דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
שאלות ותשובות · סימן לז
לכ"ק אהו' בד"ז מורינו הגאון הגדול חסידא ופרישא כ"ש מוהרמ"מ שי':
תשובה. מהיות שכותב שדבריו שלא בעיון לכן גם אני אחשה כן. דמ"ש כי חיוב הבדיקה כו' משא"כ חדרים הנ"ל שלא יהיו בי"ד גבולין שלך אלא של אחרים הלא גם במשכיר בית לחבירו ועושה הקנין וגם מוסר המפתחות ביום י"ד (דלכ"ע על המשכיר לבדוק). ג"כ בי"ד לא יהיו גבולין שלך אלא של אחרים ודוחק גדול לומר דהתם רק כדי להציל השוכר אלא ודאי דאזלינן בתר עת חלות חיוב הבדיקה ולא אבין מ"ש וא"ל כו' דמנלן להחמיר כו' דמלבד די"ל להיפוך מנ"ל להקל (בדינא דגמ') ה"ל לכתוב איזה חילוק בין זה לבין משכיר לחבירו הנ"ל מה שלכאורה הם שוים (וכמדומה שנזכר במכתבי הא'). ומ"ש וראי' לזה כו' ל"ד כלל דהתם דיינינן לי' כמבוער ממילא ולא צריך למעשה האדם מחר כלל ותדע דהיכא דצריך עכ"פ לילך מחר ולראות אולי נשאר חמץ ויבער לא סמכינן באמת ע"ז וצריכה בדיקה אור לי"ד מחשש שכחה כמ"ש מוח"ז רז"ל שם סכ"ד וע"ש בקו"א (ורמ"א לא פליג אלא משום דס"ל דלא צריך כלל לילך לראות כו' וראוי לעיין וא"פ). וע"ש בלשון מוח"ז רבינו ז"ל נראה כמבוער דמה שלא חששו לשכחה גבי ביעור הוא משום דהוי חמץ ידוע (ע"ש במ"ש שאז בוודאי לא ישכח כמו כו') משא"כ כל שיש איזה ספק בדעתו חיישינן שישכח (מצד קלות הדבר בעיניו). וא"כ כיון דחזינן בחמץ זה שמונח ברפת וכה"ג דמחייבין אותו להוציאו מכלל ספק לעשותו ודאי היינו להצניעו דוקא ולא להניחו במקום שאפשר שיאכל. אף שבין כך ובין כך דעתו לבערו מחר (אם יהי') ה"ה נמי בספק חמץ שבאותן החדרים יש לחייבו להוציאו מכלל ספק לעשות ודאי דאז ל"ח שישכח עם שבין כך ובין כך דעתו לבערו מחר (היינו למכור). גם לשונו אינו מדוקדק במ"ש וחכמים שחייבו להקדים אור ני"ד היינו על מה שיתחייב בי"ד בביעור מדאורייתא כו' דמשמע לכאורה דמשא"כ בנ"ד לא יתחייב מחר בביעור מדאורייתא בתמי' אלא דהמכירה היא הביעור כו' ומה שסיים ע"ז משא"כ כו' לא יהי' גבולו כו' לאו רישא סיפא ואיך שיהי' אינו מוטעם כלל אם לא שר"ל לענין חיוב בדיקה שבנ"ד גם מחר לא יהי' חיוב ענין בדיקה (לפ"מ שבדעתו כעת) וחכמים לא חייבו אלא היכא שעכ"פ יהי' עניו חיוב לבדוק אזי יקדים אור לי"ד דוקא כו' וזה מעין מ"ש לקמן ועוי"ל כו' גם מ"ש אההיא דחצר אף שאין זה ודאי גמור. ואהך דנ"ד כתב כ"ש הכא שבוודאי כו' נהפוך הוא דהתם חשבינן לי' לודאי גמור שיגררוהו עכ"פ להאומרים שמהני גם לחמץ ידוע והכא לא שייך ודאי גמור אמה שיעשה מחר. גם לשונו דמ' שבגמרא איתא גבי חצר שהעורבים עתידים כו' וזה אינו אלא מצויים ור"ל שכבר אכלוהו (אם הי') ועיקר סמיכתו אמ"ש אח"ז ולרמ"א שם כו' ור"ל דאף החולקים היינו רק משום דלא חשבינן זה לודאי שיאכלוהו כו' ועכ"פ הלשון אינו מדוקדק כלל ומ"ש שא"י יזכרנו להנאתו א"כ יהי' די לשכור אותו שיזכרנו למחר לבדוק כל חדריו מחר כו' ומ"ש מסי' רע"ה ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל ססי' תל"א אין לדמות גזירות חכמים זל"ז ולפעמים אמרינן ערבך ערבא צריך ע"ש בקו"א מוח"ז רז"ל ומסברא נמי הנאת הא"י אונה חזקה יותר ממצות ביעור חמץ בעיני הישראל דמ"מ חשו לשכחה ומ"ש וכש"כ כשהכל מוכרים לבע"כ א' כו' זה אינו בת"כ דודאי מוכרים לבע"כ דקאמר ומאי קונה על מנת להקנות דהבע"כ אינו קונה אלא שליח כו' ונראה דר"ל כעין הא דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ומ"מ קשה א"כ העושה שליח לבדוק למחר יהי' די כו' ומש"ע ועוד י"ל כו' לכאורה הם דברים ראוים קצת ומ"מ הא חזינן דראב"י ססי' תל"ו גם בתוך ל' יום חל טורח חנם שהעובד כוכבים יכניס חמץ ובאור לי"ד נראה דגם הטור יודה וע' שו"ע רז"ל שם סכ"א קודם זמן שתיקנו חכמים כו':
ידידו דו"ש נחמיה בירך