אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן מד

סימן מג

נצטויתי ע"י גיסי שי' לעיין בתשובות רבינו הגאון האלקי ז"ל. ועיינתי בתשוב' דסי' ל' (דפוס זיטאמר) ויש להתלמד שם בהבנת דבריו ולשונו הקדוש. ולא אקריב לפני ב"ק שי' רק ספיקותי בעיקר הדין מה שיחדש לנו:

בענין הסתירה שברה"ר לאו סתירה היא אפי' בלילה (ובדרך כו'). והנה אילולי דבריו הקדושים הייתי מפקפק בזה. ואתחיל בסתירה ברה"ר בלילה. לכאורה כיון שבגליון תוס' דריש נדה בשם ירושלמי אמרה דהוי כרה"י. וכן הוא בתוס' דסוטה כ"ח ב'. קשה לדחות זה מכח התוס' דנדה שלא הזכירו הירוש' כלל. (ואולי אישתמיט להו אז לפי שעה ואולי הם עצמם הגיהו אח"כ בגליון בשם הירוש') והגם שהתוס' כתבו כן כדי לתרץ היכי ילפינן לטהר ברה"ר אפי' בדליכא חזקה. באמת הא דברה"ר טהור אף בדליכא חזקה לאו דבר ברור הוא כלל והתוס' לא השוו דבריהם בזה בכמה דוכתי ועיקר השערוריה בזה לפה"נ היינו דבהא דקיי"ל דספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור וגמרי' לה מסוטה יש מקום ספק מהו עיקר הלימוד מסוטה אי צד החומרא דרה"י או צד הקל דרה"ר (או תרווייהו) (ויש לעיין מ"ש תוס' במנחות כ"ג סע"א). ואי לענין צד החומרא דרה"י א"ש דסתמא דמילתא דספק טומאה היינו כמו ספק נגע דאיכא חזקת טהרה והיה הדין נותן לאוקמה אחזקתה וגמרי' הלכתא מסוטה דגזה"כ בטומאה לעשות ברה"י ספק כודאי טמא אבל לענין צד הקולא דרה"ר הרי אין צריך למילף מסוטה דבלא"ה בכ"ד אזלינן בתר חזקה (דילפי' מקראי פ"ק דחולין ד"י ע"ב. והיכא דאיכא חזקת טומאה כמו ספק טבל באמת גם ברה"ר טמא כדמשמע רפ"ב דמקוואות דמשמע דגם ר"ש דתוספת' גבי מקוה שנמדד דמ"ב שם לא פליג בזה ועי' עירובין (ל"ו) ובתוס' דחולין שם ד"ה ודילמא אדנפיק כו'). וזו היא קושית התוס' דסוטה אהא דמשמע בחולין ד"ט ב' וע"ג ל"ז ב'. דהא דטהור ברה"ר הלכתא גמירי מסוטה ועוד הקשו ע"ז בחולין שם וברפ"ח דנזיר מההיא דב' נזירים דכיון דע"כ בכה"ג דא"א להיות שניהם טמאים או טהורים ליכא למילף מסוטה כמו שהוכיחו שם וא"כ אי איתא דהא דטהור ברה"ר מסוטה גמרי'. בכה"ג מנלן דטהור. והנה בתוס' דנזיר תירץ (אקו' ב' הנ"ל) דבאמת הא דטהור ברה"ר לאו מסוטה גמרי' אלא דמוקמי' אחזקה. והא דאמרי' בחולין הלכתא גמירי לה מסוטה הוא רק לפי הס"ד דחולין שם. ר"ל לפ"מ דבעי למימר שם דאיסור' כסכנתא דמי דלא אזלינן בתר חזקה לקולא. ורצה אביי להקשות ע"ז מהא דספק רה"ר. ודחי רבא התם הלכתא כו' ר"ל דאין ראיה מזה דיש לומר דהתם הלכתא כו' (דלפ"מ דקיימי השתא דלא אזלינן בתר חזקה לקולא א"ש דאיצטריך הלכתא לטהר ברה"ר אף בדאיכא חזקת טהרה) אבל לפי המסקנא דסכנתא חמירא מאיסורא ובאיסורא אזלי' בתר חזקה לקולא. וכדמסקי' ג"כ שם ד"י ב'. (ע"ש בתוס' ד"ה אלא). א"כ גם בספק טומאה הא דטהור ברה"ר הוא כדינא מצד החזקה ולאו מסוטה גמרי' כלל. ובתוס' דע"ג שם פי' דלאו דוקא א' שם דהא דברה"ר טהור גמרי' מסוטה אלא רק הא דברה"י טמא וברה"ר אוקמי' ממילא אחזק' כדינא כו'. וב' תוס' אלו צריכים זה לזה וסמכי אהדדי דבהא דחולין א"ל לאו דוקא דהא עי"ז מחלקין בין טומאה לאיסורא. אלא שם צ"ל כתירוץ התוס' דנזיר דבמסקנא לא קאי הכי כנ"ל. ובהך דע"ז לא שייך התירוץ דנזיר דאין שם ס"ד ומסקנא וצ"ל כמ"ש התוס' שם דלאו דוקא קאמר. ועכ"פ ב' תוס' אלו ס"ל דהא דברה"ר טהור לאו מסוטה גמרי' לה. (אך בפ' א"ט (מ"ג ב') דמשמע שם ג"כ דהכל מסוטה גמרי' ע"ש בפירש"י קצת צ"ע אם שייך לתרץ שם עד"ז). ובתוס' דסוטה שם תירץ (אקו' א' הנ"ל) בע"א. דאחר דגמרי' הלכתא מסוטה לטמא ברה"י שוב איצטריך הלכתא ג"כ לטהר ברה"ר אף בדאיכא חזקת טהרה כי היכי דלא נילף הכל מסוטה לטמא ונא' דסתירה (ברה"י) דקרא בהווה דיבר כו' (ר"ל משום דגבי סוטה הרי רה"ר לאו סתירה היא וליכא ספק כלל. אבל גבי טומאה דאין נ"מ לענין הספק בין רה"י לר"ה הכל טמא). ובתירוץ זה ממילא מתורץ ג"כ קו' ב' הנ"ל מההיא דב' נזירים דכיון דהתם גם לענין החומר דרה"י לא ילפי' מסוטה ממילא גם לענין הקולא דברה"ר אין צריך למילף אלא מוקמי' אחזקה כו'. ונמצא דבג' מקומות אלו הושוו התוס' בזה עכ"פ דהא דברה"ר טהור הוא רק בדאיכא חזקת טהרה. אלא שהתוס' דנדה וכן פ"ק דחולין שם (לפמש"ש מהרמ"ל). לפה"נ כיונו לתרץ קו' הנ"ל בע"א. דהא דמשמע דהא דברה"ר טהור מסוטה גמרי' היינו היכא דליכא חזקה לטהרה (ולא לטומאה). והא דאף היכא דליכא למילף מסוטה כההיא דב' נזירים טהור ברה"ר הוא בדאיכא חזקת טהרה. ואהא הקשו איך ילפי' מסוטה בדליכא חזקה. והוצרכו לתרץ דגם בסוטה איתרע חזקתה כיון שקינא לה ונסתרה ואע"ג דברה"ר ליכא סתירה מ"מ בלילה כו'. אבל לפמש"ש בגליון דלילה כרה"י דמי יש לומר דע"כ באמת לא ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר בדליכא חזקה אלא תירוץ קושי' הנ"ל הוא או כתוס' דע"ג ונזיר הנ"ל או כתוס' דסוטה הנ"ל. [שוב ראיתי דמתוס' דע"ג ונזיר הנ"ל אין ראיה כ"כ דפליגי אתירוץ דתוס' דנדה וחולין. דבע"ג יש לומר לפי דמשמע בגמרא שם דאיירי היכא דאיכ' חזקת טהרה כמו ספק נגע ע"ש ברש"י ד"ה ספק טומאה. וא"כ לא מיתרצא בתירוץ התוס' דנדה וע"כ פירשו דלאו דוקא קאמר דמסוטה גמרי'. ובתוס' דנזיר יש לומר עפ"י מ"ש מהרמ"ל בחולין דשם הרכיבו התוס' התירוץ אתרי רכשי שתחילה כתב כתירוץ דנדה וסיימו כתירוץ דנזיר ופי' מהר"מ דבתירוץ דנדה לא מיתרצ' עדיין לפי הס"ד דחולין דבאיסורא לא אזלינן בתר חזקה לקולא וא"כ ע"כ הא דברה"ר טהור מסוטה גמרי' גם בדאיכא חזקה. ולפ"ז בההיא דב' נזירים מנלן וע"כ לומר בזה כתירוץ דנזיר דסוגי' דהתם לפי המסקנ' דחולין ובתירוץ זה לחוד לא סגי דבמסקנא לא הדר כ"א מהא דבעי למימר שבאיסורא לא אזלינן בתר חזקה. אבל מהא דא' דספק רה"ר מסוטה גמרי' לא הדר. וע"ז הוצרכו לתירוץ דנדה וא"כ גם בתוס' דנזיר י"ל כן דמש"ש במסקנא לא קאי הכי ר"ל מאי דלפי הס"ד גם בדאיכא חזקה ילפי' מסוטה לא קאי במסקנא. ולפ"ז התוס' דנדה לא כיונו לתרץ לא הא דע"ג ולא הא דחולין לפי הס"ד. אלא מאי דלפי המסקנא דחולין משמע ג"כ דלא הדר מהא דמסוטה גמרי' כו' כמ"ש מהרמ"ל כנ"ל וזה לא מיתרצא בדברי התוס' דנזיר וע"ג. אך אף אם לו יהא כן אבל בתירוץ דתוס' דסוטה ודאי מיתרצא גם לפי המסקנא דחולין. ועדיין יש לומר דלפי הגליון תוס' דנדה בשם הירושלמי יתורץ כן. ואפשר דהיינו טעמא דבסוטה נחתו לתירוץ זה ונדו מתירוץ חולין ונדה לפי ששם הביאו הירושלמי כו'. אמנם באמת זה שכתב מהר"מ שהוצרכו לתירוץ דנדה הוא רק משום דמסקנא דחולין משמע דלא הדר מהא דספק רה"ר מסוטה גמרי'. לא נראה כ"כ ומהר"מ חיזק זה דבכמה דוכתי בגמרא אמרי' הכי. ובאמת לפה"נ לא נזכר זה כ"א בחולין שם ובע"ג. וכבר נתבאר שבע"ג ע"כ לאו דוקא קאמר כמ"ש התוס' שם ובסוטה שם דאמרי' וממקום שבאת מה סוטה רה"י כו' מכאן אמרו כו' יש לומר שאין ר"ל שזה נלמד ממש מסוטה. אלא ר"ל דממילא כיון שלא למדנו דספק טמא אלא מסוטה כל שלא דמי לסוטה כמו ברה"ר מוקמי' אדינא כו'. ותדע שהרי התוס' שם לא הקשו כ"א מחולין וע"ג ע"ש. אלא דלכאורה צ"ע דלפ"מ דמסקי' שם דכ"ט שהחילוק בין דבר שיש בו דעת לשאול לאין בו דעת לשאול עיקרו ילפי' מדרב גידל. אלא דאי מדר' גידל ה"א בין ברה"ר בין ברה"י איצטריך למיגמר מסוטה. א"כ הרי הא דברה"י טמא בדבר שיש בו דעת לשאול אין צריך כלל למיגמר מסוטה כ"א הא דברה"ר גם בדבר שיש בו דעת לשאול טהור כו'. ואף לפמ"ש התוס' בחולין דה"מ למימר דאיצטריך לטמא ברה"י בדאיכא חזקה כו' מ"מ עכ"פ הרי בהדיא דגם לטהר ברה"ר בדבר שיש בו דעת לשאול איצטריך וצ"ע שלא הביאו התוס' מזה בשום מקום לפה"נ וכן מהא דפא"ט מ"ג ב' כו' וכנ"ל]:

לכן יותר נראה. דהרי התוס' בנדה וגם בחולין הסבירו הא דליכא חזקה. בכגון מקוה שנמדד כו' דמטהר ר"ש כו'. מזה משמע דאליבא דר"ש קאמרי ולדידיה באמת פשוט ומפורש בגמרא דנדה (ד"ג.) דמסוטה יליף לטהר ברה"ר במקוה שנמדד. אבל ודאי דקיי"ל כרבנן דמטמאים גבי מקוה אף ברה"ר. והא דספק ברה"ר טהור (ע"כ) היינו בדאיכא חזקה. ולדידהו צ"ל הא דא' בחולין דספק ברה"ר מסוטה גמרי' הוא רק לפי הס"ד כדמסקי התוס' שם ובנזיר ור"ל דלמסקנא הדר גם מזה כו' ודלא כמהר"מ. (ובהך דע"ג צ"ל לפ"ז כמ"ש התוס' שם דלאו דוקא קאמר כו' כנ"ל או כתירוץ דתוס' דסוטה על סוגיא דחולין ודע"ג כנ"ל) ולכאורה הדבר תמוה. דבאמת לרבנן מפורש בגמרא דנדה שם דס"ל דא"א כלל ללמוד ספק רה"ר מסוטה דהכי השתא התם משום סתירה הוא וברה"ר ליכא סתירה כו' (ור"ל שאין זה ספק טומאה כלל). ולמה לא הקשו התוס' מזה כלל על סוגיא דחולין וע"ג. ולא הביאו ולא דברו מזה כלל. ובפרט בתוס' דסוטה שהביאו מהא דא' בנדה שם לרבנן התם גברא בחזקת טהרה קאי כו'. לראיה דהיינו טעמא דספק ברה"ר ויותר ה"ל להביא מהא דא' שם דלרבנן א"א כלל ללמוד מסוטה (ולא עוד אלא) שע"ז לפה"נ לא היה שייך התירוץ דשם. ואף גם התירוץ דחולין ונזיר אינו מספיק לזה. דגם לפי הס"ד דחולין דלא אזלינן בתר חזקה וצריך ללמוד הקולא ברה"ר מסוטה אף בדאיכא חזקה מ"מ קשה איך ילפי' הא לרבנן אמרי' דא"א ללמוד כלל כנ"ל. ובחה"ר דחולין ראיתי (בשם רבו) דלקושטא דמילתא מוקים לאותה סוגיא דמיירי בדליכא חזקה כגון מקוה שנמדד כו' דמטהר ר"ש ברה"ר. ובה פליגי דלאביי מדינא הוא. ולאו דוקא בטומאה אלא ה"ה באיסורין כה"ג. (שהספק נתחדש במקרה כו'). ולרבא דוקא בטומאה דהלכתא גמרי' מסוטה. ולפ"ז משמע דגם התוס' כיונו לזה. אבל יפלא ביותר הלא מסתמא כרבנן קיי"ל (וכסתם מתני' פ"ב דמקוואות מ"ב) דפליגי אר"ש ומטמאים אף ברה"ר. ואיך יהיה הראיה דאביי והדיחוי דרבא הכל אליבא דר"ש. ולא עוד אלא דאביי ס"ל דדינא הכי הוא ואפי' באיסורין מה שאפי' אליבא דר"ש הרי א' דמסוטה יליף לה כו'. (אלא שזה יש לומר דס"ל לאביי כואבע"א דנדה שם דהיינו טעמא דר"ש דיליף סוף טומאה מתחילת טומאה כו'. ונאמר שהפי' הוא (דלא כפירש"י ושאר פוסקים אלא) דלפ"ז ר"ש כרבנן ס"ל לענין זה דהא דגמרי' ספק טומאה מסוטה הוא רק צד החמור לטמא ברה"י אבל הא דברה"ר טהור הוא מדינא אלא דבהא פליגי דלרבנן דינא הוא להקל בתחילת טומאה דוקא דאיכא חזקה לקולא. אבל בסוף טומאה דאיכא חזקת טומאה. אע"ג דאיכא נמי חזקה להיפוך חזקת המקוה ונא' דהוי כליכא חזקה טמא. ור"ש ס"ל דאין חילוק דגם בסוף טומאה בכה"ג דמקוה דהוי כליכא חזקה הדין נותן להקל בכה"ג (גם באיסורין כו' כמ"ש בחה"ר) אבל ברה"י דגמרי' הלכתא מסוטה דוקא תחולת טומאה דמי לסוטה ולא סופה. (ומעין זה בחי' רמב"ן ויתורץ קושית חה"ר דנדה ע"ש) והא דמ"מ תולין ולא טהור היינו דגבי טומאה אף היכא דלא ילפי' מסוטה חמירא רה"י למהוי ספק עכ"פ ע' מהרש"א ומהר"מ בחולין לענין ב' נזירים ובגליון דנדה ד"ג בשם מהרי"ף. אבל הא ודאי קשה טובא שיהיה כל הסוגיא דחולין אליבא דר"ש). ובד"כ לפה"נ כל השקלא והטריא (בתוס' ושאר פוסקים) בהא דספק טומאה הלכתא גמרי' מסוטה. אי קאי הלכתא אהא דברה"י טמא (בלחוד) או (גם) אהא דברה"ר טהור. הלא זו היא הפלוגתא דר"ש ורבנן. ויש לומר דיתוקן בזה ג"כ הלשון ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה כו' דר"ל דכלל ספק טומאה לשניהם מסוטה למדוהו (ולא כמ"ש התוס' בסוטה בשם ירושלמי) אלא דבהא פליגי דלרבנן רק הא דברה"י טמא ילפי' מסוטה (והיינו אפי' בדאיכא חזקה לקולא). והא דרה"ר לקולא א"א כלל למילף מסוטה דהכי השתא כו' וכ"ת הא כל ספק רה"ר טהור הכא כו' פי' דהיינו טעמא דמוקמי' אדינא וטהור היכא דאיכא חזקה לקולא דוקא אבל הכא כו' והא דהוצרכו למימר תרתי לריעותא כו' היינו דמש"ה כודאי דמי כדמסיק. ור"ל דאל"כ אלא דהוי חשבי' במקוה כליכא חזקה (מצד החזקות המנגדות) היה הדין נותן דתולין. ולר"ש רק הא דברה"ר טהור ילפי' מסוטה. והיינו אף בליכא חזקה כגווני דמקוה. וברה"י מוקמי' אדינא וס"ל דתולין (ע' פוסקים בזה). ולהואבע"א שבגמ' יש לומר הפי' כנ"ל (או בע"א קצת או כרש"י ושאר פוסקים ואכמ"ל בזה). כן היה נראה לכאורה אבל ודאי לפ"ז הרי תהיה הקושיא קיימת אהא דא' בחולין דהא דברה"ר טהור הלכתא גמירי מסוטה. דלרבנן א"א כלל כו' וכ"ש לפ"מ דמשמע בתוס' וחה"ר דשם מיירי בכגון מקוה שנמדד הרי רבנן מטמאים ודאי גם ברה"ר:

והנה את"ל כמ"ש לעיל דהתוס' דנדה וחולין רק אליבא דר"ש קאמרי דגם דבדליכא חזקה ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר. לכאורה יקשה ע"ז א"כ ל"ל להסביר (בנדה) הא דגבי סוטה ג"כ איתרע חזקתה ע"י סתירה בלילה דוקא כו'. הא ר"ש לא חש למאי דאמרי רבנן הכי השתא התם משום סתירה הוא וסתירה ברה"ר ליכא. וע"כ לכאורה דס"ל דגם ברה"ר (אפי' ביום) שייך קצת סתירה דכיון שקינא לה ונסתרה רגלים לדבר קצת עכ"פ אפי' ברה"ר כו'. א"כ מהאי טעמא נמי איכא למימר דס"ל דאיתרע חזקתה. והיה נראה קצת לומר לפ"ז דע"כ ס"ל לתוס' דר"ש ורבנן בהא גופא פליגי ר"ל אי ברה"ר בלילה הוי סתירה גבי סוטה ואסורה או לא. דרבנן ס"ל דבכה"ג אסורה ובכלל רה"י הוא. ודין רה"ר אינו אלא ביום. מש"ה ס"ל דאין ללמוד טומאה מסוטה ברה"ר דהכי השתא כו' דברה"ר ביום ליכא ספק כלל גבי סוטה. ור"ש ס"ל דגם בלילה דין רה"ר יש לו גבי סוטה. והרי שייך בזה קצת סתירה והוי שפיר ספק מש"ה מצינו ללמוד מזה לספק טומאה ברה"י (ולפ"ז גם לתוס' אלו יהיה א"ש הירושלמי שבגליון לרבנן). אבל זה קצת דוחק להמציא פלוגת' חדשה בין ר"ש לרבנן בדבר שלא נזכר כלל. אלא יש לומר דס"ל לתוס' דאע"ג שלא חש ר"ש למאי דאמרי רבנן הכי השתא כו' וס"ל דמ"מ חשיבא ספק כו' (אפי' ביום). מ"מ אינו מספיק לשיהיה עי"ז איתרע חזקתה לגמרי כו' מש"ה אסברוהו בכגון בלילה כו' (ובתוס' דחולין באמת סתמו וכתבו כיון שקינא לה ונסתרה רגלים לדבר ואיתרע חזקתה. משמע דס"ל דגם ביום איתרע חזקת' לר"ש כנ"ל. ודוחק לומר דקאי התם רק אדבר שאין בו דעת לשאול ברה"י דאיירו התם בסמוך דלפה"נ ודאי הקושיא חוזרת גם אהא דברה"ר בדליכא חזקה ילפי' מסוטה (לר"ש) שהזכירו מקודם. וכמו שהקשו בנדה. ולפ"ז בתוס' דחולין יש לומר דאסקו אדעתייהו הך דירושלמי לכן השמיטו הא דבלילה כו'):

עוד יקשה לפמ"ש לעיל דאליבא דר"ש קאמרי התוס' דנדה. מ"ש אח"כ. וא"ת א"כ היכי ילפי' מסוטה דברה"י טמא כו'. והרי אליבא דר"ש ז"א. ואף את"ל דבתחילה הקשו אליבא דר"ש ואח"כ אליבא דרבנן קשה הלשון א"כ שכתבו. ובשלמא אם תחילה קאי גם אליבא דרבנן. אע"פ דעכ"ז ק"ק לשון א"כ שהרי ברה"י ודאי פשוט דיש לומר איתרע חזקת' אפי' ביום. מ"מ יש לומר דקאי א"כ על גוף הסברא שעי"ז איתרע חזקתה והוי כליכא חזקה כלל. אבל אי מתחילה אליבא דר"ש לחוד קאי א"כ ממ"נ אי סברא פשוט' היא דע"י דאיתרע חזקת' בסתירה גמורה עכ"פ הרי זה כליכא חזקה לא א"ש הלשון א"כ שכתבו. ואי אין זו סברא פשוטה מנלן באמת להקשות לרבנן. הא מעיקרא לא נחתו להכי אלא לתרץ הא דר"ש יליף רה"ר מסוטה כו' ורבנן הא לא ילפי רה"ר מסוטה. ועוד קשה טובא לפ"ז. ממ"ש בקושיא זו הב' וקרא דונטמאה איצטריך כו' לטהר ברה"ר כו'. והא ז"א לרבנן. (ובתוס' דחולין השמיטו זה וגם הלשון א"כ אינו שם). גם הרי בתוס' שם ד"ה מעל"ע כתבו בפשיטות אע"ג דמסוטה ילפי' לטהר ברה"ר אפי' כו' משמע דגם לרבנן הכי הוא ובתוס' ד"ג שם ד"ה גמר סוף טומאה. כתבו בהדיא ורבנן התם כו' והוי ספק וגמרי מסוטה לטהר ברה"ר כו' (וע"ש דקאי אליכא חזקה כו'). והגם דקאי ללישנא בתרא דואבע"א מ"מ מנלן דהדר ביה מהא דא' בלישנא קמא לרבנן דליכא למילף רה"ר מסוטה דהכי השתא כו'. מכ"ז משמע דהתוס' דנדה ס"ל בהחלט דגם לרבנן ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר אף בדליכא חזקה (ורק היכא דאיכא תרתי לריעותא פליגי כו' וכמשי"ת אי"ה):

ועלה ע"ד אולי גירסא אחרת היה להם. דלא גרסי הכי השתא כו' וכ"ת כו'. אלא דאהא דא' אי מסוטה אימא כו' ברה"ר טהור. היתה התשובה ע"ז כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי. וקצת משמע כן בחה"ר שם שכתב בפי' ר"ת אהא דושניהם לא למדוהו. דכל דדמי לסוטה גמרי' מיניה כו' וברה"ר לא דמי להא דהכא כיון דאיכא תרתי לריעותא כו' וכ"כ עוד לקמן בד"ה ומתוך הדוחק. וז"ל דללישנא קמא כו' קשיא להו לרבנן אי מה סוטה ברה"ר טהור והוצרכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא כו'. הרי משמע דרק משום הא דתרתי לריעותא היה התירוץ למה שלא ילפי' רה"ר מסוטה. והרי בגירסא שלפנינו התשוב' ע"ז הכי השתא כו' דלפ"ז א"א ללמוד שום קולא ברה"ר בטומאה מסוטה. אלא שקשה להמציא גירסא חדשה שלא מצינו בשום מקום (ובחי' הר"ן עמד על האי הכי השתא כו' שבגמ' ומקשה ומתרץ כו' ע"ש):

לכן נלפע"ד דגם לפי גירסא שלפנינו ע"כ צ"ל דהתוס' וחה"ר ס"ל דכי אמרי' בלישנא קמא וכ"ת הא כל ספק טומאה ברה"ר טהור. הדר ביה וסתר בזה מאי דא' מעיקרא הכי השתא כו'. דכיון דחזינן דכל ספק טומאה ברה"ר טהור (ובאמרו כל ספק ר"ל אפי' בדליכא חזקה וכמ"ש התוס'). וע"כ מסוטה גמרי' לה. (וכדאמרי' בכ"ד כו'). וא"כ ע"כ לא חיישי' להסברא דהכי השתא כו' (וכמו דר"ש לא חש לזה). וה"נ גבי מקוה ליטהר ברה"ר. ע"ז השיב כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי דמי. (וגם בחי' הר"ן משמע דבתחילה הוי ס"ל הכי דהך וכ"ת כו' חזרה היא אלא דקשה ליה האיך הדר ביה בשתיקה ולא קאמר אלא. ולפי תירוצו באמת אין כאן חזרה אלא הא דא' וכ"ת כו' ר"ל אף דלא גמרי' מסוטה עכ"פ לדינא הא כל ספק ברה"ר טהור יהיה מאיזו טעם שיהיה א"כ אף זו דכאן למה יצאה מהכלל. והשיב כיון דאיכא תרתי לריעותא כו' ר"ל דכל ספק טומאה דטהור ברה"ר היינו מדינא דחזקה ודוקא בדאיכא חזקה אבל הכא דאיכא תרתי לריעותא שאני כו' והוא כעין הפי' דלעיל לא שהר"ן האריך כאן ולפה"נ ר"ל דהא דתרתי לריעותא משוי ליה ספק חשוב עכ"פ ושוב בטומאה הספק דינו כודאי דאל"כ לא היתה התורה עושה הספק כודאי ברה"י. והוצרך לכך לתרץ הלשון דושניהם לא למדוהו אלא מסוטה כו' דלפ"ז א"ש קצת דנלמד החומרא לרבנן ברה"ר מסוטה. אבל לכאורה א"כ לא שייך לומר דמשום תרתי לריעותא נעשה כודאי אלא גבי טומאה. והרי משמע בגמרא דרבנן גם גבי חביות ס"ל ודאי טבל כמו במקוה וכמ"ש התוס'. ולפי הנ"ל מאי טעמא לכן לפי דרך פי' הר"ן יותר נראה כמ"ש לעיל דלרבנן ברה"ר הכל רק כדינו באיסורין ותרתי לריעותא כודאי חשיב מדינא בכל. ותיקון הלשון דושניהם למדוהו מסוטה כבר נתבאר דיש לומר דקאי אכללי ספק טומאה כו'. אך התוס' וחה"ר ס"ל כס"ד דהר"ן). והוכרחו לכך דלפי' (הפשוט) דלעיל דלרבנן נשאר הסברא דהכי השתא כו' וא"א למילף כלל טומאה מסוטה לטהר ברה"ר (אף בדאיכא חזקה). אינו מעלה ארוכה שום תירוץ אהא דחולין עכ"פ. וגם בהא דע"ז ס"ל כאן לדוחק גדול לומר דלאו דוקא קאמר כו' (וגם כבר נתבאר דבסוטה דא' מכאן כו' ובפרט למסקנא משמע דהא דברה"ר טהור ביש בו דעת לשאול מסוטה גמרי'. וכן משמע בפא"ט כדלעיל). גם היה קשה למה כל שאתה יכול להרבות ס' וס"ס ברה"ר טהור כמ"ש הרמב"ם רפי"ח מה' אה"ט (עי' פי' מ"ו פ"ו דטהרות). וכדי להסביר ולהטעים מעט איך ובמה דוחה הסברא דהכי השתא כו' (ויתוקן בזה עוד איזה דברים שית' אי"ה) נלפע"ד דהלשון שאו' בכ"ד הנ"ל הלכתא גמירי לה מסוטה לכאורה לאו רישי' סיפי' דלשון הלכתא משמע הלמ"מ. [הגהה. שוב ראיתי מ"ש התוי"ט פ"ב דסוטה מ"ב ופ"ג דתמורה מ"ג ועוד בכ"ד ולפע"ד לא דמי למ"ש התוס' יבמות סדע"ז דלשון הלכתא גמירי לה שאני. וצ"ע אי"ה. ע"כ הגהה]. והוא דבר שא"א ללמוד בדרכי הלימוד בטעמי' וסברות כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ. ומש"א מסוטה. משמע כעין לימוד בהיקש וסברא (ומה מצינו וכה"ג). אבל מ"מ נראה הפי' הלכתא ממש הלמ"מ בלי טעם וסברא. וכן משמע מפירש"י פא"ט שם (מ"ג:) שכת' ואין טעם בדבר. ומ"ש מסוטה היינו לומר דההלכה באה (בסתימות) להורות שנדון ספק טומאה כדין שדנה התורה בסוטה. (והגם שהתוס' שם כ' בקושי' הב' וקרא דונטמאה דאייתר לאגמורי כו'. ובהלמ"מ כתב הרמב"ם בהקדמתו שם דהיינו דאין רמז לזה במקרא. אפשר דאין הכל מודים בזה עי' תשוב' חו"י סי' קצ"ב וחוה"ש סי' נ"ג). אמנם איך היתה ההלמ"מ אם בביאור הפרטים או לאו. ואי בעי' שיהי' דומה לסוטה אם לאו. ואי בעי' דומה מהו הדמיון ובאיזו אופן יהיה הדמיון והלימוד. לפה"נ אינו דבר ברור ומוסכם עי' תוס' דסוטה ד"ה ברשות. ואפשר שגם התנאים ואמוראים לא הושוו בזה. ויותר נראה (בפרט לפמ"ש הרמב"ם בהקדמתו שבהלמ"מ ליכא פלוגתא. וכ"כ התוס' יבמות ע"ז סע"ב. עי' תשוב' חו"י וחוה"ש הנ"ל) דכאן ההלכה נאמרה בסתימות ללמוד מסוטה והפרטים נמסרו לחכמי' איך ומה ובאיזה אופן ללמוד ופליגי בהא. ועכ"פ כאן יתוקן בזה (קצת) איך לא חששו במסקנא להסברא דהכי השתא כו' וכן הא דר"ש לא חש להשיב ע"ז. כיון שעיקר הענין הלמ"מ שאין בו טעם. גם יש לומר שמעיקרא רצו ללמוד בדרך לימוד מסוטה וע"כ היתה התשובה דרה"ר א"א ללמוד דהכי השתא כו' ושוב א' וכ"ת הא כל ספק טומאה ברה"ר טהור. ור"ל (דכללא הוא בכל ספק אף בדליכא חזקה כו') דע"כ היינו משום דהלמ"מ ללמוד מסוטה אף דלא דמי כלל. וע"ז מסיק דמ"מ הכא כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי דמי (ואינו בכלל ספק טומאה שע"ז באה הלמ"מ כו'). אך לפ"ז עדיין לא א"ש דא"כ מאי קשיא להו להתוס' מה שלא דמי לסוטה מצד החזקות (ברה"ר או ברה"י כב' הקושיות) הא לפ"ז מסקי' דאין צריך להיות דומה (לרבנן. ואלו לר"ש אפשר דצריך דומה ולכן לא יליף ברה"י כלל ולא הקשו עליו הא כל ספק ברה"י טמא משום דאיהו באמת פליג וס"ל תולין לפירש"י ותוס' כו'):

לכן נראה (יותר) דיש לומר עוד דאופן הלימוד מסוטה ברה"ר במסקנא (לרבנן) היינו שלא ע"ד דא' תחיל' מה סוטה ברה"ר טהור (דע"ז ודאי קשה הכי השתא כו'). אלא דההלכה הורה לנו ללמוד מסוטה באופן זה דכל שהוא דומה לסוטה טמא ודאי. וכל דלא דמי טהור ודאי. וזהו דקדוק לשון הגמרא דחולין ודע"ג וסוטה מה סוטה ברה"י אף טומאה ברה"י. ולא ח' מה סוטה ברה"ר טהור אף טומאה ברה"ר טהור כדא' כאן בנדה מתחיל' משום דע"ז קשה הכי השתא כו'. אלא הפי' מה סוטה הא דספיקו כודאי הוא ברה"י ואלו ברה"ר לא משכחת לה (ספק) כלל. אף טומאה ברה"י דוקא דהוי דומיא דסוטה טמא. אבל ברה"ר דלא דמי כלל באה ההלכה דטהורה. ותדע דעד"ז הוא הלימוד דבר שאין בו דעת לשאול דא' ג"כ (שם בחולין וסוטה) מה סוטה דבר שיש בו דעת לשאול כו'. והיינו דלא משכחת לה בסוטה דבר שאין בו דעת לשאול (וצ"ע לכאורה אולי חש"ו. אלא שדיבר בהווה ורגיל כו' ויתבאר אי"ה). ולכן באה ההלכה שבכה"ג טהור לגמרי וה"ה לענין רה"ר ילפי' בכה"ג במסקנא לרבנן. והגם דלכאורה גם לפ"ז עדיין לא א"ש קושי' התוס' מה בכך שלא דמי בענין החזקות ברה"ר הא בלא"ה לא דמי דהכי השתא כו' אלא דמ"מ גמרי' ע"ד הנ"ל. אך ז"א דרק במה שלא דמי במציאות בעלמא בדבר שלא שייך ביה חומרא וקולא. אמרי' הכי. וכמו דבר שיש בו דעת לשאול דעכ"פ אין סברא להחמיר יותר בדבר שאין בו דעת לשאול מבדבר שיש בו דעת לשאול וכן בהא דרה"ר אין בו סברא להחמיר ברה"ר יותר מרה"י דטומאה עכ"פ. אלא דבסוטה לא משכחת ספק ברה"ר כו' בכה"ג אמרי' דכל שלא דמי לסוטה טהור. אבל מה שלא דמי מצד חזקות שהוא דבר שתלוי בו חומרא וקולא יש לומר דבעי' שיהא דומה לסוטה. ותדע דאם לא כן למה היכ' דאיכא חזקה לחומרא כמו בספק טבל גם ברה"ר טמא. וכמו"כ במקוה שנמדד דאיכא תרתי לריעותא טמא. אלמא דאי לא דמי בדבר שיש בו חומרא לא ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר (ומ"מ יש לדחות דש"ה דכודאי דמי ואינו בכלל ספק טומאה שנלמד מסוטה ומדינא טמא אבל בדליכא חזקה דלפה"נ מדינא הוי ספק עכ"פ יש לומר דהרי זה בכלל ספק טומאה עכ"פ וגמרי' מסוטה לטהר ברה"ר אף דלא דמי בדבר ששייך חומרא כו'. אבל התוס' לא ס"ל הכי):

כללו של דבר. דעם היות ודאי יש בזה כמה גמגומים (וזו מן ההלכות עוממות) עכ"ז נראה דודאי התוס' דחולין ונדה וחה"ר (דחולין) הכי ס"ל דאף לרבנן הא דברה"ר ספק טהור היינו אף בדליכא חזקה ומסוטה גמרי' לה וא"כ הפי' בתוס' דחולין (במה שהרכיבו התירוץ אתרי רכשי) צריך לומר כמ"ש מהרמ"ל שם כדלעיל. וקצת יש לומר שזה כמו ב' תירוצים (ואולי יש ט"ס וצ"ל שם ועוי"ל דהשתא כו' ע"ש). והתירוץ הראשון הוא ע"ד תירוץ חה"ר שם שכל הסוגי' מיירי בדליכא חזקה כעין מקוה כו'. ושגם במים המגולים הוא כליכא חזקה כדאי' בחה"ר. ובכה"ג הוא דגמרי' מסוטה דוקא והיכא דאיכא חזקה (גם לפי הס"ד) טהור ברה"ר מדינא אף בכעין ההיא דב' נזירים דליכא למילף מסוטה. אלא שהאמת שמשמעות פשט דברי התוס' (ובפרט בלי הגהה) מורה יותר כדפי' מהרמ"ל:

אמנם כגון דא צריך לפרש. דלפ"ז הא דנקטו התוס' וגם חה"ר מקוה שנמדד ע"כ לאו דוקא. ורק לדוגמא בעלמא נקטו שהרי בזה ודאי מטמאים רבנן בהדיא אף ברה"ר אלא דס"ל דהתם היינו טעמא דרבנן לפי שחושבים הא דהרי חסר לפניך לריעותא גמורה לבטל החזקה דמעיקרא דמקוה ונשאר החזקה דטומאה. ונקרא תרתי לריעותא והוי כודאי כו'. אבל אי הוי ס"ל לרבנן כר"ש במה דס"ל דהרי חסר לפניך לאו ריעותא היא דאמרינן השתא הוא דחסר (כמ"ש התוס' בנדה ד' ג' ד"ה ושניהם) היו מודים דגמרי' בכה"ג מסוטה דברה"ר טהור. וז"ש התוס' דמסוטה גמרי' להיכא דליכא חזקה כההיא דמקוה דמטהר ר"ש אע"ג דהוי כליכא חזקה (ר"ל למאי דס"ל לר"ש) דא"ל העמד מקוה על חזקתה דאדרבה העמד טמא על חזקתו. ור"ל דגם רבנן לא פליגי עליה אלא משום דס"ל דהתם הוי תרתי לריעותא כו' אבל בגווני דליכא למימר הכי מודו כנ"ל. אלא לפי שמציאות זה דליכא חזקה קשה למצוא שהרי בתחילת טומאה כל ספק יש לו חזקת טהרה. ובסוף טומאה כמו ספק טבל הרי יש לו חזקת טומא' ונצרך למצוא כזה בחזקה נגד חזקה והיינו מציאות מקוה שנמדד דלרבנן גם בזה הוי תרתי לריעותא. ומציאות שיהיה חזקה נגד חזקה ושלא יהיה שייך הסברא דהרי חסר לפניך רחוק קצת. ע"כ אסברו לה במציאות מקוה שנמדד ונמצא חסר ואליבא דר"ש דס"ל דהרי זה כליכא חזקה. ואז היו גם רבנן מודים שנלמד מסוטה לטהר ברה"ר. אבל מ"מ ודאי יש כמה מציאות שיהיה דינו כליכא חזקה גם לרבנן כגון בתחילת טומאה ויש איזו סיבה וראיה שעי"ז איתרע חזקת טהרתו דוגמ' שכתבו התוס' בסוטה שקינא לה ונסתר' וכההי' דתינוק בצד עיסה שכתבו התוס' ד"ג שהסברא דרוב תינוקות מטפחות עומד כנגד חזקת העיסה. וגם בסוף טומאה משכחת לה שטבל במקוה שנולד בה איזה ספק בעלמא (ולא שנמצא עתה פסולה בודאי) דבכה"ג גם לרבנן איכא חזקת המקוה נגד הטמא (וליכא הרי חסר או פסול לפניך) והרי זה כליכא חזקה. עי' שו"ע יו"ד סי' ר"א סס"ה וסע"א:

ומעתה אשוב לעניננו. דלכאורה עלה ע"ד דמה שהוצרך התוס' להא דבלילה ג"כ הוי דין רה"ר בסוטה. שזהו כדי לתרץ איך ילפי' מסוטה לספק טומאה ברה"ר בדליכא חזקה. הוא רק אליבא דר"ש. ועתה לפי הנ"ל ראיתי שז"א שלפה"נ ע"כ התוס' כ"כ גם אליב' דרבנן (ומלבד שבלא"ה קשה להמציא פלוגתא חדשה בזה בין ר"ש לרבנן כנ"ל). אלא שמ"מ אף לפ"ז הרי בתוס' דחולין לא הזכירו בלילה כו' וכבר נתבאר דיש לומר דגם ע"י קינוי וסתירה ברה"ר (בלא רואי') ביום ג"כ איתרע חזקת'. ויתר ע"כ לפ"מ שנתבאר לעיל דאופן הלימוד דרה"ר מסוטה אינו ע"ד שנזכר בגמרא לרבנן בתחיל' מה סוטה ברה"ר טהור כו' אלא היינו ע"ד הלימוד דדבר שאין בו דעת לשאול. ר"ל שבאה ההלכה דכל שהוא כסוטה. שהוא ברה"י ודבר שיש בו דעת לשאול טמא. וכל שאינו כן. כגון ברה"ר או דבר שאין בו דעת לשאול טהור. וא"כ הרי הלימוד דרה"ר הוא (בדרך שלילה) מסוטה ברה"י דבזה שפיר איתרע חזקתה. והוי כליכא חזקה. וילפי' מזה שפיר לענין טומאה דאף בכה"ג דליכא חזקה. כל שאינו ברה"י ויש בו דעת לשאול כסוטה טהור. ונראה שכן הוא כוונת התוס' דחולין (שכלל התירוץ דאיתרע חזקתה על דבר שאין בו דעת לשאול ורה"ר ביחד ולא הזכירו בלילה כו' כנ"ל). ומלבד שאין הכרח כ"כ לעיקר דבריהם להמציא שגם בסוטה הוי כליכא חזקה. דלפ"מ שנתבאר לעיל דעיקר הלימוד הוא הלמ"מ שהוא דבר שאין צריך סברא וטעם. יוכל ללמד מדבר דאיכא חזקה אדבר דליכא חזקה. (רק שמ"מ היכא דאיכא חזקה לחומרא או תרתי לריעותא דהרי זה כודאי וההלכה לא הורה לנו כ"א על ספק טומאה כו'. מלבד שיש לומר שההלכה פירשה בפי' כו'). וכ"ז לתוס' דנדה וחולין אבל בתוס' דסוטה מפורש דס"ל דהלכתא דגמרי' מסוטה היינו רק בדאיכא חזקה (ושעכ"ז נצרך הלכתא כו') והיינו ודאי אף לפי המסקנא דחולין דאלו לפי הס"ד דשם דלא אזלינן בתר חזקה לק"מ ולא היו צריכים לתירוץ אע"כ דס"ל דגם לפי המסקנא לא נד מהא דהלכתא גמירי מסוטה בסתם ספק טומאה דאיכא חזקת טהרה כו'. ולפ"ז ודאי אין צריך למ"ש בנדה דבלילה הוי כרה"ר בסוטה אלא כד' הירוש' שהביאו בסוטה שם. וגם בתוס' דע"ג ונזיר ג"כ פשט' משמע דס"ל כתוס' דסוטה בזה דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא בדאיכ' חזקה (וס"ל התם דאינו נלמד מסוטה כלל. לפי המסקנא דחולין דאזלינן בתר חזקה ונד מהס"ד דמסוטה גמרי' כו'). אלא שאינו מוכרח כ"כ וכדלעיל דבתוס' דע"ג יש לומר דלפי שהסוגי' שם משמע דאיירי בדאיכא חזקה לכן כתב דלאו דוקא שלא נלמד מסוטה אלא מדינא כו'. ובתוס' דנזיר יש לומר ג"כ שלפי שלהס"ד דחולין משמע שגם בדאיכא חזקה מסוטה גמרי' ע"כ כתב דבמסקנא לא קאי הכי ר"ל דבכה"ג למסקנא מדינא טהור אף בכגון ב' נזירים דלא ילפי' מסוטה. אבל מ"מ יש לומר דגם למסקנא ילפי' מסוטה לענין היכא דליכא חזקה. וכדפי' מהרמ"ל התוס' דחולין אבל עכ"פ מכ"ז מבואר דאין הכרח כ"כ בדברי התוס' דנדה שכתב בלילה כו' מכמה טעמים דלעיל ושעכ"פ להתוס' דסוטה ודאי אין צריך לכך. ושממילא עכ"פ אין כדאי לדחות עי"ז דין המפורש בירוש' והובא בתוס' דסוטה ובגליון תוס' דנדה (שיש לומר שהם עצמם הגיהו זה אח"כ כו' ככל הנ"ל):

ועתה אבוא ליתר דברי רבינו ז"ל. מ"ש עוד דגם למ"ש בגליון תוס' שם בשם ירוש' היינו באפילה דוקא כו'. צ"ע דמש"ש דאפילה ולילה הוי רה"י. הלא זה לקוח מדברי הירוש' שבתוס' דסוטה והכי איתא שם לפלטיא בלילה לחורבה ביום למבואות אפילות ביום. א"כ נראה דמ"ש בגליון תוס' אפילה היינו מבואות האפילות דירוש' שאפי' ביום הוי רה"י. ומ"ש ובלילה. וי"ו המחלקת היא ור"ל או בלילה. והיינו פלטיא בלילה דירוש' (ומשמע אפי' לא באפילה כו'). ומ"ש רבינו שכ"ה בהדיא בפ"ה דטהרות גבי נגע בא' בלילה שהוא ספק ר"ה כמ"ש בתוספתא כו'. אם ר"ל שמזה ראיה שגם הגליון תוס' ע"כ מיירי באפילה ומיתוקמא הך דטהרות כשהלבנה זורחת. היה נראה זה דוחק גדול לאוקמ' סתם לילה שבתוספתא דוקא בשהלבנה זורחת. מלבד שכבר נתבאר דלא משמע כן בגליון תוס' לומר דמיירי דוקא באפילה. אלא נראה דרבינו הביא ראיה לדחות עיקר דברי הגליון תוס' בשם הירוש'. וכבר נתקשו בזה התוס' דסוטה. דהירוש' והתוספת' סתרי אהדדי אבל מ"מ לא החליטו לדחות דברי הירוש' מכח התוספתא. ולא עוד אלא שכתבו לחזק דברי הירוש' עפ"י מתני' דפ"ח דטהרות מ"ג. אלא שרבינו ז"ל הניח דברי התוס' בזה בצ"ע דהתם היינו טעמא משום גזירת כלים דאושא כו' ובאמת תמוה הא דפשיטא לי' דהיינו טעמ' דמ"ג פ"ח דטהרות משום גזירת כלים כו'. לכאורה הא התם אי' בתוספת' שבר"ש דברה"ר אינו טמא כ"א מדרס. וכן פסק הראב"ד פי"ח מה' אה"ט ה"ז והכ"מ פי' גם דברי הרמב"ם כן וכ"ה בהדיא בפיה"מ להרמב"ם. ואלו הא דגזירת אושא משמע דהיינו דטמאים לגמרי וכן משמע בהדיא ברמב"ם פי"ג ה"ד שכתב שמא בזב או במת נטמאו. וצ"ל לשיטת רבינו ז"ל דכאן שאבד (טהורים) ומצא הקילו קצת כו' דהא מהאי טעמא מיקל ר"ש לגמרי בתוספתא שם. אבל גם לפי שיטתו זו א"כ לא נפלאת היא לומר דהתוס' ס"ל דבכה"ג לא שייך כלל גזירת אושא של גזרו אלא על כלים הנמצאי' שלא נודע כלל ממי נפלו ואם טהורי' או טמאים נפלו. אבל לא בכה"ג שאבד טהורים ומצאם כו':

אך יש לתמוה על התוס' מטעם אחר. דלשיטתם דהיינו טעמא שם משום דלילה הוי רה"י. א"כ ודאי קשה למה טהורים טמא מת. והרי בהדיא קתני בתוספתא דברה"י טמאים גם טמא מת (אפי' ביום להר"ש ורמב"ם פי"ח. ולהראב"ד בלילה עכ"פ. ואי איתא כהתוס' הרי אין לחלק כלל בלילה בין רה"י לרה"ר כיון דאז הכל חשיבא רה"י). ולפ"ז לא זו שאין מכאן ראיה להירוש' אלא אף זו שמכאן מוכח שגם בלילה הרי נוהג דין חילוק רשויות לטומאה כו'. ועוד מטעם אחר יש לפקפק על התוס' אף זולת התוספתא אלא גם עפ"י דברי המשנה שהובא בדבריהם. והוא דלכאורה האי טעמא לילה הוי רה"י אינו מספיק אלא כשמצא הכלי בלילה. אבל כשמצאה ביום אף דעבר עליה הלילה. הרי זה כרה"י שנעשה רה"ר דתנן רפ"ו דטהרות דכשהוא רה"ר ספיקו טהור. והיינו אף בספק שכבר הותחל בעוד שהיה רה"י מ"מ בשעה שנעשה רה"ר דנין אותו ספק לקולא. כדמוכח מההיא דהמסוכן שבמתני' שם דשכבר נעשה מסוכן בעודו ברה"י עכ"ז אמרי' דכשהיה ברה"י ספיקו טמא ואח"כ שהוציאוהו לר"ה נעשה ספיקו טהור ומסתמא ה"ה אם היה מסוכן זה ברשות א' שהיה רה"י ונעשה רה"ר. וכגון בלילה וביום לפי שיטה זו דלילה הוי רה"י. יהי' דינו דכל שנגע בו בעודו לילה טמא ומי שנגע בו אח"כ ביום טהור וא"כ לכאורה ה"ה כאן בהך כלי הנאבד'. ואף שעבר עליה הלילה ואז היה הדין נותן לטמאה מספק אבל עתה ביום שנעשה רה"ר יש לדון הספק לקולא. ולכאורה יש לומר דק"ו נמי הוא דהא התם גבי מסוכן שהיה לפנינו בספק זה גם בעודו ברה"י ויש מי שנגע בו גם אז. וע"כ אנו צריכים לדון עליהם הספק לחומרא לומר שכבר מת. ומ"מ נגד אותן שנגעו בו ביום חוזרים ודנין לקולא לומר שעודנו חי. (ומשמע אף אם באו לב"ד בב"א. וצ"ע לכאורה מ"ש מב' שבילים דפ"ק דפסחים ד"י ע"א ובכ"ד מענינים אלו (ועי' ג"כ בד' רבינו ז"ל ה' נדה סי' ק"ץ סמ"ג (וסכ"ה)) ומיהו שם כל מדרבנן עי' תוס' דפסחים ד"ה בבת א'. ואכמ"ל). והרי זה תרתי דסתרי לגמרי. וכ"ש הכא שבלילה היתה הכלי אבודה ואין אנו דנין עלי' כ"א עתה ביום שיש לנו לדון הספק לקולא לימר שמעולם לא נטמאה ואין כאן תרתי דסתרי כו'. אך מ"מ יש לומר ג"כ בהיפוך. דש"ה דלענין אותן שנגעו ברה"ר אין אנו צריכים לדון מה היה מסוכן זה בעודו ברה"י כ"א מה הוא עתה כשהוא ברה"ר. ולכן דנין לקולא נגדם. ולא חיישי' למה שיש סתירה לזה במה שדנין אותו להיפוך גם בעודו היה ברה"י נגד אותן שנגעו בו אז. אבל כאן הרי אנו צריכים לדון על כלי זו (גם) על הספק שהיה חל בעוד לילה ולכאורה הרי זה דומה לאותן שנגעו במסוכן בעודו ברה"י דנראה לכאורה דאעפ"י שבאי' לב"ד לשאול. אחר שהוציאוהו לרה"ר טמאים. ובודאי ה"ה וכ"ש מי שנגע בו ברה"י וגם ברה"ר כו' וה"נ דכוותיה ממש לכאורה. (ומ"מ אין זה ברור דאולי יש לומר דבאמת גבי מסוכן גם אותן שנגעו ברה"י אינם טמאים אלא אם באו לשאול אז אבל לא אם באו אחר שהיה המסוכן ברה"ר. דלכאורה קצת משמע כן מלשון המשנה דתני כשהוא ברה"י כשהוא ברה"ר כו' דקאי על המסוכן דמשמע שתלוי באיזה מקום שהוא עתה (בשעת הדין כו'). (וה"ל למיתני מה שהיה עמו ברה"י וברה"ר כו') דהגם דאא"ל כשהיה ברה"י נטמאו. ואח"כ כשהוציאו יצאו מטומאה לטהרה. אבל זה יש לומר דמ"ש כשהוא ברה"ר ספקו טהור ר"ל כל ספק שבא לפנינו אז. אף על אותן שנגעו ברה"י. אך יש להוכיח בהיפוך מדפליג ר' שמעון וא' רה"ר מפסקת. דלכאורה צ"ע הלא ודאי גם הוא מודה דבעודו ברה"י ספיקו טמא. ואיך א"כ אח"כ כשהוציאוהו לר"ה יחזירו ויצאו גם אותן שנגעו ברה"י מטומאה לטהרה. ועם כי ס"ל דא"א לדון תרתי דסתרי ה"ל לטמא גם אותן שנגעו ברה"ר שבאמת כן הסברא נותנת כיון שבעודו ברה"י כבר דנו עליו שמת שוב א"א לדון עליו אח"כ שחי אע"כ צ"ל לכאורה דלא פליג ר"ש אלא בשלא באו לב"ד אותן שנגעו ברה"י עד לבסוף כשהוציאוהו לרה"ר (או אף לבסוף שהחזירוהו לרה"י דמ"מ יש לדון שהיה חי ברה"ר ואין זה סתירה למה שדנין שמת כשהוחזר אחר כך לרה"י כו'). ובזה ס"ל כיון שבשעה שהיה ברה"י (פעם הראשון) לא דנו עליו כלל. ואח"כ כשהוא ברה"ר (או אף לבסוף כשהוחזר לרה"י דמ"מ) צריכים לדון נגד אותן שנגעו אז ברה"ר שהוא חי ממילא ע"כ לדון כן אז גם על אותן שנגעו בעוד היה ברה"י (פ"א). ומינה דלת"ק גם בכה"ג מטמאים אותן שנגעו בעוד היה ברה"י דלא כנ"ל. אך אף אם לו יהא כן). מ"מ יש לחלק דש"ה דאף שלא באו לב"ד לשאול עד אח"כ. מ"מ כבר נודע וחל עליהם הספק. לכן אעפ"י שדנין עליהם אח"כ ראוי לדונם לפ"מ שהיו בעת חלות עליהם הספק אבל כאן שבלילה היתה הכלי אבודה יש לומר שלא נכנסה אז בגדר בית הספק ושאלה כלל. וראוי לדונה כפי מה שהיא עתה בעת שמוצאה ביום כו'. ולפ"ז ע"כ הא דאם עבר עליהם לילה טמאים לאו משום דלילה הוי רה"י נגעו בה. אלא משום גזירת אושא כדברי רבינו ז"ל (או חומרא בעלמא לענין טומאת מדרס דשכיח' כו') וליכא למישמע מכאן דרה"י הוי לילה כו'.

והנה לכאורה עלה ע"ד שעפ"י פקפוק זה הב' יהיה קצת תיקון למה שנתבאר לעיל דעפ"י התוספתא המחלקת בין רה"י לר"ה גם בלילה לענין טמא מת עכ"פ לא די שאין מכאן הוכחה לדברי הירוש' אלא שמוכח להיפוך דלילה לא חשיב' רה"י. ולפי פקפוק הנ"ל דיש לדון כפי מה שהיא בעת שמוצאה. לכאורה מהא ליכא למישמע כלום לא לכאן ולא לכאן עכ"פ. דבתוספתא לא נזכר אלא ועבר עליהן לילה כו' ע"ש. אבל ז"א. כיון דבמתני' בחדא מחתא קתני מצא בלילה ומצא ביום שלאחריו טמא. ובמצא ביום שלאחריו פירשו בתוספתא דמטמא רק מדרס ברה"ר מסתמא ה"ה במצא בלילה דמתני'. ודוחק גדול לומר דלצדדי' קתני במתני' ר"ל דבמצא בליל' טמא מדרס וטמא מת ובמצא ביום שלאחריו טמא מדרס בלחוד. א"ו בחד גוונא תני טמא אשניהם ולפי התוספתא היינו מדרס בלבד ברה"ר. ואלו ברה"י טמא מדרס וטמא מת ואם כן יש להוכיח מכאן דלילה לא חשיב' רה"י (לפי התוספתא) היפוך מדברי התוס'. אמנם בההיא דנגע בא' בלילה שהביאו רבינו ז"ל וגם התוס' ראיה מזה דליל' לא חשיב' רה"י לכאור' לפי הפקפוק הנ"ל י"ל שאין ראי' מכאן דתני התם במתני' (פ"ה) ובתוספת' ובשחר מצאו מת וא"כ אף את"ל דליל' הוי רה"י הרי זה בשחר כרה"י ונעשה רה"ר דרפ"ו וכו' וכנ"ל. אלא שכבר נתבאר דנרא' דגבי מסוכן אותן שנגעו ברה"י אע"פ שלא באו לב"ד אלא אח"כ טמאים (לת"ק). וא"כ לכאורה היינו הך דנגע בא' בלילה ממש אי איתא דליל' הוי רה"י. אבל באמת נרא' דיש לחלק דגבי מסוכן דפירושו נתעלף באופן שאין מכירי' בו אז אם חי או מת (ע' פיה"מ להרמב"ם) נמצא שהנוגעים בו בעודו ברה"י חל עליהם הספק והשאלה מיד באותה שעה וכדלעיל. אבל בהך דנגע בא' בלילה. משמע שלא היה מסוכן כלל ולא היה חל שום ספק על הנוגעים בו בלילה שהרי עומד בחזקת חי. אלא אח"כ בשחר כשמצאו מת אז חל הספק והשאלה למפרע. מצד חזקה דהשתא המנגדת לחזקה דמעיקרא. והא דקתני ואינו יודע אם חי אם מת אינו ר"ל שכבר נפל ספק ע"ז אלא ר"ל שלא הכיר בו אז ממש אם חי אם מת. באופן שעכ"פ אח"כ בשחר כשמצאו מת נופל ספק למפרע (וכן משמע בהדיא ממ"ש הר"ש שמכאן יש לדקדק דלמפרע נמי ילפי' מסוטה כו'). וא"כ לפי הפקפוק דלעיל שפיר יש לומר דבכה"ג אף את"ל דלילה הוי רה"י יש לדונו כשעת חלות הספק והשאלה דהיינו כשמצאו מת בשחר וחשיב שפיר ספק ברה"ר. [הגהה. שוב ראיתי שיש לעיין בב"ב דקי"ג ע"ב ובתוס' ד"ה א' רבא ובירוש' שם ה"ו שהובא בתוס' שם לכאורה שייך לפקפוק דלעיל. ע"כ הגהה]:

והנה כ"ז מה שיש לדון ולפקפק גם לפ"מ דפשיטא להו להתוס' וגם לרבינו ז"ל שדין סוטה ודין הטומאה שוין ממש ותלוים זב"ז. שכדי לתרץ מה שהניחו התוס' בקושיא לפ"ז סתירת דברי הירוש' וההוא דנגע בא' בלילה (עכ"פ) היה נראה דצ"ל כנ"ל. אבל לפע"ד מילתא דפשיטא להו קמיבעי לי טובא. נהי דלענין טומאה גם לפענ"ד נראה (יותר) דלילה לא חשיבא רה"י כדמשמע פשטא גבי ההיא דנגע בא' בלילה (דלא מצינו בשום פוסק או מפורש דהיינו משום שמצאו מת בשחר דוקא). וכ"ש שלפי הנ"ל גם בההיא דהמאבד ומצא בלילה (דטהרות) מוכח כן. וכן משמע בההיא דרפ"ו רה"י ונעשה רה"ר דאסברא לה הר"ש בכגון בקעה כו' (וכן משמע פשטא דמתני'). ולא נקטו לה בלילה ויום שמצוי יותר. וכן בההיא דמסוכן שם קתני והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י. ולא נקטי' בקלות יותר בלילה ויום כו'. וגם במעשה שבתוספת' הובא בר"ש פ"ה מ"ז וברמב"ם ספי"ח במסוכן שהוליכוהו מעיר לעיר והיו הכתות מתחלפות כו' שלא טמאו אלא כת אחרונה דהיינו משום ספק ברה"ר (ולא פי' שלא התמהמה בדרך כו'). משמע אף שהיה לילה בנתיים כו'. ובדרך כלל מדהא דספק רה"ר טהור מלא בגמר ופוסקים (והוא גזה"כ או הלכתא בלא טעמא) ולא אישתמיט בשום מקום לפרש דהיינו דוקא ביום ודאי משמע שאין חילוק בין יום ללילה בזה (שהרי מסברא חיצונית אין חילוק ביניהם לענין טומאה כלל. וע' רמב"ם פט"ז ה"ג המהלך בלילה ספיקן ברה"י טמא משמע דברה"ר טהור וכן הוא בהדיא בר"ש פ"ג סמ"ו ע"ש). אבל מ"מ אין ראיה מזה לסוטה כלל. דדוקא גבי טומאה דעיקר החילוק בין רה"י לרה"ר הוא הלכתא בלא טעמא מנין לנו לבדות לחלק בזה בין לילה ליום דמצד לילה לא פקע שם רה"ר מינה שעליה באה ההלכה להקל. אבל לענין סוטה לא מצינו בשום מקום שהוא הלכתא או גזה"כ לחלק בין רה"י לרה"ר. רק דהא דעשה בה הכתוב ספק כודאי זהו גזה"כ. אבל החילוק בין רה"י לרה"ר בזה הוא מילתא דתליא בסברא בלבד דאמרי' דרה"ר לאו מקום סתירה הוא. וא"כ היכא דמצד הסברא שייך בו סתירה (כגון בלילה ובדרך וכמשי"ת אי"ה וכה"ג) מנלן להקל ברה"ר יותר מרה"י ועם היות דלפ"ז לכאורה אין מקום כלל ללמוד טומאה מסוטה הרי באמת זו היא עצמה סברת הגמרא דנדה דאמרי' הכי השתא כו' אלא שכבר נתבאר לעיל דבמסקנא דא' וכ"ת הא כל ספק טומאה ברה"ר טהור לא קאי הכי אלא דהלמ"מ הוא כו'. אבל היינו רק דענין הלימוד דטומאה מסוטה זהו הלמ"מ (אף דלא דמי כלל דהכי השתא כו'). אבל גבי סוטה גופא לא נתחדש לנו הלמ"מ כלל. אלא דתליא בסברא מהו חשיבא סתירה. ויש לומר דבלילה חשיבא סתירה. ואף את"ל דההלמ"מ גבי טומאה באה בסתימות רק ללמוד מסוטה וא"כ לכאורה אי איתא דבסוטה משכחת לה סתירה ברה"ר כגון בלילה כו' מנלן גבי טומאה להחליט דכל רה"ר טהור יש לומר דמ"מ כיון דסתמא דמילתא דסתירה ברה"י היא ודבר ההווה ורגיל הוא למדין מזה לטומאה ע"פ ההלמ"מ דדוקא ברה"י טמא אבל כל רה"ר טהור (וכ"ש שאפשר שההלכה פירשה הכל רק דרך אסמכת' אסמכוה ללמוד מסוטה כו' ואף אם ההלכה באה בסתימות ללמוד מסוטה ונמסר לחכמים הפרטיים איך ומה ובאיזה אופן כו' ג"כ יש כח בידם ללמוד רק מדבר ההווה דגבי סוטה. וגם הא דמ"מ מחלקי' בענין מהו רה"ר בין טומאה לשבת (ונראה שהוא מצד דגבי טומאה ילפי' מסוטה לכן אינו תלוי במחיצות כ"א ברבים מצויים וכמו בקעה בימה"ח). ג"כ יש לומר או דההלמ"מ פירשה כן או דסברת חכמים הוא דלענין זה יש לדמות לסוטה כו'):

ויש להביא ראיות לזה. א' מהא דדבר שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור גבי טומאה. ומהאי טעמא חש"ו ספיקן טהור כדאי' במ"ו פ"ג דטהרות וברמב"ם פי"ו ה"ב ואלו גבי סוטה כ' הרמב"ם פ"ב מה' סוטה ה"ד דמקנין לקטנה שהשיאה אביה כו' (ומסתמא כל קטנה קאמר אף שלא הגדילה עד שיהא בה דעת כו' ע' רמב"ם ספי"ו דטהרות). ומשמע דה"ה לחרשית ושוטית ע' כ"מ שם בה"ס ה"ג. ואף הראב"ד ושאר פוסקים שחלקו עליו אינו אלא משום דס"ל פיתוי קטנה (וה"ה חו"ש) אונס הוא. אבל מצד דהוי ספק בדבר שאין בו דעת לשאול לא מצינו שום פקפוק בזה. וגם בהא דאין מקנין ע"י קטן מצריכי' קרא בגמרא שם דכ"ו משמע דאלו משום דבר שאין בו דעת לשאול היו מקנין (אלא שקצת צ"ע בירוש' דסוטה ד"ב ע"א מיליהון דרבנן פליגון כו' דקצת היה נראה לומר לכאורה שיש שם ט"ס באופן דר"ל דמדגבי קטנה שזינת' צריכי' לטעמא שאין לה רצון כו'. דמשמע דבלא זה היתה נאסרת אף שאין בה דעת לשאול. מוכח דפליגון אמ"ד התם דהא דגבי טומאה דבר שאין בו דעת לשאול ספק טהור מסוטה ילפי' לה דלפ"ז היה משמע מכאן דבענין חילוק רשויות דרה"י ורה"ר דודאי מסוטה ילפי' לכ"ע צריכי' להיות שוין בדיניהם כסברת התוס' ורבינו ז"ל. אבל לפ"ז צריך להגיה הרבה בירוש' שם ולגי' שלפנינו ופי' הפ"מ ליכא למישמע משם כלום) והרי בגמרא שלנו בסוטה שם דכ"ח ב' (ובכ"ד) פשוט דגם הך דדבר שאין בו דעת לשאול מסוטה ילפי'. וז"ל הרמב"ם. שם פי"ו ה"ב בד"א כשהיה דבר שיש בו דעת לשאול כו' כסוטה. אבל אם היה חש"ו כו'. ולכאורה תמוה כיון דגבי סוטה גופא נאסרה גם בחש"ו (להרמב"ם עכ"פ וגם להראב"ד אילולי מטעם אונס וכמו בכהן נאסרת) איך ילפי' משם לטומאה לטהר ספק חש"ו. (ודוחק לומר דהיינו טעמא דסוטה משום דהבועל יש בו דעת לשאול כו' דהא בגמרא שם דכ"ט אמרי' דאי מסוטה ה"א דבעי' דעת נוגע ומגיע כו') א"ו ע"כ לומר לפה"נ דמ"מ ילפי' מסוטה מדבר ההווה ורגיל דגבי סוטה. אף דמשכחת לה שם בע"א ג"כ כו'. כי עיקר הלימוד מסוטה הלמ"מ הוא כנ"ל ולא בעי' שיהו דיניהם שוין ממש כו':

ועוד ראיה (יותר ברורה) מהא דאמרי' רפ"ח דנזיר ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפי' לה מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי כו' הא תלתא ה"ל ספק טומאה ברה"ר כו'. וכן פסק הרמב"ם פ"ט מה' נזירות ופט"ז מה' אה"ט ה"ב. ולכאורה הרי גבי סוטה גופא כתב הרמב"ם פ"א מה"ס ה"ג (ע"פ הירוש') וטוש"ע סי' קע"ח ס"ה קינא לה משנים כו' ונסתרה עם שניהם כאחד כו' הרי זו אסורה. ולא אמרי' הרי כאן תלתא והוי כספק ברה"ר הרי ע"כ דבסוטה גופא לא הלכו בה ע"ד כללי ספק טומאה. והא דאמרי' מה סוטה בועל ונבעלת כו' ע"כ דבר ההווה ורגיל דגבי סוטה קאמרי'. ומכה"ג הוא דילפי' לספק טומאה (מצד ההלמ"מ כו' כנ"ל) אע"פ דמשכחת לה בסוטה בע"א כו'. והגם דהא דגבי סוטה נאסרה אף בשנים היינו דוקא בשקינא לה בפירוש משנים אלו דחזינן דקפיד בעל. אבל אם קינא לה מא' ונסתרה עם שנים לא נאסרה כמ"ש המ"ל שם בסוף דבריו. וא"כ לכאורה יש לומר דמש"ה ילפי' לטהר בתלתא גבי טומאה לעולם כיון דלא שייך שם ענין קפידא יש לנו ללמוד מסוטה מהיכא דלא חזינן דקפיד. והיכא דקפיד שאני. (וגם ברה"ר ממש אפשר דהיכא דקינא לה בפירוש שלא תסתרי ברה"ר דחזינן דקפיד נאסרה ועכ"ז ילפי' לטהר ברה"ר לעולם מקינוי סתם דגבי סוטה. וה"ה לענין תלתא) ומשא"כ אי איתא דמשכחת לה גבי סוטה דנאסרה ברה"ר גם בקינוי סתם (כמו בלילה) לא ה"ל למילף לטהר גבי טומאה לעולם (גם ברה"ר בלילה) (ולפי"ז גם ראיה הא' הנ"ל יש לדחות בכה"ג לכאורה דהתם נמי בקינוי לקטנה הרי איכא קפידא דבעל בפירוש. אבל בלא קפידא בפירוש לא משכחת איסור בסוטה בדבר שאין בו דעת לשאול כו'). הנה מלבד שאף את"ל כן לא הועלנו כלום בנד"ד דהשאלה היה בשקינא לה בפירוש אכה"ג כו' (שלא תסע בדרך שהוא רה"ר כו'). אולם באמת נראה דיש ללמוד מכאן דענין הלימוד דטומאה מסוטה הוא רק מדבר ההווה ורגיל דגבי סוטה אף דלפעמים משכחת לה בע"א. דאל"כ גם בהך דתלתא לא ה"ל למילף לטהר בטומאה כיון דמשכחת לה בסוטה דנאסרה ע"י קינוי וקפידא בפירוש. דענין הקפידא בסוטה אינו מועיל כ"א להעשות בה ספק. ומשא"כ בל קינוי בפירוש משנים. הרי זה לגבי שנים כאלו לא קינא כלל דלא חשיב ספק כלל. וא"כ ה"ל ללמוד ספק דגבי טומאה לענין תלתא מהיכא דחזינן דקפיד בעל גבי סוטה שעי"ז נולד בה ספק ועשאה הכתוב כודאי כו'. ותדע דהא כל עיקר ענין סוטה הוא ע"י קפידא דבעל דוקא דהיינו שקינא לה עכ"פ דאל"כ לא נאסרה כלל ע"י סתירה לחוד. ועכ"ז ילפי' מזה לטומאה לטמא כל ספק ברה"י (אף דלא שייך שם ענין קפידא כלל). והיינו משום דהקפידא דקינוי אינו מועיל כ"א העשות ספק עכ"פ (ומשא"כ בלא קינוי כו'). והכתוב עשאו כודאי. לכן ילפי' לטומאה ברה"י שכל שיש ספק (מאיזה טעם שיהיה) הרי זה כודאי טמא. וא"כ ה"ה לענין תלתא ה"ל למילף לטומאה מהיכא דחזינן דקפיד בעל כו'. (וה"ה וכ"ש בענין דבר שאין בו דעת לשאול כיון דגבי סוטה נאסרה לא ה"ל למילף לטהר גם טומאה). אע"כ היינו טעמא דילפי' לטהר בתלתא (וה"ה בדבר שאין בו דעת לשאול) משום דענין הלימוד מסוטה (שעיקרו הוא הלמ"מ כו') היינו מדבר ההווה ורגיל דשם דסתמא דמילתא אין שם כ"א בועל ונבעלת דהוי תרי כו' (וגם יש בהם דעת כו') אף דמשכחת לה לפעמים בע"א כו'. (וגם בדרך קצרה יש לומר אם איתא דכללי דיני טומאה ממש נוהג גם בסוטה. לא ה"ל לאסור בקינוי וסתירה עם שנים דסוף סוף הרי כאן תלתא והרי זה ספק רה"ר כו'. (וכן בחש"ו שאין בהם דעת לשאול כו'). אע"כ לא הלכו כלל גבי סוטה ע"ד שני ספק טומאה. דגבי סוטה גופא ליכא כלל לא גזה"כ ולא הלמ"מ (שהוא בלי טעם) זולת מה שעשה בה הכתוב הספק כודאי. אבל בענין הספק מה שמחלקין בזה בין רה"י לרה"ר אינו כ"א מצד הסברא לחוד. לכן דנין בה הכל לפי הסברא ואין לחלק בה בין יש בו דעת לשאול לאין בו דעת לשאול וכן בתלתא היכא דחזינן דקפיד כו' וכן בלילה ברה"ר כיון דמסברא שייך בזה סתירה וספק כו'. אבל בטומאה דעיקר הלימוד מסוטה הלמ"מ הוא לכן כל אופני הלימוד והחילוק בין רה"י לרה"ר וכל פרטי חילוקי דיניהם הכל בלי טעמים כו'):

ועוד בר מן דין הנה הא דפשיטא ליה להמ"ל דאם קינא לה מא' ונסתרה עם ב' לא נאסרה. הרי טעמא דמילתא הוא משום דלא חשיב הסתר כלל כיון שהיו ב' כמש"ש. והיינו דוקא בתרי וכשירי אבל בתרי ופריצי דאיכא איסור יחוד נראה דחשיבא הסתר ונאסרה אע"פ שקינא לה רק מא' (סתמא כו'). (שהרי עיקר יסוד האי בעי' שבירוש' פי' המ"ל שם דהיינו בכשרים דוקא ומצד דליכא בהו איסור יחוד. ולכן תלה לה בפלוגתא אי מקנין ע"י אביה כו'. ובזה ודאי אף למ"ד מקנין. היינו שע"י קינוי וקפידא דבעל בפירוש נאסרה מ"מ. אבל בלי קינוי כלל פשיטא דשרי. וה"ה בשנים. דוקא ע"י הקינוי בפירוש משנים דחזינן דבעל קפיד הוא דנאסרה כו'. אבל בתרי ופריצי דליכא בעיא ולא פלוגתא כלל. נראה דהיינו דכיון דאיכא בהא איסור יחוד הרי זה ככל סתירה דעלמא. ומשמע דנאסרה לכ"ע גם בקינא לה (סתם) מא' מהם). ולפ"ז ודאי דלא שוה דין הטומאה לדין הסוטה ממש דהתם ודאי נראה דאין חילוק בין כשרים לפריצים. דלעולם תלתא הוי כספק ברה"ר כו'. והנה הן אמת דלפמ"ש בחה"ר דנדה (ה' ב') בשם יש מפרשים דהא דתלתא הוי רה"ר לטומאה הוא דוקא באנשים אבל בנשים אפי' מאה כחד דמיין דגמרי' מסוטה מה סוטה כו' בשנים והיא לאו סתירה היא שהרי האשה מתיחדת עם ב' אנשים כו'. אבל נשים סתירה היא דאין ב' נשים מתיחדות עם איש א' עכ"ל. הרי ס"ל שדין הטומאה ודין הסוטה שוין ממש ולדבריו גם באנשים לא הוי תלתא רה"ר לטומאה כ"א בכשרים. אבל פריצים כחד חשיבי גם לטומאה כבסוטה וכמו בנשים כו'. אבל באמת נראה דוחק גדול דא"כ אף אנו נאמר להשוות דין הטומאה לסוטה. דלא נאסר אלא ביחוד דאיש ואשה עכ"פ דוקא. ונימא הכי גם בטומאה וישתקע הדבר כו'. ונראה דמש"ה כתב ע"ז הרמב"ן בחי' דזה אינו כלום. ואף הרשב"א הביא דעתו באחרונה ונראה שמסכים עמו וכן הוא דעת התוס' שם בדיבור הראשון דר"פ ובסוטה שם (כ"ח ב'). ומהתימא על המ"ל רפט"ז שהביא דעת יש מפרשים אלו שבחה"ר. בסתימות בלי חולק. שלפה"נ דעת יחידאה היא כנ"ל (וגם מסתימת הרמב"ם משמע שאין חילוק בין אנשים לנשים גבי טומאה וה"ה בין כשרים לפריצים כו'). וגם דברי הירוש' הנ"ל נראה דהוי תיובתיה. דליש מפרשים אלו נראה דע"כ אף שקינא לה בפירוש מתרי וכשירי לא נאסרה בסוטה דאל"כ נילף לטמא גם בספק טומאה בתלתא (אפי' כשרים) וכנ"ל שהקינוי בסוטה אינו מועיל כ"א לשיהיה ספק והכתוב עשאו כודאי כו' וה"ה בספק טומאה ליש מפרשים אלו שדיניהם שוים ממש כו'. אע"כ נראה דס"ל דלא משכחת איסור בסוטה בתרי וכשרים אף ע"י קינוי בפירוש. וכבר פסקו הרמב"ם וטוש"ע כהירוש' בזה. ומ"מ אף ליש מפרשים אלו כיון דלדידהו תלוי הכל במה דהוי יחוד של איסור. א"כ בלילה נראה דאיכא איסור יחוד עכ"פ אפי' ברה"ר וכ"ש בדרך כנד"ד דתלמוד ערוך הוא בקדושין (דפ"א רע"א) דאיכא איסור יחוד (אפי' ביום) ודאי דנאסרת ע"י קינוי וסתירה כזו ליש מפרשים אלו. אלא דנ"מ לדידהו לענין ספק בטומאה דכיון דס"ל שדיניהם שוין ממש לסוטה א"כ בלילה הוי ספק רה"י. ולפ"מ שנתבאר לעיל יותר נראה שגבי טומאה לילה חשיבא ספק ברה"ר. וה"ה וכ"ש בדרך (ביום) (כדמוכח ההיא דב' שבילין ובכ"ד כדלעיל). ושעכ"ז גבי סוטה סתירה בלילה וכן בדרך אפי' ביום חשיבא שפיר סתירה ונאסרה וכדעת הירוש' שבגליון תוס' דנדה ובתוס' דסוטה. ואינם תלויין זב"ז כלל וככל הנ"ל. (ובדרך קצרה לכאורה מוכח כן מהא דדרך חשיבא סתירה ויחוד דאיסור (גבי סוטה). וגבי טומאה חשיבא רה"ר כו'). ובגוף ענין סתירה ויחוד. לפה"נ יש בזה ג' מדרגות זו למעלה מזו. א' סתירה שע"י קינוי דגם בסתירה קלה נאסרה אף דליכא בהא איסור יחוד כדמוכח מבעלה בעיר ופתח פתוח לרה"ר דליכא איסור יחוד כדאי' בגמ' ובסי' כ"ב ס' ח' ט'. וע"י קינוי נאסרה ע"ש בס"ח וח"מ וב"ש סקי"ג וכדאי' בהדיא בהגהה דסי' קע"ח ס"ח והב' איסור יחוד. שהיא סתירה חמורה יותר כמובן מהנ"ל. והג' הנקרא כיעור דהגיפו הדלתות ודשניהם יוצאים ממקום אופל שבסי' י"א שהיא למעלה בגדר הסתירה מיחוד שהרי על היחוד בלי קינוי לכ"ע אין אוסרים ומשא"כ בכיעור פליגי:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה