דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלה ה
בשו"ב שנתברר עליו שלא התפלל
(בסי' ב' סעיף ו') תשובה הנה לכאורה הדין פשוט בסי' ב' ס"ו. דהיינו אם יעידו עליו (עדים ע' ת"ש וית' אי"ה) שעבר ג' פעמים צריך לבדוק לו סכין. להרמב"ם. והגם שבשו"ע כ' דיעה א' בסתם. הרי האחרונים כולם תופסי' עיקר להחמיר כהרמב"ם (והפ"מ כ' שכן הלכה. והת"ש לא הביא בשמ"ח דעת החולקים). וכן נמי לדידי' צריך לנסותו מחדש אם בקי בהלכות שו"ב. כמ"ש בס"ב גבי מומר לנבילות. (ואף כתב קבלה לא מהני כמ"ש הת"ש שם) וה"ה בשאר עבירות להרמב"ם. ע' פר"ח סק"כ ומ"ז סק"י (וכמשמעו' פשט לשון הרמב"ם שהי' מומחה כו'). עכ"פ בהכי סגי לכ"ע ולא בעינן עומד ע"ג. וכמ"ש בנבלות לתיאבון ע"ש הטעם. והנה מה שהוכיח כת"ר משמעות לשון הרא"ש שכתב מעבירות שבתורה. איני יודע למה נסמוך יותר על משמעות לשון הרא"ש מעל לשון הרמב"ם מרא דשמעתת'. וכ"ה לשון הטוש"ע. ועי"ש שבתחילה כתבו לאחד משאר עבירות כו' ואח"כ בסמוך בפסול עדות כ' (לרבותא) מעבירות של תורה כי' משמע שמ"ש תחילה סתם עבירות היינו אף דרבנן ואדרבה אין להוציא דין מדיוק לשון הרא"ש שכ' דרך אגב לשון שבתורה. (וכמה אחרונים שהעתיקו דבריו השמיטו תיב' זו) כי באמת לשון שבתורה הוא לשון כולל גם דרבנן כי גם דבריהם תורה היא (מלאו דלא תסור כו' ונקרא תושבע"פ). וגדולה מזו נמצא לשון זה גם על דרבנן לבד כמו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה (ברכות ט' ע"ב) ובכמה דוכתי וע' רמב"ן בסה"מ שרש א'. כ"ש כאן שלא ימנע הרא"ש לכלול דרבנן עם דאוריי' בלשון שבתורה (וע' פר"ח במנהגי איסור אות י"ו מ"ש על הרא"ש בפ' מקום שנהגו בלשון דאוריי' כ"ש כאן בלשון שבתורה. ועי' ש"ך ח"מ סי' כ"ח סקי"ד הר"ש) ועי' ב"י אה ע רסי' קכ"ב על לשון הרא"ש דגיטין דף ס"ג ב'. ומ"ש עוד ממשמעות לשון הת"ש. ג"כ אינו מספיק חדא דודאי י"ל ברווחא כמ"ש כת"ר דלרבותא קאמר. שהרי הקולא דשלא להכעיס נקיט ואתי עיי"ש. ועוד שעטנז לא פסיקא דהוי דאורייתא דוקא. שהרי יש ג"כ כלאים דרבנן (והוא הרוב והמצוי) דמדאוריי' שוע טווי ונוז בעינן ואינו מצוי. וא"כ י"ל מדכתב סתם שעטנז כולל גם דרבנן. ותדע שהרי בסמוך בסט"ו דמיירי בדאוריי' לבד פרט בהדיא ולבש שעטנז דאורייתא כו' ע"ש. וכן מ"ש עוד שכן משמע מסתימות לשון הפוסקים כמו מומר לע"ז ושבת כו'. י"ל להיפך מדפרטו האחרונים גבי ע"ז ושבת וכן במומר להכעיס (ובמומר לכל התורה). דבדאורייתא דוקא וכאן לא אישתמיט שום פוסק לחלוק בהכי מסתמא גם בדרבנן בכלל. והסברא נמי נותנת דדוקא גבי מומר לע"ז וכה"ג באותן שדיינינן לי' לכל מילי כעו"ג אין זה אלא בדאורייתא (דאלו בדרבנן הרי גם צדוקי שכופר בכל תושבע"פ אינו כעו"ג) אבל מומר לד"א דרק לענין בדיקת סכין חשוד י"ל דגם דרבנן בכלל מטעם שנתבאר. (ודומיא דמומר לנבילות דנראה ודאי דאף בדרבנן ע' סי' י"ח וסי' קי"ט (ועי"ש בב"י בשם תשובת הרשב"א וריב"ש דבגבינות וסתם יינם אינו נאמן בשבועה הרי דבאותו דבר אף מדרבנן אדאורייתא חשיד ושבועה לאו דוקא עי' ת"ש סי' ב' סקי"ב ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל ויש לעיין):
וכדמות ראי' יש מדין המסור דלכ"ע עכ"פ הרי הוא כמומר לד"א ומשמע דבעי בדיקת הסכין לדידן וכמבואר מדברי השמ"ח סעיף כ"ו. והרי לפמ"ש הש"ך בח"מ רסי' שפ"ו בשם הרבה פוסקים דינא דגרמי אינו אלא מדרבנן וה"ה מסור עי"ש. ועי' ס' שער משפט סי' ל"ד סקי"ג בשם תשוב' פנמ"א דגם האיסור אינו כ"א מדרבנן ולפסול מעדות בעי הכרזה כו' ע"ש (שהביא ראי' מגמ'). ואין סברא לחלק (גם להרשב"א) בין מסור לשאר איסורים כיוצא בה לשחיטה (ע' פ"מ על הט"ז כאן סקי"ג). אך באמת הן כל אלה הם דקדוקי' קלושים אין בהם יסוד להוציא דין לא להקל ולא להחמיר ע' כללי פוסקי' לכנה"ג אות נ"ט. ולא כתבתי אלא להפיס דעת כת"ר:
והנה גם מה שלמד כת"ר ק"ו מדין פסול עדות שבח"מ סי' ל"ד ס"ג בהג"ה די"א בעבירה דרבנן בעי' חימוד ממון. (וכת"ר סתם דלא מיפסיל. וז"א). ולטעמך דיו לבא מן הדין להיות כנדון והרי שם הרבה פוסקים ומכללם הרמב"ם וטוש"ע ס"ל דגם בכל עבירה דרבנן פסול מדרבנן. וגם להי"א שברמ"א עכ"פ היכא דאיכא חימוד ממון פסול וכדאיתא במשנה וגמ' בפ' ז"ב. וה"ז מדרבנן אדאורייתא. (וכאן אין סברא לחלק בין היכא דאיכא חימוד ממון לליכא). אך באמת מהא ליכא למשמע כלום דודאי פשיטא דבאיסורים כה"ג לא חשדינן מדרבנן אדאורייתא כדלקמן בסי' קי"ט מגמ' דבכורו' (דף ל') (ומזה הוי לי' כת"ר להוכיח אלא שגם זה אינו ראי' וכמשי"ת). אלא דהתם גבי עדות שאני דבעבירה דאורייתא קי"ל בהא כאביי וכר"מ דפ' ז"ב ד' כ"ז. דאף מקולא לחומרא פסול מדאורייתא) (משא"כ באיסורי' קי"ל דלא כר"מ. והטעם כמ"ש התוס' ורא"ש בבכורו' דף ל"ו עי"ש). ולכן גם בעבירה דרבנן החמירו מדרבנן גבי עדות אף מדרבנן אדאורייתא (דהיינו שיעיד שקר) אף שזהו מקל לחמור דכל תיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון (משא"כ באיסורי' כו') ואדרבה דעת הי"א שבח"מ סי' ל"ד טעמ' בעי שהרי בדאוריית' קי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס ע' ב"י שם (ויש ליישב אלא שכ"ז אינו שייך לנ"ד). ובלא"ה נמי אין ראי' מי"א הללו לכאן שהרי עדות בשל אחרים הוא וכה"ג באיסורים קי"ל כרשב"ג בכורות דף ל"ה כמ"ש הרמב"ם בכ"מ וכ"ה בשו"ע סי' קי"ט. כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל ס"ב סק"ג אלא שגבי עדות פסול מגזה"כ ע' ש"ך שם ובח"מ שם סק"ג (והרמב"ם פי"א מה' עדות הי"ח נתן טעם לחלק ביניהם. אלא שבלא"ה פשיטא דלא חשדינן באיסורי' מדרבנן אדאורייתא:
ומעתה אשוב אתפלא על כת"ר שהאריך לפלפל בחכמה דעיקר סברת הרמב"ם נובע מדין חשוד לחמור חשוד לקל שמקורו ממשנה דבכורות וס"ל דגם בב' סוגי' דינא הכי ומזה הוציא כת"ר דז"א באיסור דרבנן דהוי קל מבדיקת הסכין כהוגן כו'. לפי דבריו יותר הי' לו להוכיח דאין הלכה כהרמב"ם כלל דהרי בסי' קי"ט קי"ל כהב"י וש"ך ופר"ח ושארי אחרונים בלי חולק דבב' סוגי' איסור לא אמרי' חשוד מחמור לקל. ומאחר שאנו רואים הסכמת כל האחרונים כאן כהרמב"ם. ממילא שמעינן דלא ככת"ר. (ואף שזה אמת לדעתי דלהרמב"ם אין ראיה ממומר לערלות. אבל עכ"פ גם להיפוך אין ראיה לכן נלמד סתם מן המפורש בדברי הרמב"ן והרשב"א. (ע' בכללי הפוסקי' מכנה"ג אות ל"ז ואות נ"ה). ומה גם לפי מה שנחית כת"ר לפרש מאי דאמרינן (חולין ד' ה' ב') וקסבר מומר לד"א כו'. היינו כלומר דמהא ליכא לסיועי לרבא עדיין. א"כ בקל יש לומר ג"כ בענין שיש להוכיח מזה קצת כסברת הרמב"ן והרשב"א ולא ירדתי לסוף כוונת כת"ר. דלפ"מ שהתחיל לפרש הוכחת הרמב"ן מהא דאמרי' וקסבר כו' ולפי ההנחה דלר"מ אינו כ"א רק כמומר לאותו דבר, כמעט איני רואה שום חילוק בין הרמב"ם לשכנגדו. ואין להאריך כי לדעתי הפי' וקסבר כפשוטו דלר"מ מומר לד"א הוי כעכו"ם (ומה שרצה לרמז כת"ר לגמ' דבכורות סוף ד' ל"ה איני מבין, ומ"ש שם ד' ל"ו אימר דאמר ר"מ לחששא כו' קאי על הכהנים בבכורות וכן משמע מלשון התוס' ורא"ש שם. ועל לשון רש"י ע' צו"ק. וע' הג"א בפ' ז"ב ד' כ"ז). והוכחת הרמב"ן משום דס"ל דרבא דוקא לנבילות קאמר וממילא מה דאית' בבריי' מומר לערלות ס"ל דגם בדיקת סכין לא צריך (וסתמא קתני הכל שוחטין כו' אלא דבמומר ע"כ כדרבא). ואמאי הרי זה מחמור לקל וליבעי בדיקת סכין אלא דבשני סוגי' לא אמרי' כו'. וממילא להרמב"ם ליכא הוכח' אבל עכ"פ מנלן דפליג וכנ"ל). ושארי הראיות שכ' כת"ר לסברת הרמב"ן אינם בב"י וש"ך שלפנינו וגם איני מבין מה זה שייך להרמב"ם ומחלקותו. גם לדעתי לכולהו אית להו פירכא דמרב ענן אין ראיה דאף דחשדינן מע"ז לנבילות אך היינו רק לתיאבון ולא שביק כו' אלא דמומר לא"ד כהתירא דמי ליה (מחמת שעבר ושנה כו'). ומהברייתא דמכם כו' וכן מ"ש כת"ר ועוד מנלן דמומר לע"ז כו' אין ראיה דודאי הדין דחשוד מחמור לקל היינו רק חשד מספק מדרבנן. (ודברי הש"ך סי' קי"ט סקי"ג צ"ע עי"ש). כללו של דבר דכל מה שטרח כת"ר והאריך בזה הוא קשה הבנה לדעתי ומה גם שאיני מבין מה שייך כ"ז למחלוקת הרמב"ם ושאר פוסקים. ומה הכריחו לטרוח בדחוקי'. ואם מפני שקשה לו מאין הוציא הרמב"ם דינו. וכי כעורה היא זו שכתב הכ"מ. וכ"ה בהדיא בחידושי הרשב"א והר"ן עי"ש. אמנם הנראה מכללות ד' כת"ר דעם היות שהביא הדין דשני סוגי' איסור ללמד לכאן. ה"ז בא ללמד ונמצא למד. דהיינו שעיקר יסודו לפי שנראה לו לסברא נכונה ואמיתי' מצד עצמו בטעם וסברא לדין הרמב"ם. דמדין חשוד מחמור לקל נגע בה ומשום דבדיקת הסכין חשוב קל נגד כל ודאי איסור לפי שיבדוק כ"ש ויתלה שבדק יפה. ומחמת זה מוכרח אצלו ממילא דס"ל דאמרי' חשוד מחמור לקל אף בב' סוגי'. אבל באמת עם היות שהסברא שכ' דבדיקת סכין חשוב קל כנ"ל היא אמיתי' וכמו שיתב' מ"מ מה שעלה על דעתו שמדין חשוד מחמור לקל ממש נגע בה לא כיוון יפה. חדא דודאי לא פליג הרמב"ם ואחרונים דדן חשוד אינו בב' סוגי' וכנ"ל. ועוד דא"כ אין לחלק בין פ"א לכמה פעמים. שהרי דין חשוד פשוט שנוהג גם בפ"א וכמ"ש הת"ש כאן סק"ו דמש"ה קיל במומר לנבילות בפ"א. עם היות דלהרמב"ם גם במומר לנבילות דוקא ברגיל וכמ"ש הכ"מ. מ"מ הא גופא קשיא וטעמא בעי. ועוד אם כד' כת"ר דלהרמב"ם ודעימי' חשוד מחמור לקל אף בב' סוגי'. א"כ לפמ"ש הכ"מ דהרמב"ם מיירי גם בלא לתיאבון ולא להכעיס וכמבואר בת"ש להלכה (וע' בדברי מוח"ז רבינו ז"ל ס"ה סק"ג. אף דשביק התירא בדבר שאין בו תאוה כו' עי"ש שמשמע דהוי רק כמומר לד"א ממש וא"צ עומד ע"ג כו'). א"כ בעבירה החמורה משחיטה ליבעי נמי עומד ע"ג עכ"פ. ע' ש"ך סי' קי"ט סק"ו. (אך זה אין להקשות דלהוי שחיטתו נבילה כמו באינו חושש בזביחה. דחשוד מחמור לקל אינו כ"א מדרבנן מספק וכנ"ל). אלא ודאי ע"כ מיירי רק בענין דלא שייך דין חשוד כגון בב' סוגי' או בסוג א' ובעבירה קלה משחיטה (או גם בשוה לפמ"ש הפר"ת סי' קי"ט. אך ע' רמב"ם בפיה"מ ספ"ד דבכורות וצ"ע וע' תיו"ט שם). ובלא"ה ע"כ לומר דבהכי מיירי החולקים על הרמב"ם (אבל זה ודאי דוחק גדול לומר לכת"ר דהרמב"ם והאחרונים מיירי רק בעבירה קלה משחיט' ולא בחמורה אפי' מסוג אחר):
אמנם כן נראה לפע"ד החילוק בין הרמב"ם וסיעתו להרשב"א וסיעתו בטעמם וסברתם בדין זה הוא כך. דלהרשב"א וסיעתו אתינן עלה מדין חשוד ממש ודין השחיטה שוה כמו בכל האיסורים. דקי"ל מי שעבר עבירה פ"א נחשד על אותו דבר או על הקל ממנו באותו סוג. אולי יעבר בכל פעם באותו ענין שעבר. היינו אם לתיאבון או כו' (והיינו בשל עצמו ולא בשל אחרים כרשב"ג) כמבואר כ"ז בסי' קי"ט. וא"כ במומר לנבילות לתיאבון דינא הוא שיחשד שיעבור עוד לתיאבון (בשלו כו') דהיינו כשלא יהי' מצוי אצלו היתר בזול כ"כ כו' אבל כשיהיו שניהם לפניו לא שביק התירא כו'. ואשמעינן רבא לענין ליתן לו לשחוט. דאם בדק לו סכין חשיב כאילו יש לפניו איסור והיתר ולא חיישינן שמא יתקלקל השחיטה במקרה. דחזקה על בן דעת כו' כמ"ש הרשב"א והר"ן. ובלא בדיקת סכין אשמעינן דחשיב כאילו אין מצוי לפניו היתר בזול כ"כ וזהו דאמרי' מיטרח לא טרח פי' דלא יהדר אחר סכין יפה אם זו פגומה כפרש"י ור"ן או שלא יטרח לתקנו כדפי' הרא"ש והיינו דחיישינן שיעבור במזיד וישחט בה אף שידע שזו פגומה. כי הטרחא הנ"ל חשובה כממון כו'. ומאחר דאתינן עלה מדין חשודי' אין זה כ"א במומר לנבילות (ובכיוצא הנוהג דין חשוד מחמור לקל כו'). וכן לדידהו לאו דוקא מומר ורגיל אלא אף בפ"א וכמ"ש הת"ש סק"ו (והא דאין חילוק גם בין שלו לשל אחרים משא"כ בדין חשוד כנ"ל. היינו מאחר שקיבל עליו לשחוט הוי כשלו כו' ע' ת"ש סק"י ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל ס"ב סק"ג). ולהרמב"ם לא אתינן עלה מדין חשוד כלל אף בנבילות לתיאבון גופא (וראי' מדאמר רבא מומר דוקא כו'). והטעם דס"ל דטירחת תיקון הסכין אינו חשוב כממון ואין סברא שניחוש שישחוט במזיד אף שידע שהסכין פגום. כיון שבידו לתקנה לא שביק התירא כו' ולכן מי שעבר רק פ"א אף בנבילות לתיאבון א"צ גם בדיקת סכין וכדמוכח בהדיא בד' הכ"מ דגם אנבילות קאי כמ"ש הת"ש ודלא כפר"ח. ואי הוי ס"ל להרמב"ם כסברת הפוסקים דטירחת תיקון הסכין חשוב כממון קשה אמאי כו' אלא ודאי ע"כ לומר כנ"ל. וכן מבואר להדיא מד' הרמב"ם גבי פסול לעדות שכ' הטעם שאינו מניח דבר מותר כו' הרי דגם תיקון הסכין חשוב כבידו ההיתר כו' ולא הוצרך לטעם זה אלא משום דכולל גם כ מי שעבר בנבילות וכיוצא בה היכא דשייך דין חשוד מחמור לקל כו' (אך לפי מ"ש הכ"מ דהרמב"ם מיירי גם בשלא לתיאבון ולא להכעיס. ולפי"ז ע"כ לומר דלא מיירי כ"א בעבירות אחרות בענין דלא שייך חשוד מחמור לקל וכנ"ל. וא"כ קשה מה זה שכ' שאינו מניח ההיתר כו' הרי לא נחשד לשחיטה אפי' לתיאבון. וצ"ל דכ' כן לפי שכולל עכ"פ גם נבילות לתיאבון ודוחק. אך באמת לא כ' הכ"מ אלא דסתמא תלינן שאיזה נח"ר יש לו כו' והוי לתיאבון וכמ"ש השמ"ח ס"ב. אבל לא בדידעינן שאינו מקפיד כלל. וא"כ הרמב"ם מיירי בכל ענין כו' אלא שלפ"ז אינו מובן כ"כ מ"ש הכ"מ אבל הר"ן כ' כו' עי"ש. ולפ"ז גם על כת"ר לא קשה קושי' ג' הנ"ל מהכ"מ. אך מ"מ מהת"ש ומוח"ז רבינו ז"ל קשה כנ"ל. אך י"ל בדוחק שהת"ש מיירי רק בגוונא שכ' דוקא שנעשה לו כהתירא מחמת שהורגל לתיאבון או שהוסכם אצלו שא"א לעמוד בזו כו' עי"ש דבכה"ג אפשר דלא נחשד על עבירה אחרת מדין חשוד מחמור לקל אלא רק לתיאבון כו' ודין חשוד שבסי' קי"ט מיירי באינו חושש כלל בין איסור להיתר מתחילתו כו' בלא לתיאבון. ומוח"ז רבינו ז"ל שכ' גם אופן זה אולי אין כוונתו אלא שאין לזה דין להכעיס דלהוי כעכומ"ז אבל מ"מ בעי עומד ע"ג אם עבר עבירה השייך דין חשוד מחמור לקל. וכן משמע קצת מדכתב זה בס"ה ולא בס"ו ויש לעיין). אמנם במומר ורגיל חידש לנו רבא דבעי בדיקת סכין. משום דמיטרח לא טרח. ואין הפי' דלא טרח לאהדורי אחר סכין יפה כדפרש"י ור"ן או דלא יטרח לתקנו כדפי' הרא"ש. דלהרמב"ם אין סברא לחשוד אותו שישחוט במזיד בפגומה בשביל טורח זה (וכדאשכחן בחמצן של עוברי עבירה שטורח לאהדורי להחליף ולא ס"ל לחלק בין טירחא זו לזו כמ"ש הרשב"א) וכנ"ל. אלא הפי' כמ"ש הרמב"ם בהדיא שאינו טורח לבדוק. כלומר לבדוק כדבעי' כל הצורך אלא יבדוק מעט בלי כוונת הלב ויורה היתר לעצמו לומר שאין פגימה כו' וז"ש הרא"ש דחיישינן שלא יקיים שום מצוה כהלכתה. כהלכתה דוקא. (וכמ"ש גם כת"ר מעין זה) דמחמת מיעוט י"ש שבו לא יטריח א"ע לשום עין עיונו לדקדק בטוב בכוונת הלב והמוח כ"כ ואז ממילא לא ירגיש בפגימה דקה וידמה בנפשו שאין פגימה כלל. אבל באמת ישנו והוא לא ידע ואשם. (משום דהרבה צריך י"ש וישוב הדעת לבדיקת סכין כמ"ש הרא"ש. וטוש"ע סי' ח' פי' דבלא זה יטעה בעצמו ולא ירגיש וכמפורש בד' הרר"י שבב"י ואחרונים שם דאשר אינו ירא לבו לא יבין כו' ולא ירגיש כו' כי חוש המישוש כפי כוונת הלב כו' (וכנראה בעליל ממעשה רב דמהרש"ל כו'). ולכן מצינו ג"כ דס"ל להרמב"ם בטעם שגם כל אדם צריך להראות סכינו לחכם. דחיישינן שלא יבדוק יפה והיינו ג"כ מטעם שצריך הרבה י"ש וישוב הדעת לזה וכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל בסי' י"ח (אלא דהתם באדם כשר לא תקנו כ"א בשו"ב קבוע (בימיהם) והכא במומר אף באקראי. כמ"ש הכרו"פ שם ומוח"ז רבינו ז"ל סי' א' וע' לקמן):
ודוקא נקט רבא מומר ורגיל. דודאי אין יראת ה' על פניו כלל. אבל מי שעבר פ"א באקראי אף בנבילות אין ראיה כ"כ שאינו י"ש. ומאחר שכן הוא הטעם מזה למד הרמב"ם דאין חילוק בין מומר לנבילות לעבירה אחרת. ואין זה שייך לדין חשוד שבסי' קי"ט. והן ב' ענינים לא ראי זה וכו' דחשוד שבסי' קי"ט היינו שחושדין אותו מספק שיעבור במזיד כדרך שעבר אעפ"י שאין ראיה שעבר מחמת העדר י"ש כ"כ אלא אולי (תקפו יצרו במקרה) ומצוה זו הוקלה אצלו לכן לא נחשד אלא באותה עבירה ובכיוצא בה מחמור לקל כו' אבל באחרת עדיין הוא בחזקתו. ואין חילוק בין פ"א לכמה פעמים וכאן לענין בדיקת סכין היינו שאין חושדין אותו כלל שיעבור במזיד כ"א שלא ירגיש כנ"ל. לכן אין חילוק באיזה עבירה עבר כ"א בין פ"א לג' פעמי'. משא"כ לשאר פוסקים ס"ל שזה דין אחד עם דין החשוד לכן אין חילוק בין פ"א לכ"פ. כ"א בין נבילות וכיוצא כו' לעבירה אחרת. ומדאמר רבא מומר הוא סעד ג"כ לד' הרמב"ם. דלשאר פוסקים צריך לדחוק כמ"ש הת"ש סק"ו. ומ"ש לנבילות כן דרך הגמ' כמו קטן אוכל נבילות כו' ואנן פסקינן כחומרת שניהם ע' ת"ש שם. והארכתי בזה שראיתי שכת"ר כתב ג"כ בכעין זה לענין בדיקת סכין אלא שנטה ונכנס בדחוקים ושהרמב"ם פליג בענין חשוד בב' סוגי' כו'. ולא ידעתי למה לא ישר בעיניו לומר כנ"ל. (ועיקר ההפרש בינינו. דכת"ר דימה בדיקת סכין להא דאיתא בירושלמי גבי נשים לבדיקת חמץ ולכן הקשה לעצמו מהא דס"ל לרמב"ם דנשים נאמנות על בדיקת סכין. ותירוצו דוחק. גם א"כ קשה להיפוך דלפ"ז ראוי שמומר לתיאבון לד"א (אפי' פ"א) יהי' פסול לבדיקת חמץ מק"ו מבדיקת סכין ואף שבדיקת חמץ דרבנן כ"ש דקשה טפי. ולא אישתמיט בשום מקום לומר כן ותניא הכל כשרים ונאמני' לבדיקת חמץ כו' אבל באמת לדידי לא קרב זה אל זה כלל. דבדיקת חמץ החשש הוא שתשקר ותעבור במזיד בבדיקת החורין כו' לא מיבעיא לדעת התוס' דפסחי' אלא אף לדעת הרשב"א והר"ן עפ"י הירושלמי דבודקות כ"ש כו' היינו ג"כ שתבדוק רק במקומות שקרוב לודאי חמץ והשאר חורין תתלה לומר שאין שם חמץ ותקיל במזיד שלא לבדוק שם כלל ותשקר לומר יפה בדקתי. אבל אין סברא לטעות בדמיון שתסבור שבדקה באותו חור אף שלא היתה שם וכן להיפוך כשתושיט ידה או עיני' באיזה חור אין חשש שלא תבדוק יפה שם וכי עינים לה ולא תראה. אלא החשש הוא שמחמת עצלנות תעבור במזיד ולא תבדוק יפה בחורין היכא שאין כ"א ספק חמץ משום שתתלה לומר שאין שם חמץ כו' לכן שייך חשש זה בנשים עצלנות ולא במומר דאעפ"י שאינו י"ש כ"כ מ"מ לא נחשד לעבור במזיד אם לא במומר לא"ד וכיוצא כו' וזה נכלל בדין חשוד שבסי' קי"ט. אבל הכא החשש הוא כנ"ל וזה לא שייך בנשים שאין ראיה שאין בהם י"ש. כ"א במומר מטעם הנ"ל. וא"ל שגם הכא ניחוש בנשים שיבדקו מעט וישקרו כו'. דז"א דדוקא התם שייך שיבדקו המקומו' הקרובים יותר שימצא בהם חמץ ויניחו החורין הרחוקים שימצא בהם חמץ ויתלו כו'. אבל הכא סתם סכין בחזקת פגום פגימות גדולות וקטנות בשוה. ואדרבה קרוב לומר שהקטנות מצויות יותר. אין סברא לחוש שתבדוק הגדולות ותניח הקטנות והוי כודאי איסור כו'. (וע' בד' מוח"ז רבינו ז"ל רסי' א' מ"ש בהג"ה אד' רשב"א) (אך לפ"מ שמצדד ביש"ש סי' ב' בענין דנים גם להסמ"ג משמע קצת ככת"ר ויש לעיין (ולפי טעם הנ"ל לכאורה א"צ למ"ש התוס' למה לא די ביוצא ונכנס כו'):
ומעתה הנה לפי הנ"ל ודאי נראה א לבדות מלבנו לחלק בין עבירה חמורה לקלה דאוריי' או דרבנן דעל הכל שייך טעם הנ"ל דכיון דחזינן דפקר לעבור ג"פ הרי עכ"פ אין יראת ה' על פניו (כלל) ולא יטריח ליתן כל לבו להבין ולהרגיש בפגימה כ"ש. ואין לסמוך עליו (גם באקראי וגם לאחרים בחנם. דלפ"ז לא שייך כאן מאי דאמרי' דנאמן בשל אחרים אין אדם חוטא ולא לו. שהרי אין הטעם שאינו מהימן אולי יחטא וישקר אלא שיטעה בעצמו כו' כנ"ל). ומה גם בנ"ד ביטול תפילה כו'. ויתבאר לקמן. (וכ"ש ק"ש כו'). אמנם לכאורה הי' אפשר לומר מאחר שיש ב' דיעות אולי מה שפוסקים כרמב"ם הוא רק מחמת ספק פלוגת' בדאורייתא. אבל מאחר שלא עבר כ"א אדרבנן הרי אין עליו רעותא מדאוריי' והוי פלוגתא בדרבנן כו'. אך ז"א דהחששא אפשר שהיא רק דרבנן. אפי' אם עבר אדאורייתא וכמו בדין חשוד וכנ"ל. אבל מ"מ אם לא יבדוק כראוי כמו שאנו חוששין נגע בדאוריי'. א"כ אין לחלק ובכולם שייך לומר להחמיר בשל תורה. ואם נאמר דהחששא גופא דאוריי'. אינו מהנמנע לומר כן גם אם עבר אדרבנן דמ"מ הרי אינו י"ש ואין זה כ"א סימנא בעלמ' ודוגמ' ע' פ' משוח מלחמה הירא מעבירו' שבידו שייך גם בדרבנן כו'. מלבד זה משמע מת"ש ופ"מ דהלכה כרמב"ם כנ"ל בריש דברי. ואין להאריך:
עוד אני אומר דאף אי יהבינא כולא שיטת' לא הועיל כלום בזה לומר דמדרבנן אדאורייתא לא אמרי' חשוד כו'. דאף שזה אמת דהיכא דאיכא חזקת איסור ספיקא לחומרא מדאוריי' אף להרמב"ם וסיעתו. וכמ"ש האחרונים בכללי ס"ס מ"מ הרי פשיטא שיש כמה דקדוקי' בבדיק' מדרבנן. ובפרט הבדיקה שאחר השחיטה (שגם הוא צ"ל כראוי בכל הי"ב בדיקות) שאינו כ"א לכתחילה מדרבנן כמ"ש בסי' י"ח והסכמת האחרוני' שמומר אינו נאמן עלי'. וכן אף בדיק' שלפני שחיטה אם בדקה כבר פ"א. וכ"ש עתה שיש לכ"א סכין מיוחד ומונח במקום צנוע כמ"ש רמ"א סי' י"ח סי"ד (כל הבדיקות דרבנן) (ועכ"ז בהמשך הזמן ושוחט דמתא ששוחט הרבה ודאי יש לחוש כו'). ופשיט' דאין חילוק בזה בין עובר אדאורייתא לאדרבנן להרמב"ם גם לד' כת"ר. ומה גם שלדעתי לא די שלא הועיל כת"ר להקל אף גם יש להחמיר הרבה לד' כת"ר דלהרמב"ם דין חשוד נוהג בב' סוגי'. א"כ י"ל דלא די בבדיקת סכין שהרי בדיקת הריאה דרבנן כמ"ש הש"ך בסי' ל"ט ויש הרבה דברים בטריפו' הריאה שהם דרבנן והרי העובר אף בדרבנן בדבר החמור בעיני הבריות (כתפילה) ודאי לא מהימן מדין חשוד כי אף שימצא טריפה דרבנן לא יגיד (אף שלא יאכל הוא כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל ס"ב סק"ג עיי"ש כ"ש) אם יאכל הוא ממנה ובפרט בנ"ד שנוגע בדבר להקל בבדיקות כו'. והגמ' והפוסקים במומר לנבילות ע"כ מיירי רק בשחיטה דחזקה על בן דעת שאין קלקול שחיט' יוצא מתי"י כמ"ש רמב"ן ורשב"א. אבל בבדיקת הריאה ליכא למימר הכי דשכיחי בה טריפות. (וצ"ע שלא דיברו האחרונים מזה ומצד דבימיהם הי' שוחט לחוד ובודק לחוד כדמשמע ג"כ מלשון רמ"א סי' א' ס"א ובכמה דוכתי). ובפרט דמתא י"ל שגם בשחיטה לא מהימן שהרי גם בשחיטה יש הרבה דברים דרבנן. וברבות הזמנים א"א שלא יתרמי לי' כו'. כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל סי' א':
ומלבד הנ"ל נרא' דמאחר שדין חמור וקל לענין חשוד תלוי בחומר בעיני הבריות כמ"ש בסי' קי"ט. א"כ י"ל דאף גם מדרבנן אדאוריי' חשוד אם העבירה דרבנן חמורה בעיני הבריו' יותר שהרי גם דאוריי' ודרבנן נכלל בשם חמור וקל במשנה וגמרא דבכורות וגם ע"ז קאי הרא"ש שם. וכפי הנראה ביטול תפילה חמורה בעיני הבריו' יותר מבדיקת הסכין כראוי גם יש לצרף דלהרמב"ם ושו"ע או"ח סי' ק"ו ס"ל דתפילה דאורייתא (ע"ש ברמב"ם משמע בהדיא דגם סידור שבחו תחילה וסוף ונכח המקדש ג"כ דאוריי'. ומ"ש המ"א דנשים אומרות איזה בקשה צ"ל ג"כ בכה"ג). ואף שעכ"פ די בתפילה אחד ביום הרי לפי הנשמע ביטול תפילות כמה ימים. ועוד לפמ"ש הפ"מ בפתיחה כללי ח"ג אות ח' י"ל דגם בנד"ד אף בתפילה אחד במזיד מה"ת לא יצא (אך ערבית רשות כו'). ולפ"ז י"ל דבלא"ה יש כאן ביטול ק"ש דלכ"ע דאוריי'. ואף אם נאמר דמסתמא קרא ק"ש על מטתו לא מהני לפי הפ"מ הנ"ל. ועוד בלא"ה י"ל דאומדנא דמוכח דגם על מטתו לא קרא. ואף שאין אדם נפסל כ"א עפ"י עדים ממש ע' ח"מ סימן ל"ד סכ"ה וא"כ גם בבהכ"נ י"ל שרחוק שעיינו יפה כ"כ שלא היו שפתותיו נעות גם פ' ראשונה דק"ש והוי כלא ראינו כו'. מ"מ בכה"ג שקשה לכוון עדות ברורה אולי די באומדנא ע' ב"י בח"מ ססיכ"ט וד"מ סס"י למ"ד בשם הגהו' מרדכי (ויש לעיין סס"י ל"ה) (ועוד אם לא קרא ק"ש ותפילה קודם אכילה י"ל דמדין חשוד יש לחושדו שלא קרא גם על מטתו דבאותו דבר נראה דחשוד מדרבנן אדאוריי'. וכנ"ל גבי נבילות ויש לעיין), אמנם הנה לכאורה יש ראי' ברורה להקל בנ"ד אף בביטול מ"ע דאוריי' והוא מהת"ש רס"י כ"ח ס"ב ממ"ש אפילו רק אותו השוחט פרוץ כו' ע"ש דעכ"פ אין לאסור כ"א אותו בשר לאותו שוחט בלבד משום קנסא ואמאי לא הוי כמומר לעבירה אחרת כו'. (ונהי דכשהעם פרוצין י"ל דהוה כדברים דלא משמע לאינשי איסורי כו'. אבל כשרק אותו שוחט פרוץ קשה). ולכאורה ההכרח לומר דס"ל לחלק בזה בין עובר על ל"ת לעובר על מ"ע בשוא"ת. וכמ"ש בנתיבות משפט רסי' ל"ד גבי עדות (ויש לעיין במ"ש או שפורק עול כו'. וכן הוא בתשוב' חוט השני סימן י"ח (אלא שנד"ד איסור דרבנן נראה ודאי עכ"פ איכא בקום ועשה דיהא כמו שאכל קודם ק"ש כו') אך הרי יש ראי' ברורה להיפך מדין מומר לערלות דהוי ג"כ רק מ"ע וא"ל דהתם דוקא מ"ע שיש בו כרת שהרי הת"ש סימן ב' סכ"ג כ' או שאינו מל בנו כו' והרי על האב אין כרת עיין רמב"ם ריש הלכו' מילה. אלא ע"כ לדחוק ולומר דבסימן כ"ח מיירי הת"ש כשבודקין לו סכין. ומאחר דלא איירי התם בדיני מומר לא חש לפרש. או שנדחק לומר דבכוונה דק בלישני' ולא מקיימי' מצו' כיסוי כראוי פי' כראוי אין מקיימי' אבל ודאי עכ"פ לא עברי על מ"ע דכיסוי לגמרי כו' ואף שעתה הזיד ולא כיסה לגמרי מ"מ הרי בפעם אחד לא הוי מומר וצ"ע.
ומעתה אשוב מה שנתעורר כת"ר מעצמו שיש מקום להחמיר בנד"ד עפ"י מ"ש המרדכי בשם ר"ח שבב"י סימן א' וכמ"ש הב"י שכן הוא דע' הרמב"ם ומבואר כוונתיו דס"ל דהרמב"ם לאו דוקא כ' שוחט ומוכר כו' וכנראה להדיא ממ"ש הב"י במחודשי' וכמבואר בדברי הש"ך כאן סק"ב ורסי' קי"ט וכן משמע מדברי הפ"ח וגם הד"מ הבין כן בדע' הב"י עכ"פ ודלא כבכור שור בע"ז דף ל"ט ב' שנדחק לומר דגם המרדכי וב"י מיירו רק בשוחט ומוכר כו' ע"ש. ומה שתמה הוא וכן הד"מ שהרי הרמב"ם לא כ' כ"א בשוחט ומוכר כו' כבר יישב מוח"ז רבינו ז"ל דס"ל להב"י דבשו"ב קבוע בשכר דומה ג"כ לשוחט ומוכר (שיש לו הנאה ואין כאן כ"א לפני עור כו'). וכן מיושב בזה ג"כ מה שתמה עוד הבכ"ש ממומר לנבילו' ורבא מיירי באקראי (וכאשר בלא"ה הוכיח כן הכו"פ סי' י"ח ע"ש. וכן מתורץ נמי בזה מה שתמה עוד ממ"ש הרמב"ם הרי שראינו ישראלים כו' (ועוד דהתם כדכ' טעמא דרוב מצויין כו' וה"ה י"ל דמוחזקי' בכשרו'):
והנה לא אבין מ"ש כת"ר שבסוגי' דע"ז מקור דין הרמב"ם חולקי' עליו כל הפוסקי'. הרי בשוחט ומוכר פשיטא דקי"ל כהרמב"ם וכדאיפסקה הילכ' בססי' ס"ה באין חולק ולא מבעי' לפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל סי' א' והפ"ת בסימן קי"ט שכ"ד הטוש"ע בכ"מ אלא אף לפמ"ש הש"ך ופר"ח בסי' קי"ט עכ"פ בבשר כ' בהדיא שכן דע' הטוש"ע ומטעם שדיני שחיטה מרובי' כו' וא"כ גם מ"ש הד"מ שאין המנהג כן לא קאי כ"א בשאר דברים ולכן בססי' ס"ה לא הגיה כלום (אף בד"מ). גם כבר כ' הבכ"ש מדלא הגיה הרמ"א בשו"ע רסי' קי"ט ש"מ דס"ל שהמנהג לאו ברצון חכמים כו' ומ"ש כת"ר מדלא הביא הב"י סי' א' בשו"ע בשוחט דמתא כו' י"ל דסמוך א"ע על מ"ש בססי' י"ח דהאידנא נוהגי' למנו' כו' ומ"ש כת"ר בפרט שהד"מ חולק על ב"י סי' א'. מה בכך הרי עכ"ז לדינא כתב דבזה"ז שאין מראין הסכין לחכם צריך שיהא אדם כשר כמ"ש הרא"ש כו' וכוונתו לחוש מדינא לדע' הרמב"ם ורא"ש וטור ססי' י"ח בטעם שצריך להראות לחכם כו' (ולכן לא מהני מה שבזה"ז מוחלים כו' רק בדיעבד נמצא סכינו יפה סמך רמ"א סי' י"ח על טעם רש"י ור"ן וכמתבאר יפה בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סי' א' וססי' י"ח וז"ש ולכן כל רב כו' וכן בסי' י"ח כתב הילכך צריך ליזהר כו' וכוונתו מעיקר הדין מאחר שגם רמ"א מודה לדינא בזמה"ז עכ"פ (ואין חילוק אלא להב"י בעינן עומד על גביו ולהד"מ סגי בבדיק' סכין כו'). ודלא כת"ש סי' א' סק"ז ע"ש דמיד' חסיד' שנה. ומאי דמשמע מלשון הת"ש שהבין בכוונ' הד"מ להחמיר בזמה"ז שראינו המכשלה כו' זה אינו שהרי הד"מ כתב ובזמה"י שכל אדם כו' מבואר כוונתו לחוש מדינא דגמרא ועפ"י טעם הרמב"ם והרר"י ורא"ש וטור כי"ל. (וכת"ר סמך בזה עמ"ש בסוף דבריו על דברי הרר"י ורא"ש ויתבאר בסמוך):
אמנם הנה מ"ש כת"ר דמוחזק בכשרות שנחשד בעבירה א' לא מפקינן לי' מחזקתו בשאר דברים ועדיף מסתם אדם. לכאורה נראה סברא זו נכונה וכ"כ הבכ"ש בע"ז שם והפ"מ סי' א' (ותירוץ ב' אינו מספיק למה שקשה בסי' ב' כו' אבל מ"ש כת"ר י"ל משים דאנן לא קי"ל כרמב"ם אלא בשחיטה כמ"ש הש"ך וכנ"ל). אך מוח"ז רבינו ז"ל שהקשה מסי' ב' לכאורה ודאי לא סבירא ליה הכי. ומה שנדחק כת"ר שהוקשה לו לפמ"ש הרמב"ם שאינו מניח ההיתר כו' מלבד שזה דחוק ורחוק בכוונתו ז"ל אלא דא"כ אין מקום כלל לתירוץ ב' דדמי לשיגר לו דורון כו' ע"ש ואין להאריך. אמנם לכאורה סברת הבכ"ש והפר"מ מוכרחת לתרץ קושייתם מסי' קי"ט ואינו מספיק בהא שכתב מוח"ז רבינו ז"ל לתרץ ראש דברי הטור דשם דמיירי רק לענין לאכול עמו דהא הטור כתב לקמן שם בהדיא אבל כל שאר דברים כו' מותרי' לקנות ממנו. אך בזה י"ל דמיירי בדברים שאין שייך בהם איסור דומיא דאגוזים (וכ"מ מלשונו ע"ש וברמזים פ"ה ס"ח) לאפוקי מר"י שאוסר גם מים ומלח וכמ"ש הב"י (ומהמשנה דבכורות ג"כ אין ראיה די"ל דמיירי בע"ה ומעשר דמאי רק לא ודאי כדפי' רש"י וכמ"ש כת"ר. א"נ י"ל דנ"מ בחשוד לענין זיקת הדבר שנחשד כו' ע"ש במשנה דלעיל וכ"מ ברמב"ם פ"ח מהלכות שו"י מן הלכה י"ד ואילך ופ' י"ב מה' מעשר הלכה ט"ז. ולפמ"ש התוס' בכתובות ד' כ"ד בד"ה שלי בלא"ה לא קשה מידי). אמנם הראיה שכתב כת"ר מהברייתא דבכורות ומדברי התוס' שם לכאורה היא ראיה נכונה וברורה (דהכא א"ל כנ"ל. דא"כ למאי קתני שקיבל עליו ד"ח כו') (אך לפי הגירסא בתוספתא פי"ב דדמאי משמע דמיירי שנחשד בד"א מד"ח ע"ש וצ"ע):
והנה לתרץ דברי מוח"ז רבינו ז"ל נראה דהעיקר שהוצרך לו' דבסי' ב' מיירי באקראי סמך א"ע שכן מוכרח לדעת רמ"א שגם הוא מודה דבעינן מוחזק מטעם בדיקת הסכין שצריך הרבה י"ש לתוס' זריזו' זהירות כמ"ש הרר"י ורא"ש וכנ"ל (וזה ודאי דגם הב"י מודה לסברת הד"מ אלא שהוא מחמיר טפי כו'). ובזה ודאי חשוד לד"א אף שהי' מוחזק בכשרות גרע מסתם אדם שהרי מי שעבר עבירה במזיד (לתאבון) ודאי עכ"פ אין יראת ה' על פניו כו'. ואינו דומה לע"ה שקיבל עליו ד"ח כו'. דענין ד"ח אינו אלא שמקבל עליו להיות נזהר כראוי גם באותו איסור שרבים מע"ה פרוצים בו כמו מעשר וטהרות וכה"ג שע"ה מקילים בהם מצד שהוקל אצלם איסורים הללו מאיזה טעם וסיבה שיהי'. והוא מקבל עליו שיהי' איסורי' אלו חמור עליו כמו שאר איסורים (כמו שבאמת שוים הם). לכן אם גם אח"כ נחשד באיזה עבירה. הגם שודאי אינו י"ש כ"כ. מ"מ מאחר שקי"ל החשוד בד"א לא נחשד לדברים אחרים גם לדברים אלו לא נחשד כי אחר שקיבל עליו ד"ח חזקתי שדברים אלו חמורים עליו ככל דיני התורה. למה נחשידהו שיעבור על אלו יותר מעל ש"ד שלא נחשד עליהם. (ואם מפני שהוא כבר נחשד בהם קודם קבלת ד"ח ודומי' דנחשד לב' דברים כו' כבר חילק ביניהם הרא"ש פ"ה). ואם מפני שעכ"פ אינו י"ש כ"כ. מה בכך. וכי למנוע שלא לעבור על דברים אלו במזיד צריך יותר י"ש משלא לעבור על כל העבירות שאף מי שאיננו ירא וחרד כ"כ (לדקדק ע"ע ליתן כל לבו שלא לנגוע בקצה איזה איסור אפי' בספק כו'). אינו חשוד לעבור במזיד כו'. (ולכן לא קי"ל כר"י בפ"ב דדמאי מ"ב אלא כחכמי' דא"צ לקבל עליו זהירות בעניני איסורי' אחרים כ"א השייך לטהרות. וכן משמע שם דיכול לקבל למעשר ולא לטהרות (או להיפוך וצ"ע) דאין ענין קבלת ד"ח תוס' זהירות וזריזות בתוס' י"ש כלל שהרי גם מה שע"ה חשודים עליהם אין זה מחמת מיעוט י"ש בלבד דאי משום הא מה נשתנו דברים אלו דוקא. אלא שדברים אלו הוקל בעיניהם (או משים שאינם בקיאים בדקדוקיהם כמ"ש הרמב"ם רפ"י מה' מו"מ). לכן ענין קבלתו היינו רק שיהי' דומה עליו דברים אלו כשאר איסורי תורה כו'). אבל הא דסתם אדם אינו נאמן על בדיקת הסכין אין ענינו שחושדין אותי שיעבור במזיד מצד קלות מצוה זו בעיניו או מצד ספק דא"כ הי' סגי בקבלות ד"ח וכה"ג. אלא הענין שאנו חושדין לסתם אדם שלא יתן כל לבו לדקדק מאד כו' ואז ממילא יטעה ולא ירגיש בפגימה דקה כי הרבה צריך י"ש כו' כנ"ל. לכן צריך להראות סכינו לחכם אם לא הידועי' בי"ש דוקא בתוס' זהירות וזריזות כו' שעליהם סומכי' שיבדקו במתינות וכוונת הלב לדקדק מאד כו'. ולכן ודאי מי שעבר עבירה במזיד גרע מסתם אדם בזה דאף שאינו נחשד לעבור עבירה אחרת במזיד אבל עכ"פ איננו ירא וחרד כ"כ כו'. לכן הוצרך מוח"ז רבינו ז"ל לומר שבסי' ב' מיירי באקראי (והיינו שדוקא בשו"ב קבוע צריך הידועי' בי"ש כו' דאל"כ ודאי לא יזהרו לדקדק תמיד בכל עת כי לא כל העיתים שוות וכי שיח וכי שיג לו כו'. אבל בפ"א באקראי א"צ הידועים בי"ש דוקא דגם על סתם אדם או אפי' על העובר עבירה פ"א סמכי' בזה שידקדק בכוונה בפ"א כו'. אבל המומר לשאר עבירות ס"ל להרמב"ם דמאחר שפקר כולי האי שפרק ממנו עולה כו' חיישינן דפקר שלא לקיים שום מצוה כהלכתה כמ"ש הרא"ש דהיינו אפי' פ"א באקראי חיישינן שלא ידקדק כלל לכוין בכל לבו כו'). אבל לתרץ ד' הב"י נראה דלא הי' הכרח כ"כ לומר דבסי' ב' מיירי באקראי. כי מה שהצריך הרמב"ם וכן להב"י מוחזק בכשרות כפי הנראה הוא ג"כ כמו ענין קבלת ד"ח. כי הטעם דחשדינן לסתם אדם היינו ג"כ מצד שמצות ל"ת דלפני עור הוקל בעיני הבריות לעבור להנאתם. לכן צריך מוחזק בכשרות דהיינו שיתחזק שאיסור לפני עור חמור עליו כמו כל איסורי תורה כו'. וא"כ גם מי שעבר איזה עבירה לא איתרע חזקתו בלאו דלפני עור יותר משארי לאוין שבתורה אלא שלא רצה מוח"ז רבינו ז"ל להאריך ולתרץ תחלה להב"י באופן זה מאחר שאין נ"מ לדינא. דעכ"פ האמת שבסי' ב' מיירי רק באקראי כנ"ל. ומה גם שבזה יתורצו ג"כ שארי התמיהות שתמה הבכ"ש על סברת הב"י וש"ך וכנ"ל. א"נ אפשר שענין מוחזק בכשרות ג"כ אינו דומה לקבלות ד"ח למעשר כו' דאין הפי' שמוחזק לנו שראינו אותו חושש אלפני עור דאפשר זה לא מהני דאף אם רוב פעמים חושש אין ראיה שלא נחשד אותו שבמקרה יעבור ע"ז כו' (דודאי גם לכל אדם לא חשדינן שיעבור תמיד רק לפעמים כו'). וכמו שלא מהני כה"ג גבי ע"ה למעשר וטהרות כ"א צריך לקבל ד"ח בכמה דקדוקי' ובפני ג' דוקא כו'. אלא הפי' מוחזק בכשרות היינו שראינו אותו מדקדק במצות וכה"ג שהוחזק עי"ז לאדם כשר וי"ש ומחמת זה ממילא סמכי' ג"כ שלא יעבור אלפני עור כו' ולפ"ז י"ל דגם לענין זה מי שעבר עבירה אף שהי' מוחזק בכשרות הורע חזקתו וממילא גם אלפני עור נחשד דלא עדיף מסתם אדם או גרע ממנו. ובפרט לפמ"ש הש"ך רסי' קי"ט דהא דקי"ל כהרמב"ם גבי שחיטה דוקא הוא לפי שדיני שחיטה מרובים כו' עי"ש לפ"ז נראה ודאי דאינו דומה לקבלת ד"ח אלא כעין מ"ש הרר"י ורא"ש (דהיינו דמי שאיננו ירא כ"כ לפעמים ישהה וידרוס כ"ש ולאו אדעתי' כו'). וע' פר"ת ביאור דבריו יותר שדיני שחיטה מרובים ובהרף עין כו' וצריך זריזות גדול וי"ש הרבה כו' וא"כ לפ"ז עולים ד' מוח"ז רבינו ז"ל כהוגן יותר דבין לרמ"א ובין להב"י צ"ל שבסי' ב' מיירי באקראי אבל בשו"ב קבוע מי שעבר איזה עבירה אף שהי' מוחזק בכשרות לא עדיף מסתם אדם עכ"פ (וצריך עומד ע"ג להב"י ובדיקת הסכין עכ"פ לכ"ע). היוצא מכ"ז לדינא דעכ"פ בחשוד לד"א בעינן בדיקת הסכין (לכ"ע) ואף בפ"א. ואפי' שהי' מוחזק כו'. (ושוחט זה אין להכשירו). ומעתה אשוב אתפלא על סיום וחתימות דברי כת"ר (שהוא היסוד והעיקר) שהמציא מדעתו לומר דד' הרר"י והרא"ש אינם אלא לבני דורם. ושבימיהם לא היו נוהגין ללמוד לאמן ידיהם לכך. אבל עתה כו'. והוא פלא בעיני. וכי בכדי הביאו כל הבאים אחריהם את דבריהם להלכה ולמעשה. עד שגם מוח"ז רבינו ז"ל הביאו ג"כ והאריך והרחיב בזה בסי' א' וסי' י"ח ועשאהו כגופי תורה מעיקר הדין דגמ' וחיברם עם ד' הרמב"ם בטעם שצריך להראות סכינו לחכם. וכתב שלאנשים שאינן ידועים בזהירות וזריזות ויראת ה' על פניהם אין להאמינם על בדיקת הסכין יותר מבימי חכמי התלמוד כו' וסיים הילכך צריך ליזהר ביותר האידנא שיהיו השוחטין ידועים בי"ש כמ"ש רמ"א בד"מ סי' א'. וכוונתו מבוארת דגם רמ"א ס"ל דבזה"ז בעינן מדינא ידועים בי"ש וכנ"ל באריכות. וע' בשל"ה שהצריך בפירוש מופלג בי"ש ומופלג באומנות. והביא ג"כ מעשה רב בשו"ב דמתא בעיר גדולה טעה בבדיקת סכין כו' עי"ש. א"כ מי הוא זה אשר יוכל לסמוך א"ע לחלק מדעתו ולומר דכולם לא אמרו אלא לימים הראשונים. כהלכתא למשיחא. ומה להאריך. ומה שמצא עזר לדבריו ממעשה רב שביש"ש. הוא כנגדו. לא ידעתי כוונתו הכי גם בימי רש"ל לא נהגו ללמד א"ע לאמן ידיהם לכך. וגם הרי שוחט דמתא הי' רגיל טובא כדכ' שם. (וכן גוף ד' הרר"י ורא"ש קאי על שוחטי' קבועים). ולדעתי אין חילוק ברגיל אם מתחילה אימן את ידיו או לאו (כי האימון היינו לשון וענין רגילות כו'). ולמה החמירו כ"כ בי"ש לאמן ידיהם ודיו. נוסף על זה איני יודע מי גילה לו רז זה שבימי הגמ' לא היו נוהגין לאמן ידיהם לכך (עם כי מעיקר הדין לא צריך כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל סי' א' סק"ב). ואדרבה לדעתי גם זה נכלל בהא דפרש"י על הא דאמרי' ת"ח צריך ללמוד ג' דברים כתב שחיטה כו' ופרש"י לאמן ידיו לכך. ונראה דבבדיקת סכין שייך יותר אימון ידיו מגוף השחיטה. וע' בחידושי הר"ן דהא דאמרי' בגמ' דהני לא שכיחי לפרש"י היינו דלת"ח לא שכיח שיצטרך לכך משום שממנים אנשים ידועים ע"ז. (והמה בקיאי' באומנות כו') ומכל הכל מבואר לנ"ד דשוחט זה אין להכשירו: