר דמה שאין לו תקנה לדידן אינו מצד בדיקת הוסט בלחוד. אלא משום דאיירינן בסתם חשש דריסה שהספק נופל על כל האברים אלא שממילא נופל הספק גם על הוסט ומש"ה בבהמה אין תקנה גם מדינא דגמ' (וכמ"ש ג"כ בסי' נ"ז סי"ז) ובעוף יש תקנה לשחוט הקנה ולהפוך הוסט. ע"ז כתב רמ"א דלדידן אף לעוף אין תקנה. פי' לא מצד בדיקת הוסט לחוד אלא משום דממילא הרי צריך לבדוק כל החלל כדין כל דדוס' לעולם כבסי' נ"ז ובזה אין אנו בקיאי'. (ולפע"ד משמע לי שגם מוח"ז רבינו ז"ל תופס דברי הש"ך כן ע"ש). ובזה הי' ניח' נמי מ"ש הש"ך סי' נ"ז סקמ"א דאם ידוע שדרס' במקום אחר ולא בוסט מהני בדיקה אף לבהמה. ולכאור' מאי נ"מ לדידן דלא סמכי' אבדיקתינו. וכן מה שהאריך שם להביא דין העוף ולכאורה לדידן אין נ"מ בכ"ז. ולפי הנ"ל דאם חשש הדריס' אינו כ"א על אבר א' סמכי' אבדיקה גם לדידן אתי שפיר. אלא שמדברי הפ"מ שם בסי' ל"ג סקי"ב ובסי' נ"ז סקמ"א מבואר דלא ס"ל הכי ע"ש. והגם שגם לדבריו אין ראי' מדרוס' לנ"ד. שהרי לדידי' ע"כ טפת הארס קשה להכיר גם יותר מנקב אשר ע"כ גם כשהחשש הוא על מקום א' מיוחד ממש לא סמכי' אבדיקה לדידן משא"כ בנקב בכה"ג סמכי' גם לרמ"א (לפ"ד הש"ך סי' ל"ג סק"ז וסקי"ד). והיינו משום דזיהרא קלוש הוא ואין אנו יכולין להבחינו וכמ"ש הפ"מ בהדיא שם בסי' ל"ג סקט"ו. א"כ אין ראי' מזה להכרת שאר מראה אדום כדם ממש. מ"מ לפירושו שהש"ך שם בסקי"ב כוונתו להמציא דין חדש שבדרוס' יש להחמיר יותר מבנקב כנ"ל. ולמד כן מכפילת דברי רמ"א שכתב תרי זימני דלדידן אין בקיאין בס"ו ובס"ח ומיתורא למד דבס"ו ע"כ אתי לאשמעי' דין חדש הנ"ל. מזה מוכח דסברתם הוא דעכ"פ גם זולת הסברא הנ"ל דזיהרא קליש כו' ג"כ אין שום סברא כלל להקל בהכרת טפת הארס יותר מבנקב מצד ששינוי מראה יותר קל להרגיש מנקב כנ"ל. דא"כ דיינו שנאמר דרמ"א בס"ו אתי לאשמעי' שבדיקה מחשש דרוס' שוה לחשש נקב ולאפוקי מהנ"ל. אבל מנלן דחמיר יותר מבנקב (ובס"ח תשמעי' גוף הדין דגם באבר א' לא בקיאינן בבדיקה משא"כ בס"ו יש לומר שהוא משום בדיקת כל החלל כו' כנ"ל ע' פ"מ סקט"ו בשם כנה"ג. גם ע' פ"ת סקי"א דבס"ח טובא קמ"ל ע"ש). וראיתי בפ"ת שכתב אדברי רמ"א דס"ו דהחידוש הוא דגם בבדיקת דרוס' שמאדים וניכר יותר מנקב דלית לי' גוון מ"מ לא בקיאינן כו'. עכ"פ משמע דלדינא משמיענו רמ"א ז"ל שבדיקת הדרוס' שוה לבדיקת נקב. וגם באבר א' לא סמכי' אבדיקתנו כבנקב. א"כ לפ"ד הפ"ת ופ"מ יש מזה ראי' ודוגמ' לנ"ד לכאור'. דע"כ לומר דלהכיר משהו בין בנקב ובין בשינוי מראה אודם וכה"ג בעי' עיון יפה דוקא דאל"כ לא הי' מקום להחמיר שלא לסמוך בזה"ז אבדיקתנו כו'. אך עכ"ז קשה ללמוד מחומרא דמנהגא להמשיך מזה קולא בדאוריי'. דלפעמי' מנהגא להחמיר אף בדבר שאין לו טעם מובן (כ"כ). ובשגם שכבר נתבאר מגמ' פ"ק דביצה גבי קינה של תרנגולין שלפעמי' גם בדבר שודאי נרגש בלי עיון כ"כ אמרי' ג"כ אימור לא בדק יפה כו'. ובפרט כשעיקר המנהג בכלל יש לו טעם נכון כמו בנ"ד בבדיקת דרוס' ונפילה יש לו טעם כנ"ל וגם בחשש נקב אף באבר א' יש לו טעם דאף אי נאמר דלהכיר במראה אודם א"צ עיון אף במשהו מ"מ יש לומר דנקב שאני כנ"ל. אף אי נימא דמנהגא הוא להחמיר גם בחשש דרוס' אפי' באבר א' ושבזה אין טעם כנ"ל אין הדבר קשה כ"כ וכעין לא פלוג כו' (ובפרט שאין כאן כ"א משמעות דברי הפ"ת ופ"מ ואינו מוכרח וכנ"ל וקשה להעמיד יסוד ע"ז). וע' תוי"ק סס"י נ"ח דאף במקום א' ודבר שא"צ בקיאות כ"כ כמו בנשברה השדרה וצריך לבדוק אם נפסק החוט לא סמכי' אבדיקתנו לבה"ג ע"ש. וכן משמע מדברי הש"ך ססי' ל"ב ע"ש דמשמע דקאי אהיכא דאין שם כ"א חשש פסיקת החוט. שהרי קאי אדברי הטור שהעתיק בראש דבריו ע"ז וכן ראיתי שתופס דבריו בס' בנ"א אות י"ב וכן משמע לי מדברי הת"ש שכוונתו לפרש כן דברי הש"ך ג"כ (דמיירי בנפלה מפחות מגובה י"ט) שהרי התחיל שמהפר"ח משמע דס"ל שהש"ך מיירי בנפילה דסי' נ"ח כו' משמע דלמסקנתו ז"א. (אלא שבפ"מ מבואר שאינו מפרש כן). אע"ג שמדברי הש"ך סי' נ"ז סקל"ג הנ"ל מבואר דדבר שא"צ בקיאות כמו בקנה עב גם אנו בקיאין. יש לומר דאין הכל שוה ודוקא כעין התם נקב רחב א"צ בקיאות כלל משא"כ פסיקת החוט אולי נצרך קצת בקיאות. וא"כ אף אי בחשש דריס' באבר א' לא סמכינן אבדיקתנו אין להוכיח מזה פ"א שהוא דומ' לכעין הכרת פסיקת החוט. ולהכרה והרגשה כזו ודאי דא"צ עיון גדול. ולהט"ז סי' ל"ב סק"ד ומוח"ז אבינו ז"ל שם (סק"ח) ושאר אחרוני' דס"ל דבבדיקת פסיקת החוט סמכי' אבדיקתנו. יש לומר דגם בבדיקת חשש דרוס' באבר א' ס"ל דסמכי' (ודברי רמ"א דסי' ל"ג ס"ו יפורש בסתם דרוס' ומשום בדיקת כל החלל וכנ"ל שכן נראה שמפרש מוח"ז רבינו ז"ל). ולא נשאר להוכיח ולהביא ראי' ודוגמא לנ"ד כ"א (כמו) מהפ"מ דבבדיקת פסיקת החוט וכה"ג ס"ל דסמכי' אבדיקתנו (מאחר שמפרש גם דברי הש"ך דססי' ל"ב דס"ל כן). ועכ"ז בחשש דריס' באבר א' יש להוכיח ממשמעות דבריו (סי' ל"ג סקי"ב) דגם זולת הסברא דזיהרא קליש כו'. לא עדיף מנקב כו' כנ"ל. וקשה להעמיד יסוד ע"ז ובפרט מחומרא דמנהגא לקולא בדאוריי' כו' כנ"ל:

ה והנה בגוף סברת כת"ר דבבדיקה קלה ונחוצה לא תורגש טיפה כחרדל. לכאורה יש ראי' לסתור. מהא דאי' בנדה (ה.) דעד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה דמתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין כו'. ולמה לא אמרו מתוך שמהומה יש לחוש לטיפה כחרדל שלא תרגיש עינה בזה. ובפרט לפ"ד החולקים על הראב"ד וס"ל דגם לבעלה בעי' בדיקת חורין. אלא הפי' הוא שאנו חוששין שמא מתוך שמהומה עשתה שלא כהוגן בפשיע'. ולא הכניסה לחורין כו' כמ"ש בחידושי רמב"ן ורשב"א וזה ודאי דוחק גדול וחששא רחוקה. ואם אית'. ודאי לא הי' צריך לכך. אלא הוי לי' למימר בפשיטות מתוך שמהומה שמא ראת' טיפה כחרדל ולא הרגישה. וביותר קשה מדברי המקשן דפרכי' וכי מהומה לבית' מאי הוי ואם אית'. הרי יש כאן חששא פשיט' לטיפה כחרדל אולי נשמט מעינה למיעוטו. אלא ודאי דסברת המקשן ע"כ הי' דמשום מהירות הבדיקה אין לחוש כלל לשלא תרגיש בטיפה כחרדל. והרי בזה לא נסתר מדברי התרצן. ואדרבה מדהשיב חששא אחרת מכלל דבחששא הנ"ל לא נד מסברת המקשן דאין לחוש. וכן משמע (קצת) מהא דתבעוה לינשא שבסי' קצ"ב והא דהכונס בתולה שבסי' קצ"ג. שלמדו הפוסקי' מדאיתמר סתמא בגמ' דאף בדיקה לא מהני ופירשו הטעם שמא ממיעוטו נאבד או חפוהו ש"ז. ולא אישתמיט בשום מקום להזכיר טעם שמא לא דקדקה לעיין היטב בעד ונשמט מעינה למיעוטו. ובפרט לפמ"ש הט"ז (בקצ"ג סק"ג) דחשש נאבד לא שייך כ"א גבי תבעוה לינשא שהולכת אנה ואנה כו'. א"כ אם אירע שישבה בעת שנתפייס' ובדקה א"ע תיכף ולא מצא' אין שום טעם לחוש. וצריך לומר שמשום לא פלוג אתינן עלה (וכעין שכתבו התוס' ריש נדה ד' ג' בדו"ה מרגשת. דלא פלוג בין שוכבת אפרקיד אם לאו כו'). והוא דוחק. משא"כ החשש שמא לא עיינה היטב כו' הי' שייך גם בכה"ג. ואין לומר דבכה"ג להט"ז באמת א"צ לישב ז"נ. דודאי לא משמע כן מסתימת דברי הגמ' וכל הפוסקי' דמשמע דבכל גווני אין לה תקנה אלא צריכה לישב ז"נ (וכנ"ל). וכן משמע מההיא דרב כי איקלע לדרדשיר הוי מכריז כו' דפרכי' והא' רבא תבעוה כו' (יבמות לז:). ואי ביושבת מהני בדיקה. מאי קשה דילמא הוי מכריז ומהדר שיהי' בכה"ג כו'. וגם אי הוי דינא הכי ג"כ הי' קשה למה לא ניחוש ג"כ לחששא הנ"ל שלא דקדקה כו'). אלא ודאי משמע דכל שבודקת לכוונת איסור והיתר שוב אין לחוש כלל לשלא הרגישה בדם מועט שבו. משום דא"צ לזה עיון ודקדוק היטב כו'. ע"כ הוצרכו לטעמא דנאבד כו' ולפ"ד הט"ז דלא שייך חשש נאבד ביושבת. ההכרח לומר דגזרו בזה משום לא פלוג (אך באמת דברי הט"ז צ"ע שבדברי הרא"ש ורשב"א ור"ן באמת מבואר גם בההיא דבתולה חששא דנאבד ג"כ. והטוש"ע שהזכירו בזה רק חששא דחפהו ש"ז הוא משום דזה מצוי יותר. משא"כ בתבעוה לא שייך זה). ולכאורה הי' נרא' אולי באמת מ"ש הטוש"ע ברס"י קצ"ב שמא ראת' טיפה כחרדל ולא הרגישה כוונתם לחששא הנ"ל היינו שלא הרגיש עינה במראית הדם למיעוטו. אבל זה אינו דלשון זה לקוח מדברי הרמב"ם ורא"ש והם לא קאי כלל אמה דלא מהני בדיקה ע"ש שלא הזכירו זה כלל. אלא קאי אעיקרא דדינא והאי שלא הרגישה שכתבו הכוונה הרגשת הדם מהמקור וכוונתם ליתן טעם לעיקר הדין למה גזרו כלל בתבעוה (גם בלא בדיקה) ולא נאמר דמדלא ארגשה כו' (דאשה מרגשת כו' כדאי' בריש נדה ד' ג'). (וגם לחוש דילמא ארגשה ולאו אדעת' לא שייך בזמן מועט כמ"ש התוס' רפ"ח). ע"ז כתב דחששו שמא מחמת חימוד ראתה טיפה כו' ולא הרגישה. ויש לומר בזה ג' פנים. א' דטעם החימוד מועיל לב' דברים א' דמש"ה יש חששא לעיקר הראי' והב' דמש"ה לא הרגישה היינו מטרדת החימוד יש לומר הרגישה ולאו אדעת' (גם בשעה מועטת). ונרא' דזהו פי' דברי ראבי"ה שבתשוב' מיימוני הובא ב"י במ"ש שמא מחמת חימוד ראתה כו' ולאו אדעת' ע"ש. אלא שלפ"ז יש כאן חששא דאוריי' ולא משמע כן מדברי המ"מ (פי"א מה' א"ב ה"י שם) שכתב שמה"ת מותרת גמורה היא שאפי' בראי' שראתה כל שלא הרגישה כו'. ולפי הנ"ל הרי חיישינן שראת' בהרגשה אלא דלאו אדעת'. והב' דטיפ' כחרדל הוא טעם וסיבה לשלא הרגישה. ולפ"ז נשמע מכאן דטיפ' כחרדל אין דרכו לבוא בהרגשה. (וצ"ע בפוסקי'. שוב מצאתי מזה בס"ט סי' ק"ץ סקס"ז (ד' כח.) ע"ש מ"ש בשם הפריש' דסי' קצ"ב). והג' (והוא העיקר לכאו') דהא דאמרי' אשה מרגשת כו' היינו עפ"י הרוב. וכאן חששו למיעוט' שראתה ולא הרגישה (וטיפ' כחרדל שנקטו אורחא דמילתא). ויש לעיין בפוסקי' בדיני הרגשה ואכ"מ. וא"כ גם הטוש"ע אף שכתב לשון זה שמא כו' אחר שכתב ואפי' בדקה כו'. מ"מ טעם זה חוזר למעלה אעיקרא דדינא כו' ע"ד הנ"ל. אבל הטעם זה שבדיקה לא מהני הוא מחששא דנאבד כמ"ש הרשב"א ור"ן. וביותר מפורש בדברי רשב"א ע"ש בת"ה (דקס"ו) שבתחי' כתב אעיקר הדין שמא כו' ראתה ואפי' לא הרגישה (פי' מ"מ חיישינן למיעוט' בהא כנ"ל בפ' הג) ואח"כ כתב אפי' בדקה כו' שמא ראתה טיפ' כחרדל ונאבדה עכ"ל. מבואר ככל הנ"ל. ועכ"פ לפ"ז משמע דלשמא לא הרגישה במרא' הדם שבעד למיעוטו לא שייך לחוש שא"צ לזה עיון גדול וכנ"ל:

ו ובר מכל דין נלפע"ד דאף אם נוכל להוכיח מכאן (או ממק"א). דהבדיקה להכיר בשינוי מראה אודם משהו. בעי' עיון יפה דוקא. מ"מ זה אינו כ"א להחשיבו כודאי. דאם בעיון יפה לא מצא. הוחזק דודאי ליכא. משא"כ בלי עיון כ"כ אינו ודאי גמור דיש להסתפק אולי נשמטה מעינו לדקותה. אבל מ"מ רגלים לדבר איכא דיש לומר ג"כ דהא דלא חזי לה משום דליתא. ולא דמי ללא בדקה כלל עכ"פ כו'. וכן משמע מלשון הפ"ת שם בסי' ל"ג סק"ח ע"ש שכתב שמשכחת לי' דהוי קטן (ומש"ש נקב קטן נרא' דט"ס הוא ע"ש) כ"כ שנשמט ממראי' העין. משמע דעכ"פ רחוק הוא אלא דמ"מ משכחת לה (לפעמי') כו'. אשר ע"כ יש מקום למנהג להחמיר שלא לסמוך אבדיקתנו בזה. אבל לומר דהרי זה כלא בדקה לגמרי (כדרך שכתב מוח"ז רבינו ז"ל בבדיקת הסכין כו' כנ"ל) זו מנלן. וגם החוש (כמדומ') יעיד ע"ז דאין זה כלא בדק ממש. דעכ"פ נרא' ודאי דלפעמי' גם בעיון קל ימצא גם נקודה דקה. (משא"כ בבדיקת סכין). וא"כ כשלא מצא נתוסף ספק עכ"פ מצד הבדיקה ג"כ (והרי זה כס"ס להחמיר כו') ולכן בנ"ד כבר יש מקום עכ"פ להחמיר בבדיקת עראי יותר מעד שלא בדק כלל. והיינו דבאינו בדוק כלל (אף שהי' מקום צנוע כו') הרי זה ספק שקול (לענין מאכולת בפחות מכגריס). משא"כ כשבדקה העד אף דרך עראי שוב אין הספק שקול עכ"פ. עוד יש לעיין לפ"מ ששמעתי שכעת מצניעי' העדים בכיס. דגם מאכולת לא שכיחי שם כלל. א"כ גם באינו בדיק כלל יש לומר דטמאה משום כתם עכ"פ גם בפחות מכגריס. אמנם לפ"ז לכאור' אין מקום כ"א להיות טמאה משום כתם מדרבנן. אבל מדאוריי' לא עדיף מכגריס ועוד בעד שאינו בדוק דודאי לא שכיח שעברה בשוק של טבחי' ולאו אדעתי' ועכ"ז תלינן משום דאין מוציאין האשה מחזקתה כל שנולד הספק קודם שבדקה א"ע כו' ע' בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סי' ק"ץ סקע"א ובקו"א דסי' קפ"ז סקכ"ב. וא"כ ה"ה בנ"ד אחר שאנו אומרי' שלענין משהו אינו ודאי גמור שלא הי' על העד מקודם שבדקה א"ע אין להוציא האשה מחזקתה כו' ולכאורה עלה ע"ד לומר דלא דמי עפ"י מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שם בקו"א דסי' קפ"ז סקל"ג (ד' מ"ג ג') לחלק בין הא דאמרי' דילמא עברה ולאו אדעת' דאף דלא שכיח מ"מ לא חשיב רובא דאדרבה דמים שבשוק של טבחי' רבים מדמי המקור משא"כ במאכולת שתחת הכר (יש לומר) שדמי המקור רבים מהם ורובא עדיף מחזקה כו'. אבל זה אינו לכאור' דהתם בעד הבדוק שהניחתו תחת הכר הא דמחלקינן בין כגריס לפחות הרי הוא מצד שלענין שוק של טבחי' ה"ה כבדוק בודאי. אף גם לענין פחות מכגריס. אלא שבפחות מכגריס יש להסתפק במאכולת בלבד כו'. משא"כ בנ"ד הא דמחלקינן בין משהו ליותר הרי הוא מצד דבמשהו יש לומר שנשמט ממראית העין כו' וא"כ ממילא חל הספק בזה גם אשוק של טבחי' שהם רבים מדמי המקור. ושוב לא מהני מה שאין הספק שקול כנ"ל. דאין להוציא האשה מחזקתה כמו בכגריס ועוד בעד שאינו בדוק כו' כנ"ל. אך מ"מ עדיין יש לומר מאחר דלענין מאכולת דמי המקור מרובים. ואין לנו להקל כ"א מצד שנתלה בשוק של טבחי'. ובזה הרי יש כאן ב' צדדי' להחמיר. חדא דעברה ולאו אדעת' לא שכיח ועוד מצד שבדקה העד מעט עכ"פ דשוב אין הספק שקול מצד עצמ' לפי הנ"ל. ולא דמי לכגריס ועוד בעד שאינו בדוק כלל. דאין כ"א סברא א' להחמיר דעברה ולאו אדעת' לא שכיח וזה לחוד לא מהני נגד חזקת האשה. משא"כ בנ"ד שנתוסף עוד סברא מצד הבדיקה כו'. (וע' ש"ך סקמ"ה כה"ג לקולא לרבי דס"ל בעד שאינו בדוק טמא' נדה מ"מ בטחתו בירכה דאיכא ב' צדדי' לקולא מודה דטהורה מדאוריי' אף שאינו ס"ס גמור כו' ע"ש. וה"ה בנ"ד להיפוך יש לומר ג"כ דלא דמי סברא א' לב' סבר ת וצדדי' אף שאינו ס"ם גמור כו' וכעין תרתי לריעותא דריש נדה). גם לפ"מ שהטעים מוח"ז רבינו ז"ל שם בקו"א דסי' קפ"ז (ד' מ"ג ג') דמש"ה הא דלא שכיח שעברה בו בשוק של טבחי' (ולאו אדעת'). לא חשיב רובא. הוא משום דהוה כמו רוב התלוי במעשה. א"כ בלא"ה לא שייך זה בנ"ד. ויש לומר דהא דמצד הבדיקה אנו אומרי' דשוב אין הספק שקול והרי זה כהצד דלאיסורא שכיח טפי חשיב שפיר רובא לאיסורא. ורובא עדיף מחזקה. (אלא שכעת לא זכיתי להבין דברי מוח"ז רבינו ז"ל בזה איך הא דעל הרוב לא עברה דומ' לרוב התלוי במעשה. דרפ"ג דבכורות. אדרבה הרי הכא המיעוט תלוי במעשה. והריב היא בשב וא"ת משא"כ התם להיפוך. וע' רשב"א ור"ן פ"ק דחולין (ר"ד י"ב) במסקנא דסוגי' דחזקה ורובא כתב הנ"מ היכא דרובא ומיעוט' תרווייהו תלי במעשה או תרווייהו לא תלי וכ"ש היכא דמיעוט' תלי ורובא לא תלי. אבל היכא דרובא ת"י כו'. הרי בהדיא דכשהמיעוט תלוי במעשה כ"ש נמי הוא דאזלינן בתר רובא. והרי הא דעל הרוב לא עברה היינו נמי כה"ג וצע"ג לכאור'. ויש לעיין בפ"ב דקדושין גבי סבלונות במלחמו' ורשב"א וריטב"א שכתבו לחלק בין רובא בטבע וחיוב לרוב שתלוי בדעת ורצון ומנהג כו'. וע' בקו"א דמוח"ז רבינו ז"ל שם (דמ"א ע"ב) בהג"ה. אך לפ"ז באמת צ"ע מד' רשב"א ור"ן דפ"ק דחולין הנ"ל דלכאו' כל דתלי במעשה שוב לא תלי בטבע אלא בבחירה. והרי גבי סבלונות משמע דגם כשהמיעוט תלי במעשה והרוב לא תלי כהא דרובא מסבלי' קודם הקידושין כו' ע"ש ג"כ ל"ח הרוב. אך אולי התם חיישי' למיעוט' כו' לחומרא בעלמא (בא"א) ע"ש משא"כ כשהרוב תלי במעשה אולי לא אזלי' בתרי' כלל (מדאוריית') וצ"ע אלא שאכ"מ. וגם בגוף ענין אי מצוי הוי כרוב יש לעיין בכמ' דוכת' ואין פנאי כעת):

ז אמנם הנה עדיין יש לקיים כעין סברת כת"ר. מצד אחר (קצת). והוא דמאחר דלפי דעתה עכ"פ. לא הי' בכח ראייתה בעת שבדקה את העד כדי להכיר ולהרגיש במשהו. א"כ אף אם אנו נאמר שהיא טועית בכך. ושבאמת הי' בכח הראי' ההיא להרגיש גם במשהו. מ"מ הרי איהי לא כיוונה לכך. מאחר שלפי דעתה לא הי' זה בכח הראי' ההיא כלל. ובלי כוונה כבר נתבאר לעיל שמלשון התוס' בתירוץ ב' דנדה (נו:) וב"מ (כו.) מהא דהוצרכו להא דכשעורה וכעדשה. משמע דאף הבודק ומחפש אחר איזה דבר בכוונה. לא ימצא דבר אחר הקטן ממנו שלא כיוון אליו. וא"כ ה"נ אף שבדקה העד לכוונת או"ה. מ"מ מאחר דמדבריה נשמע שלא הי' כוונתה כ"א אכתם גדול כו'. לא היתה מרגשת במשהו. שלא כיוונה אליו. אבל עכ"ז קשה להעמיד יסוד על דקדוק לשון התוס' הנאמר אגב אורחא. ואולי לא כתבו הא דכשעורה וכעדשה כ"א לרווחא דמילתא. ולחזק הסברא יותר. אבל לדינא גם אם הי' שיעור השרצים גדול ג"כ הי' כבדוק גם למעות אף למטבעות קטנים (או אולי היו מסתפקי' בכך עכ"פ):

ולכאורה עלה ע"ד דאין אנו צריכי' בזה לדקדוק לשון התוס' הנ"ל. דכל שלא בכוונה ה"ה בכלל הא דקימ"ל (בשבועו' ל"ד: ובכמ' דוכת') כל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש עביד לה ולאו אדעתי'. ואין עיקר הכוונה ששוכח. אלא שגם בשעת מעשה אינו מרגיש (וע"כ שוכח). וכדאי' בחולין (ד' ט) גבי טבח שאינו יודע ה' שחיטה. זמנין דשהי ודריס ולא ידע והאי לא ידע פירש הרא"ש והר"ן שלא הרגיש כו' דכל מילתא דלא רמיא כו'. ולכן אפי' אמר ברי לי שלא שהיתי לא מהני דכל מילת' דלא רמיא כו' והכי קימ"ל ביו"ד סי' א' ס"ג (דלא כרש"י). ועי"ש בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סקכ"ד). א"כ משמע דכל שלא בכוונה אפי' מעשה גמור אינו מרגיש גם בשעת מעשה. וה"ה (וכ"ש בנ"ד) אם לא כיוונה לראות משהו. ממילא אינו נרגש לה כלל. (ומ"מ אינו כ"א ספק כלומר דלפעמי' אינו מרגיש כו'. ע' ט"ז סי' ט"ז סקי"ג וכבר נתבאר דלפ"ז עכ"פ לא דמי לעד שאינו בדוק כו'). אבל לאו מילתא היא. דזה אינו כ"א בדבר שאין לו להאדם שום נ"מ בזה וכלשון דאי' בסנהדרין (כ"ט:) מילי דכדי לא דכירי כו' וכמו בההיא דטבח שאינו יודע ה' שחיט' אין לו שום נ"מ אם שהה ודריס. וכן בההיא דשבועו' ובכמ' דוכת' דאמרי' מילתא דלא רמיא כו' הכוונה בכה"ג אז אמרי' דאף שעושה ורואה אינו מרגיש גם בשעת מעשה וכאילו אינו יודע. אבל בנ"ד מאחר שודאי כל אשה יודעת הדין שמטמא' בכ"ש. אף אם לא כיוונה בעת שבדקה העד לעיין אם יש בו דם כ"ש, (מצד שסברה דודאי ליכא או מאיזה סיבה שיהי') מ"מ ודאי אם היתה רואה שיש בו דם משהו. ודאי הית' מרגשת בו. והיתה מניחה מלבדוק בעד זה. כיון שידעה שיש לה נ"מ בזה. אבל לפי משמעות הדקדוק מדברי התוס' הנ"ל שפיר יש ראי' גם לנ"ד. שהרי התם גבי מעות ג"כ לא שייך לומר מצד העדר הכוונה לזה. שהוא מילתא דלא רמיא כו'. שהרי מעות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ובודאי אם רואה מרגיש ומתפעל והי' נוטלו. אלא שסברת התוס' ולפי הנ"ל) ע"כ הוא. דכשאדם בודק ומחפש אחר דבר הגדול בכמות. אינו מצמצם עצם כח הראות כ"כ עד כדי שתקלוט העין דבר הקטן אלא מדלג ואינו רואה אותו כלל. וא"כ גם בנ"ד שייך לומר כן. לפי ההנחה הנ"ל דמדבריה נשמע עכ"פ שלא כיוונה לבדוק אחר משהו. א"כ לא צמצמה כח הראות שלה כ"כ עד כדי להכיר ולראות במשהו כלל. (אף אם באמת מצד ענין אופן הראי' ומהירתה הי' ניתן רשות לעין לראות ולהכיר בזה מ"מ מצד (טעותה שמזה נלמד כו') שלא היתה כוונתה לכך. שוב ממילא אין העין קולט כו'). ולפי"ז לכאור' גם מה שנת"ל שיש סברא להחמיר מצד שניתן לשיעורין כו' וגם מצד נאמנות האשה בדבר התלוי בשיקול הדעת כזה שפורח באויר כו' כנ"ל יש לומר דלא שייך בכה"ג. דלא אתינן עלה כ"א מצד העדר הכוונה. רק שמדבריה עכ"פ ניקח ראי' על כוונת' וא"כ הוא מילתא דפסיקא כו'. אך מלבד שכבר נתבאר שקשה להעמיד יסוד על דקדוק לשון התוס' בלחוד (להקל בדאוריי') אלא שיש לומר ג"כ דלא דמי. כי ההנחה הנ"ל שבנ"ד הרי זה כלא כיוונה לכך עכ"פ. אינו ברורה כ"כ. דיש לומר מאחר שודאי יודעת הדין שאין חילוק בין כתם גדול למשהו. ואין שום טעם לשתהי' מכוונת לבדוק העד מכתם גדול ולא ממשהו. סתמא דמילתא כשפה העד לראות בו לכוונת או"ה (כדי לידע אם תמצא אח"כ כתם שהוא מגופ'). ממילא נכלל בכוונה זו גם לענין משהו (בסתימות. עם שלא הי' בדעתה בפירוש ע"ז. וגם כל אשה הבודקת העד אולי אין בדעתה בפירוש ע"ז רק שנכלל בסתמא כו'). וא"כ הרי בדיקת אשה זו שוה לכל בדיקת העד לענין הכוונה. אלא שמחמת איזה אונס וכה"ג מיהרה בזה ולא שהתה עליו לעיין היטב כ"כ. ומחמת זה לבד לא נגרע חזקת הבדיקה אחר שאנו אומרי' שניתן רשות לעין לראות ולתפוס הכל מיד. ומה שהיא שופטת בדעתה שלא הי' בכח הראי' ההיא להכיר במשהו. לא מפיה אנו חיים. שהיא שופטת כן מצד מהירות הבדיק'. והיא טועית בכך. אבל אין ראי' מזה שהי' שינוי בכוונתה מתחילה. שלא כיוונה כ"א אכתם גדול. מאחר שאין שום טעם בזה. (ואי משום דלא שכיחי. אדרבה כתם גדול יותר לא שכיח. כנודע מדין עד הבינוני שהוא סתם עד קודם שנבדק. שבפחות מכגריס טהורה דתלינן במאכולת דשכיחי משא"כ ביותר. דעברה בשוק טל טבחי' לא שכיח). אלא ודאי מתחילה כיוונה דרך סתימות על הכל כדרך כל בדיקת העד כו'. משא"כ בההיא דהתוס'. הרי על אודות מציאות מעות ודאי לא עלה ע"ד כלל ולכאור' עדיין יש להתיישב בזה. איך אפשר לומר שהי' בכוונתה גם אכ"ש (אף בדרך כללות וסתימות). אחר שלפי דעתה לא הי' זה בכח הראי' ההיא. ואי משום דאין טעם לחלק בין כ"ש ליותר. יש לומר שמתוך איזה אונס גמור וכה"ג שלא הי' לה פנאי לשהות ולהאריך כ"כ. הסכימה לעשות מה שביכולתה. היינו לראות אם נקי מכתם גדול שא"צ לזה שיהוי זמן. ולהניח מה שא"א לה היינו לדקדק ולעיין אחר משהו. שזה צריך שיהוי ואריכות זמן לפי דעתה. עם שאין טעם לחלק ביניהם כלל. ולא דנה אפשר משא"א כו'. גם (א"נ) יש לומר (ג"כ עוד) שמתוך האונס כה"ג הקילה לגמרי בבדיקת העד לסמוך על הרוב שהוא נקי מכל (וכפי שהבנתי ממנה בנדון שלנו שבאמת אינה מחזקת זה לחיוב גמור). ומה שפתחה וראתה בו הי' דרך אגב (וכמעט כמתעסק בעלמ') וא"כ יש לומר דהרי זה כבלי כוונה כלל. ואע"ג דכבר נתבאר דבכה"ג שהדבר בעצמו יש בו נ"מ. אף בלי כוונה לגמרי אין לבוא ע"ז מכח מילתא דלא רמיא עלי' כו' מ"מ עכ"פ מדברי התוס' הנ"ל שמשמע שאף הבודק לדבר גדול הכמות לא יראה כלל דבר הקטן שאינו מצמצם את עינו כ"כ). ה"ה או כ"ש בלי כוונה גמורה כלל אינו מצמצם עינו ולא יראה וימצא משהו. ומ"מ כ"ז איננו שוה לי. דסברא הנ"ל שדנה דין חלוקה בדעתה לבדוק אחר כתם גדול ולא קטן. אינו מתקבל כלל שיהי' כן בדעתה אז בפירוש כו'. וסברא הב' לומר דהרי זה כלא בכוונה כלל א"א שהרי אינה אומרת כן אלא שפתחה העד לראות בו משמע בכוונה עכ"פ. ואם שזה כוונה קלה (שלא היתה מחזקת זה לחיוב כו'). עכ"פ לא דמי לההיא דהתוס' דהתם לא עלה ע"ד כלל אודות מעות. משא"כ בנ"ד כוונה כל דהו מיהו הוי (ומנלן דבכה"ג לא ירגיש גם במשהו). והנלע"ד באופן בענין מהירות בדיקתה וכוונתה בא' מב' פנים. א' ע"ד הנ"ל שכוונתה מתחי' הי' בסתימות (וע"ד כל הבדיקות כו' כנ"ל). ואף שעתה עפ"י שאלת פי' אומדת בדעתה שלא הי' באותה הראי' כדי להכיר במשהו. מ"מ מתחי' לא נתנה דעתה לזה כלל. ובדקה בסתמא כו' אלא שמיהרה לפי הפנאי. והב' (והוא העיקר). שגם לפי טעותה ואומדן דעתה. אין הפי' דסוברת שהי' מהנמנע ממש באותה הראי' להכיר במשהו. אלא רק שאין זה כבדוק בודאי לענין משהו (ע"ד שנתבאר למעלה). לכן מתוך האונס פתחה וראתה בו במהירות וכוונתה אולי תמצא בו איזה דבר מה שיקלוט העין לפי העת וגם משהו נכלל בספק זה. (וממילא גם אי משום שאינה מחזקת זה לחיוב כ"כ סמכה מתוך האונס על הרוב. מ"מ כוונת הבדיקה קלה שלה הי' לצאת י"ח הנהוג ואולי גם במהירות תמצא מה). ועכ"פ מובן מכל הנ"ל דקשה לסמוך להקל ע"פ סברות אלו שהיסוד אינו כ"א עפ"י משמעות לשון התוס' כו'. וגם בזה יש לחלק ככל הנ"ל (ובקצרה כשם שאנו דנין על עיקר הבדיקה לומר שגם בבדיקה קלה במהירות וכה"ג ורגש גם במשהו. כך יש לדון ג"כ בענין הכוונה. דאף אי להרגיש במשהו בעי' כוונה לכך דוקא כמשמעות לשון התוס' הנ"ל. מ"מ כוונה קלה סגי. ולכן בנ"ד שהנראה יותר מדבריה הוא שלפי שאינה מחזקת בדיקה זו לחיוב גמור. לכן מתוך קצת אונס הקילה בה ובדקה במהירות אף שלפי דעתה אין זה בדיק' ודאית לענין משהו. הרי עיקרה באמת סמכה על הרוב. אלא שעצהי"ט לצאת י"ח הנהוג עשתה בדיקה זו. וכוונתה אולי גם במהירות יזדמן שתמצא ותרגיש באיזה לכלוך משהו ג"כ. והרי יש כאן כוונה קלה גם למשהו. וה"ה וכ"ש אם נאמר שבתחי' לא שמה על לבה שבבדיק' כזו לא תרגיש במשהו ובדקה בסתמא כו'. הרי יש כאן כוונה כללית עכ"פ גם למשהו כו'). וגם מה שלפה"נ לפי מהירות הבדיקה מסתמא לא יהבה דעתה וכוונתה היטב ובחוזק כ"כ כ"א דרך העברה כו' מ"מ כוונה כל דהו מיהו הוי. ולפמשנת"ל שמדברי הגמ' ופוסקי' גבי עד שלפני תשמיש (וכן מסי' קצ"ב וקצ"ג) משמע שבדיקה קלה סגי למשהו. הרי מזה גופ' משמע שגם כוונה קלה סגי שהרי כשמהומה לביתה יש לומר ג"כ שע"י טרדתה בזה לא יהבה דעתה וכוונתה היטב כו':

ח והנה בתשו' צ"צ סי' ס"ה איכא ויכוח בינו לבין השואל (שהוא חתנו הגר"ג בעל עה"ג ע"ש סי' ע"ט) בדין אשה שבדקה א"ע ביום ג' לנדתה לשום נקיות או לשום כוונה אחרת אי מהני בדיקה זו לספירת ז"נ אח"כ כו'. והצ"צ ס"ל דלא מהני. דכיון שלא כיוונה לחיוב ספירת ז"נ אף שהי' לה איזה כוונה (קלה) חיישינן לדילמא ראתה ולאו אדעת' או שמא לא בדקה שפיר בחורין וסדקין כו' ואפי' אומרת ברי לה שיהבה אדעת' שפיר. ושבדקה בחורין לא מהני משום דכל מילתא דלא רמיא כו' ע"ש. והאי דילמא ראתה ולאו אדעת' שכתב. לכאור' הי' נ"ל דהפי' הוא שעל שעת הבדיקה קאי וזה ודאי אין סברא כלל שאף אם הי' הרבה דם בהעד לא הרגישה בו מצד העדר הכוונה לחיובא ושיהי' זה בכלל מילתא דלא רמיא כו'. דלזה ודאי מהני איזה כוונה שיהי'. דאלא למאי בדקה כו' אלא הי' נרא' שהכוונה הוא שמא הי' משהו דם על העד. ולזה לא מהני כוונה כל דהו כ"א דוקא כוונה לחיובא כו'. ולפי"ז הי' מזה ראי' לנ"ד כו'. אך האמת שהאי דילמא ראתה כו' לא קאי כלל אשעת הבדיקה אלא הפי' הוא שמא ראתה אח"כ. בספירת ז"נ דכשיהבה אדעתה סמכי' דאילו תרא' הית' מרגשת. משא"כ כשלא יהבה אדעת' כ"כ חיישינן שלא תרגיש כשתרא' אח"כ. ע' תשוב' עה"ג שם נרא' מבואר הכוונה כן. וכ"ה בצ"צ סד"ה ויש לדמות ע"ש (דע"ח ע"ד). ולפי"ז לא שייך זה לנ"ד כלל לכאור'. אמנם עכ"ז ממרוצת דבריהם משמע דמחלקותם הוא דלבעל עה"ג כל כוונה קלה מה שתהי'. חשובה כוונה מעלי'. ולכן שוב לא חיישינן לדילמא ראתה אח"כ ולאו אדעת'. ולבעל הצ"צ כוונה קלה. לא חשיב כוונה כלל. ולכן חיישינן בזה ללאו אדעת'. ויותר מבואר זה בענין מילתא דלא רמיא עלי' לאו אדעתי' דמשמע דלבעה"ג לא אמרי' כן כ"א כשעושה דבר בלי שום כוונה לגמרי. אבל כל שעושה לשום איזה כוונה קלה כמו שהיא. שוב נקרא רמיא עלי'. ויודע ומרגיש ומידכר. ולהצ"צ לא נקרא רמיא עלי' כ"א כשמוטל עליו דרך חובה ממש. אבל בלא"ה אף שיש לו בזה איזה כוונה קלה נקרא לא רמיא עלי' ואמרי' דעביד לה ולאו אדעתי'. וכאילו לא ידע ולא הרגיש בשעת מעשה (ולכן שוכח) ולכן אפי' אומר ברי לי לא מהני כו'. וא"כ לכאור' עדיין יש ללמוד מזה גם לענין הכרת והרגשת חוש הראי' במראה דבר הקטן מאד בכמות. לפ"מ דמשמע מדברי התוס' דלעיל. דבעי' שיכוון לכך דוקא (אף אם הוא דבר שיש לו בו נ"מ גדולה כמעות או דם נדה דאם יכירנו ויקלטנו העין לא שייך לומר ע"ז דלא רמיא עלי'. אלא דמ"מ אמרי' בזה שלא יקלטנו העין כלל כל שלא יצמצם כח הראות ויכוון לכך דוקא כו' כנ"ל). שוב שייך בזה הפלוגת' הנ"ל ולסברת הצ"צ נאמר דבעי' לזה כוונה גדולה דוקא כמו דרך חובה ממש. (ואף שגבי מעות דאיירי התוס' לא שייך חובה מ"מ הוא דבר הנוגע מאד וחשיבי כוונה גדולה) אבל לשום איזה כוונה קלה (כמו בנ"ד שלפי הנראה לא החזיקה זה לחובה וסמכה על הרוב רק לצאת י"ח הנהוג כו' כנ"ל). ה"ז כלא בכוונה כלל. והגם שהנ' שבפלוגתא הנ"ל תפסו האחרונים בסי' קצ"ו כבעל עה"ג וגם בא"ח סי' תמ"ז גבי שומן וכה"ג שנתבשל קודם הפסח קי"ל כבעה"ג דהא דאם לא כיוון לזהר לשם פסח אסור אפי' אומר ברי לי שלא הי' הכלי ב"י כו'. היינו דוקא כשלא נתכווין לזה מתחילה כלל. אבל אם הי' לו שים כוונה שלא לבשל בכלי של חמץ מאיזה טעם שיהי' אף לא בגין פסח מהני כמ"ש הח"י מוח"ז רבינו ז"ל (סעיף מ"ז) מ"מ מדסיים שם הת"י (סקל"א) דאין להחמיר כ"כ בדינים אלו. משמע דוקאהתם שכל עיקרו אינו כ"א חומרא בעלמא. (ומשום דמדינא סתם כלים אינם ב"י (וגם י"א) דה"ז נ"ט בנ"ט דהתירא ע"ש ובמ"א ושו"ע רז"ל אבל היכא דמעיקר הדין בעי' כוונה להזהר משמע דהעיקר כהצ"צ (וכ"מ מדלא הביא מוח"ז רז"ל זה שם בסעי' מ"ג מ"ד דאיירי בחשש תערובות פירור חמץ ע"ש) וגם בנידון דהצ"צ לענין תליית כתם תוך ג' ימים ראשונים דקי"ל כבעה"ג היינו נמי משום דעיקר הדין אינו כ"א מחומרת האחרונים כמ"ש הס"ט בסי' קצ"ו ע"ש סס"ק ל"ג משמע דבדבר שהוא מעיקר הדין העיקר כהצ"צ. וכמו שבאמת הביא הס"ט ראי' לדבריו מהא דרש"י ומהרמ"ל דריש נדה ע"ש. ולאורה יש להביא עוד ראי' ודוגמא לסברתו מהא דבגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה וכן מתרומה לקודש כו' (ע"ש בחגיגה די"ח ב'). והיינו משום דבעי כוונה לשמירה כדאיתא שם ד"כ א' דבעי' בלבו לשומרו (דאל"כ ה"ז כמילתא דלא רמי' כו') וכוונת השמירה בשביל דבר הקל ה"ז כלא נשמר כלל לגבי דבר החמור ממנו כדפירש"י שם במתני' (י"ח ב') וכן אמרי' שם (ד"כ) לענין בגדי שבת דעביד להו שמור טפי. ואם נתחלפו לו וסבר שהן של חול חשיבא היסח הדעת וכאלו לא הי' בלבו לשומרן כלל ע"ש בפירש"י וא"כ מובן מזה שיש בענין כוונה ויהיבת הדעת מדריגות חלוקות. ולכל דבר בעי' כוונה ודעת לפ"ע חומרו. אבל כוונה לדבר הקל ממנו, ה"ז כלא נתכווין כלל. לערכו. (אף דחשוב כוונה מעלי' לגבי אותו דבר הקל ממנו. וכן בכל דבר ודבר זה למעלה מזה כו' כל כוונה קלה מערך חומרו כלא חשיבא כו') וא"כ ה"ה בנידון דהצ"צ ובכל דוכתא דבעי' כוונה ואל"כ הוי כמילתא דלא רמי' כו'. וכן נמי בהא דנ"ד דבעי כוונה להכרת משהו. הכל י"ל דלכל דבר בעי' שיכוון לפ"ע חומר אותו דבר דוקא אבל כוונה קלה מזה ה"ה כלא נתכווין כלל אך א"כ יהי' קשה על כל עיקר דין עד הבדוק דמחזקינן לי' כוודאי גמור מדאורייתא ומביא לידי קרבן (כמתניתין דאותיום) מדוע לא ניחוש ג"כ אולי טיפה זו הי' מקודם על העד ונשמט מעינה אז מצד העדר חוזק הכוונה ונתינת הדעת אז לפ"ע חוזק חומר הכוונה אחר שבדקה בו א"ע דבדיקה ההיא וודאי חמורה לה יותר מחיוב בדיקת העד קודם שבדקה בו א"ע. ולכן הכירה בטיפה זו אח"כ ולא קודם. (ומייתי חולין לעזרה) והרי לפי הנ"ל כל כוונה לגבי ערך דבר החמור ממנו כלא חשיבי כו'. גם לא ידעתי כלל אם יש שום חיוב לבדוק העד מקודם אפי' היכא דבגוף בדיקת האשה חייבות דלפה"נ לא נמצא זה בגמ' ופי'. ומדאיירי בעד הבדוק ושאינו בדוק סתמא משמע דרשות הוא. והרשב"א בתה"א הוצרך להאריך ולהוכיח דמתני' דאותיום מיירי בעד הבדוק. ולמה לא הזכיר ג"כ דמסתמא איירינן בעשתה כדינא. משמע דא"ז חיובא. ומה שנזכר בגמ' ופוסקים וטוש"ע סי' קנ"ו ס"ו שכל הבדיקות צ"ל בבגד פשתן או צמר לבן נקי כו'. לכאורה היינו רק לאפוקי שאר מראות ומלוכלך וכה"ג. והיינו סתם עד הבינוני שברשב"א שהוא בחזקת נקי כו'. וכנ"ל ב' הס"ט סי' ק"צ ס"ק ס"ז. אבל לא שיהי' חיוב לבדוק אותו ממש (מכל טיפת דם כ"ש) וע"כ סתם עד הבינוני הנ"ל נק' עד שאינו בדוק להרשב"א. אלא שראיתי במ"מ פ"ד מהא"ב הי"ח משמע בהדי' דס"ל דמ"ש הרמב"ם שם הט"ו דהעדים צ"ל של פשתן שחקים ולבנים. הכוונה שצריך לבדוק אותם ממש. שהרי פשיטא לי' שזה נק' עד הבדוק ע"ש. וצ"ע דלפענ"ד למ"כ מרשב"א וכל הפוסקים. ובפרט הרמב"ם לא הזכיר כלל נקיים רק לבנים ואיך יהי' נשמע מזה שיהיו בדוקות ממש. וגם הטעם שצ"ל לבנים (ונקיים) מבואר בפירש"י (די"ז) מפני שטיפה כחרדל ניכר בהם יותר. ואילו לשיהי' צריכים לבדוק אותם ממש לא שייך טעם זה אלא שלפ"ז צ"ל שהיא משום דחיישינן אולי תמצא אחר שתבדוק א"ע טיפה כחרדל ותתלה במאכולת דקודם. וכדין עד שאינו בדוק ואולי באמת הוא מגופה. ע"כ צריכה לבדוק העד מקודם. ולא נמצא זה בד' הגמרא והפוסקים אלא פשטות הענין מיירי הכל רק איזה מין ואיזה מראה מעלי לבדיקה. (והיינו שניכר בו טיפה יותר) אבל אין רמז לשיהי' נצרך לבדוק העד ממש מקודם. וע' לשון הגמ"י שם אות יו"ד והובא ב"י בס"ט וז"ל. נכון לבדוק בבגד נקי ולבן דנקט לאפוקי קודם ליבון כו'. ואם לא דקדקה בכך לא הפסידה מדאמרינן של בית מונבז היו מזכירין לשבח על ככה משמע דלאו חובה ועיכוב הוא עכ"ל. ובב"י הגי' ושחקים דנקט לאפוקי כו' ומ"מ לפי גירסא זו האי ואם לא דקדקה בכך שבהגמ"י ע"כ לא קאי אשחקים לבד דסמיך לי' שהרי מביא ראי' מהא דבית מונבז שלא איירי כלל בשחקים. אלא צ"ל לגירסא זו שהוא מילתא באנפי נפשה וקאי אכל מה שהזכיר הרמב"ם כמו לבנים וכה"ג (או שע"כ ט"ס בב"י וצ"ל הגי' כבהגמ"י שלפנינו) וא"כ ש"מ תרתי. חדא דאף אם יהי' הפי' ברמב"ם במ"ש לבנים הכוונה בדוקים כדמשמע מהמ"מ הכל מ"מ הרי עכ"פ אין בדבר חיוב גמור. כ"א ע"ד היותר נכון ומשובח כו'. ועוד שבאמת נשמע מהגמ"י דהפי' ברמב"ם הוא כפשוטו ולא כמשמעו מהמ"מ הנ"ל לא מיבעי' לגי' שלפנינו. הרי הדבר מפורש במ"ש ולבן דנקט (פי' הרמב"ם שבגמרא לא נמצא בפירוש לבן ע"ש) הוא לאפוקי קודם ליבון. הרי מפורש רק לענין המין כו'. אלא אף גם לגי' שבב"י מ"מ ממ"ש ואם לא דקדקה בכך לא הפסידה שכבר נתבאר שזה ע"כ קאי אלבן וכה"ג. משמע דהפי' בלבן הוא כפשיטו. דאם כמשמעות המ"מ דצריך לבודקו. (היינו שיהי' כולו לבן בלי נקודה ממראה אחרת) א"כ לא שייך ע"ז לומר שבדיעבד היינו אם לא בדקה לא הפסידה. דממ"נ אם לא תמצא כלום על העד דגם אחר שבדקה א"ע פשיטא. ואם לומר שאף אם תמצא ופחות מכגריס) אח"כ תהי' טהורה כדין עד שאינו בדוק. לא שייך ע"ז לשון לא הפסידה. דאדרבה הרויחה כו'. אך בזה יש לדחות דר"ל לא הפסידה הקולא הנמשך מזה אלא שתמוה למה צריך לראי' ע"ז הרי דין זה דעד שא"ב פחות מכגריס הוא פשוט בגמ' ופוסקים. גם באמת אי' הרמז בהא דבית מונבז (שהביא מזה הגמ"י) לומר שהיו בודקי' ממש את העד. ולפי משמעות המ"מ צ"ל שנכלל זה בעלת נקי שבד' שמואל בגמ'. אבל בהא דבית מונבז לא נזכר כ"א מילא פרהבא סתמא. וגם ברמב"ם לא נז' כלל נקי) ולכאורה ע"כ לדחוק בד' המ"מ במ"ש שם הי"ח שהרמב"ם מיירי בעד הבדוק מדנמשך אל מ"ש תחילה הט"ו בגדים אלו כו'. אין הכוונה שסובר דמ"ש בהט"ו בגדים אלו כו' לבנים כו' היינו דאתי להורות שתבדוק אותם כו' כנ"ל. אלא כוונתו דאותן בגדים הנק' עדים שבהט"ו הנ"ל. מכללא שמיעא דע"כ בבדוקים מיירי. שהרי קאי בבדיקה שאחר תשמיש. ואי מצאה דם טמאה. כמש"ש הי"ז. ומשמע וודאי דטמאה נדה ממש ואפילו עגול ובכ"ש. וזה ע"כ דוקא בעד הבדוק וכעין מה שמדייק הרשב"א דמתני' (די"ד) איירי בעד הבדוק. ועז"כ המ"מ דגם בהי"ח בעד שתחת הכר שטמאה במשוך משמע שנמשך ג"כ אל הקודם ובעד הבדוק דוקא (ולא כרז"ה) עכ"פ לפ"ז י"ל דאין שום חיוב כלל לבדוק העד מקודם (וית' עוד אי"ה) א"כ לפי הסברא הנ"ל לדעת הצ"צ ק' בכל עד הבדוק למה ע"י בדיקת העד דמקודם שהי' בכוונה קלה לא חיובית. מחזקינן כוודאי לא הי' דם. ולכשתמצא דם אח"כ תהי' טמאה ודאי. (ולהביא עי"ז חולין לעזרה כו' כנ"ל). ובאמת גם את"ל שיש חיוב בבדיקת העד מקודם. מ"מ הרי וודאי הטעם בזה כדי שלא תתלה אם תמצא אח"כ שהי' זה מקודם כדין עד שא"ב כנ"ל וא"כ כשבודקת את העד מקודם. ושוב אם תמצא אח"כ תהי' טמאה. ממילא הכוונה ויהיבת הדעת בעינן בבדיקה דקודם עכ"פ אין בו חיוב (כ"א רק מדרך עצה טובה כו') ומזה הטעם לפי המדומה לי גם כל הנשים אינן בודקות העד מקודם בענין כ"כ כי מחזיקים העד לבדוק (ע"מ בדיקה זו) ובדעתם שאם ימצא אח"כ איזה מראה דם תהיה טמאה. ואם כן שוב אין הדקדוק והענין בבדיקת העד כ"א מדרך עצה טובה. וא"כ לפי הסברא הנ"ל בהצמח צדק עדיין יש מקום בכל בדיקת העד דקודם שלא להחזיקו כוודאי נגד חומר הבדיקה דאח"כ כו'. לכן נלפענ"ד דע"כ סברא זו ליתא דאין חילוק מדריגות בענין כוונה. לדיני או"ה. וכל כוונה אפי' קלה כמו שהיא חשיבא ומועלת. גם לענין דבר החמור כו'. ומההיא דבגדי פרושי' הנ"ל אין ראי' דהתם רק מעלות מד"ס הן כדפירש"י במתני' שם. ונרא' דז"א כ"א בטהרות וקדשים. (דמעלה עשו בקדשים כו') אבל בשאר איסורי' לפה"נ לא מצינו בכה"ג שיהי' כוונה ושמירה לדבר הקל כלא חשיבא לענין דבר החמור ממנו. והשוחט להאכיל לעכו"ם או לכלבים וכה"ג לפה"נ פשוט שמותר לאכילת ישראל כדמשמע פשט מתני' דהשוחט לכותי פי"ב דחולין (ל"ח ב') עיין ר"ן שם ואחרונים. וכן השוחט וצריך לדם. (וה"ה לעכו"ם וכלבים עיין שמ"ח סכ"ח) חייב לכסות (שם בחולין דפ"ה ב') והיינו משום דראוי' לאכילה אם ירצה כמ"ש המעי"ט ע"ש. ומשה"נ מברך על השחיטה כששוחט לעכו"ם וכלבים. כמ"ש השמ"ח רסי' י"ט שאם ימלך יאכל ממנה ע"ש. (וע' עוד סי' ס"א ס"ו וסי' ס"ג ובח"מ רנ"ט ועיין עוד במשנה פ"ז דב"ק (ע') ופרש"י דלכלבים מצי אכיל) ולמה לא ניחוש שלא נזהר בדקדוקי שחיט' כראוי ובפרט בבדיקת הסכין דוודאי צריך הרבה ישוב הדעת כו' כמ"ש הרר"י כנ"ל ואף אי אומר עתה ברי לי כו'. ה"ז כמילתא דלא רמי' כו'. אע"כ דענין מילתא דלא רמי' לא נא' אלא כשגם עתה שאומר ברי לי מוד' שמתחיל' לא כוון כלל לכך אלא שאומר שזוכר שנזדמן כן במקרה עז"נ דלא ידע ולא הרגיש ואינו זוכר כלל (עיי' שו"ע ר"ל בסי' תמ"ז סמ"ז) אבל כל שאומר עתה שכיון לבו מתחיל' לכך מאיזה טעם שיהי' אף שמתחי' לא הי' רמי' עלי' חיוב כלל לכווין בזה מ"מ חשיב' כוונ' מעלי' וזוכר ג"כ. (והא דמשמע דבשוחט לעכו"ם וכלבים לא בעי כלל שיאמר עתה שכיון מתחיל' לכך אולי משום דממילא לכתחילה ראוי לעשות בהכשר. כמבואר ממ"ש ביו"ד סי' א' ס"ה. מיהו מש"ש הת"ש דגם מי שא"י ה"ש ששחט לכלבים ומומחי' ראו אותו (במקרה) ואומר ששחט כהוגן מותר צ"ע לכאור' איך למה לא יהי' זה בכלל מילתא דלא רמי'. ולפהי"נ צ"ל שאומרים דדרך מקרה עכ"פ כיוונו לראות אם שוחט כהוגן. מאיזה שעם שהיי'.). וגם בבדיקת הסכין דוודאי צריך כוונה טובה וישוב הדעת צ"ל דמ"מ יכול זה להתקיים גם בלי חיוב חמור כו'). וכן יש לעיין בדין זרק סכין והלכה ושחטה. וכה"ג שבסי' ג' ע"ש וא"פ):

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה