דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלה ו
שייך לסימן א
בענין שו"ב שנטל קבלה פ"א ואח"כ באיזו משך בדקוהו ונמצא שא"י ה"ש. אם יש להטריף למפרע.
תשובה הט"ז סי' א' סק"ו השיג על הרב רמ"א וב"א ע"ש וכ' שע"כ שבעל האגודה סמך עצמו על התירוץ הג' כו' וא"א לומר כן. דהא פסקינן הלכה כרב חסדא בשיבר עצמות דוקא וכו' ע"ש. והש"ך בנה"כ השיג ע"ז מצד ב' טעמים ע"ש. והנה לכאורה יש לדחות ב' הטעמים טעם הא' שכ' דהכא איכא ג"כ רוב המסייע לחזקה יש לדחות דהא הכא איתרע לי' רובא כיון דחזינן דהוא חצוף ושוחט אף עתה שא"י כמ"ש הפ"מ בש"ד כאן סק"ח בפי' ד' הד"מ ע"ש. (וכ"כ עוד מהאחרונים) וטעם הב' שכ' לפה"נ ג"כ יש לדחות דכאן איכא ס"ס אף בלא הספק אימר שלא במקום פגימה שחט כמ"ש הפ"מ בב"ז סי' י"ח סק"י דאיכא ס"ס שמא במיעוט בתרא כו' ע"ש. א"כ גם כאן (כשלא נאבד דליכא ספיקא דאימר שיבר עצמות כו') איכא ס"ס אימר במיעוט בתרא ואימר במפרקת. ואף אם נאמר דהאי לא הוי ס"ס (כיון דהוה הכל בחיתוך אחת) עדיין יש להתיר היכא דחתך בה עצמות אף שלא דרך שבירה דאז הוי ס"ס אימר במיעוט בתרא ובמפרקת ואימר בעצמות. ובש"ע סי' י"ח סעי' ט"ו כ' דדוקא דרך שבירה. הרי דאף במקום דאיכא ס"ס שוב לא שרינן אא"כ יש בו איזה סברא למעליותא
אך לכאורה הי' נראה ליישב ד' הרב רמ"א ולומר דכאן בשוחט שנטל קבלה לא בעינן (דוג"מ) דשיבר עצמות אף לדידן ודי לנו בס"ס לחוד. משום דיוכל לומר דבנ"ד דומה לנאבד הסכין אחר שחיטה ואח"כ נמצא פגום דמבואר בשו"ע לקמן סי' י"ח סקי"ג דשחיטתו כשירה הואיל ויצא בהיתר ואימר שיבר עצמות ולאו אדעתי'. ולפה"נ ר"ל דמכיון דבשעה שנאבד הסכין היינו מתירה כך בלא בדיק' וא"כ הי' להבשר שעת הכושר וחזקת היתר. וע"כ אין מוציאם הבשר מחזקת היתר במה שנמצא אח"כ הסכין פגום (כמ"ש בט"ז שם) ואמרי' אימר שיבר עצמות כנ"ל. וא"כ גם כאן בשוחט שנטל קבלה (ובמקוה) ג"כ איכא האי טעמ' דיצא בהיתר קודם שנבדק. וע"כ אח"כ כשבדקוהו ונמצא א"י אין מוציאין הבשר מחזקתו ואימר אח"כ שכח. (אלא דבהאי טעמ' דמצא בהיתר לחוד אין מתירין בלא צירוף ס"ס כמוכרח מצד קושי' התוס' בנדה). ואין לדחות ולומר דגם בסכין שנאבד אין מתירין מצד הס"ס לחוד היינו אימר במפרקת נפגם ואת"ל בעור שמא לא במקום פגימה שחט. אלא שהמציאו עוד ספק אימר שיבר עצמות וכנ"ל ולאו אדעתי' דאפשר לומר דהא דבעינן לומר טעם להיתר מצד אימר שיבר כו' משום דאם נאמר הטעם להיתר משום אימר במפרקת נפגם נמצא שאתה מחזיק את הסכין קודם שנאבד שהי' פגום אלא שאתה דן עליו אימת נפגם אם קודם שחיטה או אחר שחיטת הסימנים. וא"כ כיון שברור לנו שקודם שנאבד והי' ל חזקת היתר בודאי הי' פגום וא"כ הרי נודע לנו שמעולם לא הי' לו חזקת היתר וע"כ מוכרח להמציא איזה ספק שלאחר שנאבד נפגם ואז כיון שהספק על אותו שעה שנאבד והי' לו חזקת היתר יש לנו לתלות שאח"כ נפגם ולא נוציאנו מחזקתו אבל כאן גבי שוחט די לנו בהאי טעמ' אימר אחר שחיטה שכח שכיון שנולד הריעות' אחר שהי' להבשר חזקת היתר יש לנו לתלות אח"כ שכח ולא נוציאנו מחזקתו. עוי"ל שלכך הוצרך להמציא הספק אימר שיבר כו' מצד דהספק אימר לא במקום פגימ' שחט הוי ספק גרוע כמ"ש בש"ך הנ"ל (והלשון אימר שיבר לאו דוקא אלא ה"ה אם מספקינן אימר חתך כיון דעכ"פ ס"ס איכא אלא דשיגר' דלישנא דגמ' נקטי'):
אמנם בתשו' הרא"ש (כלל כ' סי' י"ד) אשר משם מקור מוצא הדין שבשו"ע סי' י"ח כתב דהא דשרינן סכין כשנאבד אע"ג דאח"כ נמצא פגום היינו משום דאף היכא דלא נאבד ונמצא פגום אחר שחיטה אינו אלא חומר' יתיר' לתלות בעור דטפי הוה לן למימר דבעצם המפרקת איפגים. ע"כ היכא דנאבד וניתוסף עוד ספיקא אימר שיברו בה עצמות שרינן לה. ולא נזכר כלל בהתשוב' הטעם משום שהי' לו שעת הכושר (רק דבהשאלה נזכר לישנא הואיל ויצא בהיתר) וא"כ בנ"ד גבי שוחט דליכא האי טעמא אין לנו להתיר מכח סברא דהואיל ויצא בהיתר. אך הט"ז בסי' י"ח סק"י וכן בש"ך סקכ"ה בתירוץ הב' כתבו דס"ל להשו"ע דהטעם בסכין שנאבד דסקי"ג הוא משום שהי' לו חזקת היתר. וע"כ בס"ק ט"ו דליכא חזקת היתר פסק דלא תלינן לקולא אף דלסברא הנזכר בתשוב' הרא"ש הנ"ל הי' לנו כאן ג"כ לתלות לקולא. ולפ"ז צדקו ד' רמ"א הנ"ל, אך עדיין צ"ע דאפשר דהשו"ע ס"ל דחוששין לב' הטעמי' וע"כ כשנאבד הסכין דיש להתיר מצד ב' הטעמים פסק להתיר ובס"ק ט"ו דאין להתיר רק מצד הטעם דבסכין חומר' יתיר' לתלות בעור כו' אבל הטעם הואיל ויצא בהיתר לא שייך התם פסק להחמיר. וא"כ כאן גבי שוחט שנטל קבלה דאין להתיר רק מצד הטעם הואיל ויצא בהיתר אבל טעם הב' לא שייך הכא יש לנו להחמיר (וכן נמי אפ"ל דס"ל לגמרי כטעם הנזכר בתשו' הרא"ש. והא דהזכיר הטעם הואיל כו' אולי הוא לאו דוקא וטעם החילוק בין הא דסקי"ג לסקט"ו הוא כמ"ש בש"ך בתירוץ הא' בסקכ"ה). אמנם בפ"מ סי' י"ח בשד' סקכ"ב ובמ"ז סק"י הכריח דע"כ לומר דהשו"ע ס"ל כטעם הא' הנ"ל ואינו חושש כלל לטעם הב' אף להחמיר משום דלא הזכיר כאן בסקי"ג אם נגע במפרקת כו' ע"ש ולטעם הנזכר בתשו' הרא"ש הי' לו להזכיר דלא שרינן אלא אם נגע במפרקת דוקא אבל אם ידוע שלא נגע במפרקת ליכא כאן חומר' יתיר' כלל דכך לנו לומר שנפגם באור או לתלות שנפגם במיעוט בתרא. דבשר הסימנים ודאי אין פוגמין יותר מן העור (רק שהוכיח דאין לסמוך על הטעם דיצא בהיתר אלא הכא גבי סכין דאיכא למימר סכין איתרע בהמה לא איתרע. והאי גבי שוחט נמי איכא למימר אדם איתרע בהמה לא איתרע. ולפ"ז מכוונים ד' רמ"א בסי' א' עם ד' השו"ע בסי' י"ח הנ"ל: