דברי נחמיה יורה דעה· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלה א
לסי' ב
במה שרצה הרב הג' חריף ובקי מפורסים מוה' שלמה מ"ץ דדובראוונע, להגי' ולשבש בדברי רבינו הגדול זצ"ל בקונטרס אחרון סי' ב' סק"ה בשוחט שיצא טריפ' מת י, שכתב דבראינוהו דואג ומתאנח מיד אין לחלק בין היכא דאיכא חימוד ממון לליכא חימוד ממון, וסגי לי' בקבלת דברי חבירות שהוא נגד דברי מהרא"מ שהובא בפוסקים, ומוכח שהוא טעות בדברי קדשו ז"ל. שהרי בתחי' כ' דרק בדליכא חמוד ממון אם ראינוהו דו"מ סגי' לי' בקד"ח. וא"כ איך כ' גם בדאיכ' ח"מ סגי לי' בקד"ח אם ראינוהו כו' וגוף דברי הרב הנ"ל לא מצאנו רק שכן ניכר מהתשוב'.
ב תשובה אמרתי אחכימ' להשיב על אתר בשעה קלה. רק בכדי שאם יחזיר כת"ר להשיב ג"כ ממילא רווח שמעתתא. הנה לפע"ד אינו נכון בכל כה"ג להגי' ולשבש דברי מוח"ז רבינו ז"ל. אחרי אשר כבר נודע כמה רב גוברי' ז"ל אשר ראוי לומר עליו רב תנא הוא ופליג, ואם לא בדבר שמנגד לגמ' ופוסקי' שאנו נמשכים אחריהם בכ"מ (כמו הטוש"ע) מה שבנ"ד ז"א ועם היות שודאי כך יפה לנו להשתדל לחקור למצוא טעמו ונימוקו ז"ל. אבל גם אם קצר קצרה יד שכלינו לירד לסוף דעתו הקדושה הרחבה מיני ים לא מפני זה נשלח יד להגי' בדבריו כרצונינו. רק נודה ונדע כי לא מחשבותיו מחשבותינו וכו' והנה שמעתי מכת"ר שזה כעין טעות דמוכח מיני' ובי'. ונפלאות כי לפע"ד נהפוך הוא. שגם מכללי' המשך דבריו ז"ל משמע ג"כ בכמה דוכתי דהכי ס"ל כמפורש בגי' שלפנינו. ולכבודו אלקט א' לא' למצוא חשבון ותחי' אומר שמ"ש כת"ר לדקדק מיתור לשון שכ' בדבר שאין חימוד ממון סגי בתשובה במקומו אם לא ראינוהו דואג ומתאנח שאם ראינוהו כו'. אין זה דקדוק שאם לא הי' חוזר לכתוב שאם ראינוהו כו' הי' הלשון תמוה דהי' משמע כאילו מטיל תנאי אם לא ראינוהו דו"מ אז דוקא סגי בתשוב' משא"כ ראינוהו דו"מ לא סגי בתמי'. (וכידוע דרכו בקדש שאינו חש להאריך בלשון במקום שנצרך להטעים או להשלים הכוונה). ועתה אומר שלדידי משמע לי מלשון זה כהגי' שלפנינו דאל"כ למה הי' לי' למינקט בלשון תנאי אם לא ראינוהו כו' והוצרך להאריך ולכפול כנ"ל. הכי הל ל סגי בתשוב' דהג"א כו' או בראינוהו דו"מ מיד כו' ויבוא ע"ז על נכון הדבר והיפוכו דבאיכא ח"מ לא סגי לא בתשובה (דהג"א) ולא בראינוהו דו"מ כהגהת כת"ר. א"ו לפי שבאמת בדין דו"מ אין חילוק כדמסיים. לכך לא כ' בלשון הנ"ל דהוי משמע דרק בדליכא ח"מ סגי בהכי. וז"א כנ"ל. אלא נקט בלשון שלילה בלבד אם לא ראינוהו כו' כדרך אגב ולקושטא דמילתא כו' (וממילא הוצרך ג"כ לסיים ע"ז שאם ראינוהו כו' לתקן ולהשלים הכוונה כנ"ל). הא חדא. (ב') ממ"ש שבאלו אין לחלק שודאי תיבת באלו קאי אהני תרתי דינים דו"מ ונראה כשגגה. ופי' כת"ר בזה ודאי דוחק גדול (כמו שהרגיש בעצמו). (גג) ממ"ש ומיהו בזה יש לחלק כו' דתיבת בזה אך למותר ומורה באצבע דאתי למיעוט' דרק בזה (דהיינו בתשוב' דהג"א) יש לחלק. משא"כ בדין דו"מ ובדין נראה כעין שגגה אין לחלק וכדמסיים. (ד) ממש"ל (די"ג ע"ד) ואין חילוק בכ"ז בין הטבח השוחט לעצמו ומוכר כו' והיינו הך דח"מ. והרי אף את"ל שעיקר אתי לאשמעי' דגם בשוחט לאחרים לא סגי בלי דו"מ כדמסיים שגם בו יש לחוש כו'. מ"מ נראה דלא ימלט שכולל בזה ב"כ הצד הקל דדו"מ מהני עכ"פ. גם בשוחט ומוכר. (דאל"כ מאי בכ"ז כו'). (ה) מדאוקיההיא דפ' ז"ב דמיירי במזיד ונטה בזה מד' הרא"מ וריב"ל ומהרי"ט דאוקמוה בדאיכא ח"מ (ובסתמ'). מכלל דס"ל דאף באיכא ח"מ מהני דו"מ (בסתמ'). (ו) מאחר דלפי האמת (להגדולים הנ"ל) כל טבחי שבגמ' מיירי בשוחט לעצמו ומוכר. דאיכא בהו ח"מ ועכ"ז אוקמ' מוח"ז רבינו ז"ל במזיד הרי מבואר מזה בהדיא דבסתמ' מהני גם בהו דו"מ, (ולהעמיס בד מוח"ז רבינו ז"ל שמ"ש במזיד כוונתו בדאיכא ח"מ ובסתמ' ע"ד שנדחק כת"ר בד' התשב"ץ ודאי דוחק גדול (ז') דעכ"פ הו"ל לרבינו ז"ל להשמיענו כאן ולכליל בקצרה דלאו דוקא במזיד ברור אלא גם בסתמ' אי איכא ח"מ דינא הכי (ח) ממה שהביא מוח"ז רבינו ז ל לראי' דבדו"מ לאח"כ חיישינן לאיערומי מההיא דפ' ז"ב דפרכי' דילמ' איערומי קא מערים ושבק הראי' שהביא מהרי"ט לזה מפ' האשה עי"ש. ונראה דהיינו משום דהא דמהרי"ט הוצרך להביא ממרחק לחמו ולא מפ' ז"ב דאיירינן בי' הוא משום דלשיטתי' דבההיא דז"ב דאיירי בדאיכ' ח"מ גם דו"מ מיד לא מהני. א"א להביא ראי' משם להיכא דליכא ח"מ. גם לענין דו"מ דאח"כ. אבל לשיטת מוח"ז רבינו ז"ל דלענין דו"מ מיד אין חילוק בין איכא ח"מ לליכא מייתי שפיר ראי מההיא דז"ב דאנחה דאח"כ לא מהני. (ומה שמוח"ז רבינו אוקמ' לההיא דז"ב במזיד היינו רק המימר' דרב אידי דקאי בעלמ' ואמר החשוד על הטריפ' אין לו תקנה כו' דמשמע דאין לו תקנה גם בדו"מ מיד ופירש' מוח"ז רבינו דאיירי במזיד (ומשום דסתם חשוד הוא בכה"ג כו) אבל העובדא דההוא טבח' שפיר מיירי בסתמ' כדמשמע לישנא דנפיק טריפ' מת"י כו' ועכ"ז לא קש' מידי שלא נזכר בזה התקנה דדו"מ מיד דמעשה שהי' כך הי' כו'. ובזה א"ש דקדוק לשון מוח"ז רבינו שהאריך וכ' והא דא' רא' כו' עי"ש) וית' עוד אי"ה. (ט) אי אית' לד' כת"ר והגהתו הי' קש' לקושט' דמילתא איך הביא מוח"ז רבינו ראי' מטבח' דז"ב. דסתמ' הוא בשוחט ומוכר כנ"ל (בשם הגדולים הנ"ל) דגם דו"מ מיד לא מהני בהו כו' וכנ"ל בד' מהרי"ט. (יוד) ממ"ש (די"ד ע"ב) וכן בטבח שנמצא אחריו חלב כו' והרי התם בסתם טבח שבגמ' ששוחט ומוכר מיירי (להגדולי' הנ"ל ובפרט גבי חלב כו'). ואף שבאמת בזה ליכא ח"מ (בכשעורה) כדהביא מוח"ז רבינו ז"ל לקמן (ע"ד) בשם מהרי"ט וש"י אבל מ"מ מדלא חש להביא מזה כאן משמע קצת דאף אילו הי' שייך בזה ח"מ הי' ניח' לי' דמהני דו"מ. ואין להאריך עוד בדקדוקי' מאחר שכ"ז מלאכה שא"צ לגופ' כ"א לעזר ולסעד לקיים המפורש בהדיא לפנינו ונראה דעכ"פ די (והותר) בזה לשלא ניזיל בתר איפכא לומר דמיני' ובי' מוכח שיש ט"ס כו. כ"א אדרבה יש כמה משמעות שעכ"פ דעת מוח"ז רבינו ז"ל הוא ככתוב בספרו לפנינו דאף בדאיכא חמוד ממון מהני דואג ומתאנח מיד:
אמנם מעתה ודאי ראוי לחקור ולמשכונ' נפשין אדרב למצוא לו טעם ואם נוכל) מדוע נטה בזה מד הגדולים הנ"ל (ונ"מ למעשה ג"כ כי אם לא נעמוד על טעמו ונימוקו אפשר יש רשות למורה לדון למעשה כהגדולים הנ"ל. כי המה הרבים (עכ"פ) ובפרט שכן הסכימו הפר"ח ופר"ת וש"א ז"ל ורק לנו המכונים בשם תלמידיו אפשר אין לנו לזוז מדבריו אפי' בכה"ג ע"ד אותן המקומות שפוסקי תמיד כהרמב"ם כו') ולזה אף אני אענה חלקי הנלפע"ד לכאורה ותחי' אומר שעם היות שכבר נודע ומפורסם גדולת הגדולים הנ"ל ובפרט שכל הבאים אחריהם אותן שהביאו דבריהם הסכימו לדבריהם בזה לחלק בין היכא דאיכא ח"מ לליכא. ולא נמצא לכאורה מי שחילק ע"ז בהדיא לעומת זה לפה"נ חידוש הוא שחידשו הרא"ם ז"ל מד"ע (ומ"ש בשם הראב"ד ית' אי"ה) ובכל גדולי הפוסקים שקודם הרא"מ ז"ל לא נזכר דבר מזה עכ"פ וכיון שדין זה דטבח שיצא טריפ' מת"י נזכר בגמ' ומלא בכל הפוסקים י"ל דאם איתא שיש לחלק בין טבח לטבח איך הוי שתקי מזה כל הפוסקים שקודם הרא"ם וגם רוב גדולי הפוסקי' שאחריו ובפרט בעלי השו"ע. ומה שכתבו שבדרך כלל נשתנה מנהג הטבחים מזמן הגמ' לאח"כ כ"ש שקשה מאד לפ"ז איך לא השמיעונו הפוסקים שדין זה נשתנה אחר זמן הגמ'. וקש' בה תרתי. ר"ל בין לאותן הפוסקים שהעתיקו בסתימות דין הגמ' עם התקנה דילך למקום שאין מכירין כו', כמו הרי"ף ורא"ש וטוש"ע וש"פ (זולת הרמב"ם ית אי"ה) קשה מאד הרי דין זה אינו בטבחי זמנינו. ובין לאותן הפוסקים שהזכירו בסתימו' התקנה דקד"ח קשה איך לא פי' דהיינו משום דטבחי זמנינו נשתנה. (וכ"ש שזה קשה לאותן שהזכירו לפעמים התקנה דגמרא ולפעמי' התקנה דקד"ח כמו הרשב"א (והרא"ש) בתשו', דאם החילוק הוא מצד דזה בטבחי זמנינו וזה בכעין טבחי שבזמן הגמ' ודאי הלל לפרש). גם באמת האי כללא שיש חילוק בין טבחי זמנינו לטבחי שבגמ' עם היות שזה ודאי אמת ונזכר ג"כ בש"פ (ע ראש וש"פ חולין די"ח) אבל מ"מ אינו כלל חתוך שהרי גם בגמ' נמצא כעין טבחי זמנינו ששוחט לאחרים כההיא דפ' המקבל (ק"ט) שתלא אומנא וטבחי כו'. ודר"פ הגוזל גבי דיני טבח שקלקל (צ"ט ב') וגם בזמנינו ודאי מצוי ג"כ כעין טבחי שבגמ' ששוחט לעצמו ומוכר כנזכר בכמה דוכתי. ובשגם שגם בשוחט לאחרים משכחת לה ח מ כשמקבל שכר רק מכשירות וכה"ג כנזכר בד' הרא"מ ז"ל. ואם איתא שהם משתנים בדיניהם איך לא פי' הפוסקים באיזו מהם איירי כשהביאו דיניהם ועוד דלשיטתם ודאי קוש' השואל שבמהרי"ט חזקה איך למד הרשב"א דא"י לומר שוגג הייתי בטבח דזמנינו מטבח שבגמ' דמחמור לקל אין למידין להחמיר ומה שתירץ מהרי"ט דהראיה היא דאם היינו תולין להקל לומר שוגג גם בטבח שבגמ' נוכל לתלות ששוגג הי' א"ו אין תולין בשוגג כלל כא או מזיד או פושע כו'. והוא דוחק די"ל הרי בדאיכא ח"מ יש ב' צדדי להחמיר היינו מזיד ופושע משא"כ בליכא ח"מ הרי
א כ"א צד א' לחומרא דהיינו פושע ומנלן ללמוד זמ"ז. גם י"ל דילמא כיון דאמרי' דבליכא ח"מ אין אדם חוטא ולא לו גם בפשיעה אין לחושדו כלל ובטבח שבגמ' חיישינן שעובר במזיד להנאתו. וכן ראיתי בתשו' מהרי"ו דס"ל ג"כ סברת הגדולים הנ"ל לחלק בין הטבחי'. כ' באמת דבטבחי' שלנו תלינן בשוגג גם) א"כ קש' למה באמת לענין דו"מ מיד ס"ל דיש חילוק בין איכא ח"מ לליכא ואמאי הרי התועלת דדו"מ מיד הוא דמזה הורא' שהי שוגג בתחי'. א"כ גם בדאיכא ח"מ נוכל לומר כן (וצ"ל דסברת מהרי ט הוא דבדאיכא ח"מ אם נתפוס הצד החמור היינו שהי' מזיד שוב אין ראי' ממה שהוא דו"מ. דאיערומי מערים משא"כ בליכא ח"מ אף אם נתפוס הצד החמור היינו שהי פושע עדיין קש למה דו"מ כיון שאדם זה לא הי' מוחזק ברמאי כ"כ כו', ועכ"פ זה דוחק גדול). [רשם ע"ז המחבר בעצמו הלשון בזה מגומגם]:
והנה הגדולים הנ"ל בנו יסוד שיטתם אהא דאקשו מה שמצינו בתשו' הרשב"א (והרא"ש) התקנה דקד"ח והוא נגד המבואר בגמ' פ' ז"ב שהחמירו יותר ולכאורה תמיהני הלא הרשב"א לא מלבו בדה תקנת' דקד"ח כ"א זה נלקח מגמ' דבכורות ס"פ עד כמה וא כ יותר הי' לבנות יסודם על פי סתירות ד הגמ' דפרק ז"ב ופ' ע"כ ואם שם לא שייך תירוצם כי שם משמע דקאי גם אהיכא דאיכא ח"מ א"כ מה הועילו חכמי' בתקנתם. וראיתי בתשו' מהריב"ל ח"א סי ס הזכיר שיש לו לתרץ סתירו ד' הגמרו' הנ"ל ולא זכינו לתירוצו. והזכיר בדבריו ז"ל דשם בבכורות קאי אההיא דהמוכר תרומ' בשם חולין ואינך דבההוא פירק' ממילא מובן דהיינו היכא דאיכא ח"מ והפר"ח סי' קי"ט הרבה לדבר גבוהות נגדו וכ' שאינו אמת ושלא נמצא זה בכל מסכת בכורות וס"ל דבריית דקד"ח לא קאי על אותן החשודי שבאותו סוגי' כ א אהיכא דליכא דררא דממונא. ודבריו לכאורה מן המתמיהין מנין פשיטא ליה כ כ דלא קאי אאותן שהוזכרו בההוא ענינא כ"א על מקום אחר דוקא. ולהתרים נגד מהריב"ל (וגם לא אדע כ כ איזהו חשודי נזכר בגמ' בדבר דליכא ח"מ (ועכ"פ מועטים המה). וע' בגמ' שם (ד' ל ע"א) כגון דהוי חשד אתרווייהו ואתי קמי רבנן וקיבל כו' מבואר בהדיא דחשודין דהתם מהני קד"ח:
והנה בחידושי הר"ן לסנהדרין (ד' כ"ה ע"ב) הקש' סתירות ד' הגמרו הנ"ל והביא ג תירוצים בשם הראב"ד ורמב"ן והר"ד ז"ל. והגם שיש לעיין בהבנת דבריהם (שלא נפניתי כעת לזה כ"כ). אמנם זאת לפה"נ מתבאר שכולם לא ס"ל החילוק בין היכא דאיכא ח"מ לליכא שהמציאו הגדולים הנ"ל. (וההיא דבכורות לפה"נ לכולם קאי אחשודי שבאותו סוגי' וע' לקמן בסמוך) אלא שהראב"ד ס"ל דהחומר' דפ' ז"ב מיירי במזיד דוקא. ובסתמ' נראה דחשיב' פושע ומעבירין אותו וסגי בקד"ח משא כ בשוגג ממש בבירור או באינו ממונה מקהל. אף קד"ח לא בעי, וכדמשמע מד הראב"ד שברא"ם גבי בודקי ירקות (די' ד' רע"ג עי"ש). והן הן ג"כ ד' הראב"ד שבר"ן דפ' ג"ה. ושבתשב"ץ ח"ג ס' קע"ב וממילא ע"כ הן הן ג"כ דברי הראב"ד שברא ם שם (ע"א) וע"ל בסמוך. ולרמב"ן והר"ד מה שהחמירו בפ' ז"ב הוא משום שהוא ענין אומנות ומינוי לרבים (שלרמב"ן הטעם בזה משום שמכשיל רבים ע"כ ראוי להחמיר עליו. ולהר"ד משום שבו שייך ביותר החשש דהערמ' בשביל פרנסתו). וכעין זה הוא ג"כ ד' התוס' שבב"י ח"מ ססי' לד בשם רי"ו (והיינו כסברת הר"ד הנ"ל) אמנם קצת יש להסתפק בדעתם אם לדידהו ג"כ איירי הכל במזיד ממש ותרתי בעי לחומר' דז"ב. וכ"מ קצת במלחמות גבי חשוד על העריות ע"ש. או דאף בסתמ' דינא הכי משום דחשבי' לי ג"כ לפושע (מטעם שמותר' ועומד. ועכ"פ לא במזיד). ומ"מ מחמירי עליו (מטעם האומנו' ומינוי לרבים כנ"ל). וזה נראה יותר עיקר עי"ש. ומד' הרא"ש בתשו' כלל כ סכ"ט נלמד תירוץ אחר לקושייתם הנ"ל היינו דההיא דבכורות איירי רק בחשודי לדברי' שרוב המון עם לא היו נזהרי' בזה (כמעשרו וטהרו' וכה"ג כדתנן בפ"ב דדמאי מ"ב ג' המקבל עליו להיות נאמן המקבל עליו להיות חבר. והינו בקד"ח כדפי הרע"ב (ותוי"ט). וכן נראה דעת הרמב"ם שלא הביא ענין קד"ח כ"א פ"י דמעשרות ופ"י דה' מו"מ. (ולכאורה הי' אפשר לתרץ ד' הפר ח הנ"ל דר"ל ג"כ דהתם קאי רק אכגון אלו. ור"ל דקאי רק אסתם ע"ה לא אחשוד. אבל ז"א דמאי דליכא דררא דממונא שכ'. גם באמת ודאי גם להרמב"ם ורא"ש הנ"ל קאי אכל הני חשודי' שנזכר שם. דהיינו שחשודים בבירור על עבירות אלו לא מצד סתם ע"ה בלבד. כמבואר ממ"ש שם (ד"ל א) כגון דהוי חשוד אתרווייהו כו כנ"ל אלא דמ"מ ס ל להרא"ש דכיון דרוב עם חשידי עלייהו לא חשיב' רשע בזה. ומ"ש הרמב"ם ספ"י דה' מו"מ הי חבר שנחשד כו' אינו נאמן לעולם עד כו' היינו לפי שכבר הי' חבר וקיבל עליו כו' ע"כ נחשב לרשע כשנתקלקל כו') ולכאורה ל דכוונת הראב"ד שבחי הר"ן הנ"ל הוא ג"כ עד"ז דמ"ש דהתם אינן מזידי אלא שאינם כחבירים כו' מדקדקי' כו'. ר"ל דענייני דהתם אינם בזדון לב ורשע. כ"א כמו שאינן מדקדקי ופרושים כו'. ולכאו' אא"ל בע"א דודאי ענייני דהתם לא שייך לומר שנעשים בשגגה (ופשיע') ממש. ומ"מ הקשה הר"ן ע"ז מחשוד למכור תרומ' בשם חולין. ור"ל דאתרומ' לא חשידי ע"ה כמ"ש הרמב"ם רפ"ט דמעשר. ואדרבה אי כוונת הראב"ד כפשוטו יותר אינו מובן מה שהקש' הר"ן מתרומ' דוקא הלא גם החשוד דבכורות היינו ג"כ שמוכר בכורו' לשם חולין כמ"ש הרמב"ם וטוש"ע יו"ד סי שי"א וכן כולם הכל עד"ז. ולפי הנ"ל היינו משום דאבכורות חשודים כל הכהנים כדאיתא בגמ' שם (ד' ל"ה) ומעשרות ושביעית וטהרות שנזכר שם חשידי ע"ה עלהם. לכן הקש' רק מתרומ' (ומ"מ להראב"ד ורא"ש י"ל דגם תרומ' לא דמי כ"כ לנבילה וכה"ג כו'). ומה שהוצרך הראב"ד לאוקמי ההיא דז"ב במזיד ממש. היינו משום דמ"מ ס"ל דבסתמא דייני' ליה כשגג בפשיעה. דטריפות לא חמיר' מחשודי' דפ' עד כמה הנ"ל. ולפי"ז הי' אפשר דגם להרא"ש אין נוהג החומר' דז"ב כ"א במזיד. ונראה דזהו מ"ש הרא"ש שם אם עשה במזיד או שלא חשש כו' לא הי' לבו נותן כו' היינו דספוקי מספק' לי' אם חומר' דז"ב היא דוקא במזיד או גם כשלא חשש דהיינו פושע ג"כ חמיר' מהני דפ' ע"כ לכן לא הי' לבו נותן להקל בספק זה:
היוצא מכ"ז לפי הנ"ל. דמי שיצא טריפה מת"י סתמא אין תולין שנעשה במזיד ממש לכ"ע (כי למה נוציאנו מחזקתו וית' אי"ה). אלא דגם שגגתו חשיבה פשיעה (משום שמותר' ועומד). ופליגי בדין חזירתו של פושע דלהראב"ד דינו כמו החשודי' דפ' ע"כ (שהרי גם זה אינו אלא כמי שאינו מדקדק במעשיו) ודיו בקד"ח. ולרמב"ן והר"ד לפמשנ"ל עיקר כנ"ל גם פושע כרשע חשיבה יותר מאותן דפ' ע"כ וצריך התשובה דז"ב. ולהרא"ש ספוקי מספק' ליה ולחומרא כו'. (ולפי"ז אותן הפוסקים שהעתיקו דין מי שיצא טריפה מת"י עם התקנת' דז"ב כמו בשו"ע ח"מ וגם ביו"ד נופל ספק ותליא בפלוגתא הנ"ל אי ר"ל שיודע שהי' במזיד או שיצא סתמא (והוא דוחק קצת. אמנם בא רמ"א ופי' ביו"ד סי"ח דהיינו דוקא במזיד כו' וית' אי"ה). ולכאורה לפי הנ"ל דלרמב"ן איירי הכל בשוגג ופושע. לא הי' ראוי לכאורה להעתיק דין זה בח"מ. דבשלמא לענין לחזור לאומנתו שפיר חיישינן שיחזור לפשוע. אבל לענין עדות ממון למה יפסול כלל הרי לא נחשד כלל לעבור במזיד. אך ע' כנה"ג שם בהגהת הטור אות ל"ב בשם ש"ג מסתפק אם גנב וגזלן בפשיע' נפסל לעדות. ועב"י שם סי"א בב"ה שם שכ' שוגג אינו טענה שא"כ פושע הוא ואכמ"ל). וממילא אין מקום לחלק בין היכא דאיכא ח"מ לליכא כיון שלפי הנ"ל לא תלינן כלל לצד החומר' כו':
והנה בד' הראב"ד שברא"מ (ע"א) נראה שיש ט"ס דמוכח מש"ש כי החשודי' על הבכורות ועל השביעית ועל הטריפות תורתן (חזרתן) קשה כדאיתא בסנהדרין. והרי בכורות לא נזכר כלל בסנהדרין וגם שביעית הרי לא נזכר בו התשוב' דילך למקום שא"מ כו' ואף את"ל שכוונתו על חומר דר' נחמי' שם (כ"ה ב') לא חזרת דברים אלא חזרת ממון. עכ"פ אינו דומה לטריפות ולמה יזכיר שביעית דוקא גם לשון חשוד על שביעית לא נזכר כלל שם כ"א סוחרי שביעית. ועכ"פ בכורות ודאי לא נזכר שם כלל. לכן נלפע"ד דספר מוטעה נזדמן להרא"מ וכצ"ל כי החשודי' חזרתן קשה כו' כי כן הוא הלשון בר"ן פ' ג"ה בשם הראב"ד. ולשון מוטעה זה הטעה את הרא"מ ז"ל שדימה מדהוצרך לפרט אלו דוקא מכלל דהיינו משום דבהו יש ח"מ כדמסיק הרא"מ. ודין גרמא ליה ז"ל ג"כ להוציא הלשון כ' שם מפני שהם מזידי' מפשוטן דר"ל שאנו דיינינן להו למזידין. ואילו ראה לשון הראב"ד (בתשובותיו) שהביא בחי' הר"ן הנ"ל לא הי' כותב כן שהרי ז"ל שם שזה המעשה הי' בטבח שהאכיל טריפ' במזיד. מבואר שא"א להעמיס כלל בלשון זה דר"ל שאנו דיינינן ליה הכי כו' (ומ"מ גם לפי הגי' שפרט בכורות שביעית כו' א"י כ"כ פי' הרא"מ. הרי סוחרי שביעית הנזכר שם ודאי הכוונה שהולך וסוחר בכוונה ורצון לא במקרה שאירע שיצא מת"י כו' וכמו כל הני הנזכר שם מפריחי יונים ואינך. ובכולם חזרתם יותר קשה מקד"ח. (ודברי הר"ן דפג"ה שכ' חשודים לשון רבים כוונתו באמת אכל הני) שלהראב"ד בכולם הטעם שקשי' יותר מאותן דפ' ע"כ הוא משום דמזידין (בזדון לב כו' כנ"ל). גם למש"ש שמה שהקיל במנקר כו' הוא משום דחלב שוה יותר ולא שייך ח"מ. א"כ איך יפרנס לשיטתו ד' ההג"א דפג"ה שכ' אבל אם מוכר חלבי' כו' מפני שהוא מזיד כו' ע"כ יהי' מוכרח להודות שהכוונה כלשון זה שידוע שעשה במזיד. ואיך שיהי' עכ"פ דברי הראב"ד שבחי' הר"ן יכריע כו':
ובאמת לפע"ד בלא"ה גוף הסבר' שהיכא דאיכא ח"מ נדיינו למזיד אין הדין נותן כן כי למה נוציאנו מחזקתו מספק. וע' רמב"ם וטוש"ע ח"מ סכ"ד אם ראוהו עובר ע"ד שקרוב העושה להיות שוגג צריכי' להזהירו כו' והאי שקרוב כו' אין הכוונה שקרוב ומצוי יותר לטעות שהרי סיים שאם עושה מלאכה בשבת צריכי' להודיעו שהיום שבת וזה אינו מצוי כ"כ לטעות אלא כל שאפשר שטעה וכמ"ש בהדיא הריב"ש שבב"י שם ס"ה והובא בהג"ה להלכה ע"ש ס"ד וז"ל וה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות עכ"ל, ויותר מזה פסק הריב"ש שבב"י ססט"ז שאם העידו שהלווה בריבית תולין לומר שהלווה בדרך שאין איסור או שהי' טועה כו'. הובא בש"ע סי"ב להלכה. והן אמת שראיתי בס' נ"מ שם סק"ב הוכיח מהש"ך שעכצ"ל דהא דנקט רמ"א (בש' רשב"א) שם סס"ה גבי שבוע' דאינו נאמן לומר שוגג הייתי. היינו לרבות' דבשאר עבירות פשיט' שאינו נאמן לומר שוגג. אבל הדבר צע"ג לפע"ד (לחלק) מכל הני דלעיל. וע' סמ"ע סק"ל מבואר שדוקא בשבוע' אינו נאמן שהאיסור שהאדם עצמו רמי' אנפשי' זכור יותר כו' עי"ש. וד' הש"ך לכאורה יתפרש בפשיטות שהרי ענין שוגג היינו רק בשבועה דלהבא ולדיעה ב' אינו נפסל כלל בזה. וצע"ג לכאורה. (ועכ"פ בענין מכשול בבדיק' אפשר שגם הנ"מ יודה כו'). והא דדיינינן ליה הכא בפשיע' היינו משום דהשגגה גופ' היינו פשיעה כיון שמותר' ועומד ה"ל למידק כמ"ש הר"ן שם. אבל לא שאנו תולין לצד החמור:
ומעתה נעיין בדעת הרשב"א דלכאור' צ"ע דכל הנ"ל לדעת רמב"ן דהסוגי' איירי בסתמא לא אתי' לכאורה. דא"כ איך היקל בדו"מ ובגמ' א' אין תקנה כ"א כו'. וכדעת הראב"ד נמי לכאורה לא אתי'. דעם היות דמה שהצריך דו"מ בסתמא. י"ל שהחמיר כן מד"ע (וכן משמע הלשון). אבל מה שהביא לראיה דא"י לומר שוגג הייתי דא"כ טבח שנמצא טריפ' מת"י דמעבירין לא משכחת אלא בהתראה. ולהראב"ד מאי קוש' אין ה"נ ומאי נ"מ אי בהתרא' או בע"א ברור מאחר שבאמת ס"ל דאיירינן במזיד. וראיתי בסי' תרל"ב לית' כלל ראי' זו וגם בד' מוח"ז רבינו ז"ל לא הועתק לשון זה. ולפ"ז הי' ניח' מאד לפע"ד דאתי כראב"ד שגם לראב"ד בסתמא דיינינן לפושע כנ"ל. וצריך קד"ח אלא שהרשב"א הוסיף חומר' להצריך דו"מ כו'. אבל מה נקשה קש' לשבש הגי' שבסי' כ' שהביא ראי' הנ"ל. ואולי י"ל דראייתו ממעשים בכל יום שבאמת גם להראב"ד ג"כ מעבירין גם בסתמא עד שיקבל ד"ח עכ"פ כנ"ל. ומה גם שכ"ה גם בגמ' דפג"ה בנמצא אחריו חלב (וכן בנמצאת סכינו פג מה פ"ק דחולין (די"ח) וגם נלמד כמ"כ מפ' המקבל. ועוי"ל עד"ז דהא דפליגי הפוסקים הנ"ל אי איירי במזיד או בסתמא ז"א רק על ההיא עובד' דטבת' דנפיק טריפת' מת"י דבאמת לשון זה משמעו דנפיק ממילא ולא נודע אם במזיד כו' אלא שהראב"ד הוציא' מפשטה מכח הקושי' אכל המימרא דרב אידי דא' החשוד על הטריפות כו' לשון זה משמעו שנחשד ע"י שעבר פ"א במזיד וכמו כל החשודים שבגמ' כמו החשוד על השבוע' וכה"ג וכמ"ש בהדיא הר"ן בחי' שם דס"ו ב' ד"ה אר"נ החשוד על העריות. והרמב"ן במלחמות שם (אלא שלשון רמב"ן שם שהוא מי שיצא טריפ' כו' הוא שלא בדקדוק. ולשון הר"ן הוא מפני עבירה ברורה שעשה) ואף הרז"ה וגם הרא"ש ז"ל דפליגי שם י"ל שיודו הכא כי נראה דכ"ע מודים דלשון החשוד על דבר שבנמ' הוא הכל עד"ז שנחשד לנו להבא מפני שעבר על אותו דבר פ"א בבירור כמו שהביאו הרמב"ן והר"ן מכמה דוכתי ואיך יחלקו ע"ז אלא שרק התם דאיירינן בפסולי עדות ממון מפני שעבר פ"א על איזה עבירה אחרת לא שייך התם כ"כ לשון החשוד על עבירה פלוני ע"ד הנ"ל שהרי החשש' דחשדא שאנו דנין אלהבא הוא לענין העדות ולא לענין אותה העבירה. ע"כ ראוי יותר להזכיר בפי' העבירה פלוני שעשה. שעי"ז נחשד לעדות. וכאשר באמת נקשי' הלשון שם במתני' וברייתא המשחק בקובי' כו' סוחרי שביעית וכו' ולא תני החשוד על השביעית וכה"ג דמה לנו להזכיר החשדא דשביעית אלהבא כו'. ולכן קשה להו הלשון החשוד על העריות ופירשו דר"ל שרק נחשד על העריות בעבר שעי"ז נחשד לעדות אלהבא. אבל כל מקום שאנו דנין לעשותו נחשד להבא באותו עבירה גופה ע"י שעבר עליו פ"א בבירור שייך שפיר לשון זה לכ"ע. ולפי"ז שפיר י"ל דהרשב"א ס"ל כנ"ל להרמב"ן דעובדא דטבח' איירי בסתמא. ומ"מ לא קשה מידי איך הקיל בדו"מ. דמימרא דרב אידי לא קשה שהרי איירי במזיד כנ"ל. ומהעובד' לא קשה די"ל מעשה שהי' כך הי' שלא הי' דו"מ ע"כ הקשה דילמא איערומי כי'. אמנם ההג"א הנ"ל אין לומר דס"ל ע"ד הנ"ל דא"כ למה לא מהני מאי דרבי טופרי' ומזיי' או שהי' מוסיפי' לו עוד סיניפים כההיא דהג"א כו' אך לדידי' שפיר י"ל דס"ל כראב"ד הנ"ל רק שהחמירו עליו גם בסתמא מסבר' דנפשי' מחששא דהערמ'. היוצא לדינא מכל הנ"ל במזיד בעי' תקנת' דז"ב לכ"ע. בסתמא להראב"ד די בקד"ח לחוד. לרמב"ן נראה יותר דבעי תקנתא דז"ב. להרא"ש נראה דספוקי מספקי ליה ולחומרא. לרשב"א בעי' דו"מ וקד"ח. להג"א קד"ח והתשוב' (להחמיר). ולמעשה מאחר דבר"ן דפג"ה ותשב"ץ (וריב"ש) ס"ל כראב"ד הי' נראה שכן עיקר בפרט שהרא"ש כמסתפק כנ"ל. וההג"א ס"ל ג"כ כוותי' מעיקר הדין. וגם הרשב"א י"ל דס"ל הכי מעיקר הדין כנ"ל. ונמצא שהרמב"ן יחיד בדבר (וגם זה אינו מפורש כ"כ בדבריו ז"ל). ומ"מ ודאי שיש להחמיר לצרף או דו"מ כרשב"א או התשוב' דהג"א. (דרך חומר'. זולת אם הפי' ברשב"א דס"ל כרמב"ן אפשר שכן הלכה). אבל ודאי די בא' מהם. כיון שזה רק דרך חומר' (ואף אי הרשב"א כרמב"ן. מ"מ כיון דס"ל דדו"מ מהני להוציא מחשש הערמ' אף שבגמ' עכ"פ לא נזכר מזה. א"כ אין ראיה שלא יועיל ג"כ התשובה דהג"א כו'). וכך עולה פסק רמ"א סי' קי"ט סי"ח שכ' והא דצריך כו' היינו במזיד כו'. ומש"ש אבל כו' סגי בקד"ח ויעשה תשוב' כו' כבר פי' מוח"ז רבינו ז"ל (ולולא דבריו ז"ל הי' נ"ל דמעיקר הדין סגי בקד"ח אלא שראוי להחמיר ויעשה תשובה כו' וכנ"ל בדעת הג"א). ובכ"ז אין חילוק בין היכא דאיכא ח"מ לליכא כדמוכח מכל הנ"ל. וכ"מ נמי מלשון רמ"א שכ' אם נוכל לומר שבטעות נעשה כו' וכי בדאיכא ח"מ לא נוכל לומר שבטעות נעשה בתמי'. ואדרבה מלשון זה משמע דאיירי דוקא בדאיכא ח"מ דבדליכא ח"מ לא סגי דנוכל לומר שטעה אלא גם לא נוכל לומר שעשה במזיד כמ"ש מהרי"ט. ובאמת לפי ההנח' שבמהרי"ט שבדליכא ח"מ לא שייך לומר שעשה במזיד. א"כ כל הני שהעמידו ההיא דז"ב במזיד ע"כ היינו בגווני דאיכא ח"מ. וא"כ מדאוקמ' במזיד מכלל דסתמא לא. וגם מה זה שנזכר בתשו' הרא"ש על עובדא שלו אם עשה במזיד כיון דלהגדולים הנ"ל ע"כ איירי בדליכא ח"מ ולא שייך בזה מזיד כנ"ל:
והנה לא באתי ח"ו להשיב על דברי הגדולים הנ"ל ולפקפק עליהם כ"א שעכ"פ אין לתמוה כ"כ על מוח"ז רבינו ז"ל אם נטה מדבריהם בזה. (ושלפע"ד יותר מתקבל אצלי שכל גדולי הראשונים ז"ל ראב"ד ורמב"ן והר"ד ותוס' ורא"ש ור"ן ותשב"ץ. לא ס"ל כלל החילוק בין איכא ח"מ לליכא. ומטעם דאין לנו לדון ולתלות בצד החמור כ"א להטות כלפי חסד כי' וכדמוכח מכמ' דוכתי דסי' ל"ב בח"מ כנ"ל. רק פושע הוא ממילא כיון דמותר' ועומד כו' כנ"ל). בפרט שכ"ה ג"כ דעת רמ"א כנ"ל שכל מנהגינו על פיו. וכך עולה הצעת דברי מוח"ז רבינו ז"ל שבתחי' החליט שבכ"ז אין חילוק בין שוחט ומוכר כו' והא דא' רב אידי כו' איירי במזיד כו' וכל המשך דבריו הכל עולה דלא כהגדולים הנ"ל בענין החילוק בין איכא ח"מ לליכא. אלא שלבסוף (מרוב ענוותנותו) הביא ג"כ ומיהו בזה יש לחלק כו' פי' באותו הדין יש סברא לחלק בין כו' ובין דבר שיש ח"מ כו' שבזה כתב הב"ח ופ"ח כו'. ור"ל דעם היות שאין שורש לזה עפ"י הגמ' אבל מ"מ כך דעת הב"ח ופר"ח ויש מקום לחילוק זה עפ"י סברא לדון לח"מ כמזיד ואז אין מספיק התשוב' כו'. אבל לענין נראה כעין שגגה וראינוהו דו"מ באלו אין לחלק פי' שגם אין מקום לזה עפ"י סברא חיצוני' דמאחר שכל עיקרו דח"מ אינו אלא שבזה יש לחוש שעשה במזיד והרי כבר הי' נראה כעין שגגה וכמ"כ ע"י דו"מ מיד נתברר שהי' כשגגה (ובפרט אחר שבאמת לפי כל הנ"ל כל גדולי הראשונים לא ס"ל כלל לתלות לצד החומר כ"א להיפך. ואיך נזיל בתר איפכא ולומר דגם אם היה נראה לעין כעין שגגה אם בשעת מעשה ואם ע"י שראינוהו דו"מ מיד שנודע לו כו' לא נאמן לא לו ולא לנו כ"א דוקא להטות לכף חוב כו') ע"כ לא רצה להעלות על ספרו הדבר שאינו מוטעם בשכל ואין לו שורש ג"כ בגמ' וכל גדולי הראשוני' והסכמת רמ"א כו':
כבר נת"ל דמה שהעמיד מוח"ז רבינו ז"ל במזיד היינו רק המימרא דר"א (וכנ"ל שלשון חשוד בכ"מ הוא עד"ז) אבל העובד' דההוא טבח' איירי בסתמא. וע"כ הביא מוח"ז רבינו ז"ל משם לראיה דאנחה דלבסוף לא מהני. אך אח"ז ראיתי בדבריו ז"ל (די"ד ע"ב) שכ' יהא דלא מהני לההוא טבח' דרבי טופרא כו' היינו במזיד. וזה סתיר' להנ"ל וא"כ באמת לכאורה צע"ג איך הביא משם לראי' דדו"מ אח"כ לא מהני לענין סתמא. וצ"ל דבתחי' דקאי לדעת הרשב"א ולדידי' הפי' בגמ' כנ"ל דההוא עובד' איירי בסתמא והמימרא במזיד (וכנ"ל דע"כ לומר כן מדהביא הרשב"א משם לראיה דא"י לומר שוגג הייתי). אבל (בדי"ד) דקאי מוח"ז רבינו ז"ל אדברי הג"א מסיק דלדידי' ע"כ גם העובד' דטבחא הי' במזיד. (וכמשנת"ל דהג"א ע"כ כראב"ד ס"ל). הרביתי דברי' שאינם מתובלים ומסודרים כ"כ. רק כדי שאם ישיב כת"ר אז ממילא רווחא שמעתתא:
זה אשר השיב הרב ר"ש הנ"ל על דברי הגאון המחבר:
(לסי' ב' ג') ראיתי את הרשום בכתב אמת אשר כוננו ידי מעכת"ר בחריפותו ובקיאותו. להשיג על דברי הרא"מ והגדולים שהסכימו לדבריו לחלק בין איכא ח"מ להיכא דליכא. והאריך מעכ"ת בכמה ראיות מהפוסקי' דאין לחלק בין איכא ח"מ לליכא וסגי בקד"ח ביצא טריפה מת"י (סתמא) ולא ידעינן אי במזיד או בשוגג מעיקר הדין ודרך חומרא יש לצרף או דו"מ בתחי' או התשוב' דהג"א. ולהרום יסוד בנינו ובנפילת היסוד יפול הבנין שבגוף סברתו שהיכא דאיכא ח"מ נדיינהו למזיד אין הדין נותן כן כי למה נוציאנו מחזקתו מספק. וטעמו ונימוקו עמו מכמה קושיו' וראיות. גם יסוד בנין הרא"מ ודעימי' דהקשו ההיא דתשו' הרשב"א (והרא"ש) שכ' תקנה דקד"ח והוא נגד הגמ' דפ' ז"ב וע"ז כתב מעכת"ר שהוא נלקח מגמרא דבכורות והשיג ע"ז ע"פ מש"כ בחידושי הר"ן שם. ובמקום גדולתו כו' כ' כת"ר שלא בא להשיב על דברי הגדולים רא"ם ודעימי' כ"א להצדיק את הצדיק דמעיקרא רבינו ז"ל שנטה מדבריהם. זהו כללית ד' כת"ר ועתה כמצווה ועושה אכתוב הנלפע"ד. שמש"כ כת"ר כיון דדין טבח שיצא טריפה מת"י נזכר בגמ' ומלא בכל הפוסקים. איך הוי שתקי מזה כל הפוסקים לחלק בין איכא ח"מ לליכא. ולפע"ד מלשון הש"ס ההוא טבחא דנפקא טריפותא מת"י משמע ודאי דבסתמא מיירי (ולא דידעינן שעשה כן במזיד) שא"כ לפחות הוי להו למינקט דאפיק טריפותא מת"י. ואסיק' אלא מאי תקנתי' כו' ויחזיר אביד' בד"ח כו'. ומדלא מצאו לו חז"ל אלא תקנה זו בדבר שבממון משמע ג"כ שמיירי בטבח שבודק לעצמו ומוכר וחשדינן ליה שהוציא הטריפה בחזקת כשירה מצד חמדת ממון ולזה צריך תשובה זו שבזה ידעינן דהדר ביה מלעשות עביר' בשביל ח"מ. וגם נפלאתי הרי הרא"מ הוכיח כן מפירש"י להדיא דבטבח הבודק לעצמו ומוכר איירינן. והיינו משום דאין בו מהטעם כלל שיחמירו חז"ל בטבח הבודק לאחרים ויצא טריפה מת"י להצריך דוקא תקנתא זו. ואף את"ל לדחות מש"כ שמשמע כן מלשון התלמוד. עכ"פ מדברי רש"י למדנו דהתלמוד בטבח הבודק לעצמו ומוכר מיירי מנ"ל להוסיף על דברי חכמים שאף בבודק לאחרים דינא הכי דוקא. עלה בידינו לחזק ראיות הרא"מ שמפרש"י נלמד לחלק בין איכא ח"מ להיכא דליכא ח"מ. עתה אשוב לראיות הרא"ם מהרמב"ם והטור. שלשון הרמב"ם וכן טבח שהי' בודק לעצמו ומוכר כו' ה"ז פסול לעדות עד כו' (וכ"ה לשון הסמ"ג רי"ד) מבואר מדבריו לחלק בין טבח שבודק לעצמו ומוכר ובין טבח הבודק לאחרים. ונחלקו אליבי' הטור והכ"מ. סברת הטור בד' הרמב"ם דבבודק לאחרים אינו נפסל כלל לעדות. והטעם שאינו נפסל כ' הכ"מ והב"י משום דכיון דאין לו בזה הנאת ממון לא חשדי' במזיד אלא בשוגג. ודעת הכ"מ לעצמו בד' הרמב"ם דבין בודק לעצמו ומוכר ובין בודק לאחרים זה וזה נפסלי' לעדות לא נשתנה דינם אלא לענין חזרה לכשרותו. ומשמע מכל דברי הכ"מ והב"י אלו דמ"ש הרמב"ם ויצא טריפה מת"י מיירי בסתמא. לא דוקא בדידעינן שהי' במזיד. (אשר בסתמא לא בעי' האי תקנתא דילך למקום שא"י כו' וסגי בקד"ח אשר זהו ד' כת"ר) אלא אף בסתמא בעי' האי תקנתא דוקא בטבח דאית ליה בה ח"מ (בין להכ"מ והב"י ובין להטור) ולא סגי ליה בשום תשוב' במקומו וכלשון הש"ס אלא מאי תקנתא כו' וממילא נשמע מזה מדפירש הב"י והכ"מ לשון זה של הרמב"ם דבטבח הבודק לעצמו ומוכר ויצא טריפה מת"י אף בסתמא בעי' תקנתא דז"ב (ולא הביא חולק ע"ז). גם מ"ש בשו"ע סס"ז חזרת טבח כו' ויצא טריפה מת"י כו' מיירי אף בסתמא ובעי' תקנתא דז"ב (ומלבד זה סתימות לשון הש"ע משמע כן) ומשמע ג"כ מדברי הב"י וכ"מ לסברת הטור אליבי' דהרמב"ם לחלק בין טבח לטבח כנ"ל (ובבודק לאחרים לא מיפסיל כלל) היינו דבאיכא ח"מ חשדינן ליה במזיד ובליכא ח"מ ליכא החשד דעביד במזיד ודיינינן ליה לשוגג והיינו ממש כד' הרא"ם ודעימי' וכ"כ הב"ח בד' הטור להרמב"ם דבבודק לעצמו ומוכר דאיכא ח"מ דיינינן ליה במזיד ובבודק לאחרים דליכא ביה ח"מ לא דיינינן ליה אלא בשוגג. וכ"כ הב"ח בי"ד קי"ט ובתשובותיו החדשות סי' נ"ג. וד' הסמ"ע בדעת הטור והרמב"ם ג"כ נראה דבאיכא ח"מ אף בסתמא חשדינן ליה במזיד (ובליכא ח"מ תלינן דהוא בשוגג מטעם דאין אדם חוטא ולא לו) והב"י בש"ע י"ד קי"ט סט"ו כ' המוכר דברים האסורים כו' ואין לו תקנה עד שילך כו' ומשמע ג"כ מסתימת לשונו דבסתמא מיירי וכדעתו בב"י והט"ז שם סס"ק ט"ו העתיק דברי הב"י שבח"מ ומדמוכח ד' הב"י דאף בסתמא בעינן הך תקנתא דז"ב משמע ודאי דגם הט"ז הכי ס"ל. ולזאת לפע"ד נפלאתי על מש"כ מעכת"ר דשתקי מזה כל הפוסקים שקודם הרא"ם ורוב גדולי הפוסקים שאחריו דהרי הטור דייק כן מהרמב"ם (וסמ"ג העתיק לשון הרמב"ם) דבאיכא ח"מ מפסול ובליכא ח"מ לא מפסיל כלל ופירשו הב"י והסמ"ע והב"ח דעתו דבאיכא ח"מ אף בסתמא חשדינן ליה במזיד ובליכא ח"מ אמרינן דשוגג הוא (ודעת הכ"מ והב"י לעצמו בד' הרמב"ם אפשר יתב' אי"ה) הרי דלא שתקי מזה ועונים ואומרים בקול גדול ולא יסף כעי ד' הרא"ם ודעימי':
ומעתה אחר שעשינו יסוד מוסד לסברת הגדולים דמחלקים בין איכא ח"מ לליכא מד' הרמב"ם והטור והסמ"ג. ורבים המה עם הרא"ם. תו אין אנו צריכין לאוקמ' ההיא דתש' הרשב"א סי' כ' בליכא ח"מ (כד' הרא"ם ודעימי') ואפשרו לאוקמ' בטבח שיש בו ח"מ ואפ"ה הקיל בדו"מ בתחילה. וכמו בנראה כעין שגגה דמהני אף למהרי"ט בקד"ח. ה"ה עי"ז דראינוהו דו"מ בתחי' עי"ז נראה שהוא כעין שגגה. וע"ד המבואר בתש' השואל שבמהרי"ט וז"ל אף אני לכך באתי כו' (ואין לו מקים בשם כמובן). הגי' כן המהרי"ט ונמצא שהמהרי"ט בעצמו חזר בו במקצת ממ"ש בסוף ע"א מתשובתו ז"ל ונ"ל שהריב"ל והרא"ם לא ירדו לחילוק טעם ח"מ כו'. ובזה אפשר לקיום דברי רבינו ז"ל כמו שהוא כתוב לפנינו ומצאנו לו חבר בת"ש. ועם כ"ז דהדרנא בי במקצת בענין זה דדו"מ בתחי' י"ל דמהני באיכא ח"מ. אבל בלא ראינוהו כן. נ"ל דמעיקר דין התלמוד לא מהני תשוב' במקומו:
אמנם לענין קושיו' כת"ר דגוף סברתו דהיכא דאיכא ח"מ נדיינהו למזיד אין הדין נותן כן שאין לנו לדון לכף חוב כ"א רב חסד מטה כלפי חסד כת"ר לדונו לזכות כי למה יוציאנו מחזקתו מספק. והרבה להביא ראיות לזה מההיא דסעי' כ"ד וס"ה וסי"ב. הדבר צריך תלמוד. כי קושיא אילמתא היא ואף כי עלה בדעתי לדחוק וליישב כל קושיותיו. אמנם בשנויי דחיקי לא משנינן. ועכ"ז נלפע"ד לישב דשאני ההיא דהביא כת"ר לענין שיהי' פסולים לעדות דכיון דאפשר לדונו לזכות עלינו להעמיד אותם על חזקתם דמעיקרא כיון דהצד זכות שאנו תולין לא איתרע חזקת כשרותו כלל משא"כ הכא בטבח אף שנדין אותו לזכות שהוא שוגג הרי עכ"פ פושע הוא ואבד חזקתו דמעיקרא והא קמן שאף בנראה לנו שהי' כעין שגגה לא הדרינן ליה לאומנתו כ"א בקד"ח כמ"ש הרשב"א ושארי פוסקים וכיון דאבד חזקתו תו חשדינן ליה בכל מה דאפשר לחושדו ובאיכא ח"מ חשדיצן ליה אולי מזיד הוא ובליכא ח"מ א"א לחושדו במזיד (אף שאבד חזקתו דעכ"פ פושע הוא) דחזקה אין אדם חוטא ולא לו. וראיה לזה מד' התומי' ס"ק י"א עי"ש: