אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן מט

סימן מח

מ"ש הרה"ג המפורסם חו"ב כ"ש מוה' אליעזר משה איש הורוויץ נ"י. אב"ד כעת בק"ק קארלין להשיג על הרה"ג זקן שקנה חכמה חו"ב מפורסם כ"ש מוה' שלמה ז"ל אב"ד דק"ק דובראוונע. וז"ל:

כבוד הרב הגדול המפורסם ונכבד לעמו כש"ת מוה' שלמה נ"י:

הן בהראותי את כבודו גלה לי טעמו אשר חדל מעשות הידוע לאפוטרופוס מטעם יתומים שסמכו. ומפני כבוד תורתו הרב עניתיו כי עדיין הוא מחלוקת. כאשר באמת דעת הרמ"ה והריב"ש ורבינו ירוחם דבעי' בן ט' דוקא ואיך לא נחוש לדבריהם עכ"פ לכתחילה. אולם באמת תמהתי ע"ד פי קדשו. מה ענין זה לזה ומה זו סמיכה אטו פתור' קא גרים. וכל הזן יתומים בתורת צדקה יחשב אפוטרופוס. יעיין נא רומע"ל בד' רש"י והרע"ב והרא"ש והר"ן והריב"ש וימצא ד' כולם מכוונים. דהיינו שהכניסו מעותיהם אליו שיעשה צרכיהם. ודבר פשוט הוא לדעתי. ובפרט בנ"ד שזן אותה בחיי אבי' שאין בזה דין אפוטרופוס כלל אם יש לרומע"ל דברים בזה בל יחדל נא מהודיע. ועלינו להודות על האמת ירום קרנו ויגדל כסאו וינוב בשיבה דשן ורענן כנפש תדרשנו לטוב

אליעזר משה איש הורוויץ:

וזה מ"ש המחבר להציל נפש שלמה ממטה משה. וז"ל.

מאי דפשיטא ליה טובא מדברי רש"י והרע"ב ורא"ש ור"ן וריב"ש שהכוונה בזה היינו שהכניסו מעותיהם אליו שיעשה צרכיהם. הנה אם ר"ל דרק בהמעות (וכה"ג) שהכניסו הם דוקא יש לו רשות ולא זו"ז כלל. א"כ איך יתכן הפלוגת' דרמ"ה עם הרא"ש בקרקעות הרי לא שייך בהם הכנסה ממש (ואין להאריך דנראה דגם הוא לא כיון לזה) אלא נראה דר"ל דבעי' שתהא מחשבתן ניכרת מתוך מעשיהם דוקא שרוצים לסמוך עליו (ע"ד הא דאיתא בחולין (י"ב: י"ג.) ואז ה"ה כאפוטרופוס גם בשארי דברים. והנה מאי דפשיט' ליה שזה מוסכם תמוה לפע"ד וכמשי"ת אי"ה. אלא שגם בדברי הפוסקים הנ"ל לא מצאתי כן (לא בפירוש ולא מכללא דהרא"ש מלבד שאיני יודע איה הרמז לזה א"א לומר דס"ל כן כמשי"ת אי"ה. ורש"י והרע"ב שפי' לעשות (מעשיהם) על פיו לפה"נ עשייה זו קאי על הבעה"ב דאי על היתומים (ור"ל הנהגת דר"א וכה"ג) אין מזה ראיה כלל דבעי' בחירתם יותר מלשון שסמכו דתנו במתני'. ועיקר כוונתם נראה דבאו לומר דסמיכה זו אין ר"ל על שולחנו אלא בענין השתדלותו והשגחתו בענינם כו'. וע' עוד לקמן מזה). זולת בדברי הר"ן וריב"ש יש למצוא לכאורה קצת הטיה לזה. דהר"ן כתב שבאו אצלו להשתדל בנכסיהם. דיש לומר שר"ל שהן בבחירתם עשו מעשה במה שבאו אליו (ובקשוהו) להשתדל כו'. (וגם לפ"ז לא ה"ל להרב רא"מ נ"י לשנות הלשון שהכניסו מעותיהם כו'). והריב"ש סי' תס"ח ממש"ש (דקע"ה סע"ד) אמנם אם היתום לא סמוך אצל אלעזר אלא שהנכסים פקדון בידו ממורישי כו' וכשמתו נשארו בידו עכ"ל. משמע לכאורה שזהו דבר והיפוכו ר"ל שאלו היה סמוך אצלו היינו שהוא הביאם אליו ולא שנשארו בידו ממורישיו כו'. אך באמת מלבד דלא משמע כן ממש"ש (סע"ג) בזה"ל ואף אם יאמר שהיתום סמוך אצלו ובאו הנכסים ברשותו ונתעסק כו' שלפי הנ"ל הכי הל"ל שהביא הנכסים כו' להתעסק כו' (וכן לא משמע כן ממש"ש סי' תס"ט ואף אם יתום זה סמוך אצל אלעזר והשתדל כו'). מלבד זה הנה א"א לומר כן בדעתו ממ"ש סי' תצ"ה. שהרי שם מיירי ביתום שאחר מיתת אביו נשאר אצל אמו ונשאל (ממי שנתמנה ב"ד לבקש ולמנות אפוטרופוס) אם יכולים למנות את האם הגם שאין ב"ד ממנין נשים כיון שזהו טובת היתום כו'. והשיב (דקנ"ו סע"ג) בזה"ל כיון שהקטן סמוך אצל אמו הנה אמו מעצמה נעשית אפוטרופוס על נכסיו ברצונו כו' עד כיון שכבר נעשית אפוטרופסית כו' נראה שיכולים ב"ד לקיימה באפוטרופסות כדי כו'. ואם איתא דפי' סמוך היינו שהיתום הכניס הנכסים כו' מאין פשיטא ליה שכך היה. אדרבה פשטא משמע שהוא ואמו והנכסים נשארו ממילא בבית האב. גם אף את"ל שהיה ידוע שהנכסים היו תח"י אותו השואל (שנתמנה לב"ד כו'). ג"כ מוכח שא"צ שהיתום יכניסם מדעתו. דא"כ איך כתב שכבר נעשית אפוטרופוס. ולא ה"ל להורות שהב"ד יקיימוה כו'. אע"כ א"צ שמעשה הקטן יוכיח כו' רק זאת משמע שם דס"ל דרצון היתום בעי' וכמ"ש נעשית אפוטרופוס על נכסיו ברצונו כו' כנ"ל וכן אח"ז כתב שם בהדיא דעל מטלטלין ימנו אותה ב"ד ברצון הקטן עצמו (אם הגיע לעונת הפעוטות) כו'. (וזה אפשר גם בנד"ד כו'). ועפ"ז אפשר לומר דס"ל בפי' יתומים שסמכו היינו שמדעתם ורצונם (עכ"פ בלי מעשה כו') סמכו. ולפ"ז יש לומר דמ"ש בסי' תס"ח אמנם כו' כנ"ל דמשמע שהוא דבר והיפוכו כו' כנ"ל. היינו דאם הוא סמוך מרצונו שפיר יש לומר (עכ"פ) שהוא הביאם לרשות אלעזר דשם (אף שלפה"נ היה איש נכרי) אבל אם לא סמך (ר"ל מרצונו) לכאורה מאי עבידתייהו דנכסים גבי אלעזר (דרחוק לומר שאיש נכרי יקבל מעצמו נכסי יתומים אליו) לזה אמר דאולי נשארו בידו מפקדון מורישיו כו'. ויותר נראה דס"ל דענין יתומים שסמכו עיקרו היינו שסמכו על שולחנו (ג"כ עכ"פ. או אפשר שרק בזה תלוי שהרי בסי' תצ"ה לא נזכר בשאלה שאמו השתדלה כלל וצ"ע וע' לקמן) ולכן בעובדא דסי' תס"ח אם לא היה סמוך על שולחן אלעזר לא יתכן כ"כ איך נמצאו הנכסים אצלו כו' (מעין הנ"ל) אלא שצ"ל שנשארו מפקדון מורישיו כו'.

וכל זה (גם) ע"פ דברי הפוסקים שהביא כנ"ל. אבל מה שהחליט כן בפשיטות (לכ"ע) תמוה דלהפוסקים דס"ל שדין יתומים שסמכו נוהג אפי' בקטנים ממש (ואפי' מוטל בעריסה) האיך שייך באלו לומר שהכניסו הם מעותיהם. ואפי' לומר שתלוי בדעתם ורצונם לא יתכן בקטנים כאלו. והריב"ש דס"ל כן כנ"ל נראה דהיינו לפמש"ש בסי' תצ"ה להסכים עם הרמ"ה דבעי' עונת הפעוטות. וגם בטעמו של דבר יש לומר דהא בהא תליא. דלהרמ"ה נראה דס"ל דענין יתומים שסמכו דמהני היינו שבא זה מכח היתומים עצמם אשר ע"כ ס"ל דבעי' פעוטות וגם זה רק במטלטלין וכדינן לענין מו"מ כדתנן פ' הנזקין (נ"ט.) הפעוטות כו' וה"ה לענין שיועיל סמיכתן כו'. ולכן נמי יתכן ודאי לפ"ז דבעי' שיהיה הסמיכה מדעתן ורצונן. אבל להאומרים דאפי' בקטנים ממש ואף בקרקעות נוהג דין זה הרי ע"כ ס"ל דלאו מכח היתומים בא הכח הזה להבעה"ב אלא שחכמים נתנו יפוי כח זה לבעה"ב לתועלת היתומים כו' (מה שהן עצמן אין להם כח זה כלל) ממילא לא בעי' כלל דעתן ורצונן (ולכן אפי' מוטל בעריסה כו'). ושוב ראיתי מעין דברים אלו מפורשים בתשו' מהרי"ט חח"מ ססי' ל"ז. ולפי שקצת דבריו צריך ביאור אעתיק לשונו בקצרה. שכ' להוכיח דהרא"ש פליג רמ"ה גם לענין דאין צריך פעוטות (הגם שבדבריו אין זה מפורש רק לענין דגם בקרקעות כו' כמ"ש הב"י). משום דחד טעמא הוא. דלהרמ"ה היפוי כח זה להבעה"ב בא מהיתומים ע"כ בעי דומיא דמו"מ כו' כנ"ל. והרא"ש כיון דס"ל שגם בקרקעות כו' ע"כ ס"ל שהיפוי כח זה לא אתי מכח היתומים אלא מכח החכמים כו' לכן ממילא אין צריך פעוטות כו'. וכתב להוכיח זה עוד וז"ל דלהרמ"ה דבעי בני השכלה בעי נמי שיסמכו הם מרצונם אבל אם מעצמם נשארו בבית אביהם אין לאלמנה דין יתומים שסמכו אצל בעה"ב שהרי לא עשו שום מעשה מוכיח דמה שהיו נזונין והולכין בבית אביהם מה זו סמיכה. והנה הרא"ש בתשו' (כפ"ז ס"ד) כתב באלמנה שמכרה מהנכסים וכו' ואמר כיון שהיתומים סמוכים אצלה הויא כאלו נתמנית אפוטרופוס כו' אלמא משמע דלא ס"ל שצריך שהם בבחירתם ודעתם יסמכו אצלה כו' עכ"ל. והרי החילוק הנ"ל מבואר. אמנם מאי דמשמע קצת מדבריו ז"ל דלהרמ"ה עכ"פ בעי' מעשה מוכיח כו' (והיה נראה דזהו בדוקא וכהא דפ"ק דחולין כדלעיל) והרי מדברי הריב"ש הנ"ל מוכח דז"א וכנ"ל. שהרי גם הוא מיירי כעין עובדא דהרא"ש באלמנה שנשארו בניה אצלה כו' וכתב ג"כ ע"ז כיון שהקטן סמוך אצל אמו כו'. עם היות שהסכים שם להרמ"ה ונראה דע"כ לומר דמהרי"ט לאו דוקא נקט מעשה מוכיח וכאשר באמת לא נזכר זה בריש דבריו וסופם (רק באמצע). ועיקר החילוק הוא רק דלרמ"ה בעי' דעתם ורצונם ומשא"כ להחולקים. וזהו ההפרש בין הריב"ש שהזכיר באמת ברצונם כו' כנ"ל ומשא"כ הרא"ש שסתם משמע דאין צריך לזה כלל ואם נרצה לתקן הלשונות. אפ"ל ע"פ הנחה דענין הסמיכה שבגמ' הוא ענין מזונות (וכדמשמע באמת מלשון שסמכו אצל בה"ב לא על בה"ב כו') כענין סמוכים על שולחנו כו' וא"כ לכאור' קשה על הרמ"ה מנא לי' שיהא כח האפוטרופוסו' דבה"ב נמשך מכח היתומים ורצונם (בשלמא אם ענין הסמיכה היינו על עסקי הבה"ב יש לומר דמלשון שסמכו משמע שהם מדעתם וכחם סמכו על מעשיו ועסקיו. ומשא"כ לפי הנ"ל זו מנין כו'). הרי לא נזכר בגמ' שום רמז שהם יגלו דעתם שבבחירתם ורצונם יסמכו על עסקי בה"ב. וצ"ל שע"י שבוחרים לסמוך על שולחן בה"ב זה שמעי' מזה גופא דדעתייהו קרובה אליו לסמוך עליו גם בכל עסקיהם. וא"כ זה יתכן דוקא כשעושים מעשה בסמיכתן על שולחנו עכ"פ כו' ומשא"כ אם נשארו ממילא נזונים והולכין כו' אין כאן הוכחה כלל. וכ"ז בסתמא כשאין אומר ואין דברים כלל וכדאיירינן בגמ' (ופוסקים) בסתימות. אבל אם גילו דעתם בפי' בענין הסמיכה על מעשה בה"ב בעסקיהם ודאי סגי בהכי ואין צריך שיהיה מעשה מוכיח לא לזה ולא לסמיכת המזונות. ובהכי יתוקן (קצת) הלשונות. דלשון סמיכה שבמהרי"ט ברישא וסיפא היינו לענין העסקים כמובן שם ע"כ לא הזכיר בזה מעשה כו'. רק באמצע שכתב שאין לאלמנה דין יתומים שסמכו (ר"ל שהדין הוא לדון מסמיכה זו בסתימות לסמיכה על העסקים) ע"ז כתב שהרי לא עשו שום מעשה מוכיח כו' והריב"ש באמת הוצרך לפרש. וז"ש כיון שהקטן סמוך אצל אמו (ר"ל על שולחנה נעשית אפוטרופ' על נכסיו ברצונו כו' ר"ל דבאמת בעי' גילוי רצונו בזה כו'). שוב ראיתי דזה למותר לכאורה דגם אם ענין הסמיכה הוא בעסקים יש לומר ג"כ עד"ז דלפ"מ שבגמ' ופוסקים מיירי בסתם בעי' מעשה אבל בפי' רצונו ג"כ סגי] ומיהו עדיין הדבר צריך ביאור. דלכאורה לפי הנ"ל הסמיכה על שולחנו מצד עצמה אינה כלום רק דכשיש מעשה בזה מוכיח על דעתם בסמיכ' על העסקים. וא"כ (לבד דלא א"ש לפ"ז למה הוזכר בגמ' סמיכה זו דמזונות ולא העיקרית דהיינו כשמגלה דעתו בפי' בסמיכת העסקים לבד זה דברי הריב"ש קשיא דא"כ) כשהסמיכה על שולחנו היא ממילא כעובדא דהריב"ש הרי אינו מעלה ומוריד כלל רק תליא בגילוי רצון הקטן בפי' על סמיכת העסקים. ואיך כתב הריב"ש שכבר נעשית אפוטרופוס מפני סמיכת הקטן כו' הרי עדיין לא גילה רצונו וסמיכת הקטן שכתב וכן מש"ש תחילה כיון שהקטן סמוך כו' ע"כ היינו הסמיכה על שולחנו לפי הנ"ל ומה זו סמיכה ונראה דבאמת צ"ל לפי הנ"ל דגם הסמיכה על שולחנו מצד עצמ' מועלת מצד הבה"ב (עכ"פ). דמזה חזינן שדעת בה"ב זה טובה וקרובה אל היתום זה לחוס עליו ולהשתדל בצרכיו. ואפשר גם מצד היתומים אמרי' דממילא עי"ז מתקרבת דעתם אליו כו'). ולהאומרים דגם בקטן ממש נוהג דין זה ס"ל דזה בלבד מספיק לומר דמהאי טעמא נתנו לו חכז"ל דין אפוטרופוס. אלא שלהרמ"ה אין זה מספיק עדיין אם לא בצירוף דעת ורצון היתום לסמוך על מעשיו כו'. אשר ע"כ אם היה הסמיכה על שולחנו ממילא בלי מעשה בעי' גם גילוי דעת הקטן בפי' ובהכי איירי הריב"ש. ומ"מ כשהקטן מגלה רצונו מועיל למפרע כו' וא"ש מ"ש הריב"ש שכבר נעשית אפוטרופוס כו' (וגם שיער דמסתמא כן הוא כו'). וכשהסמיכה על שולחנו היא ע"י מעשה סגי בהכי דמוכיח על דעתם בסמיכה על מעשיו כו' ובהכי איירי הגמ' (ופוסקים). ודוגמא לדין זה מענין קטנה בת מיאון דבעי' השיאוה אמה ואחיה לדעתה דוקא ומשא"כ שלא לדעתה אין צריך מיאון במשנה יבמות (ק"ז:). (ובלא דעת אמה ואחיה ג"כ יש דעות בהגהה באה"ע ססי' קנ"ה ס"ב). רק שכנגד הכח דאמה ואחיה שם ראו חכמים כאן ליתן כח בכה"ג לבה"ב שסמוכים על שולחנו. וזה לדעת רמ"ה. ולהחולקים נתנו כאן יפוי כח לבה"ב הסמוכים על שולחנו לחוד כו'. (וגם בדין בת מיאון צ"ע דאפשר דמהני גילוי דעת' אח"כ למפרע כו' ע' בדיני נתרצה האב (והבן) כו' ואפשר גם מסתמא אמרי' שמסכמת כו' אם לא שמוח' או שא"י כלל ע' נמ"י ושאר פוסקים שם בשם הירושלמי דמדכרי לה גבר כו'. וכל הנ"ל אינו ברור וצ"ע אי"ה). וכיון דלפ"ז ליכא מי שמצריך מעשה מוכיח דוקא אף להרמ"ה. נראה דגם בדברי הר"ן אין הכרע דיש לומר דלאו דוקא קאמר שבאו הם מדעתם דוקא אלא לשון שבאו נופל גם אם ההבאה זו היתה מצד הבה"ב והוא לשון עבר כבר באו איך שהיתה הסיבה שגם בדבר שאינו בע"ח מצינו כן כמו משבאת ליד הגבאי כו' (ערכין ד"ו.) ואינו מוכיח יותר מלשון שסמכו דמתני' כו':

ואיך שיהיה לדעת הרמ"ה אבל להחולקים נראה ודאי דאין צריך לא מעשה מוכיח ואף לא רצון פשוט. וגם לא שייך כלל בקטן ממש (מוטל בעריסה). ונמצא שהשגה זו הב' שהיא העיקרית אצל הרב רא"מ נ"י (לכל היותר) תלוי רק בקושייתו הא' הטפילה. שכתב למה לא נחוש לדעת הרמ"ה לכתחילה עכ"פ. והנה לכאורה היה נראה שבזה הדין עמו כיון שלא מצינו חולק על הרמ"ה בהדיא כ"א הטור בשם הרא"ש. והב"י כתב שאינו מבואר ברא"ש וסיים בשם הריב"ש שמסכים להרמ"ה. גם ראיתי במהריב"ל ס"ד סי' ל"א מסכים ופוסק כן. אך באמת הרי ע"ד מ"ש הב"י שאין מפורש בדברי הרא"ש כבר כתב מהרי"ט בתשו' הנזכר לעיל להוכיח במישור שהרא"ש ס"ל כמ"ש הטור בשמו. ונגד הריב"ש ראיתי בתשב"ץ ח"ב סי' ק"צ מסכים להרא"ש והוסיף וכתב שכן דנין בכל בתי דינין. גם הרדב"ז ח"ג סי' תמ"ט כתב שכן הסכמת רוב המפרשים ע"ש (ד"ח סע"א) (ואולי זהו משום דכל הפוסקיס שסתמו ולא חילקו כהרמ"ה מסתמא לא ס"ל כו'. אבל בתשו' החכם שהובא במהרי"ט שם שכתב שכל הפוסקים כהרמ"ה ס"ל. א"י מנא לי' לומר כן). ועל הכל שהרשב"א בכמה תשו' לא ס"ל החילוק דרמ"ה ומהם הובא ב"י סי' ר"ן מחודש יו"ד וכמ"ש המ"ל סוף ה' נחלות. וגם בתשו' ר"מ אלשיך סי' ק"ל הובא בסתימות (בלי חולק) תשו' הרשב"א וז"ל שאפי' היה קטן המוטל בעריסה כו' סמוך על אחרים כו'. והיא במיוחסות סי' פ"ז (גם מהריב"ל מה שבתשו' הנ"ל החליט כרמ"ה היינו רק מכח דברי ריב"ש ע"ש ונראה שלא ראה דברי הרשב"א והתשב"ץ ויש לומר אלו היה רואה כו'. וראיתי שבס"א סי' ע"ח כתב בזה"ל ומטעמא אחריתא יראה כו' יתומים שסמכו כו' אלא שיש מקום לחולק לחלוק ולומר מההיא שכתב הרא"ש בשם הרמ"ה כו'. נראה דכאן לא היה נוטה כ"כ לדברי הרמ"ה ואולי שעדיין לא ראה אז דברי הריב"ש):

וכ"ז לענין שאין צריך מעשה מוכיח (כדמשמע פשטו' דברי הרא"מ נ"י). וזה מוכח גם מתשו' הריב"ל הנ"ל וכן מכל הפוסקים הנ"ל ריב"ש תשב"ץ רדב"ז אלשיך. וכ"ש מתשו' רשב"א ורא"ש הנ"ל וכן משמע מדברי מהר"מ במרדכי פ' המפקיד סי' רפ"ט. אבל בעיקר יסוד הפי' דיתומים שסמכו. מה שנת' לעיל דיש לומר שסמיכה זו ר"ל על שולחנו כו'. עם היות ששוב מצאתי בהדיא בסידור הגאון רי"ע ח"ג (דמ"ד ע"ב) שכתב בזה"ל (סי"ב) והסמוכין על שולחן בעה"ב דינם כאפוטרופוס. הרי שתופס כן בפשיטות. (גם משמע שפוסק דלא כרמ"ה כו'). עכ"ז קשה להחליט כן (אליבא דכ"ע) שהרי כבר נזכר בריש דברי (בהגהה) דמפירש"י והרע"ב משמע (לכה"פ) שבאו לאפוקי מסברא זו אלא שהסמיכה היא בענין העסקים עכ"פ. וכן משמע יותר לכאורה מדברי הר"ן שהרי כתב שבאו כו' להשתדל כו'. וגם להריב"ש כבר נתבאר דלא סגי בסמיכה על שולחנו גרידא (בלי מעשה) אם לא בצירוף גילוי רצון היתום לסמוך על מעשיו כו' עכ"פ. אלא שזהו לפ"מ דאזיל בשיטת הרמ"ה כנ"ל אבל מרש"י ורע"ב ור"ן אין ראיה דיש לומר דכל שהסמיכה היא בענין עסקים אף רק מצד הבעה"ב לחוד סגי כו' ולא ס"ל כרמ"ה כו'). ואפשר שגם הרב רא"מ נ"י מ"ש שמפוסקים אלו משמע דהיינו שהכניסו מעותיהם כו' הוא שלא בדקדוק ועיקר כוונתו לומר דעכ"פ לא סגי בסמיכה על שולחנו (אלא שגם בנד"ד א"י מנא ליה שלא היה גילוי רצון כו'. גם מה שכלל גם הרא"ש בפוסקים אלו לא א"ש גם לפ"ז כו'). נוסף ע"ז שהרי הרא"ה שהובא בריטב"א ובחי' הר"ן כת' דאינו כאפוטרופוס אלא במה שמוחזק בידו מנכסי היתום אבל אין להוסיף כו' ע"ש וא"כ ממילא כל זמן שלא נכנס לידו מהנכסים כלום (כבנד"ד) ע"כ לא מהני כלום לדידיה מה שסמוכים על שולחנו. (וריטב"א ור"ן שכ' דבריו בלי חולק משמע שמסכימים ג"כ). ומ"מ נראה שדבר זה (ר"ל הסמיכה על שולחנו) במחלוקת שנויה עכ"פ. דאהא דהרא"ה כבר כתב המ"ל סוף ה' נחלות דהרשב"א ח"ב (הנקרא תו"א) סי' מ"ט חולק ע"ז. (ונגד דברי מהרי"ט שהביא שם הביא דברי הפ"מ להיפוך כו' ע"ש). ואע"פ שמזה עדיין אין ראיה דס"ל דסמיכה על שולחנו גרידא סגי דאולי ס"ל דענין הסמיכה היינו בעסקים דוקא אלא שכל שעסק במה שבידו (או אף שמפקח במה שאין בידו כלום עדיין או בקרקעות כו') יכול להוסיף ולהוציא מיד אחרים כו'. אבל ראיתי בתשו' הנ"ל דמלשון השואל שכתב אם יכול לפקח על נכסיו אע"פ שאינם בידו כו' (ולא כתב אפי' באותן שאינם בידו כו') משמע שר"ל אע"פ שכולם אינם בידו עדיין וא"כ הסמיכה היינו ע"כ רק על שולחנו וע"ז השיב דיכול לפקח כו'. גם ממ"ש השואל שם אם אמם הנזונית בתנאי מדין אלמנות דינה כבעה"ב לענין זה. והרשב"א השיב ע"ז דנראה דה"ה לאם דמ"ש (עד שימנו ב"ד עליהם אפוטרופוס אחר). משמע לי מזה דהוי פשיטא להו דענין הסמיכה היינו על שולחנו ונסתפק השואל באלמנה הנזונית כו' דלכאורה לא שייך בכה"ג שהיתומים סמוכים על שולחנה (אלא כמו היפוך היא סמוכה על שולחנם כו'). אלא לפי שמ"מ מסתמא היא חשיבא עקרת הבית וטורחת ומפקחת במזונות היתומים ע"כ ס"ל להרשב"א דגם בכה"ג חשיבי היתומים סמוכים על שולחנה כו' אבל אי ענין הסמיכה היינו בעסקים אינו מובן השאלה והתשובה). גם מתשובה שבמיוחסות סי' פ"ז יש להוכיח כן ממש"ש דקטן זה או יש לו אב או אפוטרופוס או הוא סמוך אצל בה"ב שדינו כאפוטרופוס כו'. ואי ענין הסמיכה היינו על שולחנו ניחא דפשיטא ליה דעכ"פ כל קטן יש לו א' מג' אלה (דודאי אינו מתענה ומת ברעב כו'). אבל אי בענין עסקים הכי כל קטן מוכרח שיש לו נכסים. וכן שם לא נזכר כלל שהיה להקטן כלום רק שא' צוה ליתן לו מנה. ודן הרשב"א שהאפוטרופוס או מי שהוא סמוך אצלו היה יכול לדון ולהוציא כו' (וכשיטתו הנ"ל) ומשמע שלא היה לו רק אותו המנה כו' וס"ל דמי שהוא סמוך אצלו (ר"ל על שולחנו) ה"ל כאפוטרופוס והיה יכול לדון ולהוציא כו'. (ומיהו מאי דלפ"ז כל קטן ע"כ יש לו כמו אפוטרופוס תמוה לכאורה דכמה פעמים מצינו קטן שאין לו אפוטרופוס כמו ספ"ו דכתובות אך שם בפעוטות ואולי הרשב"א לא כתב כן אלא לפמש"ש ואפי' מוטל בעריסה וצ"ע). וכן משמע עוד מדברי הרשב"א בחי' לנדרים (ל"ג:) שהובא במ"מ פי"ב מה"א הי"ט שכתב שכל שזן את (אשת) חבירו סתם אינו בתורת מתנה אלא בהלוואה והראיה מיתומים שסמכו כו' דקטנים אינם יכולים להתנות כו' ובס' ג"ת שער ס"ה ח"ב תמה על ראיה זו וכתב דערבך ערבא צריך כו' עד שאין דינם מבואר בגמ' כו' וע"ש שהאריך. ולפע"ד אלו פי' יתומים שסמכו היינו (רק) בעסקים שפיר תמה אבל לפמשנ"ת דלרשב"א עיקר ענין הסמיכה היינו על שולחנו נראה דא"ש הראיה לא מיבעי אם נאמר דהיינו דוקא כשהסמיכה על שולחנו היה ע"ח שלהם אבל לא אם זנם במתנה משלו (כדפשיטא ליה טובא להרב רא"מ נ"י) ודאי א"ש הראיה דאם איתא דכל שזן סתם דעתו למתנה איך סתמו דכל שהיתומים סמכו (על שולחנו) ה"ל כאפוטרופוס כו'. אלא אף אם נאמר דגם כשזנם משלו בפירוש ה"ל כאפוטרופוס שבאמת כן משמע מהתשו' שבמיוחסות הנ"ל. דאל"כ מנין פשיטא ליה שלא ימלט הקטן מהיות לו א' מג' הנ"ל דה"ל כאפוטרופוס דילמא הי' סמוך על שולחן אחרים במתנה אע"כ דגם בכה"ג ה"ל כאפוטרופוס. מ"מ יש לומר דראייתו היא משום דכיון שע"י סמיכה על שולחנו הלזו אמרי' דנעשה כאפוטרופוס (וכדמשוה להו במתני' עם אפוטרופוס שמינהו אב"י כנ"ל בתו"א סי' מ"ט הנ"ל) וכל אפוטרופוס כשזנם (אף משלו) הכל הוא ע"ח שלהם. מסתמא ה"ה באפוטרופוסות זה שע"י שסמכו על שולחנו הכל הוא ע"ח שלהם (ואפי' זנם סתם (משלו) דקטנים א"א להתנות כו' אם לא כשגילה דעתו במתנה כו'). (וז"ש כן בפשיטות בתשו' שבב"י ססי' ר"צ דיתומים שסמכו כו' אם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי אפי' לחון כו' והיינו מדאמרי' דהוי כאפוטרופוס. וגם בתה"ד סי' שמ"ח סיים ואם היו סמוכים לאותו שהוציא הוצאות עליהן כו' נראה דפשיטא דלא הניח מעותיו עקה"צ דיתומים שסמכו יש לו כל דין אפוטרופוס. נראה דהיינו כנ"ל דמסתמא דינו ככל אפוטרופוס. ומ"ש ואם היו כו' אפ"ל שתחילה איירי שהוציא למזונותם בבית אחרים ושוב אמר שאם היו סמוכי' בביתו על שולחנו ה"ל עי"ז כאפוטרופו' וכן משמע קצת בפסקיו סי' קצ"ח ע"ש והרי"ף בתשו' שהובא בבעה"ת שם דמשמע דס"ל כשזנו סתם הוי מתנה אפשר דאיהו באמת ס"ל דלא ע"י סמיכה על שולחנו ה"ל כאפוטרופוס אלא ע"י סמיכה בעסקים. (ומ"מ אינו מוכרח דיש לומר דאף דגם איהו ס"ל דבמה שזנו ה"ל יתומים שסמכו כו') מ"מ ס"ל דאף שנעשה כאפוטרופוס לשאר מילי לענין המזונו' שזנו סתם משלו אמדי' דעתו למתנ' כו' וגם בלא"ה הרי כבר כתבו הפוסקי' הרבה סברות וחילוקי' להשוות דעת הרי"ף עם דעת הרשב"א ששניה' נקבעו בשו"ע עי' כנה"ג ח"מ סי' קכ"ח בהגהת ב"י אות כ"א]. גם מתשו' הרא"ש כפ"ז ס"ד (הנז"ל). נראה מבואר בהדיא דפי' יתומים שסמכו היינו בסמיכה על שולחנו (גרידא). דהא משמע שם שלא היה להאלמנה שום עסק בהנכסים רק זה שנשאל עליו הרא"ש מה שפרעה לגוים כו' וע"ז השיב דכיון שהיתומים היו סמוכים אצלה כו' ויש לה כח כו'. וע"כ ר"ל שע"י שסמכו על שולחנו כבר נעשית כאפוטרופוס והיה לה כח לפרוע להגוים כו'. וכן שם ס"א משמע שלא היה להאב שום עסק בנכסי בתו רק זה שנשאל עליו מה שנתפשר עם חמיו כו' ע"ש וכתב לא מיבעי אב אלא אפי' יתומים שסמכו אצל בעה"ב כו' כ"ש האב שבניו סמוכים אצלו כו'. משמע דע"י שהיו סמוכים על שולחנו ה"ה כדין יתומים שסמכו וה"ל כח להתפשר כו'. ומש"ש סי' ז' דכיון דנשתדל בנכסי היורש ימים רבים כו' לא גרע מיתומים שסמכו כו' (ושם משמע קצת שלא היה סמוך על שולחנו) אדרבה הרי כתב לא גרע כו' משמע דלאו זהו עיקר ענין יתומים שסמכו. ונראה דהיינו משום דעיקר הפי' והענין היינו הסמיכה על שולחנו (אלא דמ"מ לדינא שמעי' דגם ע"י ההשתדלות בנכסים לא גרע כו'). גם במרדכי פ' הנזקין (סי' שצ"ב) הובא בד"מ וסמ"ע (ססי' ר"צ) באלמנה שנשאת לאחר והכניסה לו ספרים כו' ופסק' עמו לפרנס את בנה כו' ואח"כ ערער היתום ופסק הר"מ דאם אין בממון שהכניסה לו יותר מכדי הוצאות היתום פטור דה"ל כאפוטרופוס כו' דלא גרע מיתומים שסמכו אצל בה"ב כו'. הרי משמע שלא היה לו שום עסק לטובת היתום בממונו רק ע"י שפרנסו ה"ל כאפוטרופוס (והלשון לא גרע שכתב אפשר משום דהתם האם הכניסה לו ופסק' כו' ויש שם מעלות וטעמים אחרים ג"כ ע' מרדכי פ' חזקת סי' תקמ"ז). וז"ל תשו' רדב"ז ח"ג סי' תמ"ט (שנז"ל) (ד"ח סע"א) ותו כפי הנראה מהשאלה היתומים היו סמוכים עליו שהרי הבן הקטן הוציאוהו מאמו ונתנוהו לו ומשמע ששאר היתומים כו' היו סמוכים עליו ותנן יתומים שסמכו כו' ופי' שסמכו אצלו מעצמן וקא מעיין במילייהו למזבן להו מדידהו מה שהן צריכין וטרח להו בריפתייהו יש לו דין אפוטרופו' ממש לכל דב' עכ"ל משמע בהדיא דענין הסמיכה אינו בעסקים כלל אלא במזונותן וכה"ג. (וקצת משמע דגם אם טרח לזון אותם משלהם בבית אחר ה"ל כאפוטרופוס. ולכאורה זהו דלא כנ"ל בהגהה מד' תה"ד אלא דשם מיירי שהוציא עליהם משלו (בתחיל'). ועי' כנה"ג סי' קכ"ח (הנז"ל) אות ט"ז בשם מהרא"ג שכתב שהרי"ף דלעיל שפטר היתום מיירי במגדלו בתוך ביתו ותה"ד מיירי (תחיל') במגדלו בבית היתום כו'. וזהו להיפוך ממשנת"ל בהגהה דכשזנו בביתו ה"ה כאפוטרופוס ושזהו מה דסיי' תה"ד שם ואם היו סמוכים כו' נראה דפשיטא כו' וצ"ע אי"ה בכ"ז). והנה באמת גם מגוף הגמ' משמע דהסמיכה היינו על שולחנו דאמרי' הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא ה"ל תורתא שקלה וזבינתי' אתו קרובים כו' א"ל יתומים שסמכו אצל בה"ב תנן והרי משמע דזה היה המו"מ הראשון אשר ע"כ אתו הקרובים תיכף לערער. וא"כ הא דהוו סמיכי גבה משמע דהיינו על שולחנה. וגם הלשון יתומים שסמכו אצל בה"ב ולא אמרו על בה"ב אלא אצל בה"ב משמע שהיו אצלו בביתו והיינו (מסתמא) סמוכים על שולחנו ושזהו עיקר הענין כו':

ומעתה אומר דכיון שבדברי הגאון רי"ע ז"ל באו הדברים מפורשים בפשיטות ולפי הנ"ל כן משמע מדברי הרשב"א. (ועי' עוד בתשו' הרשב"א ח"א סי' אלף צ"ד שכ' וז"ל בקרקעות אין מורידין קרוב מן הדין אא"כ סמוך לשולחן הקרוב ומתפרנס עמו) ורא"ש ומרדכי בשם מהר"מ וכן משמע בהדיא מהרדב"ז ואף גם כן משמע מדברי הגמ' וכבר נתבאר ג"כ שאף לפ"ד רמ"ה וריב"ש (ומהרי"ט) יש לומר כן (רק דלדידהו בעי' צירוף רצון היתומים כו'). אפשר שאין ראוי לחדש פלוגתא בזה כלל. דמשנ"ת לעיל שעפ"י דברי הרא"ה שבריטב"א ור"ן ממילא לא מהני כלום הסמיכה על שולחנו כל זמן שלא נכנס כלום מהנכסים לידו (כנד"ד). עם שזה ודאי אמת. אבל אין מזה סתירה כלל לגוף הפי' בע"י הסמיכה דשפיר יש לומר גם לדידהו דהיינו הסמיכה על שולחנו ונ"מ היכא שבאו לידו מנכסי היתומים. דאף שעדיין לא עסקו בהם כלל מ"מ ע"י הסמיכה על שולחנו נעשה כאפוטרופוס ורשאי לפקח ולעשות בנכסים שתח"י ככל אפוטרופוס. ובהכי איירי במתני' כדתנן חייב לעשר פירותייהו. וכן בגמ' הוי להו ההיא תורת' כו' (דלרא"ה ע"כ היינו תח"י הבעה"ב והסבתא כו'). וא"כ לא נשאר גמגום על פי' זה כ"א מכח משמעות פירש"י והרע"ב ור"ן. אבל לפה"נ קשה להעמיד יסוד ע"ז לחדש מחלוקת כו'. כי דבריהם ז"ל באו קצרים ומגומגמים מצ"ע שקשה לעמוד על כוונתם. דלשון רש"י ורע"ב לעשות (מעשיהם) על פיו איני יודע מה מעשיהם ומי יעשה דפשט הלשון משמע דקאי על היתומים וזהו היפך עיקר המכוון דאיך עי"ז ניתן יפוי כח למעשה הבעה"ב כו'. ואף אם נדחק לומר דקאי על הבעה"ב (ולשון על פיו שכתב דחוק דהל"ל על פי עצמו). עדיין מהו לעשות דמשמע שעדיין לא עשה כלום וא"כ על מה חלה ענין הסמיכה כו'. וכמ"כ קשה זה גם על לשון פי' הר"ן שכתב להשתדל דמשמע ג"כ שעדיין לא נשתדל כו'. (לבד שלשון שבאו אצלו שכתב אינו מובן מאי בעי בזה). ומאחר שהכל דחוק אולי יש לומר ג"כ דמהיות גוף תיבת שסמכו יש לו ב' פתרונים. א' לשון קירוב מקום (כמו טפח הסמוך לפתח כו'). והב' מלשון סמיכת בטחון על חבירו (כמו כדאי הוא ר"א לסמוך עליו כו') ואפשר שניהם מעין ענין א' אלא שזה במקום גשמי וזה בדעת האדם (כדאמרי' בעלמא סמכא דעתיה לקדושין דנ"א. ובפ' א"נ ס"ז. כל את ונוולא אחי סמכא דעתיה כו' נראה דר"ל דמחמת הקורבה דעתם קרובה ובוטחת וסומכת כו'). ולכן אולי לשון המורגל סמוכים על שולחן אביהם כלול ומורכב מב' הפתרונים. דלפה"נ עיקר הפי' שסמוכים ובטוחים במזונם על אביהם דז"ש תיבת על ולא בלמ"ד כו'. ומ"מ מורה ג"כ שהם ניזונים אצל אביהם בביתו ושולחנו ממש. ולא במקבלי פרס וכה"ג כו' שנראה מזה שפי' סמוכים מלשון קירוב מקום כו'. ולכן נמצא לפעמי' סמוך לשולחן (בלמ"ד כו') עי' תוס' ורא"ש פ"ק דב"מ (י"ב) ותוס' עירובין (ע"ט:). וכן גם כאן במתני' לשון יתומים שסמכו אצל בה"ב נראה שתיבת שסמכו מורכב ג"כ מב' הפתרונים וכמו סמוכים על שולחן אביהם הנ"ל. אלא שלפי שכאן עיקר מכוון הסמיכה על הבה"ב הוא רק לענין הטורח (ולא שניזונים משלו אלא שטורח בשלהם) ע"כ לא נקטו על בה"ב או על שולחן בה"ב אלא אצל בה"ב שמורה יותר על סמיכ' מקום אצלו בסמוך לו כדי שיטריח וישגיח עליהם כו'. ולכן יש לומר שמהיות תיבת אצל מורה שפי' שסמכו הוא מלשון קירוב וסמיכ' מקומית היה אפ"ל שרק בזה לחוד סגי שיהיו שרויים ודרים סמוכים אצלו בביתו כו'. אתו רש"י והרע"ב וכן הר"ן לאפוקי מזה אלא דבעי' ג"כ שקירוב מקום זה יהיה בגין שיעשה וישתדל בשלהם. ונמצא דסמיכה זו כולל ג"כ ב' הפתרונים ענין קירוב מקום וענין הסמיכה והבטחון על מעשיו והשתדלותו בגינם מעין סמוכים על שולחן אביהם הנ"ל אלא שכאן סמיכת הבטחון עליו הוא רק לענין הטורח בשלהם כו'. וז"ש הר"ן להשתדל בנכסיהם. כולל העסק להרויח בהם ושיפרנסם בזה כו') וידעתי שכ"ז אריכות דברים שאינם מתובלין אבל מה אעשה שלא עמדתי על כוונת רש"י ורע"ב ור"ן אלו בדרך נכון. וכה"ד שלפע"ד אינו כדאי לחדש מחלוקת בזה אלא שלכ"ע פי' סמיכה זו כולל ומורכב מב' הפתרונים הנ"ל והמכוון שהם קרובים וסמוכים אצל הבה"ב (כדי) שישגיח ויפקח בצרכיהם. אשר במזונות ודאי כולל בזה והוא העיקר אלא שגם הפיקוח והטורח בעסקים להרויח בנכסיהם ג"כ נכלל בזה. כדי שיפרנסם מזה ולכאורה נראה לפ"ז דכל בה"ב שקיבל היתום אצלו לביתו (או אף שהי' אצלו כשמת אביו) (שזהו ענין שסמכו אצל כו') ודעתו לפקח בצרכיו שזהו שפירש"י ורע"ב לעשות כו' והר"ן להשתדל כו') יש לו דין אפוטרופוס (לענין הנכסים שבידו) אעפ"י שעדיין לא זנם ולא עשה כלום. אלא גם בפעם הראשון שמכר וכה"ג יש לו קיום כו' וצ"ע בזה אי"ה (דבטוש"ע איתא ונשתדל כו'). אבל כשכבר זנם (ע"ד להשתלם כו') ודאי נראה דיכול למכור (מה שבידו) מנכסיהם כו'. שזהו העובד' דסבתא כו' כנ"ל ואף כשזנם בתורת מתנה כבר נתבאר שמדברי הרשב"א במיוחסות נשמע דגם עי"ז הוי כאפוטרופוס כו' וצ"ע אי"ה. גם מ"ש הרא"מ נ"י דכשגם בחיי האב זנו פשיטא שאין לו דין אפוטרופוס כלל. ג"כ לא נראה כן דלמה יגרע בזה. וכל השו"ת שברשב"א ורא"ש ושאר פוסקים באלמנה הכל הוא בכה"ג דהיינו שנשארו היתומים עם האם מכבר כו' ועכ"ז חשיבא כאפוטרופוס אם גם עתה סמוכים על שולחן א' כו'. ונראה דה"ה כשנשארו אצל זקנם מעת חיי האב (כנד"ד) או אף אצל אחר כו'. ועי' תשו' הרא"ש כפ"ז הנ"ל סי' א' שמת' האם. והאב נתפשר עם חמיו בנכסי היתומים שירש' מאמו ופסק שמעשיו קיימים וכתב ולא מיבעי אב אלא אפי' יתומים שסמכו כו' כ"ש האב שבניו סמוכים אצלו וכרוכים אחריו כו' והרי כאן ודאי הבת הית' אצלו על שולחנו בחיי אמה (המוריש') ועכ"ז דן בזה מדין יתומים שסמכו כו' הרי דלא הורע כחו מצד שכבר היתה אצלו מקודם כו':

והנה אחת היא מה שצ"ע לפע"ד בכל אפוטרופוס מכח יתומים שסמכו כו'. אם שוה לכל אפוטרופוס גם לענין שאין לסלקו כל זמן שאינו מפסיד כו' שכן משמע בריב"ש סי' תס"ח (דקע"ה ע"ד) דאעפ"י שעיקרו משמע שקאי לענין שהיתומים עצמם אינם יכולים לסלקו מ"מ משמע שם ששוה בזה לכל אפוטרופוס כו' ע"ש. אלא שמדברי הרשב"א (שהוא המעדיף כח יתומי' שסמכו יותר מריב"ש שהולך בשיט' רמ"ה וע"ש וחולק גם אמ"ש כתבו בשם רא"ה כו' כדלעיל ועכ"ז) משמע דס"ל שב"ד יכולים לסלקו כשמוצאין אחר הראוי יותר ממנו אפי' כשלא ראינו שמפסיד כו' שהרי בתשו' שבח"ב הנקרא תו"א סי' י"ט הנזכר לעיל בענין אם האם יש לה דין זה כתב בזה"ל ונראה דה"ה לאם דמאי שנא עד שימנו ב"ד עליהם אפוטרופוס אחר. והרי אם תהיה מפסדת פשיטא כו' אלא משמע דאתי לאשמעי' דגם בלא"ה אין ליתומים שסמכו כו' דין אפוטרופוס אלא כל זמן שב"ד שותקים (או שאין להם מי שיותר ראוי כו') אבל יכולים למנות אחר אף בלי טענת מפסיד (אלא שמצאו אחר יותר הגון כו'). גם רדב"ז ח"ג סי' ת"נ כשפסק על נדון אחר דגם שאינו מפסיד יכולים לסלקו כשמצאו יותר הגון כו' ע"ש סיים וכן נמי אם מת האפוטרופוס ומינה בנו במקומו כו' אם ראו ב"ד שראוי לכך מניחין אותו כו' ואם לאו מסלקין אותו. ובין כך ובין כך מה שעשה עשוי אם היתומים סמוכים אצלו דלא גרע מיתומים שסמכו כו'. הרי משמע בהדיא דכל דין יתומים שסמכו אינו אלא לענין מה שעשה עשוי אבל ב"ד היו יכולים לסלקו להבא כשמצאו היותר הגון. וא"כ נראה כמחלוקת בזה. ואפשר שיש לדחוק בדברי ריב"ש שלא כתב כן אלא לענין שהיתומים עצמם אינם יכולים ם לסלקו ולא לענין הב"ד כנ"ל וצ"ע אי"ה:

ועתה אבוא קצת לנד"ד. הנה נעלם ממני תוכן הענין על מה חלה השאלה והקפידא של הרא"מ נ"י. ואם לענין הגמר שגמרה זקנה עם אחי אביה לכאורה לפ"מ דפשיטא ליה שאין לזקנה דין יתומים שסמכו. א"כ גם אם ימנוהו ב"ד עתה צ"ע אם מהני למפרע. וכמדומה שראיתי בהדיא באיזו תשו' דלא מהני למפרע וצ"ע אי"ה. וגם לפ"מ שנתבאר לעיל דיש לומר שיש לזקנה דין שסמכו כו' מצד שהיא סמוכה על שולחנה (ע"מ להשתלם שכן גמרו בפירוש ואיני יודע מ"ש הרא"מ נ"י בתורת צדקה כו'. ומלבד שנתבאר לעיל שגם בחנם יש לומר דלא גרע כו') עדיין יש לומר שתלוי בפלוגתא דהרא"ה עם הרשב"א שנזכר לעיל בשם המ"ל (ולכאורה בזה כיון שהריטב"א והר"ן נראה שמסכימים עם הרא"ה הרי הם הרבים כו'). אך נראה כיון שהרא"ה שבריטב"א לא כת' אלא שאין להוסיף לתת בידם כו' וכן מש"ש שגם הם אין להם רשות להוציא מיד אחרים נראה דג"כ ר"ל להוציא לידם כו' דומיא דרישא וממילא גם הלשון שבחי' הר"ן ע"ש נראה דיש לומר כן). אין ראיה מזה שלא יהיה ביכולתו להתפשר במה שביד אחרים (ושיושלש ביד נאמן עפ"י ב"ד כו') וכיון שלהרשב"א ודאי יכול בזה ומרא"ה אין ראי' שחולק (לכאורה) שיש קיום לזה (בפרט שהרי בתשו' מהר"מ אלשיך ותשו' רדב"ז סי' תמ"ט הנזכר לעיל ג"כ היו השאלות במה שביד אחרים כו' ע"ש). ומצד הפלוגתא דרמ"ה עם הרא"ש דלעיל מלבד שכבר נתבאר שאין לתפוס על הרב המ"ץ נ"י במה שסומך לכתחילה על הרא"ש וסיעתו. הנה לפה"נ בנד"ד היא בת ו' ויותר וחריפה בדעתה. ופשוט דמ"ש רמ"ה בת ט' היינו עם יום א' דאז א"צ בדיקה כו' וכדין הפעוטות שבסי' רל"ה. וממילא בידיעה שחריף סני מבן ו' שזהו עונת הפעוטות וכ"כ הב"ח שם בהדיא. וכן מבואר מכל הפוסקים הנ"ל (ריב"ש (תצ"ה) תשב"ץ רדב"ז) שנקטו בשם רמ"ה סתם הגיע לעונת הפעוטות וכן מבואר ממ"ש מהרי"ט דלעיל:

אמנם אם השאלה היא לענין המעות שמגיע מאחי המת אם תקבלם זקנה. הנה אף אם יונח שה"ל יתומים שסמכו מצד שסמוכה על שולחנה כו' כנ"ל. וגם לכאורה אף את"ל שבעי' השתדלות בעסקים דוקא יש לומר שהרי כבר נשתדל הרבה בענין הגמר הנ"ל. ובאמת צ"ע אם בעינן השתדלות בעסקי' בכל פעם הוחזק למשתדל כו' גם לכאורה אם בפעם הראשון לא הי' מעשיו קיימים א"כ אף בפעם הב' והג' כו' איך יהיה קיום ובמה יתחזק כו' (ועכ"פ) הרי לענין זה ודאי לפ"ד הרא"ה וריטב"א ור"ן שהביאוהו בלי חולק אין לו כח (והמה הרבים). ואף לפ"ד הרשב"א החולק ע"ז. הרי כבר נתבאר שלדידיה עכ"פ נראה דבכל יתומים שסמכו הרשות ב"ד עכ"פ למנות אחר ההגון יותר (ולפה"נ ודאי יש הגונים בטוחים יותר). וא"כ למה לא ניחוש לרא"ה וסיעתו כו'. (אך לפ"מ ששמעתי שבנד"ד בעת שנסע לגמור היה לו כת' הרשאה מב"ד ע"ז א"כ יש לומר דה"ל כאפוטרופוס שמינוהו ב"ד (לכל מילי) ושוב אין לסלקו כל זמן דלא חזינן דמפסיד עי' רדב"ז בתשו' הנזכר לעיל שבנדון דידי' דנו (גם) למינוהו ב"ד מצד שכבר הוציאו ב"ד היתום הקטן מבית אמו לביתו. ושע"כ מעשיו במכירה קיים הרי נראה שדן ממינוי בדבר א' לכל מילי וה"ה יש לומר לכאורה בנד"ד. וצ"ע אי"ה ויש לראות נוסחת ההרשאה הנ"ל. אך למעשה אין נ"מ בזה לפה"נ דעתה שאינו בביתו שנסע על משך רב. ואם ימתינו עליו יש לחוש שיהי' כחוב ישן ובודאי טובת היתומה להביא לידי גוביינא בהקדם, ודאי נראה נכון שב"ד ימנו ע"ז איזה הגון לכך. ואם קשה להשיג איש שירצה להזדקק בהתאמצות הגוביינא. ושיהיה ג"כ בטוח גדול כו' יש למנות אחד שיתאמץ לגבות ושימסור המעות לבטוח גדול עפ"י ב"ד בקרוב לשכר כו' כד"ת או שהוא יהיה השליש כו'). דרך כלל כל הקונטרס אינו ברור רק אמרתי אשיחה כעת כו' ואי"ה כו':

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה