אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן מג

סימן מב

שלישית מענין הנ"ל. [ונראה שתשו' זו הג' היא אחר ב' ההנחו' משתי תשו' הקודמים א' שאינו עקר כלל והוא ככל אדם. ב' אפי' שהוא ספק עקרן (בס' שקול) אם אין עדי טומאה שזינתה בודאי אין חשש מצד ספק עקר וגם מצד האשה בסתמ' היא בחזקת צדקת. וחזקה מכח רובא. ובתשו' זו מדבר בנ"ד שלבד הריעות' דספק עקר אם יש לחוש שנתוסף חשדא עליה מצד מעשיה]:

ע"ד החליצה קבלתי כי"ק שי' לחוות דעתי. והנני לפקודתו לרשום מה שיעלה בידי. אך מ"ש להשיב בקצרה (ונ"מ למעשה). האמת ידוע שאין בי כדי סמיכה לא להלכה ולא למעשה. (לא דרך שפלות). לכן ארשום רק מה שיש להעיר ולהתלמד במה שכבר העיר כ"ק שי' ולא אמנע מלכתוב גם דברים מסופקים אף אצלי. ועפ"י ההנחה שבנד"ד ה"ל ספק עקר ואזיל הרובא דרוב בעילות אחר הבעל (שבזה כבר כתבתי להעיר). הנה מ"ש להקל גם בכה"ג עפ"י לישנא בתרא דספ"ז דיבמות גבי ארוסה. כבר דחה בעצמו דכאן ספק וספק הוא. מצד ספק עקר. גם יש לומר דגם בסתם בעל ליכא ביאה ודאית ממש (ר"ל באותו זמן שנתעברה עכ"פ) כמ"ש התוס' בפ' ארוסה (דכ"ז סד"ה רוב). ונראה דמש"ה בההיא דמהרי"ו סי' כ"ד שברמ"א סי' ד' סט"ו דאם בעלה כהן (דליכא הסברא דרוב בעילות אחר הבעל חוששין לבניה משמע באחרונים שהוא מוסכם. אע"פ שגבי ארוסה הביאו דעת הרשב"א והרא"ש. בשגם שלדינא לפה"נ קשה להקל נגד הטוש"ע שסתמו כהרמב"ם גבי ארוסה (וע' חוט השני סי' י"ח שהאריך):

אך מ"ש כ"ק שי' דאף להרמב"ם הרי מ"מ היא נאמנת. לכאורה זה מספיק (לפ"מ שהחניט שבנד"ד צווחה כו' ולא חש לשתיקותא דלבסוף. וכן נראה לכאורה). ואיני יודע למה נד מזה. דודאי לכ"ע גם בספק וספק נאמנת (בברי ושמא כו') לפ"מ דקיי"ל כשמואל. ומאי שתוקי בדוקי כמ"ש הרי"ף ורא"ש מסוגיא דקדושין. והא דנקט בלישנא קמא בא עליה ע"כ לרבותא דרב נקטי' וכמ"ש התוס' פ"ק דכתובות (די"ג סע"ב) ומש"ש בתירוץ ב' דבדיימא מעלמא בעינן בא עליה. ע"כ לאו דוקא בא. אלא לאפוקי דיימא מעלמא ולא מיניה. אבל כל שהכל שוה בספק וכגון דיימא מיניה ומעלמא ודאי דנאמנת וכמו בדלא דיימא כלל. דאמר שמואל הלכה כר"ג. אך מ"מ נראה דשפיר עביד מר דלא העמיד יסוד ע"ז כי לפה"נ יש לפקפק ע"ז מכמה טעמים. דהא דשמואל אזלא כר"ג כמ"ש בפ' עשרה יוחסין (ע"ה.) ובפ"ק דכתובות אמרי' ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרי' אוקמ' אחזקה כו' ושם רפ"ב ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא כו'. הרי הא דנאמנת לר"ג הוא מתרי טעמי. חזקה. וברי ושמא ובנד"ד יש לומר דתרווייהו ליכא כמו שיתבאר אי"ה. ותחילה אומר מה שיש לצדד לקולא. דבהא דחזקה. הרי שם די"ג ב' אמרי' בטעמ' דר"א דא' דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה. הוא משום דבבתה ליכא חזקת כשרות. וא"כ משמע דלר"י דקיי"ל כוותיה א"צ לחזקה. וכן מבואר מדברי הרא"ש בסוגיא דפ"פ (סי' י"ח) במסקנתו ע"ש. (אך צ"ע ברא"ש פ"ב ססי' כ"א דמשמע דבכה"ג הוי חזקה). וצ"ל דס"ל דהא דבדי"ב ב' מבואר דבעינן חזקה היינו רק גבי פלוגתא דמשארסתני נאנסתי בענין הכתובה דאיכא חזקת ממון להבעל. אבל לענין איסורא בפלוגת' דראוה מדברת ומעוברת דליכא חזקה כנגדה נאמנת גם לגבי בתה אף דליכא חזקת כשרות. ובענין ברי ושמא. לכאורה מדברי הרמב"ם וטוש"ע גבי ארוסה שכתב שאפי' הארוס מכחישה היא נאמנת לגבי דידה ואינה בחזקת זונה. משמע דגם בברי וברי היא נאמנת. ומה שהולד ממזר. היינו משום שהתורה הימניה לאב על בנו כמ"ש הב"ש סקמ"ה. וכן הוא בהדיא ברמב"ם שם (ומזה משמע ג"כ לכאורה דאילולי האי טעמא היתה נאמנת גם לגבי הולד וא"כ נאמנת גם בדליכא לא חזקה ולא ברי ושמא). וההיא דרפ"ב צ"ל לפ"ז דג"כ משום דקאי רק אפלוגתא דמשארסתני נאנסתי כו' וכן משמע בריטב"א שם שכתב חזקה דממונא כו'

אך באמת אין בכל זה כדי סמיכה דרבו החולקים. דבענין חזקה. הרי הריטב"א (די"ג ב') פי' דלר"י דפליג על ר"א היינו משום דס"ל דחזקת האם מהני גם להבת. וכן כתבו התוס' שם (דכ"ו ב') וב"ב ל"ב א' וקדושין ס"ו א' גבי ינאי. וכן כתב ג"כ הר"ן פ"ב דכתובות בסוגיא דקרא ערעור דכ"ב א'. וכן מבואר מדברי ריב"ש סי' מ"א ורכ"ט ורל"א בפשיטות. וכן כתב עוד הריטב"א בקדושין שם. וע"ש שהביא כמה תירוצים אעובדא דינאי בשם ר"ת ור"י (ורמב"ן ורא"ה) וכן בתוס' רי"ד שם. משמע דכולם לא ס"ל כתירוץ רש"י שם. וכן משמע בחה"ר דכתובות דכ"ו (אפשר שהוא מרמב"ן). וכן כתב רשב"א בקדושין. וכן ראיתי עוד במלחמות בסוגיא דערעור דכ"ב. אלא שברז"ה שם מבואר דס"ל כרש"י (ומשמע דרש"י ורז"ה ס"ל כנ"ל להרא"ש. וכן כתב הפנ"י בכתובות כ"ו וקדושין שם לתרץ דברי רש"י. וע"ש שכתב הטעם דא"צ חזקה להבת דע"א נאמן באיסורין ולכאורה קשה דבר שבערוה הוא. אך בס' מקור מ"ח בפתיח' לסי' קכ"ז ובתשו' הגאון רע"ק ז"ל סי' קכ"ד חקרו בדין זה) [וע' בתשו' המחבר חאה"ע לסי' קנ"ב שפלפל בזה] הרי עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל דבעינן חזקה אלא שחזקת האם מהני גם להבת. ובענין ברי ושמא ג"כ הרי התוס' ורא"ש ור"ן בכתובות ד' י"ד כתבו דאם הארוס מכחישה אינה נאמנת דבברי וברי לא אמר ר"ג. וכן כתב הרא"ה שם וריטב"א ונ"י ביבמות. ובאמת לפ"ז קשה לומר שהרמב"ם וטוש"ע הנ"ל פליגי ע"ז. שהרי הובא דבריהם בב"י בלי חולק. ובפרט הטור איך יסתום נגד דברי אביו הרא"ש. ורוב הפוסקים. וע' שט"מ ר"ד י"ד שם שכתב שכן כתבו כל המפרשים משמע שהוא מוסכם לכן נראה דעכ"ל שלא כתבו כן אנא לגבי האשה עצמה. שיש לה חזקת כשרות לכ"ע. אבל לגבי הולד אפשר דס"ל כדעת הרא"ש הנ"ל דלית לה חזקת כשרות. ולכן אינה נאמנת אלא בברי ושמא דוקא. ומה שהוצרך הרמב"ם לענין הולד לטעמא דנאמנות האב הוא כדי לעשותו ממזר ודאי. דבלא האי טעמא ודאי אינו כ"א ספק עכ"פ וע' בה"ג סקס"ז. ולפ"ז נמשך קצת קולא עכ"פ דהרמב"ם וטוש"ע קיימי בשיטת הרא"ש בענין חזקה (וכבר נתבאר דגם רש"י ורז"ה נראה דס"ל הכי). ור"ת ור"י ותוס' רי"ד ורמב"ן שנתבאר לעיל דס"ל דבעינן חזקה יש לומר דלדידהו א"צ לברי ושמא גם לגבי הולד כדאשכחן לרמב"ם וטוש"ע שמקילין בזה לגבי האשה עכ"פ. וכן הנ"י דס"ל ביבמות דבעינן ברי ושמא לגבי הולד אפשר דס"ל בענין חזקה כשיטת הרא"ש. וכן מוכרח לכאורה שהרי גם הוא כתב שם לחלק בין האשה להולד שהאשה אין הארוס נאמן לפוסלה. באופן שכל הפוסקים אלו יש לומר דס"ל דעכ"פ לא בעינן תרווייהו ר"ל חזקה וגם ברי ושמא. והא דבגמרא די"ב ב' ורפ"ב משמע דתרווייהו בעינן הוא לענין כתובה בלבד דאיכא חזקת ממון לבעל אבל לענין איסורא בחד סגי או בברי ושמא או בחזקה לכל מר כדאית ליה. אלא שהתוס' וריטב"א ור"ן דלענין חזקה מצינו דס"ל דחזקת האם מהני לבתה. ועכ"ז מצינו דס"ל דבעינן ברי ושמא לגבי הולד עכ"פ כנ"ל הרי דס"ל דתרווייהו בעינן. ולפ"ז היה נראה דגם לגבי האם ס"ל דבעינן ברי ושמא דוקא ודלא כרמב"ם וטוש"ע. אלא שהריטב"א ביבמות מחלק ג"כ בין האשה להולד בהכחשת הארוס. ולדבריו היה אפשר לומר דגם הרמב"ם וטוש"ע ס"ל דבעינן לגבי הולד ברי ושמא וגם חזקה דאמו. ושעכ"ז לגבי האם א"צ לברי ושמא. אבל צ"ע טעמו של דבר. (גם המ"מ הזכיר שם ג"כ דאינו מודה שבפ"ק דכתובות כגון דליתא קמן דאם מכחיש ברי וברי הוא וסיים ואעפ"כ דעת רבינו כו' ולא פי' הטעם כראוי וצ"ע). ובאמת בגמרא שם די"ד דאמרי' ר"ג אלים ליה ברי כו' משמע דהיינו ברי ושמא ברי עדיף כדפירש"י ושם מיירי לענין איסורא ולגבי האשה עצמה וצ"ע). כללא דמילתא דלכ"ע אינה נאמנת להכשיר הולד כ"א או מצד חזקת אמו או בברי ושמא או עד דאיכא תרווייהו כפי חילוקי דעות הנ"ל. אבל בדליכא לא חזקה ולא ברי ושמא ליכא למ"ד דנאמנת:

ועתה אומר שבנד"ד יש לפקפק דתרווייהו ליכא. דחזקת כשרות יש לומר דאבדה ע"י הכיעורים כמ"ש הב"ש סי' ד' סקי"ח (וגם איכא ע"א דטומאה). ואע"פ שבתשו' הגר"ע אייגר ז"ל מסי' צ"ט ואילך פלפלו הרבה אם הכיעור שברמ"א שם הוא בכל כיעור (בעיני העולם) או דוקא בכיעורים דסי' מ"א. היינו שמסתפקי' שם בטעמא דדינא דשם. אבל אי הוי טעמא משום חזקת כשרות משמע דכולם מודים דאבדה חזקה זו גם בכיעור זוטא (רק שבסי' צ"ט (שם ד"פ רע"ב) צ"ע דלא משמע כן. ושוב ראיתי שם בתשו' בעל בית מאיר (דפ"ג א') משמע דחזקת צדקת אבדה אבל נשאר חזקת היתר. ובהא דר"ג הרי צדקת ודאי אבדה מאיסור זנות דפנויה וכדאי' ביבמות דלהאי איסורא כו' וע' פ"י גיטין י"ז (אלא שצל"ע לכאורה דנחשד לקולא נחשד לחמור). אע"כ צ"ל דסגי בחזקת היתר לחוד (ונראה דזהו כוונת השט"מ דס"ד סע"ב ע"ש). ובזה יש לומר דגם ע"י כיעור לא אבדה חזקת היתר כו'. אך צ"ע מתוס' ריש נדה (סע"א) דמשמע דע"י סתירה דר"ה ג"כ אבדה גם חזקת היתר כו'). גם יש לומר שבנד"ד דהאם כבר אסרוה ונתגרשה (ויש לומר דבדין אסרוה ולב"ד טועים לא חיישי'). אלא שמ"מ יש לומר שהולד כשר (ויתבאר אי"ה) ואנו דנין רק על הולד. יש לומר דבכה"ג לא מהני חזקת כשרות דאמו. וכעין זה ראיתי בתשו' הגרע"ק ז"ל ססי' צ"א לענין דאם האשה גרושה יש לומר דאינה נאמנת על הבת כיון דאין נ"מ להאם כו'. והגם שלכאורה קשה הרי מדברי התוס' ושאר פוסקים גבי ינאי מבואר דאע"פ שלא דנו כ"א על הבן מהני חזקת כשרות דאמו. צ"ל דש"ה דמ"מ אלו באתה האם לב"ד היה נ"מ גם לה. אבל בנדון דהגרע"ק ז"ל וכן בנד"ד (לפי הנ"ל דכדין אסרוה) יש לומר דלא מהני ובס' הפלאה על התוס' דפ"ב דכתובות דכ"ו ב' ראיתי שתירץ דעת רש"י דס"ל ג"כ דהא דמכשיר ר"ג גם בבתה היינו דחזקת כשרות דאמה מהני אלא דהיינו דוקא כשדנין גם על האם משא"כ כשדנין רק על הולד (ודלא כדלעיל שרש"י כהרא"ש ס"ל) א"כ גם לדעת רש"י (שכ"ה דעת רז"ה כנ"ל). יש לומר שבנד"ד אינה נאמנת. והגם שבנד"ד עדיף בזה שכבר דנו גם על האם וכוונת העדים היה לדון האם (ע' הפלאה שם דכ"ב ד"ה תרי) מ"מ לפי הנ"ל שלה לא הועיל הברי שלה ואין נ"מ כ"א להולד י"ל דלא מהני:

וראיתי בשט"מ גבי הא דמאן דמכשיר מכשיר בבתה שהרר"י הלוי נסתפק אם הפי' הוא שהכשר בתה תלוי בהכשר דידה. לכן כל דמכשירי' לה מהני (מפני שהוא דיעבד) מכשירין נמי לבתה (אע"פ שאצלה הוא לכתחילה או שעיקר הדין הוא שנאמנת גם לבתה כו' ואינם תלוים זב"ז. וא"כ לכאורה בנד"ד תלוי בספק הנ"ל ולהיפוך דלפי' הא' כיון שלדידה אינה נאמנת ה"ה לבתה שתלוים בה. ולפי' הב' דאינם תלוים זב"ז נאמנת לגבי הולד. וע"ש בשט"מ שהוא הכריע כפי' הב'. ואפשר נמי נאמנת בנד"ד. אך לפע"ד ז"א דגם השט"מ שהכריע שזה מעיקר הדין שנאמנת על הבת. לא פליג על הפוסקים שפי' הטעם מפני חזקת כשרות דאמה. שהביאם השט"מ ג"כ וא"כ עדיין יש לומר שכל שאין נ"מ להאם באמירתה לא מהני חזקת כשרות דידה לבתה. אלא שמה שלפי' הא' משמע דהכשר הבת אין בה טעם מעיקר הדין זולת שתלוי בהכשר האם (ואין לחלק ביניהם כלל). ע"ז חולק השט"מ. ובחי' הרא"ה (לדי"ב ב') ראיתי שכתב ואפי' לר' יוחנן כו' כולה משום חזקה דגופה דאע"ג דבתה לית לה חזקת כשרות כיון דמכשרת בה לא סגיא דלאו בבתה דעובר ירך כו'. משמע שזה כפי' הא' דהרר"י הנ"ל. וזה נראה כפי' שלישי לא כרוב הפוסקים דחזקת כשרות דהאם מהני לבת ולא כהרא"ש דמשמע דס"ל דמעיקר הדין נאמנת על הבת אף בלי חזקת כשרות כלל. אלא דמעיקר הדין בעי' חזקת כשרות. וחזקת כשרות דאם לא מהני לבת והיה הדין נותן שאינה נאמנת לבתה כר"א אלא שמ"מ ס"ל לר"י דכל שאתה מכשיר האם ע"כ תכשיר גם הבת. דא"א לחלק כו'. ולפ"ז יש לומר שגם רש"י דקדושין הכי ס"ל. וצ"ע שבחי' הרא"ה (דכ"ו ב') ובריטב"א דקדושין משמע שממאן הרא"ה בפירש"י ואולי ס"ל דאע"פ שאין האם בפנינו מ"מ כיון שאלו באה לב"ד היו מתירין אותה שוב א"א שלא להכשיר הולד דאין נחלק כו'. אבל מ"מ היכא דאין נ"מ כלל להאם יש לומר דאינה נאמנת להולד כו':

ולענין ברי ושמא ג"כ נראה שבנד"ד שיש ע"א דטומאה הוי כברי וברי (ע' פ"י בכתובות י"ד שכתב דע"א דעלמא עדיף מברי דבע"ד). הגם שיש לומר דלא דמי לארוס המכחיש שאומר שלא בא עליה דלדבריו הולד ממזר ודאי (וצ"ע אולי מנכרי כו'). אבל העד שאומר שבא עליה אחר עדיין אין ראיה שהולד אינו מבעלה (ושמא הוא) מ"מ נראה יותר אם באנו להכשיר רק מכח נאמנותה שאומרת שלא זינתה והרי בזה הע"א מכחישה בברי. ועכ"פ לא דמי לברי ושמא דר"ג. (וע' ח"מ סקכ"ח ואין אדם מכחישה כו'. אמנם אם נאמר דהא דנאמנת הוא מדין ע"א נאמן באיסורים כמ"ש הפ"י כנ"ל לפ"ד רש"י ורא"ש. לכאורה יש לומר דבכה"ג לא מיקרי הכחשה ע' פר"ת להגרז"מ סי' ל"ט סקמ"ד. אך אולי ש"ה דודאי יש חזקת היתר דבהמה משנשחטה כו'. אבל כאן לדעת הרא"ש ליכא חזקה ולפי הנ"ל בנד"ד לכ"ע ליכא חזקת כשרות) גם כיון שלגבי דידה (לאוסרה לבעלה) ודאי הוי ברי וברי ועיקר העדות מתחילה היה לענין זה אע"פ דודאי לא נאסרה מחמת הע"א זה (אם לא במאמינו כו'). מ"מ אם היינו צריכים לנאמנות (באיזה אופן שיהיה) לא היה מועיל דהוי ברי וברי. שוב יש לומר שגם לגבי הולד לא מהני (ולכאורה יש סתירה לזה דפנויה שזינתה לא מהני אמירת' לגבי דידה לכתחילה להשיאה לכהונה כ"א בתרי רובי כדאי' סי' ו' סי"ז. ולגבי הולד מהני שהרי בלי אמירתה היה ספק ממזר ובטוענת כשר לכתחילה כדאי' סי' ד' סכ"ו (ולהב"ש סי' ו' שם אפי' לכהונה) אך ש"ה דמ"מ גם לדידה מהני לענין דיעבד עכ"פ כו'):

שבתי וראיתי שלכאורה יש לצדד לקולא בדין חזקה ממ"ש המ"מ פט"ו הי"א והר"ן פ' עשרה יוחסין בטעמא דנאמנת להכשיר ואינה נאמנת לפסול משום דלהכשיר גם בלא דבורה ספק ממזר רחמנא שריא. אבל לפסול אינה נאמנת להקל בדאורייתא. נשמע מזה דבלא זה היתה נאמנת גם לפסול. אע"פ שבזה באה להוציא מחזקת כשרות (שלה) א"כ ה"ה וכ"ש שנאמנת להכשיר אף אם אבדה חזקתה. אך רוב הפוסקים דלעיל שכתבו בטעמא דנאמנת על הבת משום דמהני חזקת כשרות דאמה. ע"כ לא ס"ל הכי. (ועל הר"ן צ"ע שנראה כסותר ד"ע שבפ"ב דכתובות כתב ג"כ כהפוסקים הללו וכנ"ל). וטעם החילוק בין להכשיר לבין לפסול לפוסקים הנ"ל פשוט דלהכשיר מסייע החזקה משא"כ לפסול. וכן מבואר בד' ריטב"א ונ"י ביבמות. ובלא"ה דברי המ"מ ור"ן שמשמע דס"ל דשתוקי אסור בממזרת מדאורייתא צע"ג כמו שתמה הב"ש סי' ד' סקל"ט (וע' בס' יד אהרן). ומ"מ לשיטתם זה יש לומר דאין כוונתם לדיוקא הנ"ל אלא דקושטא קאמרי בחילוק פשוט יותר לשיטתם. דגם אלו הוה חזקה מסייע לפסול אינה נאמנת להקל בדאורייתא. אבל מ"מ גם להקל בדרבנן אינה נאמנת כ"א בצירוף החזקה (והר"ן יוכיח כנ"ל). אי נמי אפשר דעתם דלפסול היה ראוי להיות נאמנת גם נגד החזקה (דהודאת בע"ד כמאה עדים) וכן משמע קצת ממ"ש המ"מ דהיה נראה דכ"ש לפסול כו'. ובאמת לכאורה ע"כ לפרש עד"ז. דאם נאמר דס"ל דכל החילוק הוא רק בין דאורייתא לרבנן. ואין משגיחין כלל בחזקה. או דתרתי בעי' חזקה ובדרבנן. אבל בדאורייתא אפי' בצירוף חזקה אינה נאמנת כנ"ל. קשה טובא הא עיקר דינא דר"ג בפנויה אתמר ולענין פסול זונה לכהונה שזהו דאורייתא (כמבואר ברמב"ם רפי"ז ופי"ח). ומ"מ נאמנת להכשיר. וא"כ למה אינה נאמנת לפסול אף אם הוא קולא בדאורייתא (לשיטתם) אע"כ לכאורה דגם לדידהו הא דנאמנת להכשיר הוא בצירוף חזקה ולכן גם בדאורייתא נאמנת. אלא דמ"מ סברתם דלפסול היה ראוי להאמינה גם נגד החזקה. אם לא מפני שהוא דאורייתא כנ"ל. וידעתי שזה דוחק אבל מה אעשה כו':

שוב ראיתי בתו' רע"ק אייגר ז"ל פ"ד דקדושין מ"ח ובתשובותיו ססי' קכ"ה שביאר דברי המ"מ. דאף דנאמנת להכשיר לכהונה שהוא דאורייתא והיינו משום צירוף חזקה כנ"ל. מ"מ בא לתרץ מ"ש הרמב"ם שא"א שאומרת לנכרי נבעלתי נאמנת אף דליכא בזה חזקת כשרות. וא"כ למה אינה נאמנת לפסול מש"ה חילוק בין דאורייתא לדרבנן ולפ"ז בדרבנן נאמנת להכשיר גם בדליכא חזקת כשרות. ומעין זה כתב בסי' ק"א (דפ"ח ע"א) ובנה ע"ז יסוד לדינא להקל דלגבי הולד (שהוא דרבנן) לא בעי' חזקת כשרות. אבל פי' זה ודאי דחוק בדברי המ"מ שעיקר דבריו אלה הן בהי"א באריכות ושם לא הוזכר עדיין כלל דין א"א הנ"ל עד הי"ט. ושם בהי"ט לא הזכיר כלל מחילוק זה. וכ"ש הר"ן לא הביא כלל דברי הרמב"ם שבהי"ט כ"א דבריו בהי"א י"ב. ואיך יקשה ממה שלא הביא כלל. גם לא אדע איך יפסוק הדין עפ"ז. והרי רוב הפוסקים כתבו שטעמא דנאמנת על הולד הוא משום חזקת כשרות דאם מהני כנ"ל. ומכח זה נתקשו ונדחקו רוב הראשונים בההיא דינאי. ואיך נחליט דא"צ כלל לחזקת כשרות. ושוב ראיתי שם בסי' קכ"ה ובתוס' רע"ק שהזכיר מהא דנאמנת להכשיר בתה לכהונה. ושע"כ הוא משום חזקת כשרות שלה מהני לבתה. ומובן דמ"ש בסי' ק"א פשיטות דלגבי הולד לא בעי' חזקת כשרות היינו רק לענין פסול שתוקי בקהל דהוי דרבנן. אבל בהא דר"ג דאמרי' (לר"י) דמכשיר גם בבתה דשם איירי הכל בפסול כהונה מדאורייתא. שם באמת ע"כ הטעם משום חזקת כשרות דהאם. וא"כ גם מהתוס' ושאר פוסקים הנ"ל אין ראיה דפליגי אהא דבדרבנן לא בעי' חזקת כשרות. אבל מ"מ קשה כיון דהא דמכשיר ר"ג בבתה ע"כ הוא משום חזקת כשרות מנ"ל להרמב"ם דגם בדליכא חזקת כשרות נאמנת בדרבנן כיון שאין זכר לזה בגמרא. והמ"מ הביא ראיה מדאמרינן בקדושין גבי שתוקי דאם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ולא אמרי' לכשר או לפסול כו'. ולפי הנ"ל אין ראיה משם דיש לומר משום חזקת כשרות דהאם (וכדמשמע בגמרא שם דע"ד ודע"ה דהא דשתוקי ודשמואל בארוסה עם הך דר"ג כולא חד). וכן בהי"ט כתב שזה נלמד משתוקי כו' ולפי הנ"ל אין ראיה כנ"ל. גם כיון דלר"א דא' דר"ג פוסל בבתה ודאי היינו גם לקהל כדמשמע מהא דמותיב לר"י מדתניא ד"ה הולד שתוקי כו' וכדמשמע נמי מדהביאו הרי"ף ורא"ש ושאר פוסקים ראיה דקיי"ל כר"י מהא דקיי"ל כאבא שאול שהי' קורא לשתוקי בדוקי כו'. מכלל דר"א לא ס"ל כאבא שאול. ואם איתא נמצא פליגי ר"א ור"י בתרתי דלר"א חזקת כשרות דאם לא מהני לבת. וגם בדרבנן בעי' חזקה ור"י פליג אתרווייהו ומנלן פלוגתא אחת שמענו שתים לא שמענו. גם א"כ אין ראיה מהא דאבא שאול דהלכה כר"י במה דס"ל דחזקת כשרות דאמה מהני לבתה. א"ו אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ולכ"ע בעי' חזקה רק פליגי אי מהני חזקת כשרות האם לבתה. וקיי"ל כר"י (דקאי כאבא שאול) דמהני. אך הרי הגאון ז"ל לכאורה שפיר הקשה מהא דהרמב"ם הי"ט הנ"ל. ונהי דמה שהחליט דהתם ליכא חזקת כשרות כיון שהאם ודאי נתחללה (גם ע"י העו"ג). נראה דזהו עפ"מ שהחליט בסי' צ"א הנ"ל דכל שאין נ"מ להאם שוב לא מהני חזקת כשרות דידה גם לבתה. ויש לומר דהרמב"ם לא ס"ל הכי אלא ס"ל כיון דע"ע היתה האם בחזקת שלא נבעלה כלל לכן גם עתה שגם לדבריה נבעלה ולגבי דידה אין נ"מ בין ישראל לעו"ג ויצאה מחזקת כשרות דידה לעצמה מ"מ מהני חזקת כשרות שהיה לה מקודם לגבי הולד ולהאמינה שלעו"ג נבעלה כדי להכשיר הולד (וע"ש ססי' ק"ג בהגהה במ"ש שדבר זה צריך תלמוד כו' שנראה כהך דנד"ד דמספקא ליה). אבל מ"מ גם לפ"ז הרי בנד"ד ג"כ בכה"ג הוא ושמעינן מדברי הרמב"ם וטוש"ע דמהני כו':

אך לכאורה עדיין יש לומר שחזקת כשרות דאם לא מהני בכה"ג וכדס"ל להגאון בסי' צ"א. והך דהרמב"ם שאני דיש לומר דא"צ כלל לחזקת כשרות דהאם. דיש לומר דמיירי שהאב א' על בן שכבר נולד שאינו בנו. וא"כ הרי הי' להבן בעצמו חזקת כשרות. דלא דמי להך דר"ג דאיירי בפנויה שנתעברה שמיד נופל הספק ממי נתעברה. לכן שפיר אמרי' (שם בכתובות י"ג ב') דבתה לית לה חזקת כשרות. וגם בההיא דינאי ע"כ מיירי נמי שכבר אמרו אישתבאי קודם שנולד ינאי כמש"ש הפלאה בקדושין ס"ו ועי' שט"מ בכתובות כ"ו ב' בשם רמ"ה (דמ"א סע"א). אבל הבן שכבר נולד מאב ואם ודאי מחזקי' ליה בבן בעלה עד הגדת האב. לכן אף עתה שהאב נאמן שאינו ממנו. מ"מ היא נאמנת לתלות בעו"ג ולהכשיר הולד להעמידו בחז"כ שהיה לו ע"ע:

[ולכאורה יש לומר דמיד שהגיד האב. איתרע חזקת כשרות שלו. לא מיבעי לדעת הטוש"ע דבלא אמירתה היה ודאי ממזר אלא אף להרמב"ם לפמ"ש הב"ש שם סקנ"ב דהוי ספק. מ"מ החזקה ודאית כבר איתרע ולא נקרא חזקה לפמ"ש הפ"י ריש חולין ובכמה דוכתי. (ומ"ש התוס' ריש נדה רע"ב ויש לומר כו' ע"ש היינו לענין דטמאה ודאי זהו מנגד לחזקה אבל לענין להכשיר בודאי ג"כ אין החזקה מסייע כיון שכבר איתרע החזקת כשרות דודאי עכ"פ כו'). ואף דהפ"י ס"ל (ג"כ) דבכה"ג ע"א נאמן היינו משום דהוי כליכא חזקה כלל. וא"כ גם בנד"ד נאמנת וכשיטתי' דגם בדבר שבערוה נאמן ע"א בכה"ג כמ"ש בקדושין דס"ו. ולדידיה היינו ענין לברר דנאמן ע"א כמ"ש הר"ן בסוגיא דקדושין ס"ג ב' וע"ש בפ"י ד"ה א"ר נאמן ליתן גט כו'. אך מבואר בפ"י דחולין שאין כן דעת הראשונים ז"ל. וגם בהא דינאי מבואר דלהתוס' ורוב הפוסקים הא דר"ג מכשיר בבתה הוא משום חזקת כשרות דאמה הרי דבעי' חזקה דוקא. אבל מה שגם בלי אמירת' הוי ספק לא אמרינן דליהוי כליכא חזקה כלל וע"א נאמן ואולי ס"ל דבדבר שבערוה גם בליכא חזקה כלל לא מהני ע"א כו' או דעדות האם גרע מע"א דעלמא. וכאן ע"י הגדת האב אפשר דס"ל דלא איתרע חזקת כשרות דבן ע"י הספק שהטיל האב ולכאורה היינו טעמא מדנאמן ליתן גט בסוגיא דקדושין ס"ג ב' הנ"ל (אלא דבר"ן שם לא משמע כן. ומ"מ לכאורה כאן דומה ממש להתם יהיה מאיזו טעם שיהיה). ויש מקום לומר לכאורה דלפמ"ש הראשונים בסוגי' דכתובות כ"ו ב' ע"ש בשט"מ דתרי ותרי אעפ"י שתרי באו תחיל' ואז ודאי היו נאמנים מ"מ לא נקרא עי"ז חזקה כו' ע"ש. א"כ יש לומר דמהאי טעמא גם הגדת האב בסוגיא דקדושין ס"ג הנ"ל לא נקרא חזקה עי"ז. ונשאר חזקת פנויה דקודם וכשאומר זה אני קדשתיה נאמן. וא"כ ה"ה הכא בהגדת האב לא איתרע החזקה ומהימנה להכשיר הבן. אך אפשר התם שאני דלפי דברי האב ג"כ עכ"פ איכא מיעוט היתר ברור היינו אותו שקידש' לכן אח"כ כו' מברר כו' ומשא"כ בנד"ד וכן בפנויה דר"ג וכה"ג הרי הכל ספק כו' ובכה"ג אולי לא נקרא מברר אלא מעיד כו' וצ"ע בדינים אלו העמוקים ומסופקים בידינו. והפ"י עיקרו סמיך אקונטרס כלל גדול שלו ואינו תח"י. ודרך כלל נראה דהך דהרמב"ם הי"ט דומ' לההיא דקדושין ס"ג ב' דנאמן יהיה מאיזו טעם שיהיה ה"ה הכא כשאמר האב אינו בני אחר שנולד כו'. אלא דלפ"מ דמשמע מפ"י היינו טעמי' דכל שהוטל ספק ע"א נאמן דמיקרי לברר כו'. וזה נראה דאזיל עפ"מ שתירץ פירש"י גבי ינאי דבהא דר"ג הוא מדין ע"א נאמן (לברר). וא"כ א"צ חזקת כשרות. (וצ"ע שבפ"י דכתובות כ"ו ב' משמע דס"ל דכולי טעמי בעי' אלא דחזקת האם לחוד לא מהני. אבל מ"מ גם חזקת האם בעי' וגם בקדושין ס"ו כתב דלא הוי חזקה מעלי' כו' יש לומר דמ"מ בעי' ג"כ חזקה זו וצ"ע). אבל להתוס' ושאר פוסקים ודאי משמע דהא דמכשיר ר"ג בבתה הוא מחמת חזקה דאמה. וא"כ ע"כ לא מהני בכה"ג לומר דנקרא לברר כו'. ועכ"ז בהא דקדושין ס"ג ב' נאמן יש לומר דה"ה בהא דהרמב"ם אחר שנולד כו' דומ' לזה כו']. א"ה בהגהה זו קיצר מאד וכ' רק ר"פ ורמזים. ועי' מ"ש בזה בתשו' אחרת לסי' קנ"ב ומשם יובן דבריו]. אך באמת המעיין ברמב"ם שם יראה דמ"ש אמר האב אינו בני כו' אדלעיל קאי שכתב א"א שהיתה מעוברת ואמרה עובר זה כו'. וע"ז כתב אמר האב כו' דמשמע דהכל קאי בעודו עובר. וכן גם לשון הטוש"ע שכתבו האב שאמר על העובר כו' או על א' מבניו כו' ואם היא אומרת כו' משמע דגם על עובר קאי הא דאם היא אומרת כו'. וא"כ דומה לכאורה להיתה מעוברת דר"ג. דליכא חזקת כשרות מצד העובר עצמו עכ"פ. והגם דמצד הסברא יש לחלק דהתם בדר"ג ודאי נופל הספק מיד משא"כ הכא בא"א גם בעוד העובר במעיה לכאורה שייך לומר חזקה עליו שמבעלה הוא כו'. אך הרי תלמוד ערוך הוא בקדושין ע"ח ב' לא מיבעי כו' אלא אפי' עובר דלית ליה חזקה כו' והיינו ע"כ משום דעובר אינו עולה בשם ואין לו נ"מ אם כשר או פסול לא שייך לומר דאיתחזק (בפי העולם) בחזקת כשרות והן אמת (שזהו קצת נגד הסברא. ולכאורה) יש לומר דלא אמרי הכי אלא בדרך צריכות' אבל לא לעיקר הדין. ותדע שהרי גם בלא"ה הרי קיי"ל כר' יוחנן דר"ג מכשיר גם בבתה והיינו משום דחזקת כשרות דאמה מהני כנ"ל. א"כ גם כאן הרי יש לעובר חזקת כשרות דאמו עכ"פ אע"כ רק דרך צריכות' אמרי' דמ"מ לא דמי לבן שכבר נולד ויש לו לעצמו חזקת כשרות ממש משא"כ בעובר הוי רבותא עכ"פ. א"כ יש לומר ג"כ דגם מצ"ע שייך חזקת כשרות לעובר אלא דמ"מ הוי רבותא נגד בן הנולד כו'. ועי' תוס' חולין י"א סע"ב ובכורות ד"כ ב' דחשיבי חזקה לולד בהמה שהיה חולין במעי אמו כו'. ולכאורה ה"ה כאן בעובר דאשה שייך חזקה. אך באמת קשה להעמיד יסוד נגד פשטות דברי הגמרא דאמרי' דעובר לית ליה חזקת כשרות. (ומדברי התוס' הנ"ל אין ראיה כ"כ דמשמע שם דלא ברירא להו כ"כ ע"ש וגם לדינא קיי"ל ביו"ד סי' שי"ו דחלב אינו פוטר ואולי היינו משום דחזקה דולד במעי אמו לא חשיב חזקה. גם יש לומר דלא דמי דהתם במעי אמו היה ודאי חולין. אבל כאן מה שהיה מוחזק אז רק בעינינו יש לומר דלא חשיב אז לקרות עליו שם חזקת כשרות מצד זה כו'). ועי' בדברי רמ"ה שבשט"מ דכתובות כ"ו ב' הנ"ל (דמ"א סע"א) דמשמע דכל כמה דלא איתחזק בכהני לא נקרא חזקה לענין פסול כהונה וא"כ ה"ה לענין פסול קהל בעי' דליתחזק בהכשר לקהל עכ"פ ולא בעודו עובר כו'. כללו של דבר שדברי הרמב"ם הי"ט וטוש"ע סכ"ט לא מיתוקמי שפיר מצד חזקת כשרות דהבן או דהעובר עצמו וצדקו דברי הגאון ז"ל דמזה משמע דס"ל להרמב"ם וטוש"ע דלא בעי' חזקת כשרות כלל וכדעת רש"י והרא"ש דלעיל. שהרי חזקת כשרות דאמו ליכא כאן שגם לדבריה נתחללה כד' הגאון. (או עכ"פ ס"ל דגם בכה"ג מהני חז"כ דאמו אעפ"י שלעצמה אין נ"מ מזה וא"כ ה"ה בנד"ד כדלעיל):

אלא כיון שעכ"פ מהרבה פוסקים הנ"ל דמשמע דס"ל דבעי' דוקא חזקת כשרות דהאם משמע דפליגי על הרמב"ם וטוש"ע בזה (אם לא שנאמר כנ"ל דהיינו טעמא דהרמב"ם דגם בכה"ג מהני חזקת כשרות דאם א"כ אין ראיה משאר פוסקים הנ"ל דפליגי אלא שלכאורה הוא נגד הסבר קצת וגם הגאון לא ס"ל הכי). וגם מה שפי' הגאון עפ"ז דברי המ"מ והר"ן כבר נתבאר דלא נראה כן. (ובפרט הר"ן שבפ"ב דכתובות דכ"ב ב' כתב ג"כ מצד חזקת כשרות דאמו כו' כנ"ל). וכבר עלה ע"ד לומר דהמ"מ והר"ן כ"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן ויליף לה מספק ממזר כמ"ש הרשב"א בתוה"א ובקדושין דע"ג. וכבר כתב מהרי"ט ופר"ח בכללי ס"ס דהיינו בדליכא חזקה כלל אבל בדאיכא חזקה לאיסורא מודה דהוי דאורייתא. וא"כ יש לומר דמ"ש שהחילוק בין להכשיר לבין לפסול הוא משום דזה דרבנן וזה דאוריית' היינו הך דחזקת כשרות ר"ל דלהכשיר דמסייע החזקה מש"ה גם בלא אמירת' הוי דרבנן. אבל לפסול ולהתירו בממזרת כיון שזה מנגד לחזקת כשרות ע"כ הוי דאוריי' גם להרמב"ם. ושאר פוסקים דס"ל שתוקי בממזרת הוא דרבנן היינו משום הדרשא דבקהל ודאי כו' וס"ל דגזה"כ הוא. אבל הרמב"ם ע"כ לא ס"ל דרשא זו (עי' יד אהרן) דאל"כ נלמד מזה לכל התורה גם נגד החזקה כדרך שלומד מספק ממזר בישראלית כו'. ולפ"ז א"ש נמי לשיטתו הא דלר"ג נאמנת בה ובבתה לענין פסול לכהונה דאעפ"י דזונה לכהן איסור דאורייתא מה בכך מ"מ הספק הוא דרבנן כבכל התורה וא"ש נמי הך דהרמב"ם הי"ט דהכל היינו משום דכל דליכא חזקה לאיסור עכ"פ הוי דרבנן ומהימנה. אלא דשוב ראיתי בס' שה"מ בה' ט"מ (דנ"ב ע"ד) שרצה ג"כ לומר מעין הנ"ל וחזר בו מדברי המ"מ שם הכ"ו שכתב גם אסופי דאסור בממזרת ד"ת. ושם ליכא חזקה כלל. ונראה דהדין עמו אבל מ"מ דברי הר"ן אפשר לתרץ כנ"ל וא"ש נמי מ"ש בפ"ב דכתובות כנ"ל דיש לומר דמ"ש בפ' ע"י הוא רק אליבא דהרמב"ם אבל איהו לא ס"ל כוותיה בהא אלא כהרשב"א דכל ספק אסור מדאורייתא. כמ"ש בספ"ק דקדושין גבי ערלה בחו"ל הלמ"מ. וע"כ הא דר"ג מכשיר בה ובבתה הכל רק מטעם חזקת כשרות דוקא. וא"ש נמי הא דהר"ן שם בפ' ע"י גופא כתב בסמוך להנ"ל דשתוקי בממזרת דרבנן. וכנראה שסותר א"ע תוך כ"ד אלא דמקודם לזה כתב אליבא דהרמב"ם ואח"כ לשיטתו כו' וידעתי שכ"ז דוחק אבל מה אעשה כו' ופשטא דמילתא באמת משמע לפע"ד דס"ל למ"מ ור"ן דדרשא דממזר ודאי כו' וכן בקהל ודאי כו' הכל הוא דברים כהווייתן ר"ל להתיר שתוקי זכר בישראלית. וממזר זכר בשתוקית. אבל לא להיפוך ר"ל שתוקי זכר בממזרת (וכן ישראל בשתוקית) יש לומר דזה לא נשמע מקרא והוי דאוריי'. (והרמב"ם בהי"א נקט בן כשר הוא. לפי הנ"ל דוקא בן ונא בת כו'). ואין תימ' כ"כ נחלק בין זכר לנקבה דכה"ג מצינו שהקילה התורה לענין פסולי כהונה שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים (קדושין ע"ו) וכן יש לומר בענין פסול קהל מה שהוא הזכר בנחות דרגא נגדה לא הקפידה תורה אבל לא להיפוך. והגם שלכאורה הדבר תמוה כיון דלהרמב"ם בכל התורה ספק דאוריי' רחמנא שריא למה יהיה שתוקי אסור בממזרת ד"ת אף בלי דרשא. יש לומר כיון דיש כאן בשתוקי תרתי דסתרי אם נתיר נו בכשרה ובממזרת. אפשר שהיה הדין נותן דבכה"ג לאסור בתרווייהו מדאוריי' אף להרמב"ם (ע' הפלאה בקדושין ע"ג בד"ה חד לממזר בשתוקי מ"ש עפ"י דברי התוס' ביצה י"ד ע"ש דמשמע שר"ל דלהרמב"ם יש לומר דאסור מדאוריי' בכה"ג). ואפשר דס"ל להמ"מ דבאמת בכה"ג בשאר איסורים אסור מה"ת בשניהם גם להרמב"ם. והכא דגלי קרא להכשיר שתוקי בישראלית. [אבל בממזרת ממילא אסור מה"ת ויותר נראה דאף אם בכה"ג בשאר איסור ים מותר מה"ת בשניהם. מ"מ כאן דגלי קרא להכשירו בישראלית] עשאהו הכתוב כישראל גמור וממילא אסור בממזרת מה"ת וזה מדויק בדברי המ"מ שכתב אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת כו' ולכאורה מ"ש דמדאוריי' מותר אך למותר אלא דעיקר איסור בממזרת נמשך מזה שמותר בקהל כו'. וא"ש מה שהקשו להרמב"ם ל"ל קרא להתיר שתוקי כו' גם למהרי"ט ופר"ח שכת' דהכא איצטריך קרא להתיר בשניה' יחד (בב"א) קשה נילף מהכא נשאר איסורים כדיליף עיקר היתר ספק מה"ת מהכא כמ"ש הרשב"א. אבל לפי הנ"ל. א"א ללמוד מכאן היתר לצד א' דמאי חזית כו' אלא דכאן מאי דגלי קרא גלי. וא"ש נמי דליכא למימר אדיליף מהיתר בישראלית לשאר איסורים להקל. נילף להחמיר בכל ספק מאיסור שתוקי בממזרת. דאיסור זה ממילא הוא נמשך מקולא דישראלית דא"א להקל בתרתי דסתרי כנ"ל (ומהתימא על מהרי"ט ופר"ח ושאר אחרונים שכתבו בפשיטות שמותר גם בממזרת (ואף בב"א) ולא דיברו כלל בדברי המ"מ והר"ן). ולפ"ז א"ש נמי הא דר"ג מכשיר בבתה לר"י דיש לומר דא"צ חזקת כשרות רק דגם בענין זונה לכהן ג"כ ספיקא אינו כ"א דרבנן ומהימנה. וכמ"כ בהא דהי"ט הנ"ל א"צ לחזקת כשרות ולכאורה א"ש כל הקושי' על המ"מ) אלא דלפ"ז גם בהך דרשא דממזר ודאי כו' היה ראוי ג"כ לומר דהיינו דוקא בכה"ג. שהזכר ספק מותר בקהל אבל להיפוך שתוקית לישראל אסור מה"ת (כיון דלממזר מותר דדרשא דקהל ודאי כו' וא"א להתיר תרתי דסתרי). וצ"ל לפ"ז דהא דשתוקי בדוקי דאבא שאול ודשמואל הכל כשהולד זכר דוקא (ויהיה נמשך חומרא גדולה היכא דהולד נקבה כו') וזה ודאי א"א דהא הא דר"ג מכשיר בבתה אף דעיקרא דמילתא לענין כהונה אתמר (דומיא דבה דליכא נ"מ לקהל) אבל ודאי כ"ש דכשרה לקהל אף דודאי התם הספק היה גם אולי מממזר נתעברה דאל"כ איך א' ר' יהושע שהיא בחזקת מעוברת לנתין וממזר כו'. גם א"כ מה הקשה ר"א לר"י מברייתא דבעדות אשה בבתה ד"ה הולד שתוקי הרי בבתה תניא. ולפי הנ"ל בפשיטות יש לומר דבתה באמת יש ספק דאורייתא להתירה לקהל ואינה נאמנת. גם הרי בקדושין דע"ד בעי למימר אהא דאבא שאול דאתי להכשיר בתה. והא דאבא שאול ודאי לענין הכשר לקהל איירי בספק ממזר. א"ו בהך דרשא דממזר ודאי כו' לכ"ע אין חילוק בזה בין זכר לנקבה. א"כ ה"ה בדרשא דלקהל ודאי כו' להכשיר ספק בממזר ג"כ ע"כ אין לחלק בזה בין זכר לנקבה. אלא מחוורתא דע"כ המ"מ ל"ג בהך דרבא שם בקדושין דע"ג הדרשא דלקהל ודאי כו' וס"ל כהתו' רי"ד כמ"ש בס' יד אהרן. ומ"מ ניתן להאמר ע"ד הנ"ל. דמהא דממזר ודאי ם כו' נלמד שהתורה עשהו כישראל כשר וממילא נמשך מזה שאסור בממזרת דהוי כתרתי דסתרי כנ"ל בשם ההפלאה עפ"י דברי התוס' בביצה (ומעין זה גבי ס"ס בתוס' דב"ק די"א הובא בשעה"מ ה' מקוואות כלל ה' וכלל ד' וכן בתוס' דנדה רדכ"ז ודכ"ט. ומעין זה גם בדאוריי' לכאורה בתוס' דריש נדה וחונין ט' ע"ב ורפ"ח דנזיר דמה שא"א להיות שניהם טמאים לא נלמד מסוטה). ויתורץ בזה קושית שעה"מ דה' ט"מ הנ"ל איך לא נלמד להרמב"ם שתוקי בממזרת להכשיר אף בלי דרשא ממה שמכשירו בישראלית. דלפי הנ"ל אדרבה מזה נלמד לאסור דא"א להתיר ב' דסתרי כו' (ויש לומר ג"כ דבעלמא ג"כ בכה"ג דספיקא להחמיר מה"ת כו' או דרק כאן גרע דהתורה עשהו כישראל בהדיא כו'). והא דר"ג מכשיר בבתה א"ש נמי משום דלהרמב"ם ספק זונה לכהן ג"כ דרבנן וס"ל להמ"מ לפ"ז דר"י מודה לר"א דבבתה ליכא חזקת כשרות אלא שמ"מ כך דינו שתהיה נאמנת (עי' לשונו פי"ח הי"ג) והיינו מפני שגם בלא דיבורה הוי ספק ורק איסור דרבנן כשיטת הרמב"ם בכל התורה. וזהו ג"כ הטעם בהי"ט הנ"ל, וא"ש נמי דברי הר"ן שכ"כ רק לשיטת הרמב"ם. אבל לדידיה דס"ל ספ"ק דקדושין דלא כוותיה באמת הא דר"ג מכשיר בבתה בספק זונה לכהן דהוי דאוריי' לפ"ז ע"כ היינו טעמ' דחזקת האם מהני לבת כמ"ש בפ"ב דכתובות כנ"ל (אלא דלפי מ"ש הפר"ח דהיכא דאיכא חזקת כשרות לכ"ע ספק רק דרבנן יש לומר דבאמת זה התועל' דחזקת כשרות דאמה דעי"ז הספק רק דרבנן אלא דלכאור' צ"ע דמדכ' הרשב"א ור"ן דמדאיצטריך קרא לשתוקי בישראל מכלל דבעלמא ספק מה"ת כו' משמע דגם בכה"ג דשתוקי דאיכא חזקת כשרות (דאמו) הוי הספק מה"ת וצ"ע ואכ"מ). ובשתוקי בממזרת ס"ל כמ"ד דדרשי' בקהל ודאי כו' והוי דרבנן. כמש"ש בקדושין דע"ג ומ"מ אינה נאמנת לפסול משום דליכא חזקת כשרות כו' כד' הריטב"א ונ"י ביבמות. ולפ"ז לשיטתו וכן לשאר פוסקים דס"ל דבעינן חזקה דוקא חולקים אדינא דהרמב"ם הי"ט הנ"ל:

ומעתה הרי מצינו פלוגתא גדולה בזה. דהרא"ש (לפמ"ש בסוגיא דפ"פ) ורש"י דקדושין ס"ו ורז"ה דכתובות כ"ב והרמב"ם ומ"מ הנ"ל וכן הטוש"ע שפסקוה כולם ס"ל דלא בעי' כלל חזקת כשרות (ואף לענין זונה לכהן. דמ"מ הוי דרבנן לשיטת הרמב"ם ואפשר דהפוסקים הנ"ל כולם עומדים בשיטתו בזה ויתורץ מה שהקשה במלחמות דשיטתייהו כר"א כו' דז"א אלא דגם ר"י לא בעי חזקת כשרות. ומ"מ גבי ינאי הרי באיסור שבויה לכהונה מודה ר"ג כו' כראיי' ברייתא) לכן אף שרבו החולקים וס"ל דהיינו טעמא דר"ג מכשיר בבתה לר"י משום חזקת כשרות דאמו. וממילא משמע דלדידהו לעולם אף בדרבנן בעי' חזקת כשרות דוקא (ודלא כהגאון הנ"ל בזה דמשמע דמחלק בין דאורייתא דבעי' חזקת כשרות ובדרבנן לא בעי' חזקת כשרות ולפ"ז אפשר לעשות פשרה בין הפוסקים דלא פליגי כלל דכבר נתבאר דלא משמע כן לא בדברי המ"מ ור"ן ולא בשאר פוסקים. וגם לא בגמרא דפלוגתא א' שמענו בין דר"א לר"י ולדבריו בתרתי פליגי וכבר נתבאר דא"כ לא א"ש ראיית הרי"ף ורא"ש מהא דאבא שאול דלא כר"א כו'). מ"מ יש מקום סמיכה להקל בשתוקי בישראל שהוא שעת הדחק הגדול עפ"י הפוסקים הנ"ל דא"צ לחזקת כשרות דאם כו' (לכן אף דאיתרע וכנד"ד וכה"ג). אבל מ"מ בנד"ד דעיקר השאלה לע"ע לענין חליצה דליכא שה"ד (מלבד שנתבאר לעיל דא"כ הרי לא קיי"ל כר"ג כ"א בדיעבד והולד כדיעבד דמי כו' אבל חליצה לכתחילה הוא רק שהב"ש מיקל וצ"ע ונתבאר לעיל). הרי לפי הנ"ל יש לחוש בזה להרבה פוסקים החולקים כנ"ל. ואף הגאון דמשמע דס"ל דלא פליגי כנ"ל מ"מ חזינן דלא ע"ז לבד סמיך גם לענין הכשר הולד לקהל אלא עיקר נראה דסמיך אס"ס דספק מעו"ג כו' א"כ לענין החליצה דלא מהני כלום הס"ס הנ"ל דגם אי מעו"ג לאו דידיה הוא עכ"פ (ואדרבה לכאורה עפ"ז יש לומר דאזלא הסברא דהב"ש דאין לחלק כו' ונתבאר לעיל). וגם לא הוי שה"ד כלל נראה דאף הגאון יודה דלא סמכינן על אמירתה בזה. כל כמה דליכא חזקת כשרות האם כמו שנת' לעיל:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה