דברי נחמיה אורח חיים· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
חלק שני חידושי מהר"ן · הלכות ברכות שחרית
(לסימן נ"א)
בס"י סד"ה ואם סיים. מיהו אפשר דהכא שאני כו' לכאורה פשוט דא"צ לסברא זו דאמן שבח הוא כ"א להחולקים בסי' נ"ט כו' וא"כ לכאורה מוח"ז רבינו ז"ל שכתב בסי' נ"ט. דמנהג פשוט כהרא"ש שם כו' (וכמ"ש רמ"א סי' ס"א). לא היה צריך כאן להביא סברא זו דאמן שבח כו' וצ"ל דהתם טעמא משום דברכות ק"ש ברכות בפ"ע הן כמש"ש וכאן גבי ב"ש לא אמרי' הכי אלא נתקנו רק על פסוד"ז וכן מבואר בב"י רסי' נ"ג בשם מהרי"ן חביב ע"ש:
(לסימן נ"ב)
ב"י וכתב מהרי"א כו' ורשב"א נסתפק כו' וכ"כ בסי' מ"ז. לכאורה מה מקום הספק לברך במקום שפטור כו' וגם מ"ש להצרפתים יש לעיין דמשמע הכוונה דאף דבלימוד דעכשיו היה נפטר באה"ר (שלומד מיד) מ"מ יכול לברך בשביל אח"כ אחר שיפסיק שאז אין ברכת אה"ר מועיל:
וברכת התורה תועיל כו' ולכאורה הרי לפמ"ש הב"י בסי' מ"ז להתו' גם ברכת אה"ר פוטרת כה"י היכא שלמד מעט מיד ע"ש ד"ה ומשמע מדברי הני רבוותא כו' דקאי גם על התורה. וצ"ל לפ"ז דבאמת ל"ס לי' למהרי"א כהב"י בפי' התוס' ובאמת משמע מדברי התוספות דלא כב"י ע"ש במ"ש וגם לא יעשה היסח הדעת כוונתם מבוארת לכאורה דגבי אה"ר בעי' שלא יפסיק גם באמצע הלימוד כו' אך מ"מ לכאורה סברא דחוקה לומר דיכול לברך עתה מיד אחר התפלה בה"ת אף שפטור בשביל שתועיל לאח"ז זו מנין:
שוב ראיתי בספר צל"ח נסתפק בכעין זה לר"ת אי יכול לברך קודם עלות השחר כדי לפטור הלימוד דאח"כ כו' ע"ש. מעתה י"ל שספק הרשב"א הי' ג"כ בסברא זו גם אפשר שנסתפק אם הדין כנ"ל בדעת התוס' (למהרי"א). או דגם אה"ר פוטרת כה"י (כהב"י להתוס' וש"פ או דגם בה"ת חינה פוטרת כה"י כשיפסיק כו' (ע"ל סי' מ"ז). גם יש לדחוק דנסתפק אם אף שפטור רשאי שלא לחלק בין הימים כו' דוגמא מ"ש בשם רש"י שכשהסכים ללמוד כו' היה חוזר ומברך פ"ב בבהכנ"ס (כדי שלא לחלק כו' ע' לשון רשב"א) וע' ססי' כ"ט בשם ר"ה רשות לברך כו'). גם אולי מצד שי"ל שבה"ת כבהש"ח כו' ועוד יש לפרש בע"א בדוחק ג"כ שכאן מיירי לענין שיברך אחר שיפסיק אחר התפילה. וספק הרשב"א בגוף הדין לפי חילופי גירסאות בירושלמי שהביא בשם הראב"ד כדלעיל סי' מ"ז דלגי' שקרא על אתר פטור כה"י ע"י ק"ש אחר אה"ר. וע"ז כתב דלרבותינו הצרפתים אינו כן דכשאינו לומד מיד וודאי חייב דלא ס"ל כגי' שקרא הנ"ל אלא ששנה (אלא שלפי"ז דוחק גדול ל"ל למימר שזו פוטרת כה"י כו') ע' רמ"א כאן סיים כמשנת"ל סי' מ"ו ומ"ז משמע קצת דגם ברכות התורה יברך ובשו"ע רז"ל השמיט מ"ז משמע דבה"ת לא יברך (והיינו כדפי' בסי' מ"ז דמספק יש לחוש גם לסברא אחרונה ראב"ד הנ"ל דאה"ר עם ק"ש פוטרת כה"י אף שהפסיק אחר התפלה כו'):
(לסימן נ"ג).
בטור ועומד ש"ץ ומתחיל ישתבח משמע דיותר קשה להפסיק בין ישתבח לקדיש בירידה לפני התיבה (ומישיבה לעמידה). ממה שיעשה כן קודם ישתבח. וכן מבואר ממ"ש רמ"א לענין טלית לחזן. ולענין המתנה על מנין. וא"כ לכאורה הי' נראה לפי"ז דהא דאמרינן דבין פסוד"ז ליוצר קיל ההפסק מבאמצע פסוד"ז לענין דבר מצוה כדלעיל סי' נ"א ולקמן סי' נ"ד ע"כ היינו אחר הקדיש לבין ברכו (או לבין ברכו ליוצר). כפי' הה"א של רמ"א בד"מ סי' נ"ד (וכ"מ בהדיא לכאורה מדברי הראב"ד שבש"ל שהובא מקצתו בב"י רסי' נ"ה ע"ש בש"ל דטעם הקדיש אחר פסוד"ז שמא יפסיקו לצדקה כו' ויצאו בלא קדיש עכ"ל משמע דעתה יהיה הקדיש קודם פסיקת הצדקה וצ"ע) ואף דלכאורה מ"מ דלענין טלית ימתין עד אחר הקדיש י"ל דצריך טלית לקדיש:
(ואולי כבוד ציבור) אמנם לפי המסקנא בד"מ סי' נ"ד דאחר הקדיש יותר חמור להפסיק. א"כ לכאורה צ"ע הא דאמרינן דבין ישתבח ליוצר קיל טפי מבאמצע פסוד"ז לענין דבר מצוה היכי משכחת לה ולכאורה עלה ע"ד לומר דלא אמרן זה אלא ביחיד אבל זה טעות כמבואר בד"מ סי' נ"ד גם לענין לעכב התפלה וכה"ג דאיירי בציבור ומבואר שם דהא דהקילו לדבר מצוה היינו בין ישתבח לקדיש וא"כ משמע דשם קיל ההפסק מבאמצע פסוד"ז. ולכאורה הרי כאן רסי' נ"ג מבואר ההיפוך. וראיתי באחרונים שכתבו דהא דבסי' נ"ג כתב רמ"א לענין טלית לש"ץ דיברך קודם ישתבח היינו משום דאיירי בהביאו לו קודם כו'. ובסי' נ"ד כתב דיברך בין ישתבח לקדיש היינו היכא דלא אפשר דהביאו לו אח"כ אבל הא גופא קשי' למה היכא דאפשר קודם יותר טוב ולמה לא ימתין עד אחר ישתבח כדאמרי' גבי יחיד מאחר דגם הש"ץ מפסיק שם לדבר. מצוה משא"כ קודם ישתבח כו' וראיתי בפ"מ בסי' נ"ג נראה שסבר לתקן זה עפ"י מ"ש הלבוש דגבי ש"ץ יש גנאי לציבור כשיפסיק בברכת הטלית בין ישתבח ליוצר משמע דבאמת שם קיל ההפסק טפי מבאמצע פסוד"ז. אלא דמשום גנאי יקדים כו' אבל קשה א"כ מה יענה בהא דבעי' שיעמוד קודם ישתבח. וכמו"כ בהא דמהרי"ל להמתין על מנין דוקא קודם כו'. (דהיינו נמי רק כדי שלא יפסיק אח"כ ולא שנצרך מנין לישתבח. כמ"ש הט"ז סי' נ"ה סק"ב). והנראה דב' מיני הפסק יש א' כל שאינו הפסק גמור (לעכב בדיעבד במקום שאין להפסיק) וכמו כל הני דרסי' נ"ג דהעמידה וירידה לפני התיבה וכן להמתין בשתיקה על מנין. ואף גם לברך על טלית (בדיבור כו') מ"מ הכל לצורך גוף התפילה (ודמי לגביל לתורא ואינך). והב' הפסק גמור המעכב דיעבד במקום שאסור להפסיק והיינו כמו לפסוק צדקה וכה"ג שעם היות שהן דבר מצוה אבל אינם מענינים הנצרכים לתפלה וכה"ג בעלמא מעכב בדיעבד. עב"י סי' כ"ה ומ"א שם סקי"ז. והנה פאן בענין ההפסק בין ישתבח ליוצר יש ב' חסרונות א' שמפסיק בין סידור שבחו ש"מ לתפלה וזה שייך גם ביחיד וע"ז אמרו שקיל טפי מהפסק באמצע פסוד"ז. והב' בש"ץ שמפסיק בין ישתבח לקדיש וזה חמיר יותר מבאמצע פסוד"ז. אמנם באיסור הפסקה זו עצמה יש ב' צדדים א' מה שע"י הפסק זה לא קאי הקדיש אלפניו ונשאר הפסוד"ז בלי קדיש והב' מה שעי"ז נשאר ממילא הקדיש לבטלה כו' (ע' ד"מ שז"ש למה מפסיקים כו' גם כשחוזרים כו' הוי לבעלה חשבם לב' דברים וכנ"ל) וזה שאנו אומרים שהפסקה בין ישתבח לקדיש חמיר יותר מבאמצע פסוד"ז היינו רק מצד הב' שהקדיש לבטלה אבל מצד הא' הנ"ל אינו חמור כ"כ שיותר חמור הפסקה גמורה באמצע פסוד"ז ממה שלא יאמר כלל קדיש זה (או שיאמר פסוקים קודם הקדיש כו') לכן בענין הפסק שאינו מעכב דיעבד ודאי יותר טוב להפסיק באמצע פסוד"ז מבין ישתבח לקדיש כו' כנ"ל ששם ההפסק חמור יותר מצד הב' הנ"ל עכ"פ אבל לענין הפסק גמור המעכב דיעבד יותר טוב להפסיק אחר ישתבח ושלא לומר כלל הקדיש (או שיאמר פסוקים אחרים קודם כו') וכנ"ל דזה קיל מהפסק גמור בתוך פסוד"ז. ואין לומר דגם בהפסק שאינו גמור יניחנו עד אחר ישתבח ולא לומר כלל קדיש דלגבי הפסק שאינו גמור ודאי גם זה חמור יותר כו' (ואף שיאמר פסוקים אחרים וקדיש יחשב ג"כ כאלו הקדיש רק על הפסוקים וישאר הפסוד"ז בלי קדיש). ובהא א"ש נמי מה שבסי' נ"ד כשלא הביא טלית להש"ץ עד אחר ישתבח שמברך אז למה לא כתב שיאמר פסוקים ע"ד שכתב כשמפסיק שם לברך חולה וכה"ג והיינו מטעם הנ"ל שע"כ זה לא חשיב הפסק גמור כו' (ואם יאמר פסוקים יהיה הקדש עליהם וישאר פסוד"ז בלי קדיש). (ולפי הנ"ל בעשי"ת שנוהגין עתה לומר שיר המעלות ממעמקים כו' קודם הקדיש ע"כ לומר שמקומו מיוחד כאן עפ"י סוד. וכגאולה אריכתא ( (שבברכות ד"ט ב'). משא"כ אם יחזור לומר פסוקים אפי' מפסוד"ז מ"מ אין כאן מקומן ולאו כחד חשיבי כו') ועכ"פ י"ל דאז גם הפסק העמידה והטלית וכה"ג יותר טוב להניח עד אחר ישתבח כו' ויש לעיין:
(לסימן נ"ה)
וקדיש אחר ברכות ק"ש כו' צ"ע שלא חשיב קדיש אחר תפלת מנחה ולבוש ורז"ל חשבו בהז' קדישים. וצ"ע שלא דברו בזה האחרונים. שוב ראיתי בפריש' נדחק בזה:
ב"י ד"ה ומ"ש ומיהו כו' ובתה"ד כתב כו' צ"ע שלא פורש אם יאמר ג"כ הח"ק שאחר תפלת י"ח ולכאורה לא יאמר דב' קדישים בשביל התפלה ל"ל אך לפי"ז באמת צ"ע מ"ש בכל יום דלא די לסמוך על הקדיש שלם דאמרי' דהתפלה מצוה בפ"ע כדלעיל בשם הראב"ד וכן בשיצאו מקצתן נאמר דסומכים על הקדיש שלם והכל כחד חשיבי ולכאורה היה נראה (לדחוק) דתה"ד לא ס"ל כלל כהראב"ד וגם בכ"י א"א ח"ק אחר י"ח כו' אבל בפוסקים מבואר זה אינו וצ"ל דגם כאן אומר גם הח"ק דמצוה בפ"ע כו' ועיקר קדיש שלם בשביל סדר קדושה אלא דמ"מ מדאומר קדיש שלם בסוף וח"ק אחר תפלה ולא להיפוך שמעי' דקצת מישך שייך הסדר קדושה עם התפלה וכדי לכלול הכל בתתקבל כו' לכן נגרר הכל להתפלה ואף שיצאו מקצתן גומרי' הכל כו' שוב ראיתי מפורש בלבוש דאו' גם הח"ק וכ"ה בפ"מ אות ג':
שם ד"ה ואלו היו"ד כו' וכתב הריב"ש בתשובה (סי' תנ"א) אפי' לדברי המתירים כו' ע"כ אלו מתירים לאו היינו ר"ת שהרי פ' כריב"ל דאפי' מוטל בעריסה כו'. אלא כוונתו דגם אליבא דר"נ הרי עכ"פ ביודע סגי:
וע"ז יש מחלוקת די"א רק בבהמ"ז אבל לתפלה בעי' גדול ממש כמבואר בריב"ש להרמב"ם כו' וע"ז כתב דאף להמתירים וס"ל דתפלה כמו בהמ"ז מ"מ בעי' יודע וכר"נ כו' (וכן בתשובת רשב"א כו') ולפי"ז לדידן להלכה נדחה לגמרי דעת ר"ת אף בשעת הדחק. רק דאז סומכים על מתירים שבריב"ש (כר"נ עכ"פ גם לתפילה):
שם בא"ד ואם נראו בו סימני סריס כו' בשו"ע רז"ל התנה בזה מבן עשרים ולמעלה וע"ש במ"מ הראה לסי' נ"ג ולכאורה אין ראיה דשם רק לענין ש"ץ ומשום כבוד צבור ולומר דאז חשוב כנתמלא זקנו ע"ש (ואדרבה מלשון שו"ע שם סריס כו' אם הוא בן כ'. לכאורה משמע דעכ"פ יכול להיות סריס קודם לכן כו' אמנם בע"א נראה מבואר כן. שוב ראיתי בפ"מ אות ו' וז'. מסתפק בזה כאן בדרבנן כו' ע"ש:
שם ד"ה כתב בהגמי"י בפ"ח כו' ואפי' למאן דפליג זהו כו' לכאורה הא תינח להמתירים גם לתפלה בקטן היודע כו' אבל לגדולי הפוסקים דלעיל הרי בעי' לתפלה גדול ממש ואמאי כו' לכאורה דלפי"ז יותר ראוי לומר דלכ"ע תלוי הצירוף בבר קדושה כו' אלא דלריב"ל גם המוטל בעריסה נפש הקדושה שורה עליו (אחר המילה עיין שו"ע רבינו ז"ל מהלכות השכמת הבוקר מה"ב ססי' ד' בהגהה). ולהמתירים שבריב"ש ביודע למי מברכים נכנס נפש הקדושה. ולהמחמירים עד י"ג שנה הוא שאז גמר כניסת נפש הקדושה ועיין שו"ע רבינו ז"ל שם):
שם ומכאן למד מורי כו' עיין שו"ע רז"ל למעשה לחוש להט"ז להמתין עד שיעוררהו כו'. אמנם לא משום דיש לחלק שהמתפלל שותק ושומע כו' שהרי גם בחרש המדבר ואינו שומע כן כו' לכן חילק רק משום דבישן אין קדושה שורה כו' אמנם רק משום דאפשר להקיצו אבל אם א"א משמע דהעיקר כשו"ע לצרפו והיינו משום דגם כשישן הקדושה מקיפו עכ"פ ואנן רק אכל בי עשרה בעי' פי' ג"כ שהשכינ' מקיפם מלמעלה:
עיין שו"ע רז"ל ס"ז וסי"א. כוונתו לתרץ בין הא דהכא פסקי' דהשמיעה אינה מעכבת כמהרי"ל ובססי' קכ"ד כהרא"ש דהוי ברכה לבטלה כו' לכן מחלק דכאן כשאינו הש"ץ חוזר התפלה כלל רק פ"א בקו"ר כו'. (ולפי"ז) עתה שגם בחזרת הש"ץ פ"ב משיחל כו' (יש חשש) ברכה לבטלה ויש לעיין ואין פנאי:
(לסימן ס"ח)
מ"ש רז"ל סי' ס"ח ס"ב. וכ"ז בברכות ק"ש אבל בתפילת י"ח אין הפיוטי' חשובים הפסק כו' וכ"כ עוד בסי' קי"ב שאף לדברי האוסרים בברכות ק"ש כו' צ"ע מאין מקור חילוק זה ומה שנרשם במראה מקום רא"ש וטור צ"ע שהרי הטור כתב זה לענין ברכות ק"ש לסברת הי"א שמותר להפסיק בהן ולקיום המנהג ולא הזכיר כלל דין התפילה והרא"ש בס"פ אין עומדין שכתב היתר זה על התפילה לא הזכיר האיסור לענין ברכות ק"ש והרי הב"י כתב על דברי הטור שכתב טעם סברת ההיתר מר"א הקליר כו' על ברכות ק"ש שכ"כ הרא"ש ס"פ א"ע א"כ הרי דעתו ששניהם הרא"ש שמיירי לענין תפילה והטור שמיירי לענין ברכות ק"ש לדבר א' נתכוונו ואין חילוק ביניהם כו' וצ"ע אך לפ"מ שסיים הטור שפי' ר"ת לקיום המנהג לא ישר בעיני הרא"ש מוכח קצת לחלק בין ברכות ק"ש לתפילה שהרי בתפילה כתב הרא"ש להיתר כנ"ל וכן הטור בסי' קי"ב לא הזכיר סברת האוסרים וכאן מאריך להביא דעות וסיים שטוב למנוע אם אפשר כו' וגם רמ"א כאן האריך וכתב שהמקיל כו' ובסי' קי"ב כתב סתם וכן נוהגין (אך זה אינו מספיק שהרי דעת מוח"ז רבינו נראה שאף לדברי האוסרים בברכות ק"ש מודים בתפילה וכמ"ש בסי' קי"ב והרמ"א דעתו כוותי' כנ"ל ולזה אין ראי' מרמ"א כ"א מרא"ש וטור כו' כנ"ל) אך כ"ז אינו שוה להחליט חילוק זה לדעת האוסרים כאלו הוא מוסכם לד"ה מה שאינו נמצא בשום מקום בהדיא רק איזה דיוק מרא"ש וטור כנ"ל שיש לדחות ג"כ שגם גבי תפילה ל"כ אלא שנהגו וכו' ולראי' שמותר לשאול צרכי ציבור וא"ז הפסק גמור מדינא אבל מ"ש הטור בס"ח טוב לבטל אם אפשר דהיינו מטעם שכתב שזה סיבה להפסיק בשיחה בטילה כו' הרי אפשר גם בתפילה כן וסמך א"ע בסי' קי"ב עמ"ש כאן והרי הב"י שם הביאו סברת האוסרים וסיים וכבר נתבאר ססי' ס"ח שהמנהג הנכון שלא לומר כו' וכן בשו"ע שם פ' בפשיטות לאיסור יותר מכאן ואיך עשה רבינו א"ע כאלו לא ידע את יוסף. גם הטעם שכתב רבינו מר"א הקליר כו' הרי הוא תיקן קרוב"ץ גם בברכות ק"ש כדמוכח בדברי הטור וצע"ג וע' פר"ח סי' קי"ב דר"א הקליר תיקן לבני דורו אבל עתה יש לחוש לקלקול כו' ע"ש:
(כ"ז כתב בימי ילדותו)
(לסימן ע"ח)
ד"מ אות א' כתב הרר"י כו' אין זה סותר למ"ש הב"י בשם הר"י דס"ל כהרא"ש די"ל לחלק בין בגדים לקרקע כו' והד"מ מיירי בקרקע וטעם החילוק י"ל בב' פנים א' דהפסק הילוך לא חשיב הפסק כ"כ כמו להחליף הבגד כו' והב' דבקרקע חשוב המ"ר בעין וחמיר מטופח ע"מ להטפיח שבבגדו כמשנ"ת ססי' הקודם בשו"ע רבינו ז"ל (וכ"מ בהר"י ע"ש):
שם בב"י ודבר פשוט הוא כו' לכאורה ה"ז שלא כדעת הטור כו' שהביא גם כאן לענין ק"ש דשרי גם כשיש טופח ע"מ להטפיח הרי שלמד ק"ש מתפלה כמ"ש הב"י עצמו ואיך כתב פשוט להיפוך כו' וצ"ל דלא כ"כ כ"א אדברי רשב"א דסמוך לי' (וכלשון קאמר) וי"ל דקאי רק אסוף דברי רשב"א שהוסיף לאסור ההפסק ע"ז כתב דזה לא שייך כ"א בתפילה אבל ק"ש אין איסור בזה אבל עכ"ז אין חיוב ג"כ והטעם דלא מטרחינן בדיעבד כו'. א"נ י"ל דאף דקאי גם אראש דברי הרשב"א ולומר דבק"ש מחויב להפסיק ממילא מאחר דאין איסור כו' מ"מ דוקא בדין הרשב"א דאיירי כשהן בארץ ולענין להרחיק שפיר יש לחלק בין תפילה לק"ש שמהלכין וקורין משא"כ בתפילה כו' אבל הרא"ש דאיירי לענין על בגדיו הרי לענין להחליף הבגד שהוא הפסק בעשיה שוה ק"ש לתפלה כו'. (בפרשה ראשונה עיין סי' ס"ג). ועוד דלשון הרא"ש ותוס' מורים דרק משום דבדיעבד לא מטרחינן כו' (לא משום כדי שלא להפסיק כו') וממילא אין חילוק בין ק"ש לתפילה ולא שחולקים הרא"ש והרשב"א אלא דיש לחלק בין בגדיו דאיירי הרא"ש לבין קרקע דאיירי רשב"א מטעם שבקרקע חשוב בעין וחמיר ועל בגדיו רק טופח ע"מ להטפיח קיל כו' כנ"ל ומר אמר חדא כו' וא"ש הטור אך לפ"ז צ"ע מ"ש בשו"ע דהיתר על בגדיו רק כשמכסה בבגד עליון כו' וע"כ שחזר בו הב"י ופליג על הטור וס"ל לחלק בין תפילה לק"ש גם בדין הרא"ש וס"ל דהטעם דאוקמוה אדאורייתא היינו רק משום איסור הפסק כנ"ל ומחלק בין ק"ש לתפילה גם לענין הפסק במעשה ואף דבסי' ס"ג קיי"ל כהרי"ף דפ"ר אין עוסקין במלאכתן. אין חילוף הבגד עסק כ"כ גם הרי עושה רק משום הכרח לא חשיב עראי כו'):
(לסימן ע"ט)
ב"י ד"ה ומ"ש צואת אדם מסרחת כו' לחנם טרח הב"י דהטור לא כיון רק להוציא דשאינה מסרחת אין צריך להרחיק רק ד"א לאחוריו מהצואה עצמה אבל כשמסרחת נעשה הריח עצמו דבר איסור וצריך להרחיק ד"א גם ממקום שכלה הריח כמבואר:
(לסימן קי"ט)
מ"ש בשו"ע רבינו ז"ל (סי' קי"ט סס"א) על דברי הרר"י ודברי המרדכי וטוב ליזהר בכ"ז אעפ"י שיש חולקין כו' ודבריהם נראין עיקר עכ"ל ע"ש במראה מקום שכל מה שציין ע"ז צ"ע דמ"ש על וטוב ליזהר שו"ע סי' תקס"ו ס"ד דע"כ היינו מ"ש שם דיש שאין נוהגין לומר סליחות עד אחר סיום י"ח כו' והוא המנהג הנכון צ"ע דאין זה ענין לכאן שהרי אף להרר"י והמרדכי אין למנהג זה טעם נכון וכמ"ש הרב עצמו כאן בהדיא דמה שנוהגין לומר סליחות באמצע ברכת סלח לנו ומאריכין היינו לפי שהוא צרכי צבור וצבור שאני וכמ"ש הב"י כאן. וכ"כ התוס' בפ"ק דעבודת כוכבים הביאו הב"י סי' תקס"ו (ובאמת מ"ש בשו"ע שם דהמנהג הנכון לומר אחר סיום הי"ח צ"ע למה וכן מ"ש ע"ז הבאר הגולה שם וכתב הב"י טעמא כו' ליתא ע' ב"י שם דלא כתב זה אלא על מה שהוצרכו התוספות לתרץ דצבור שאני כו' ע"ש אלא צ"ל דהב"י לשיטתי' בסי' קי"ב אזיל ע"ש ואפשר שהוא מטעם שיש לחוש לקלקול שיחה בטילה וכה"ג עיין פר"ח שם וע' סי' ס"ח בטור שכתב שם הטעם כנ"ל גבי ברכות ק"ש וה"ה גבי תפלה כדמשמע בב"י סי' קי"ב דחד טעמא הוא). גם מה שציין על מ"ש אעפ"י שיש חולקין כו' רא"ש טור סי' ס"ח. ועמ"ש ודבריהם נראין עיקר ציין ע' בסי' ס"ח שאף האר"י כו' כ"ז צ"ע גדול שלפי"ז היש חולקין ע"כ היינו מ"ש רבינו בסי' ס"ח ס"ב לחלק בין ברכות ק"ש לתפילה שבתפילה מותר להפסיק בפיוטים כו' ע"ש במראה מקום שציין ג"כ רא"ש טור (וגם שם צ"ע אם זהו דעתם כאשר כתבתי לעיל) וכ"ז אין ענין לכאן לומר שחולקין על הרר"י והמרדכי דבציבור מודה כו' כנ"ל:
ב"י (ססי' קכ"ג). והרשב"א כתב בתשובת כו' אלא שממתינין שם מעט כדי הילוך ד' פסיעות ע"כ. פשוט דהני ד' פסיעות הן ד' אמות כמ"ש רמ"א והיינו כי פסיעה בינונית אמה (כד"מ אות ב'). והנה לכאורה לאו רישא סיפא שהתחיל לומר שלא שגג התלמוד שחוזר מיד ובמסקנא אומר שממתינין ד' אמות והי' נראה לכאורה דהיינו לפי שהמתנה זו איננה מדין המבואר כאן אלא בדין שבסי' ק"ה. ולפי"ז צ"ל שכאן ס"ל כמ"ד עד קדושה לכן אומר שמדין דכאן הי' ראוי להיות חוזר מיד אלא שממתין כדי ד"א בלא"ה מדין דסי' ק"ה אך א"כ צ"ע מ"ש המ"א ומוח"ז רבינו ז"ל דהמתנה זו דש"ץ לא מדינא ע"ש. אך באמת א"כ גם על רמ"א צ"ע שלא הי' צריך להשמיענו כלל דין המתנת הד"א דש"ץ מאחר שזה רק מדין ק"ה. לכן צ"ל דס"ל לרמ"א דע"כ המתנה זו דש"ץ לאו מדין דסי' ק"ה אלא מדין דכאן אתי עלה וא"כ כדי שלא יהיו דברי הרשב"א סותרים מרישא לסיפ' למדו המ"א ומוח"ז רבינו ז"ל דלאו מדינא כו' אך לכאור' הא גופ' קשה למה לא יהי' חיוב המתנת ד"א מדין דק"ה ולכאור' היה נרא' עפ"י מ"ש הד"ח כאן אות ע"ב דכאן דתפילה הב' חזרה לראשונה לא בעינן שיהוי בין תפילה לתפילה אבל לכאור' דבריו צ"ע מ"ש מתפילת תשלומין שמפורש בסי' ק"ה (וכן מפורש שם ברש"י ותוס' ע"ש) ודוחק גדול לחלק ביניהם ובב"ח מפורש דשוין הן ע"ש) ונראה דאי משום דין דק"ה הי' די לשהות קודם הפסיעות או אח"כ (או בין הכל) ע' סי' צ' דיש להחמיר גם כפי' י"מ שברא"ש זמן שיעור ב' פתחים ולכאור' בנכנס שיעור מקום ב' פתחי' ממילא שוהה אלא משמע דאין ההליכה בחשבון השיהוי כ"א על מקומו ובכאן לא איירי כלל בהא וע' לשון הרשב"א שממתינין שם כו'. שם דייקא לכן ההכרח לומר דהמתנה זו רק מדין דכאן וא"כ ע"כ רק מנהג דמדינא מיד כנ"ל:
טוש"ע או"ח סי' רמ"ו סעי' ב' דאסור להשאיל בשבת ומשמע אפי' אינו נותן ביד ואפי' בלא אמירה ע"ש (וע"ש בברייתא דגם הלואה ומכירה אסור וצ"ע ואולי מש"ה כתבו הטעם מ"ע כמ"ש בסמוך) אבל ע"ש מותר בסתם אף בכלים של מלאכה ע"ש ס"א ואולי לפי דשם ע"ש אינו מוכרח שיעשה בשבת משא"כ בשבת ההוצאה מביתו מוכרח וע' עוד סי' שכ"ה דשאר חפציו של ישראל אסור ליתן לפניו בשבת כו' ומ"ש בסי' רמ"ו דהרואה כו' ע"ש בב"י ושו"ע אדמו"ר נ"ע משמע דבענין דהיכא דליכא מ"ע מותר וצ"ע וע' מ"א סי' שכ"ה שם דכשפושט ידו לפנים אפי' חפציו של עובד כוכבים אסור משום מ"ע אבל בחצר משמע דליכא מ"ע ע"כ דוקא חפציו של ישראל ומדינא אך עיין שו"ע אדמו"ר שמחלק הכל משום מ"ע והוא דוחק וע' רא"ש אך ע' מ"ל פ"א מה' כלאים מ' דמטעם אמירה לעובד כוכבים דוקא אמירה כו' אך אולי לאפוקי היכא שמרכיב שלא בפני הישראל רק שיודע כו' אך ע' תשו' ושב הכהן סי' ל"ו מ' דאפי' נותן לו ביד סתם בלא אמירה אין איסור שבות וכ"מ בשו"ע אדמו"ר נ"ע סי' ש"ז סעי' ל"ו שכ' דא"צ למחות כשראהו ומ' אף ליתן לו מותר וע"כ דוקא בהוצאה אסור בסי' רמ"ו ושכ"ה ומשום מ"ע כשיוצא מביתו כנ"ל וכאן מיירי בבית עובד כוכבים דליכא מ"ע. אך אפשר כאן מיירי רבינו שהכלים כבר קבלם העובד כוכבים קודם השבת (ואולי לכך שינה לשון השו"ע סעי' כ"א דסי' ש"ז הנ"ל אסור לומר בשבת. ורבינו כ' לומר לו טול כו' עשה מלאכתך בשבת וכן לקמן הילך בשר ובשל בשבת מ' שהאמירה הית' קודם שבת (ואפשר ג"כ דבשבת אינו נכון כלל ליתן בשר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליו דהרי אסור ליתן מתנה בשבת כמ"ש המ"א סי' ש"ו סקט"ו) או אפשר דאדרבה אלו הי' כה"ג הקנאה לא היה בזה איסור אמירה דהוי דבר של עובד כוכבים אלא גם בעת שמבשל ואוכל של ישראל הוא אוכל ולא משמע כן בשו"ע אדמו"ר נ"ע שכ' ואפי' מקנה כו') ואפ"ל דמ"ש בשל בשבת היינו לאפוקי בשל למחר אחר שבת דמלבד שהי' ראוי לומר בשל היום עוד באמת גם בשל למחר אסור משום ודבר דבר כו' והרא"ש שכ' ג"כ לומר בשבת כו' לשיטתי' אזיל דמע"ש מותר אפי' אמירה דלא כרב סעדי':
שם סי' רמ"ז סעי' ג' הביא דעת הר"ן דשכרו לימים אשב כו' אלא שאינו מקפיד מתי כו' בע"ש אסור משמע דבד' וה' מותר עם היות שכבר פסק בס"א כהרי"ף ורמב"ם דבלא קצץ מיום ראשון אסור כו' עכ"ל דס"ל דבעיקר הדין לא פליגי אלא בפי' הבריי' דהרי"ף והרמב"ם מפרשי' בלא קצץ כלל ואתיא דלא כהלכתא ולזאת השמיטוה והר"ן המציא שיש לפרשה אליבא דהל' וכגון שקצב לימים ואינו מקפיד כו' ובזה כ"ע מודים דבד' וה' מותר ובע"ש אסור דנראה כו' אבל מה אעשה דבב"י כאן וכ"ש בסי' רנ"ב לא משמע כן אלא דפליגי עכ"פ בעיקר הדין דהר"ן בשיטת הרא"ש קאי דאף בלא קצץ כלל שרי בד' וה' (וממילא עכ"ל להרי"ף והרמב"ם אף בגוונא דהר"ן אסור לעולם (כמ"ש הב"י בסי' רנ"ב דמ"ש כו') דאל"כ מנלן דהר"ן מתיר גם בלא קצץ כלל שכ' הב"י בסי' רנ"ב בפשיטות שדעת הר"ן כהרא"ש גם בעורות כו' והרי הרא"ש מיירי שם בלא קצץ כלל כו' א"ו ס"ל דאין סברא לחלק ביניהם למאן דמתיר מתיר אף בלא קצץ כלל ומאן דאוסר אוסר אף בגוונא דהר"ן כו') וא"כ צע"ג דבשו"ע בס"א וס"ג הרכיב אתרי רכשי ופסק דלא כמאן לפי הנ"ל עכצ"ל דהרב"י חזר בו בשו"ע וס"ל דיש לחלק בין גוונא דהר"ן ללא קצץ כלל והר"ן פליג על הרא"ש בלא קצץ כלל כו' (או דגם הרא"ש כוונתו כהר"ן כו' אלא דמרמ"א לא משמע כן) וממילא אין ראיה דהרי"ף והרמב"ם פליגי על הר"ן בעיקר דינו כו' אלא בפירושא דבריי' כנ"ל ע"כ פסק כוותיה בס"ג (או אפשר דספוקי מספקא לי' בסברא זו אם יש לחלק בין גוונא דהר"ן להרא"ש וכנ"ל אם לאו (וע"כ גם בב"י בסי' רנ"ב לא כ' כ"א משמע כו' הרי דאינו ברור אצלו ולא כ' אלא לחזק דעת הטור) ועכ"ז לא הניח מלהביא דעת הר"ן לפסק הלכה דאין ספק דעת הרי"ף ורמב"ם מוציא מידי ודאי דעת הר"ן ובפרט במקום שהרא"ש מקיל לגמרי אף בלא קצץ כו'):
שו"ע אדמו"ר נ"ע סי' ש"ג ססעי' א' הבתולו'. ע' גמ' הבנות בחוטין כו' אבל לא כו' דלא כי"מ שברש"י במתניתין דס"ה ע' חיה"ר שם אך לפמ"ש הטעם דבת טבילה כו' אין ראי' הט"ז מוכרחת גם לפ"ז אפשר דוקא בזמנם שהיו טהרות כו' אך א"כ צ"ע למה אשה ולא איש וצ"ל דבאשה לא פלוג משא"כ איש כו' וע' ת"ש בענין נשים עם בפ"ע:
שם סי' ש"ה סעי' ט'. ולישען עלי' כו' ע' רא"ש פ"ה ס"ב בשם הירושלמי דבריי' דחבל שבאבוס קושרין בפרה אתיא כרשב"א א"כ לדידן דקיי"ל (בסי' ש"ה סעי' י"ח) דצדדים אסורים אסור לקשור בפרה וצ"ע דבטור שם ובשו"ע ססי' י"ז קיי"ל דמותר וצ"ל דגמ' דידן פ"ט דקי"ג פליגא על הירושלמי בזה וס"ל דאין בקשירה שימוש בע"ח (וטעם מרדעת כרש"י ותוס') אך לפ"ז צ"ע דבסי' ש"ה פסק הטוש"ע סעי' ח' במרדעת כטעם הרא"ש בשם הירושלמי דאף בחצר אסור כו' וע"כ צ"ל בדוחק דלגמ' שלנו יש חילוק בין קשירת מרדעת שצריך לישען קצת משא"כ בחבל בפי פרה א"צ לישען ולפ"ז דוקא במרדעת ואוכף אסור הקשירה ולא בש"ד שבסי' ש"ה. ומה שתי' המ"א סי' של"ו סק"ב בין להרא"ש בין למ"מ ז"א מספיק כ"א להיתר הנתינה עצמה דלא תקשה מגמ' דעירובין אבל הקשירה דבמרדעת אסור מפני שגופו נשען ע"כ צריך לחלק כנ"ל:
מה שמותר ליתן מרדעת בלא קשירה אף דקיי"ל בנר ע"ג דקל דלא כרא"ש כאן אלא הנטילה והנתינה עצמה מיקרי שימוש עיין ביאורי הגאון ר"י על ה' יו"ט להרמב"ם פ"ד מ"ה דאינו אסור אלא צורך תשמיש האדם משא"כ המרדעת הוא תשמיש הבהמה ואולי בכה"ג ג"כ כוונת מ"א סי' של"ו (וצ"ע קצת מה שמשמע מדבריו שם שהבין כוונת הרא"ש דראייתו מחבל שבאבוס וז"א אלא ממרד עת בלא קשירה):
שו"ע או"ח סי' ש"ז סעי' ג' בשם הגמ' דקנה לעצמך מותר כו' ומשמע אפי' נותן לו מעות כו' עפ"מ וצ"ע דלרב סעדי' נראה וודאי דאסור שהרי למד מחסום פרתי כו' דמסקנא שם דמיירי בדישה שלך וכדלקמן סכ"א בשל לצרכך כו' ובב"י משמע דקיי"ל כרב סעדי' וגם הרא"ש מודה לדינא כו' ע"ש וצ"ע ובאמת הגמ' ע"כ (ס"ל כה"א שבתו' דב"מ דמיירי בדישה של ישראל כו' או) ס"ל כמ"ש הרא"ש דלא כר"ס והרא"ש פליגא עלי' לדינא דלא כב"י הנ"ל רק דבמלאכה של ישראל לכ"ע אסור אף מע"ש כמ"ש הרא"ש גבי אגרת והרמב"ם וש"פ כמבואר בב"י ובזה מיירי הטור אבל לצורך העובד כוכבים לא ס"ל כר"ס אלא כמ"ש הרא"ש דאין ראי' מחסום פרתי כו' (ומה שהעתיקו רי"ו וב"י בד' ר"ס וקנה לי וכ"ה ברמזים צ"ע ולפ"ז אפשר דר"ס ס"ל דבחסימה מיירי בשל ישראל כו' דלא כהתוס' והרא"ש בזה ובזה כ"ע מודים דאסור מע"ש כנ"ל. ומה שדחה הרא"ש ראיתו הוא לשיטתי' כו' וא"כ לצורך עובד כוכבים לכ"ע אין איסור מע"ש) דלר"ס אף בשבת מותר בשל לעצמך (ע' תו') ולהרא"ש מע"ש עכ"פ מותר ומ"מ עכ"פ אם מזונותן עליו משמע בתוס' ורא"ש שם דחשוב לצורך ישראל וא"כ לכ"ע אסור לומר מע"ש הילך בשר ובשל לעצמך בשבת או הילך מעות וקנה לך בשר כו' וצ"ע שאין נזהרין בזה אך בסתם לכאו' שרי (כמו ע"י רמז דבחוץ שרי לומ' מדוע לא עשית) ואפי' בשבת ולכאורה שרי כמו בחמץ בסי' ת"נ ס"ו ע"ש בשו"ע אדמו"ר נ"ע כו' אך י"ל דש"ה שאינו מוכרח לקנות חמץ דוקא אבל כאן מוכרח לקנות ולבשל והוי כיום השוק בשבת דאסור לדעת מ"א סק"ג ע"ש (וע' בי"ד סי' רצ"ז סס"ד בהגהה ובש"ך שם דהגמ' פליג כו' וא"כ י"ל דכאן לשיטתי' אזיל דגם בשבת מותר ולא קיי"ל הכי כמ"ש סכ"א אך ע' מ"א שם דלא כש"ך וצ"ע כו') אך אולי קנה לעצמך במעות שלך קאמר כו' וכ"מ בת"ש סי' רמ"ג וזה לכ"ע שרי אפי' בשבת דהוי עשה מלאכתך וע' שו"ע אדמו"ר נ"ע סי' ש"ז הנ"ל סעי' יו"ד בהלואה כו' אולי בכה"ג הוי כמו עשה מלאכתך שהרי מלוה להוצאה ניתנה מע"ש ומעות אחרים חייב לו ולפ"ז גם הילך בשר מע"ש אולי מותר. וצ"ע:
עיין משנה למלך פ"ו מה' שבת דבמלאכה דרבנן לצורך העובד כוכבים (כמו קנה לך כו') אם מותר לומר בע"ש תלוי בב' התירוצים שבב"י סי' רמ"ד גבי מכס וממילא משמע מלאכה דאורייתא כמו בשל לך פשוט לאיסור גם מע"ש: