אור ברסלב

דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלה ג

שאלה א

וזה אשר חזר הגאון המחבר להשיב להרב הנ"ל. שקיים דבריו הראשונים:

(לסי' ב' ד'). הנה לא הי' לי להיות נבהל להשיב. מאחר שאין במ"ש כ"א התחלה בלבד ובהשקפ' בעלמ'. אך כאשר רצונו להשיב עוד לעשות רצונו חפצתי. הנה דרך כלל כבר אמרתי לו (בע"פ) שלא אבין אחר שכל דברינו הוא רק אליבא דמוח"ז רבינו ז"ל איך יפרנס דבריו ז"ל עפ"י מה שהאריך עתה להוכיח שבדבר שאין בו ח"מ לא מיפסל כלל (כהטור לדעת הרמב"ם). או אף להקל בתשובתו ובקד"ח לחוד אף בלי ראינוהו דו"מ מיד. כדמשמע ממה שאמר כת"ר ליישב עפ"י ד' הת"ש). והרי מוח"ז רבינו ז"ל כ' בהדיא ואין חילוק בכ"ז בין הטבח השוחט לעצמו כו' ובין טבח כו' עי"ש. דהיינו דבשניהם בעי' התשוב' דז"ב. אם לא שראינוהו דו"מ מיד כו' ואין להאריך בזה כעת עד שאשמע מה דעתו וכוונתו בזה. אמנם לפה"נ לא בא כ"א להשיג עלי באיזה פרט א' במ"ש למצוא טעם על מה שנטה מוח"ז רבינו ז"ל מד' הרא"מ ומהרי"ט. ואמרתי שעכ"פ נראה שחידש הוא שחידשו הרא"ם ז"ל וכל הפוסקים שקדמוהו לא דברו בזה. וי"ל אי איתא דס"ל הכי לא הוו שתקי מזה. (ועם דלא זהו עיקר בדברי כ"א איזה סניף לרווחא דמילתא) ותפס כת"ר עלי בזה בתמי' גדולה דלא שתקי מזה כ"א עונים ואומרים בקול גדול ולא יסף כו'. והיינו במה שביאר לחזק ראי' הרא"ם ז"ל מרש"י ורמב"ם כו'. ע"ז אני אומר וכי לא ראיתי מ"ש הרא"ם. אלא כוונתי מובן שעכ"פ אין מרש"י רמב"ם כ"א משמעות דורשין. אבל לא הוי שתקי (גם הם) מלפרש בהדיא שיש חילוק לדין בין טבחי שבגמ' לבין טבחי זמנינו וכ"ש שכל גדולי הפוסקים הראשונים כמו התוס' ורמב"ן ורשב"א ורא"ש ור"ן וכוותייהו שדרכם לבאר ולפרש הכל. ודיברו כולם בדין זה בסתימות דמשמע ודאי דלא ס"ל שום חילוק (ולא הי' לי למנוע מלכתוב כל גדולי הפוסקים כיון שגם ברש"י ורמב"ם אין הדבר מפורש עכ"פ). ולהפיס דעת כת"ר אמינא שגם משמעות וראיה גמורה ליכא גם מד' רש"י ורמב"ם. ואתחיל מד' הרמב"ם הרי חזינן כמה הי' פשיטא ליה להכ"מ שבעיקר הדין אין חילוק גם להרמב"ם כ"א לענין חומר התשוב'. עד שכ' שנ"ל שהוא מבואר בד' הרמב"ם ולא הוצרך להאריך כ"א לאפוקי ממ"ש הטור כו' עד שבסוף כ' לקיים ד' הטור בדרך אפשר. לחלק כעין סברת הרא"מ ודעימי' וכעין זה ד' הב"י. וגם הב"ח כ' ג"כ עכ"פ שאפשר לפרש ד' הרמב"ם בע"א ושאין חילוק כלל (דאף בשוחט לאחרים בעי' התשוב' דז"ב) וגם דעת הטור עצמו פי' כן (דהיינו דדיינינן ליה כאוכל נבילות להכעיס כו' עי"ש). אלא שלבסוף נתן טעם לפי' הטור ברמב"ם (ופ' כן) מכ"ז מבואר שעכ"פ לא נחשב הדבר כמפורש ברמב"ם. ואף גם לאו ראיה גמורה היא עכ"פ לפרש כהטור. ובד' השו"ע נראה כמבואר דס"ל לדינא כדעתו בפי' ד' הרמב"ם (לא כמ"ש אליבא דהטור) שהרי בס"ו כ' סתם טבח שינא טריפה מת"י כו' רק בס' ל"ד לענין התשוב' כ' חזרת טבח שהי' בודק לעצמו כו'. והסמ"ע עם היות שביאר בהדיא לחלק בין טבח לטבח לגמרי היינו דבשוחט לאחרים לא נפסל כלל. אבל נראה דעיקר הטעם לדבריו היינו רק משום דכיון דאין כאן כ"א לפני עור כו' (וליכא מלקות כו') לא נפסל לעדות כ"א ביש ח"מ כו'. ומ"ש חדא דאיכא מימר דטעה כו' הוא רק לרווחא דמילתא. והאו"ת ונ"מ לא העתיקו סברא זו בשמו כלל כ"א החילוק הוא מצד דבלפני עור לא מיפסל בלא ח"מ (וע"ש בתומי' סק"ג ובנ"מ בביאורים סק"א דבח"מ לא בעי' עביר' שיש בה מלקות). וכ"ה בט"ז ע"ש (דמ"ד ע"ב) וכן ראיתי בס' ראש יוסף למוהר"י אישקאפי. ושוב מצאתי כן בהדיא במהרי"ט (גופ') בחלק ח"מ סי' מ"ג (דס"ז ע"ד) ע"ש. והנה מובן שלסבר' זו אין חילוק זה אמור כ"א לענין עדות בלבד משא"כ לענין להעבירו מאומנתו ודאי שאין חילוק כלל (מצד זה). וא"כ גם לד' הטור אם נא' שזהו הטעם אין ראיה כלל לנ"ד. ובזה א"ש נמי מה שהטור לא כ' כן כ"א בח"מ משא"כ ביו"ד בסי' קי"ט לא הזכיר זה כלל גם האו"ת לעצמו כ' סברא אחרת בטעם החילוק. מה שאותו סברא ג"כ לא שייך כ"א גבי עדות כו' ע ש באורים סק"י. נמצא הרי שלך לפניך דלא זו בלבד שעכ"פ אין הדבר מפורש ברמב"ם אלא אף גם זאת שלפי האמת לרוב הפוסקי' (כמעט כולם) גם להרמב"ם אין חילוק בין הטבחי' לענין לפוסלו לשחיט' עכ"פ. היינו מהרי"ט וראש יוסף (וסמ"ע) וט"ז ואו"ת ונ"מ. (ומ"ש הסמ"ע בסק"פ דאין הכשר למחצה צ"ל לפ"ז דרק אחר שהעבירו אין סברא להחזיר ולהכשירו למחצה עפ"י תשוב' קלה. ולהב"י יש חילוק גם לענין שחיטה אבל רק לענין התשוב' (וע"ז מפורש בד' מוח"ז רבינו ז"ל דלא ס"ל כוותי' כ"א כרמ"א). אבל מ"ש לפרש ד' הטור בדרך אפשר כנ"ל לא ס"ל כן להלכה כדמשמע בשו"ע כנ"ל וכדסיים בבד"ה אבל (הרשב"א) כ' דאי אמר שוגג כו'. ולא נשאר כ"א הב"ח במסקנתו כו' ויחיד הוא כו' (וקצת יש לי לומר שגם הב"ח לא ס"ל הכי כ"א לענין עדות כדי שלא יחלוק על כל הגדולים הנ"ל אך לפי שאין ת"י כעת ספרו על יו"ד ותשו' החדשות לא אכתוב כעת. ועכ"פ אין נ"מ כ"כ מזה. וכבר יצאתי י"ח כו' וע"ז הי' כוונתי במכתבי הא' שכתבתי זולת הרמב"ם יתבאר אי"ה. ודלא כמר שהחליט כ"כ בדעתו עד שחשבו כעונה בקול גדול כו'). וממוצא דבר נשמע ג"כ דאחר דאשכחן פלוגתא בין גדולי הראשונים ז"ל ולהראב"ד איירי ההיא עובדא במזיד דוקא אין ראיה כלל מד' הרמב"ם דלא ס"ל הכי. דגם אי במזיד שפיר י"ל שעכ"ז הצריך שוחט לעצמו כו' דוקא. מטעם דבלפני עור דליכא מלקות בעי' ח"מ כנ"ל בשם הגדולים הנ"ל. (ומה שגם בהמ"א ובה"ש הזכיר ג"כ כה"ג ית' אי"ה ועכ"פ הרי כך הם ד' הגדולי' הנ"ל) ומ"ש כת"ר דמשמעות לשון נפיק טריפותא משמע דאיירי בסתמא כבר גם אני הזכרתי כן אבל מ"מ הרי הראב"ד פי' במזיד. וגם מה שהוסיף כת"ר דאל"כ הל"ל דאפיק כו'. אין מזה הכרח כ"כ דא"כ הי' משמע שהוציא בחזקת טריפה ע"ש בסוף הסוגי' או שיוצא טריפה מת"י כו' שהכוונה שיוצא' בחזקת טריפה כו':

ומעתה אשוב ע"ד המשמעות מד' רש"י ז"ל. הנה לכל היותר ליכא למישמע מיני' כ"א לענין חומר התשובה דמצרכינן שיחזיר אביד' כו' הוא מטעם דבעי' כעין העבירה שהי' ע"י ח"מ וע"ד שפי' הב"י בד' הרמב"ם א (וכמבואר ג"כ מד' כת"ר). וממילא אין ראיה כלל מזה לעיקר סברת הרא"מ ודעימי' דהרי גם אם נאמר שגם היכא דליכא ח"מ נפסל (לגמרי) מצד שה"ה פושע (ע"ד שנזכר במכתבי הא' להרמב"ן והרשב"א כו') או אף גם אם נאמר דהסוגי' איירי במזיד כד' הראב"ד מ"מ י"ל דס"ל לרש"י דהא דבעי' תשוב' מחמדת ממון דוקא היינו רק היכא דהעבירה הי' ע"י ח"מ כו'. אך באמת לא ידעתי כלל הראיה מרש"י (שהביא הרא"ם ז"ל) דממ"נ אם נניח זה לסבר' פשוט' דכל שאין העבירה ע"י ח"מ לא שייך להצריך שיהי' התשוב' ע"י ח"מ א"כ גם בלא ד' רש"י מוכח דע"כ ההוא טבח' איירי בדאיכא ח"מ דאל"כ למה הצריכו שיחזיר אביד' כו'. ואם אין זה הנחה פשוט' מה נתוסף מד' רש"י הרי רש"י לא פי' כלום בגופה דעובד' כ"א בענין התשוב' כו'. ובאמת לפ"מ דמסיק הרא"ם ז"ל דגם היכא דליכא ח"מ אי הוציא טריפה ג"פ בעי' ג"כ התשוב' דז"ב ממש. א"כ ה"ז סותר למה שנראה מראש דבריו שטעם התשובה שיחזיר אבידה כו' הוא רק משום דהעביר' הי' בח"מ. אלא שגם אם העביר' הי' בלי ח"מ מ"מ בעי' התשוב' מח"מ (שבעבירה גדולה שהכשיל רבים מחמירי' שיהי' התשוב' בח"מ. דתשוב' מח"מ היא הורא' דשב בתשוב' שלימה כו' וע' לקמן). ולפ"ז ממילא אין ראי' כלל מרש"י כמובן. וביותר יפלא בעיני ד' הרא"מ ז"ל מאחר שמסיק מד' הרמב"ם בה"ת דבשאר עבירות לא בעי' דוקא שיהי' התשוב' באותו ענין לענין חזרת לפשרותו (כ"א שאינה תשוב' גמורה כו') וכן הוא האמת. א"כ למה בענין עביר' דח"מ יהי' נצרך שיהי' התשוב' ג"כ באותו ענין דח"מ דוקא. אע"כ הטעם שהחמירו בזה שיהי' התשוב' בח"מ הוא רק משום שהכשיל רבים כו' (שהיא עבירה גדולה ושיערו חכמים שאין ראיה שחזר ביה כ א ע"י חזרה מח"מ כו') וע"כ גם אם העביר' הי' בלי ח"מ כמו בג"פ להרא"מ. או גם נאמר שאף בפעם א' נחשב לפושע כו' כנ"ל לרמב"ן. או במזיד להראב"ד הכל שייך להחמיר בתשובתו שיהי' ע"י ח"מ. וממילא אין מד' רש"י ראי' מאומה. (ובלא"ה המשך ד' הרא"מ ז"ל אינם מובנים לי כלל מה זה שהקשה לעצמו מתחי' מד' הרמב"ם בהתשו' אדרב' לפ"מ שהי' סובר דבח"מ בעי' התשוב' מח"מ הי' סייעתא לזה מד' הרמב"ם שם לפ"מ שהבין מתחי' שגם בשאר עבירות בעי' התשוב' באותו ענין שחטא. אלא שלפי המסקנא דהתם רק לענין שיהי' תשוב' גמורה אבל לענין לחזור לכשרותו לא בעי' כולי האי אז דוקא מזה קש' לדבריו הראשונים דהוי ס"ל דהא דבעי' התשוב' בענין ח"מ הוא דוקא לפי שהחטא הי' ג"כ עד"ז שהרי ממסקנתו בד' הרמב"ם דהת' מוכח דלא בעי' כלל התשוב' באותו ענין שחטא. אע"כ הא דמחמרינן בטבח הוא מטעם אחר (לפי שהכשיל רבים וכה"ג). ואולי יש ט"ס בדבריו ז"ל באופן שעפ"י ד' הרמב"ם הנ"ל חזר בו מסברתו שבראש דבריו ושע"כ מסיק לבסוף דגם בדליכא ח"מ בעי' תשוב' דז"ב בשעבר ג"פ עכ"פ):

והנה כעין הראיה מרש"י שהביא הרא"מ וכת"ר. איתא ג"כ בב"י שם שהקשה למה לא הביא הטור בשם הרא"ש כמו בשם הרמב"ם. דהיינו ממ"ש הרא"ש ג"כ כעין מ"ש רש"י עי"ש. (והא דלא הקש' ג"כ למה לא הביא הטור בשם רש"י ג"כ. י"ל דעיקר קפידתו הי' על הרא"ש שהוא אביו של הטור). וכבר תירץ הב"ח שאין ראיה מהרא"ש דאף אי לדידי' איירי הסוגי' בדליכא ח"מ שפיר שייך להחמיר בהתשוב' שתהי' ע"י ח"מ שאז נתברר ששב בתשוב' שלימה כו'. וכ"כ הט"ז דלא ידע מאי קאמר הב"י דמ"ש הרא"ש ע"י ממון אחר פי' שישוב בתשוב' שלימה כו' ולעולם אפי' בטבח כו' ולא נהנה כלום (ע"ש שיש ט"ס דמוכח והכוונה כנ"ל). ולפ"ז ממילא ה"ה והוא הטעם דאין ראי' כלל מד' רש"י שכ' נ"כ רק בענין התשוב' כו' וכנ"ל. כ"ז כתבתי להפיס דעת כת"ר ולרווח' דמילתא אבל לדידי גם אם הי' איזה משמעות וראי' מרש"י ורמב"ם אין נ"מ כלל לנ"ד במה שהקשה על דברי מוח"ז רבינו ז"ל לפי הגי' שלפנינו מה שדו"מ מהני גם היכא דאיכא ח"מ כו'. וכפי ששמעתי מכבודו וכמ"ש שגם איהו מודה בזה עפ"י ד' הת"ש. ותקשה כת"ר לנפשי' כיון דלדבריו ע"כ הסוגי' מיירי בסתמא ובדאיכא ח"מ ואז ליכא תקנתא אחרת כ"א שילך למקום שא"מ ויחזיר אביד' כו'. ואיך קי"ל דדו"מ מהני. וכבר הקשה זה מוח"ז רבינו ז"ל בעצמו ותירץ דהתם במזיד דוקא. ואיך יפרנס כ"ז כת"ר לא אדע:

גם מה שתירץ הא דמוציאי' מחזקתו מספק עפ"י סברת התומי' כו' הנה ס' התומי' גופי' נראה דחידוש הוא שחידשו הוא ז"ל (וצ"ע אם יתקיים כו'). וי"ל הבו דלא לוסיף עלה היינו דוקא כשעכ"פ נפסל מדרבנן בודאי משא"כ בנ"ד לפ"ד כת"ר (ע"פ ד' הטור) לא נפסל כלל היכא דליכא ח"מ דדיינינן כשוגג א"כ גם בדאיכא ח"מ למה לא נדייני' כשוגג ולא יפסול כלל כו' ולפי שלא ידעתי איך ומה הוא דעת כת"ר לא אאריך בזה כעת:

תוכן העניינים

דברי נחמיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה