דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלה ד
(לסי' ב' ה')
ומובן השאלה מתוך התשובה. שרצה השואל לדחות ראיות התוס' ריש חולין (ד"ה הכל) דנשים מותרי' לשחוט מהא דקדשים עי"ש. והקשה השואל אחר שעשה הנחה דטעם דנשים משום טורח התיקון של סכין דלא טרחי. ולא טורח הבדיקה עצמה דטרחי. וזה לא שייך בקדשים. דאם נתקלקל הסכין שוב אין לו תקנה רק זורקו ונוטל סכין חדש. משא"כ בחולין שפיר הוי לאסור שחיטה בנשים:
תשובה
א הנה בענין הסברא שהמציא לחלק בין חולין למקדושין (אחר ההנחה שהקדים לדמות נשים למומר ושבשניהם הטעם דלא טרחי לתקן הסכין כו'). עפ"י דאמרי' בזבחי' שבמקדש אם נתקלקל הסכין זורקו ונוטל סכין חדש כו' עכ"ל. עם שדבר חכמה הוא (לפי ההקדמה הנ"ל ויתבאר אי"ה) אבל לא ידעתי אנה ראה לשון זה בזבחים. ולפה"נ כוונתו למאי דאיתא שם ד' פ"ח סע"א. סכין שנפגם אין משחיזין את פגימתה כו'. והרי שם פרש"י פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר משמע בהדיא דאתא לאפוקי פגימות דקות הפוסלין לשחיטה. דאילו היו מתקנין. והא דאבא שאול שם שאמר סכין מטרפת הי' כו'. הרי פרש"י שהיתה רכה לפגום פגימות דקות תמיד כו'. משמע דאילו לא היתה רכה כ"כ אף שהי' מתרמי לפעמים פגימות דקות היו מתקנין. ומסתימות לשין הרמב"ם (פ"א מה' כהמ"ק ה' ט"ו) אין ראיה (כ"כ) דנקט לשון הגמרא כדרכו וע' מ"ל שם. ובתוס' דריש חולין (ג' רע"א) יש סברא דסכין של שחיטת קדשים אינה כלי שרת כלל. וע"ש בחידושי הרשב"א ור"ן ראיה לזה מפ"ו דפסחים (ס"ו א') דמשמע שהי' כא"א מביא סכינו מביתו. (וכ"ה בתוס' רפ"ה דזבחים) ובריטב"א שם המסקנא שאינה כלי שרת גמור כו' עי"ש. אלא שלכאורה מהך דזבחים דפ"ח הנ"ל צ"ע על בעלי סברא זו. ובפרט מהא דאבא שאול סכין מטרפת כו' (דודאי היינו סכין של שחיטה) ואמרי' וגנזוהו. וברמב"ם שם גונזי' אותו בצד ההיכל כו'. ומעין זה במשנה ספ"ד דמדות בית החליפות ששם גונזי' את הסכינים. מכ"ז משמע פשט' דסכין של שחיטה הוי כלי שרת. וצ"ע שלא העירו כלל מזה התוס' ושארי פוסקים הנ"ל):
ב' אמנם ענין ההקדמה שהקדים בטעמ' דמומר ונשים. זוהי חקירה (ראוי' קצת) בפ"ע. ועם היות שהוא מילתא דלא שייך כלל. אמרתי הואיל ואתי לידינו ארחיב הדיבור קצת בזה. ומענין לענין השייך לזה. כדי להפיק רצונך שיהי' אני המתחיל כו'. והנה מה שהחליט בטעמא דמומר שהוא מצד טורח התיקון ולא טורח הבדיקה עצמה. מכח הראיה מד' הרשב"א שבטוש"ע סי' ב' ס"ד. תמהני שלא ראה ד' מוח"ז רבינו ז"ל בקו"א שמסק"ב (דט"ו עב"ג) דעם היו' שמתחי' כ"כ עפ"י ד' הרא"ש בפי' מיטרח לא טרח לתקנה כו' מ"מ מסיק אבל מד' הרשב"א בת"ה משמע כו' דמיטרח לא טרח אף בבדיקה לבדה. הרי אדרבא מד' הרשב"א אלו משמע לי' ז"ל להיפוך. גם מה שנד מסברתו גבי נשים. מכח ד' הר"ן שלא אמרו שהן עצלניות ובודקות כ"ש כו' אלא במה שאין שם איסור ידוע כו' תמהני שלא ראה ד' מוח"ז רבינו ז"ל רסי' א' שכ' בשם רש"ל. שהתוס' דפ"ק דפסחים ס"ל דאפי' בודאי איסור לא מהימני בדבר שיש בו טורח רב לתקנו כו' (והרי יסוד דבריו כאן על התוס' קאי):
ג אך באמת יש לעיין בכ"ז. ותחי' אכתוב בענין המומר. וארחיב קצת בביאור ד' מוח"ז רבינו ז"ל ושאר פוסקי' ומה שצ"ע לפע"ד בדבריהם ז"ל. הנה האחרונים נתקשו בד' הרשב"א שבטוש"ע סי' ב' הנ"ל, מה שהצריך שיאמר בזו היפה שחטתי. דממ"נ אם אינו ידוע לנו שהיו שני הסכינום עמו בשעת השחיטה. אין להאמין למומר באמירתו. ואי בדידעי' שהי' עמו גם בלא אמירתו יש לנו לומר דמסתמא בדקם ושחט בהיפה. משום דלא שביק היתירא ואכל איסורא ופי' הש"ך סקי"ג דמיירי בדידעי' כו'. והא דמ"מ בעי' אמירתו תירץ בש' הפרישה דהיינו משום דכל דאפשר לברורי מבררינן. והט"ז סק"ז בתחי' תירץ דמיירי בדלא ידעינן ומ"מ סמכי' על אמירתו משום דבלא"ה יש חזקה לקולא (דכאן נמצא וכאן הי' כמ"ש במה"ב). ושוב לא נחה דעתו בזה דקשי' ליה כיון דסמכי' על החזקה למה לי אמירתו (ואם אין החזקה מספקת גם אמירתו לא מהני וכנראה שנוטה לדעת הרא"ה בבד"ה דכללא הוא כל היכא דאי לא אמר אסור כי אמר נמי אסור). והפר"ח סקי"ג מוקי לה בדידעינן. ופסק דבאמת א"צ לאמירתו. (וחולק על הרשב"א. או ס"ל שגם הרשב"א לאו דוקא נקט אמירה). ונמצא שלדברי כולם אין ענין תועלת אמירתו כ"א ענין עדותו שהי' גם היפה עמו בשעת השחיטה. וכל שהי' שניהם עמו פשיט' להו דכיון דלא שביק התירא כו' מסתמ' בדקם ושחט ביפה. דהבדיקה עצמה לא חשיב' מירח' (אלא דלהש"ך ופריש' מ"מ בעי' לכתחי' אמירה משום כל דאפשר לברורי כו'). אבל הת"ש מוקי לה בדידעי' ושעכ"ז בעי' אמירה בדוקא (לעיכוב') ולא עוד אלא שהחמיר בסגנון האמירה שדוקא שיאמר בזה"ל בזו היפה כו' אבל ביפה סתם לא מהני. ולפה"נ הא בהא תליא. והכל מטעם א'. דס"ל שהבדיק' עצמה חשיב' טירחא ולכן אף שידעי' שהי' עמו. לא אמרי' בזה כלל דלא שביק התירא כו' דמיטרח לא טריח לבודקם כלל. וכיון שכן הוא מעיקר הדין ודאי אין לסמוך בזה על עדותו של מומר. אלא דמ"מ מהני אמירתו. לא מדין עדות ונאמנות. אלא שכיון שאומר בזו היפה הרי מתברר לנו מעצמינו שיודע איזהו היפה. ואמרי' דמסתמ' קודם השחיטה בדקם וידע דכיון דע"כ טרח לבודקם מסתמ' הי' זה בשביל השחיטה ולא אח"כ כו'). ולכן בעי' סגנון האמירה בזה"ל דוקא. דאילו אמר ביפה סתם אין לנו ראי' והוכח' מדבריו שיודע איזוהי היפה כו' (וית' עוד אי"ה). ומוח"ז רבינו ז"ל בתחי' פי' עפ"י ד' האחרוני' הנ"ל דס"ל דהבדיקה לא חשיב טירחא. ועשה סמיכות לזה עפ"י ד' הרא"ש שפי' מיטרח לא טרח לתקנה כו' כנ"ל. וענין האמירה לפי"ז היינו רק ענין עדותו שהי' עמו. ולכן כשידעי' בלא"ה שהי' עמו א"צ לאמירתו כמ"ש הפר"ח וגם הט"ז הכי ס"ל בדידעינן עכ"פ. ולא ס"ל מ"ש הש"ך בש' הפריש' דמ"מ כ דאפשר לברורי כו'. דלענין שהי' עמו לא שייך כלל להצריך לברורי עפ"י עדותו. כיון שבלעדו ידעי' זה בבירור. א"ו ר"ל לברורי ששחט בהיפה ולא בהשני וזה צ"ע. דלענין זה הא אמרי' דלא שביק כו' והיינו דכוודאי חשבי' ליה. וכלשון הגמ' גבי חמצן של עוברי עבירה (ד' ע"ב) מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין. והא דקי"ל כל מקום דאפשר לברורי מבררינן. נראה דאינו אלא במקום דלא אתינן עלה להקל אלא מכח חזקה בעלמ' וכה"ג דלאו ודאי גמור הוא. משא"כ היכא דאמרי' דודאי כן הוא א"צ לברורי כלל. ומשום הכי גבי חמצן א"צ לומר שהחליף כמ"ש בבה"ב ד"ה ע"ב ומה"ב ד"ו א'. וכן במומר שבדקו ו סכין לא מצינו שצריך לומר ששחט בזה ולא באחר (ע' ש"ך סק"ד ואפי' כשהי' אתו גם סכין פגום כמ"ש הפר"ח סק"ה ופליתי סק"ד). וה"ה כאן בדידעינן שהיו עמו (וזה שלא כמ"ש בכריתי שם סקי"ג. ומש"ש גבי מומחה פלוני כו' דלא דמי לחמצן דלית ביה איסור תורה כו' תמוה לכאורה דהא בגמ' אמרי' סברוה דכר"י אתי. וגם במסקנ' דכר"ש אתי הא אמרי' דודאי מחליפין וכ"ש בדאורייתא כו' ע"ש. ובעיקר הקושי' והחילוק בין חמצן למומחה פלוני הרי הדבר מפורש במה"ב עצמו ע"ש ד"ו א' וצע"ג לכאו'). ולכן לא הביא מוח"ז רבינו ז"ל ד' הש"ך והפריש' והכרתי בזה). ולענין היכא דלא ידעינן שהיו עמו. כ' שתלוי בהחקירה שבחידושי הרשב"א (שהובא בש"ך סק"ז ובד' מוח"ז רבינו ז"ל די"ב סע"ד) בעיקר הדין דרבא (בסכין א'). בהא דאם לא בדק לו סכין קודם השחיטה בודק אח"כ ואם נמצאת יפה מותר כו'. דלפמש"ש שהדעת נותנת (וכ"פ במה"ב ה' ב') דאף כשבא אחר השחיט' בתוך שעה ושתים אמרי' דחזקה כאן נמצא כאן הי'. ה"ה כאן דאעפ"י דכאן הי' עמו עוד סכין שאינו יפה. הרי לענין זה הא אמרי' דודאי דלא שביק כו'. אלא דמ"מ בכה"ג בעי' אמירה. (וה"ה בהא דחידושי הרשב"א כסכין א'. ע"ש דבבא בתוך שעה הזכיר אמיר' ומשא"כ בבא בגמר שחיט' לא הזכיר אמירה כו'). ונראה דהיינו רק ענין עדות שהי' עמו. והיינו טעמ' דכיון דלא אתינן עלה אלא מכח חזקה בעלמ' דכאן נמצא כו' הרי קימ"ל דכל דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה. (וכמ"ש הש"ך בש' הפרישה אלא דהם כ"כ ש בדידעינן שהי' עמו וזה צ"ע כנ"ל. אבל בדלא ידעינן אל דאמרינן חזקה כו' שפיר יש לומר כן ומתורץ מה שנתקשה הט"ז וגם הפר"ח שהחמיר בזה דלא מהני אמירתו בכה"ג אין ראי' דאזיל לשיטתו בסק"ז שהחליט כמסקנת חידושי הרשב"א כו'). ולמסקנת חידושי הרשב"א בסכין א' דיש להחמיר ודאי ה"ה (וכ"ש) כאן בב' סכינים שאין להקל בבא אחר כך (דלא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ולא מהני אמירתו) אלא בדידעינן שהיו עמו (ואז אין צריך לאמירתו וכנ"ל) ושוב מסיק מוח"ז רבינו ז"ל דמל') הרשב"א בת"ה משמע דאף בכה"ג (ר"ל בדידעינן שהיו עמו) בעינן אמיר'. וא"כ ע"כ לומר כנ"ל אליבא דהת"ש דהבדיקה עצמה חשיבא טירחא ולא אמרינן בזה לא שביק כו' והא דמהני אמירתו אינו בענין עדות ונאמנות. אלא שכיון שאומר בזו היפה מתברר לנו בבירור שהוא יודע איזהו יפה וע"כ בדקם קודם השחיטה כו' כדלעיל זהו לפה"נ ביאור ד' מוח"ז רבינו ז"ל ושארי פוסקים:
ד ועתה אכתוב מה שצ"ע לפע"ד במסקנת ד' מוח"ז רבינו ז"ל והת"ש. ותחי' אומר (דרך אגב) מה שיש לדקדק גם בריש דבריו ז"ל. והוא מ"ש גם שם דבעי' שיאמר בזו היפה ולא ביפה סתם. ולקח זה מהת"ש. ולכאורה בשלמ' להת"ש דלשיטתו תועלת האמירה היא שעי"ז מתברר לנו שע"כ בדקם ויודע. מש"ה בעי' דוקא בזו היפה דאילו ביפה סתם ליכא בירור שיודע איזהו היפה. אבל לשיטה הראשונה הנ"ל. דלפ"ז ענין האמירה אינו רק ענין עדותו שהי' עמו כנ"ל. א"כ י"ל דאין חילוק בזה בין כשאו' בזו היפה ליפה סתם. (וכדמשמע בטוש"ע וכ"מ בהדיא בת"ש שם סקי"ג דאין להצריך בזו היפה דוקא אלא להאומר דלא טרח לבדוק כו' ע"ש). ונהי דלדינא יש קצת מקום לומר כיון דלא מהני עדותו אלא משום דבלא"ה איכא חזקה דכאן נמצא כו' לכן בעי' שאמירתו יהי' סיוע לחזקה זו דוקא. משא"כ כשאומר ביפה סתם י"ל שכוונתו על יפה דעלמ'. ואין זה מענין החזקה כלל. ואינם מסייעים זה לזה כו'. אבל לשון מוח"ז רבינו ז"ל שכ' שמא אינו יודע איזו יפה מש"ה קאמר יפה סתם לאישתמוטי מבואר שאין כוונתו ע"ד הנ"ל. ואולי ס"ל דגם כשאומר סתם בסתמ' קאי על אילו שלפניו. (וע' כרו"פ דלפה"נ ג"כ פשיט' ליה הכי ובאמת לפה"נ תלוי בלשון. כמו בל"א אם אומר מיט דעם גוטין משמעו על יפה שבאילו. ואם אומר מיט א גוטין משמעו על יפה דעלמא. ובלה"ק כשאומר בהיפה בה' הידוע'. ה"ז כמו בל"א מיט דעם גוטין. ואם אומר ביפה צ"ע פירושו ויש פנים לכאן ולכאן. ועכ"פ י"ל דמוח"ז רבינו ז"ל אשמעי' אפי' כשמובן שקאי על אלו). ומ"מ לא מהני שמא אינו יודע כו' ר"ל שלא בדקם. וזה קשה בתרתי. חדא דהא השתא קיימינן בסברא שהבדיקה לא חשיב טירח' וא"כ למה ניחוש שלא בדקם ועוד מאי נ"מ מחשש' שמא אינו יודע כו' הרי מ"מ הוא מעיד שהיפה שבאלו היתה עמו (ושחט בה). ולשיטה זו א"צ יותר גם מ"ש דמש"ה קאמר יפה סתם לאישתמוטי. אינו מובן כ"כ פירושו. דלכאורה ר"ל בזה ע"ד החילוק (הנז' בגמ' דבכורות (ל"ו ב') והובא) בפוסקים ובד' מוח"ז רבינו ז"ל כאן (ע"ד) בין כשאומר מומחה פלוני דמירתת לשקר שמא ישאלו מאותו פלוני ויתבדה. לבין אומר מומחה סתם דמצי לאישתמוטי ולומר דכוונתו על אחר כו' (ע' לבוש סי' שי"ד ס"ז). וה"נ נאמר מהאי טעמא לחלק בין כשאומר בזו היפה לבין שאומר סתם כו'. אבל ז"א מתרי טעמי (והא בהא תליא) א' דלא שייך זה אלא כמו גבי מומחה וכה"ג דאיתי' בשאלה. אבל גבי סכין דלית' בשאלה ואף כשאומר בזו שחט מי יכחישנו. לא שייך חילוק זה. ועוד דלא נזכר הסברא דמצי לאישתמוטי אלא לאפוקי מסבר' דמירתת ר"ל היכא שאין הדין נותן להאמינו אלא רק מכח דמירתת לשקר ע"ז הסברא דמצי לאישתמוטי מנגדת ומוציא' מסבר' דמירתת אבל כאן דעיקר סמיכתינן על החזקה דכאן נמצא כו' (ושוב ממילא לא שביק כו') רק משום דאפשר לברורי בעינן ג"כ עדותו והרי לדבריו עכ"פ הוא מעיד וסגי בהכי (הגם דלא מירתת. וכמו אילו הי' מעיד סתם שהי' עמו דנראה ג"כ דמהני לשיטה זו. אעפ"י שאין מי שיוכל להכחישנו בזה כו'). אמנם כן נלפע"ד דענין לאישתמוטי הנזכר כאן בד' מוח"ז רבינו ז"ל. (וכן גם בד' הש"ח וית' אי"ה) אינו מענין מצי לאישתמוטי הנזכר גבי מירתת. דשם הפי' שיוכל להמלט ולהשמט שלא יהי' נתפס אח"כ בשקרותו. וכאן הפי' דעתה בשעת אמירתו אינה עדות נכונה אלא מדחה ומשמיט א"ע מלהעיד דבר ברור. (וזהו דשם נאמר הלשון מצי לאישתמוטי. וכאן נזכר הלשון לאישתמוטי קאמר כו' ומובן כנ"ל). והטעם שמביאנו לזה. הוא לפי שאין אמירתו בסגנון שהי' ראוי לו לומר אם הי' כדבריו דכיון שהסכינים לפניו כששואלי' אותו במה שחט. סגנון הלשון הוא להשיב בזו כו' וכיון שאינו אומר כן אלא ביפה סתם. מובן שמשקר וע"כ מדחה ומשמיט א"ע מלברר דבריו כדחזי' ליה. ע"כ אין אמירתו חשובה כלום כיון שמתוכו מובן שמשקר (ומשא"כ גבי מומחה וכה"ג שאינו לפניו. אף כשאומד סתם לאו לישנא קטיעה הוא. רק כשאומר פלוני שיש סברא דמירתת ה"ז ראיה שאומר אמת וכשאומר סתם אין ראיה לא לכאן ולא לכאן. אבל כאן בסכינים שלפניו כשאומר סתם ה"ז כראיה שמשקר כו'). ובהא א"ש דיוק לשון מוח"ז רבינו ז"ל שכ' וז"ל וכיון שיאמר כו' בעי' שיאמר בזו היפה שאל"כ לא אמר כלום שמא אינו יודע כו' ומש"ה כו'. דלכאורה ז"ש דרך נתינת טעם וכיון שיאמר כו' בעי' שיאמר כו'. (וגם מ"ש ומש"ה כו') אינו מדוקדק כמובן. ולפי הנ"ל א"ש דר"ל אע"ג דלא בעי' עדותו כ"א לשהי' עמו. וכל שהיו עמו אמרינן דודאי בדק ויודע. מ"מ כיון שיאמר כו' בעי' כו' דאל"כ אלא יאמר סתם אמירתו זו יגרום לנו חשש' שמא אינו יודע כו' ומש"ה כו'. פי' דמסתמא לא הוי ליה לומר לישנא קטיעה אלא לפי שמשקר ואינו יודע כלל איזהו היפה ע"כ ומש"ה קאמר סתם לאישתמוטי מלברר דבריו כו'. ולכן לא אמר כלום ואין כאן עדות כלל (עכ"פ). ולכאורה עלה ע"ד שעפ"ז אש"נ מה דקשה לי עוד בד' קדשו ז"ל. דכיון דלשיטה זו הא דבעי' אמירתו (גם בדלא ידעינן כו') אינו אלא משום דכ"מ דאפשר לברורי מבררינן כנ"ל. ונראה פשיט דז"א כ"א לכתחי' בדאפשר אבל כשא"א כגון שאינו לפנינו מותר (מכח החזקה הנ"ל). וא"כ איך שייך לומר דבעי' שיאמר כך ולא כך. הלא לכתחי' ודאי לא שייך ללמדו ולהורות לו איך שיאמר. ואם כבר אמר סתם ה"ז כבדיעבד ומותר. אבל לפי הנ"ל יש מקום לומר דכשאומר סתם. אמירתו זו גורע לאסור בדיעבד דמוכח שמשקר כו' כנ"ל. אבל לא משמע כן ממ"ש מוח"ז רבינו ז"ל דאל"כ לא אמר כלום. משמע דלא גרע עכ"פ מאילו לא אמר כלום כו'. גם אם איתא כנ"ל א"כ אפי' בדידעינן שהיו עמו נאמר דאם אמר ביפה סתם גורע הוא ואסור. ולא משמע כן ממ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שם דא"צ שיאמר ביפה כו'. משמע דעכ"פ אם אמר כן כ"ש שכשר כו'. אע"כ צ"ל דגם כשאומר סתם לאו הוכח' גמורה היא שמשקר. אלא הוכח' קצת. ודיינו שנאמר דה"ז כאילו לא אמר כלום וסלק אמירתו כאילו אינה כו' וא"כ עדיין צ"ע איך שייך להורות דבעי' שיאמר כך ולא כך בדבר שעיקר אמירתו אין צריך כ"א לכתחי' בדאפשר כו' כנ"ל. ואולי ר"ל דכשאומר סתם יש לחזור ולשאלו באיזה מהשנים והוא יחזור ויברר דבריו בזו היפה כו' (ואם באמת ישיב על השני שבה שחט ודאי באמת אסור כו'):
ה והנה לשון זה דלאישתמוטי לקח מוח"ז רבינו ז"ל ג"כ מהת"ש שכ' בש"ח דכשאומר סתם חיישינן שלא בדק כו' ולאישתמוטי קאמר. ולכאורה לשיטתו ודאי הוי מצי לומר בפשיטות כשאומר סתם ליכא בירור שיודע איזהו היפה כנ"ל. (ואולי כוונתו על יפה דעלמ' כו'). אלא צ"ל דס"ל ג"כ דגם כשאומר סתם מסתמא קאי על אלו שלפניו (או דאתי לאפוקי גם כשאומר בהיפה בה' הידיע' כו' וכה"ג כנ"ל) וא"כ יש מקים לומר כיון שיודע שיש יפה באלו ע"כ בדקם כו'. ולכך הוצרך לטעמא דלאישתמוטי. ומיהו לכאורה הי' נראה דלשיטתו י"ל הפי' ע"ד מצי לאישתמוטי הנזכר לאפוקי מסברא דמירתת. דהא דלשיטתו תועלת האמירה היא שעי"ז נתברר לנו שיודע כו' לפה"נ בירור זה אינו אלא מכח סברא דמירתת. ר"ל דאם אינו יודע (אלא שאומר כן דרך מקרה כסומא בארובה). הי' מירתת שלא יתבדה ע"י שיבדקו אחריו כו' (וית' עוד בזה אי"ה). וא"כ י"ל דהיינו דוקא כשאומר בזו כו' אבל כשאומר סתם מצי לאישתמוטי ולא מירתת (ע"ד החילוק בין מומחה פלוני למומח' סתם כנ"ל). אבל ז"א לפ"מ דמשמע מד' מוח"ז רבינו ז"ל בסמוך (ע"ד) בהג"ה גבי מומחין דכשהם יחידים בעיר לכ"ע שייך מירתת ולא אמרי' בכה"ג מצי לאישתמוטי. וא"כ כ"ש הכא שהן רק ב' סכינים גם כשאומר סתם שייך מירתת. אע"כ צ"ל גם בש"ח דמ"ש לאישתמוטי קאמר ר"ל ע"ד הנ"ל שמאמירתו מוכח שמשתמט ומשקר כו'. (אלא שלכאורה צ"ע בד' מוח"ז רבינו ז"ל שם דלדבריו ע"כ לכאורה לומר דהמה"ב והנמשכים אחריי דס"ל דבעי' מומחה פלוני דוקא. איירי כשהם רבים (ושבזה היא דפליגי עם הטוש"ע בפלוגתא דרמב"ם ורא"ש דסי' שי"ד). וזה תמוה. דכשהם רבים ומצויין בעיר לא בעי' כלל הסברא דמירתת ואף המה"ב מודה דא"צ לומר פלוני. דסמכי' בכה"ג אסבר' דלא שביק כו' בלחוד. כמו בחמצן. ולא חילק ביניהם במה"ב אלא משים דמומחין לשחיטה אינם מצויין כ"א א' או ב' וג' בעיר כו' עי"ש (ו' א') יכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל ג"כ משמו. וא"כ הרי בהדיא דבכה"ג איירי במה"ב וס"ל דאם א' סתם לא מירתת כו'. ולכאורה עכצ"ל דמוח"ז רבינו ז"ל שם קאי הכל אליב' דטוש"ע (והביא סייע להם דאף אם הם רבים כו' (ר"ל כגון גבי בכור דסי' שי"ד) להרמב"ם שם לא בעי' פלוני. וכ"ש במומחין לשחיטה שהם יחידי' די"ל דגם הרא"ש דשם יידה כו') אבל המה"ב והנמשכים אחריו ע"כ ס"ל דגם ביחידים שייך אישתמוטי. ולפי"ז הש"ח שפסק ג"כ (ס"י) כמה"ב י"ל שגם כאן בסכינים מ"ש לאישתמוטי קאמר. פי' ע"ד מצי לאישתמוטי ולא מירתת כו' כנ"ל:
ו אך באמת (מלבד דלא משמע כן קצת בד' מוח"ז רבינו ז"ל). הנה מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שם (תחי' בפשיטות) על המומחין דשחיטה שהם יחידים בעיר. לקוח מד' המה"ב שכ' שהם א' או ב' וג' כו' כנ"ל. אבל איהו ביאר דבריו שם אח"כ וז"ל אין בעיר אלא יחידי' שוחטין ומורגלים להיות אצלם סכינים בדוקי' ומוכנים כו'. וכ"כ עו"ש בסוף דבריו דמומחין דאצלם סכין בדוקה מועטים כו'. ומובן דהיינו לפי שהוא קאי שם בענין להחליש הסברא דלא שביק כו' משום דלח טרח לחזור אחר המומחין שאינם מצויין כ"כ. והיינו אותן שהם ידועים ומורגלים להיות אצלם סכינים בדוקי' ומוכנים כו'. שאילו הם מועטים ויחידים בעיר. ואותן מומחי' שאינם ידועים ומורגלים להיות אצלם סכינים בדוקים ס"ל דודאי לא טרח לילך אליהם כו'. אבל לענין הסברא דמירתת ומצי לאישתמוטי ודאי י"ל דמומחין לשחיטה חשיבי רבים. דהא הכל שוחטין (מעיקר הדין). ואין הדבר תלוי בידועים ומורגלים כו'. ואעפ"י שיתברר שאילו לא שחטו לו אפשר שמומחה אחר בדק סכין ושחט לו כו' ואולי יש להעמיס שגם מוח"ז רבינו ז"ל כיון לזה במ"ש ואף אם הם רבים כו'. ור"ל ואף את"ל שהמומחין הם רבים. והיינו כנ"ל דהכל שוחטין (ורומאשמ"ה) כו'. ע"ז כ' דמ"מ עדיין תלוי בפלוגת' דרמב"ם ורא"ש דסי' שי"ד. ור"ל דלפ"ז הטוש"ע כהרמב"ם ס"ל. ומה"ב וסיעתו כהרא"ש כו'. ולפ"ז כאן בסכינים שהם רק ב' לכ"ע לא אמרי' הסברא דמצי לאישתמוטי. וצ"ל הפי' בש"ח כדלעיל. אלא שעיקר ד' מוח"ז רבינו ז"ל במה שמחלק בין רבים ליחידי' לפ"ד הרא"ש דסי' שי"ד ס"ח (שלפה"נ הם ד' מוח"ז רבינו ז"ל עצמו שלא ראיתי מזה בשום פוסק). לכאורה צ"ע. הגם דודאי הכי מסתברא. אבל לא משמע כן מהדין דהראיתי לחכם (שבס"ז שם) דג"כ להרא"ש צ"ל פלוני דוקא. והרי חכמי' מומחין להתיר בכור לפה"נ יחידי' הם כמומחין (המורגלים כו') דשחיטה לכל הפחות דהא בעי' מופלג בחכמה (כרב אשי) כמ"ש התוס' בבכורות שם (ל"ו) ד"ה במקום ולהרמב"ם רפ"ג ד"ה בכורות צריך ע"ז נטילת רשות מהנשיא וכ"ה ברש"י דיומא (דע"ח) וע' ב"י סי' ש"ט ד"ה וכ' הר"י. ובהגר"א שם סק"ה. גם מה שהחליט דלהרמב"ם דסי' שי"ד אפי' כשהם רבים) לא מצי לאישתמוטי והיינו עפ"י מ"ש הש"ך שם סק"ח בטעמא דהרמב"ם שם דס"ל פי' לאישתמוטי כפרש"י אי לדידך לא מהימן כו'. ושם לא שייך זה כמ"ש הש"ך. ע"כ לא בעי' פלוני. ולמד מזה מוח"ז רבינו ז"ל גם כאן לפ"מ שהקדים תחי' דגם כאן לא שייך אישתמוטי דפרש"י כו'. לכאורה יש לפקפק ע"ז דביאור הפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש (עפ"י ד' הש"ך שם) למעיין בדבריהם ובגמ' דבכורות שם. לפה"נ הוא עד"ז. דמבואר בגמ' ופוסקים יסוד הנאמנות דגבי בכור הוא משום דכל מילתא דעביד' לגלויי לא משקרי. ואהא פרכי' ממתני' דדמאי קח לי ממי שהוא נאמן כו' דאינו נאמן ואמאי נימא כל מילתא כו' ותירץ ש"ה דאית ליה לאישתמוטי. והא ודאי דהמקש' הי' סובר דהך דבכור מיירי בדלא א' פלוני. ועכ"ז נקרא עביד' לגלויי משום דלפעמי' אפשר שיתגלה ממילא כו' ומש"ה פריך ממתני' דדמאי דג"כ אף שלא א' פלוני עביד' לגלוי' לפעמים ממילא כו'. ולהרמב"ם גם התרצן לא נד מזה. אלא שתירץ דש"ה דאעפ"י שיתגלה שלקח ממי שאינו נאמן מצי לאישתמוטי ולומר אי לדידך כו' כדפרש"י. ומשא"כ בבכור כשיתגלה שוב אין לו התנצלות. ולהרא"ש התרצן חולק וס"ל דהך דבכור דאמרי' דהוי מילתא דעביד' לגלוי'. מיירי בדא' פלוני. ועביד' בקל להגלות ע"י שאלה. והתם שאני דכיון שא' סתם אית לי' לאישתמוטי ר"ל שאפשר וקרוב שישמט מלהיות נתפס בשקרו שלא יתגלה כלל ממי לקח. ומש"ה לא נקרא כלל מילתא דעביד' לגלוי' (ע' רא"ש). ונמצא דלכ"ע בעי' שיהי' עביד' לגלוי' עכ"פ (והיינו דמירתת שיתגלה כו') ולכן גם הרמב"ם אף דמיירי בלא א' פלוני כ' (ספ"ב דה"ב) עשוי להגלות כי'. אלא שלהרא"ש בעי' שיהי' עביד' בקל לגלוי' ע"י שאלה. ולהרמב"ם סגי שיהי' עביד' לפעמים לגלוי' ממילא עכ"פ אם לא שמצי לאישתמוטי גם כשיתגלה אי לדידך כו'. ובזה מובן מה שהוצרך הש"ך להסביר בטעמא דגבי בכור לא שייך האישתמוטי דפרש"י דכשיאמר הישראל שמסרו לו כשהוא תם שוב אין לו התנצלות. דלכאורה ה"ל למינקט עיקר החשש'. והל"ל דכשיתגלה שהוא הכהן הטיל המום (שזהו עיקר החשש') שוב אין לו התנצלות (ומשא"כ בההיא דדמאי שאף שיתגלה שלקח ממי שאינו נאמן שזהו החשש'. מ"מ יוכל להתנצל אי לדידך כו'). אלא שזה פשוט שאינו עביד' לגלוי' כלל. דמסתמ' עושה במחשך מעשיהו ונזהר שלא יתגלה. (ולא הי' מועיל כלום מה שאם יתגלה זה אין לו התנצלות כו') אלא מה שנקרא עביד' לגלוי'. היינו ע"י אחרים דוקא (אם ממילא או ע"י שאלה כו') ולכן הוצרך הש"ך להסביר כנ"ל. והוא מוכרח מצד עצמו דאל"כ לעולם יהא נאמן הכהן לומר שמום זה נפל מעצמו. וא"כ כאן גבי שחיטה אף לפי מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שהחשש' הוא שמא שחט בעצמו. לא מהני כלום מה שאם יתגלה זה שוב אין לו התנצלות כיון דזה לא עביד' לגלוי' כלל כנ"ל. ולכן גם מוח"ז רבינו ז"ל לא סיים בדבריו עד"ז. אלא סיים וכיון שא' מומחה כו' שמא ישאלו כו'. וזה קשה בתרתי. חדא דלאו רישיה סיפי'. שבריש' ביאר דלא שייך כאן האישתמוטי דפרש"י וזה מועיל רק להרמב"ם גם כשאינו עשוי להגלות בקל ע"י שאלה. ומשא"כ להרא"ש כו'. וסיפ' שכ' כשהם יחידים אפשר שישאלו כו' זהו ענין אחר ומועיל אף להרא"ש. אלא שע"ז צ"ל שעיקרו סמוך ונמשך למאי דמסיק ואף אם הם רבים כו' עד ולא לפ"ד הרמב"ם עכ"ל. ור"ל דאף כשהם רבים דא"א (או קשה) להגלות ע"י שאלה. מ"מ להרמב"ם מהני מה שכשיתגלה לא שייך כאן האישתמוטי דפרש"י כמ"ש בתחי' (והוי ריש' וסיפ' להרמב"ם ומציעותי' ר"ל דגם להרא"ש יש מקום להקל ביחידים כו') אבל העיקר צ"ע כיון דברבים א"א בשאלה י"ל דגם להרמב"ם לא נקרא כלל עביד' לגלוי' ע"י האחרים. דלא דמי לבכור שהגילוי ע"י אחרים הוא בקום ועשה ר"ל שיתגלה ממילא עכ"פ שזה הישראל מסרו לו כשהוא תם. וממילא ע"כ נעשה המום כשהוא ביד הכהן. אבל גבי שחיטה אין דרך שיתגלה (ע"י אחרים) כ"א דרך שלילה. ר"ל שאחרים לא שחטו לו (לפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שהחששה אינו כ"א אולי שחט בעצמו) וזה קשה להגלות (כשהם רבים עכ"פ). דאף שיתגלה שזה לא שחט לו אין ראיה ששחט בעצמו (ע"ד לא ראינו אינו ראיה) דאולי אחר שחט לו עד שיתגלה שכולם לא שחטו לו. וזה דוחק (או א"א) ברבים כנ"ל. וא"ל לפ"ז גם אההיא דבכור קשה ניחוש שמא הבכור הוא של הכהן עצמו ולא נתנו לו ישראל כלל וג"כ אין דרך שיתגלה זה ע"י אחרים כ"א בדרך שלילה כו' ע"ד הנ"ל. ז"א דלענין זה א"צ שיתגלה ע"י האחרים שלא נתנו לו. אלא דזה עצמו שהבכור שלו ודאי הוא מילת' דעביד' לגלוי' (דעם שזה שהוא הטיל המום לא עביד' לגלוי' מטעם הנ"ל. אבל אם הוא של עצמו אם לאו. עביד' לגלוי' בפשיטות כמובן. מלבד שי"ל ג"כ דמיירי בידוע שאינו של עצמו. אלא שא"צ לזה כו'):
ז והן אמת שלפמ"ש הש"ך שם ססק"ז דלהרמב"ם ושו"ע בהך דס"ח הנ"ל גם בההיא דס"ז שם דמים זה הראיתי לחכם ג"כ א"צ פלוני מוכח דלא כנ"ל. שהרי התם ודאי אין דרך כלל שיתגלה ממילא זולת דרך שלילה ע"ד הנ"ל. ואעפ"י שי"ל דש"ה שהחכמים מועטים הם (כדלעיל) ואפשר בשאלה מהם. מ"מ כיון דחזינן דלהרא"ש בעי' פלוני גם שם. וע"כ לומר דס"ל דגם במועטים שייך האישתמוטי דפי' הרא"ש (וכדלעיל) ולא עביד' לגלוי' ע"י שאלה (וטעמא דמילתא אולי היינו משום דאף שאלו שבעיר לא התירו לו. אפשר שאיזו חכם אחר התירו כו' וכה"ג כ' המה"ב דק"כ ע"ב בשם הרא"ה דמצי לאישתמוטי שהלך לו למדה"י. (אלא ששם מ' שכ"כ גם באו' פלוני וזה צ"ע ע"ש). או שנא' שע"כ החכמים לא חשיבי מועטים וא"א בשאלה מאיזה טעם שיהי' כאשר לפה"נ ע"כ צ"ל כן לפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל דהרא"ש מודה ביחידים כו'). וא"כ גם הרמב"ם מנ"ל להש"ך ללמוד מהך דס"ח דפליג גם בהא אם איתא שיש לחלק בענין הגילוי ממילא בין ע"י מעשה לבין ע"י שלילה ע"ד הנ"ל. למה א"צ פלוני. אלא ע"כ דלא ס"ל חילוק זה. ואפשר שלזה כיון מוח"ז רבינו ז"ל במאי דסיים ע"ש בש"ך. (ולא קאי עמ"ש בס"ח (סק"ח) שהוזכר בדברי מוח"ז רבינו ז"ל אלא על מ"ש בס"ז ססק"ז הנ"ל ואולי ט"ס בדברי מוח"ז רבינו ז"ל וחסר תיבה ס"ז). אך אכתי צל"ע (לפ"מ שנראה לפע"ד שהחילוק דלעיל סברא נכונה היא). חדא דאף לדברי הש"ך י"ל דס"ל כיון דהחכמים מועטים הם. גם בדרך שלילה עבידא לגלוי' ממילא לפעמים שכולם לא התירו לו. וא"כ שפיר תלי' בפלוגתא דהרעב"ם והרא"ש בהך דס"ח אבל על מוח"ז רבינו ז"ל אכתי קשה דכשהם רבים ובדרך שלילה מנלן כו'. ועוד דבאמת לפע"ד גם על הש"ך צ"ע. דכיון דחזינן דהרמב"ם בדין שבס"ז והוא ברמב"ם ספ"ב מה"ב הי"ח. לא הזכיר הטעם שעשוי להגלות כדרך שכ' שם בהי"ט ברין דס"ח. אלא כתב טעם אחר שלא נחשדו לשחוט קדשים בחוץ. וכבר נתקשה בזה הלח"מ שם. ותי' דטעמא דעדיפא מיניה קאמר. וזה אינו עולה יפה לפ"מ שביאר הש"ך שם לנכון דה"ט לא שייך אלא במומין שאינו מובהקים. ובזה הכל מודים דלא בעינן פלוני וכמפורש ברא"ש. וא"כ גם הרמב"ם ע"כ מיירי רק בכה"ג (וכדמשמע ג"כ ממש"ש ואין אנו יודעים אם מום זה כו' ושמא בכור תם הוא כו') ולמה לא אשמעינן גם במובהקי' ומטעמא שעשוי להגלות. אלא משמע דגם הוא מודה שבזה בעינן פלוני עכ"פ ולא דמי לדון שבהי"ט שם. והיינו מטעם החילוק דלעיל. (ואעפ"י שבגמרא בעי לסיועי' לרב יהודא ממתני' ומטעמא דעבידא לגלוי'. י"ל שבדרך ק"ו אתי עלה. אבל במסקנא שדוחה שבמתני' ה"ט דקדשים בחוץ לא אכול. י"ל דלא חשיב עביד' לגלוי' כלל כו' ודוחק). וכ"ז להש"ך אבל הט"ז הרי ס"ל דגם הרמב"ם בהי"ט מיירי בדאמר פלוני. ובאמת מלבד שכן משמע קצת הלשון שכתב שם שמא ישאלו כו' כמ"ש הט"ז (שבזה י"ל דהפ' שעשוי להגלות מי נתנו לו ושוב שמא ישאלנו כו'). יותר משמע כן בפיה"מ שכ' דעביד' לגלוי' מפני ששואלין כו'. אך מהיות אין כ"ז שייך (כ"כ) לענינינו אניח מזה. דבנד"ד בדין הרשב"א ב"ב סכיני' נראה ודאי שסברת מוח"ז רבינו ז"ל נכונה בכה"ג דלא שייך הסברא דמצי לאישתמוטי אפי' להרא"ש. דאף את"ל דמדין דחכם הנ"ל מוכח דהרא"ש אפי' כשהם מועטים בעינן פלוני. ואף את"ל דגם הרמב"ם מודה בהא כנ"ל. ע"כ היינו משום דס"ל דשם א"א לברר ע"י שאלה (דשמא חכם מעיר אחרת התירו או הלך למדה"י כו' כנ"ל). וגם שיתגלה ממילא אינו כ"א בדרך שלילה כו' כנ"ל. אבל כאן הרי בקל אפשר לעמוד על הבירור ע"י בדיקה שיבדקו שניהם כו'. לכן (יותר) נראה דע"כ הפי' גם בת"ש במ"ש לאישתמוטי קאמר ע"ד הנ"ל בפי' דברי מוח"ז רבינו ז"ל שמאמירתו מובן שמשתמט מלברר דבריו כו':
ח ומעתה אבוא לעיקר דברי הת"ש ומסקנת מוח"ז רבינו ז"ל שהסכים עמו. והנה הא ודאי לפי הנראה פשוט דגם כשאו' בזו כו' אין כאן בירור גמור ממש שע"כ יודע דהכא אי אפשר דאיתרמי ליה שכיון יפה דרך מקרה. וכדאמרינן בעלמא ודילמא כסומא בארובה (ב"ב י"ב: ונדה כ':) אלא ע"כ מכח הסברא דמירתת אתינן עלה. וא"כ קשה הא הת"ש סקט"ו ומוח"ז רבינו ז"ל שם (ע"ד) ס"ל דלא סמכינן על האי טעמא דמירתת בלחוד בדאורייתא. ועוד קשה לי על מוח"ז רבינו ז"ל. כיון שעפ"י ד' הרא"ש שפי' (דרך אגב) דמיטרח לא טרח לתקן הסכין כו' החליט בתחי' דמשא"כ בבדיקה עצמה טרח. איך נד מזה עפ"י משמעות לשון הרשב"א. הא גם בדבריו מצינו כלשון הרא"ש ע' בתה"א די"ז א' שכ' ואיהו לא טרח לתקוני. ובקצר ד"ד רע"א שאינו טורח לתקן כו' גם הרא"ה בבד"ה ד"ה ע"א ד"ה עוד כ' כו' הוסיף בהעתקתו ד' ת"ה וכ' דהא טרח להחליף אף דלא טרח לתקן סכין דנפיש טרחי'. וכן במה ב שם (סע"א) כ' לא טרח לבדיק ולתקן כו' ושם סע"ב כל שא"צ לטרוח במעשה לתקן סכין כו'. גם לא אדע מ"ש הרא"ש דוקא דנקט מוח"ז רבינו ז"ל. הלא גם רש"י ד"ד פי' אם לא ימצאנה יפה לא יחזיר אחר סכין אחרת. מזה משמע (יותר) ג"כ דמצד הבדיקה לא הי' נמנע. ומעין זה לשון הריטב"א שם וכן הר"ן במתני' ובחידושיו ד"ד. גם ריא"ז בפיסק' וכולן ששחטו (דרנ"ח א') כ' שאינו חושש לתקן הסכין אם היא פגומה (וע' רדב"ז ח"א ססי' כ"ד פשיט' ליה כן עד שנוטה להקל כשיש לפניו משחזת כו' עי"ש). וכ"ה ג"כ לשון כל האחרונים ז"ל ע' ט"ז סק"ב וש"ך ופר"ח סק"י ולבוש ס"ב וס"ג. ואף הת"ש גופ' כ"כ בש"ח ס"ב בפשיטות וכן מוח"ז רבינו ז"ל בסק"ה (שבדף י"ב ע"ד) העתיק רק ד' הרא"ש וכ"כ עוד בססק"ג. (שבדי"ג ע"ב) וכעת לא ראיתי מי שכ' בע"א זולת שהרמב"ם פ"ד הי"ד כ' שאינו טורח לבדוק. דמשמע לכאורה שר"ל שהבדיקה עצמה חשיב' טירח'. אבל הרי יחידאי הוא נגד רש"י ורא"ש ורשב"א ורא"ה וריטב"א ור"ן וריא"ז. וכל האחרונים ואף מוח"ז רבינו ז"ל לא אתי עלה אלא ממשמעות לשון הרשב"א (ולא מהרמב"ם והרי הוא גופ' כ' כד' הרא"ש ושאר פוסקים כנ"ל. בשגם שכיון שלא מצינו לפה"נ בשום פוסק שכ' כדמשמע מהרמב"ם אינו כדאי להמציא פלוגת' חדשה. די"ל שגם הרמב"ם אינו ר"ל שימנע מצד טורח הבדיקה עצמה. אלא ר"ל שמצד טורח התיקון כשימצאנה פגומה אף הוא לא טרח לבדוק כלל בחנם. והיינו כשאין לו כ"א סכין א' אבל כשיש עמו ב' יבדוק שמא ימצא א' מהם יפה כו' וכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל כ"ז אליב' דהרא"ש. ונמצא שאין חולק ע"ז כלל. ועוד קשה דהרשב"א למד דין זה מחמצן של עוברי עביר' דאמרי' שטורח לילך ולהחליף כו' וכ"ש הכא. ואם אית' דבבדיקה עצמה חיישינן דלא טרח אלא שמכח אמירתו נודע לנו שע"כ בדקם ויודע כו'. לא שייך זה כלל להא דחמצן (ולא ראי זה כו'). אעפ"י שגם בדין דנמצא בידו עוף שחט. למדה ג"כ מהך דחמצן. ומ"מ הוצרך אמירה. ופי' במה"ב דהיינו משום דלא דמי לחמצן דזה מצוי וזה אינו מצוי ולכן למדה ממתני' דדמאי. והגי' דצ"ל פלוני כו'. הא באמת הקשה במה"ב א"כ למה למדה מחמצן ולא מדמאי ותירץ דאי מההיא ה"א דילמא בדרבנן כו'. והיינו כמ"ש הת"ש ומוח"ז רבינו ז"ל שם דאטעמ' דמירתת לחוד לא סמכינן בדאוריי' אלא בעי' ג"כ טעמ' דלא שביק כו'. וע"ז למדה הרשב"א מחמצן דאף בדאיכא טורח ההליכה אמרי' לא שבוק כו'. אלא לפי דמ"מ לא דמי הטירחות להדדי הצריך ג"כ אמירה לצרף גם טעמ' דמירתת (אבל ודאי דלא דמי ג"כ להא דאמרי' בגמ' גבי סכין דמימרח לא טרח. דבכה"ג לא אמרי' כלל לא שבוק. ואמירתת לחוד לא סמכינן כנ"ל. ומש"ה הוצרך במה"ב לדחות ד' הרא"ה שכ' דילמא ליכא סכין מתוקן אצל המומחה כו' וחילק במה"ב בין טורח במעשה התיקון לבין עיכובו עד שיתקנו המומחה כו'. ומובן דאילו הי' דומה לתיקון במעשה לא הי' מועיל גם כשאומר פלוני. ודבר זה הוא שנלמד מחמצן שטורח הליכה ועיכוב לא דמי לטורח במעשה כו'). אבל בהך דב' סכינים לפ"מ דמשמע מד' מוח"ז רבינו ז"ל (והת"ש) דהא דא' בגמ' מיטרח לא טרח היינו אפי' בבדיקה גרידא. אלא דמ"מ מהני אמירתו בזו. מטעם אחר שעי"ז נודע לנו שע"כ בדקם כו' לא שייך כלל ללמוד דבר זה מטורח הליכה דחמצן בשום צד:
ט והנה כדי לתקן כ"ז הי' נראה לדחוק קצת. והוא עפ"י המתבאר מד' המה"ב שם (ו' א') (למפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל והת"ש) שיש ג' מיני טורח. א' טורח גדול כתיקון הסכין שבזה לא אמרי' כלל הסברא דלא שבוק כו' ואפי' אמירתו בזו כו' לא מהני בכה"ג (וכנ"ל דלא סמכינן על אמירתו לחוד בדאוריי'. וע"ז א' בגמ' מיטרח לא טרח (וכנ"ל שכל הפוסקי' פירשו דהיינו לתקן הסכין) והב' טירח' זוטא כהליכה להחליף החמץ. דלא נקרא טירח' כלל. וע"ז א' בגמ' דודאי מחליפין דלא שביק כו' והיינו דא"צ לאמירתו כלל בכה"ג. והג' טירח' בינונית דכעין הליכה וחיפוש אחר המומחין שאינם מצויין כ"כ. דעם היות דאמרי' בי' קצת הסברא דלא שביק (וזה למד הרשב"א מחמצן דלא דמי טורח הליכה ועיכוב לטורח במעשה) מ"מ נלמד ממתני' דדמאי (שג"כ הטורח' דומה לזה) דבעי' ג"כ שיצורף לזה הסבר' דמירתת. דהיינו שיאמר פלוני כו'. וא"כ גם כאן י"ל בדוחק דמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל (ות"ש) דמיטרח לא טרח אף בבדיקה עצמה. אינו ר"ל שדומה לטורח תיקון הסכין (ושע"ז א' בגמ' מיטרח לא טרח). אלא ר"ל דחשיב' טירח' בינונית כעין הליכה וחיפוש אחר מומחין היחידי' הנ"ל. ושע"כ בעי' שיאמר בזו כו' שיש בזה ג כ צירוף הסבר' דמירתת. לענין הוכחה שע"כ בדקם ויודע כו'. ונמצא ששני הדינים הללו שבת"ה שוים ממש בדינם וטעמן. אמנם אעפ"י שלפה"נ ע"כ לדחוק כן בד' מוח"ז רבינו ז"ל (שלא ידעתי דרך אחר לתקן הנ"ל). הנה אף גם זה לא זכיתי לקבל בטוב (לדינא). חדא דלא משמע כן במה"ב גופ'. דרק גבי עוף שחוט הוא שהוצרך להאריך ולהגי' ולהביא הדוגמ' מהך דדמאי. אבל כאן בדין דב' סכינים לא הביא כלל הך דדמאי (שם ה' ב') אלא הביא כמה עניינים שסומכי' על עדות המומר. והכל בדלא שייך ענין מירתת כלל, (וגם בדין זה באמת כ' בלשון נאמן לומר ביפה שחטתי. משמע דס"ל דמ"ש בת"ה בזו כו' לאו דוקא) וטעם הכל משום דלאו נאמנות גמורה היא דבלא ה איכא חזקה או רובא כו' ע"ש. וגם עיקר האמירה משמע מדבריו דא"צ אלא בבא אחר שעה כו'. (ולא ידעי' אם היו שניהם עמו. והיינו דס"ל כפי הקולא שבחידושי הרשב"א. וכשיטה הראשונה דלעיל דבדידעי' א"ל לאמירתו כלל. וכן העתיקו מוח"ז רבינו ז"ל עצמו בריש דבריו וא"כ פשוט דס"ל שהבדיקה עצמה לא חשיב טירח' כלל וכיון שאיהו הוא שחידש לנו הדין של מציאות טירח' הבינונית הנ"ל הבו דלא לוסיף עלי' כו'. ואף בת"ה לא נקט השני דיני' אלו בסגנון א' דכאן כ' דרך ק"ו מחמצן. וגבי עוף שחוט כ' רק דלא גרע כו'). ולא עוד אלא שאפי' הרא"ה בבד"ה החולק על עיקר הדין דעוף שחוט וס"ל דלא מהני אמירתו כלל והיינו דס"ל שההליכה למומחה חשיב' טירח' דנפיש כמש"ש ודומה לטורח תיקון הסכין כו'. מ"מ כאן מובן מדבריו שתופס ד' הרשב"א כפשוטו שמדמה טורח הבדיקה לטורח ההליכה דגבי חמצן (בדרך ק"ו). (ולכן הוסיף ביאור בהעתקתו ד' הת"ה כדלעיל) ומסכים עמו בגוף דמיון זה. שהרי לא השיג ע"ז כדרך שהשיג בדין דעוף שחוט. שכ' שם שאין זה נכון כו' אלא כ' רק בדרך הוספת תנאי וז"ל שא"א לדין זה אלא בשידוע לנו שהיתה סכין זו היפה ידוע לו כו'. ומובן שאינו ר"ל דבעי' שנדע שהי' ידוע לו בשעת השחיטה שסכין זו יפה היא. דא"כ פשיטא וא"צ ללמוד זה מטורח דחמצן. אלא ר"ל שנדע שסכין זו (שהיא יפה על האמת) הי' ידוע לו שישנה עמו עכ"פ. ולאפוקי מחשש' דמסיק שם שמא בשעת השחיטה לא הית' במקום ידוע לו (והט"ז לא העתיק לשון זה ונתן קצת מקום למעיין לטעות). (דלהוציא מחשש' זו ס"ל דלא סמכינן על אמירתו דה"ז לגבי דידי' כאילו לא הית' עמו כלל. והרשב"א אפשר דס"ל דגם ע"ז שייך החזקה דכאן נמצא כו' ר"ל שכיון שעתה שתיהן לפניו אמרי' שגם מעיקר היו במקום זה וידוע לו כו'. או אפשר דס"ל דלא חיישינן כלל לחשש כזו שלא ידע מה שיש עמו כו') אבל כל שידענו שלא הית' סכין זו במקום נעלם ממנו שוב לענין הידיעה איזוהי היפה. גם הרא"ה מודה דאמרי' שודאי בדקם כו' דטורח הבדיקה אינה יותר מטורח הליכה דחמצן. ואף אמירתו א"צ כלל לכאורה לפמ"ש לקמן דכללא הוא כו' וצע"ק שלא הזכיר מזה כאן. והרשב"א ובמה"ב כבר נת' דמשמע דס"ל כשיט' הראשונה דלעיל דכל דידעינן שהי' עמו א"צ אמירה כלל. ובדלא ידעינן אלא דסמכי' אחזקה דכאן נמצא כו' בעי' אמירה לברורי לכתחי' כו'. ולפה"נ הבין שהשגת הרא"ה הוא רק שנדע שהי' עמו כו'. או אפשר שגם לענין הידיעה שהיתה במקום הידוע לו ס"ל דמועיל החזקה כו' כנ"ל. אבל עכ"פ גוף הבדיקה לכ"ע לא חשיב טורח כלל. ולא דמי לטורח הליכה למומח' דגבי עוף כו':
י ועוד באמת לפע"ד גם ד' המה"ב בהך דעוף שחוט לא ש זכיתי לקבל בטוב. דכיון דס"ל דמההיא דדמאי נלמד דטורח הליכה למומחין שאינו מצויין כ"כ חשיבי טירח' יותר מהליכה דחמצן. א"כ איך נלמד זה מזה דאמרי' כלל בכה"ג הסברא דלא שביק כו'. ואיך כ' בה"ה דלא גרע מחמצן הא ודאי גרע לפי הנ"ל. ולמה זה כ' על הרא"ה שכ' דהתם מצוי כו' דלא אמר כלום כו' והרי איהו גופ' מסיק החילוק בין מצוי לאינו מצוי ושמש"ה בעי' הכא אמירס ופלוני דוקא. א"כ מנלן דלא דמי לטורח דתיקון הסכין. ואפי' פלוני לא מהני לפ"מ דמסיק דמדמאי אין ללמוד קולא לבדאוריי'. (וע"ש שקורא לטורח הליכ' דמומחין היחידים טורח גדול. ומנלן דמ"מ לא דמי לטורח דתיקנו הסכין. ומדמאי אין ראי' שהרי סמכינן אמירתת לחוד כדרבנן). ולכן הי' נראה יותר בדעת הרשב"א בת"ה דלא ס"ל כלל החילוק בין מצוי לאינו מצוי והכל נלמד מחמצן דהליכה לא חשיבה טירחה כלל. ובאמת א"צ פלוני. וכדמשמע בטוש"ע ג"כ. וע' תה"ק (ד"ג סע"ד) שכתב נאמן לומר ישראל מומחה כו' ואצ"ל באומר ישראל פלוני כו' ושם קשה להגיה דצריך למחוק הרבה. וגם שם סיים אעפ"י שאינו טורח לתקן הסכין טורח הוא ללכת כו' למה"ד לחמצן כו' מכ"ז משמע שבאמת הרשב"א עיקרו למד הכל מחמצן ואצ"ל פלוני ולא עוד אלא שאפי' עיקר האמירה שכתב הי' נראה דלאו דוקא קאמר. שלגמרי דומה לחמצן דאין צריך אמירה כלל. ותדע שהרי גם (בדין האמצעי) בנמצא בשר בידו ויש מקולין (קבועים) כתב בת"ה הארוך סומכין עליו כו' ובקצר כתב ובפירוש) נאמן לומר כו' וכן הוא בטור משמו. ועכ"ז הרי הסכימו גם הת"ש סקי"ד ומוח"ז רבינו ז"ל שם מכח דברי הרשב"א בתשובה סימן ת"ל דאף בלא אמירתי כלל מותר. וא"כ נראה דגם בהך דעוף שחוט לאו דוקא אמירה נקיט. וכש"כ בדין (הראשון) דסכינים שכבר נתבאר דזה קיל טפי שגם הרא"ה מודה דטורח הבדיקה נילמד מחמצן דלא חשיבי טירח' כלל. וגם בת"ה נקיט בזה לשון ק"ו כו' כנ"ל ובקצר כתב אחר הדין דסכינים בזה"ל יתר מיכן נ"ל שאפי' נמצאת בשר כו' ומעין זה לשון הטור משמו שאחר דין הסכינים כתב ואפי' אם נמצאת בשר כו'. מכ"ז משמע שדין דסכינים קיל לי' טפי גם מנמצא בשר כו' (ודרך לא זו אף זו נקט ה"ג דינים אלי כסדרן). וכיון שגבי בשר הסכימו דע"כ לאו דיקא אמירה נקט כנ"ל כש"כ בהך דסכינים. (אלא דגם לפ"ז עדיין י"ל דמיירי גבי סכינים בדידעינן שהיו עמו אבל בדלא ידעינן י"ל דמ"מ בעינן אמירה בדאפשר לברורי כו' כשיטה הראשונה דלעיל). וממילא דה"ה נמי בהך דעוף הי' נראה דהכל לאו דוקא נטע הרשב"א אמירה (ובשמ"ח משמע דגם גבי בשר בעינן לכתחילה עכ"פ אמירה (דאפשר לברורי כו'). מ"מ קשה מאי דמשמע מדבריו דגבי סכינים (ועוף) אף בדיעבד מעכב האמירה. ובאמת לפ"מ דמשמע בת"ה ובתשובה הנ"ל דהכל נלמד מחמצן (וק"ו נמי הוא) הי' נראה דאף לכתחילה א"צ כלל לאמירתו בכל הג' דיני' אלו וכמו בחמצן דנראה דלכ"ע א"צ כלל אמירה. אלא דבסכינים בדלא ידעינן שהיו עמו דלא שייך הסברא דלא שביק כו' כ"א אחר החזקה דכאן נמצא י"ל דלכתחילה בעינן אמירה), והן אמת דבמה"ב מה שהביאתו לדחוק בזה הוא מכח הראיה שהביא מהך דדמאי (דלחומרא ודאי יש ללמוד מהתם בדרך ק"ו) כיון דהתם בדרבנן בעינן אמירה עכ"פ ופלוני דוקא. וע"כ ה"ט דהליכא לממוחין שהם מועטין חשיבא טירח' ולא סמכינן בכה"ג אסברא דלא שביק (בלחוד) כו' וא"כ כש"כ הכא בדאוריית' כו'. אבל הרי הגר"א ז"ל דחה זה לגמרי דש"ה דע"ה אינו חושש כלל ולא לתיאבון בלבד שהרי אפי' מעשר ראשון ומעשר עני שמותרים לזרים אינו מפריש (והוא מגומרא דסוטה מ"ח א') וא"כ לא אמרינן ביה כלל הסברא דלא שביק כו' ולכן בעינן פלוני דוקא ומשום דמירתת. ומשא"כ הכא דאיירינן במומר לתיאבון בלבד ילפינן מחמצן דהליכ' לא חשיב' טירחה וסמכינן אהא דלא שביק בלחוד (וא"צ אמירה כלל או דעכ"פ סגי במומחה סתם ומשום דאפשר לברורי כו' כן משמע שם). אלא שדברי צ"ע דבמכו' י"ז א' אמרינן דלר"א לא נחשדו ע"ה על מעשר עני. ואף לרבנן דס"ל נחשדו אמרינן דטעמא משום דטריח' לי' כו' ובנדרים פ"ד ב' אמרינן בטעמא דר"א דיכול להפקיר נכסו כו' ואמרינן דה"ט דרבנן דמירתת להפקיר כו' ולענין מעשר ראשון פי' רש"י במכו' שם דה"ט דסבר אי מפרשינ' בעינא לאפרושי מיני' תרומת מעשר שהיא במיתה לזרים (וע' קול הרמ"ז ריש דמאי). מכ"ז משמע דלכ"ע לא אמרינן שאינו חושש כלל כו' וצ"ע. ואפשר דה"ט דמה"ב. ומ"מ הרשב"א לפי הנ"ל י"ל דסבירא לי' דשאני ע"ה למעשר דכיון דאמרינן במכו' דלרבנן לא מפריש משום טורח ההפרשה ה"ה וכש"כ דלא טריח בהליכ' למומחין כו' ומשא"כ עוברי עבירה לתיאבון דאמרינן דטרחי בהליכ' להחליף כו' (ומה"ב י"א שאינו מהרשב"א. ע' תשוב' פנ"י י"ד סי' ט"ז. (וכמדומ' לי שהוא דעת מהר"ש גאון. שהובא בכנה"ג סי' ק"ז ע' מ"ג ח"א):
יא והנה חילי' דמוח"ז רבינו ז"ל הוא במ"ש דמלשון הרשב"א בת"ה משמע דאף בכה"ג כו'. ויש לראות מה כוונתו בזה דאין לומר דהיינו מדנקיט הרשב"א בלשונו שאומר בזו כו' דוקא ולא ביפה סתם (וכדמשמע בת"ש שזה הי' תחילת יסודו) שהרי מוח"ז רבינו ז"ל גם לשיטה הראשונה הצריך בזו דוקא. אלא לפה"נ לכאורה היינו משום דבת"ה לא הביא כלל החקירה שבחידושיו הנז"ל. ומשמע דס"ל לחומר' וכדמסיק ג"כ בחידושי' שיש להחמיר (דאל"כ ה"ל לפרש וליתן שיעור דוקא בשעה ושתיים ולא ביום ויומיים כמש"ש). וא"כ גם כאן בב' סכינים ע"כ מיירי בבאנו בגמר שחיט' וכה"ג דידעי' שהיו עמו (ודלא כמ"ש במה"ב) ועכ"ז הצריך אמירה וא"כ ע"כ צ"ל כהת"ש דע"י האמירה נדע שיודע כו' ואל"כ חיישינן שלא טרח לבדוק כו' וכדלעיל. אך מלבד שכבר נתבאר שיותר נראה דבאמת לאו דוקא נקט אמירה כו'. הנה הכרע' זו מצד עצמו לפע"ד לא מיכרעא כלל. ואולי להיפוך. חדא דכיון שבחידושי' נוטה להקל ומביא ראיה ע"ז מגמ'. רק שמדרך חומר' בעלמ' סיים שיש להחמיר אם איתא שבת"ה ס"ל בהחלט לחומר' ה"ל לפרש. ועוד הא לפי החומר' שבחידוש' בעי' שבאנו בגמר שחיטה ממש בעוד שהסכין בידו וכמ"ש הפר"ח סק"ז דשעה לאו דוקא אלא בעי' עוסק עדיין בשחיט'. וכן משמע מהראי' שהביא בחידושי' הרשב"א להקל מדאמרי' אי דאיתי' לסכין כו' ולא קאמר אי דידעינן באיזה סכין שחט כו'. מכלל דלפי החומר' בעינן שידעינן באיזה סכין שחט. ור"ל שראינו סכינו עדיין בידו כמש"ש ע"ש. וא"כ בדין ב' סכינים שבת"ה הרי אא"ל כלל דמיירי בכה"ג דא"כ פשיט' שאין נ"מ כלל מה שיש אצלו עוד סכין כיון שראינו סכינו ששחט בה בידו כו' אלא ודאי מיירי כשבאנו אח"כ וכ"ה בהדיא בתה"ק גמר שחיטה כו' ולא ידענו באיזה סכין שחט כו'. אלא רק שי"ל דמיירי בדידעינן בידיע' מבחוץ שהיו עמו. וזהו שהפר"ח שפסק בסק"ז בהחלט כחומרת חידושי הרשב"א. לא כ' כאן בסקי"ג דמיירי שבא בגמר שחיט'. אלא כ' בדידעינן כו' ר"ל בידיע' מבחוץ. (וכ"ה בש"ך). וכן צ"ל בד' מוח"ז רבינו ז"ל במ"ש לעיל דלמסקנת הרשב"א שלא להקל אלא בגמר שחיטה וכה"ג שהי' ידוע לנו כו' א"צ לאמירתו כו'. דמ"ש וכה"ג כו' אינו ר"ל ע"ד שכ' לעיל סק"ז או שהיו לפניו ב' או ג' בהמות כו' וסכינו בידו כו'. אלא ר"ל וכה"ג שהי' ידוע לנו כו' בידיעה מבחוץ. ורק בזה הוא הרבות' דא"צ לאמירתו (ומ"ש בגמר שחיט' לשון הרשב"א קא נקיט כו'). וכ"ש מ"ש לבסוף אבל מלשון הרשב"א משמע דאף בכה"ג כו' ע"כ לא קאי אגמר שחיט' שהזכיר מקודם אלא על שהי' ידוע לנו מבחוץ כו' (וכן צריך לדחוק לפ"ז בת"ש במ"ש ס"ט בא תיכף אחר גמר שחיט' כו' בגוונא שבודאי הי' סו' אינו ר"ל שמצד שבא תיכף ידעינן שודאי הי' עמו. דא"כ ע"כ צ"ל שבא בעוד שסכינו בידו כמש"ש ס"ח כחומרת חידושי הרשב"א. וא"כ ודאי שחט בזו ולא בהשני' כו' כנ"ל. אלא ר"ל ע"י ידיע' מבחוץ. (וזהו שבס"ח כ' בגמר שחיט' וכאן כ' אחר גמר כו') אלא שלפ"ז צ"ע מ"ש בא תיכף כו' דוקא. ויתבאר אי"ה). וזה ודאי לפה"נ לא די דליכא משמעות בת"ה דמיירי בכה"ג. אלא אף דוחק גדול לאוקמי סתימות דבריו בתנאי שידעי' מבחוץ כו' (והרי עיקר חסר). ויותר הי' נראה דאדרבה מש"ה לא הביא בת"ה החקירה שבחידושיו דסמך א"ע על דין זה דב' סכינים שהביא במקומו בת"ה (ובחידושיו אינו). שמובן דמיירי שלא באנו בעוד שסכינו בידו (כנ"ל) אלא אח"כ וכמ"ש בתה"ק כנ"ל. ומובן דס"ל שהקולא שבחידושיו אלא שהוסיף עוד קולא אף שיש עמו עוד סכין פגום (שהחשש' קרוב' יותר שמא תחי' לא ה"ל כ"א זה הפגום כו' ומשא"כ בסכין א' החשש' רחוקה יותר שמא תחי' הי' אותו סכין פגום ונאבד ואחר שהוא יפה נזדמן לו אח"כ). והרי נתוסף עוד חשש' דאף אם שניהם היו עמו אולי לא טרח לבדוק כו' אלא שזה למד מחמצן שטירח' קלה טרח כו' ולענין החשש' שמא אח"כ נזרמן לו זו היפה ס"ל כהקולא שבחי' דאמרינן כאן נמצא כו'. (אלא שמ"מ בעי' לכתחי' עדותו לברורי כו' וכן בסכין א' כו' לפ"מ דמשמע בחידושיו ובמה"ב. א"ו דלאו דוקא נקט אמירה כו' כדלעיל):
יב ובאמת גם מד' מוח"ז רבינו ז"ל עצמו מוכרע דאינו ר"ל שבת"ה משמע שתופס החקירה שבחידושי' לחומר' חדא דא"כ ה"ל לכתוב כן לעיל בסק"ז אחר שהעתיק ד' חידושי הרשב"א כו'. ועוד (והוא העיקר). דממ"ש כאן שמלשון ת"ה משמע דאף בכה"ג כו' מבואר דרק רבות' קמ"ל דאף בכה"ג בעי' אמירה אבל מ"מ גם שלא בכה"ג (אלא שבאנו אח"כ ולא ידענו שהיו עמו) מהני האמירה עכ"פ והרי לפי החומר' שבחידושי הרשב"א משמע שם בהדיא דגם בסכין א' לא מהני אמירתו שבסכין זה שחט. ולפה"נ ה"ה או כ"ש בב' סכינים. ולפ"ז הי' נראה שמוח"ז שרבינו ז"ל תופס מד' ת"ה שפוסק החקירה שבחידושיו לקולא. אלא שי"ל שהמשך ד' מוח"ז רבינו ז"ל הוא שתחי' כ' דלפי הקולא שבחידושי הרשב"א. אשר לפ"ז ממילא גם בת"ה מיירי בדלא ידעינן כו' נצרך אמירה. ולפי החומרא דממילא לפ"ז גם בת"ה מיירי בדידעינן א"צ אמירה ושוב כ' דמלשון ת"ה משמע דאף בכה"ג כו' בעינן אמירה. ר"ל ואף לפ"מ דאיירי לפי החומר' כו'. וכ"ש לפ"מ דאיירי לפי הקולא כו'. ונמצא לפ"ז ס"ל למוח"ז רבינו ז"ל דליכא הכרע' כלל עכ"פ מד' ת"ה בענין החקירה שבחידושי הרשב"א. וענין המשמעות שכ' מוח"ז רבינו ז"ל דמלשון ת"ה משמע דאף בכה"ג כו'. אפשר דהיינו משום דלפמ"ש תחי' דלפי החומר' שבחידושי הרשב"א א"צ אמירה. ע"כ הא שבת"ה נקט אמירה. צ"ל או שבאמת מיירי בדלא ידעינן ופוסק החקירה לקולא. או דלאו דוקא נקט אמירה. ע"ז כ' דלא משמע כן בת"ה אלא שלא הכריע בגוף החקירה הנ"ל ושעכ"ז משמע דנקט אמירה בדוקא כו'. ועוי"ל שהמשמעות שכ' מוח"ז רבינו ז"ל היינו מדכ' בתה"א ויש עמו כו' וכן בתה"ק כ' ויש אצלו כו'. ולא כ' ונמצא אצלו. שהי' משמע שנמצא אח"כ כשבאנו אליו. כדאי' בפ"ב דשבועות (י"ח א') נמצא לבתר הכי משמע (וכ"ה בכמה דוכתי בפוסקי'). אבל לשון ויש עמו. משמעו שקאי אשעת שחיטה שהזכיר ושכ"ה הנחת סיפר המעשה ששחט. וידענו שיש עמו כו', והיינו בידיע' מבחוץ כו' וכנ"ל. ועכ"ז הצריך אמירה כו' וכנ"ל. (ובזה א"ש שתלה מוח"ז רבינו ז"ל במשמעות הלשון. ומשא"כ לפמש"ל אי הדבר תלוי בלשון) כו' וכדכתב הפר"ח (וש"ך כנ"ל. שגם בד' מוח"ז רבינו ז"ל ע"כ צ"ל דקאי אכה"ג. ולא אבאנו בגמר שחיטה. וכדלעיל. והא"ש מה דהוי קשה עוד לפמש"ל דהמשמעות הוא דבת"ה מדשתק בענין החקיר' שבחדושיו ס"ל לחומרא. דא"כ למה לא כתב זה מוח"ז רבינו ז"ל לעיל בסק"ז אחר העתקתו החקיר' שבה"ר. שבת"ה משמע שפסק בהחלט להחמיר. ועוד (והוא העיקר) דמ"ד מוח"ז רבינו ז"ל כאן שכ' שמלשון ת"ה משמע דאף בכה"ג כו' משמע דרק רבות' קמ"ל דאף בכה"ג בעי אמירה. אבל מ"מ גם שלא בכה"ג (אלא שבאנו אח"כ ולא ידענו שהי' עמו) מהני אמיר' עכ"פ. והרי לפי החומר' שבחידושיו ז"א שהרי גם שם איירי בשאמר שבסכין זה שחט כמש"ש. וא"כ נימא ג"כ שנודע לנו שיודע כו'. אע"כ כל שיש לחוש שבא לו סכין זה אחר השחיטה לא מהני מה שיודע שזו יפה א"כ ה"ה (וכ"ש) ב"ב סכיני'. (דלכאורה אין סבר' כ"כ לחלק ביניהם) אבל לפי הנ"ל (בהמשמעות) א"ש שבתו"ה איירי בדידעינן מבחוץ ובלא ידעינן לא נחית להחקיר' הנ"ל ותלוי לפמש"ש בחידושיו (וכ"ה ד' הש"ך). לכן יתפרש ד' מוח"ז רבינו ז"ל דתחי' כ' דלפי הקולא שבחי' הרשב"א. וממילא איירינן כאן בכה"ג נצרך אמיר'. ולפי החומר' דממילא גם כאן איירי בכה"ג (בדידעינן) א"צ אמיר'. ושוב כ' דמלשון ת"ה משמע דגם בכה"ג ר"ל אף לפי החומר'. מ"מ בעי אמיר'. וכ"ש לפ"מ דאיירינן לפי הקולא:
יג אך עדיין אינו מיושב כ"כ. דהא גופ' קשי' כיון דלפי החומרא בדלא ידעינן חיישינן לשמא נזדמן לו סכין אחר השחיט' ה"ה או כ"ש אף בדידעינן שהיו עמו בשעת השחיט'. כיון דחיישינן שלא בדקם. מאי מהני האמירה שעי"ז נודע שיודע (ובדקם). ניחוש ג"כ שמא אחר השחיט' נודע לו (ובשלמ' לפ"מ דמשמע לכאור' בש"ח דהידיע' שהיו עמו הוא מצד שבאנו תיכף אחר השחיטה כו'. א"כ ה"ה דמהני זה לענין הידיעה שיודע (ולכן א' שמסתמ' ידע מעיקרא סו' עי"ש). אבל הרי כבר נתבאר דאאל"כ דמיעט הזמן לא מהני אם לא שבא בגמר שחיט' וסכינו בידו כו' וכדמשמע ג"כ בש"ח ס"ח. וכאן בס"ט דע"כ בא אח"כ וכנ"ל. לא מהני מיעט הזמן אע"כ מ"ש בגוונא כי' ר"ל בידיע' מבחוץ. וקשה ג"כ אכתי מאי מהני האמירה לשנאמר דמסתמא ידע מטיקרא. אפי' במיעט זמן ניחוש כו'). וצ"ל דלא דמי דלענין הידיע' שהיו עמו חיישינן שמא בא לו אחר השחיט' במקרה (אף במיעט זמן). אבל לענין הידיע' שיודע שזהו ע"י מעשה הבדיקה ולא במקרה. לא חיישינן בזמן מועט דבדק וטרח אחר השחיט' למגן. ועוד כיון דע"כ טרח לבדוק מסתמ' טרח טירח' זה קודם השחיט' דלא שביק כו'. אך עדיין קש' א"כ גם לענין הידיעה שהיו עמו יהי' מועיל זה גופ'. ר"ל אמירתו. שכיון שאנו אומרי' שזה ראי' שע"כ בדקם קודם השחיט' א"כ הרי היו עמו וצ"ל דכל שיש לחוש שבא לו הסכין אחר השחיט'. אין ראיה ממה שיודע שזו יפה. שזהו ע"י בדיקתו. אלא שמא בא לידו מאחר בחזקת בדוק. אבל כשהיו עמו מקודם השחיטה. הרי בין שבדקם הוא (ואמרי' שמסתמ' בדקם קודם השחיט') ובין שבא לידו בחזקת בדוק. הכל כשר. (ולומר שמא אחר בא אצלו ובדקם אחר השחיט' לאיזה צורך. אפשר שהוא חשש' רחוקה יותר. מחשש' שבא לידו בדיק שבדקו אחר לצורך עצמו וכה"ג). וכ"ז דוחק. ויותר הי' נראה שבת"ה הכריע החקירה הנ"ל לקולא כו' וכדלעיל. ואף אם ניתן מקום לדקדוק הלשון שכ' ויש עמו. ולא ונמצא עמו. היינו משום דס"ל שאף בדידעינן שהיו עמו בשעת השחיט' ג"כ בענין אמירה מטעם שכ' מוח"ז רבינו ז"ל וא"כ דינם שוה בין שנודע שהיו עמו בין שלא נודע הכל בעינן אמירה ומהני. וא"ש טפי לשון מוח"ז רבינו ז"ל שכ' אף בכה"ג כו' דר"ל בין כך ובין כך הכל שוה לדינא. ולפי"ז הי' נראה לכאורה דגם בטעמא דמילתא שניהם שוין והא בהא תליא. והיינו דבלא אמירתו אף אם נודע לנו שהיו עמו לא מהני דחיישינן דלא טרח לבדקם. והאמירה מהני אפי' בלא נודע שהיו עמו. משום דע"י אמירתו שזו יפה מתברר לנו שבדקם ואמרי' דמסתמ' ודאי בדקם קודם השחיט' דלמה יטרח לבודקם אחר השחיט' בחנם א"ו בדקם קודם השחיט' משום דלא שביק כו'. והרי זה ראי' ג"כ שהיו עמו. ולא נצרך לדחוק ולחלק ביניהם כנ"ל. אבל ז"א דהא חזינן שהרא"ה ס"ל דלא מהני האמירה בלא נודע כו' וכן לפי החומר' שבחידושי הרשב"א ואף לפי הקולא שבחידושי הרשב"א וכדפי' במה"ב היינו הרי יהיב טעמא משום שאין זה נאמנות גמורה דבלא"ה אמרינן כאן נמצא כאן הי', וכמ"ש גם מוח"ז רבינו ז"ל בריש דבריו. מכ"ז מבואר דלכ"ע לא אמרי' שע"י אמירתו נקח ראי' ובירור גמור על שהיו עמו ע"ד הנ"ל. ואם נאמר דלענין הבדיקה ה"ט דודאי כיון דטרח לבדוק לא טרח אחר השחיט' כ"א קודם השחיטה כנ"ל. יהי' קשה למה באמת לא מהני זה גופה לראי' שהי' עמו. ועדיין נצטרך לדוחק וחילוק דלעיל אלא צ"ל דגם לענין הבדיקה הא דלא חיישינן שמא בדקם אחר השחיט' אינו מכח ראיה והוכחה כנ"ל. אלא בלא"ה לא חיישינן כמו דלא חיישינן שמא בא לו הסכין אחר השחיט' דאמרי' כאן נמצא כאן הי' לפי הקולא כמ"כ לא חיישינן שנתחדש בדיקה ותיקון אחר השחיט'. אלא כמו שהוא עתה כן הי' (ואעפ"י דלא סמכי' אחזקה דכאן נמצא כו' וע"כ בעי' ג"כ אמירה (לכתחי'). הרי ה"נ לענין הבדיקה כשאומר בזו שחטתי ה"ז כמעיד שבדק קודם השחיט' כו'. וכ"ז מה שי"ל בד' מוח"ז רבינו ז"ל. אבל הת"ש דפסק בס"ח כהחומר' שבחידושי הרשב"א הרי לא אמרי' כאן נמצא כו'. ועכ"ז לענין בדיקה כ' בס"ט דע"י אמירה בזו כו' מסתמא מעיקרא ידע כו' א"כ לפה"נ ע"כ צריך לדחוק בחילוקים וסברות הנ"ל:
יד וכ"ז לפמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל שהחשש' היא שמא לא בדקן מצד טורח הבדיקה כו' וכן משמע פשטות ד' הת"ש סקי"ג. אבל לפמ"ש בש"ח שם דחיישינן שמא היו בעיניו שניהם מוחזקות ליפה או לאינו יפה. משמע דאילו לא הי' שניהם מוחזקות אצלו בשוה. לא חיישינן כלל שימנע לבודקן. והיינו שגם הוא מודה דהא דא' בגמ' מיטרח לא טרח היינו תיקון כו' ע"ד הנ"ל בשם הפוסקים. שהרי גם הוא כ"כ בס"ב אבל הבדיקה עצמה לא חשיב' טירח'. ונראה דהיינו משום דבת"ש שם תלה הדבר בפלוגתת הפוסקים בבדיקת הסכין אחר השחיט'. ושם בסק"י ארכיב טעם המחמירי' אתרי ריכשי אי משום דלא טרח אפי' טירח' מועטת דבדיקה. א"נ מחמת קלותו לא חש וסמך אחזקתי'. הרי דלא הספיק לו הטעם דלא טרח כו' והיינו משום דלא משמע כן מדברי הפוסקים דלעיל שיהא הבדיקה עצמה חשיב' טירח'. אלא רק תיקון הסכין וכה"ג. לכן הוצרך להטעים עוד דמחמת קלותו סמך אחזקת' וכ"ה בש"ח שם ס"ה. וע"כ גם כאן הוצרך להסביר עד"ז שמא הי' שניהם מוחזקים בעיניו כו'. (וקצת אפשר להעמיס גם בת"ש סקי"ג דמ"ש דלא טרח אפי' בהא ר"ל מצד שהיו מוחזקים בעיניו כו' לא חש וסמך ע"ז כו'). ומוח"ז רבינו ז"ל גם שם גבי בדיקה שאחר השחיט' (סק"ג שבדי"ג ע"ב) לא העתיק טעם הב' שבת"ש סק"י הנ"ל אלא צירף שם טעמי' אחרים וע"ש דנראה דעתו דאם הי' מעיד שבדק ומצאו יפה הי' נאמן בשל אחרים עכ"פ. ונראה דלא ס"ל החשש' שכ' הת"ש דמחמת קלותו יסמוך אחזקת' הסכין. ולכן גם כאן לא הזכיר החשש' שבש"ח. (ומצד טורח הבדיקה צ"ל דאעפ"י דכאן נראה כמסכים דחיישינן דלא טרח בהא. ובעי' צירף טעמי' דמירתת עכ"פ לפי הנ"ל) מ"מ שם בבדיקה דלאחר השחיט' דקילי שא"צ כ"א לכתחי'. ובדיעבד סמכי' באמת על חזקת הסכין. לכן אין להחמיר בזה כ"כ). ובאמת לפע"ד צ"ע על הת"ש במה שלמד כאן מבדיקה דלאחר השחיט'. דאף את"ל דהתם חששו שיסמוך על חזקת הסכין ולא יבדוק. שם יש מקום לחשש' זו כיון שזה ידוע שיש חזקה להסכין. אבל מאין הרגלים כאן בבדיקה דקודם השחיט' דב' סכינים לבדות חשש' שמא בעיניו שניהם מוחזקים כך או כך. מה שלא ידענו רמז וסיבה לזה. ועוד אף אילו הי' החששות דומות. י"ל דהתם (אעפ"י שצורך הבדיקה קיל כו' כנ"ל מ מ י"ל ג"כ להיפוך) כיון שאינו כ"א לענין לכתחי' החמירו לחוש לכל חשש' דכל דאפשר לברורי כו'. אבל כאן (דמשמע) שרוצה לאסור גם בדיעבד מנלן דחוששי' לחשש' (רחוקה) כזו בדיעבד:
טו והנה גם בר מן דין. בעיקר דין הבדיקה דאחר שחיט'. אילולא ד' הת"ש (ומוח"ז רבינו ז"ל) הי' נראה להקל. דלכאורה כל ד' הת"ש דסק"י אינם מובנים ומוכרחי' כ"כ. דמ"ש בש' הט"ז שנדחק כו' ית' אי"ה. ומ"ש בשם הפר"ח שהשיג דל"ל למומר לבדוק הא אפי' אם ימצא פגומה יאכל. כבר תירץ הוא. ועוי"ל דלאו ודאי הוא אלא חשש' כיון שאכל לתיאבון (ג"פ) חשש' גדולה היא שיאכל עוד (דבג"פ הוי חזקה) אבל מ"מ לאו ודאי הוא דלפעמי' אפשר שימנע וכיון דלא אמרי' כיון דדש בי' כהתירא דמי' לי' כדאי' בגמ'). ולכן בדבר שבלא"ה איכא חזקה להיתר חזקת הסכין כו' י"ל דסמכי' על עדותו אפי' בשלו כו'. וכמ"ש במה"ב (ה' ב') דבכמה ענינים סומכי' עליו ומאמינים אותו כו' ע' שם ובהא א"ש נמי דברי הלבוש וש"ך שכתבו שמסתמא בדק ומצא יפה דכוונתן ע"ד הנ"ל דכיון דבלא"ה איכא חזקת היתר סמכינן עליו בכל כה"ג. וכ"ה ג"כ כוונתו לענין בדיקת הסימני' כפשוטו. דמ"ש הת"ש דבזה י"ל דפי' כמ"ש הרשב"א כו' אינו מספיק דמ"מ ז"א כ"א חזקה על בן דעת כו' כמ"ש בת"ה. או רובא דרוב שוחטין כו' כמ"ש במה"ב ובכה"ג בעי בדיקה כשאכיל כמ"ש בהג"ה ס"א סעיף ב' גבי רמאשמ"ה אלא דסמכינן עליו כמ"ש במה"ב שם נאמן לומר בדקתי בסימנים וה"ה בסכין. וכ"ה בתה"א נאמן לומר שאינו נפגם כו' (והוסיפו דמשמע דא"צ עדותו בפירוש אלא דגם מסתמא מדשתיק אמרינן דבדוק כו') וכ"מ בלבוש בהדיא דמצרפין כו' ע"ש והיינו אפי' בשלו כו' ואין צריך למה שנדחק לפרש דבריהם דמיירי בשל אחרים דוקא. דודאי לא משמע כן ומ"ש דמשמע קצת שסתם גמרא איירי בכה"ג לא ידעתי רמז לזה ואדרבה הרי מלשון לא שביק התירא ואכל איסורא משמע דמיירי בדאכל מיני'. רק שהתוס' ורא"ש כתבו דרך רבותא דאפי' לא אכיל מיני' חייס על לפני עור כו' אבל עיקרו מיירי בשאוכל ממנו (וע' לבוש שכתב טור ולבוש ואפי' לא יאכל הוא תחילה כו' משמע שמפרש אפי' דברי תוס' ורא"ש הנ"ל הכל בשלו אלא שלא אכל עדיין כו' ומשמע דאילו בשל אחרים א"צ גם לבדוק לו הסכין קודם השחיטה. דהא החשוד נאמן בשל אחרים. וע' פליתי ס"ק ב' נסתפק בזה והסברא שכתב הת"ש ומוח"ז רבינו ז"ל כיון שקיבל עליו לשחוט רוצה שלא לטרוח לכאורה י"ל למה הו"ל לקבל עליו לכתחילה בחנם ולהכשיל כו' ועיין ש"ך הארוך דף ו' סע"ד שנתקשה באמת למה לא יהא מותר כו' ותירוצו נראה דקאי רק להטור שכתב תחילה ועיין ש"ך ופ"מ סק"כ וצ"ע בפוסקי' בדין החשוד בדבר ואכ"מ. אבל עכ"פ לומר שמיירי בגמרא ופוסקי' דוקא בשל אחרים הוא דוחק גדול לפי הנראה. ומוח"ז רבינו ז"ל לא כתב שם בסק"ג אלא ואף אם לא יאכל כו' אבל עיקר הדין ודאי מיירי בשלו כו'). וכ"ה לשון תה"א גבי אי צריך לידע שהוא מומחה (וא"ו א') שמא אינו מומחה ולתאוה שוחט ואוכל כו' כ"כ בבדה"ב שם ובכמה דוכתי בפוסקים שמא מתאותו לאכול בשר לא יגיד כו' ובחידושי הר"ן (הובא לעיל) גבי טורח תיקון הסכין יצטרך להמנע לאכול בשר כו' מכ"ז משמע דעיקר דין זה בגמ' ופוסקים מיירי בשוחט בשלו ואוכל ממנה ואף בדברי השמ"ח עצמו נזכר כן בסוף ס"ב (וס"ג). וטעמא דמחמירים ג"כ ממילא א"צ למה שנדחק דכיון דמיירי בשלו, ס"ל דעדות המומר לאו כלום הוא כמ"ש הפר"ח דאחר השחיטה מאי דהוה הוה וליכא התירא כו' ועל חזקת הסכין והסימנים קי"ל דלא סמכינן לכתחילה ועכ"פ שייך בזה כל מה דאפשר לברורי מבררינן (ויתבאר אי"ה בסמוך). ומ"ש בדברי הרשב"א הנה ממ"ש בחידושיו ודאי משמע כדבריו (ומ"מ אינו ראי' כ"כ לפי מה שיתבאר בסמוך אי"ה) אבל מ"ש בפי' דברי ת"ה דר"ל דיעבד כו' הוא דוחק גדול דלשונו בתה"א (ה' רע"ב) שכתב וא"ת מדקאמר כו' משמע כו' א"צ לבדוק סכין אחריו. ודאי משמע דא"צ לכתחילה קאמר וכן ראייתו מגמרא משמע דלכתחילה מיירי דהא רבא תקנתא לכתחילה נקיט. כמ"ש בבדה"ב ד"ו סע"ב. ואף במה"ב לא חלק עליו בזה אלא שפי' ענין הלכתחילה דאנן לא חייבינן להתעכב כו' ואפי' לכתחילה כו' ע"ש (ויתבאר אי"ה) הרי כתב בהדיא דאפי' לכתחילה וכ"מ יותר בתוה"ק שכתב ישראל מומר כו' ששחט בינו לב"ע למה אין חוששין שמא נפגם הסכין בעור כו' והרי לא הוזכר שם כלל דין נאבד הסכין דסמכינן בדיעבד שיהי' שייך להקשות ע"ז. אלא קאי אמש"ש בסמוך ישראל אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו והולך ושוחט בינו לב"ע כו' דמשמע דסגי בבודק לו הסכין רק קודם השחיטה. והרי משמע מזה ודאי דאף לכתחילה סגי בהכי וא"צ כלל לבדוק אחר השחיטה. ומה שהקשה הת"ש דאי איתא דהכא גבי מומר א"צ גם לכתחילה וע"כ היינו משים דמהני עדותו לזה (לפי מה דס"ל להרשב"א דבישראל בעי בדיקה אחר השחיטה לכתחילה). א"כ האיך מייתי ראי' בדי"ז ממומר לישראל לענין נאבד הסכין. הא י"ל דש"ה דסמכינן על בדיקת המומר. לפענ"ד פשוט דכוונת הרשב"א שם וכן בדף ה' ב'. דכל שמעכב בדיעבד א"א לומר שיהא מועיל לזה עדות המומר. משא"כ כשבלא"ה בדיעבד כשר. אף שלכתחילה צריך. בזה שפיר י"ל דמועיל עדות המומר כו' לכן שפיר מביא ראי' מדסמכינן כאן על המומר בבדיקה שלאחר השחיטה ע"כ בדיעבד בלא"ה כשר. וכן עד"ז קושייתו בדף ה' ב' דכאן משמע דא"צ לכתחילה כו'. ואמאי ניחוש כו' דהא קי"ל כר"ה כו' ר"ל דלרב הונא משמע דגם בדיעבד מעכב. וא"כ ודאי בכה"ג לא מהני עדות המומר כלום וע"ז תירץ דאפי' לרב הונא כשנאבד אין חוששין דמעמידין על חזקת הסכין. ולכן הכא סמכינן על המומר אפי' לכתחילה. וכן מבואר בדבריו בקושי' הב' שהקשה שם לענין בדיקת הסימנים דאמרינן אם לא בדק גם בדיעבד טריפה או נבילה כו' וכיון שכן אפי' אמר לנו בדקתי בסימני' לא נסמוך עליו כי' הרי דקושיתו היא מבדיעבד על לכתחילה דמומר) ותירץ דחזקה על בן דעת כו' ור"ל דמש"ה (אעפ"י שלכתחילה לא הי' ראוי לסמוך אחזקה זו לחוד כמ"ש רמ"א סימן א' ס"ב ובכמה דוכתי. מ"מ) כאן במומר סמכינן על בדיקתו לכתחילה כמ"ש במה"ב שם דנאמן לומר בדקתי כו'. ובזה א"ש נמי מ"ש במה"ב ח' ב') וז"ל ובחיבור כ"כ כשבדק סכין ונתן לו א"צ בדיקה אחריו כו' ואם נאבדה כו' אין חוששין לו שאלו היינו חוששין לו לא היינו מתירין עד שיהיו בודקין אחריו לעולם עכ"ל. וכתב הת"ש דקשי' ריש לסיפא דרישא משמע דא"צ אפי' לכתחילה ובסיפא משמע דוקא בנאבדה וע"כ פי' דגם רישא א"צ לעיכובא קאמר. והוא דוחק גדול. ותרתי דיעבד ל"ל גם הלשון שכתב ואלו היינו חוששין כו' אין לו הבנה לפ"ז והוא כפול ומכופל בלי טעם ודעת. גם לא ידעתי למה לא הוקשה לו ג"כ בריש דברי המה"ב שם שכתב וז"ל דלא חייבנו להתעכב כו' ואפי' לכתחילה כו' וסיים ואפי' נאבד כו'. הרי כאן אפשר לומר דהכל ענין דיעבד שהרי בפירוש כתב ואפי' לכתחילה. וא"כ קשי' מרישא לסיפא ומה גם שכתב ואפי' נאבד כו' משמע דלא זו אף זו קאמר ותמיה לומר דלא זו דלכתחילה סמכינן אלא אפי' בדיעבד כו' כלפי לייא. אלא ודאי יותר נראה כנ"ל. וא"כ הא דאמר דא"צ דמשמע לכתחילה היינו ע"י צירוף עדות ובדיקת המומר (וז"ש לבדוק אחריו ר"ל אחר בדיקת המומר). והא דאמר בנאבדה היינו שלא בדקה המומר (או דקאי גם אישראל) שנאבד הסכין קודם שבדקה וטעמא דתרווייהו משום חזקת הסכין. אלא שבנאבדה סמכינן בדיעבד אחזקה זו בלחוד ולכתחילה לא סמכינן ע"ז כ"א בצירוף עדות המומר. ולכן בריש דבריו שייך לומר אפי' נאבד כו' אחר שכתב אפי' לכתחילה כו'. כיון דתרי מילי נינהו ולא ראי זה כו'. ואש"נ מ"ש בסוף דבריו שאלו היינו חוששין לו (ר"ל גם בדיעבד בלי בדיקה כלל) לא היינו מתירין (ר"ל לכתחילה בבדיקת המומר) כו' והיינו דמ"מ תלוי' זב"ז וכנ"ל בפי' דברי הת"ה שבדף ה' ב'. גם מ"ש עוד דכן משמע קצת מראייתו שבדף י"ז דאי איתא דבלכתחילה איכא לפלוגי בין מומר להתם. ה"נ בדיעבד כו'. כבר כתבתי דהראי' היא מלכתחילה דמומר אדיעבד דהתם וכנ"ל דאי הוה בדיעבד מעכב הבדיקה דאחר השחיטה ודאי לא הי' מועיל עדות המומר (לכתחילה עכ"פ). ומעתה גם מ"ש דלענין דינא כיון דבחידושי הרשב"א כתב בהדיא להחמיר ובשאר ספריו דבריו סתומי' ולע"ד מפורשים נמי להחמיר כנ"ל. העיקר כפסק הב"ח ופר"ח כו'. הנה לפי הנ"ל דלפע"ד בתה"א וקצור ובמה"ב משמע בהדיא להקל. הי' נראה להיפך דגם בחידושיו י"ל עפ"י מ"ש הט"ז לחלק בין כשהסכין לפנינו ממש לבין שנותן לו (לכתחילה) והוא הולך לשחוט למקום אחר באופן שלא יובא הסכין לפנינו. דבאמת מדברי המה"ב דף ו' ב' הנ"ל במ"ש דלא חייבנו להתעכב עד שישחוט ויבדוק הסכין אחריו ואפי' לכתחילה כו' אלא שכל שהסכין לפנינו כו' כדי שלא נראה כמעלימין עין כו'. מבואר בהדיא כעין חילוק הט"ז אלא שהט"ז כתב דבדיקת המומר לא מהני כלום. והא דמותר ליתן לו לשחוט במקום אחר באופן שלא יובא הסכין הוא משום דהוי כדיעבד. ומיירי בגוונא דא"א שיובא הסכין כמ"ש הפ"מ שם וכן הוא בשמ"ח ס"ו ובת"ש שם ומדמי לה להדין דבסימן א' ס"ד ועיין שם סק"ו. אבל מדברי מה"ב מבואר דאעפ"י שאפשר לו להתעכב שם (וכן להביא הסכין). ומיקרי לכתחילה. מ"מ לא חייבנו בזה אפי' לכתחילה. והיינו משום דסמכינן לכתחילה על בדיקת המומר בכה"ג דאיכא חזקה לקולא כו' כנ"ל. אלא דמ"מ כשהוא לפנינו ממש דחשיבא לי' כהעלמת עין לא סמכינן ע"ז (והוא ע"ד מהיות טוב כו' כמ"ש במה"ב ה' א' קודם ד"ה עוד שם). וא"כ גם בדברי הרשב"א בחידושיו י"ל דמיירי כשהסכין לפנינו ממש דוקא (ואם שהוא קצת דוחק טוב לומר כן כדי שלא יהי' כסותר א"ע שבשאר ספריו משמע בהדיא להקל (כשהולך לשחוט למקום אחר עכ"פ) כדלעיל). והת"ש ס"ו ובסקי"א החמיר גם בשא"א שיובא לפנינו. ומדמי לה למ"ש בסימן א' ס"ד ובת"ש שם סק"ו כתב על הט"ז שהבאים אחריו לא הסכימו לפירושו ברי"ו ובעל העיטור. הנה מלבד שלא ידעתי כ"כ מי הם שלא הסכימו גם לא ידעתי מה בכך שלא הסכימו לפירושו ברי"ו ובעל העיטור דהיינו דס"ל דהמקילים מקילים בכל גוונא ואפי' כשהסכין לפנינו ממש. ובפרט בה"ע שגם בישראל ס"ל דא"צ כלל כדמשמע ברא"ש סס"י ט"ו ודלא כהט"ז בזה. אבל במה שהיקל הט"ז לדינא בשהולך למקום אחר כו' והוא עפ"י מה"ב הנ"ל נראה דזה ודאי נכון. ואדרבה אם המקילים מקילים כל גוונא י"ל שגם המחמירים לא פליגי כ"א כשהוא לפנינו ובשהולך למקום אחר הכל מודים. וי"ל ג"כ דליכא פלוגתא כלל אלא מר מיירי בשהוא לפנינו ממש ומר מיירי בשהולך למקום אחר. וכנ"ל שי"ל כן בדברי הרשב"א שנראים כסותרים כו':
טז והנה באמת לדינא הי' נראה כיון שגם בעיקר הדין דבדיקה שאחר השחיטה גם בישראל כשר רבים מקילים דא"צ כלל ה"ה הראב"ד בפ"א מהלכות שחיטה והרז"ה ובה"ע שברא"ש ס"ס ט"ו וכן פסק ריטב"א (בחידושיו דף ג' ב') והרא"ה בבדה"ב שם דף ו' סע"ב. וכאן במומר לפה"נ לא מצינו בראשונים בהדיא להחמיר זולת מדברי הרשב"א בחידושיו ורי"ו בשם הגאונים. ומדברי הרשב"א כבר נתבאר שבשאר ספריו משמע בהדיא להקל ושגם בחידושי הרשב"א י"ל שמודה בשהולך למקום אחר ושכן י"ל גם מדברי רי"ו בשם הגאונים וגם באמת מהיות שדברי הגאונים הללו לא מצינו שהובא בשום אחד מהראשונים. לכן אילולי דמסתפינא הייתי אומר שגם הרי"ו לא ראה זה בשום פוסק אלא שכוונתו על אותו שכתב להחמיר להצריך בדיקה אחר השחיטה בישראל כשר ואיהו הוא דס"ל שהכל אחד כו'. ואפשר שגם מ"ש בשם י"א להקל. ג"כ היינו אותן שהקילו בכל שחיטה דא"צ לבדוק אחר השחיטה כנ"ל (ואפשר שגם בעל העיטור בהכי מיירי) שכמדומה ששום פוסק א חקר בהדיא בדין המומר בפרט. אלא שבאמת לכאורה הא בהא תליא. דעיקר המקור לזה מגמרא הוא מהא דאיתא גבי מומר לא בדיק לו סכין בודק אחריו כו' דמשמע כו':