אור ברסלב
דברי נחמיה אורח חיים שאלות ותשובות › סימן לא

דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

שאלות ותשובות · סימן לא

סימן ל

(לסימן תס"ז)

בדין אם לדמות רחיצה דידן ללתיתה. (שבט"ז סי' תנ"ב סק"ג):

הנה לכאורה נ"ד יפרד והיה לארבעה ראשים שתים שהן ד'). א' לענין הרחוצים בעצמם בעינייהו מה דינם ב' תערובתם. ג' סתם חיטים שיש ספק שמא הם בעצמם רחוצים (כולם). ד' אלו המסופקים שנתערבו בכשרים וודאי (ובכלל זה לכאורה כשעכ"פ עתה ידוע שיש רוב כשרים בתוך הכרי אף שלא היו נודעים הכשרים לבדם בפ"ע מעולם. וית' אי"ה) והנה לענין הרחוצים בעינייהו לכאורה הי' נראה דראוי לעמוד על החקירה אופן הרחיצה. דנראה דזה משתנה ותלוי לפי הזמן והמקום (וכוונת הרחיצה) דהנה הט"ז סי' תנ"ג סק"ג התיר בשה"ד לקנות קמח מהשוק אפי' במקומות שלתתו החיטים ומשמע לכאורה דאף בידוע דלתתו מיירי. וכמ"ש הח"י דבשה"ד העמידו על דינא דגמרא דלתיתה שרי ודלא כמו שהי' נראה לכאורה להפ"מ ע"ש). והמ"א בשם כמה גדולים החמיר במקומות שרוחצים לאסור אף בשעת הדחק והדין עמהם מראי' מוכרחת שהביאו מארבא שטבעה בחישתא שבגמרא ופוסקים רס"י תס"ז ונראה דלא פליגי אנא מר כי אתרי' כו' דהמ"א כתב שרגילין לרחוץ ושוהין במים פי' בלי עסק כעין שרי' כו' לכן וודאי דומה לטביעה דמינח נייחא והט"ז כתב במקומות שנוהגין ללתות כו' ע"כ כוונתו שיש מקומות שמנהג הרחיצה שלהם הוא כעין לתיתה שבגמ' שעוסקין בהם תמיד וא"כ שתלוי ומשתנה לפי הזמן והמקום יש לחקור בכ"מ ובכ"ז על אופן הרחיצה. ואף אם נאמר דהט"ז ומ"א פליגי אהדדי מ"מ לכאורה הדין הי' ראוי להיות כנ"ל לחנק בין רחיצה בשוהין לאין שוהין דבשוהין כגוונא דמיירי המ"א ודאי הדין לאסור שכן הסכמת כל גדולי האחרונים ומסתבר טעמייהו ובאין שוהין כעין לתיתה לכאורה הי' נראה להקל שהרי ראי' המחמירים לא שייך כאן דל"ד לטביעה בחישתא דמינח נייחא כו' כמבואר בסי' תס"ז בשם ר"א לחלק בהכי א"כ אי פליגי ממילא הי' ראוי לפסוק בט"ז בזה וכדמשמע לכאורה מכמה גדולי הפוסקים שהביא הח"י והא"ר שכתב בשה"ד לוקחים גם סלתות מהשוק וכ"ש לפ"מ שכתב הח"י ראי' ממשנה שסתם קמח לתותה. א"כ מוכח מכל הפוסקים שהתירו בשה"ד קמח מהשוק. דס"ל ע"כ כהט"ז דגם לתותה ודאית אינה אסורה בשה"ד. וכמ"ש הח"י דאינה אלא גזירת הגאונים ובשה"ד לא גזרו:

ולפי"ז עכ"פ הכל תלוי באופן הרחיצה כנ"ל היינו אם המנהג להיות שוהין במים בלי עסק בידים רק כעין שריי' אם לאו. ואעפ"י שכבר העיד המ"א שבמדינתנו רגילים לרחוץ ושוהין כו' (ולפי הנ"ל דהט"ז פליג אדינא אין ראי' ממנו שבמקומות אין שוהין) ואף אם כבר היינו עומדים על המחקר שגם בעירנו הנהוג כך וכן אולי הט"ז לא חקר ולא ידע המנהג בעת הטחינה לפה"נ יש לחלק בין רחיצה שרוחצים המוכרי קמח קודם הטחינה דבהכי מיירי כל הפוסקים שמלבד שמהדרים לרחוץ היטב ליפות הקמח שיהי' מחיטים אלו משא"כ העובדי כוכבים הרוחצים מעט רק ליפות החיטים מבחוץ למראית עין כו' עוד זאת דנראה שיש בפעולת הרחיצה גם לרכך החיטים שיהי' נקל להסיר הסובין (עיין רמב"ם פ"ה ה"ז לבלול כו' כדי להסיר סובין. ורש"י דל"ו ד"ה לתיתה כו' לשורו כו' להסיר מורסנן) ובזה אולי טוב השריי' ושהיי' במים (אלא שמ"מ בזמן הגמ' (ורמב"ם) לא היו נוהגים לשרות או שבאמת לא התירו כ"א בישראל הזהיר כו' (וכמשי"ת אי"ה). משא"כ רחיצת העובדי כוכבים דנד"ד דאין הכוונה כ"א ליפות מעע למראית העין לא נצרך השהיי' ושריי'. (אלא רק החשש שבלא דקדוק כו'. ויתבאר אי"ה אבל עכ"פ אינו דומה לגוונא דמיירי הפוסקים בקונין קמח שאופן הרחיצה נצרך לשריי' ושהיי'):

**(ע' פי' המשניות לרמב"ם ספ"ז דשבת דסובין הוא הקמח הבינוני כו'. ולפירוש רש"י שם זהו מורסן. וא"כ כאן לכאורה שניהם לדבר א' נתכוונו שכוונת הלתיתה שיהיה נקל להסיר הפסולת הדק קמח הבינוני ושישאר סולת וכן משמע בגמרא כאן דמשמע סברת רבא הי' דא"א לנקי' הנק' סולת בלי לתיתה)**

אמנם כ"ז הוא לפי מה שנתבאר מדברי הח"י (ושארי אחרונים) דאי סתם מנהג הרחיצה הוא בלי שהיי' בלי עסק (כשיעור כו'). כעין לתיתה שבגמרא אז אפי' אם נעשית בידי עובד כוכבים אין בזה כ"א גזירת הגאונים אבל מדינא דגמרא שרי אבל לפע"ד הדבר צריך תלמוד זו מנין ולפי הנראה כל הסוגיא דלתיתה בפ' כ"ש דמשמע מיירי הכל בישראל הלותת לשם פסח וזהיר מלהחמיץ. **(ומסיק דאפשר עכ"פ משמע דפעולת הלתיתה לא לבד הלובן אלא שעי"ז נקל להסיר אח"כ הפסולת הדקה כו'. וז"ש רש"י שורין מעט. לפי שפעולת הסרת המורסן הוא ע"י שריי' בלי עסק רחיצה אלא שלכן כתב מעט פי' פחות ממיל כו'. והיינו או דאורחייהו בהכי בימייהו שאין צריך כ"א שריי' מועטת או שדיקא ישראל ולקנות לפסח ויזהר כו' (וע' ר"ן שכתב לרוחצן היטב מפני העפר כו') מכ"ז נראה עכ"פ דיש לחלק בין רחיצה דנד"ד. ע"כ הגהה:)** אלא שמ"מ אסרו בשעורים דרכיכי וקשה להזהר ולאיכא מ"ד גם בחיטי ולמסקא בחוטי דשרירי שרי דקל להזהר בהן ולשומרן אבל מ"מ שימור בעי. ותדע שהאי עיקר טעמא דרבא במסקנא דמצוה ללתות היינו משום דא"ל לתיתה שימור למאי מכלל דע"י לתיתה פשיטא לי' דבעי שימור עכ"פ וכדפירש בהדיא וז"ל דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו. ועוד הא חזינן דטעמא דהא דאין לותחין למנחות הוא משום דאינה בזריזין ולא במקום זריזין כדאיתא שם דל"ו ע"א הרי שקודם טחינה לרחיצה דעכ"פ בעי זריזות יתירה כו'). ולכאורה הי' אפשר לדחות קצת ראי' זו די"ל דסוגיא הנ"ל דדל"ו הוא רק אליבא דשמואל דאמר אין לותתין למנחות ולדידי' ע"כ לומר דס"ל ג"כ כמ"ד דאסר לתיתה לפסחא דמ"ש הרי ג"כ אינה לא בזריזין ולא במקום זריזין כדאיתא התם בגמרא לענין פושרין. אבל למסקנא רבא דלתיתה לפסח מותר (או מצוה) באמת ע"כ פליגא אשמואל ונאמר דע"כ ס"ל דלתיתה לא בעי זריזין ועיין מהרש"א ד"מ ד"ה א"ש מסיק כן באמת דרבא פליג אשמואל אך נראה דאף לפי"ז אין לנו לומר דפליג אשמואל אלא אמאי דבעי זריזות יתירה ולומר דסתם ישראל אינם בחזקת זריזים לזה וכמו לישה בפושרין אבל מנלן לעשות פלוגתא רחוקה מהקצה כו' ולומר דלרבא א"צ ללתית' זריזות ושימור כלל עד דשרי גם בשל עובד כוכבים די לנו שנא' דלדידי' שוה לתית' ללישה בצונן דהכל בחזקת זריזין לזה לכ"ע. אבל מ"מ בעי זריזות דישראל ואסורה בעובד כוכבים. (אף לכל הפסח דההיא דבצקות של עובד כוכבים ע"כ היינו בניכר כו' או בישראל רואה כו' כמ"ש הפוסקים). וכ"ש לתיתה דחזינן דלשמואל מדמינן לה ללישה בפושרין כו' ועוד הרי דברי מהרש"א ז"ל (לכאורה) אינם עולים להלכה דלדבריו סתרי אהדדי פסקי הרמב"ם ז"ל שפסק כשמואל בפי"ב מה' מעה"ק ה"כ. וכאן פסק דמותר ללתות וע"כ צ"ל דלא כתב כן מהרש"א ז"ל כ"א למאי דאמר רבא מותר ללתות אבל למאי דהדר בי' ואמר מצוה ויליף מקרא י"ל דאין ראי' דפליג אדשמואל דאף דלתיתה בעי זריזות יתירה וע"כ במנחות אסור:

מ"מ גבי פסח ילפינן מקרא דהתוס' סמכו בזה אזריזות כ"א (ולולא דבריו ז"ל הי' נ"ל די"ל דגם למא"ד מותר. לכך לא פרכינן מגוף הדין דשמואל די"ל דהכא גבי (מצות) מצה התירו חכמים (כדי לאכול מצה לתאבון) דבלא לתיתה נקרא (בימיהם) נהמא דעיפושא. כדאיתא התם מאן דציית כו' וע' ברי"ף הגירסא מאן ציית כו' דאכיל כו' משמע כנ"ל דזהו נתינת טעם דא"א לציית ולהחמיר דא"כ אכיל נהמא דעיפושא. ואף לגירסא שבגמרא מאן דציית כו' אכיל כו' י"ל ג"כ ע"ד הנ"ל דהכוונה ליתן טעם דאין לציית כו' שסיים ע"ז דהא בי ר"ה לתתו כו' והכל כדי שלא נאכל נהמא דעיפושא כו'):

ולפי"ז מבואר דעכ"פ ענין הלתיתה בעינן זריזות יתירה מצ"ע) אלא דלמדו מקרא (או מסברא) להתיר לענין מצה דפסח לסמוך אזריזות דכ"א מישראל:

אבל לתיתה דעובד כוכבים ודאי מדינא דגמרא אסורה:

אלא שהגאונים הוסיפו ואסרו עלינו גם לתיתה דישראל ולא לסמוך אשמירתנו וזריזותנו. וממקומו מוכרע שהרי טעמייהו דגאונים הוא מהעדר בקיאותנו. (נגד דורות הראשונים) ואם מדינא דגמרא גם לתיתה דעובד כוכבים שרי מאי בקיאות שייך לדבר:

וראיתי בפ"י דברים אשר אינם מובנים לי כלל ראשונה כתב דלמהרש"א כ"ש שצ"ל כן למסקנא דא"ר מצוה ללתות כו' דליתא לדשמואל וכבר נתבאר דכדי שלא יהיו פסקי הרמב"ם סותרים זא"ז א"א לומר כן אלא דלמסקנא (עכ"פ) לא פליג רבא אשמואל וע"ד שנת' למעלה שנית שכנראה שתופס קושית מהרש"א דקשה בתרתי א' על לתיתה דמנחות למה אסור מאחר שהתירו בהם פושרין משום זריזין. ב' על לתיתה דפסח למה שרי מאחר שאסרו בה פושרין משום דאינה בזריזין וע"ז תירץ (כפי הנראה בכוונתו) דלתיתה לא תלי' כלל בזריזות ומנחות שאסור לגרום חימוץ אסור דאף זריזים אינם יכולים להזהר במין חיטים רכוכים כו' ומצה שאיסורה הוא רק האכילה. הרי סמיא בידן ואף כל אדם יכול להבחין אם נתבקעו לא יאכל כו' וכ"ז כולו מקשה דמ"ש דלתיתה לא תלי' בזריזות הוא פלאי נגד הגמרא דל"ו דפרכינן בהדיא פושרין דמנחות אלתיתה דידהו ומתרצינן דבאמת דלתיתה דמנחות אינה נא בזריזין ולא במקום זריזין (והפ"י העתיק בשם רש"א בקושייתו למה לא הקשה מדשמואל דאין לותתין אע"ג דמנחות איתא בזריזין כו' וזה אינו במהרש"א וכנ"ל דזה היפוך הגמרא). וגם מ"ש בטעם היתר לתיתה דפסח דסמיא בידן כו' אף שלכאורה דבר נראה ומתקבל והי' נ"מ גם לנד"ד קצת) אך א"כ מאי טעמא דמאן דאסור ובמאי פליגי גם א"כ למה אסרו שעורים אלא וודאי יש חשש חימוץ גם בנא היכר סימן הביקוע (וכמו שהיית מיל בעיסה וכן בדגן כו' אלא שכאן לא חששו בדיעבד כו' וית' אי"ה) ועוד אף לסברתו הא תינח למ"ד נתבקעו ממש אבל למר עוקבא דקרובה להתבקע כו' ודאי אין הכל בקיאין כו' וא"כ למה לא הביאו ראי' מהא דמסקינן דשרי ללתות דלית הלכה כמר עוקבא גם סוף דבריו שם דלמסקנא דמצוה כו' כ"ש שמסורה לזריזין כו' מחוסר הבנה. ודרך כלל לא זכיתי להבין כל דבריו בזה גם בד"ה הדר אמר רבא ע"ש (ואגב) גם מ"ש הפ"י בד"ה הדר אמר רבא מותר כו' שהקשה מאי ראי' מהא דיוצאין בפת נקי' כו' דלמא הכי קאמר שאם לתתו קודם הפסח ולא נתבקעו יוצאין כו' ותירץ דאלו הי' שום חששא בלתיתה דחיטי כמו בשעורים הי' אסור אף דיעבד לענין ללוש מהם עיסה במים. והא דתנינא בשעורים דלא נתבקעו מותרות היינו בעינייהו דוקא כו' אלא ודאי דאין שום חשש כלל בלתיתה דחיטי מלבד שכבר נתבאר שלפי האמת לכ"ע יש חשש בלתיתה דחיטי והאי טעמא דמנחות כו' אלא שאפ"ה התירו בפסח כו' כנ"ל. עוד זאת מ"ש דהיתר שעורים בדיעבד בלא נתבקעו אינו כ"א בעינייהו לא משמע כן מסתימות הגמרא דמותרות לגמרי משמע וכ"ש שאינו עולה להלכה כלל דאדרבה ההיפוך נמצא ברי"ף ורא"ש (וכל הפוסקים). ע"ש שכתבו ה"מ לענין מיכל הנהו שערי בעינייהו כו' הרי מקילים בנמצא בתבשיל ואף החולקי' בהגהה בשו"ע סי' תס"ז ס"ע. עכ"פ לא חמירי מבעינייהו ואין להאריך ולענין קושייתו י"ל דלק"מ דברייתא דתניא סתמא יוצאין בפת נקי' מסתמא לא בעוברי עבירה מיירי (כדאמרינן בעלמא אטו ברשיעי עסקינן) ואי כוונתו דילמא בנקי' שלתתו שלא לשם פסח קאמר דיוצאין זה אינו (דלשימור לשם מצוה בעי' מכד נפל עלי' מיא עכ"פ לכ"ע ויתבאר אי"ה ועוד) דנראה דכה"ג ל"ח דיעבד דאי אין לותתין גם אין ליקח לכתחילה הלתיתין בלא"ה כו':

נתנה ראש ונשובה למה שהתחלנו דמ"ש הח"י (וש"א בלתיתה דעובד כוכבים שאין בזה כ"א מגזירת הגאונים אבל מדינא דגמרא שרי דלמ"כ מסוגית הגמרא דאף דלמסקנא דלתיתה שרי מ"מ שימור וזריזות בעי אלא דסתם ישראל בחזקת זריזים בזה לגבי פסח). (אף שאין כן לענין מנחות) מטעם שנתבאר אבל דעובד כוכבים ודאי אסור לפי"ז מדינא דגמרא ולפי הנראה זה בעצמו כוונת התה"ד סי' קי"ט שהובא ב"י סי' תמ"ב וסי' תס"ו גבי דבש והביאו ג"כ הח"י עצמו שם סי' תנ"ג וז"ל דהוי חמץ גמור דהעובדי כוכבים וודאי אינם זהירי' בלתיתה דידהו. פי' דמיירי בלתיתה כעין אותה שבגמ' (בלי שהייה כו') אלא דס"ל כנ"ל דדוקא בישראל שרינן בגמ' דזהירי עכ"פ אבל העובדי כוכבים ודחי אינם זהירים כו' ואסור מדינא דגמ' שוב ראיתי שכ"כ ג"כ הצ"צ דאחר שכתב סברתו דכיבוס דידן גרע מלתיתה שבגמ' כתב ועוד אפי' אי הוי כיבוס דידן כלתיתה מ"מ כו' שהעובדי כוכבים ודאי אינם זהירים וכמ"ש בתה"ד כו' והנה מה שהביא להח"י לנוד מזה הוא ממה שהביא לשון הכלבו דבשעת הדחק לוקחין סלתות מהשוק (וכ"ה לשון ש"ל וריא"ז בשם גאונים הובא בא"ר) וס"ל דסלתות ודאי לתותין וביותר שהביא ראי' ממתניתין דמכשירין דסתם קמחין וסלתות בחזקת לתותין. אבל אין זה קושיא גדולה כ"כ שהרי בגמרא בסוגיין הוי סבר רבא שא"א לסולת בלי לתיתה ומסקינן דאפשר גם הובא ברייתא דקמחים וסלתות דכרכים בחזקת לתותים ודכפרים בחזקת שאינם לתותים (ולפי"ז מתניתין דמכשירין ע"כ בדכרכים. אלא שצ"ע שלא הזכיר הרמב"ם מזה רפי"ו דט"א) א"כ אין זה מהדוחק כ"כ לומר דהפוסקים שהזכירו בענין זה קמחים וסלתות מהשוק ע"כ כוונתם אכעין דכפרים (ואולי מצויים יותר). וע' א"ר דאחר שהביא התוס' גם לקנות סלתות כתב דלפי"ז התה"ד הנ"ל ע"כ מיירי בסולת נקי' (הנק' קראכמעל) והיינו ג"כ כנ"ל דיש ב' מיני סולת כעין דכפרים והיא בלי לתיתה וכעין דכרכים שהיא נקי' ביותר (מין אחר כאותם הנקראים גם עתה קרופיציסטווע) וזו א"א בלי לתיתה. והפוסקים הנ"ל איירי בסתם סולת פשוט ותה"ד שהזכיר סולת לחמץ גמור איירי בכעין דכרכים שהוא וודאי לתיתה. וכן כמה פעמים שמצינו בפי' סתם סולת לחמץ גמור כמו כאן בתנ"ג בב"י בשם האגור גבי ניקור רחיים וכן בסי' תמ"ז גבי דבש ופירות יבשים נזכר בכ"ד חשש סול לחשש חמץ גמור היינו הכל בדכעין דכרכים. שמפני שהיא לתיתה דעובד כוכבים מחזיקים לחמץ גמור אף בסתם לתיתה שלא ידענו ששהו במים וגם לא שהמנהג כן שהרי סתמו דבריהם ומסתמא הכל ע"ד לתיתה שבגמרא רק דבשל עובד כוכבים חיישינן מדינא דגמרא ובאותן מקומות בפוסקים שנזכר הסולת להיתר בשעת הדחק היינו בדכעין דכפרים שלא נלתתו כלל (אלא שלכתחילה בלא"ה שימור מטחינה בעינן) וזהו שהב"י בחס"ז גבי דבש תחילה כתב שאינו מכיר החששא דאפילו בבירור נתערב בו קמח או סולת מה בכך כו' ואח"כ חזר בו וכתב ומיהו לשמא עירב בו סולת אפשר דחיישינן כו' מפני שלותתין כו' וכמ"ש תה"ד. ואין כאן חזרה בדין אלא שלכתחילה לא אסיק אדעתי' חשש אותו סולת שלותתין כו' נמצא לפי"ז דלדינא הכל שוים דאותו סולת שנודע שהחיטים היו לתותים ע"י עובדי כוכבים אסורי' לכ"ע מדינא דגמ' (ומהתימא על ח"י שגם איהו גופא בסי' תס"ו ס"ד הביא ירושלמי שאם ידוע שעירבו סולת בדבש צריך לבער ודוחק גדול לומר שהירושלמי מיירי במנהג לתיתה שכעין שלנו שכתבו האחרונים ששוהין במים כו' דסתמא נראה ודאי בסתם סולת שהחיטים לתותים בסתם לתיתה שבגמ' ויתבאר אי"ה):

אמנם הרי הויכוח הזה לא על הח"י בלבד הוא שהרי א גם הט"ז התיר בשעת הדחק במקומות שלותתין כו' (ודוחק גדול לומר מחמת ס"ס כו' עפ"מ) וביותר הרי גם המ"א והגדולים ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל המחמירים הרי התנו ושוהין במים כו' והיינו ששוהין בלי עסק (כלומר שכן אופן הרחיצה כעין שריי'. כו') וכדמסיק המ"א דהוי ממש כדגן שנטבע ופי' דמינח נייחא) ואף שהביא ראי' ג"כ מד' תה"ד הנ"ל דסתם סולת דלתיתה חמץ גמור הרי לא הביאו כ"א לראי' להחמיר עכ"פ אבל לא שסומך עליו לבד אלא הביא ג"כ מדגן שנטבע דמינח נייחא ובגוף הנדון כתב ששוהין כו' מכ"ז משמע שדעתו לא להחמיר כ"א במנהג ששוהין כו' דאל"כ למה ה"ל לכתוב כלל ששוהין כו'. וליתן מכשול כו' ובפרט מוח"ז רבינו ז"ל שפירש יותר ששוהין איזה זמן כו' שכל דגן כו' כשיעור מיל כו' כמשי"ת בסי' תס"ז הרי מורה באצבע שלא החמיר אלא בידוע ששוהין כשיעור מיל ממש ומדין דגן שנטבע שבסי' תס"ז לא מדין דתה"ד. לכן חוזרני לומר דנראה דגם אינהו ס"ל לדינא כהר"י דא"ל (שידוע מנהגם) ששוהין היה מותר בשעת הדחק סתם לתיתה דעובד כוכבים אמנם לא מטעמא דח"י שאין בזה כ"א מגזירת הגאונים דנראה וודאי דגם מדינא דגמ' אסור מאחר דעכ"פ לתיתה בעינן שימור וזריזות כמו שנת"ל (מהא דשמואל דאין לותתין למנחות דליכא בזריזין כו' ומהא דרבא שהוכיח דמצוה ללתות דאל"כ שימור למאי וכדפירש רש"י דעכשיו בלותתין בעי שימור כו' כנ"ל) אלא דמ"מ ס"ל (או עכ"פ מסתפקים) דגם חכמי הגמרא לא גזרו בזה כ"א לכתחילה אבל בדיעבד או בשעת הדחק הגדול (דדמי לדיעבד בכ"מ כו') לא נאסר מחששא זו דהעדר הזריזות וראי' לזה משעורים דמצינו בהדיא בגמרא דאסור ללתות לכתחילה והיינו ודאי לא מטעם שמא יתבקעו. דבזה הרי סמיא בידן כו' אלא דקים להו דלא מהני בהו זריזות מאחר דרכיכי ויש חשש שיבואו לידי חימוץ גם בשעת הלתיתה (וגם בלא ביקוע) כמ"ש בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל ועכ"ז בדיעבד אם לא נתבקעו מותר ואין חוששין לחשש זה שמא נתחמצו בשעת הלתיתה בדיעבד א"כ ה"ה בלתיתה דעובד כוכבים בחיטים (ואפשר גם בשעורים וצ"ע אף דלכתחילה שלא בשעת הדחק אסור מדינא דגמרא מחשש שמא מהעדר דזריזות יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה מ"מ בדיעבד (וכן בשעת הדחק י"ל דלא נאסר מחששא זו (אפשר שחסר):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה