אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן נ

סימן מט

מגדול אחר להגאון המחבר ז"ל

חקירה שהנפקד לא היה יכול לעכב מעות הפקדון מחמת תביעת מלוה ישנה וכה"ג משלשה טעמי'. הא' משום אין ספק מוציא מידי ודאי. הב' משו' שאין לו מינו. הג' מפני שידוע לו שמעות הפקדון אינם של המפקיד. וממילא נ"כ בספיקא דדינא אינו חשוב מוחזק:

בהא דנזקקין לתובע תחילה פ"ה דב"ק דמ"ו ע"ב פירש"י כגון ראובן תובע מנה משמעין שהלוהו ושמעון משיבו תפשת משלי תחזור לי או משכוני בידך ונשתמשת בו נזקקין לראובן ומוציאין המנה משמעון ואח"כ נזקקין לטענת שמעון. ולפיכך צ"ל דיש שטר שיש לראובן שטר על החוב דאי לאו הכי אפי' יש עדים לראובן נאמן שמעון דמלוה חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים עכ"ל האגודה פ"ה דב"ק סי' ס"א והוא מהתוס' וכ"ד הרא"ש והמרדכי ונ"י שם. אבל בשט"מ שם כתב וז"ל ורבינו שמחה תופס דברי רש"י אפי' בלא שטר נזקקין לתובע תחילה ואחרי שהודה שהוא חייב לו ושכנגדו אינו מודה לו אין אומרים מיגו כה"ג להוציא תפיסתו של חבירו במיגו שהיה כופר באותו ממון אחר שהודה לו והביא ראיה מירושלמי דבפרק האומר דקדושין הלכה ד' את אודית ליה בדינרא והוא לא אודי לך בקיתונא זיל הב ליה דינר והרי משמע כפי' רש"י עכ"ל. וכ"ה במרדכי פ"ק דב"מ סי' רכ"ה וז"ל ויש פוסקים דאדם התובע לחבירו מנה והוא אומר הן ודאי אני חייב לך אלא שאני תופס אותו עבור מנה שאתה חייב לי עבור חפץ פלוני לאו כל כמיניה לטעון עליו מלוה ישנה אלא ב"ד יאמרו תן לו המנה שאתה חייב לו שהודית והחוב אשר אתה טוען עליו תבוא עמו לדין. וראיה מירושלמי דקדושין כו' אלמא אע"ג דבעל הדינר הוא טוען עליו עבור קיתונא דהיינו מלוה ישנה לא מהימן וכ"ה בירושלמי דמכות. וכן פירש"י גבי הא דנזקקין לתובע תחילה. כי המדקדק בפירושו משמע דהתובע והנתבע שניהם הודו זה לזה תביעותיהן. מדקאמר נזקקין לתובע תחילה ויוציאו לו המנה שהודה הנתבע. ואח"כ יעיינו לכמה עולה קלקולו של תובע וישלם לנתבע עכ"ל. וכ"כ עוד בהגמ"ר פ"ק דב"מ סי' תי"ט. ושם הביא שהר' ברוך פי' הירושלמי שהודה על הדינר לפני עדים וא"כ ליכא מיגו ודעת הר"מ מסקרסטה בשט"מ שם נרא' כדברי רבינו שמחה וז"ל התובע ממון מחבירו בב"ד וטען הנתבע אתה חייב לי כך וכך כשתפרעני אפרע. ולא קא מודה תובע קמא בהכי. אין נזקקין תחילה אלא לתובע תחילה ובתר הכי לזדקקו לתובע בתרא עכ"ל ומשמע אף מיגו לא מהני והיינו כדעת רבינו שמחה וכ"מ בשט"מ שם בשם הר"ר ישעיה ז"ל וז"ל אמנם קשה אמאי מטרחינן ב"ד תרי זימני ושמא יש לומר הואיל ושמעון מודה אין לדחות את דינו משום טענה בעלמא דקאמר שמעון עכ"ל. וכ"מ דעת היש"ש פ"ה דב"ק סי' ד' וז"ל עוד נראה בעיני לפרש הא דנזקקין לתובע תחילה. היינו דראובן תבע את שמעון מנה והוא הודה לו. רק שאומר שמעכבו בידו בעבור תביעה אחרת וזה התובע כופר נזקקין לזה התובע תחילה כלומר אותו שטען ודאי שהרי זה הודה לו. והנתבע בא בטענה שאינה ידועה שהיא אמת. ומש"ה מוציאין מן הנתבע ונותנים לתובע. וכן איתא להדיא בירושלמי פרק האומר את אודית ליה בדינר והוא לא אודי לך בקיתונא זיל שלים ליה דינר והבאתיו בפרק חז"ה. ואפשר עד"ז כיון רש"י ולא כמו שהביא אותו מאן דהוא במרדכי. שרש"י איירי בשניהם מודים זה לזה. אלא אדרבה הנתבע מודה להתובע ולא התובע לנתבע עכ"ל. הרי מפורש דעיקר טעמו דרש"ל כיון שזהו ברי לנו שמגיע לו על תביעתו. ותביעת הנתבע היא ספק אצלנו אין רשאי הנתבע לעכב ומוציאין ממנו. וזהו כשיטת רבינו שמחה שבשט"מ שמפרש דברי רש"י ג"כ כמ"ש רש"ל ואחרי שזה הודה כו' ושכנגדו אינו מודה כו'. ולא כמ"ש במרדכי פ"ק דב"מ סי' רכ"ה שמיירי אפי' בששניהם מודים זה לזה כו', וכ"כ שם היש"ש לעיל מיניה לדחות ראיות ריב"א מפרק המקבל ד"י וז"ל אבל הכא שיש לזה שטר חתום שחייב לו ואנחנו רוצים לבטל כחו בעבור שחבירו טוען שיש לו עדות שיעידו כדבריו אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ אף ביש לו מיגו דינא הכי. וא"מ דעת מהרש"ל אינה כרבינו שמחה אלא יש מיגו שהוא נאמן ויש מיגו שאינו נאמן וז"ל ומ"מ כתבתי בסי' ל"ה בפרק חז"ה דלא מוקי הך ירושלמי אלא שיש לו עדים שהלוה לו מנה והוא הודה שלא פרע אלא שמעכבו כו' כה"ג הוא דלא מהימן במיגו דפרעתי אבל אין לו עדים והודה לו מהימן לעכבו במיגו דפרעתי ע"ש. הרי כשיש לו מיגו גמור שאין לו עדים גם על ההלואה אז מהימן במיגו לטעון שחייב לו כן וכן מתביעה אחרת. אבל כשיש לו עדים שהלוה לו אע"פ שיש נו מיגו דפרעתי אין מהימן במיגו ומ"מ דעת הרב"י סי' ע"ה ס"ד ורמ"א בד"מ סי' ע"ב סקי"ד הוא דלא כמהרש"ל אלא כל שיש לו מיגו דפרעתי מהימן:

אך בנד"ז נלע"ד שנזקקין לתובע תחילה להוציא הפקדון ואח"כ ידונו על טענת הנתבע והוא מתלתא טעמי האחד כי עד כאן לא נחלקו אלא היכא דמיגו מהני אבל בענין שאין מהני המיגו ע"ד מ"ש בהגמ"ר השנויים פ"ק דב"מ סי' תמ"א דלא אמרינן מיגו אלא במקום שחושדין אותו שמשקר אבל הכא הוא סבר לומר אמת והכי אמר פב"ת דיבמות כו' א"כ ה"נ בנד"ז שאין הנתבע משיב שיש לו כנגד זה מנה ממש שהלוהו אלא שאומר שיש לו תביעה והמפקיד אומר שיש לו ע"ז טו"ת ארוכה. א"כ אף אם יש לו מיגו מה בכך הרי אפשר שהוא טועה דקסבר שמגיע לו ובאמת אין מגיע לו שהרי המפקיד טוען ברור שאין מגיע לו. וכיון שהנפקד הודה שאמת שיש בידו פקדון שהפקיד אצלו המפקיד זה מקרוב סך רב. רק שרוצה לעכבו עבור תביעה ישינה הנ"ל הדין נותן דנזקקין לתובע תחילה ומוציאין הפקדון כדברי כל הפוסקים הנ"ל דכל שתביעתו של זה ודאי ואמת לדברי שניהם. ותביעתו של השני מסופקת מוציאין התביעה שהיא ודאית ואח"כ ידונו על הספק. דגם להתוס' והרא"ש שהצריכו מיגו הדין כן דאין ספק מוציא מידי ודאי כדפי' טעמם מהרש"ל הובא לשונו לעיל אבל הכא שיש לזה שטר כו' אין ספק מוציא מידי ודאי. דאם ספק מוציא מידי ודאי משום שזה מוחזק ותופס א"כ גם בנדון שהסכימו התוס' ורא"ש לפירש"י ג"כ יש ספק נגד הודאי לפמ"ש התוס' והרא"ש ואנו יודעים כו' שהיה בשעת מעשה כו'. א"כ הוה ספק נגד הודאי ומה בכך שאין לו מיגו. עכ"פ כיון שיש ספק שהוא כדבריו. ראוי שלא יוציאו מהמוחזק. אעכצ"ל כיון דתביעת התובע היא הודאי לא מהני הספק נגד זה דוגמת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שמא פרעתיך א"כ ה"נ אף כשיש לו מיגו. והוא מודה. והטענה שלו שכנגד זה הוא ענין מסופק הו' לי' כאומר איני יודע אם פרעתיך ועוד כיון שרבינו שמחה ס"ל דאפי' יש להנתבע מיגו וגם טוען טענת ודאי עכ"ז כיון שהנתבע מודה להתובע והתובע אינו מודה להנתבע הדין שמוציאין מהנתבע תחילה וכ"מ פשטא דירושלמי וכ"כ בשט"מ דב"ק בשם הר"מ מסקרסטה כמש"ל. וכ"כ בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' נ"ז בהגהה שמהירושלמי שבהגמי"י פ"ח מהלכות טוען מוכח כפירש"י. א"כ אף שהפוסקים חולקים ע"ז וס"ל שכשיש מיגו להנתבע אין מוציאין ממנו. יש לתפוס דדוקא כשלפי דבריו מגיע ממנו בבירור. ושתביעתו שקולה כטענת התובע. משא"כ בנדון שכתבתי לא מהני המיגו דאין ספק מוציא מידי ודאי. וכולי האי אין לחלוק על הירושלמי ור"ש ודעמיה. ונראה דעד כאן לא הוצרכו התוס' לומר דמיירי דוקא בשטר כדי שלא יהיה להנתבע מיגו אלא כאשר תביעת הנתבע ברורה לדבריו כמו טענת התובע שהוא משיב תפשת משלי מנה וכה"ג. ע"כ הוא נאמן במיגו. אבל אם תביעת הנתבע אינה עד"ז אלא שאף לדבריו יש לספק אם מגיע לו המלה או לא א"כ אף אם יש לו מיגו כיון שעכ"פ תביעת התובע שהוא ראובן היא ברורה ותביעת שמעון היא בספק יודו התוס' דמוציאין הודאי תחילה:

הטעם השני דבנד"ד אין להנתבע שום מיגו כלל לכפור הפקדון או לומר שהחזיר הפקדון שהרי הרבה אנשים אשר כל אח' נאמן כבי תרי יודעין שהפקדון עדיין בידו אף שהם פסולים לעדות זה מ"מ אין זה מיגו כיון שיצטרך להכחיש עד אחד כשר נאמן כבי תרי והרבה קרובים כי אפי' מיגו במקום שבטענת המיגו יצטרך להכחיש עד אחד אף שלא יצטרך לישבע להכחישו י"א דלא אמרינן כמ"ש באו"ת בקיצור כללי מיגו סעי' פ"ג ואף להחולקים הכא דיש עוד הרבה יודעים כן נראה דלא אמרינן וכמו מיגו במקום קלא וע"ש סעיף ל"ה וכיון שאין לו מיגו לכאורה פשוט כיון שהתובע אינו מודה לו על תביעתו מוציאין ממנו לכ"ע:

הטעם הג'. שהפקדון ידוע לכל ולו ג"כ היטב שאינו כלל של המפקיד. כ"א של אחרים הוא. ועליהם אין לו שום תביעה כ"א תביעתו היא על המפקיד א"כ איך יוכל לעכב מעות הפקדון של אחרים בשביל תביעה שיש לו על המפקיד. ויש להביא ראיה לזה ממ"ש בש"ע סי' נ"ח סק"א בהגהה מי שהפקיד כו' אבל אם אומר כו' ולא יוכל לעכבן כו'. וכש"כ הכא להיפך כיון שהגיד לו שהפקדון אינו שלו כ"א של אחרים איך יוכל לתופסו עבור שיש לו תביעה על המפקיד דהתם יש לו תביעה על מי שהממון שלו ואעפ"כ כיון שהשליח המפקיד יהיה לו היזק מחמת זה אינו יכול לתפוס אע"ג דהוי רק כדינא דגרמי וכ"ש הכא שעל מי שהממון שלו אין לו תביעה כלל רק על המפקיד והמפקיד הודיעו שאין הממון שלו. דכ"ש שאינו יכול לתפוס:

ועפ"ז נראה ג"כ שלענין אם יהיה ספיקא דדינא באיזה פרט אינו חשוב מוחזק מחמת תפיסה זו לא מיבעיא בדבר שאינו נאמן מצד שאין לו מיגו כגון מה שהתובע מכחישו אלא אפי' למה שאין התובע מכחישו אם מ"מ הוא ספיקא דדינא אין לומר דמספיקא אין מוציאין מידו דז"א דמאחר שאין לו מיגו א"כ הדין נותן שלא יוכל לעכב הפקדון דנזקקין לתובע תחילה דאין ספק מוציא מידי ודאי. דזה נידון כאלו ודאי חייב לו וספק אם פרעו כנ"ל:

תשובת הגאון המחבר ז"ל

ע"ד החקירה של הרב הבורר. אם הנפקד כו'. הנה מ"ש מדברי רבינו שמחה שבשט"מ דב"ק (מ"ו ב') ע' מרדכי ס"פ המקבל בשם מהר"מ הביא דברי הר"ש אלו וכתב שאין נראה דבריו דהוי מילתא בלא טעמא. דהא מיגו דאורייתא וכן השיב לו ריצב"א ודחה כל ראיותיו כו' עכ"ל ומ"ש שכ"ה במרדכי פ"ק דב"מ סי' רכ"ה. הרי תברא בצדו דסיים שם (סי' רכ"ו) והלכה רווחת בישראל כל שבידו נאמן לטעון עד כדי דמיו ל"ש פקדון ל"ש הלואה ומי שמוחזק בדבר ידו על העליונה עכ"ל. ומ"ש שכ"כ עוד בהגמ"ר שם סי' תי"ט גם שם משמע שמסקנתו כרבינו ברוך החולק. ומה שרוצה להוסיף שגם בדעת הר"מ מסקרסטה והרב ר' ישעיה שבשט"מ שם משמע דס"ל ג"כ כהר"ש. תמיהני שבדברי הר"ר ישעיה מפורש כדפי' התוס' ורא"ש ושאר פוסקים לפירש"י דמיירי בשטר כו' ע"ש. ואי משום הקושיא והתירוץ שכתב אמאי דמטרחינן ב"ד תרי זימני. הרי כ"ז שייך גם לפי' התוס' ושאר פוסקים וכ"ה בהדיא גם בתוס' דסנהדרין (ל"ה.) ע"ש. וכן בחה"ר דב"ק שכ' ככל דברי התוס' ורא"ש בפירש"י הביא ג"כ בשם התוס' הקושיא והתירוץ הנ"ל. ואף גם מ"ש שמדברי הר"מ מסקרסטה משמע דאף מיגו לא מהני. א"י מנלן שלשונו ממש מעין פירש"י וכדרך שפירשו התוס' ושאר פוסקים דברי רש"י גם דבריו יתפרשו כן. ומ"ש מדברי רש"ל ביש"ש דב"ק שם סי' ד' במ"ש ועוד נראה בעיני כו'. הנה כבר כ' בעצמו שאין דעת רש"ל כרבינו שמחה. דמסיק שהירושלמי מיירי בעדים. ובאמת מאי דמשמע שם שגם לפ"ז רוצה לחלק בין מיגו למיגו. דבעדים על ההלואה לחוד אע"פ שיש לו מיגו דפרעתי לא מהני כו'. אינו מובן כלל לענ"ד ובהגמ"ר בשם הר"ב דמוקי הירושלמי בעדים היינו באופן דליכא מיגו דפרעתי (כגון בתוך הזמן וכה"ג ע' תומי' סי' כ"ד סק"ב). וכדמשמע מיש"ש את אודית ליה בע"כ כיון שיש עדים ואין כאן מיגו. עכ"ל. ודברי רש"ל אלו נלקחו ממ"ש פ' חז"ה ואהתם קסמיך וספרו על ב"ב אין תח"י וקשה לעמוד על כוונתו (ולכאורה היה נראה שיש איזה ט"ס ור"ל במסקנתו דבפ' חז"ה הביא הך דהר"ב. ושע"כ נדחה מה שהיה נראה בעיניו תחילה כו') ובסימני פסקי הלכות שבריש דבריו שם כתב בשטר כו' ע"ש. וכן לא ראיתי כעת שהובא דבריו אלה בשום פוסק. וגם לא ראיתי בשום פוסק שיחלק בין אין עדים כלל לבין יש עדים על ההלואה בענין שיכול לומר פרעתי (וגם עיקר הפי' צ"ע לפענ"ד וית' אי"ה) ומ"מ מ"ש הרב שי' וז"ל וכ"כ שם היש"ש לעיל מיניה לדחות ראיות ריב"א כו' עד א"כ אף ביש לו מיגו דינא הכי. לא אבין הא בהדיא קאמר שיש לזה שטר חתום כו'. וקאי אליבא דתוס' ורא"ש:

והנה לדינא אין נ"מ בכ"ז שכבר כ' בעצמו שהב"י סי' ע"ה ס"ד ורמ"א בד"מ סי' ע"ב כ' דכל שיש לו מיגו מהימן. וע"ש בב"י שהביא הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים דס"ל הכי וכן פסקו הטוש"ע סי' ע"ה ס"ז (יש לי בידך כנגדו כסות כו'. וכן בסי' ע"ב קל"ג ובכ"ד). וכן ברסי' כ"ד לענין נזקקין לתובע תחילה כ' רמ"א בענין שלא יוכל לומר פרעתי. והוא מוסכם גם בכל האחרונים. אלא שהרב הנ"ל הקדים לחזק קצת שיטת הר"ש כדי להוליד מזה מ"ש שבנד"ד יפטור את הבע"ד שכנגדו מדין מוחזק. אם יהיה ספיקא דדינא. והאמת שלע"ע (כמעט) לא עמדתי כלל על דבריו וכוונתו בכ"ז (וגם עירוב פרשיות שנה כאן שהתחיל בדין נזקקין לתובע תחילה שאינו אלא לענין קדימה ואיחור ולבסוף רוצה להחליט הדין עפ"ז לזכות את הבע"ד שנברר ממנו משום דאין ספק מוציא מידי ודאי כו'):

אמנם תחילה אומר שלפענ"ד נראה להיפוך. דבנד"ד לא שייך כ"ז. והכל מודים. (ואפי' היה הפקדון או המלוה בשטר). מכמה טעמים. א') מצד הפשרה כמ"ש בטענת הבע"ד שכנגדו. וגם שנעשה בין הבעלי דברים עצמם (בלי ב"ד). ע' סי' י"ב ובש"ך שם סקי"ב בשם מהרמ"ל. ב') שכאן הרי הבע"ד שכנגדו היה התובע תחילה הרבה. ואז לא היה כלל לבע"ד של הרב הבורר שום תביעה עדיין שלא הגיע הזמ"פ כו'. וגם עתה לא באו להתדיין כ"א ע תביעות הבע"ד שכנגדו. וכי הכזה יקרא תובע תחילה. ג') שכל ענין נזקקין לתובע תחילה (ע"ד פירש"י) לא נאמר אלא כשהנתבע מדחה ומבקש זמן יותר מל' יום להביא עדים כמ"ש רמ"א שם סי' כ"ד וכדפי' התוס' ורא"ש ושאר פוסקים. אבל כשאינו מבקש זמן כלל. לכ"ע הפוכי מטרת' ל"ל. ובין שיש לו מיגו ובין שאין לו מיגו יקוב הדין בב"א איך שיהיה. שהרי ריב"א נד לגמרי מפירש"י מכח הקושיא דהפוכי כו' כדאי' במרדכי דב"ק ות' מיימוני (סי' נ"ז). וכן כל הגאונים והפוסקים שנדו מפירש"י לפירושים שונים נראה דהכל הוא מכח קושיא זו. ע' חי' הר"ן דסנהדרין (ל"ה) שכ' והקשו עליו הפוכי כו' לפיכך פי' הרז"ה כו' (והיינו דכולם תפסו מפירש"י שר"ל דהא דנזקקין היינו שמחלקין הדין לשנים והוא רק מצד שיהוי זמן עיין וחקר הדין מצ"ע. ולכן הר"ן לא דיבר כלל אם בשטר א"ל. דלענין זה אין נ"מ כלל איך יהיה הדין. אלא דריב"א גם לפ"ז הוכיח דע"כ מיירי בשטר דאל"כ אנו מגרעין כח הנתבע עי"ז כו'. ומהיות שעל שיהוי זמן שמצד מתינות וחיקור דין מצ"ע באמת הקושיא חזקה הפוכי כו' ע"כ נדו מפירש"י. וז"ש הר"ן מוטב שיעיינו ב"ד בתחילה כו' וכן לשון ריב"א עד שנדע טענת שמעון ודינו להיכן נוטה כו'). והתוס' ושאר פוסקים שקיימו פירש"י. היינו דפשיטא להו שלא עלה ע"ד רש"י שיחולק הדין לשנים בחנם אלא דמיירי כשיש דיחוי ועיכוב זמן מצד הנתבע להביא עדים (וז"ש בפשיטות וסתימות דע"כ מיירי בשטר. ר"ל משום דאז שייך לומר שהנתבע מבקש זמן כו' משא"כ כשיש לו מיגו כו' לכן לא הוצרכו להוכחת ריב"א הנ"ל). וגם ע"ז הקשו בסנהדרין דלא מטרחינן ב"ד תרי זימני אלא שע"ז תירצו בקל דמשום דברים בעלמא דקאמר לוה לאישתמוטי כו'. והיינו כשמדחה הלוה ומבקש זמן יותר מל' יום כדמסקי שם ושם. אבל כשאין הנתבע מבקש זמן לעדים כלל. פשיטא דלכ"ע אין לחלק הדין לב' דהפוכי כו'. ומעתה נראה דגם רבינו שמחה לא חידש אלא דמתוקמי דברי רש"י אף בלא שטר והיינו משום דלדידיה א"א מיגו בכה"ג (וית' אי"ה) ממילא אין חילוק אם בשטר א"ל והכל היינו כשהנתבע מבקש זמן כו' ע"ד שפי' התוס' ושאר פוסקים (וזהו שלא הובא מזה כלום בסי' כ"ד כ"א בסי' ע"ה כו'). ד) כיון שכל עצמו של הרב הנ"ל לא בא אלא לבטל מבע"ד שכנגדו דין מוחזק אם יהיה ספיקא דדינא. ע"ז אומר שלפע"ד בכה"ג לא אמרי' כלל אין נזקקין כו'. שהרי ריב"א אסברא להא דא"א לאוקמי לפירש"י בלא שטר משום דא"כ אנו מגרעין כח הנתבע שיפסיד עי"ז המיגו כו' וא"כ ה"ה והוא הטעם בדאיכא ספיקא דדינא ויפסיד עי"ז דין מוחזק לא אמרי' דאין נזקקין כו'. ולא מצינו חולק בזה על ריב"א דבאמת כן מוכח בגמרא מהא דאי זילי נכסי' נזקקין לנתבע תחיל' וכ"ש אם יפסיד לגמרי עי"ז. והר"ש דמוקי לה בלא שטר היינו משום דלדידיה א"א מיגו כלל בכה"ג אף אם יזדקקו לנתבע תחיל' כו'. ותדע עוד דאם איתא. למה נדו הפוסקים מפירש"י מכח הקושיא דהפוכי כו' וגם התוס' למה הוצרכו לאוקמי בשהנתבע מבקש זמן (שזה בשטר דוקא ובגוונא רחיקא ע"ש שכ' היכי דמי כו' כגון כו' (זה דוחק גדול כמ"ש הרא"ש וכן התוס' בסנהדרין בעצמם). ה"ל לאקומי בדאיכא ספד"ד (שזה מצוי מאד אף בימי הגמרא) דאז יש נ"מ גדולה בהא דנזקקין כו' ואינו הפוכי מטרת' כו' א"ו משום דפשיטא דבכה"ג א"א דאין נזקקין כו' ולא גרע מזילי נכסי' כו' כנ"ל. ה) גם הא דפשיטא ליה להרב הנ"ל דלשיטתיה דאף בדאיכא ספד"ד אין נזקקין כו' יפסיד הנתבע עי"ז דין מוחזק. צ"ע ותלמוד. דהא כתב המרדכי ס"פ המקבל (סי' ת"ו ת"ז) בשם ר"ת (וש"פ) שהוכיח מגמרא שם דאפי' היכי דצריך להחזיר כגון דברים שנעשה בהם אוכל נפש (או מכח החרם) לא הפסיד המיגו שלו כו'. ומזה למד התה"ד הובא בש"ך סי' ע"ב סקע"ז דה"ה דלא אבד עי"ז תורת מוחזק כו'. וא"כ נראה דה"נ דכוותיה אף את"ל דמוציאין תחיל' (מכח גזה"כ יגש כו') לא אבד דין מוחזק. הן אמת שמדברי ריב"א מוכח דלא ס"ל הכי שהרי כתב דאי בלא שטר אם יוציאו ממנו יפסיד המיגו כו' אך נראה דאיהו ס"ל כאותן רבני צרפת שהשיב להם ר"ת (ועי' בספר הישר ד"ע ע"ב שהיו ג"כ גדולי') ומשמע דהוי פשיטא להו דהא בהא תליא ומפסיד המיגו ע"י תקנת העיקול כו' ע"ש. אבל לר"ת נראה דה"ה כאן (וא"י סברא לחלק בין הנושאים). והרי אנן קיי"ל כר"ת וסיעתו כדפ' רמ"א סי' ע"ב סי"ז. ומדברי התוס' ורא"ש ושאר פוסקים שכתבו ג"כ דלפירש"י ע"כ מיירי בשטר אין ראיה דיש לומר דלאו משו' דאל"כ יפסיד הנתבע קאתו עלה כדאסברא לה ריב"א. אלא להיפוך דכיון שאין נ"מ כלל והנתבע יזכה בדינו הפוכי מטרתא ל"ל כנ"ל (אות ג'). (ומובן דבנד"ד אין נ"מ דלריב"א כ"ש שאין מוציאין שלא יפסיד הנתבע בספד"ד כנ"ל (אות ד'). אלא שהנ"מ לדינא יהיה היכא שאין מיגו והנתבע מבקש זמן לעדים כו' ע"ד שכ' התוס' ושאר פוסקים ויש ספיקא דדינא גם זולת העדים. דלפ"ד ר"ת וסיעתו יש לומר דבכה"ג ג"כ מוציאין אלא שאינו מפסיד תורת מוחזק ולריב"א (וכן אם נאמר דלא שייך דברי ר"ת לכאן) בכה"ג לא נאמר כלל הך דאין נזקקין כו'. ולכאורה מסתימות דברי הפוסקי' בסי' כ"ד משמע דגם בכה"ג אין נזקקין כו' וא"כ היינו ע"כ כנ"ל עפ"י דעת ר"ת. ומ"מ אין הכרע דיש לומר שזה נכלל ממילא במש"ש הא דאי זילי נכסי' כו' וע"ש סוף הסי' דסיים רמ"א או שיש לנתבע היזק בזה כפי ראות עיני הדיינים. וא"כ כ"ש בכה"ג אי מפסיד עי"ז לגמרי. ואכמ"ל דבנד"ד עכ"פ לכ"ע א"מ כנ"ל). ו) עיקר היסוד של הרב הנ"ל מהא דרבינו שמחה. לפע"ד (בלא כל הנ"ל) לא שייך לכאן דאיהו מיירי בטוען בחפץ כנגד מעות (כנזכר בפירש"י). וזה שכ' א"א מיגו כה"ג להוציא תפיסתו של חבירו במיגו שהיה כופר באותו ממון אחר כו'. ר"ל כיון שהתביע' שטוען עם המיגו שהיה יכול לטעון אינם דבר א'. א"א מיגו מדבר לדבר אחר. ודבר זה מבואר להדיא בהגמ"ר דב"מ (שחיברם הרב הנ"ל) ובת' מהר"מ ב"ב סי' תשמ"ו בשם ראבי"ה ויש עוד פוסקים דס"ל הכי כנזכר בש"ך סי' ק"נ סק"ג. וע"ש דמשמע דגם המרדכי דשם בשם יש פוסקים הכל בכלל דעות אלו ויסוד כולם מדברי הירוש' דקדושין (ודפ"ו דשבועות ה"ח שבהגמ"ר). והיינו ע"כ דמפרשים טעמא דהירוש' ג"כ עד"ז ר"ל כיון שהקיתונא והדינר הם ב' מינים. (והסבר הסברא

$ הגהה *) [ובמקום אחר מצאתי שביאר הסברא. שכיון שתפיסתו של חבירו הוא מין אחר שלא ממין ממון שחבירו תובעו. א"כ אף כשנאמינו לזה להוציא תפיסתו של חבירו במיגו שהיה כופר הממון האחר יהיה זה חייב לסלק לו הממון וזה החפץ ולא שינוכה זה בעד זה. א"כ הרי זה כמיגו להוציא כו'. ובאמת גם לדידן מצינו חילוקים בין חפץ נגד ממון לבין שהכל מעות. עי' רמ"א סי' ע"ב סי"ז במ"ש ודוקא שתפס חפץ אבל תפס מעות נשבע היסת כו'. ופי' סמ"ע דדוקא חפץ שעומד להחזיר בעינו לבעליו מחשב המלוה כאלו בא להוציא כו' מש"ה צריך שבועה חמורה. משא"כ מעות דלפי דבריו דמלוה יעמדו בידו בחובו כו' (משמע קצת משום דחפץ זה ברשותו דבעלים קאי ומש"ה חשיב מוציא. ולשון הרא"ש פ' כל הנשבעי' סי' ד' שבש"ך שם סקס"ט כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין אלא בעי לאפוקי ממונא כו' משמע שמשום שבא להוציא ממון מהלוה מש"ה חשיב נשבע ונוטל וצריך נק"ח כו'). ועוד יש חילוק שבממון כנגד ממון יכול לישבע סתם שאין לו בידו כלום כמ"ש רמ"א שם בשם י"א ומשא"כ בחפץ כנגד ממון (או איפכא) א"י לישבע סתם. דמאן שם לי' כו'. אלא צ"ל מילתא בצורת' כו' כמ"ש בנמ"י ריש ב"מ גבי מלוה ישנה בשם רה"ג ודברי רה"ג הובא בבעה"ת שמ"ט ח"ד אות ו' והובא ב"י סי' ע"ה ס"ד ועי' ריב"ש סי' שצ"ז באריכות ותשב"ץ ח"ב ססי' ב'. וא"כ נראה דזהו ג"כ הסברא של רבינו שמחה וסיעתו דס"ל דמשה"נ א"א מיגו בכה"ג (דהוי כמיגו להוציא כו' דב' טענות חלוקות הם ודוקא בחפץ) אבל מעות ומעות הכל דבר $ בזה יש לומר בכמה אופנים לפה"נ ואכמ"ל)*). וממילא ראוי לומר דגם כוונת רבינו שמחה שיסודו ג"כ על פי הירוש' הוא ג"כ עד"ז. שהרי גם בזה לא קיי"ל כוותם כמבואר בסי' ע"ה ובכ"ד כנ"ל וכמ"ש הש"ך שם בסי' ק"ן. והבו דלא להוסיף עוד דעות וסברות חדשות שלא מצינו כלל בשום פוסק. וא"כ בנד"ד שגם תביעת הבע"ד שכנגדו הוא מעות. (דאפשר לנכות זה כנגד זה) לא שייך כ"ז. דגם ר"ש מודה. וכמ"ש הגמ"ר שם לתרץ הא דבתוספתא תניא יש לי בידך כנגד במנה כסות כו' דה"פ שמכרתי לך הכסות במנה. דהרי זה מעות כנגד מעות וה"נ דכוותיה ומ"ש במרדכי רסי' רכ"ה שאני תופס עבור מנה שאתה חייב לי עבור חפץ כו' צ"ל דר"ל עבור חפץ ששוה מנה אבל לא שמכר לו כו' דא"כ איך יפרנס התוספתא (ובפסקי מהרא"י סי' פ"ד משמ' דהמרדכי מיירי להיפוך שתופס חפץ נגד מלוה והכל א') וא"כ ה"נ הרי זה מעות כנגד מעות. והגם שבע"ד שלו קורא לתביעתו פקדון ובתומי' סי' ע"ב סקל"א כתב דמעות פקדון דומה לחפץ הא מסיק דזהו דוקא בצרורים וגם ע"ז חולקים בס' קצה"ח ונת"מ ושע"מ ע"ש. אבל מותרים לכ"ע דינם כהלוא' וכ"ש בנד"ד שבע"ד שלו כתב שעשה לבע"ד שכנגדו בטובה והרי זה הלואה ממש. ז) בענין ספיקא דדינא. הרי יש לבוא ע"ז מדיני תפיס' ודיני קים לי שמלא בפוסקים. וידוע שגם בספק בעיא דלא איפשט' ואפי' בתיקו וכן בספק בלשון השטר ובתרי ותרי וכה"ג יש הרבה פוסקים דאי תפס לא מפקינן מיני'. עי' בס' ת"כ להש"ך ושארי מחברים בדינים אלו (ובתשב"ץ ח"ב סי' רע"ב האריך ג"כ בזה). וכ"ש בספק פלוגתא דרבוות' שמונה הש"ך בת"כ סי' ק"ז יותר מארבעי' פוסקי' דס"ל הכי והיינו אפי' לתפוס ולתקוף בע"כ להש"ך ע"ש מסי' הנ"ל ואילך ואפי' בפני עדים כמש"ש סי' ק"ל:

$ א' וחושבנא בעלמא הוא כמ"ש רה"ג דמש"ה יכול לישבע סתם כו' למה לא נא' מיגו בזה.

ע"כ הגהה:

$

והנה לפי כל הנ"ל מובן שאין מקום כלל לדברי הרב הנ"ל אך מהיות מכירו הייתי לשעבר את מעלת הרב הנ"ל ורב כחו וחיליה לאוריי' וגודל ערכו ושאין להרחיק דבריו כ"כ. התבוננתי וראיתי שיש צד מקום לקיים דבריו לפ"ד ר"ש וסיעתו עכ"פ. והוא דבאמת מה שהיה נראה לפענ"ד לכאורה שר"ש וסיעתו לא חידשו כלום לענין הך דנזקקין כו' כ"א ממילא לשיטתם דא"א מיגו מדבר לדבר אין צריך לאוקמי לפירש"י דאיירי בשטר דוקא. דהכל שוה. אבל מה שלהתוספות ושאר פוסקים צריך עוד לאוקמי כשהנתבע מדחה ומבקש זמן כו'. גם לדידיה כן הוא כדלעיל (אות ג'). עתה ראיתי שבאמת יש בו מן הדוחק קצת. חדא כיון שהתוספות נתקשו בזה ה"ד כו' והוצרכו למצוא גוונא רחיקא כגון כו' שהעידו בעצמם שהוא דוחק. קשה לייחס זה להר"ש וסיעתו ששתקו ולא דיברו מזה כלל ועוד דלפי הנ"ל הראיה שהביאו מהירושלמי אינו כ"א על גוף הדין דמיגו. ולא שייך כלל להך דנזקקין כו'. והרי הר"ש סיים דמהירושלמי משמע כפירש"י. וכ"ה בהגהה שבת' מיימוני בשם הר"ב. וכן במרדכי ובהגמ"ר הנ"ל אחר שהאריכו בגופא דדינא שא"א מיגו בכה"ג סיימו וכן פירש"י גבי נזקקין כו' ולפי הנ"ל מה שייכי זה לזה. ונראה שזהו שהביאו להרב הנ"ל לפרש דלהר"ש וסיעתו הך דנזקקין לאו לענין קדימה ואיחור איתמר ע"ד פי' התוס' ושאר פוסקי' לפירש"י אלא דין גמור קמ"ל דנזקקין להתובע תחיל' לזכותו לגמרי בדינו נגד התביע' שיש להנתבע עליו שהוא אינו מודה לו. והיינו כדמשמע בירוש' דא' את אודית כו' זיל הב לי' דמשמע שפסק לו הדין לגמרי. וס"ל להרב הנ"ל דה"ט ישל דבר דכיון שתביעת התובע היא הודאי שזה הודה לו ותביעת הנתבע ספק. אין ספק מוציא מידי ודאי. ומצא לו סמך ע"ז מדברי רש"ל במ"ש ועוד נראה בעיני כו'. והוליד מזה הרב הנ"ל דכיון דחזינן דלהר"ש וסיעתו מהני ה"ט דאין ספק מוציא כו' אף שהנתבע בא ג"כ בטענת ודאי (רק שזה כופר) ואף היכא שיש מיגו. אף דלא קיי"ל כוותייהו בהא. מ"מ כשהנתבע בא בטענת ספק כגון בספד"ד) יש לפסוק כן דגם התוס' ושאר פוסקים יש לומר דיודו בזה (וכמו א"י אם פרעתיך כו'). וכ"ש כשאין להנתבע מיגו כו'. זהו הנראה לי בכוונת הרב הנ"ל. אמנם על $

הגהה מצאתי עוד מה שכתב המחבר ז"ל. לקיים פי' הרב הנ"ל בהא דנזקקין כו'. אבל רק בגוונא שאין נ"מ לדינא. ולא שיהיה שייך כלל לנד"ד. ואפשר שלזה השמיטו המחבר בתשובתו וז"ל שם. התבוננתי. שמה שלכאור' היה נראה לי שר"ש וסיעתו לא חידשו כלום בהא דנזקקין כו' כ"א בדיני מיגו (וכדמשמ' מדלא הובא כלום בסי' כ"ד כ"א בסי' ע"ב וע"ה). יש מקום לומר שעיקר חידושו הוא לענין נזקקין כו' או שעכ"פ בשניה' חידוש (ואולי הא בהא תליא). ובתחיל' אומר שגם ריב"א שבת' מיימינו במ"ש לפירש"י עם היות שלכאור' הוא ענין א' עם פי' התוס' ורא"ש לפירש"י. יותר נראה שז"א (כי יש ביניהם כמה שינויים ודקדוקים כמו שריב"א הסביר הטעם דע"כ מיירי בשטר כו' והתוס' ושאר פוסקים. החליטו בסתימות ופשיטות. וריב"א נד מפירש"י מכח קושי' דהפוכי כו' והתוס' (בפ' הפרה לא הקשו כלל ובסנהדרין) תירצו. והעיקר שהתוס' הקשו היכי דמי כו' והוצרכו להעמידו בגוונא רחיקא ודחיקא. וריב"א לא דיבר בזה (כ"א אח"כ הוסיף כו' דמשמע כעין פי' בפ"ע ועי' ת' מהר"מ שאין שם דבריו אלה) גם דברי התוס' מצ"ע שהקשה ה"ד אי יש לשמעון עדים מוכנים תוך ל"י כו' ואם כו' או שיביא עדים אחר ל"י כו' לכאורה עדים מאן דכר שמי' והיה להם לפרש ג"כ מאי ק' אם אין לו עדים כלל כו'). לכן נרא' דריב"א הי' תופס דלפירש"י הא דנזקקין תחיל' לתובע ואח"כ כו' היינו השייך לדיינים לענין עיון וחקירה בטענות ונטיית הדין שודאי צריך זמן ומתינות (כדתנן הוו מתוני' כו'). ע"ז אמר שתחילה נזקקין בכ"ז במה שראובן הראשון תובע משמעון וגומר דינו בזה כדאיתא רס"י ומוציאין כו' ואח"כ נזקקין בעיון כו' במה ששמעון תובע כו' והנה לפ"ז לכאור' אין חילוק לענין זה אם תביעת ראובן הוא בשטר א"ל. דהיינו אם יזכה זה או זה אין נ"מ כלל שאח"כ ידעו ויפסקו כדין ואין נ"מ כלל כ"א בקדימה ואיחור (מעין שצריך תחיל' להקדים דין שבא לפניו תחיל' כדאי' רסי' ט"ו). לכן הוצרך להטעים שע"כ בשטר דאל"כ יש חילוק בדין ויפסיד כו' ולכן ג"כ לא ק"ל קושית התוס' ה"ד כו'. דלדידיה יש לומר שאין שמעון טוען כלל שיביא עדים כו' ואינו מדחה כלל. אלא דנ"מ לענין קדימת עיון ומתינות הדין גופא שמצד הדיינים עצמם. אלא שמ"מ לא נחה דעתו בפי' זה מכח הקושי' הפוכי כו' ולכן נד לגמרי מפירש"י. וזהו הלשון שכ' בקושייתו דאף בשטר אין מוציאין עד שנדע טענות שמעון ודינו להיכן נוטה דהפוכי כו'. וכן לשון הר"ן בסנהדרין והקשה הפוכי כו' מוטב שיעיינו ב"ד בתחיל' כו' משמע כנ"ל. ולכן לא דיבר כלל אודות אם בשטר כו' שאין נ"מ בזה כיון שתפס שנ"מ רק לענין קדימת העיון כו' וע"ז הקשה הפוכי כו' והתוס' הוי פשיטא להו דגם רש"י אינו ר"ל רק לענין קדימה ואיחור עיון הדין. דבזה ודאי קשה הפוכי כו' כיון שתלוי בדיינים עצמם וא"צ כלל לבוא מכח ההיא דפ' המקבל דק"י. ולא דמי כלל לההיא דצריך להקדים דין שבא לפניו תחיל' דכאן הרי אפשר שיצטרך לחזור מזה לזה והפוכי כו'). א"ו הנ"מ בקדימ' כשהנתבע מבקש זמן לעדים כו'. ולכן החליטו בסתימות ופשיטות דע"כ מיירי בשטר דאל"כ הרי מסתמא ישתנה הדין אע"כ בשטר. ור"ל דבזה משכחת לה דיחוי כשהנתבע מבקש זמן לעדים. ולכן הקשה היכי דמי כו' אם כו' עדים כו' (דכשהוחלט דע"כ בעדים בזה הוחלט דמיירי שטוען עדים כו' אלא דקשה היכי דמי כו'). וקושי' הפוכי כו' אינו קשה כ"כ וכמו שתירצו על זה בסנהדרין (ולפ"ז יש לומר התוס' ג"כ ס"ל דבלא שטר אם יוציאו תחיל' יפסיד המיגו אלא דלא הוצרכו לפרש כן דגם בלא"ה א"א כ"א כשיש נ"מ בדיחוי זמן שמצד הנתבע וזה לא משכחת כ"א בשטר שצריך עדים כו' ומ"מ אפשר ג"כ שהתוס' ס"ל כסברת ר"ת דלעיל וא"ש טפי דלאו מכח ראיית ריב"א אתי עלה אלא כנ"ל). ועכ"פ כיון דלפי הנ"ל ריב"א לא אסיק אדעתיה לפרש לפי' רש"י לענין הדיחוי דנתבע לעדי' כו' אלא לענין קדימה ואיחור שמצד הדיינים. וע"ז הוכיח שע"כ בשטר דאל"כ יפסיד כו'. אפשר שע"ז כתב בשט"מ שר"ש תפס פירש"י גם בלא שטר דאחרי שהודה כו' א"א מיגו כה"ג כו' ר"ל שבזה $ האמת אף אם אודה שלהר"ש וסיעתו אין פי' הא דנזקקין ע"ד פי' התוס' ושאר פוסקים (מצד הדחוקי' הנ"ל). אבל שיהיה הכוונה ע"ד פס"ד גמור ומטעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי לא נלפע"ד כלל חדא דא"כ מאי לשון נזקקין לתובע תחיל' דקא' ואע"פ שבאמת כ' רש"ל דהאי תחי' לאו דוקא כו' אלא כלומ' אותו שתביעתו ודאי כו'. זהו דוחק גדול. ובפרט הר"ש שעיקרו קאי אפירש"י והרי רש"י כתב נזקקין לטענת ראובן ומוציאין כו' ואח"כ נזקקין לטענת שמעון לדון כו' הרי דלאו להחליט ולהכריע הדין לזכות ראובן קאמר כ"א לענין קדימה בלבד. ועוד דבגמרא אמרו ג"כ דפעמים שנזקקין לנתבע תחילה ע"כ דלשון תחיל' דוקא הוא כפשוטו. ועוד דאם איתא דמה"ט דאין ספק כו' יש לזכות ראובן לגמרי קשה בתרתי. חדא דא"כ קרא (יגש כו') למה לי ועוד זילי נכסי דשמעון מאי מהני כו'. ועוד דכבר נתבאר דאין לנו לייחס להר"ש סברא חדשה שלא נמצא בפוסקים וגם רש"ל הרי מסיק בעדים כו' וכבר נתבאר שגם זה צ"ע (ואולי ט"ס) ובסימני הפסק כ' בשטר (וכ"ש שלא הבנתי איך זיוג לפ"ז הר"ש עם הגמ"ר כו') ובודאי יותר נכון נייחס להר"ש הסברא שנמצא עכ"פ בכמה פוסקים וכנ"ל שגם בזה לא קיי"ל כו' כנ"ל והבו דלא להוסיף כו'. ועוד דבמרדכי פ' המקבל בשם מהר"מ שהביא דברי הר"ש כ' בזה"ל דלא אמרי' מיגו להוציא תביעתו ולהחזיק תפיסתו אם לא שבא לידו בתורת משכון עכ"ל ומלבד שמלשון זה משמע יותר ע"ד מ"ש הגמ"ר (שהרי לא נזכר מענין ודאי וספק) ומשא"כ לפי הנ"ל עפ"י הגמ"ר יש לומר דבמשכון הטענה והמיגו חשיבא כדבר אחד דהמשכון משועבד להממון. ושוב ראיתי שגם בהג"א דסנהדרין פ"ד הובא דברי הר"ש באריכות וכ' ג"כ כיון שאין טוענו שבא לידו בתורת משכון כו' אשר מזה מוכח כנ"ל. גם גוף הסברא דמכח אין ספק מוציא מידי ודאי יהיה מספיק להוציא מהמוחזק. לא נראה כלל דא"כ בטוען פרעתי דנאמן לכ"ע. נמי נימא הרי ההלואה ודאי שהלוה מודה. והפרעון ספק שהמלוה כופר ואין ספק מוציא מודאי. אע"כ דזה לא מהני נגד מוחזק. (אפי' לר"י ור"ה כתובות (י"ב ב') דס"ל ברי ושמא ברי עדיף אף נגד חזקת ממון כו'. כש"כ לפ"מ דקיי"ל כרב נחמן כו'). וא"כ ה"ה כשיש מיגו דפרעתי (דמיגו דאוריי' כו'. ובאמת צ"ע למה צריכי' בזה מיגו דפרעתי. דלכאורה טענה זו דיש ני בידך כנגדו הרי זה כמו פרעתי. לא מיבעי במעות כנגד מעות דבכה"ג הרי יכול לישבע סתם אין לך בידי כמ"ש רמ"א סי' ע"ב סי"ז. אלא אפי' בחפץ נגד מעות משמע בתוספתא שבסי' ע"ה ס"ז דקתני אין לך בידי או יש לי בידך כנגדו כסות כו'. דהכל שוה וטענה טובה מצ"ע בלי מיגו כו'. ואולי לשון מיגו בזה שבפוסקים לאו $ חולק על ריב"א דהיינו הך דינא דנזקקין כו' דקמ"ל דא"א מיגו בכה"ג. וממילא כך הדין דמוציאין כו' עכ"ל שמצאתי. ומובן שבזה מצא מקום קצת רק להא דנזקקין כשאין נ"מ לדינא אבל אין מקום כלל בזה לנד"ד כמובן. ע"כ הגהה:

$ דוקא אלא כלומר כשם שנאמן לומר פרעתי כך כו' דהכל שוה. ועי' מעין זה בקצה"ח ססי' קמ"ו וסי' פ' סק"ג). ושוב ראיתי בס' ג"ת שער ז' ח"א אות ג' שעמד בזה והראה לשער מ"ט ושם לא מצאתי מזה):

לכן נלפע"ד דעיקר טעמא דהר"ש אינו אלא משום דא"א מיגו מדבר לדבר ושזהו עיקר דין הירושלמי וכד' הגמ"ר ושאר פוסקים שבש"ך סי' ק"ן כדלעיל. (וממילא כשהכל ממון לא שייך זה כלל כנ"ל. וגם ממילא לפ"מ דלא קי"ל הכי אין ללמוד מזה כלום לדינא כו'). ובהך דנזקקין אם לא נרצה לומר שמפרש ג"כ ע"ד פי' התוס' ושאר פוסקים מצד הדחוקים הנ"ל (דא"כ הוי ליה לדבר בזה וגם מה שייכות הירושלמי לזה). וכבר עלה ע"ד כמה פי' אלא שאין להאריך *) כי יותר נראה לומר שהר"ש וסיעתו מפרשים לה לענין קדימה ואיחור שמצד עיון ומתינות הדין וכדלעיל שכן נראה שתפסו מפירש"י ריב"א ושאר פוסקים שבחי' הר"ן דסנהדרין. ועתה ראיתי סמך לזה מהא דאי' ביבמות (ד' ק' א') מריש כי הוו אתו גברא ואיתתא לדינא שרינא תיגר' דגברא ברישא כו' ופירש"י הייתי נזקק לאיש תחיל כו' ואח"כ כו' וכ' עוד שם בד"ה גברא ואיתתא זה תובע בעל דינו וזו כו' ואין הדין בין שניהם. וכתב ע"ז ריטב"א פי' דאלו היה להם דין זה עם זה נזקקין לתובע תחילה כו' ע"ש. דמזה משמע דהכל הוא רק לענין קדימת עיון וגמר הדין (מעין כבוד כו'). כעין התם בגברא ואיתתא. ולפ"ז לק"מ קושית התוס' ה"ד כו' דאף אם הנתבע לא טעין כלל דיש לו עדים ואינו מדחה כלל מצדו. מ"מ מה שמצד הדיינים כל דין צריך שיהוי זמן ומתינות. ילפי' מקרא דבעל דברים יגש. להקדים דין התובע בתביעתו על דין התביעה שמשיב הנתבע כנגדו כו' ובאופן כשאין שום נ"מ לדינא ע"י הקדמה זו. ולכן כשזילי נכסי' כו'. ומזה הוכיח הריב"א דע"כ מיירי בשטר דאל"כ יפסיד עי"ז המיגו כו'. וע"ז כ' הר"ש דאף בלא שטר אינו מפסיד כלום דא"א מיגו בכה"ג כו'. ולענין הקושיא הפוכי מטרת' ל"ל אפשר דאינו חושש לזה כיון דמקרא ילפי' זה כו'. גם יש לומר שיש לזה שייכות עם עיקר שיטה זו דא"א מיגו מדבר לדבר. דטעם הכל הוא דכיון שתביעתם זע"ז הם בב' דברים מחולקים שאין להם שייכות $ הגהה *) מצאתי במק"א שביאר מעט בזה. וז"ל. אפ"ל דלדידיה אין צריך למה שנדחקו התוס' אלא דהא דנזקקין דין גמור קמ"ל דהיינו הך דא"א מיגו בב' דברים (וממילא היינו הך דהירושלמי). ויש להעמיס בלשון נזקקין לתובע תחילה דהרי זה כעין נתינת טעם והסבר. דכיון דשניהם תובעים זה תובע חפץ זה וזה מודה אלא שתובע חפץ אחר (או ממון) אין מחברים התביעות דרך ניכוי זה עם זה. שנא' דלפ"ד שמעון הרי זה כאין לך בידי כלום כו' ויהיה אידך הממע"ה. אלא דנין כל תביעה בפ"ע וממילא בתביעת ראובן הרי הודה שמעון. ובתביעת שמעון הרי ראובן הנתבע ושמעון הוא הממע"ה. אך לפ"ז לא שייך זה לדין המיגו ודברי הגמ"ר הנ"ל ויש לומר ג"כ דאם יחברו התביעות הרי זה הכל כדבר א' אז שייך לומר מיגו דהרי זה כבאותו דבר. אבל לפי שמחלקים ודנין כ"א בפ"ע לכן המיגו הרי זה מדבר לדבר כו' ויש להסביר עוד דהוי כמיגו להוציא כו' אי משום דהדבר שהודה שמעון הוא עומד בחזקת ראובן וע"י המיגו בא להוציאו מרשות ראובן אליו (וזה שייך אפי' במעות צרורים כו'). או משום שהוא בא להוציא מראובן מה שהוא תובע ממנו כנגד תביעתו כו' (ולפ"ז כשתביעת שניהם הוא מעות אפי' צרורים לא שייך זה דאין צריך להוציא אלא יעמוד בשלו כו' כדלעיל). וכ"ז אינו שוה דאי מצד שמחלקים התביעו' כ"א בפ"ע מאי נ"מ דאי לתובע תחילה ופעמים לנתבע תחילה. אף כשידונו לתביעת הנתבע תחילה הרי בתביעה זו כשהיא בפ"ע הוי הוא הממע"ה כו'. וכמ"כ אם נאמר בזה מיגו הרי זה מדבר לדבר כו'. גם הקושיא קרא למה לי כו' ומאי מהני זילי נכסי' כו'. ע"כ מצאתי. $ זה לזה חשבי' ליה כב' דינים מחולקים ולכן א"א מיגו מזע"ז. ומשה"נ אין דנים אותם בב"א כו' והשייכות של הירוש' לפירש"י לשיטה זו (מלבד שיש לומר דמשום דמסתימו' דברי רש"י משמע דגם בלא שטר איירי וע"כ ס"ל דא"א מיגו בכה"ג וזה מוכח מהירושלמי). יש לומר דודאי הגם שבירושלמי סתמא אמרי' זיל הב ליה דינר אינו ר"ל דזהו גמר דין לגמרי שהרי לכה"פ יש לזה שבועה על שכנגדו בדבר הקיתונא. דאף אם לא היה בידו הדינר הרי תקינו רבנן שבועת היסת גם על הכופר בכל וטוען להד"מ (כדאי' רסי' פ"ז). א"ו ר"ל זיל הב ליה ואח"כ תדין עמו על הקיתונא (וכדאי' בירוש' דשבועות שבהגמ"ר הב ליה כו' וזיל דון עמיה). וא"כ הרי זה כפירש"י בהך דנזקקין. ושמעי' מירושלמי זו שאין חוששים לקושית הפוכי מטרתה ל"ל אשר מש"ה נדו הריב"א ושאר פוסקים מפירש"י ונמצא דתרתי ש"מ. א' לענין דין המיגו שא"א בכה"ג כו'. והב' שבכה"ג מחלקין הדין לשנים שתחילה נזקקין לפסוק ולגמור הדין דתובע ואח"כ כו'. וע"ז כ' הפוסקים הנ"ל שמירושלמי משמע כפירש"י (היינו על דין הב' הנ"ל או על שניהם לפ"מ דמשמע מפירש"י דאיירי גם בלי שטר כו' כנ"ל). והא"ש הא דבהגהה שבת' מיימוני כ"כ בשם הר"ב דמירושלמי משמע כפירש"י. והרי הר"ב מוקי הירושלמי בעדים ולא ס"ל כהר"ש וראבי"ה כדאי' בהגמ"ר. ולפי הנ"ל יש לומר דהוא לא כ"כ אלא לענין הדין הב' הנ"ל דנזקקין כו' היינו דמחלקינן הדין לשנים. כלפי מש"ש בת' מיימוני שריב"א נד מפירש"י לגמרי מכח הקושיא הפוכי כו' ע"כ כ' בהגהה דמירושלמי משמע כפירש"י בהא כו':

ועוי"ל (וזה נראה עיקר) דבמה שמחלקין הדין לב' יש ג"כ נ"מ לדינא. והוא דאם היינו חושבים בכה"ג הכל לטו"ת אחת ופוסקים הדין בב"א. היה ראוי דאף שזוכה התובע לפי שא"א מיגו בכה"ג (או כגון בשטר). מ"מ היה צריך התובע לישבע שבועת היסת תחילה ואח"כ יטול. ומשא"כ כשחושבים זה לב' תביעות ודינים מחולקין נוטל התובע תחיל' ואח"כ ישבע על תביעת הנתבע. וזהו פי' נזקקין כו' ולפ"ז א"ש טפי הראיה לזה מהירושלמי שהרי א' זיל הב ליה ולא הזכיר שישבע תחילה (עם שודאי יש עליו שבועת היסת כנ"ל ופי' זה לקחתי מדברי הש"ג דפ' הפרה. ע"ש דאע"פ שמוקי לה בשטר דלא ס"ל כפוסקים הנ"ל דא"א מיגו בכה"ג. מ"מ לענין הפי' דנזקקין נלפע"ד שמפרש ע"ד הנ"ל. דלענין זה ס"ל דחשבי' להו כב' תביעות מחולקים וע"כ נזקקין תחילה לדון ולגמור דינו של התובע. ואח"כ לדון על תביעת הנתבע (שדינו להשביע היסת להתובע) ומש"ה סיים שם דאם תביעת הנתבע הוא ג"כ מעות דהכל תביעה אחת (הגם שיש שטר ואין לו מיגו) לא יפרע זה בשטרו עד שישבע תחילה ע"ש ולפ"ז דברי ההגהה שבמיימוני בשם הר"ב הוא ממש כהש"ג דר"ב מוקי ג"כ בעדים כו' וע"ז כ' לענין זה חשבי' כב' תביעות מחולקות כו'. ומזה למדתי דכ"ש שיתכן לפרש עד"ז להפוסקים הנ"ל ובלי שטר. דמאחר דס"ל דא"א מיגו בכה"ג והיינו משום דחשבי' כב' טו"ת ודינים מחולקים. יתכן יותר דמה"ט נזקקין תחילה להתובע ונוטל את שלו. ואח"כ לדון על תביעת הנתבע ר"ל דהיינו שישבע התובע כו' ודבר זה ילפי' מקרא דיגש כו' (והא דאי זילי נכסי' כו' יש לומר דאז פוסקים שישבע התובע תחילה ואולי לא ישבע כו'). ועפ"ז יש לומר עוד דאף לפוסקים אלו אין מחלקי' כלל עיון הדין לשנים. אלא פוסקים הכל בב"א דנוטל ונשבע. אלא דלענין קיום הפסק אמרי' דנזקקין כו' ר"ל דיטול תחילה כתביעתו ואח"כ ישבע לתביעת הנתבע (וע' ש"ך סי' ע"ב סקפ"ב) ולפ"ז הקושיא הפוכי כו' לא שייך כלל:

וכל זה שיש לומר בפי' דברי הר"ש וסיעתו. אבל לדינא ודאי מלבד דלא קיי"ל כוותייהו בעיקר דין המיגו גם בפי' הא דנזקקין ודאי קיי"ל כפי' התוס' ורא"ש ושאר פוסקים לפירש"י דזהו רק לענין שלא לדחות קיום דין התובע (כשהוא בשטר) מחמת שמבקש הנתבע להביא עדים אחר ל' יום כדפסק רמ"א סי' כ"ד אבל בלא זה ודאי אין מחלקין הדין לשנים וכקושיית ריב"א ושאר פוסקים שנדו מה"ט מפירש"י לגמרי לפ"מ שתפסו מפירש"י שר"ל דמחלקין כו'. והתוס' וסיעתם מודו לזה רק שמקיימים פירש"י ע"ד אחר הנ"ל. וכ"ש במעות כנגד מעות כנד"ד דגם הר"ש וסיעתו מודים כנ"ל. וכ"ש מה שעלה ע"ד הרב הנ"ל להפסיד עי"ז דין מוחזק מבע"ד שכנגדו דלא יתכן כלל ולית דין ולית דיין כו' מכמה טעמים דלעיל. ובאמת פליאה נשגבה בעיני על הרב הנ"ל איך עלה ע"ד כזאת. הבוא נבוא לעקור כל דיני תפיסה ודיני קים ליה המלא בפוסקים ומעשים בכ"י. והרי בכולם נוכל לומר הרי התביעה היא מסופקת. והתפיסה שתפס ודאי של שכנגדו שהוא ג"כ מודה יצוו הב"ד להחזיר התפיסה שאין ספק מוציא מידי ודאי ושוב לא יהיה מוחזק כו'. והרי חילו של הרב הנ"ל עיקרו מדברי היש"ש והרי גם הוא כ' פ' כיצד הרגל סוף סי' ה' וז"ל כגון ראובן שהיה חייב מעות לשמעון שאז מועיל תפיסה לעכב המעות בידו מחמת ספד"ד ממקום אחר ולא אמרי' מתחילה אתה מוכרח לשלם החוב כו' ויכול לומר אותו ממון שיש לי אצלך ממק"א בספד"ד תקח מחמת חובך עכ"ל. הרי דא"א תחילה נוציא את הודאי כו'. אלא שלענין תפיסה בחטיפה ס"ל שם שהרי זה כגזלן ותחילה נזקקין להחזיר הגזילה כו' וה"ה בשאלה (או פקדון) ס"ל דהוי ג"כ כעין גזילה כו' (ומשא"כ בנד"ד דהוי כהלואה דניתנו להוציאם כדלעיל). וגם ע"ז חולק הש"ך בס' ת"כ ע"ש מסי' ק"ט ואילך והכי אזלא סוגיא דעלמא וז"ל הנ"מ בדיני תפיסה סי' כ' בפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה כו' אפי' בטוען שמא אפי' תופס חפץ אחר כו'. והיינו אפי' בעדים כמ"ש הש"ך בת"כ סי' ק"ל. וק"ו בן ק"ו בנד"ד נראה דלית דין ולית דיין שיאמר שמחויב להחזיר תחילה ושיפסיד דין מוחזק כו':

ומה שהרב הנ"ל בא בטענה מהא דא"י שמא פרעתיך. אין האחריות עלינו לתרץ. דלפ"מ שהחליט דעיקר דין הירושלמי ודברי הר"ש וסיעתו הכל הוא מטעם דהוי ודאי וספק. והרי ע"ז ודאי חולקים התוס' וסיעתם והכי קיי"ל. וקשה אמאי מ"ש מהא דא"י שמא פרעתיך. (ויותר מזה קשה מהאומר מנה לי בידך וזה אומר פרעתיך. דג"כ הוי ודאי הלואה וספק פרעון ומ"ש מא"י שמא פרעתיך כו') אלא נראה דהך דא"י שמא פרעתיך שאני דמלבד שההלואה ודאית גם בפרעון מיירי שהמלוה טוען ברי שלא פרע ובכה"ג דהלוואה ודאית אמרי' דברי ושמא דפרעון ברי עדיף ע' ש"ך סי' ע"ה סקכ"ז:

ועתה אבוא לטעם השני שכ' הרב הנ"ל שבנד"ד אין לבע"ד שכנגדו מיגו כלל. מצד דע"א כשר והרבה קרובים יודעין שהפקדון עדיין אצלו. והרי זה כמיגו במקום קלא כו'. הנה מלבד שלפ"מ שנת"ל אין נ"מ כלל מזה לענין הך דנזקקין דאפי' בשטר לא אמרי' הכי אלא לענין כשהלוה מבקש זמן לעדים כו'. וכ"ש לענין ספד"ד דאין נ"מ כלל אם יש מיגו אם לאו (דהא אף תפיסה בעדים מהני כו'). גם איני יודע מי הוא העד. ולפה"נ כוונתו על מה שבע"ד שכנגדו הודה בעצמו לפני האיש שנשלח אליו מבע"ד שלו לתבוע ולהתפשר. והגם שאז כבר עברו ביניהם עסק הטו"ת של בע"ד שכנגדו יש לבוא ע"ז מכח תשו' הרא"ש שבטוש"ע סי' קל"ג ס"ג ע"ש. ואם זהו כוונתו נלפע"ד דלא דמי מכמה טעמים. א') דהא התם סיים ויתרה בו בפני עדים כו' מה שכאן לא היה כן. ב') דהסמ"ע כתב דמיירי שהיו עדים שנמסר לידו כו' וכאן לא היה זה והגם שהש"ך הקשה ע"ז ע' קצה"ח שתירץ. ג') דהמבי"ט שבש"ך סק"ו כ' שז"א אלא כשראו עדים אבל לא כשהודה. הגם שהש"ך גמגם ע"ז בקצה"ח הסכים עם המבי"ט בטוב טעם ע"ש. והגם שבס' נ"מ הביא ראיה לש"ך מדברי הנמ"י דב"ב (מ"ה ב'). אבל הרי לכאורה מדברי הרשב"ם שם משמע כהמבי"ט שהרי פי' כבר שיימוהו ואינו שוה יותר מהחוב שאתה חייב כו' והרי הודה. וזה פשטא דמילתא משא"כ פי' הנ"י דחוק כמ"ש כלומר כו'. (אך צ"ע דהתם מיירי דא"ל זה בחשאי כו' אבל גם גוף הראיה של הרא"ש איני מבין לע"ע כלל דהתם טען בתחילה להד"ם ואם היה מראה אח"כ ואח"ז בב"ד טוען מגיע לו עליו פשיטא דעל טענה ב' מיגו דלהד"ם הרי זה מיגו למפרע. ועל טענה הא' לא שייך מיגו כלל. דהכי שייך לומר דליהימני' דלהד"ם אחר שהראם במיגו שלא היה מראה כו'. משא"כ בנדון דהרא"ש שכל טענתו הכל היה שמגיע לו כו'. אף שעתה בב"ד הרי זה מיגו למפרע אבל מנלן דלא אמרי' מיגו אז בטענתו בעת שהראה חוץ לב"ד שוב ראיתי בתומי' סי' ע"ב סקל"ה משמע שהראיה היא מהא דאי חכים משוה ליה ראה ע"ש ומ"מ איני מבין כ"כ). ואף גם הש"ך הרי סיים דמש"ש דבהודאת חוב נאמן דבריו פשוטים. (אלא שאיני מבין זה כ"כ וס' המביט אינו תח"י ואולי היינו משום דבזה א"צ מיגו כו'). והרי בנד"ד הרי זה הודאת חוב. ד) דשם בשו"ע כ' אם ראו כו' קודם שתבעו המערער כו' וכן בת' הרא"ש כ' בשאלה הראה בלא תביעת בע"ד כו' וגם בתשו' כ' שלא תבעתם אותו לדין אלא הוא בעצמו כו' כיון שראו כו' קודם שתבעוהו לדין כו'. משמע דוקא בכה"ג אבל בנד"ד היה כשתבעוהו ע"י השליח הכי היה לו לשקר כו' (ע' בדברי ר"ת שבמרדכי פ' המקבל (סי' ת"ו) שכ' וכי בשביל שלא רצה לשקר הורע כחו כו') ואף את"ל שמסברא אין חילוק בזה כ"כ. לפע"ד גם גוף הדין דהרא"ש איני מבין הסברא. (וכמ"כ הגם דלכאורה הראיה שהביא מב"ב. שם היה ע"י תביעה אבל הרי שם טען להד"מ כו' כנ"ל) וכיון שגוף הדין והראיה אינו מובן כ"כ (ולפע"ד שאר פוסקים לא ס"ל הכי ע' מיוחסות סי' פ"ד). הבו דלא להוסיף על המבואר בו קודם התביעה כו' כנ"ל. ושוב ראיתי בת' רמ"א סי' פ"ו (דמ"א ע"ד) שכ' וז"ל כדמוכח בת' הרא"ש דכ' שהראה ע"פ טענת התובע וכשהראהו טען עניו טענתו והיה לו אז המיגו דנאמן עכ"ל ושם מיירי שהראהו חוץ לב"ד הרי כנ"ל. ועוד שם דלא דמי לתשו' הרא"ש שכ' דאם הראה כו' וכ"ה בגמרא דפ' חז"ה כו' דש"ה שהראה בלא תביעת התובע לדין ודוק שם עכ"ל. וכ"ז אף אם היה בפני ב' עדים כשרים וכ"ש בפני ע"א דבלא"ה היכא שאין צריך לישבע להכחישו מסיק התומי' בכללי מיגו ספ"ג דליכא למ"ד דלא אמרי' מיגו בכה"ג נגד ע"א. וחולק על כנה"ג ע"ש. וכן פסק בנ"מ שם סכ"א וע' בשע"מ ס"ה. וכן במקום קרובים ע' תומי' סי"ח ונ"מ ס"ח. וכ"ש דבנד"ד דכבר נכתבו הטענות דבע"ד שכנגדו מקודם לכן הרבה ושלחם להפשרנים דיש לומר דהרי זה כבפני ב"ד. דכל הטעם בדין הרא"ש היינו שמה שטען חוץ לב"ד כמאן דליתא דמי דיכול לחזור ולטעון והוא מטעם דאין אדם מגלה טענותיו אלא בפני ב"ד כדאי' בסי' פ'. אבל בכה"ג בפני פשרנים אפי' בלי קנין נראה דלא שייך זה:

ומ"ש עוד טעם ג' שהפקדון ידוע לכל ולו ג"כ שאינו של המפקיד כו'. מה שקורא זה פקדון הוא שם המושאל מבע"ד שלו. והרי בעצמו כתב הבע"ד שנו שעשה זה בטובה לבע"ד שכנגדו. (וחושב ע"ז ריוח כו') והרי זה הלואה דלא שייך כלל לומר שזהו של אחרים. רק שהיה ידוע לבע"ד שכנגדו שהזמ"פ מזה יהיה בעת שיצטרך לסלק להאחרים כו'. ובתשו' ריב"ש (והרא"ש) שבסי' נ"ח ס"א בהגהה מיירי בחפצים כו'. אמנם הראיה שמביא מהתם בלא"ה לפע"ד היא עזר כנגדו. דמשמע התם דכל שלא הפקיד בשליחות אותו פלוני. הרי זה כתופס משל המפקיד וע"ז כ' הרא"ש אם יש לו טענה על המפקיד יכול לטעון. (ומ"ש ע"ז הש"ך צ"ע לכאורה). ומשמע שם דאף אם הגיד לו שהפקדון של פלוני כל שלא היה בשליחות כו' דינא הכי (הגם שהדיוקים שברמ"א סתרי אהדדי קצת מרישא לסיפא מ"מ נראה דהעיקר כנ"ל שהכל תלוי בשליחות כו'. ע' ריב"ש סי' שצ"ג וע' מהרי"ט ח"א סי' ק"ה (דס"ט ע"ד) ולא תימא דהתם (בת' הרא"ש כק"ו) כשהפקיד סתם ולא א"ל שהם נכסי ראובן שהלשון מוכיח שהיה הדבר נודע כו' וכן (יותר) מבואר שם סי' ע"ב (דנ"א ע"ג) וא"ל דהתם מיירי שהפקיד סתם כו' ולכן א' שאם יש לו שום טענה על המפקיד יכול לטעון דמוכח מהשאלה שהיה נודע כו' עכ"ל. הרי דאפי' היה נודע לו שהפקיד משל אחרים יכול לתפוס בטענה על המפקיד כל שלא היה בשליחות כו'). וכ"ש בנד"ד שכבר סילק המפקיד להאחרים. וכ"ש שלא היה כאן פקדון חפצים (או מעות צרורים) כ"א עשה בטובה (ומבקש שכר וריוח) דלא שייך כלל לומר של אחרים כו' כנ"ל:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה