דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן נב
עובדא שאירע להמחבר בילדותו:
וזהו גופא דעובדא בקצרה:
חותנו ז"ל הניח יורשיו רק בנות באותו העיר. ואחת נשוא' בעיר בליניץ לר' צבי. ונשאר בעזבון בית חומה ובתוכה פאבריק מטליתים עם כלי מלאכה וטליתים בעין ומזומן וחובות בשטרות ובע"פ על יהודים ואינם יהודים. וכתב זכות מהשר שבלעדם אין רשאי שום אדם להחזיק פאבריק בכל עיירות היושבים תחתיו. ואחר פטירת חותנו קיבלו עליהם את הרב ר"פ משקלאב ור' שלמה פריידעש ור' יחזקאל מדרוי' לפשרנים. ופשרו שיהיה הרה"ג המחבר ז"ל המתעסק בכל העזבון משך חצי שנה וקבעו לו שכר ע"ז. ובעת ישיבת הפשרנים גלה הבע"כ מגיסו ר' צבי מבליניץ שרצונו למכור חלקו לגיסו המחבר והשיב שרצונו לקנות. רק שעכבו הפשרנים שלא למכור עדיין. אח"ז קם אחד מהפשרנים ר"י הנ"ל וביקש גמ"ח מהמחבר ז"ל ובפיו דבר את רעהו ובקרבו ישים ארבו ונסע לבליניץ והשתדל בתחבולות שונות ושקרים איך שאין ברצון ויכולת ניסו המחבר לקנות חלקו והקטין שווי הפאבריק כי נהרס העסק מסבות מלחמות צרפתים. ודבר על לב גיסתו שטובתה בזה שימכור בעלה חלקו כי נגד זה יתן לה ת"כ ע"ס ת"ק רו"כ ועשתה שטר מתנה לבעלה והוא מכר לו בק"ס כל חלקו בעזבון היינו ב"ח שבתוכה הפאבריק וכל כלי המלאכה עם כל הקאנטראקטין וכתב הזכות שיש להם מהשר שבלעדם אין רשאי שום אדם להחזיק פאבריק בכל גבולו. ומזומן וחובות בשטרות ובע"פ מיהודים ואינו יהודים הכל מכר בק"ס כמבואר בקשר שלו. וכשנתודע הדבר והרמאות להני תרי גיסי צעקו חמס כי כיחש לפניו שגיסו הגיד לו שרצונו לקנות ממנו. וקיבלו הדיינים בזבל"א וזבל"א ושליש. זהו תוכן הענין בקצרה:
ואלו דברי המחבר ז"ל מ"ש לצדד זכותו לדודו הרב הנאון הגדול שר וגדול בישראל מוהר"ר יהושע צייטליש. וז"ל:
ה' ישפות שלום וחיים עד העולם לאוהבי שמו. לאדוני דודי זקני ידידי הרב הנאון הגדול המפורסם שר וגדול בישראל ע"ה פ"ה גדול מרבן שמו מו"ה יהושע נ"י:
אחד"ש כמשפט לאוהבי שמו. באתי גם אנכי אחר בקשת הבורר שלי. לחלות פ"ק לבקש חסדו וטובו למחול לעיין בעניני כפי הצעת הטענות. ולבד מה שכנגדו בדה טענות שקרים והעמיד עדים שקרים. רק שהכל נתגלה. ולא הצעתי להטריח פ"ק בזה כי אין נ"מ בזה. אך גם על טענות שלי ומה שהוא אמת יתהפך הבורר שכנגדי למצוא לו זכות. ע"ז אני מחלה פ"ק יבא נא דברי קדשו על כל נעלם הנמצא בענין זה:
הנה הנראה בעיני פשוט שיש לבטל כל עיקר הק"ס מעיקר'. והגם שנכתב בכל תוקף ועוז כפי הנוסח הנהוג עפ"י תיקון סופרים. אך נמצא כתוב בו בפירוש שהק"ס היה על הכל היינו על הפאבריק גם על מזומן וחובות על יהודי' ואינם יהודים בשטר ובע"פ שהיה בתוך העזבון. א"כ יש לדון לקני את כו'. ולפמ"ש רמ"א בסי' ר"ג יש בזה ג' דעות ולא הכריע ואין להוציא מיד המוחזק. וע"ז השיב הבורר שכנגדי שכבר הכריע הסמ"ע שם שדעת הרמ"א כדיעה ג' דקנה מחצה וכמ"ש בסי' ר"ט ס"ד בהגהה ולענ"ד אשתמיטת' ליה תשו' רמ"א סי' מ"ח ד"ה השאלה הג' וז"ל כשצוה מתנותיו בב"א הוי כקני את כו' דלא קני כו' ואף שכתב בלשון ספק הרואה יראה דברירא ליה האי מילתא אלא דנהג כבוד בהב"י. דאלת"ה איך השיג עליו. ולענין קושי' הסמ"ע דבקני את כו' שפסק, דקנה מחצה וכ' דדעת המרדכי לפסוק דלא כר"ן מסוגיא דקדושין נ"א. והביא דברי הריטב"א שם. לא ידעתי איך לא שת לבו לדברי הר"ן שם. ולדבריו דברי המרדכי אתיין כהלכתא. גם צ"ע דלענ"ד דברי הריטב"א הוזכרו בראש ולמה הביא ממרחק לחמו. ותי' הרא"ש וריטב"א צ"ע בגמרא שם דכיון דרבא מוכרח לתרץ דאמר כולכם וא' מב' אחיות. א"כ לא יקשה לאביי. ומחוורתא כתי' הר"ן. וא"כ בנ"ד לדעה זו כל הקנין בטל. גם לפי מה שעיינתי בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' נ"ב השייך לח"מ וגם לפמ"ש בתומים סי' ס"ו אות ו' (כי בנד"ז ג"כ המוכר מקפיד למכור זבל"ז) ועי' תשו' ר"י באסן סי' צ"א דנראה בהדיא דס"ל בפשיטות דהיכא דשייך קפידא לא קנה כלל כגרסת הר"ן. (ואין להקשות מסי' נ"ד דמשמע דקנה מחצה עכ"פ דהתם לא שייך קפידא ע"ש) וגם לפמ"ש בא"ה סי' מ"א באחרונים בשם הר"ן והג"מ בפ' מ"ש. מדברי כולם נראה דבנד"ז אף לפי מה דקיי"ל כר"ן בקני את כו' דקני מחצה בנד"ז לא קני כלל:
עוד טען הבורר שכנגדי דאף שנתבטל גוף הק"ס. עכ"ז הרי השטר קיים שמבואר ענין המכירה די בזה לבד ונסתייע ממ"ש סי' קצ"א שטרי דידן שטרי קנין הם. גם טען שמבואר בנוסח שטר הק"ס כתבו וחתמו בכל לשון של זכות ויפוי כח היו"מ עפ"י תחז"ל א"כ מסתמא הקנה לו עפ"י אופן המועיל עפ"י ד"ת. אבל ז"א. שבפירוש משמעות שטר זה שהכל הוא לראיה שהק"ס נעשה כד"ת עפ"י אופן היו"מ. ומאחר שחזינן שהק"ס לא נעשה כד"ת לא מהני ג"כ השטר וסיוע לזה מתשו' מהר"מ לובלין סי' ק"ח. ולבד זה ימחול לעיין בתשו' הר"ש בן התשב"ץ סי' רמ"ג שם כת' בשאלה בנוסח השטר באמצע לשון חיוב ממש עכ"ז פסק שהוא בטל ע"ש. וגם בנ"ד בתחילה ובסוף נזכר לשון מכירה וקנין. גם יש להוכיח משם דלשון כתבו וחתמו בכל לשון של זכות ויפ"כ לא הוי כמו לשון חיוב דלא ככנה"ג בשם מ"צ בהג' הטור אות ל"ה שהרי גם שם היה כ' לשון זה. וכ"כ בהדיא בתשו' ר' יחיאל באסן סי' נ"ד. לענין דלא חשיב כמו אגב קרקע. דלא ככנה"ג סי' ס"ו. וכן יש להוכיח ג"כ משם לענין חיוב. ולענין קני לך איהו וכל שעבודי'. דבכ"ז לפ"ד הכנה"ג מהני לשון כתבו וחתמו בכל לשון זכות ויפ"כ. ובתשו' הנ"ל מוכח בהדיא דלא מהני לכל הדברים. ע"ש בתשו'. ומאחר שהכנה"ג לא הביא אותם ולא זכרם. נראה שלא ראה אותם. ואלו ראה הוי הדר כידוע הכלל ועכ"פ מידי פלוגתא לא נפיק ובפרט שהם הרבים:
עוד לבטל המכירה מדין מצרנות. טען הבורר שכנגדי דבמטלטלין אין בהן דד"מ ושותפי' כמ"ש הש"ך דלא כרמ"א. אבל בס' עטרת צבי דחה דברי הש"ך וכת' שהמנהג כרמ"א. וסיוע מתשובת מ"ב ססי' כ"ז. ומשארי אחרונים נוסף ע"ז דכח זכות שיש לנו משר העיר שאין רשות לאחר לעשות פאבריק. זה חשיב שפיר קרקע לענין זה. וע"ז השיב הבורר שכנגדי שזכות זה דומה לענין החזקות. וכבר אסף הש"ך מחנה פוסקים דאין בחזקות דד"מ. אבל משמע מתשו' אחרונים דמטעם שכירות אתי עלה. דשכירות אין בו דד"מ (ואפשר אף בשכירות עולם) אמנם הזכות שלנו דמי למכירה חלוטה עולמית. וכ"ה בהדיא בתשו' הרמ"ע סי' פ"ז שגם היא מהפוסקים שהביא הש"ך בס' ת"כ שלו דבחזקות לית בהו דד"מ. וילמוד סתום מהמפורש. ובתשו' דרכי נועם חלק ח"מ סי' י"א כ' בשם מהריב"ל סי' ע"א ח"ב בענין החזקות נסתפקו אם יש להם דין קרקע לענין אוקי ממונא בחזקת מ"ק. או דין מטלטלים והן בחזקת מי שישנן בידו וכ' דמספק לא מפקינן מהאי דאיתי' השתא ובנ"ד נראה דבין חזקת מ"ק ובין חזקת מי שישנן בידו הוא לי ולגיסי:
עוד טען הבורר שכנגדי לבטל דד"מ מצד שהמכירה היתה בבליניטץ והוה כמו בן המצר במדינה אחרת. וכמ"ש בבד"ה. והנה ראיתי בת' הרשב"ש סי' ס"ח שכ' דרך אגב דאף אם לא היה המצרן באותו עיר יש דד"מ ע"ש. (וצ"ל או שהיה במקום קרוב ומחלק בין מדינה אחרת למקום קרוב. או משום דהיה חשש ערמה שלא יוודע למצרן ע"ש) ובס' מ"ח מהפר"ח (דל"ח) כתב בשם הרלב"ח דאם המצרן במדינה והמוכר והלוקח לא היו במדינה איכא פלוגתא דרבוותא. ועוד דבכה"ג שהלוקח הוא מעירנו וידע שרצוני לקנות והוא נסע על דעת לקנות ולא הודיע לי קודם נסיעתו בזה לא איירי הב"י בבד"ה. וראיתי בב"ח אות נ' שמחלק לדעת הרמב"ם בין שוהה זמן מרובה והיה במדינה אחרת. לפי דבהי' כאן ושהה כו' אפשר ליה ללוקח להודיע למצרן כו' משא"כ כשהיה במדינה אחרת ויצרך להוציא הוצאות כו'. א"כ נראה פשוט דאם הלוקח והמצרן במדינה אחת רק שנסע אל המוכר שהוא במדינה אחרת. אף שלא היה יודע בבירור שרצון המצרן לקנות עכ"ז היה אפשר לו לשאול את פיו בלתי הוצאות. וכ"ש שידע הלוקח בבירור שרצוני לקנות גם הב"י לא איירי בכה"ג דאלו היה מודיע לי אז וודאי הייתי נוסע לשם לקנות ולא היה פסידא למוכר כלל ובתשו' רשב"ש הנ"ל סי' פ"ט משמע דאף דאם אמר המצרן למוכר זיל מכור צריך קנין. רק לפי ששם היה המעשה שעשהו שליח למכור גם חלקו לזאת אם היה קודם המכירה מהני וכו'. ובתשו' גינת וורדים כלל ו' סי' ו' ז' כתב בהדיא דאף אם המוכר נמלך צריך קנין אם לא שבאו שניהם וספרו למצרן שלוקח זה רוצה לקנות בסך זה דוקא וניכרים דברי אמת והאריך להוכיח כן ופי' גם דעת הסמ"ע כן. ובתשו' ב"ח סי' י"ח כ' שדין היה בן המצר במדינה אחרת כו' הוא קצת נגד הסברא ע"כ תלה הרמב"ם עצמו באילן גדול לאמר שכזה הורו הגאונים ע"י. עוד שם בשם תשובת מיימוני שדין מצרנות הוא קרוב למ"ע וא"כ אין לדחותו בלא טעם כעיקר המפורש בתלמוד כו'. אך הבורר שכנגדי יתעקש מאד בזה בלי שום טעם ותולה א"ע באילן גדול בר' אברהם שיינעש בשקלאב:
ועוד ראיתי לדון בטענתו דלעיל דבמטלטלין אין בהם דד"מ כמ"ש בשם העיטור ואף דכתב מהרי"ק דדינא דשותפות אית להו. הב"י דחה למהרי"ק. אמנם לענ"ד הרואה יראה דאף לב"י אף דדעתו וסברתו נוטה דלא כמהרי"ק. לא ברירא ליה כ"כ לדחות דברי מהרי"ק להלכה למעשה. ולכן סיים ובר מכל דין כו' הרי דאף הב"י ראה דאין דבריו מוכרחים כ"כ ולא למעשה בא אלא לספק עלינו. וא"כ בנד"ז שהמערער מוחזק אפשר דאף להב"י אין לעשות מעשה להוציא מידי והיכי דקיימי ליקום. וכבר כת' בד"מ שאין דבריו מוכרחים. ובאמת ראיה העיקרית של הב"י דאי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם דמנ"ל כן כיון דלא אדכר בתלמוד צ"ע. דאף דאם היה מוזכר בתלמוד דאין מצרנות במטלטלין היה אפשר לומר ברווחא דמ"מ דין שותף אית להו וכעין מ"ש בת' מהרי"ל בשם ר"מ לענין אשה ולמד ממנה לענין שכירות. אמנם לפי האמת לא הוזכר בתלמוד דין מצרנות במטלטלין ואף לא הוזכר בתלמוד מצרנות רק בקרקע היינו משום דל"ש במטלטלין אבל שותפות דשייכות בה שייכי ואף אם לא היה כח השותף יותר מכח המצרן היה אפשר לנו לחלק ביניהם דאף דאין מצרנות במטלטלין שותפות אית בהו דהאי דאין בהו דד"מ לאו משום דל"ש בהו ועשית הטוב והישר. אלא משום דל"ש בהו ענין מצרנות וכמו בתים לר"ת דאין בהם דד"מ מטעם דאי אמרי' מחובר לקרקע אינו כקרקע לא הוי מצרן אבל שותפות דשייך בהו כמו בקרקע למה נמעטינהו וכעין סברא זו היא בתוס' ב"מ ס"א ד"ה אלא. דאף דעבדים הוקשו לקרקעות ואמעיט קרקעות מגזילה לא ממעטינן עבדים דלא אמרינן עבדים הוקשו לקרקעות רק בדרך השייך בקרקע ואעפ"כ ממעטי' אמרי' דה"ה עבדי' אבל כיון דגזילה ל"ש בקרקע ובעבדי' שייכא לא אמרי' דאין הן בזה. וה"ה בנ"ד. ומכ"ש דלפי האמת שותפות עדיפא ממצרן דיש לחלק ביניהם. סוף דבר עכ"פ מידי ספק לא נפיק. וא"כ אין להוציא מיד המוחזק אמנם גם בענין מוחזק מתעקש הבורר שכנגדי לומר דהלוקח הוא המוחזק כמ"ש בש"ע. אם לדעתי היינו בקרקע דוקא אבל במטלטלים כיון שהכל ת"י ורשות גיסי בפ"מ בזה לא איירי הפוסקים דפליגי על הרמ"ה מי מיקרי מוחזק במצרנות. דהם לא איירי רק בדבר שאינו ביד ורשות אחד מהם ע"ז דין דלא נאמר דכח המצרן אלים בדבר שהוא בודאי מצרן והספק הוא על סך המעות שיתן לו וכעין מ"ש בתומי' אמרי כו' או בדבר שדנין אם הוא מצרן היה אפ"ל עכ"פ דלא הוי שום א' מוחזק וכל דאלים גבר כמ"ש הפוסקים בסי' קל"ט דאף בקרקע אמרי' כל דאלים גבר וכן במחלוקת הפוסקים בדבר דל"ש חלוקה אמרי' כל דאלים גבר. ע"ז הסכימו הפוסקים דכח הלוקח עדיף. אבל בנ"ד דהכל ת"י ורשות גיסי המערער גם מקודם ש ולד הספק לית דין ולית דיין דהוא מיקרי מוחזק. וכן משמע להדיא בד"מ אות יו"ד ובמהריק"ש סי' קע"ו וביותר מבואר מדברי הש"ך בספרו ת"כ סי' ק'. (ואף בקרקע ולגבי מרי קמא כ' הכנה"ג סי' ק"מ אות יו"ד ובס' נה"מ בכללי תפיסה אות כ"ב ובתשו' פר"ח מ"א ס"ג דבפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מיד המוחזק עתה. והוא מגמ' ב"ב ארעא היכא דקיימא ליקום) ואף להב"י אפ"ל דנדון שלו היה דהמשכיר רצה למכור לזה כדמשמע מכל לשונו דפלפולו הוא אי מצי השוכר לעכב על המשכיר וע"ז סיים ג"כ דלא מצי השוכר לעכב וא"כ סברתו אמת דלא חשיב השוכר מוחזק כיון דיד המשכיר באמצע המעכב ורוצה למכור לאחר ונגד המשכיר ודאי דלא הוי השוכר מוחזק אף דהוא מוחזק בבית והוא ברשותו וכדמשמע להדיא בב"מ ק"ב גבי בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש דלר"ן אף בבא בסוף החודש כולו למשכיר ומכ"ש בנ"ד דהוי המשכיר מוחזק נגד השוכר דהרי בשם החזיקו לדור בבית ואפ"ה אם נסתפק אם ידור עוד ואף שדר כבר מוציאים השכירות מידו כ"ש בנ"ד שלא החזיקו לזה. אבל בנ"ד ודאי דכולהו מודו דהוי מוחזק. וראיה ברורה עוד לזה מדברי התוס' שם ק"ג ד"ה פרדסי דבמטלטלין הוי שואל מוחזק אף דסופם לחזור להמשאיל ונסתפק אם עומדים עוד משך ברשותו או לא אין מוציאין מידו אף דהם עדיין בחזקת מ"ק וסופו לחזור אליו כ"ש וק"ו בנ"ד אפי' הספק אין צריך להחזירן כלל דודאי דאין מוציאין מיד המוחזק אף אם היה הנדון ביני ובין בעלים הראשונים וכ"ש שהספק הוא בינו ובין הלוקח. וז"ב. עוד נראה לבטל כתב ק"ס מכח דינא דמלכותא. כי לא נכתב כהוגן ע"פ חוקי הקיר"ה כמבואר בתשו' רבינו יחיאל באסן סי' צ"א. שכ' ובנ"ד כל שלא נכתב בפונקט המותיביל"י (והוא הנקרא יאווקע בסו"ד) אינו קונה כלום אפי' החזיק ואפי' קנו מידו כו' כי כן דבר המלך וכה"ג דינא דמלכותא דינא לכ"ע. וא"כ בנ"ד דודאי ע"פ דינא דמלכותא הוא כחספא מכמה טעמים הוא בטל. גם טעם וסברא השני' שכ' שם דלא סמכא דעתי' כו' הוא שייך כאן ביותר שהרי הקונה ידע שאני לא אתן לו ברצון הטוב:
גם ע"פ האמת לא היתה גיסתי עדיין בעת שמכרה בת כ' שנים. רק ע"ז השיב שהיא נתנה לבעלה חלקה במתנה אך לדעתי אפשר שאין זה מתנה מאחר שבעלה נתן לה אז נגד המתנה תוס' כתובה:
גם היתה בזה אונאה גדולה לפי מה שנתן ר"י ע"פ האמת. ע"ז השיב שכבר הודה גיסי ר"ץ בפני עדים שאין לו עליו שום טו"מ אך האמת שזה היה בעת שהביא פריקאז מהשר להוליך גיסי וגיסתי למאהליב. ואין לך אונס גדול מזה. ובמחילה א"צ מס"מ באונס ידועה דמחילה הוי כמתנה כמבואר בהדיא סי"א בהגהה. ועל כל אלה יבא נא דברי אדונינו גאוננו שי' בארוכה להדייני' כפי מכתב בקשה מהבורר שלי בשם הרב השליש. ולמי מקדושים אפנה למצוא עזר ולמי כל חמדת ישראל כו' ונשענתי על טובו שימנענו מלהתאפק לעמוד לימין צדקי להצילני מעושקי חנם:
הנני המבקשו ומוכן לשרתו בקודש ושלום לרבינו יגדל בשיבה טובה כנפשו ונפש נ"א נחמיה בירך.
וזה אשר השיבו:
ב"ה ח' אדר תקע"ו אושטעוו. רב שלום וברכה לנכד אחותי ידידי וחביבי הרב החריף המופ' ומופ' ושנון הנגיד כש"ת מוהר"ר נחמיה נ"י. לביתו ולזרעו שלום:
מכתבך ובצירוף כתבי' שונים ופס"ד מהדייני' קבלתי ולא לנחת מה שנפלת ביד בע"ד קשה ובדין קשה. והלואי שיהני לך צלותא דרבינו הקדוש ז"ל. מצדי בודאי לא יבצר לעשות כל טצדקי דאפשר לטובתך אי"ה וכמוטל עלי מבשרך אל תתעלם ובפרט שאני רואה שאיש ריבך וסיעתו באים עליך מתחילה ועד סוף בעקיפין ומרמה. ולהעשיר א"ע בחררה שאינה שלו ולא חלק ונחלה לו. ודרך כלל אני מתמי' על המופלאים הדיינים שעכ"פ המה רואים בעליל שכל הטענות והעסק של כנגדך הכל ברמאות ועכ"פ לא יצא הדבר מדין מרומה. ובודאי מהחיוב הגדול לשבר מלתעות כו' שלא יפיק זממו של עושי עול. ובשורת הדין צריך ישוב להכריע בין גדולי הפוסקים. ומי אנכי עמוס התלאה מדוכא בעו"ה בחלאים וסיבות משונות ועל הכל ברוך הנוזר. ועכ"פ חס לי לומר קבלו דעתי. והנה אף שיש כל החלאים והרפתקאות דעדו עלי ונוסף ע"ז הרבה עסקים מענינים משונים הן בד"ת הן במילי דעלמא לא יתנוני בלעי רוקי. ועכ"ז לרוב אהבתך הנני לפקח ולעיין בדבר כיד ה' שיהיה טובה עלי ולא אמנע להשיב לידידי הרב מוהר"א הבורר שלך ובודאי לא ימנע להטעים ולהראות דברי גם לידידי השליש הרב הג' מוהר"מ בקאפוסט והמה יבחרו. ותקבל חו"ש כנפש דודך, צמוד אליך באהבה רבה וחיבה יתירה:
יהושע צייטלעש. תשובת גדול בתורה יחיד בדורו. הנאון האמיתי המפורסם ע"ה פ"ה כו' מוה' יהושע צייטלעש (מ"ש להדיינים בענין הנ"ל):
לכבוד אהובי רב חביבי וידידי הרב המופלא ומופלג מוהר"ר אהרן נ"י
מכתבו הנחמד קבלתי. בנדון העסק ביש הענין שנזדמן לפני נכד אחותי הרב המופלא מוה' נחמיה סג"ל מק"ק דובראוונע עם איש ריבו מוה' יחזקאל. והנה אף שזה כמה שבועות שכתב אלי נכד אחותי הנ"ל וביקש ממני לחוות דעתי בנדון הנ"ל ואף שהדבר קשה עלי להשתמט כי מוטל עלי מחמת שמבשרך אל תתעלם ובפרט שנראה בעליל שאיש ריבו הלך נגדו בעקיפין ומרמה ליטול חררה שלו שהיפך וטרח בה. על כל זה לא רציתי להשיב לנכד אחותי הנ"ל מחמת שמעודי אני מונע א"ע מה דאפשר להשיב בדיני ממונות לא' מהצדדין כ"א להב"ד או להשליש. ואחר שמעכ"ה כותב שברצון הרב השליש נכתב ממר אלי שוב נסתלקה המניעה הנ"ל. והנה במכתבו הנ"ל מר כותב אלי שסומכים את עצמם על הכתבים ששלח אלי נכד אחותי הנ"ל בנידון הנ"ל ונכד אחותי שיחי' העתיר עלי בדברים הרבה מחמת שנפשו מרה עליו שכנגדו קם עליו לבלעו חנם ואי אפשר לי להשיב על פרטי הדברים כי רבים המה וגם רוב הדינים המסתעפים בנידון הנ"ל המה מבוארים בדברי הפוסקים והשו"ת ובודאי לא נעלם דבר מהב"ד היפה. אך בהיות ששלח אלי נכד אחותי הנ"ל העתקה מהפס"ד בקיצור מה שכבר הוסכם בהכרעת השליש. ועל הראשונות המבואר שמה אני בא מה שנראה לפענ"ד בזה. ובודאי דברים אלו אני אומר לא להלכה ולא למעשה. כי ח"ו שאומר קבלו דעתי ומה גם דהא להרבה פוסקים אני פסול נגד נכד אחותי שיחי'. אך אהיה כנושא ונותן בדבר הלכה לפני מעלתם שיחי' מה שנראה בעיני לפי שכלי ובהשקפה ראשונה כי באמת מחמת חסרון בריאת רגלי נוסף על ימי הזקנה וגם סבות רבות בטולים הרבה ממש לא יתנוני בלעי רוקי ופשיטא לעיין בדין דבעי צילותא רב וחיפוש בספרי' הרבה ובמטות' מיניה דמר ומידידי הרב הגדול השליש שיחי' לעיין בדברי אלו המועטין והמה יבחרו הטוב בעיניהם. ואעתיק בפס"ד שלהם כפי שקבלתי העתקה מנכד אחותי שיחי' וזה הוא:
ע"ד טענות ותביעות שבין ר' יחזקאל במ' יצחק ובין מ' צבי הירש במ' זלמן מבליניץ וטען ר"י הנ"ל שקנה ממוהר"ץ הנ"ל כל חלקו שבפאבריק בק"ק דובראוונע עם טליתים וט"ק מצמר וחובות שבשטרות ושבע"פ וכל מה ששייך לפאבריק הנ"ל מה שירשה אשתו מאביה ר' זלמן ז"ל כמבואר בק"ס שתי' ומוהר"ץ הנ"ל השיב מחמת שאינו קונה החובות שבע"פ חוזר מהכל. עוד טען שהיה אונאה שנתן לו בעד כל הנ"ל רק שלשה אלפים רו"כ ומוהרי"ח השיב שנתן לו סך עשרת אלף רו"כ. אחר כל טענותיהם יצא מאתנו הח"מ שהחובות שבע"פ אינם נקנים למוהרי"ח. ואמר הבורר של מהרי"ח שמוהרי"ח מוחל חובות שבע"פ. בכן הקנין קיים וחובות שבשטרות יקוב הדין ביניהם עד כאן לשונם:
ובעיני נראה שטענות של מוהר"ץ בזה טובה למאד. ומתחיל' אני אומר שבוודאי כוונתם של מעלתם הרמה שפסקו שאם מוחל החובות שבע"פ הקנין קיים זה יצא להם בוודאי ממה שכ' הרמ"א ז"ל בהגהה בח"מ סי' ר"ג ס"י וזה לשונו שם החליף מעות ומטלטלים או מעות וקרקע ביחד כו' עד הדעה השלישית וי"א דקיים אצל הקרקע והמטלטלין ובטל אצל המעות וה"ה אם קנה כו' ושם העלה הסמ"ע ז"ל דמסקנת הרמ"א ז"ל שדעתו לפסוק כדעה אחרונה וכמו שסתם בסי' ר"ט ס"ד בהרמ"א ז"ל שם מי שמקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם י"א דדמי לקני את כו' שיתבאר לקמן סי' ר"י כנ"ל ומזה ראה הסמ"ע ז"ל שדעת הרמ"א ז"ל לפסוק כמו רבינו שמחה שבמרדכי דקנה דבר המועיל וכמו גבי קני את שם בסי' ר"י דקנה מחצה ולכאורה יפה כיונו מעלתם הרמה:
אך לפענ"ד יש לדון ולפקפק בזה הרבה. ראשון דקרוב לומר דלא דמי נ"ד לזה דהטעם דקנה הקרקע והמטלטלין ולא המעות הוא מטעם שכתבו הגדולים ז"ל בתשובת הרשד"ם והגאון מ' חיים שבתי ז"ל די"ל כיון דגם במטבע יש צד קנין במשיכה או אגב קרקע ולזה אף דלא קנה המטבע עכ"פ קנה הקרקע או המטלטלין אבל בחובות שבע"פ כיון דאין בהם שום צד קנין אלא רק במעמד שלשתן וזהו לא מצד קנין כלל אלא דהוי הלכתא בלא טעמא משום תקנות השוק וכמו שכתבו הגדולים הראשונים ז"ל. לא שייך זה כלל ובטל כל הקנין ולא דמי לקני את כו' דהתם ידוע שהשני לאו בר קניא הוא כלל לא שייך לומר מיגו דבטל לגבי האי בטל נמי לגבי האי. אבל בחובות שבע"פ וודאי שייך זה וסברא זו לבד מה שנמצא מזה הרבה בשו"ת ימצאו ג"כ במרדכי בב"ב פ' מי שמת נדפס בהגהה שם וכן בכתבי מוהרא"י ז"ל בסי' קע"ג מסתפק בזה ג"כ בקנין שעשה הבעל לגרש את אשתו וגם העמיד קנסות ע"ז. וז"ל שם תו נראה לפקפק אהאי ק"ס שהקנה הבעל לאשתו שיגרשנה וההיא אין שום קנין כלל כדאי' במיימוני להדיא בפ"ה דמכירה דאין שום קנין נתפס ע"ז א"כ יש לומר דאף על הקנס אינו חל כיון דבקנין אחד נעשה הוי כמו קני את כו' כדמספקא ליה בפ' מי שמת ע"ז עכ"ל. והסמ"ע בסי' ר"ג מביא שם בקיצור דברי מוהרא"י הנ"ל ופשוט בעיני דאין כוונת מוהרא"י ז"ל שם מה שכתב כדמספקא ליה בפ"ג מ"ש דהיינו על הפלוגתא דאמוראי שם דרב המנונא סבירא ליה דלא קני כלל וכמו שכתב הסמ"ע וגם בהגהות מרדכי הנ"ל דכיון דכל הפוסקים פסקו להדיא כרב נחמן דקנה מחצה מסתמא לא יחלוק מוהרא"י ז"ל על כל הפוסקים לכתוב כדמספקא ליה ורק כוונתו הוא הספק כמו שחלקו שם הרא"ש והר"ן בקדושין בפ' האיש מקדש גבי מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות כו' עד סוף המשנה שם ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות וכתב שם הרא"ש ז"ל ליישב דעת הבה"ג והרמב"ם ז"ל שפסקו דדווקא באומר הראוי' מכם לביאה תתקדש לי אבל באומר כולכם מקודשות לי אף הנכרית אינה מקודשת וכדמסיק הש"ס שם משום הקושיא דהוי כמו קני את כו' ואף שהרמב"ם ז"ל בעצמו פסק בפ' כ"ב מהל' מכירה דקני את כו' כרב נחמן דקני מחצה וא"כ אף אמר כולכם מקודשות היה מהראוי שהנכריות מתקדשות כסוגיא דקדושין שם ולפי החילוקים שחלקו שם הרא"ש והר"ן ושארי הגדולים דבקנין אחד שהקנה דברים שמועיל הקנין על זה ביחד עם דברים שאין חל עליהם הקנין אמרי' מיגו ובטל כל הקנין ומה שכ' מוהרא"י ז"ל בפסקיו שם דמספקא ליה שם היינו מחמת הפסקים של הרב האלפסי שלא הביא שם בקדושין שקלא וטריא של הגמרא על המתניתין אלא הביא המשנה כצורתה דאמר כולכם מקודשות לי ואעפ"כ הנכרית מקודשת וא"כ הרי"ף ז"ל לא סבירא ליה לחלק בין קנין שמקנה לחבירו ובין קני את וכו'. והב"י בטור אבן העזר סי' מ"א מביא ה בקצרה דברי הר"ן והרא"ש ז"ל שם ולמאד תמיהני איך נעלם זה מהסמ"ע שדחק למאד למצוא טעם להדעה הראשונה שמביא המרדכי שם דלא קני כלל במיגו דלא חל הקנין על המעות נדחק את עצמו לומר דמחמת דפריך הגמרא דקדושין סתם הא קני את כו' דעתו לפסוק כרב המנונא ולא כרב נחמן ובאמת זה לא נמצא בשום פוסק דודאי קיימא לן הלכתא כרב נחמן בדינא וקני מחצה וכמו דברי הסמ"ע כתב ג"כ בהגהה במרדכי בשם מהרי"ל מפראג אבל האמת יורה דרכו דודאי טעם דדעה זו היא משום החילוקים שחלקו הראשונים לחלק בדבר הנעשה ע"פ קנין לבין קני את וכו' דבקנין לא קני כלום. ונחזור לעניננו דבנ"ד דבחובות שבע"פ דלא דמיא כלל למטבע אין ספק שגם הרמ"א ז"ל יודה בזה דמוקמינן הממון דהיינו הקרקע או המטלטלין בחזקת מרא קמא ולא קנה כלל ואף שמשמע מדברי הרמ"א ז"ל בסימן ר"ט שם גבי דבר שלא בא לעולם דדעתו דקנה מחצה משום דגם דבר שלא בא לעולם יש צד קנין טובה או לכשהיה בעולם וכמו שכתב הגאון ר' חיים שבתי בתשו' ת"ח חלק סי' ח' דהא לכ"ע אי תפס הקונה כשבא לעולם לא מפקינן מיניה וכמו גבי פירות דקל וכמבואר בש"ס ובפוסקים ובש"ע שם סי' ר"ט סעיף ד' וגם אם אומר המקנה שיקנה כשיהיה בעולם מהני כמו שמביא שם הרמ"א ז"ל והוי כמו מטבע שכתבו כיון דיש בהם צד קנין לכך קנה הקרקע או המטלטלין וכמו שמסיק שם בסי' ר"ג אבל בחובות שבע"פ שאין שום דרך שיהיה בהם צד קנין ורק במעמד שלשתן דלא הוי משום קנין ורק הלכתא בלא טעמא בוודאי לדעת הבה"ג והרמב"ם שם פרק ט' מהלכות אישות דבדאמר כולכם מקודשות לי דאף הנכרית אינה מקודשת ולטעם החילוק שחלקו הראשונים ז"ל פשוט דאמרינן מיגו דלא קנה שום דבר. ובנידון דידן המכירה בטילה מכל וכל. ונראה פשוט לו ענ"ד מאחר שבאבן העזר בסי' מ"א הביא הב"י ז"ל בש"ע בשם דעת בה"ג והרמב"ם ז"ל וסיעתם באחרונה ודאי דעתו לפסוק כמותם וא"כ בנ"ד נמי יש לומר דהמכירה בטילה ואף אם נאמר דשם גבי קדושין אפשר יש להסתפק ולחוש ולהחמיר בדעת הרי"ף ז"ל דלא נחית להחילוקים ההמה בין קדושין דאומר כולכם ובין קני את כו' היינו דיש לחוש להחמיר גבי א"א וכמו שכתב שם הר"ן ז"ל בקדושין דיש להחמיר ובכאן בנ"ד פשוט דיש לומר אוקמינן הכל בחזקת מרא קמא דהיינו מהר"ץ מבליניץ המוכר דודאי הכל בחזקתו מחמת ירושת אשתו מאביה דאית לה חזקת דאבהתא ממש לנכסי דבר שטיא דבפרק שני דכתובות וגם בלאו הכי אוקמינן בחזקת מרא קמא לעולם דיש ויש לבטל המכירה מעיקרא. עוד אני מוסיף לומר דבנידון דידן יש לומר דהמכירה בטילה לכולי עלמא ואף לדעת הרי"ף ז"ל שם בקדושין דהא אמת לפי החילוקים שכתבו שם בקדושין הרא"ש והר"ן ז"ל והוא זה דהרא"ש ז"ל מחלק בין כולכם וקני את כו' משום דכולכם מקודשות כיון דהוי במלה אחת לא דמי לקני את כו והר"ן ז"ל מחלק שם בין קני את וכו' דהוי מתנה ובקדושין דהוי כמו מכר כמו שמאריך שם הר"ן ז"ל בהלכה והב"י באבן העזר סי' מ"א מביא שם בקיצור היה נראה לכאורה לומר כיון דהרי"ף ז"ל בקדושין שם מביא המשנה כצורתה מכלל דלא סבירא ליה הני חילוקים כלל וא"כ אף בהקנאה קנה מה שראוי לקנות אבל באמת בנידון דידן במכר גמור יש לומר דאף הרי"ף ז"ל מודה דלא קנה כלל דהאי כל מה שהביא המרדכי ז"ל שם בפרק מי שמת ומביאו הב"י בסי' ר"ג והרמ"א ז"ל בסי' הנ"ל והסמ"ע מיירי הכל מי שהקנה לחבירו בקנין סודר דברים הרבה וכמו שמפרש הסמ"ע שם דברי הרמ"א ז"ל שכתב החליף מעות ומטלטלין או מעות וקרקע כו' כתב הסמ"ע שם סעיף קטן י"ט פירוש שנותן ראובן לשמעון סודר שלו ואמר ליה קח סודר שלי ותן חילופו לי מעות ומטלטלים כנ"ל וכן בסי' ר"ט סעיף ד' ס"ק י"ח כתב שם הסמ"ע ז"ל וזה לשונו עיין לעיל סי' ר"ג סעיף יו"ד בהקנה לחבירו מעות ומטלטלין בקנין סודר ושם כתב מור"ם שלשה דעות והוא מהמרדכי וכו' וכן הוא במרדכי בפרק מי שמת מעשה בא' שהקנה לחבירו בק"ס קרקעות ומטלטלין ומעות בבת אחת ונחלקו חכמי הדור וכו' וגבי קנין סודר בוודאי שייך לומר מה שכתבו הפוסקים ושו"ת דאין סברא לומר דמיגו דלא קנה מעות לא קנה גם זה כיון דאינם קשורים ושייכים זה בזה דמי ממש לקני את וכו' אבל במכר הכל כאחד כגון למשל מכר לחבירו קרקע ומעות בסך מסוים הכל וא"כ אם נאמר דלא קנה המעות ורק הקרקע וכיון שהמה קשורים זה בזה ונמכר הכל ביחד בסך מה א"כ נצרך לעשות שומא מיוחדת על החפץ שאינו נקנה בכדי לנכות מדמי המכירה זה בוודאי לא אמרינן ובטל כל המכירה ואינו מועיל כלל מה שיאמר הלוקח אני מוותר הדבר שאינו חל עליו הקנין דכשם שהלוקח יכול לחזור כך המוכר דנתבטלה המכירה מעיקרא לגמרי. ודבר זה מצאתי מפורש בדברי הגאון מוהרשד"ם ז"ל בחלק ח"מ סי' רנ"א שנשאל בא' שמכר לחבירו בית וחצר והבית היה ממושכן באפותיקי מקודם אצל אחר ומפלפל שם בענין הבית אי הוי המכירה מכירה או לא ואחר זה כותב שם וזה לשונו וכל זה שכתבתי היינו בענין מכר הבתים אבל בענין מכר החצר יש לעיין מה הדין נותן. ונראה בעיני שמכירת החצר תלוי במכירת הבתים שאם מכירת הבתים עלתה למכירה על דרך שאמרו גם החצר המכירה קיימת בו ואם לא עלתה המכירה על הבתים לא עלתה בחצר. וראיה לזה כ' מרדכי ז"ל הביאה ב"י בח"מ סימן ר"מ וזה לשונו הקנה לחבירו בק"ס קרקעות ומטלטלין ומעות בבת אחת כת' המרדכי בפר' מי שמת שי"א דכי היכי דלא קנה המעות לא קנה השאר וי"א שקנה אף המעות וי"א דמעות לא קנה אבל קרקע ומטלטלין קנה. ונראה בעיני דבר פשוט למאד שאפי' מי שסובר התם דהמעות לא קנה אבל שאר הדברים קנה בנידון דידן יודה שלא קנה כלל דבשלמא התם אינם קשורים המעות עם הקרקע ולא המטלטלין עם שום אחד מהם כי כל אחד דבר נפרד בפני עצמו ובהסתלק המעות ישאר הקנין בקרקע ובמטלטלין כי אין צריך שומא לשום אחד מהם כיון שהקנין היה בסודר אבל בנידון דידן שנתן מעות סך שני אלפים לבונים בשביל החצר והבתים נמצא החצר קשור עם הבתים והבתים עם החצר זה עם זה וכיון שזה לא קנה זה נמי לא קנה והכל בחזקת מרא קמא קיימא עד כאן לשון הרשד"מ ז"ל ונידון דידן דמי ממש להא דהרשב"ם דהא מהר"ץ המוכר ומוהרי"ח הקונה שניהם מודים שהקנין בעד סך מעות רק שיש הפרש ביניהם שזה אומר בשלשת אלפים וזה אומר בעשרת אלפים והכל נמכר בשומא ידועה כאחת וכיון שלא קנה החובות בע"פ לא קנה כלום ונתבטל המכירה מכל וכל וכדברי הרשד"מ הנ"ל ואין לפקפק על זה ולומר דבנידון דידן הא נעשה ביניהם ג"כ קנין סודר ושטר על זה האי לא כלום דהא עיקר הקנין והמכירה הוא בעל המעות ושניהם המוכר והלוקח עיניהם על המקח במעות ונהי דמהני הקנין סודר לענין חזרה שלא יוכל לחזור בהם כמו במעות לבד מ"מ כיון שנתבטל המכירה לגבי המעות בטל נמי השטר והק"ס ואף שכתב הב"י בש"ע ח"מ קנ"א סעיף ג' דשטרי דידן שטרי קנין הם וכדעת הר"ן והמגיד משנה ז"ל ודלא כרא"ש דסובר דשטרי דידן אינם אלא כמו שטר ראיה בעלמא מ"מ מודה הר"ן והמגיד משנה ז"ל דהכא דהקניה היתה בכסף דעיקר הקניה הוא הכסף ורק לענין חזרה מועיל השטר דנגמר הקניה בכסף וכן מוכח שם בס' הנ"ל בסמ"ע ס"ק ז' וח' ועיין שם ומחמת קנית הכסף נתבטל המכירה לגמרי וכדברי הרשד"ם ז"ל הנ"ל ופשוט בעיני שכוונת הרשד"ם שדקדק בלשונו וכתב ונראה בעיני דבר פשוט למאד שדעתו ז"ל שאף לדעת הרי"ף ז"ל בקדושין דלא נחית לחלק בין קדושין דשם לקני חת כו' מ"מ בנידון דידן כגון זו שנמכר הכל במעות ביחד בסך ידוע דבטל המכירה לכ"ע ועוד הרי לפמ"ש לעיל וכמו שמוכח מדברי כל הפוסקים שדעת ר"ש שבמרדכי הוא כמו דעת הרי"ף ז"ל ודלא כדעת הבה"ג והרמב"ם ז"ל והרשד"ם ז"ל כותב שאף לפי דעה ההיא לא קנה במכר כלל וכמו"כ לדעת הרי"ף לא קנה שום דבר ומוסיף אני עוד לומר שאף שפסק הב"י בטור ח"מ סי' קצ"ה כדברי הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל דהיכא דהקנה הקרקע בק"ס קונה אף אם לא נתן מעות וכן סתם בש"ע שלו שם בס' הנ"ל מ"מ מוהר"א ששון ז"ל בשו"ת שלו ס' ר"ו כתב דודאי יכול המוכר לומר קים לי כהעיטור והרשב"א והריטב"א דאף בק"ס לא קני עד שיתן המעות וכמו בשטר קנין וכן הרמ"א ז"ל בד"מ שם סי' קצ"ה מביא שגם מהר"י ווייל יסתפק בזה דאף בקא"ס לא קנה במכר עד שיתן המעות וכן בשו"ת בית יהודה מביא שם התקנה שתקנו הריב"ש והתשב"ץ בארגיל דבמכר שאף בק"ס ובשטר לא יקנה הלוקח עד שיתן המעות וא"כ בנ"ד הדבר פשוט כמ"ש כיון שעיקר הקניה הוא מחמת נתינת המעות והמעות היו קצובים בעד שנמכר הכל ביחד בטילה המכירה וכדברי הרשד"ם ז"ל ולא מצינו שחולק על דבריו בזה כי דברי טעם המה וגם זה אין לומר דהא שמצריכים העיטור והרשב"א והריטב"א גבי הקנין נתינת המעות הוא דוקא בקרקע אבל במטלטלין מהני ודאי הק"ס לחוד בלא נתינת המעות ובנידון דידן היתה המכירה בפאבריק עם המטלטלין זה אינו דכיון דלא קני הקרקע לא קני ג"כ המטלטלין דהא נצרך לשומא מה דלא קני והקניה היה ביחד דוקא הכל ובלאה"נ העיקר כמו שכתבתי דכל זה הוא לענין קיום המקח או אם יוכל לחזור אם לאו אבל בענין שהמכירה בטילה מכל וכל מחמת שהקנה בקצבת מעות הכל ביחד ואמרי' מיגו דלא חל אהאי לא חל כלל. בודאי השטר והק"ס לא מהני ולא מידי. וגם בעיקרא דדינא שפסק הסמ"ע שדעת הרמ"א ז"ל להכריע כמו רבינו שמחה ז"ל שבמרדכי שקנה השאר יש לתמוה הרבה איך אפשר להכריע להוציא ממון מחזקתו דהיינו חזקת מרא קמא נגד הבה"ג שכל דבריו דברי קבלה ונגד הרמב"ם והרשב"א והרא"ש ז"ל וכפי שכתבו הרב ב"י והב"ח ז"ל שם בא"ע ס' מ"א שדעת הרא"ש ז"ל ג"כ כמו הגדולים ההמה ודלא כהרי"ף ז"ל והטעם שמפני קנין גם במטבע באגב הוא טעם חלוש ולא נזכר בדברי הראשונים. ולולא דברי הסמ"ע ז"ל הייתי אומר שהרמ"א ז"ל מה שהביא דעת ר"ש ז"ל שהוא כדעת הרי"ף ז"ל היינו היכא דתפס הקונה שיכול לומר קים לי כהרי"ף ור"ש ז"ל גם מה שהביא בסי' ר"ט גבי דבר שלא בא לעולם ג"כ דווקא היכא דתפיס ולכך הביא שם בשם י"א ולא לדעת הרמ"א ז"ל לפסוק בהחלט נגד כל הנך רבוותא ז"ל ויהיה איך שיהיה אף כשאינו כדאי לחלוק על הסמ"ע עכ"פ הבו דלא להוסיף עלה וכמו בנידון דידן שהקנה גם חובות שבע"פ דודאי דלא קנה כלל ובטל כל המכירה ומוקמינן הכל בחזקת מרא קמא דהיינו המוכר מהר"ץ מבליניץ ופשיטא בנ"ד דהוי הכל במכירה ובסך המעות הכל ביחד דלא קני וכסברת הרשד"ם ז"ל:
ואין להתעקש ולומר דהלוקח הוי כמו מוחזק כיון שיש תחת ידו שטר בקנין גמור אגב סודר וכמו שמביא הב"י בח"מ סי' ק"ט מחודשין י"ג תשובת הרשב"א על ראובן שהוציא שטר על שמעון שמכר לו כרם ושמעון טען שלא מכר לו אלא על תנאי וכו' והביא עדים כדבריו וראובן הביא ג"כ עדים אחרים שמכחישין העדות שהביא שמעון ופסק שם הרשב"א ז"ל דלא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא אלא דמוקמינן ליה ביד הלוקח כיון שיש לו שטר ע"ז דזה אינו כלל דשאני התם וכמו שכותב שם הרשב"א ז"ל כיון דלדברי שני כתי עדים לוקח זה כדין ירד לכרם שהמוכר החזיקו בכל קנינים המועילים אלא שלפי דבריו התנה תנאי שרוצה להסתלק הלוקח העמד הכרם בחזקת זה שהוא מוחזק בה עכשיו דהיינו שלוקח לפי דברי כל העדות אבל בנידון דידן שהשטר והקנין בטל מחמת הדין אין ללוקח שום חזקה ולעולם אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא וזה דבר פשוט ומבואר בכל המקומות בהש"ע והפוסקים ז"ל:
גם בענין מכירת המטלטלין שבפאבריק יש לפקפק כי כפי הנראה הלוקח ידע ע"פ אומדנא מה ששוה המטלטלין והמוכרים דהיינו המוכר ואשתו לא ידעו כלל מהערך של שווים ואפשר לדמות דין זה להא דכתב הרמב"ם ז"ל ומביא הטור והש"ע ריש ס' ר"ט דהאומר לחבירו כל מה שבבית זה או כל מה שבתיבה זו אני מוכר לך בכך וכך וכו' אין כאן קנין כלום שלא סמכה דעת הלוקח וכו' עד ואין זה אלא כמשחק בקוביא וכמו שמביא הסמ"ע שם ס"ק ד' דעיקר הטעם דלא קנה כיון דהמוכר ידע מה שמוכר והלוקח לא ידע גרע טפי ממשחק בקוביא דהתם שניהם אינם יודעים ומקני אהדדי וכמו שכתבו התוס' אבל אם המוכר יודע והלוקח אינו יודע היה אסמכתא ולא קני לכ"ע וכן נראה פשוט דאם הלוקח יודע והמוכר אינו יודע דלא קנה כלל דחד טעמא הוא ועיין בתשו' הגאונים בתראי סימן י"ט דכן הוא דעת הגאון מו"ה יהושע מקראקא שהוא בעל מגני שלמה ורבו מובהק של הש"ד ז"ל דאם האחד יודע והשני אינו יודע דבטל הקנין לגמרי ממה שכתב הרמב"ם והטור והש"ע שהרי אינו נודע ממה שיש בו אם תבן אם זהב הוא לאו דוקא אלא כיון שהלוקח אינו יודע איך הוא ערך לעשות בו אומדנא ואף שיודע מה שבתוך הבית או התיבה וכן בנ"ד אם המוכר אינו יודע והלוקח יודע הערך אפשר לומר דבטל המכירה לגמרי אך זה צריך עיון. ועיין בב"ח סימן ר"ט ושם בתשובת גאונים בתראי שיש החולקים בזה על הגאון הנ"ל ז"ל. ועוד אני אומר דבר חדש בנ"ד מה שיש לצדד ולבטל המכירה מחמת שהרשב"ם פי' בפרק יש נוחלין דף קכ"ו ע"א דפשוט שמכר חלקו קודם חלוקה לא עשה ולא כלום והמכירה בטילה ובנ"ד נראה לדעת דודאי לא חלקו היורשים עדיין הפאבריק וא"כ להרשב"ם ז"ל בטל המכירה וכן הטור בח"מ ס"ס רע"ח מביא דעת הרשב"ם ז"ל:
הן אמת שכתב הטור ע"ז ולא נהירא וכן הנימוקי יוסף והמרדכי מביאם שהרבה חולקי' על הרשב"ם ז"ל וסוברים דכיון שאף הבכור שאינו נוטל בראוי מכירתו מכירה וכדמסקי' שם בפרק יש נוחלין דיש בכור קודם חלוקה פשיטא פשוט וכן מביא שם הב"י דעת החולקים על הרשב"ם ז"ל מיהו השלטי גבורים בפרק יש נוחלין מביא דעת הרשב"ם ז"ל בלי שום חולק ופשוט שמסכים לדעתו. וכן מה שהביא הב"י ז"ל שהתוס' חולקים על הרשב"ם אמת הוא שבתשובה הסמוכה להר"מ ז"ל במשפטים סי' מ"ב מביא שם הר"מ בר ברוך ז"ל שהתוס' חולקים ומעתיק שם דברי התוס' וכמו שהמה בתוס' שלנו בדף קכ"ו ע"ב בד"ה לא עשה ולא כלום בפלגא וכו' אך מעתיק שם בתשובה דברי התוס' עד לשונם ז"ל אבל תימא וכו' אך סוף הדיבור לא העתיק כלל ופשוט דהתוספת שלפני הר"מ בר ברוך ז"ל לא היה כתוב בהתוס' זה כלל האבל תימא עד הסוף ותחילת הדברים מהתוס' המה מתוס' ראשונים שהיה לפניו בימי הר"מ בר ברוך ז"ל דאם היה כתוב לפני הר"מ ב"ב ז"ל גם האבל תימא בודאי היה מביא ג"כ דהא מסוף דברי התוס' כמו שהוא לפנינו משמע להדיא שהתוס' מסכימים לפירוש ולדעת של הרשב"ם ז"ל וההכרח לומר שזה נכתבו בתוס' בתראי שהיה אחר הר"מ ב"ב ז"ל כמו שמביאים התשובות מגדולי הצרפתים ואשכנזים ז"ל ובפרט מהרי"ק הרבה פעמים שיש חילוק בין תוס' שאנ"ץ לבין תוס' טו"ך שהיו אחריהם ועל רבינו הב"י ז"ל יש לתמוה שגם הוא כתב שהתוס' חולקים על הרשב"ם ז"ל והלא לפנינו היה נדפס גם סוף הדיבור דאבל תימא והיוצא מזה שכיון שהרשב"ם והתוס' והשלטי גבורים תלתא עמודי עולם סוברים דפשוט שמכר חלקו קודם החלוקה דבטל מקח בודאי יכול המוכר מוהר"ץ מבליניץ לומר קים לי. בוודאי בפלוגתא דרבוותא הוי ספק ומוקמינן בחזקת מרא קמא:
ולפענ"ד נראה ליתן טוב טעם לדעת הרשב"ם ז"ל דחלק פשוט גרע טפי מחלק הבכורה משום דהא אנן קיימא לן כר' יוחנן בר ברוקא שאם אומר על בן בין הבנים שיירש חלק אחיו דבריו קיימים ומשום הטעם שמפרש בהש"ס דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל להבנים לכל מי שירצה ואלו גבי בכור אם העביר ממנו חלק בכורה לבן אחר לא אמר כלום משום לא יוכל לבכר ונמצא החלק בכורה מבורר טפי תיכף לאחר מיתת אביהן דהאי לא יכול להעביר ממנו וחלק פשיטות אינו מבורר כ"כ עד דמטי לידיה כיון שהיה ביד האב להעביר ממנו הירושה ועיין בדרישה שם סימן רע"ח שכתב מכעין זה והנה באמת רבו החולקים על הרשב"ם והגהות מיימוני והמרדכי בפ' יש נוחלין כתבו בשם הר"מ ב"ב ז"ל כן עמא דבר דלא כהרשב"ם ז"ל אך לדעתי עכ"פ בדין מרומה כמו נ"ד וכמו שנראה בעליל שמוהרי"ח הלוקח עשה במחשך והסתר מעשיו ודאי נראה דיש לצרף סברא זו ובכדי לבטל המכירה. הכלל העולה לפי מה שכתבתי כל הנ"ל נראה לפענ"ד פשוט דהמכירה היא בטילה מכל וכל וכיון שנהרס היסוד נפל הבנין ואין מהצורך לבאר נידון הטענות שבין מוהר"ן וגיסו מוהר"ץ ובין מוהרי"ח בנידון המצרנות והלא לאמונה אומר שבאם שהיה לפני היותו פוסק בפשיטות דהמכירה בטילה מכל וכל וכמו שכתבתי. ומה שהקונה מוותר או מוחל החובות שבע"פ כפי טענתו של הבורר שלו צלל במים אדירים והעלה חרס בידו דלעולם יכול המוכר מוהר"ץ הנ"ל לחזור מהמכירה. ובנידון הסכסוך שבין המוכר ובין הלוקח שזה טוען שקנה בסך עשרת אלפים רו"כ וזה טוען שקנה בסך שלשת אלפים רו"כ לדעתי הדבר פשוט כיון שהמכירה בטילה וקיימא הכל בחזקת מרא קמא להמוכר מגיע השבועה כמה קיבל דמי המכירה ויחזור ללוקח דהאי השטר ק"ס לא מהני מידי דשוברו מתוכו שמכר בהכל דבר שאינו חל מכירה ע"ז נמצא המוכר הוא מוחזק ונשבע ונפטר אך אם מגיע להמוכר שבועה דאורייתא או היסת בזה יקום הדין ביניהם אם ההודאה במקצת יהיה הילך או לא ומהשטר ק"ס אין ראיה דהאי בוודאי נכתב בתוכו בסתם שכבר קיבל כל דמי המכירה ויד בעהש"ט על התחתונה וכמו שט"ח שכתב בו דינרין וכמו שמביא הסמ"ע והש"ך בסי' פ"ז:
את הנלע"ד כתבתי למען האמת. יהושע צייטלעש.
סליק בס"ד בריך רחמנא דסייען