אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן נא

סימן נ

הנה יש לחקור ב' חקירות (ותלוים זב"ז). בדיני ממונות היכי שהדין היה נותן שישלם. אלא שאין כופין א' אם שכנגדו תפס משלו. אי מפקינן מיניה אם זה אינו רוצה לשלם. והב'. האיך היה דן דיינ' בכה"ג לאותן שבאו לדון לפניו. אם יגיד לו סתם שצריך לשלם. אלא שאם עכ"ז לא יציית ליה יסלק ידו מלכופו. או שגם בתחילת הפס"ד יגיד לו הכל ר"ל שהדין הוא שצריך לשלם ושאם לא ירצה לא יכפהו כו'. ולכאורה מסברא היה נראה שכ"ז תלוי באיכות החיוב. אם החיוב לשלם הוא מדינא לגמרי ככל החיובים. אלא שמ"מ אין כופין מאיזה טעם מצד אחר (כמו באלו שמתן שכרו בצדו כו'). אז ראוי שיהיה הגדת הפס"ד שחייב סתם בהחלט כו'. וכמ"כ אם תפס שכנגדו ראוי שאין מוציאין כו'. ומשא"כ אם הא דאין כופין הוא מצד חולשת כח החיוב שאינו חיוב גמור כו':

והנה במציאות דינים כאלו. שצריך לשים ואין כופין. נמצא בגמרא ופוסקים ענינים ולשונות מתחלפים וקרובים זל"ז כמו כל הנך דר"פ הכונס ובכ"ד. דאמרי' בהו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. ולפעמים אמרו פטור אלא דאם בא לצאת י"ש חייב. בפ' הגוזל בתרא (קי"ח.) ולפעמים א' דמדינא פטור. ולפנים משה"ד חייב. פ"ב דב"מ (כ"ד:) ולפעמים משמע מצוה כך ואין כופין. כמו מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן פ"י דכתובות (צ"א:) ע"ש בפירש"י והר"ן. ובתוס' ורא"ש פ' הכותב דפ"ו סע"א. ולפעמים א' אינו יוצא בדיינים כו' גבי ריבית פ' א"נ (ס"א:) וי"א דמ"מ חייב לצי"ש. ובפ' הזהב (מ"ח.) כל החוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו. ושם (מ"ט.) דברים יש בהם משום מחוסר אמנה. [וע' שבת (ק"כ.) החילוק בין מד"ח לי"ש וע' רש"י שם]. ולכאורה היה נראה דאע"פ שדינים אלו קרובים זל"ז מ"מ מדשינו לשונם משמע שאין דינם שוים ממש. (אלא שבפוסקים ראיתי שלפה"נ אין מדקדקים לחלק ביניהם):

והנה בפי' פטור בד"א וחייב בד"ש הנאמר גבי גרמא בנזקין. לפה"נ יש ב' פי'. א' דלענין החיוב לשלם פטור לגמרי וזהו פטור בדיני אדם. ר"ל דדיני אדם שייך לענין מעשה אם לשלם או לאו. וא' דפטור. ומה שחייב בדיני שמים ר"ל שיש דין עונש עליו מן השמים עבור המעשה העבירה שעשה שלא כדין שגרם היזק כו'. וכן משמע בהדיא מפירש"י בפ' הנזקין (נ"ג.) שכ' וז"ל פטור בד"א לשלם וחייב בד"ש פורענות כו'. וכן משמע בגמרא דפ' הכונס שם בהא דפרכי' (נ"ו) גבי היודע עדות כו' אילימא בתרי פשיט' דאוריי' הוא אם לא יגיד ונשא עונו. הרי לא נזכר בקרא שום חיוב תשלומין רק נשיאת עון כו'. ופי' ב' יש לומר דהכל קאי לענין החיוב לשלם. וא' דבד"א פטור מלשלם. ובד"ש חייב ר"ל לשלם. וכן ראיתי בשט"מ לב"ק שפי' כן בהדיא בשם המאירי וז"ל שם כל שכתבנו כאן שהוא חייב בד"ש פירושו שהוא חייב בהשבון כו' וסיים דמכאן כ' גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בד"ש פסול לעדות עד שישיב והדברים נראין דמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישיב עכ"ל (ולפ"ז צ"ל דהא דפרכי' דאורייתא הוא אל"י ונשא עונו. ר"ל דכיון דקאי באנ"י ממילא ע"כ חייב להשיב בד"ש. ועי' בשט"מ בשם המאירי בסמוך דהיה ס"ד דכיון דקאי באל"י יחייב אף בד"א כו'). ולכאורה להמאירי החילוק בין זה לבין כל החייבי' גם בד"א. הוא רק לענין כפי' ב"ד אם אינו רוצה לציית אבל לענין החיוב הכל שוה. ונמצא לפ"ז לכאורה פלוגתא רחוקה בזה דלפירש"י אין שום חיוב לשלם אף בד"ש. ולהמאירי יש חיוב גמור בד"ש עד שחשיב' גזילה בידו עד שישיב. אמנם בההיא דפ' הגוזל בתרא (וכה"ג) דאמרי' דפטור ובבא לצי"ש חייב. נראה שהוא ענין ממוצע. דודאי בד"ש יש חיוב לשלם. אלא דמ"מ אין זה חיוב גמור ולא דמי לכל חייב בד"א. שהרי משמע שתלוי ברצונו אם בא לצי"ש אם לאו כו'. ולפ"ז א"ש שינוי הלשונות בין זה לבין הנך דאמרינן חייב בד"ש בין לפי' רש"י ובין לפי' המאירי (אלא שהוא מהיפוך להיפוך). דלפי' רש"י בהנך דאמרי' דחייב בד"ש. (אפשר) אף בבא לצי"ש אינו חייב לשלם כלל. אלא דחייב עונש בד"ש על מעשה שעבר כו'. ולהמאירי להיפוך דהתם הכל חייבים לשלם כדי לצי"ש ואינו תלוי בבחירה ורצון כו'. לכן א' סתם חייב בד"ש כו' אך באמת לומר דחייב בד"ש הוא רק לענין העונש כו' וליכא חיוב תשלומין כלל כדמשמע מפירש"י הנ"ל לא נראה כלל דא"כ אין נ"מ מזה למעשה כלל. והרי כלפי שמיא גליא אם לעונש. ולמאי איכפל טובא להשמיענו חיוב בד"ש בגמרא וכל הפוסקים וכדא' הני (ד') איצטריכא ליה מהד"ת בד"ש נמי לא כו'. ועי' קול הרמ"ז ריש כריתות שכ' דמש"ה לא נשנו במשניות מיתות בי"ש כי המשפט לאלהים הוא ואין נ"מ למעשה כו'. וכן משמע בכמה פוסקים דיש חיוב תשלומין בד"ש ג"כ. וכ"כ הש"ך בפשיטות בהדיא רסי' ל"ב דאינו יוצא י"ש עד שישלם. וכן משמע ברמ"א שם במ"ש בשם הרא"ה ונמ"י בשוכר עדים (לחבירו) והוא חייב לו באמת פטור אף בד"ש אבל עובר על מדבר שקר כו'. והרי מסתמא יש עונש גם ע"ז (וכן כמה מיני גרמא בנזקין יש שפטורים אף בד"ש הגם שאסורים לכתחיל' (כמ"ש המאירי) ומסתמא יש עונש בי"ש כו'). וכן ממ"ש התוס' (ונ"י) הובא ברמ"א שם דדוקא שוכר עדים אבל באמירה ופיתוי פטור אף בד"ש וכבר הקשה הש"ך ע"ז מגמרא דקדושין (מ"ג.) דלכ"ע חייב בד"ש והתם מיירי באמירה. ותירץ בקצה"ח דהתם רק לענין עונש כדא' שם דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו ופירש"י עונש גדול ועונש קטן וכאן מיירי מחיוב בתשלומין בד"ש וכההיא דאמרי' כיוצא א"י אם נתחייבתי פטור מד"א וחייב לשלם בד"ש כו' (עכ"ל הרי מדמה לה בהדיא לההיא דא"י אם נתחייבתי דהיינו הך דפ' הגוזל בתרא דא' חייב בבא לצי"ש כו'). ומעין זה תירץ התומים וכן בתשו' ח"ץ סי' קל"ח (אלא שהם תלו התשלומין בדינא רבה וזוטא. ר"ל דהתם באומר קי"ל כת"ק דרק בדינא זוטא דהיינו רק כגורם לא כהעושה עצמו (אף בד"ש) ומשא"כ כאן בשוכר דמשלם מד"ש היינו שדינו (בד"ש) כהעושה עצמו וזהו דינא רבה כו' ולכן כ' התומים שגם בתשו' חו"י סי' קס"ו שכ' ג"כ שהחילוק הוא דכאן בשוכר דחייב בד"ש הוא בדינא רבה ושם באומר קיי"ל בדינא זוטא כו' כיון להנ"ל דר"ל דבדינא רבה היינו כהעושה ומשלם כו'). וכן משמע בכמה פוסקים ושוב ראיתי שלשון הבריי' עצמה בתוספתא פ"ג דשבועות וכן בירושלמי כאן ר"פ הכונס מפורש בזה"ל אין חייב לשלם מן הדין ואין השמים מוחלין לו עד שישלם. לכן נראה דע"כ לומר דאף לפירש"י דפ' הנזקין הנ"ל שפי' חייב בד"ש פורענות כו' מ"מ ר"ל דממילא הוא חייב בד"ש לשלם כדי לתקן ולהסיר העונש (וכדתנן סוף יומא עבירות שבין אדם לחבירו אין יוכ"פ מכפר עד שירצה כו' וברמב"ם פ"ב מה' תשוב' אין התשו' ולא יוכ"פ מכפרין כו'. ובפ"ה מה' חובל ה"ט שהמזיק כו' כיון ששלם נתכפר לו וע"ש בלח"מ) (אלא שלפ"ז לכאורה לא יתכן כ"כ תירוץ הפוסקים הנ"ל אליבא דהתוס' דכיון דגם באומר יש דינא זוטא עכ"פ ג"כ ראוי שישלם לתקן כו' ואע"פ דלפמ"ש החו"י שם דדינא זוטא היינו רק במה שהכשיל העדים כו' ע"ש יש לומר דלא שייך עי"ז תשלומין כו'. אך הרי בעצמו נד מזה מכח פירש"י בקדושין שם לכן נראה יותר כשיטת ריטב"א וש"ך דגם באומר כיון דאיכא דינא זוטא עכ"פ משלם בד"ש. או דגם להתוס' צ"ל כתירוץ א' מהגדולים שנזכר בחו"י שם דהתם בקדושין דאיירי בשליח אין חילוק בין בשכר בין בחנם כו' וכן תירץ הפנ"י בפ' הכונס וכן בקדושין ובאמת גם בתומים במסקנא ס"ל הכי לדינא ע"ש במ"ש ולולי דמסתפינא כו'. ומעין זה כתב בס' הפלאה בקדושין. וע"ש שתמה על הח"ץ הנ"ל וכ' שגם בדינא זוטא כגורם לבד ג"כ ראוי שישלם. ושבאמת לא נזכר כלל חיוב תשלומין בד"ש (דפ' הכונס) אלא שממילא אם ירא לנפשו מהעונש צריך לשלם כו' וזהו כנ"ל). ולפ"ז לכאורה יש לומר דליכא פלוגתא כלל בין פירש"י לפי' המאירי הנ"ל. דגם למ"ש המאירי חייב בד"ש פירושו שחייב בהשבון. אולי היינו ג"כ רק כדי להנצל מהעונש שבי"ש וכדמשמע מלשון התוספתא וירושלמי הנ"ל דאין השמים מוחלין כו'. אלא דלא משמע כן מלשונו. ובפרט ממ"ש דפסול לעדות ותורת גזילה עליו עד שישיב דמזה נראה יותר דלדידיה יש חיוב ממש מד"ש עכ"פ לשלם כו' (לא כדי להנצל מעונש בלבד). ולענין החילוק בין דינים אלו לבין ההיא דפ' הגוזל בתרא נראה לפ"ז דלהמאירי ודאי הנך דחייב בד"ש חמירי יותר וכנ"ל. אמנם לפירש"י צ"ע דלכאורה יש לומר כיון שגם כאן עיקר הלשון חייב בד"ש היינו שחייב בעונש. אלא שממילא יש לו לשלם להנצל כו'. א"כ הרי זה דומה להתם. וג"כ תלוי ברצונו לצי"ש כו' (וכנ"ל בלשון ס' הפלאה הנ"ל אם ירא כו' אלא שא"כ ק"ק שינוי הלשונות מהכא להתם. לכן יש לומר ג"כ החילוק בתרי אנפי. א' דכאן גם לפירש"י חמירא טפי. והוא דהתם באומר מנה לי בידך והלה אומר א"י וכן בגווני דמתני' שם ובדליכא תובע כו' ע"ש וכמ"כ בהך דפ' המפקיד (ל"ז.) וב"ק (ק"ג:) הא דצריך לצי"ש רק על הספק. שמא לוה ממנו או שמא לא פרע כו'. אבל כאן כיון דבד"ש חייב עונש אגרמא בנזקין הרי ודאי צריך לצי"ש כו' וזהו שינוי הלשונות כו' ויש לומר ג"כ להיפוך. דהתם אע"פ שהוא רק ספק. אבל אם האמת שיש בידו הרי הוא חייב ממש. לכן הגם שבד"א דייני' הספק לקולא ואומר שאין בידו. ובב"ד של מעלה אפשר תלוי כפי מה שהוא האמת ואם קמי שמיא גליא שיש בידו ה"ה חייב ממש. (אלא שמ"מ כיון שבד"א דייני' לקולא שוב תלוי ברצונו כו'). אבל כאן הגם שודאי יש עליו עונש. מ"מ חיוב תשלומין אין עליו (בודאי) אף מד"ש) רק שראוי לשלם להנצל מעונש (כמו תשובה כו') וכלשון הירושלמי אין השמים מוחלין עד כו' הרי התשלומין רק כדי למחול לו על עבר כו'. משא"כ התם יש ספק חיוב תשלומין ממש אלא שהוא ספק כו' וג"כ א"ש שינוי הלשונות כו':

אך עדיין הדבר צריך תלמוד. והוא דלכאורה שיהיה חלוק הפס"ד (למעשה) בב"ד של מעלה מב"ד של מטה אין טעם למה. דגם ב"ד של מעלה דנין ע"פ התורה (הנגלית) כדפירש"י גבי קא מיפלגי במתיבתא דרקיע דפ' הפועלים (פ"ו.) דהקב"ה א' טהור ופירש"י לפמ"ש בתורה. והתורה אחת היא. (ואף את"ל שיכול להיות שינוי בין תורה של מעלה לתורה שלנו אין נ"מ למעשה דהא אמרי' בפ' הזהב (נ"ט:) אין משגיחין בב"ק דלא בשמים היא). וא"כ פי' המאירי דחייב בד"ש היינו לשלם צ"ע לכאורה דמשמע שיש חילוק בדין ממש בין ד"א לד"ש. ולפי הנ"ל זה לא יתכן (גם א"כ אין לנו להשגיח בד"ש כי לא בשמים היא כנ"ל). ונראה דצ"ל דלפ"מ דמשמע דס"ל שיש חיוב ממש לשלם. היינו שגם בב"ד של מטה דינו כך. אלא החילוק ש בין זה לבין כל החייבים ע"פ ב"ד. אינו אלא לענין כפי' דלפי שאין ב"ד נזקקין לכופו. זה נקרא פטור בד"א. ולפי שמ"מ עליה דידיה מצ"ע רמיא חיובא לשלם זה נקרא חייב בד"ש. (וא"כ נראה דלדידיה צריכים הב"ד לומר לו סתם חייב אתה כו' דעכ"פ צריכים להורות לו הדין כו' והרי כך הדין ממש ומה שלא יכפוהו למה להם לפרש לו שרק להם שייך לידע זה. משא"כ אלו היה סברא לומר שהדין משתנה מב"ד של מעלה לב"ד של מטה היה נראה דצריכים לפרש ולהורות לו כן דאנו אין לנו לחייבך אלא שבד"ש כו'). ולפירש"י דחייב בד"ש היינו פורענות על מעשה שעבר. זה יתכן כי המשפט לאלהים כו'. ומה שמחמת זה ממילא יש עליו חיוב לשלם כדי לתקן כו'. בזה ג"כ נראה דאין חילוק בין ב"ד של מעלה לב"ד של מטה. דגם בב"ד שמ"ט יש להורות כן (אלא שמ"מ נראה דצריך לפרש לו שאינו חיוב ממש רק כדי להנצל מעונש בי"ש כו'). ובהני דאמרי' חייב בבא לצי"ש. אף אם לא נזכר זה בגמרא כ"א בהנך דפ' המפקיד (ל"ז.) ופ' הגוזל בתרא (קי"ח.) דאיירי גבי ספיקות כו'. מ"מ לא נראה לומר שיהיה חילוק בזה בין ב"ד של מעלה לב"ד שמ"ט מצד דקמי שמיא גליא הספק כו' כדלעיל. שהרי בפ' הגוזל שם לפ"מ דמוקי מתני' (אליבא דרב הונא ור"י) בבא לצי"ש. עכ"ז בסיפא באומר א"י אם גזלתיך כו' פטור וע"כ היינו אפי' בבא לצי"ש. וכמ"ש הרא"ש וטוש"ע סי' ע"ה ס"ו. וכן יש עוד כמה גווני בסוגיא דפ' המפקיד שם דפטור אפי' בבא לצי"ש כדאי' בפוסקים שם וטוש"ע סי' ע"ו וסי' ש' וססי' שס"ה (וע' גי"ת ש' ל"ט ח"ב ס"ג וח"ג ס"ב). והרי בכולם שייך הסברא שמא קמי שמיא גליא שהאמת שהוא חייב. וכמ"כ כמה מיני ספיקות נמצא בגמרא ופוסקים שדינם לקולא לנתבע. ולא שמענו שיהיה חייב בבא לצי"ש. וע' תומי' בקת"כ סי' כ"ב (דל"ח ע"א) דגם גבי דיני קים לי כ' דלא שמענו שיהיה ראוי לצי"ש כו' ובכנה"ג בדיני קי"ל אות י"ב חקר בזה ובתחילה רצה ללמוד מהך דהגוזל בתרא דחייב ואח"כ כתב דאדרבה משם מוכח דפטור (מסיפא דמתני' הנ"ל). ומפקפק שמא גבי קים לי טענת התובע דהוי כרובא דרבוותא חשיבא ברי וטענת קים לי דנתבע הרי זה כמיעוט פוסקים כו' והרי זה כברי ושמא דפ' הגוזל דחייב בבא לצי"ש ומ"מ מסיק פוק חזי כו' שלא ראינו בפוסקים לחייב לצי"ש. וכן גם בדיני או"ה שיש כמה ספיקות דנקטי' לקולא כמו בדאיכא חזקת היתר או רובא לקולא וספק דרבנן וס"ס בדאורייתא. ונראה דלא מצינו שמ"מ יהיה חיוב לצי"ש דילמא קמי שמיא גליא שהוא איסור באמת. ואנקוט חדא דקיי"ל יבש ביבש חד בתרי בטל. ולרוה"פ מותר לאדם א' לאכלן כולם (בזא"ז) אלא שלכתחילה פסק רמ"א ביו"ד סי' ק"ט לנהוג כמאן דאסר לאדם א'. וכ' דיש מחמירים להשליך א' כו' ואינו אלא חומרא בעלמא. ומכלל דאי משליך א' עכ"פ אין מקום להחמיר כלל דלכ"ע שרי ואמאי לא נאמר דמ"מ יש לצי"ש שמא האמת שזה שאוכל הוא חתיכת נבילה ממש. וכ"ש להמתירים לאדם א' לאכלן כולם בזא"ז שאוכל האיסור בודאי ולדעת הרא"ש וטור מותר לאכלן כולם בב"א (וכוותייהו פסק רמ"א בהפ"מ שם סס"י). ולמה לא בעי' לצי"ש בכ"ז. אע"כ שכיון שהוא מותר ע"פ התורה דכתיב אחרי רבים כו' הוא היתר גמור גם כלפי שמיא. (ולכן ס"ל להרא"ש דהאיסור חזר להיות היתר מגזה"כ אחרי רבים כו' אלא דלהרשב"א מ"מ רבנן אסרו לאכלם בב"א כ"א בזא"ז דבשעה שאוכל כ"א נוכל לומר שזה ההיתר כו' ואז אפי' אם באמת זהו האיסור אין לחוש דרחמנא שריא כו' ולכן גם שאוכל כולם בזא"ז והרי אוכל ודאי גם האיסור שרי). וכמ"כ בכל הספיקות שע"פ התורה קיי"ל להקל אין חשש כלל במה שכלפי שמיא גליא דמ"מ כיון שלנו הוא ספק הרי התירה התורה גם כלפי שמיא שריא לגמרי. וביותר מבואר זה מההיא דפ' הפועלים הנ"ל דפליגי במתיבת' דרקיע בספק אם בהרת קדמה כו' והקב"ה אומר טהור. ואיך שייך פלוגתא זו למעלה הרי קמי שמיא גליא הספק. אלא ע"כ דאם ע"פ מ"ש בתורה ראוי להיות לדון הספק לקולא. אף אם באמת המציאות הוא להיפוך טהור גם בב"ד של מעלה כו'. (חסר הרבה. ואין זה רק התחלה. ממה שהיה לו לבאר בעומק בינתו. עכ"ז איכא למשמע ולעורר העיון מזה):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה