אור ברסלב

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה ט

שאלה ז

מאדמו"ר הגאון ה"ר מ"מ נבג"מ מלובאוויץ

לסי פ"ג בדבר דגים הנקראים שאייטרע. שהתירו הרב מוהר"י אייזיק מהאמליע והרה"ג מוה' אליעזר לנדא. ואדמו"ר הגאון מוהרמ"ם ז"ל דעתו להחמיר ותוכן טעמו לאסור. כי קשקשת דתרגומו קילפין היינו כגלד הצפורן כמ"ש הרמב"ן בחומש. וא"כ מסמורות אלו אף שנקלפין אינו נקרא קשקשת וקליפות סתם. רק קליפות שיש להם שם לווי. ובכ"מ אמרי' ולא שם לווי. גבי כופשני צוצייני חולין ס"ב. ומה מים שאין להם שם לווי. פ"ו דמכשירין משנה ד' בר"מ ור"ש ורע"ב. ודבש דתמרים אע"ג דבתורה נקרא דבש סתם אינו מכשיר כיון שבלשון בני אדם אינו נקרא בלי שם לווי וכש"כ מסמורים הנקלפין הנ"ל בלשון בני אדם לא יהיו נקרא כקליפין הידועים. ולא דמי להדס דעץ עבות כולל ודאי גם אסא מצרא' בלי ספק. ע' ח"ץ סי' קס"א. ובקשקשת אין לומר כן דכולל ודאי גם מסמורים הנקלפים ואדרבה משמע להיפך וא"כ תפשת מועט תפשת. וע' בכורות ז' מענין דבש הגזין שיש לו שם לווי דאסור לר' יעקב אע"ג דבפסוק לא כתיב דבש ויש להביא ראיה לזה. ומהתוס' פ"ק דתולין כ"ג מענין קשקשת המסככך יערוך ערך פנתה אין סתיר' לנגד אדרבה כו' ע' גבי מסוכסכת. (וגוף הכ"י של אדמו"ר אין כעת אצלנו):

תשובה לכאורה ודאי ראוי להטות לחומרא בדאורייתא (וכדאי' בירושלמי לא ביש לי כו') בפרט בדבר שפשט לאיסור בכל ישראל. והבא להתיר עליו הראי'. לכן יותר נקל לדחות ולהטיל ספק בראיות שלו. אבל שיהי' תשובה נוצחת לאיסור שלא יהי' באפשר להשיב ע"ז מסופק אני. וגם במ"ש כ"ק יש לפקפק. א' מאן נוכח דלא נקרא קליפות סתם. ב' אף אם נקרא קליפות סאטריי' איני יודע אם כה"ג חשיב לווי. דא"כ אף אנו נאמר דקשקשת דכל דגים לא נקראו סתמא (כ"א שאלעחץ פון פיש). (ובדבש הגזין כבר נתקשה הב"י דלא שייך שם כלל ולא ענין שם לווי וצ"ל משום דנקרא שם הטמא עליו כו' כמ"ש עי' הגמ"י וכה"ג) וכן ממשקין המכשירין דילפי' ממה שפרט מים. לכאורה אין ראי' כו', ג' דכאן בקשקשת בין לפי' רמב"ן בין לפי' התוס' אינו שם העצם לומר דשמא גרים כ"א שם התואר והפעולה משמעות ענין. ולפמ"ש הח"ץ משמע דבכה"ג אין לחוש לשם לווי. ד' דלא ברירא לי אם בכל דוכת' אמרי' ולא שם לווי. ולכאורה הא דאמרי' שה ואפי' מקצת שה וכה"ג סתירה לזה ועכ"פ נראה דאין לדמות מילתא למילתא כ"א מה שאמרו חכמים (וכמ"ש התוס' גבי מקצת שה בחולין דפ"ח וכמה דוכתי. רק מתוס' סוכה די"ג לא משמע כן. אך בלא"ה דבריהם שם אינם מובנים לי דדילמא שם ג"כ לא נשתנה שמו קודם מ"ת. ולכאו' לאביי ודאי נמסר רק לחכמים שיודעים אם נשתנה קודם מ"ת. ורבא אולי לא פליג בהא). ובלא"ה ד' כת"ר צריכי' ביאור דמה נתחדש מד' רמב"ן (ולכאורה צפורן דבוקה כו') נם הרי הרמב"ן התיר אשטוריין כו'. וצ"ל שקשקשי' אחרים מצא בבדיקתו וכן צ"ל להשמש צדקה. (עוד מצאנו שכ' בזה מעט. ומסכים ג"כ להחמיר. וז"ל):

ולפה"נ עיקר יסודו. דמש"ש המק"מ (וממה שנסתפקו הקדמונים באישטוריין) נלמד דאותן הקבועים באישטוריין אינם קשקשי' כלל. והקשקשים שמצא בו הרמב"ן ע"י בדיקה במים כו' ע"כ היינו קשקשים אחרים. ואנו אין אנו בקיאים בבדיקה זו וכיוצא בה כלל. לכן אף שלא הכניס א"ע בספק שנסתפקו הקדמונים באישטוריין מאחר דסוגיין דעלמ' כהרמב"ן כו'. מ"מ דוקא אותו מין הידוע במסורות שהוא הוא הנקרא אישטוריין. אבל אחרים הדומים להם לפי ראות עינינו אין להתירם כלל (אף לרמב"ן). שהרי לעינינו אין בהם קשקשים גלוים ומאחר שאותן הבליטות לאו קשקשים נינהו). ובבדיקה אין אנו בקיאים כהרמב"ן ז"ל. שיש בה ספיקות רבות. (ומ"ש בנו של הנו"ב מה"ת סי' כ"ט על בעל שמ"צ דדבריו סותרים זא"ז ולאו רישי' סיפי' כו'. זה גרם לו שלא העתיק מ"ש דמד המק"מ נלמד כו' כנ"ל. וחושב שגם להש"צ הבדיקה דרמב"ן הי' על אותן הקבועים ובולטי' באישטוריין. ולאלו אף אנו ים לנו עינים לראות ולבחון שנקלפין ע"י השרי' כו'. גם מ"ש עלי שבעצמו סיים שכ' בלי עוין כלל כו'. ז"א כ"א שהי' מאסף כו היינו בכתב. אבל בעצמו ודאי עיין היטב כדסיים שקריתי ושנית כו' ע"ש):

ומעתה לפה"נ י"ל דגם אם יתאמת דהשאייטרע הוא הוא עצמו המין הנקרא אישטוריין. עכ"ז במקום שנהג בו איסור אין להתיר. חדא שהרי עכ"פ גם באישטוריין הרי אין לנו כ"א מה שהביא באהל מועד בשם ר"ת ורמב"ן וה"ה הביא ג"כ שיש חולקי'. ובפרט מ"ש השמ"צ בשם המהרש"א. (ולפה"נ דזה הנשאל הי' קטן א"כ הוא הוא עצמו הנקרא פורציאלייטי' לפ"מ שהביא הנ"ב בשם ס' הטבע). ועכ"פ אין כה"ג מנהג בטעות ולו יהא אלא דברים המותרים ואחרים כו' ועוד דלפי הנ"ל הרי דגים כאלו תשובים כבאים לפנינו בלי קשקשי' כלל. וא"כ ה"ז דומה לעופות שבסי' פ"ב שנאכלי' במסורו' וכה"ג ודאי אין להתיר במקום שנהגו איסור כמבואר שם:

א לבאר ענין פי' טעם כעיקר במציאות. ע' חידושי הרשב"א וריטב"א ור"ן ושאר פוסקי'. ולכאור' הי' נראה מדברי הר"ן. ומעין זה בשאר פוסקים הנ"ל. דאין ענין טעם כעיקר כ"א בשלא נתערב כלל מממשו של איסור כ"א טעמו בלבד. והגם שזה ודאי א"ל שכוונתו בשלא נתערב שום לחלוחית מהאיסור כ"א כחו וטעמו הרוחני נקלט בההיתר. ושנאמר שעד"ז הוא ענין שרה ענבים במים דפ' א"ע. שלא נפלט מהענבים שום לחלוחית כלל. וכן משמע ממ"ש הרשב"א בחידושיו ובתוה"א ד"ק ע"ב אם שרה ענבים במים ונתנו טעם גדול כאילו נתערב בו רביעית יין כו'. וכ"ה במלחמות פ' א"ע ומעין זה בריטב"א כאן. ור"ל הגם דלכאורה בכה"ג שאין ממשות כלל לא שייך כזית או רביעית (בכדי אכילת פרס) לחייב מלקות ע"ז כ' דמ"מ כשיש טעם גדול כאילו כו' ג"כ ה"ז כאכל כזית כו'. ועפ"ז הי' מקום לומר דהר"ן שלא הזכיר חילוק דין כזית בכדי אכילת פרס גבי טעם כעיקר כדרך שהזכירו לעיל גבי נתערב גופו היינו משום דלא ס"ל הסבר' הנ"ל דמצד הטעם לבד כאילו יש שם כבכא"פ והי' מלקות (אף לר"ת) דזה באמת לכאורה סבר' דחוקה. ודיינו לומר שאסור מדאוריי' כחצי שיעור. אבל לא מלקות בדבר שאין בו שום ממשות כלל כ"א טעם רוחני. אבל זה ודאי אאל"כ שהרי גם הר"ן כתב החילוק בין ר"ת לרש"י בנפלה חתיכה נבילה ופלטה כו' ונשפך כו'. הרי שבפליטת לחלוחית נמי הוי דין טעם כעיקר. (והא דלא הזכיר הר"ן דין כבכא"פ לר"ת היינו או דגם בכה"ג לא שייך כזית כיון שאין כאן כ"א כעין זיעה כו' או לפי שהוא לא הזכיר תירוץ אהא דר"י אליב' דר"ת כ"א שאין בזה כ"א עשה כו'). וכ"ה בכה"פ אלא שזה לכאורה משמע דדוקא בכה"ג דפליטה שאינו כ"א איזה לחלוחית כעין זיעה בעלמ'. אבל דבר ממשי אף כעין דבר לח ונימוח ה"ז כנתערב גופו שכ' הר"ן (ושאר פוסקי' הנ"ל) דזהו טעמו וממשו דלכ"ע דאוריי'. ולפ"ז ס"ל כמ"ש הרשב"א בשם התוס' דחלב שנבלע בבשר הוי ממשי כו'. וכמ"כ לפ"ז גם חלב נימוח הוי ממשו. ודלא כרש"י ושאר פוסקי' ושוב ראיתי שכן החליט המ"כ וגם הפ"מ בפתיח' לה"פ. ויתבאר אי"ה). אך באמת גם זה אינו. שהרי הרשב"א כ' ג"כ כלשון הר"ן דפי' טעם כעיקר כגון שלא נתערב גופו כו'. וסיים וכן פרש"י והרי רש"י כ' בהדיא כגון חלב כו'. והגם שכבר כ' הב"י דע"כ מה דסיים הרשב"א לא קאי אמ"ש בשם התוס' כ"א אעיקרא דמילתא. אבל אם גם מ"ש הרשב"א בראש דבריו כגון שלא נתערב גופו כו' ר"ל דוקא בכעין פליטה הרי גם בעיקרא דמילתא אינו כפרש"י. (ומה גם דהרשב"א כ' וכגון טיפת יין כו' דלכאורה זה ודאי לא גרע מחלב נימוח. אלא שלפע"ד ד' הרשב"א במ"ש טיפת יין כו' צ"ע ויתבאר אי"ה). ועוד דהרשב"א כ' לראי' לר"ת מדאמרי' הטמאים לאסור צירן ורוטבן. הרי דגם לדבר שיש בו ממש קורא טעמו ולא ממשו. ומיהו לזה י"ל דהיינו משום דצירן הוא ג"כ כעין זיעה דמש"ה ציר דגים הוי דרבנן וכדאי' בגמ' (צט) שאני ציר דזיעה כו' וע' לקמן דציר גרע טפי מכל טעם כעיקר כו'). אע"כ דמ"ש שלא נתערב גופו לא אתי אלא לאפוקי כעין תערובות דבר גוש שגופו נרא' וניכר גם אחר שנתערב. אבל כעין חלב נימוח שנבלע בבשר וכה"ג שפיר נקרא טעם כעיקר ואף גם כמו חלב הנבלע בבשר אף שהביא בשם התוס' דהוי כממשו איהו לא' ס"ל הכי אלא כדמשמע מראש דבריו שכ' כגון בשר כו' ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר. וז"ש הב"י דמ"ש וכן פרש"י אעיקרא דמילתא קאי ור"ל דעיקר דברי הרשב"א הם שלא כדעת התוס' (או שיש חילוק בין חלב לחלב נימוח ויתבאר אי"ה). גם הריטב"א כ' ופי' טעם כעיקר הוא כשאין בה ממשו של איסור כו' כפי' רש"י כו' כגון שנפל ממשות של איסור דכדי אכילת פרס אלא שנימוח אח"כ כו' הרי בהדיא דס"ל כפרש"י ועכ"ז כ' בראש דבריו שפי' טעם כעיקר כשאין בה ממשו כו'. ובאמת כולם נמשכו אחר דברי הרמב"ן במלחמות פ' א"ע שכ' כלל הדברים טעם כעיקר כשאין שם ממשות של איסור כגון בשר בחלב כו'. והרי מ"מ כ' הריטב"א דהיינו גם בשנפל ממשות ונימוח כנ"ל וסיים מפי חורי בשם רבו רמב"ן ז"ל. וכ"ה באמת בבדק הבית להרא"ה (רבו דריטבא) בשם רמב"ן דבתרי גווני כו' או שאין שם כלום ממשות כגון נזיר ששרה ענבים במים כו' או שנמחה שם ממשות של איסור כו' הרי אף דכולם ס"ל כרש"י דאיסור נימוח נקרא טעם כעיקר. (ונרא' דז"ש רמב"ן כגון בשר בחלב סתמא משמע דגם החלב שבבשר נקרא טכ"ע) ועכ"ז כ' כולם הלשון דפי' טעם כעיקר הוא בשאין שם ממשות אלא טעמ' בלבד. א"כ גם הר"ן אעפ"י שכ' דטעם כעיקר הוא בשלא נתערב ממשו יש לנו לומר דכוונתו ג"כ ע"ד הנ"ל אעפ"י שלא פירש בדבריו שגם בשהאיסור נימוח נכלל בזה ילמד סתום מן המפורש ואין לנו לעשות פלוגתא בחנם. בפרט שאיך לא יביא כלל דעת רש"י ורמב"ן ורשב"א וסיעתם. (אלא שלשון רמב"ן וריטב"א מתוקנים יותר שכ' בשאין שם ממשו דיש לפרשו דעתה אחר שנתערבו נימוח כו' ומשא"כ לשון ר"ן וגם לשון רשב"א שכ' בשלא נתערב גופו וממשו משמע לכאורה דקאי אשעת התערובות כו'. מ"מ אין זה דקדוק כ"כ:

ב אלא שמעתה ראוי לעיין למה ואיזה צד יקרא איסור הנימוח כחלב (יחלב) טעמו ולא ממשו. ובפרט בלשון הפוסקי' הנ"ל שכ' בשאין שם גופי או ממשי כי'. הרי יש כאן גוף ממשות חלב. ומה בין גוף קרוש וגוש לגוף נימוח ולח לכאורה הכל הוא ממשות עכ"פ וגוף איסור. אך תחילה יש לבאר במה שברשב"א נמצא קצת סתירה להנ"ל היינו מ"ש בשם התוס' דחלב בבשר יקרא ממשות כנ"ל. (וגם מ"ש דטיפת יין במים הרבה נקרא טעם כעיקר יש לעיין). דלכאור' משמע שהתוס' חולקים באמת על עיקר פי' הנ"ל. וס"ל דלא נקרא טעם כעיקר כ"א בכעין פליטת טעם בשר בחלב דוקא שהיא כעין זיעה בעלמ' כנ"ל. אבל בכעין חלב נימוח הוי ממשות. אבל באמת אא"ל כן שהרי התוס' בע"ז כ' בהדיא דחלב נימוח הוי טעם כעיקר ואינם חולקים כ"א אמ"ש רש"י חלב שנפל לתוך בשר עי"ש. וצ"ע באמת מאי החילוק ביניהם ולכאורה צ"ל שהחילוק הוא שחלב נימוח נשתנה מכמו שהי' מתחילתו ומשא"כ חלב הרי בעינו כשהי'. ושוב ראיתי בפר"ח א"ח רסי' תמ"ב תירץ כן להתוס'. אך עם היות שזה אמת שאיסור שנשתנה ונימוח יש סברא לומר שהוקל איסורי' מכמו שהי' בהווייתו אבל שיהי' זה פי' טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר לא נראה. דא"כ גם בלי תערובות נאמר שכל שנימוח יהי' תלוי בפלוגת' הטעם כעיקר. וזה ודאי אינו. וכמ"ש הרשב"א וריטב"א ור"ן בחידושיו מהא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן. וה"ה (וכ"ש) חלב נימוח וכדאמרי' המחה את החלב וגמאו חייב (פ' העוה"ר דק"כ ע"א). ולכאורה י"ל דאדרבה כיון דהא דהמחה את החלב וכן הא דצירן ולפי' מריבוי דקראי שם בגמ' א"כ חזינן דעכ"פ קילי איסורייהו וע' ברשב"א וריטב"א הנ"ל דהוי ס"ד דהיינו טעם כעיקר (והיינו שהציר הוא טעם בלא עיקר ע' ריטב"א) אלא שדחו דהיינו בעינייהו. א"כ י"ל דהפלוגת' דטעם כעיקר היינו בכה"ג וגם ע"י תערובות. וכדאשכחן בכמה דוכתי. דבכה"ג בעינן תרי קראי וכמו בפ' א"ע (מ"ג). מקצתו מניין כו' עירובו מניין כו' ע' תוס' דנזיר דל"ח רע"א:

אבל באמת מלבד שזה נראה דוחק שלפ"ז הסוגי' דטעם כעיקר סמוך אהא דהמחה את החלב וצירן ורוטבן הנ"ל כיון דלא משכחת טעם כעיקר כ"א באיסור שנמחה שנתרבה מריבוי דקראי הנ"ל. עוד זאת דהתוס' פ' כ"ה (קי"ב סע"ב) הקשו למה לי קרא דהטמאים לרבות רוטבן וקיפ' שלהן תיפוק לי' ממשרת ליתן טעם כעיקר ותירצו דאיצטרך לאשמעינן דמחוי כממש כו'. (וכ"ה בתוס' דבכורו' ד"ו ע"ב). והשתא אם איתא דהא דטעם כעיקר אינו כ"א באיסור שנמחה ונשתנה לא תירצו כלום. דהכל נשמע ממשרת. וזה ודאי דוחק גדול לומר דאילולי הריבויין הנ"ל אז הוי מוקמינן לטעם כעיקר דמשרת באיסור שלא נמחה או שלא היינו למדים כלל טעם כעיקר ממשרת אלא דרשא אחרינא דכל כה"ג ודאי ה"ל להתוס' לפרש. אלא ודאי דבאמת ענין טעם כעיקר הוא גם באיסור שלא נשתנה מכמו שהי' וכגון יין וחלב וכה"ג. ומצאתי בסה"ת סי' ס"ו שהביא ג"כ בשם מורו (מעין) דברי התוס' הללו דהטמאים לאסור רוטבן אתי לאשמעינן דמחוי כממש. וסיים וז"ל והא דקי"ל דטעם כעיקר ממשרת היינו טעם של איסור צלול כגון חלב ויי"נ וחלב מהותך דנפקא לו מנפש לרבות את השותה. ונראה דר"ל כנ"ל דהא דמחוי כממש לא הוי שמעינן לה ממשרת דהוי מוקמינן למשרת לטעם כעיקר באיסור צלול בלבד. ומ"ש ג"כ וחלב מהותך דנפקא לו מנפש כו' (אם אינו ט"ס) ע"כ ר"ל דעתה דנפ"ל מנפש דחלב מהותך ג"כ אסור ממילא גם זה בכלל טעם כעיקר כשנתערב. א"נ לפי דקאי אריבוי דהטמאים דכתיב גבי שרצים וגבי חלב הוי כתי' הנפש לרבות מיחוי חלב והטמאים לא הוי כתי' לכן כלל גם חלב מהותך כו' אלא שצ"ע דבד' ק"כ משמע דגם בלא הטמאים הי' נלמד מאינך אלא דה"א דבעי כזית כו'. ובלא"ה הרי עכ"פ עיקר הדין מפורש בסה"ת דטעם כעיקר שייך גם באיסור צלול כיין וחלב. ולפה"נ נמשך הכל למה שהתחיל לכתוב בשם מורו שהוא ר"י בעל התוס' כידוע (ובלא"ה ידוע שתרם מתרומיות מדותיו כו'). וא"כ ה"ז סותר בהדיא למ"ש הרשב"א בשם התוס' דחלב שבתוך הבשר נקרא ממשו (ואין לדחוק דמ"ש סה"ת טעם של איסור צלול כו' ר"ל טעמו של החלב ולא גוף החלב וכמו שעלה ע"ד הפר"ח לדחוק כן ברש"י עי"ש דא"כ ה"ז ג"כ כאיסור שנמחה וגרוע ממנו והדק"ל למה לי הטמאים). גם הרי באמת בסוגי' דטיפת חלב משמע בהדיא דמשום איסור החלב שבבשר נקרא טעמו ולא ממשו כמ"ש הפר"ח. ועוד בפ' ג' מינין (ל"ז) גבי שרה פתו ביין דפרכי' וכ"ת מאי למימרא כ' התוס' דאי טעם כעיקר אתי לאשמועינן בשאר איסור נמי הרי דס"ל להתוס' דיין שבפת נקרא טעם כעיקר. (אלא דלפ"ז צ"ע מ"ש שם בד"ה טעם כעיקר מנל' וא"ת דילמא לית לי' כו' וצ"ל דס"ל דקוש' הגמ' מנלי' ע"כ אשאר איסורי קאי שהרי בנזיר ודאי אית לי' מדמחייב בשרה פתו אלא דפריך אשאר איסורי' כיון שאינו נלמד מנזיר לכ"ע וע"ז הקשו שפיר דילמא לית לי' בשאר איסורי'), ויין דומה לחלב שלא נשתנה (וכן בפ' א"ע מ"ד) שפרש"י כן בד"ה מפת ויין למה ל"פ התו' כדרך דפליגי בע"ז):

ג אמנם הנה מ"ש הרשב"א בשם התוס' לפה"נ כוונתו אמ"ש התוס' בפ"ב דע"ז שם (ס"ז) ואם הגי' שלפנינו אמיתית נראה ברור שלא כיוונו כלל למ"ש הרשב"א בשמם. דז"ל ואין נראה מה שפרש"י חלב שנפל לתוך בשר דאפי' לפרש"י דטעם כעיקר לאו דאוריית' מודה בבשר בחלב דהוי דאורייתא כו' כדא' בשמעת' דטיפת חלב פ' כ"ה ועוד דהאוכל בשר בחלב אוכל ממשו של איסור כשאוכל הבשר כדאי' פ' כ"ה שם. ואם הי' הכוונה כמ"ש הרשב"א בשמם דמשום החלב שבתוך הבשר נקרא ממשו ה"ז רק מילי דסברא ומה זה שסיימו כדא' פ' כ"ה שם. ואיזה רמז יש לזה פ' כ"ה אדרבה שם אמרו סתמא דבשר בחלב הוי טעמו ולא ממשו. ובפרט שבאמת משמע שם דמשום טיפת החלב שבבשר נקרא כן וכנ"ל בשם הפר"ח. (גם הלשון שכתבו דהאוכל בשר בחלב כו' לא אתי שפיר לפ"ז אלא הל"ל דהאוכל החלב שבתוך הבשר אוכל ממשו של איסור). אלא נראה פשוט שכוונתם דבאיסור בשר בחלב האוכל הבשר (וה"ה החלב) אוכל ממשו של איסור מצד גוף הבשר שהרי שניהם הבשר והחלב נאסרים בשוה והאוכל כחצי זית בשר וחצי זית חלב חייב כדאי' בפ' כ"ה שם (ק"ח) וע"ז כיוונו במ"ש כדאי' פ' כ"ה (ומ"ש כשאוכל הבשר ה"ה כשאוכל החלב אלא לפי שקאי אחלב שנפל לתוך הבשר שבפרש"י כ' כן). ואי קשי' א"כ איך רצה אביי (וכן בפ' א"ע) ללמוד טעם כעיקר מבשר בחלב הרי שם הכל נקרא ממשו ז"א דאילולא דחשבי' טעם החלב שבבשר לעיקר לא היו נאסרים כלל ולכן שמעי' שפיר דטעם כעיקר. אבל אחר שנאסרו הכל נקרא ממשו של איסור וקושייתם לפרש"י הוא אעיקר דדינא דר' יוחנן דאמר אסור ואינו לוקה שמתחילה הקשו דבשר בחלב טעם כעיקר דאורייתא ולמה רק אסור שפי' מדרבנן. שוב הקשו דבבשר בחלב ראוי להיות אף לוקה דאחר שנאסרו הכל נקרא ממשו של איסור וכנ"ל. ולפי"ז אדרבה שמעינן מהתוס' דבשאר איסורים בכגוונא שפרש"י חלב שנפל כו' דהיינו איסור צלול מודו שנקרא טעם כעיקר. וע"כ צ"ל שהרשב"א אולי הי' לו גי' אחרת בתוס'. אבל כיון שבסה"ת בשם ר"י בעל התוס' מפורש דיין וחלב וכה"ג נקרא טעם כעיקר וכן מבואר מד' התוס' דפ' ג' מינין ודאי נראה שגי' שלנו עיקר ובפרט שכבר נתבאר שאין סברא כלל לחלק בין חלב לחלב נימוח איך יסתמו כ"כ ולחלק ביניהם בפשיטות בלי שום זכר טעם וסברא. וכ"ש בדבר שרש"י ורוב הפוסקים המסכימי' עמו ס"ל דאין חילוק כלל כנ"ל:

ד ומעתה כיון שנתבאר שלכל הפוסקים (הללו) לא לבד טעם רוחני או פליטת האיסור נקרא טעם כעיקר אלא גם חלב נימוח ואף גם חלב ויין וכה"ג. א"כ יש להבין איך ולמה יקרא זה טעמו ולא ממשו כנ"ל. וכדי שעפ"ז נוכל לעמוד על גדר מציאות טעם כעיקר ובמה יבדל טעם כעיקר וטעמו ולא ממשו דפליגי בי'. מטעמו וממשו דלכ"ע לוקין עליו וע' פר"ח שם אחר שכ' דלהתוס' יש חילוק בין חלב נימוח שאינו בעין (שנשתנה) לבין חלב ויין כו' כ' ולרש"י כל איסור שאין ממשותו בעין טעמו מיקרי עכ"ל וזה ודאי אמו שכ"ה לשון רש"י בע"ז שאין ממשו בעין. וכ"ה בכל הפוסקים שטעם כעיקר היינו כשאין האיסור בעין. אבל אינו מובן מה הגדר והכוונה בזה. דענין בעין נאמר על כמה אופנים. לפעמים אתי לאפוקי פליטתו ולפעמים לאפוקי תערובתו. ולפעמים לאפוקי נשתנה ממשו כנ"ל. אבל כאן לפי הנ"ל דגם גוף חלב ויי וכה"ג שנתערב נקרא טעם כעיקר למה לא יקרא בעין דאין מצד התערובות הרי גם טעמו וממשו דר"י היינו ע"י תערובות (וראיתי בס' מ"כ ח"א פ"ב שהקשה על פרש"י דאי טעמו וממשו כשהאיסור בעין אפילו במין במינו נמי חייב בכזית בכדי אכילת פרס כשהאיסור בעין ומכירו כו' וע"ש עוד קוש' שמשמע מדבריו שטעמו וממשו היינו במכירו וכן משמע עוד שם פ"ד עי"ש במ"ש הסברא הא' של רש"י כו' עד בעין ומכירו ואיני יודע איך שייך תערובות במכירו. וגם לומר שכל שאינו מכירו הכל נקרא טעם כעיקר ודאי קשה טובא וכמ"ש הוא ג"כ. ובפר"ח (דט"ו ב') נזכר דרך אגב אעפ"י שאינו מכירו הוי טעמו וממשו כל שהוא בעין ולא נמחה. אבל אינו מובן כ"כ תוכן הכוונה מהו בעין ומהו נמחה. ואולי תערובות יבש ביבש (שנתבשל יחד דאל"כ ה"ז דרבנן כמ"ש סי' ק"ט) כגון חתיכות דקות עד שאינו ניכר בין זה לזה (אפי' במין בשאינו מינו ע' ש"ך ק"ט סק"ח בשם הטור). דמ"מ כל חתיכה מובדל כל מקום שהוא זה נקרא בעין. ומשא"כ בתערובות לח בלח שהכל נעשה גוף אחד זהו שאין האיסור בעין. אך לפ"ז גם בדבר גוש משכחת לה שנתערב ונעשה גוף אחד (וכמו עיסה וכה"ג מב' מינים) והוי נמי טעם כעיקר ואולי זהו נכלל ג"כ בלשון נמחה שבפר"ח וצ"ע ויתבאר אי"ה לדעת הרא"ש):

ה) אמנם הנלפע"ד מדברי הפוסקים שעם היות שכבר נתבאר שכל דבר לח נקרא טעם כעיקר. היינו דוקא כשנתערב בדבר גוש ונבלע בו דוקא דאז אין האיסור בעין שהרי אינו נראה כלל וכאילו אינו. וזה נקרא טעמו ולא ממשו לפי שאין ממשו נראה (ובשרה פתו' ביין אעפ"י שמראית אדמומית היין נראה מ"מ אין הממשות נראה רק הגוון בלבד וכאילו הפת נתאדם). ומשא"כ תערובות לח בלח. הרי הממשות הוא גם מן האיסור עכ"פ ע"כ נקרא טעמו וממשו (וכמ"כ תערובות בדבר גוש כעיסה כו'). וכן משמע בהדיא מד' רמב"ן במלחמות פ' א"ע כשכתב לחלק בין טעם כעיקר לבין היתר מצטרף לאיסור כתב שכל היתר ואיסור שנתערב ממשו בין באוכלין בין במשקין כו'. הרי שתערובות משקין נקרא ממשו והרי כבר נתבאר דס"ל חלב נימוח וחלב וכה"ג נקרא טעם כעיקר אע"כ החילוק כנ"ל דמשקין במשקין היינו ממשו ולח הנבלע ביבש הוא טעם כעיקר. וכן מבואר מד' ריטב"א שכ' והיתר מצטרף כו' שיש שם ממשו מעורב ונבלל בהיתר יפה ונעשה גוף אחד כו' מובן דהיינו כמו לח בלח (או כמו עיסה כנ"ל) ובחלב נימוח נראה בהדי' דהוי טעם כעיקר אלא כנ"ל (וד' רמב"ן הנ"ל שכ' בין במשקין מקורן בגמ' דנזיר (ל"ח) כל רביעיות שבתורה כו' עי"ש בפרש"י). ואזכיר המקומות שנרא' שפי' טעם כעיקר הוא כנ"ל. בסה"ת סי' מ"ט ועתה אפרש דין דטעם כעיקר פרש"י דטעם האיסור שישנו בהיתר כו' עי"ש עד אין אסור אלא איסור שהוא בעין ולא טעם איסור נבלע במקום אחר הרי משמע כנ"ל דבעין הנאמר כאן בכ"פ אתי לאפוקי נבלע במקום אחר. והיינו שאז אינו נראה ממשו (בעין בפ"ע). ומעין זה בתוס' דע"ז חלב נימוח שנבלע לתוך הבשר וכ"ה עוד בכמה דוכתי. ובבד"ה להרא"ה (ד' ק"א סע"א) וטעם כעיקר כו' שנמחה שם ממשו של איסור. ואין מראה שלו ניכר כו'. נראה ג"כ כוונתו כנ"ל:

ו אמנם הא ודאי נראה דאא"ל שאין ענין טעם כעיקר כ"א רק בכה"ג שנבלע במקום אחר כו'. דא"כ קשה טובא. הרי כל הפוסקים כתבו שהנ"מ בפלוגת' דטעם כעיקר הוא לענין נשפך המרק כו' והרי הפליטה שנפלט מהחתיכת איסור לתוך הרוטב לא שייך לומר שנבלע לתוך המים וכמ"ש התוס' ושאר פוסקים גבי הגעלה (דק"ח ע"ב) דבמים לא שייך לומר בליעה אלא שמתערב האיסור כו'. וא"כ הרי פליטת האיסור עם הרוטב ה"ז כתערובות לח בלח ועכ"ז אמרי' שנקרא טעם כעיקר. אלא שצ"ל דהא דאמרי' דבעי' שיהי' נבלע במקום אחר דוקא היינו בשנתערב גוף האיסור כחלב נימוח וכה"ג אבל בשאין כאן כ"א פליטה בלבד אפי' אינו נבלע במקום אחר אלא נתערב המיחל הנפלט בתוך המים נקרא טעם כעיקר והיינו לפי שזה המיחל הנפלט הרי מצד עצמו אינו ממשנת גוף האיסור ונקרא מצד עצמו טעסבלא עיקר (כנ"ל בשם ריטב"א ורשב"א וע' לקמן דז"א רק בציר). אלא מ"מ כשהוא בפ"ע נתרבה מריבוי דקראי הטמאים והנפש) וכשנתערב היינו טעם כעיקר דפליגי בי'. ור"ל גם כשנתערב בדבר לח כו'. אבל חלב נימוח וחלב וכה"ג שמצד עצמו הם ממשות גוף האיסור. אלא שמצד התערובות נקרא טעם כעיקר היינו דוקא כשנבלע במקום אחר שאז מצד שאין ממשו נראה נקרא ג"כ טעמו ולא ממשו אבל לח בלח שנעשים גוף אחד שממשות שניהם נראים נקרא טעמו וממשו. וסעד לדברי ממ"ש הרא"ה בבד"ה שם ובתרי גווני הוי טעמו ולא ממשו או שאין שם כלום מממשו של איסור כגון נזיר שורה ענבים שקורין בגמ' טעמו ולא ממשו או שנמחה שם ממשו ואין מראה שלו ניכר דהא בשר בחלב מדכרינן בגמ' בטעמו ולא ממשו, ונראה דר"ל כיון דחזינן שבגמ' נקרא הא דשורה ענבים במים טעמו ולא ממשו וגם בשר בחלב והרי אינם מסוג א' שמעינן דתרי גווני איכא בטעמו ולא ממשו. א' דוגמת שורה ענבים שזה נקרא טעמו ולא ממשו מצד שאין שם כלום ממשו (וה"ה פליטת האיסור שזהו כעין גיעולי עכו"ם שנקרא ג"כ בגמ' טעמו ולא ממשו) והב' דוגמת בשר בחלב שיש שם ממשות האיסור (והיינו דס"ל שגם מצד החלב שבבשר נקרא טעמו ולא ממשו וכנ"ל). ואעפ"כ נקרא טעמו ולא ממשו מצד שאין נראה שלו ניכר. והיינו שבלוע תוך הבשר כו' כנ"ל ונראה שזהו ג"כ מ"ש ריטב"א (בשמו) ומשכחת לה כגון שנפל שם ממשו כו' אלא שנימוח אח"כ (ור"ל שנבלע ואינו נראה כו' דזה נלמד מבשר בחלב שנזכר בגמ' כנ"ל) או שלא הי' שם כלל ממשו כו' כגון נזיר כו' וכגון גיעולי עכו"ם או שנפל חתיכה כו' (היינו פליטה כו'). והיינו התרי גווני שנזכר בבד"ה (אלא שהזכיר ג"כ נפל חתיכה כו' שזה כעין גיעולי עכו"ם שבגמ'. והרא"ה לא הזכירו שזה ג"כ כגוונא דנזיר שמצד עצמו נקרא טעם בלי עיקר כנ"ל):

ז והנה לכאורה עלה ע"ד שלפי דרך זה הי' ראוי שגם חלב נימוח יהי' נקרא טעם כעיקר מצד עצמו ויהי' נכלל בסוג א' דפליטה. שהרי שניהם נתרבו רק מריבויי דקראי הטמאים (והנפש). דהיינו צירן זהו פליטה ורוטבן היינו מיחוי. אך שוב עיינתי בתוס' (קי"ב) הנ"ל ובפרט בסה"ת סי' ס"ו ונראה מבואר שהגם ששניהם נתרבו מחד קרא אבל שני עניינים הם, דציר אילולי הריבוי הוי אמינא דזיעה בעלמא (וכציר דגים דקי"ל דהוי דרבנן) ואף ממשרת לא נלמד. (וצ"ל דגרוע גם משרה ענבים דהתם עכ"פ קולט הטעם היטב וציר גם טעמא ליכא כ"כ וצל"ע) רק אחר שנתרבה לאסור צירן אפשר שאוסר בתערובות מדין טעם כעיקר כו'. אבל רוטבן גם בלא ריבוי לא גרע עכ"פ מטעם כעיקר (והיינו ממש פליטה כו'. ע' מנ"י כלל כ' סק"ד). אלא דמ"מ צריך קרא דלא נימ' אין שתי' בכלל אכילה (בזה ע' תוס' דק"ך ד"ה לרבות השותה. ויתורץ ג"כ איך לא נלמד מטעם כעיקר דשרה ענבים אלא דיין שאני דאורחי' בשתי'). (וע' ראש יוסף דר"ל לענין מלקות דטעם כעיקר אין לוקין וצ"ע דלהרבה פוסקי' לוקין ועכ"פ בכדי אכילת פרס כו' גם לשון הבריי' לאסור רוטבן לא משמע כן אגב מש"ש ספק בדליכא רוב' אי חשיב' כבעיני' בריטב"א (צ"ח ב') מפורש דכשהאיסור רוב חשיב בעיני'). וכבר נתבאר דמסה"ת משמע דר"ל דטעם כעיקר הוי מוקמינן באיסור צלול (מעיקרא) כיין וחלב כו' (דבהם העיקר בשתי'). ומש"ש וחלב מהותך כו' כבר נתבאר מה שי"ל (בדוחק). (ולכאורה הי' נראה די"ל בע"א דטעם כעיקר י"ל בשבלוע באוכל דחשיבא כאכילת האיסור שוב מצאתי בס' ח"ד סי' ק"ה סק"ב כ"כ אך מה שהחליט כן על התוס' צ"ע דלא משמע כן ד"ה וקיפה כמשי"ת בסמוך). וכן הי' נראה מד' סה"ת גופ' דס"ל דקיפה שלהן באמת א"צ קרא דאי פירמא פשיטא (וס"ל כרש"י דפירמא לא נק' אלא הקופה כו') ואי תבלין היינו טעם כעיקר, וע"כ היינו דכיון דנבלע באוכל כאוכל דמי. אך א"כ אינו מובן מ"ש והא דקי"ל דטעם כעיקר כו'. גם מתו' דמסקי דגם קיפא צריך קרא למחוי כו' ובד"ה וקיפה כתבו דהכא י"ל קיפה בין פירמא בין תבלין משמע דגם תבלין חשיב כמחוי מצד שהאיסור הבלוע מחוי א"כ ע"כ צ"ל לכאורה דטעם כעיקר באיסור צלול כמסקנת סה"ת ואפשר דסה"ת מילתא דפסיקא נקיט דבאמת נראה שדבר זה תלוי בפלוגתא שבגמרא שבת (קמ"ד קמ"ה) אי משקה הבא לאוכל כאוכל דמי לכן לא כתב דקיפה צריך קרא מצד המיחוי דבאמת קי"ל כאוכל דמי (חולב לתוך הקדירה כו'). ומ"מ סיים דהא דקי"ל טעם כעיקר באיסור צלול דא"ש לכ"ע כו'. ומעתה לפ"ז נראה דרק ציר ענין אחר הוא וגרוע מטעם כעיקר (אפי' משרה ענבי') (אלא שמ"מ אחר שנתרבה כו' כנ"ל (וריטב"א ורשב"א) שמקשה מציר לטעם כעיקר דרך כש"כ הוא כו'. ומ"מ צ"ע דמשמע דמרוטבן לא קשי' לי' גם תירוצו לכאו' אינו עולה לרוטבן דמשמע דהיינו המעורב עם מים וכן משמע בסה"ת שכתב שם וכן רוטבן שבמים מהתך השמנוני'. ואולי ריטב"א ס"ל די"ל רוטבן היינו מיחל בלי מים או שהמיחל רוב ואולי דמש"ה סיים דכשהאיסור רוב הוי בעיני'. אבל אין לומר דס"ל דרוטבן חשיב ממשו ממש דודאי לא עדיף מחלב נימוח דס"ל דהוי בכלל טעם כעיקר כנ"ל). אבל כל עניני טעם כעיקר משמע לכאורה דשוין הם. דמה דאיסור שנמחה בעי קרא שיהא חשיב' אכילה אינו ענין לענין טעם כעיקר שתלוי אי חשיב' כגוף האיסור אם לאו. ובפרט אחר שנתרבה שתי' כו'. ומ"מ הסברא מצד עצמו יכולה להתקיים בפליט' (וכש"כ שרה ענבים). מצד עצמו הרי אינם ממשות האיסור (ומ"ש בסה"ת שם דרוטבן היינו עיקר האיסור המחוי כו' ע"כ היינו רק נגד ציר כו' או די"ל בדאיכא שמנוני' מיירי כו') ולכן גם בנתערב בלח כמים הוי טעמו ולא ממשו. אבל חלב המחוי וכה"ג ודאי מצד עצמו ה"ז גוף האיסור (י"ל) אינו נק' טעמו ולא ממשו אלא כשבלוע בדבר גוש דוקא כו' כנ"ל שכן משמע מלשון הפוסקים.

ח אך יש סתירה לזה מדברי הרשב"א שכתב ופי' טעם כעיקר כו' שנפלה טפת יין לתוך מים ואין בו מראה יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו עכ"ל. הרי גם בתערובו' ממשות יין במים ס"ל דהוי טעם כעיקר ולכאורה ע"כ ס"ל דכל ל בלח חשיב' טעמו ולא ממשו. וטעמו וממשו לא משכחת כ"א בדבר גוש (כעיס') שנעשה הכל גוף א' ממש. (או יבש ביבש שנפרך לחתיכו' דקות ונתבשל כו'). אבל באמת לא זכיתי לעמוד על כוונתו מה זה שכתב שאבד ממשו מחמת מיעוטו הרי עכ"פ בנתערב בפחות מס' קיימינן ומה הפרש בזה בין לח ויבש. שביבש לא נאבד ממשו בס' ובלח אבד ממשו מה טעם יש בזה. והוא ז"ל כ"כ ג"כ בשם רמב"ן לקמן דתרתי בעינן טעמו וממשו כו' טעמו ולא ממשו כגון מין בשא"מ שאין ממש האיסור לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טיפת יין שנפלה במים הרבה כו' כמו שכתבנו למעלה. ומלבד שאין מובן לי כלל מה ז"ש ולא מעורב כו' הרי מעורב הטיפה וע"כ בפחות מס' כנ"ל (ובשגם א"י איזה השיעור בזה לומר שאבד ממשו. וע"ד הפשוט כל יותר מרוב (או כזבכדא"פ) הכל נק' טעם כעיקר ולמה בטל כ"כ ממשות טיפה בב' טיפות). עוד זאת הרי רמב"ן כתב בהדיא לענין היתר מצטרף לאיסור דהיינו שנתערב ממשן בין באוכלין בין במשקין כו' הובא לעיל (ושנלקח מגמרא דנזיר כל רביעיות כו') הרי שגם בתערובות משקין (עד ס') חשיבי ממשן בשוה לתערובות אוכלין, הרי שאין חילוק בין לח ליבש. ולומר שיש חילוק בין טיפה א' ליותר ודאי אין סברא כלל כיון שבין כך ובין כך יש פחות מס' מים כנגדו. אם לא שנחלק בין תערובות יין במים (שמשוני' במראיתן ונאבד האודם במיעוטו) לשאר תערובות השוין במראיתן והוא דוחק גדול ואיה הרמז והשורש לזה. ובאמת א"י מאי בעי ומאין הוציא למנות מציאות זה בתוך פרטי מיני טעם כעיקר שהזכיר שם כגון שורה ענבים ובב"ח וגיעולי עכו"ם כו' שכולם נזכרו בגמרא ולאיזה ענין עירב הך טיפת יין בינייהו שלפי הנראה אין לזה רמז בגמרא להיות נק' טעם כעיקר. ולולא דמסתפינא הי' נראה לי אולי הוציא זה מדברי רמב"ן במלחמות דפרק ע"א שמנה שם בתוך המנויין מיני טעם כעיקר שבגמרא ועירב בתוכן ג"כ טיפת יין שנפלה לקדירה ובטל ממשה כו'. אבל הרמב"ן קאי שם אמה שהביא בהמ"א מירושלמי דפ"ב דערלה ופרק ג' מינין שהובא שם ברייתא יין שנפלה לקדירה ואכל ממנה כזית כו'. ולכן הביא מציאות זה ג"כ בתוך המנויין. ופשוט דמיירי שבהקדירה הי' דבר מאכל וכלשון דאכל ממנה כזית כו' (ובשגם דבמשקה הי' צ"ל ברביעית כו') וכולי האי ואולי ספר מוטעה נזדמן להרשב"א ז"ל שהי' כתוב בדברי הרמב"ן טיפת יין שנפלה למים. אבל איך שיהי' כיון שנתקבל זה להרשב"א ז"ל הלא דבר הוא ולא זכיתי למצוא דעת קדושים בזה. וכ"ש לפמ"ש הוא בשם התוספות דחל שבבשר הוי ממשו (ומסתמא גם בטיפת חלב כו') א"כ ודאי נראה דכש"כ לח בלח וצ"ל דלא סבירא לי' כהתוס' כנ"ל שמראש דבריו שכתב ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר משמע דלא כתוס'. אך ראיתי מה שכתב לעיל (דף מ"ג רע"ב) דאין גוף החלב נכנס בבשר כו' ח"כ נראה דגם בחלב סברתו כן וזה שכתב טעם הבשר כו' חלב כו' ובסברת התוס' כתב אפשר להיות ממשות של חלב כו' משמע דרק זה בינו לבין התוס':

ט אמנם לדינא נראה דהרשב"א יחיד בדבר ולא מצאתי כזאת בשום פוסק (ומה גם דאין נ"מ כיון שהוא ז"ל הסכי' למעשה דטעם כעיקר דאורייתא כו'. ויש לחפש אם נזכר ענין טעם כעיקר גבי יין נסך שנתערב במים וכעת לא מצאתי). שוב מצאתי בספר ח"ד סימן ק"ב סק"ד כתב בפשיטות גדול דטעמו ולא ממשו אינו כ"א בנבלע בדבר גוש ולא בלח בלח כו' ע"ש. אך בספר מ"כ ח"א פ"ב משמע בהדיא דס"ל לפרש"י שפירש חלב נמוח הוי טעמו ולא ממשו ולפי הנ"ל זהו דעת רוב הפוסקים) היינו גם בשנתערב בלח. ואף גם בדבר גוש שנתערב זה בזה כעין עיסה הכל הוי טעמו ולא ממשו ולכן הקשה שם אפרש"י הרבה מכותח ושכר המדי וכן מעיסת חטים ואורז. וגם דין גרמא ליה שנדחק הרבה מהו טעמו וממשו דלוקין עליו וס"ל דע"כ היינו בשהאיסור בעין ומכירו ובודאי הוא דחוק ורחוק כמשנת"ל דאיך שייך תערובות במכירו וכבר נתקשה הוא לפ"ז א"כ גם במין במינו לוקין ומה בא ר"י לאשמעינן כו' ע"ש. אבל לפי הנ"ל דאין כוונת רש"י (וכמו"כ רוב הפוסקים) כ"א בשנבלע חלב נמוח בדבר גוש. ומשא"כ לח בלח וה"ה (או כש"כ) גוש בגוש כעיסת חטים עם אורז הכל נק' טעמו וממשו א"ש ולא קשה מידי כל הקושי' שלו. והפ"מ בפתיחה לה"פ ח"ב פ"א אות א' ואות ט"ו ס"ל דלרש"י כל שנמחה האיסור נק' טעמו ולא ממשו. משמע אפי' בהיתר לח ולתרץ קושי' המ"כ מעיסת חטי' ואורז ס"ל לחלק בין לח בלח לבין יבש ביבש אפי' בכעין קמח בקמח וגם נילוש ונעשה גוף א' דזה נק' טעמו וממשו וכבר נתבאר שא"י שום חילוק בין לח בלח לבין כעין עיסה. גם מה שהביא מהפר"ח לחלק בין חלב נימוח לבין יין ודם וכה"ג כבר נתבאר בזה ג"כ דז"א. גם מ"ש בשם פר"ח דכל שבעין אפי' אינו מכירו הוי טעמו וממשו (ודלא כמ"כ). אמת שזה טוב לתרץ קושיות המ"כ מה בין טעמו וממשו דמין בשאינו מינו למין במינו כו'. אבל מציאות זה שיהי' האיסור בעין ואינו מכירו בתערובות מין בשאינו מינו הוא מציאות רחיק (שנתפרך כו' וכל כה"ג הו"ל לרש"י לפרש). אם וא בכעין עיסה דס"ל להפ"מ דזה ג"כ נק' האיסור בעין וכבר נתבאר דאינו מובן הפרש בין זה לבין לח בלח אלא מחוורתא כנ"ל. דלא נק' טעמו ולא ממשו כ"א בלח ואפי' כיין ודם) שנבלע ביבש. גם ראיתי במ"כ שם פ"ג עשה פלוגתא רחוקה בין רש"י לבין הר"ן דלר"ן אין נק' טעמו ולא ממשו כ"א בכעין פליט' והוסר האיסור. ונמשך אחריו בזה הפ"מ שם אות י"ד וסוף אות ט"ו בהחלט. וכבר נתבאר דלפע"ד זה אינו ועתה פקחתי עיני וראיתי בחידושי הר"ן בחולין שם מבואר בפירוש שגם הוא ס"ל שגם בשגוף החלב נבלע בבשר נק' טעם כעיקר. ועיין שם מבואר ככל דברי הנ"ל היינו הן במה שנתבאר שאין חילוק בין חלב נימוח לחלב (ויין וכה"ג). והן מ"ש שדוקא בשנבלע בדבר גוש. משא"כ לח בלח מבואר שם בהדיא שנק' טעמו וממשו. ועיין שם שכתב שיש ג' מינים בטעם כעיקר ונראה דהיינו כדלעיל שבנתערב ממשות כחלב נימוח וחלב וכה"ג אז בעינן דוקא בשנבלע כו' אבל בשאין שם כ"א פליט' לחלוחי' אז גם בשההיתר לח הוי טעמו ולא ממשו כו'. ונמצא עולה הכל כדלעיל. וממילא שיש לנו לומר שגם שאר פוסקים הנ"ל שכתבו דטעמו ולא ממשו היינו בשלא נתערב גוף האיסור כו' כוונתם ג"כ ע"ד המבואר בר"ן בחידושיו ובחיבורו) ובזה צדקו דברי הפ"ח שהשווה דעת רש"י ורמב"ן ורשב"א ור"ן לדיעה א' בפירוש טעמו ולא ממשו אלא שלא בחן דבריו כ"כ והעיקר נראה כנ"ל מאחר שהכל מפורש יוצא מחידושי הר"ן (וכבר נתבאר שזה ג"כ דעת התוס' וסה"ת והרא"ה וריטב"א ורז"ה. אלא שברשב"א יש לפקפק כמשנתבאר לעיל) ומהתמי' על הפ"מ שראה דברי הפ"ח ועכ"ז עשה מחלוקת בין הר"ן כו' ונמשך אחריו המ"כ בהחלט, אבל העיקר נראה כנ"ל דכל הפוסקים הנ"ל הושוו בפירוש טעמו ולא ממשו (עכ"פ אם שיש מחלוקת ביניהם לענין הפסק דין):

י אך דא עקא שהתוס' בזבחים (ע"ט) והרא"ש פג"ה שביאו ג"כ לראי' שטעם כעיקר דאורייתא ודלא כרש"י מהא דעשה עיסה מן החטים ומן האורז. מזה משמע דס"ל דבכה"ג דעיסה נק' ג"כ טעם כעיקר ונהי שמהתוס' אין ראי' כ"כ דהם לא החליטו בדבר אלא כתבו שכן משמע כו' וי"ל דשפיר ידעו שי"ל דהתם בעיסה נק' טעמו וממשו (אלא ר"ל שעכ"פ בכה"ג שמעינן דהוי דאורייתא) והא ראי' שבפרק ג"ה ופ"ב דע"ז לא הביאו ראי' זו כלל. ובפרט בע"ז ששם כתב שפירש טעמו ולא ממשו היינו חלב נימוח שנבלע בבשר. י"ל דשפיר אסקי אדעתייהו שדוקא בכה"ג ולא בלח בלח ובכעין עיסה לכן לא הביאו שם הא דעיסת חטים ואורז (משא"כ בזבחים אפשר הוי ס"ד שי"ל שמ"ש רש"י חלב נימוח שנפל בקדירה היינו גם בהיתר לח כו'). ובסה"ת שהביא ג"כ בשם ר"ת להקשות על רש"י מהא דחטין ואורז סיים וא"ת זהו מפני ממשו של חטין כו' מ"מ קראי דפ' א"ע כו'. הרי שמסיק בהדיא דמהך דעיסה אין ראי' דזהו טעמו וממשו. גם הרשב"א כשהביא ראי' זו סיים וזו אינה קושי' דש"ה דממשו של חטין כו' (וגם מזה קשה אמ"ש הרשב"א בטיפת יין במים כו' דמ"ש) [ידענו שהי' לו ז"ל עוד אריכות דברים בזה. אמנם לא מצאנו כתוב יותר]:

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה