דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלה ז
מהרב המופלג ושנון כו' מו"ה שלמה גארדין נ"י ממינסק להגאון המחבר ז"ל:
לסי' י"א סעיף ב' הנני משתוקק לשמוע דבר הלכה מפיו ובמה שעלה במצודת שכלי. את אשר יכשר. ואשר לא יכשר יעמידני בקרן אורה. להאיר עיני בדבר הלכה. ובקשתי כפולה לעיין בזה ולהשיבני. והוא זה. בחולין ד' י"א במתניתין השוחט בשבת וביוה"כ כו' שחיטתו כשירה. ומוקי לה הרמב"ם בפיה"מ שם בשוגג דוקא. אבל במזיד שחיטתו פסולה עי"ש. וכ' בפלתי בסי' י"א סק"ב. הטעם להרמב"ם משום דתיכף כשהתחיל לשחוט מחלל שבת בתבורתו והוי מומר לחלל שבת וכשגומר השחיטה כבר נעשה מומר לפסול שחיטתו. (דמומר לשבת הוי מומר לכל התור') וע"כ במזיד פסול. וכ' ורבים תמהו עליו. דהא התוס' הרגישו בזה דהא פריך בגמ' ונוקמי' במזיד וכר"מ. ודחה הגמ' דומי' דיוכ"פ כו' והדר מוקי הגמ' מי מצית לאוקמ' בשוגג ור"י כו' הרי דדעת הגמ' דמשנה איירי במזיד כו' זע"ז סמכו התוס' בראיה שלהם (דלא הוי מומר בחד' זימנא עי"ש. ובס' לב אריה הוסיף להקשות עוד קושי' אחריתי על הרמב"ם עי"ש:
ובישוב דברי הרמב"ם נלפע"ד דגם הרמב"ם ס"ל דאותה שחיטה אינה נאסרת מחמת שחיטת מומר. מפני שלא נעשה מומר בשעת שחיטה. אלא אחר גמר השחיטה. אלא שנותן טעם כי היכי דאין שחיטה זו אסורה מחמת שחיטת מומר הכי נמי נימא דאין שחיטה זו אסורה מחמת קנס דמעשה שבת. וזהו שכ' הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה. ר"ל מחמת שחיטת מומר. וא"כ לענין מעשה שבת נמי נימא דמותר. וע"ז השיב. דלענין איסור מעשה שבת כיון שיתחיל לעשות חבורה נעשה בה איסור חילול שבת וא"כ כל שחיטתו נעשה באיסור חילול שבת. משא"כ לגבי דידי' הכל זמן שהוא עוסק בעשי' זו נקרא מעשה אחד ולא נחשב מומר אלא לענין עשי' אחרת. וסברא גדולה היא זו. דודאי (אף לדעת התוס') אף שלא נעשה מומר בשחיטה הראשונה. עכ"ז הוא חייב עליו מיתה מחמת האיסור שעשה וחילל שבת. ובזה יתיישב ב"ה הכל על נכון. ובדברינו יתיישב ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכו' גירושין ה' י"ט וז"ל הכותב גט בשבת או ביוהכ"פ בשגגה ונתנו לה ה"ז מגורשת. כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת. שהרי העדים פסולין מן התורה כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביו"ט ה"ז גט פסול. ועי"ש בכ"מ וסוף דבריו כ' ודינים אלו לא כ' ה"ה מקומן כו' ע"ש. ולפענ"ד דבריו מבוארים ונלמד ע"פ דבריו בסוגי' דידן. והכי פי'. דבשגגה הרי זו מגורשת. דאין כאן חשש כלל דפסק כר"מ. ובמזיד אע"ג דלא נעשה מומר באותה מעשה. ר"ל שאיתה מעשה אינה אשורה משום עשיית מומר. מ"מ כיון שנגמר הכתיבה והחתימה. נגמרה מלאכתו. נעשה מומר מכאן ולהבא. אם יעשה איזה מעשה שתהי' נקראת עשיית מומר וא"כ כשנמסר בפניהם נמסר בפני מומרין. דהא המסירה נעשה אחר שנקבעו להקרא בשם מומרין. אלא דגבי גט אין אנו צריכי' לומר מומר שפוסל דכיון דמשום עדות קא אתינן אע"ג דאינו מומר אלא רשע פסול ורשע מיקרי שעבר על אחד מכל לאוין שבתורה. וא"כ יפה אמר שהרי העדים פסולים מן התורה. וביותר לגירסת הטור באה"ע שי קכ"ג ניחא טפי. דגריס כתבו וחתמו ביו"ט בזדון ונתנו לה אינה מגורשת שהרי העדים פסולין מה"ת. דאשמועינן יו"ט. דאינו נעשה מומר ע"י חילול יו"ט אפי' בהרבה פעמי'. אליב' דכ"ע. מ"מ רשע מיקרי דפסול לעדות. והילכך אינה מגורשת כלל (ולפי"ז צ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס'. שהביאו ראיה בסוף דבריהם משנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר כו' עי"ש. ומאי ראיה דילמא שאני התם דאיכא כשר בהדי' אלא ע"כ דהתוס' ס"ל דישראל ופסול ששחטו שחיטתו פסולה כדעת הרשב"א. וא"כ הביאו ראיה דפעם א' לא עשה מומר. דא"כ השחיטה פסול בלא"ה. אע"ג דאיכא כשר בהדי'. אבל הרמב"ם ס"ל דבפעם א' נעשה מומר. להכי בחתימת הגט דכולה כתיבה חד מעשה הוא. ופעם א' מיקרי ונעשו בה רשעים כשנמסר בפניהם הרי נמסר בפני פסולין. ואינה מגורשת דליכא למימר דכל שתי אותיות הוי מעשה בפ"ע. וא"כ בחתימו' הגט שיש הרבה אותיות נעשה רשע בכמה פעמים. זה אינו דא"כ אמאי כשנתנו לה בפני עדים כשרים ה"ז גט פסול. הא לא הוי גט כלל. דהא מזוייף מתוכו. שעדים פסולים חתומים בו. אלא ודאי כמ"ש דכל הכתיבה והחתימה חדא מעשה הוא. ולפ"ז ס"ל להרמב"ם נהי דאותה מעשה לא נאסרת מחמת מומר ורשע. אבל נעשה מומר ורשע בכך. דאי עביד מעשה אחריתי דליתסר. והיינו דאם נמסר לפניהם דאינה מגורשת כלל. וא"כ בנ"ד הא דשנים אוחזין דמוקי לה במומר. תקשי הא בפעם א' נמי הוי מומר. ות"ל דאסור בלא לשם דבר אחר. אלא ע"כ דלא ס"ל כתוס' אלא דמפרש ליה דהכא שאני דמהני ליה כשר וא"כ ס"ל להרמב"ם דכשר ופסול ששחטו שחיטתן כשירה. וזה ראיה לדעת הש"ך שכ' בסי' ב' סק"ל. שכן דעת הרמב"ם. וראיה זו מוכרחת לפענ"ד). כתבו ביו"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביו"ט ה"ז גט פסול כיון שלא נמסר בפני החתומים אלא בפני כשרים. וכתיבת הגט לא נפסל מחמת שכתבוהו פסולים. דבאותו מעשה לא נעשו פסולים. דליתסר המעשה משום עשיית פסול ושיהי' חשוב עי"ז כמזוייף מתוכו. הילכך לא שייך לומר אינה מגורשת. אבל מ"מ פסול הוי. דהא נעשה חיסור ומעשה שבת אסור. וכן יו"ט. ואשמועינן יו"ט לרבותא דאפי' מעשה יו"ט אסור. לפיכך הוי פסול. וז"ב לדעתי. וא"כ זכינו לדין שבכתיבת וחתימת הגט. אע"פ שיש הרבה אותיות מ"מ לא נעשה רשע עד גמר העשי'. והיינו דאזיל לשיטתו דהכא. וזה שלא כדברי הב"ש באה"ע סי' קכ"ג סק"ח עי"ש. ונא שישים עיונו בו וישיבני. ותורה היא וללמוד אני צריך. נ"ד ידידו דו"ש באהבה וחיבה יתירה בתמידות ומצפה ומשתוקק לתשובתו מנחם שלמה גארדין:
תשובה. הנה לכאורה פירושו בד' הרמב"ם בפיה"מ הי' נראם נכון. כי טוב להשוות הדיעות. ובפרט שהמ"ל פ"ג מה' שגגות. דעתו נוטה באמת להשוות דעת הרמב"ם לדעת התוס' בחולין (ודפ' הדר דבעינן רגיל דוקא) אבל אחר קצת עיון ראיתי שאין הפי' עולה יפה להלכה (והמ"ל לפה"נ אישתמיטת' פיה"מ דכאן). דאי גם לענין איסור מעשה שבת הוצרך לטעם שכבר הותחל חילול קודם גמר שחיטה. נשמע דבמלאכה דלא שייך לומר כן (וכמו מכה בפטיש וכה"ג) שנעשה בפ"א. לא קנסי'. וזה אינו דכללא כייל הרמב"ם פ"ו מה"ש הכ"ג על כל מלאכת שבת. והרי גם המטביל כלים ומעשר וכה"ג קנסי'. אף דשם לא שייך כלל לומר סברא הנ"ל. שעיקר איסורם הוא רק משום מתקן הנעשה בגמר הטבילה כו' (ומה דהתם למ"ש מותר אף לדידי' זהו מפני שהוא רק מדרבנן. וכ"ש לפ"מ דמשמע לכאורה במ"א סי' של"ט סק"ג שדינם כמבשל ממש אלא שזה אינו ע' תו"ש שם. אבל עכ"פ בשבת אסור ובדאוריי' ודאי אף בכה"ג לדידי' אסור לעולם). וגם הא חזינן דהא דבשחיט' בשוגג אסור בשבת עכ"פ לא הוי ק"ל להרמב"ם כלל א"ו פשיט דלענין הקנס שזהו עבור שעבר וחילל לא שייך כלל לומר דליבעי שכבר הותחל כו' שסוף סוף כיון שעבר וחילל וחייב מיתה כמ"ש מע"ל (וכדתנן אעפ"י שמתחייב כו') קנסי' כו' וממילא גם בשוגג אנסי' לאותו שבת קנסינן אטו מזיד. והפי' ברמב"ם ע"כ הוא כפשוטו דלענין מומר קאמר וכדתפסו כל הפוסקים. וכן משמע בחידושיו ספ"א מה' שחיטה (וגם בה"ג כמשי"ת אי"ה) וכמו שהאריך הת"ש בטוב טעם. וגם הפ"מ בש"ך ס"ב סק"ט פסק כן לדינא (אלא שמש"ש לכ"ע צע"ק כו' ומ"ש בסי' י"א רק יש לחוש כו' אולי היינו אפי' בחצי קנה פגום כו' וכמש"ש בסי' ב' דגם זה ספיקא הוי ודלא כדמשמע מדבריו בט"ז סי' י"א). ואיך שיהי' דעת הרמב"ם בפיה"מ ודאי כן הוא וכפשוטו:
ואף לפ"ז הראי' שהביא כת"ר לד' הש"ך סי' ב' סק"ל אליבא דהרמב"ם כ"ש שנכונה היא וע' בס' פר"ת וביה"ג שם כתבו ראי' זו לעיקר הדין. והיינו דאזלי לשיטתם דס"ל כהרמב"ם שגם באותה שחיטה נעשה מומר דהפר"ת כ"כ בהדי' בסי' ד' וסי' י"א. וביה"ג ג"כ משמע כן מדבריו בסי' ד' סק"ט וסק"י עי"ש. (וע' בס' תפל"מ פלפל בזה וס"ל דלהרמב"ם אוקימת' דפ"ב במומר אתי' כר"מ ודלא כהלכתא כו' עי"ש):
אך מ"ש בד' הרמב"ם דה"ג לא נראה לפע"ד כלל. דלפי פשטות דפיה"מ וכו' ודאי א"ש הכל (דס"ל דבשחיטה וכן בכתיבה וכה"ג כל שנעשה החילול קודם הגמר. נעשה מומר באותו מעשה. והב"ש וכן הב"ח שהוצרכו לחלק. היינו לשיטות האומרי' דבשחיט' לא נעשה מומר באותו שחיטה דהכי ס"ל להב"ח וכן הש"ך ושאר אחרונים. וצ"ל דס"ל דבשחיט' ה"ל מקלקל קודם הגמר. וכמ"ש הפ"מ סי' י"א לתרץ קושי' הת"ש. אבל הרמב"ם י"ל בפשיטות דס"ל שגם בשחיטה ה"ז מקלקל ע"מ לתקן כמ"ש הפליתי) אבל לפ"ד כת"ר דגם הרמב"ם ס"ל בשחיט' דלא נעשה מומר באותה שחיטה. וכ' הטעם משום דהכל מעשה א'. וע"כ גם בכתיב' ס"ל הכי ודלא כב"ש. הנה מ"ש שזה רק דלא כב"ש בלחוד זה אינו שגם הט"ז וג"פ ושאר אחרונים כתבו כד' הב"ש בטעמי ממש ובעיקר הדין הרי גם הב"י וב"ח ורמ"א בהג"ה פסקו כולם דבכתבו במזיד בשבת הגט בטל מדאוריית' (אפי' נמסר בע"מ כשרים). והיינו ע"כ משום דה"ל כתיבת מומר (באותה מעשה גופ') והוכיחו כן מד' הרמב"ם בבא ג' דמשמע דוקא ביו"ט כו'. וע' ג"פ דלדינא כ"ע מודים בזה. ועוד ראיתי דפשיט' לי' לכת"ר דאף גם לענין פסול עדות ג"כ לא נפסלו באותה מעשה כמו לענין מומר להאו' כן. וגם כ' בפשיטות דפסול דמזויף מתוכו בחתמו עדים פסולים הגט בטל מדאורייתא ודין גרם לו שהוצרך להמציא טעם לבבא ג' שהגט פסול. משום איסור מעשה שבת וי"ט כו' ובאמת זה תמוה ותחילה אומר דמשום איסור מעשה שבת וי"ט ל"ש לומר שיהי' הגט פסול. חדא דהא מעשה שבת שרי לאחריני אחר השבת. והגם דהגט ע"כ נכתב לשמה. ולכאורה כל מי שנעשה בשבילו י"ל דחשיב כהעושה עצמו כדמצינו בכ"ד שאוסרים למי שנעשה בשבילו (ביצה כ"ה) וכמ"ש ביו"ד סי' צ"ט. ז"א כדמסיק המ"א סי' שי"ח ססק"ב וכ"כ שם א"ר ותו"ש וש"א. ועוד הכי גרע זה מאיסורי הנאה דקי"ל באה"ע רסי' קכ"ד דגט שכ' על איסורי הנאה כשר ולא מיבעיא לפמ"ש הב"ח וב"ש דאפי' לכתחילה שרי לכתוב על איסורי הנאה להרמב"ם. וכ"ד הלח"מ ע"ש פ"ד ה"א (והיינו משום דאינו מכוין להנאה או משום דמצות לאו ליהנות ניתנו עב"ח וג"פ) אלא אף לפ"ד הח"מ ופר"ח שם דלכתחילה לכ"ע אסור לכתוב (ואף את"ל דלפ"ז אם כתב אסור ליתנו לכתחילה ע' פר"ח סי' קכ"ג ססק"ח) אבל אחר שכתבו ונתנו לה פשיטא דהוי כשר גמור לכ"ע כדאיתא בהדיא בגמרא גבי איסורי הנאה וכ"ש הכא (ואף אילו הי' מקום לומר דגבי איסורי הנאה אף לאחר שניתן לה אסור להנשא מחמת הנא' כו' ולא אמרינן דכשר אלא משום לתא דגיט'. (מה שבאמת ז"א וליכא למ"ד הכי) מ"מ איך יתכן שיכתוב הרמב"ם כאן גט פסול דמ' משום לתא דגיטין כו') ובאה"נ נקט לשון היתר כו', אלא ודאי פשוט דכאן הטעם משום דהעדים שחתמו ביו"ט נעשו פסולים והוי מזויף מתוכו. כמ"ש הט"ז וח"מ וב"ש ופר"ח וש"פ. וממ"ש כת"ר דא"כ לא הוי גט כלל. א"י כלל מה ראה על ככה להחליט בפשיטות נגד כל הפוסקים הנ"ל שכ' בהדיא בפשיטות דפסול זה דמזויף מתוכו הוא רק מדרבנן משום גזירה כו' וכ"ה בהדיא ברש"י ד"ט סע"ב וד"י סע"ב. וכ"ד התוס' (שם וד' ד' ד"ה מודה) ורא"ש ור"ן וכ"ד הראב"ד ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ושאר פוסקים. והרמב"ם שהביא בפ"ג ה"ח שיש מי שאומר שהגט בטל הרי חלק עליו. ובפ"א הלכה י"ז כ' בפשיטות שהוא רק פסול וגם הטוש"ע גבי עדים פסולי' בחתימ' כ' בפשיטו' סי' ק"ל סעי' י"ז וסי"ט דה"ז רק פסול (ובסי' קל"א ס"ז גבי חתמו שלא לשמה הביא י"א שאינו גט. ועב"ש שם ססק"ז. ובס' ת"ג תירץ דעפ"י ס' הרשב"א י"ל דשלא לשמה חמור טפי עי"ש ולפ"ז אולי יש לומר דגם הרמב"ם ה"ט שהביא הי"א בפ"ג ולא בפ"א. ואולי קצת י"ל שהגאון שברי"ף פ' המגרש כ' הולד ממזר ר"ל מדרבנן די"א שיש ממזר דרבנן ע' ת' הרי"ף שבר"ן וחי' רמב"ן שם. והרמב"ם שכ' בשמו הגט בטל אולי לא חש לדקדק בלשונו עפ"י הכללים שכ' רפ"י דכללים אלו הן רק על ד' עצמו בפסקיו שבחיבורו כו') ונדחקתי בזה. דלו' שהגאון ס"ל דמזויף מתוכו בטל מדאורייתא צע"ג לכאורה דהא בגמרא שם ט' ב' נראה מוכרח כפרש"י דבע"מ ואליבא דר"א הוי ערכאות פסול דרבנן. וכן מדמכשיר ר"ש בשמות מובהקי' וגם לרבנן משמע דאינו אלא משום דגזרו מובהקים אטו אינם מובהקים כדאי' בגמ' די"א שמא בשמא מחליף כו' ע"ש בכל הסוגי' דמשמע כד' הפוס' שזהו דרבנן כו' ועכ"פ לדינא נראה ודאי דמזויף מתוכו מצד שעדי חתימה פסולי' ה"ז רק גט פסול וא"ש כאן בפשיטות וכדעת כה"פ כאן (וכת"ר שנד מזה לא עמדתי על כוונתו):
גם הא דפשיטא לי' לכת"ר. דענין פסולי עדות שוה לדין המומר לענין שלא נפסלו באותה מעשה להאו' כן קמיבעי לי טובא. דמדעת הפוסקים הנ"ל משמע שלא הוצרכו לטעמא דכל ב' אותיות הוי חילול בפ"ע. אלא לדין המומר. אבל בהא דנעשו העדים פסולים באותה מעשה י"ל דא"צ לטעם הנ"ל (וכמו להאו' דבמומר בעי רגיל ג"פ דוקא. דודאי ז"א אלא גבי מומר ולא לענין פיסולי עדות שבודאי נעשו רשעים בפ"א כו'. ה"ה אותן האומרים דבאותה מעשה לא נעשה מומר. ג"כ לא נלמד מזה לפסולי עדות כו'. ולכאו' יש להביא ראיה לזה. כמו מהא דפלוני רבעני לרצוני (יבמות כה. סנהדרין ט' ב') דלרב יוסף רשע הוא כו' ורבא ל"פ אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו כו' ופלגי' דיבורי' כו'. אבל בלא"ה לכ"ע נעשה רשע באותה מעשה. ולכאורה י"ל דזה יש לדחות קצת ולומר דאף בשעת אות' מעשה עדיין לא נעשה רשע מ"מ אח"כ בשעת הגדת עדות זו כבר נעשה רשע וקי"ל דבעי' גבי עדות תחילתו וסופו בכשרו' כדאי' ב"ב קכ"ח) וטוש"ע ח"מ סי' ל"ג סי"ג. מ"מ הרי כתב התו' שם (ביבמות וסנה') דגם לענין הא דאי' במכות ד"ו ע"א נרבע יציל כו' ג"כ היינו בנרבע לרצונו ומשום שנעשה רשע והתם לא בא להעיד אלא משום שבשעת ראי' ה"ז פסול ע' תוס' במכו' שם ד"ה שמואל. ועוד יש להביא ראיה לכאורה מהא דאי' בב"ק (ע"ג) דלמ"ד עד זומם למפרע הוא נפסל. אי אסהיד אגניבה ואטביחה תוך כ"ד (למ"ד דכד"ד) כי איתזום אטביח' איתזום גם אגניבה דאיגלאי למפרע דפסול הי' כו'. ועוד ראי' ממה שנתקשו התו' בכ"ד מהם בב"מ (ע"ב א') וכל הראשונים בהא דשט"ח המוקדמי' פסולי' (וכן בשטר שיש בו רבית) דמשמע דרק משום קנסא או משום גזירה כו' ולמה לא משום דהעדים נעשו פסולים שחתמו שקר כו' והרבה תירוצים שוני' נאמרו לאוקמ' בגוונא דאינם נפסלים. והכי קי"ל בח"מ סי' מ"ג ס"ח דאם הקדימו בכוונה אין גובין אפי' מב"ח דהעדי' פסולים כו' ועש"ך שם סק"כ דהרבה פוסקים ס"ל כן. וע' לח"מ רפכ"ג מה' מלוה דגם הרמב"ם בפיה"מ פ"י דשביעית כיון לזה ע"ש (וע"ד קושייתו עש"ך סקט"ו תיר' לזה. אמנם כן ראיתי שכבר דיברו בענין זה קדמונינו ז"ל. וקצה"ח סי' נ"ב פלפל בזה וס"ל כס' כת"ר ורוצה לתרץ ולדחות עפ"ז הקו' שנתקשו כל הראשונים כנ"ל. אך בס' נ"מ שם השיג עליו וס"ל דלא דמי פסול עדות למומר כו' ע' עליהם ואכמ"ל:
א.ה. שאלה ח לא קיימת גם בספר המודפס.