אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן מב

סימן מא

שנית מענין הנ"ל. הן היום הגיעני כי"ק שיחי' שימתין מלהשיב כו'. ומסתמא כוונתו רק להקל העיון והחיפוש. (שכבר כתבתי שדברי לא להלכה ולא למעשה). לכן הנני לעיין ולרשום מה שיעלה על רוחי (בלי עיון הראוי לי לפ"ע):

והנה אם נניח שבנד"ד לא נכנס כלל בגדר ספק עקר אלא הרי הוא ככל אדם [ר"ל לפי הנחה שמצד הדין שכתב המחבר בדבריו הראשונים]. שכמדומה שכן הסכים אהובי המ"ץ נ"י. איני יודע למה החליט להצריך חליצה. מכיון שכבר אסרוה לבעלה. וב"ד בתר ב"ד לא דייקי. מה ענין זה לזה. הרי אף בדאיכא עדים שזינתה כתב הח"מ סי' ד' סקי"ד וכ"ז וב"ש שם סקכ"ב וסק"נ. דמ"מ הולד כשר מטעם דרוב בעילות אחה"ב וא"כ נראה (לכאורה) דה"ה והוא הטעם לפטור מחליצה. ואין לומר דדוקא לענין כשרות הולד כתב כן משום דגם זולת הטעם דרוב באה"ב אין בספק ממזר כ"א איסור דרבנן. שהרי מבואר ברמ"א שם סכ"ו דמותר בקרובי אותו פלוני. שזהו בדאורייתא ולהח"מ וב"ש קאי גם בדאיכא עדי טומאה. [הגהה. הן אמת שאיני יודע מאין פשיטא להו כ"כ. הרי בפסקי מהרא"י סי' ל"ז אין זכר כ"א שאין האם נאמנת. אלא שאח"כ כתב דאע"פ שהיו העם מרננים כו'. אבל בדאיכא עדי טומאה אין ראיה דסמכי' ארוב באה"ב. ובפ"ק דחולין (י"א:) נזכר האי רוב באה"ב בסתם בנים. וגם מלשון רמ"א אין הכרע כ"כ. וההוספה נגד המבואר בשו"ע סכ"ט הוא דשם לא נזכר כ"א שאינה נאמנת לפוסלו. (והוא נלמד ממ"ש גבי פנויה כמ"ש הב"י). וכאן הוסיף דבא"א אין חוששים לדבריה כלל וכשר ומותר בקרובי כו' ולא דמי לפנויה דכאן ליכא ריעותא ושור שחוט כו' כמ"ש מהרא"י (ע"ש שלא הזכיר הטעם דרוב באה"ב). ולשון אם זינתה שברמ"א יש לומר דהיינו מצד דבריה או שהעם מרננים כו'. אבל אין הכרח דר"ל זינתה בודאי ובאמת חידוש הוא דאם איתא דגם בדאיכא עדי טומאה סמכי' ארוב באה"ב איך לא משתמיט א' מהראשונים ז"ל להשמיענו כזאת. ואדרבה מלשון רמב"ם וטוש"ע סט"ו משמע דרק ביצא קול וכה"ג הוא דסמכי' ארוב באה"ב. וכמו"כ בלשון הגמרא דפ' ארוסה (דכ"ז.) בת דומה משמע רק לעז (ע"ש בתוס' ד"ה דומה). מיהו מלשון הברייתא שם אשה מזנה בניה כשרים משמע גם בידוע שהיא מזנה. והא דישא בת דומה ולא דומה יש לומר דהיינו רק לענין חששות (וזהירות) ולומר דזו טובה מזו כו'. ומסיק הלכתא כו' דתני אשה מזנה כו' ר"ל כיון דבתה כשרה גם אם זינתה האם. משא"כ האם דאלו זינתה פסולה לכהן. (ע' מ"ל בפי' התוס'). לכן גם בליכא רק לעז טוב יותר לישא הבת. ולפירש"י ג"כ יש לומר כיון דטעמא דמ"ד ישא דומה כו' הוא משום דבבתה יש חשש איסור ממש אלו זינתה. משא"כ האם מותרת לישראל עכ"פ גם אי זינתה. ואין בה כ"א חשש אולי תכשילנו אח"כ לכן מסיק כיון דתני דגם אם זינתה מותרת הבת משום רוב באחה"ב. ע"כ ישא בת דומה ולא דומה. דבדומה איכא חשש קלקול עכ"פ משא"כ בבתה כו'. ולפ"ז גם הרמב"ם וטוש"ע להכי נקטו רק יצא קול ורנון. דלא איירו רק לענין חששות לכתחילה דזו טובה מזו כו'. (ומ"ש המ"מ ושו"ע וכהן חושש מד"ת וישראל כו'. הוא כעין ב' הפי' הנ"ל) וכמ"ש הח"מ סקי"ד דלרבותא דסיפא נקטו רינון כו'. ומ"מ הדבר צריך תלמוד לדינא לכאורה דלמה לא הזכירו הראשונים ז"ל הרבותא דאף בזינתה בודאי כו' שלפי הנ"ל היינו הדין דתני רב תחליפא כו'. ע"כ הגהה]. שוב ראיתי בתשב"ץ ח"ג רי"ז ע"ש דמ"ו ע"ד וכ"ז אפי' העידו בזנותה דתלינן ברוב בעילות לבעל כו' גם בת' מהרי"ו סי' כ"ד ואם נפשך לומר הא דמפרש רב תחליפא משום דרוב באחה"ב היינו היכא דודאי זינתה כו' ובמסקנא לא דחי אלא דגם בקלא בעלמא בעי' לטעמא דרוב באחה"ב כו'. גם בד' א"ז שביש"ש דיבמות פ"ג סי"ז (הובא בקצרה בד"מ סי' י"ג אות ג') מבואר כן בהדיא. (וכן משמע בסוגיא דנטען דספ"ב (כ"ד:) דאם באו עדי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא דמשמע דרק לא חיישי' ללעז הבנים (של הבעל לרש"י) בכה"ג. אבל מ"מ כשרים כו'). ומה שהוצרך הב"ח בתשו' סי' ק' להתחבט כ"כ מצד שהקול אינו כלום דמשמע דאלו האמת שזינתה לא היה פוטרה מחליצה. אפשר דהיינו לפי ששם החשש שזינתה קודם הנשואין והוי ס"ל כהב"ש ססי' ג' דבזנות דקודם הנשואין לא אמרי' רוב באחה"ב. ומ"מ הרי גם הב"ח שם דע"ו סע"ד כתב ועוד נראה כו' דפשיטא דבתר בעלה שדינן ליה שהוא רגיל אצלה ולא אחר אותו שזינתה עמו אפי' היה הקול אמת עכ"ל. והרי זה ג"כ כנ"ל (אלא שדבריו מגומגמים קצת במה שתלה זה בדברי הרא"ש כו' ע"ש). כללא דמילתא לא ראיתי חולק ע"ז. וא"כ ה"ה לענין חליצה כנ"ל. רק אחת היא שצע"ק דלא משמע כן מדברי הרמב"ם פ"ג מה' יבום וטוש"ע סי' קנ"ו ס"ט מי שזנה כו' בין א"א ונתעברה כו' הרי זה ספק וחולצת ולא מתיבמת ואע"ג דהתם קאי לענין אשת הבועל מ"מ כיון דספק הוא משמע דה"ה לגבי הבעל (אלא דאשה זו וצרת' בלא"ה פטורה מחמת צרת סוטה להרמב"ם וטוש"ע סי' קע"ג סי"א ויש לומר דמש"ה לא דברו בזה כאן אבל מ"מ אם ישא הבעל אשה אחרת אחר מיתת זו וכה"ג חולצת כו'). גם אם איתא דהא דרוב באחה"ב מהני לגמרי גם בזינתה בודאי למה לא תתיבם אשת הבועל (וכדרך שמותר בקרובי הבועל כו') וא"ל דהיינו משום דמיירי התם כשהבועל אומר שממנו נתעברה ונאמר דר"ל שיודע בודאי שלא זזה כו' כדמשמע לכאורה מדברי הב"י סי' ד' סד"ה פנויה שנתעברה ע"ש (ד"ו סע"ב) דז"א דא"כ ודאי נאמן לומר זה בני לפטור גם מחליצה. א"ו לא מיירי בכה"ג דלא זזה כו' וכמפורש בדברי הרמב"ם שם ומאין יודע כו'. אלא רק שיודע שנבעלה לו (ודברי הב"י דסי' ד' צ"ע ואולי ס"ל לחלק בין כשאומר סתם שנבעלה לו לא מהני גם לענין ירושה. אבל כשאומר שהוא בנו אע"פ שא"י רק שנבעלה לו מ"מ מועיל דבריו לענין ירושה דהרי זה כמורישו עתה. ע' לח"מ). ובכה"ג לא מהני כלום לענין יבום דטעמא דנאמן לומר זה בני הוא משום הואיל ובידו לגרשה כדאי' פ' י"נ (קל"ד:) וכשהוא עצמו א"י לא שייך להאמינו במיגו כמ"ש הרא"ש בתשו' כפ"ב (ולכאורה צ"ע בגמ' ל"ל המיגו תיפ"ל מדרשא דיכיר. אבל לנד"ז אין נ"מ דגם מדרשא דיכיר ע"כ אינו נאמן כשא"י דאל"כ גם מחליצה יפטור ע' רא"ש בסוף התשו' הנ"ל). והיה נראה לומר דמש"ש בין פנויה בין א"א ר"ל א"א דומיא דפנויה היינו כשבעלה במדה"י וכה"ג (וכדפי' הד"מ סי' ד' אות ח' את דברי מהרי"ו בכה"ג). וא"ש נמי מ"ש הרמב"ם שם כשם כו' כך זינתה עם אחר ולא זכר הבעל כלל. אבל מדברי המ"מ שכתב וזה דבר ברור בא"א שיש לומר רוב באחה"ב כו'. מבואר דס"ל דמיירי כפשוטו שהבעל אצלה. ועכ"ז כתב בלשון ספק ושמא מן הבעל. וכמ"ש הרמב"ם ה"ז ספק כו' וצ"ע למה. מכל זה ומסתימת הרמב"ם וטוש"ע סי' ד' (סט"ו) דשתקו מלהשמיענו רבותא זו דגם בודאי זינתה סמכי' ארוב בעילות אחה"ב. היה נראה דלאו כ"ע מודו בזה כיון שבגמ' ג"כ אין ראיה לזה. ולשון רב תחליפ' אשה מזנה פו' אף את"ל דלשון זה ר"ל מזנה ודאי מ"מ מש"א בניה כשרים לשון רבים מורה דלא קאי על אותו הבן דעת הזנות אלא ר"ל דלא חיישינן לכל בניה כו':

ומעתה יש לראות אם נניח שבנד"ד איתרע הרובא דרוב באחה"ב. הנה לפ"ז אם היו עדי טומאה ממש פשוט דהוי הולד ספק ממזר עכ"פ (וכמו"כ לענין חליצה). כמ"ש המ"מ פ"ג מה' יבום שם בשם הרשב"א גבי בא עליה הארוס (אף לפ"מ שפסק כלישנא בתרא) ע"ש והובא ב"י סי' קנ"ו. וכ"ש הכא שאין גבי בעל ביאה ודאית הראויה להולדה (וגם בלא"ה אין גבי בעל (סתם) ביאה ודאית ממש כמשי"ת אי"ה). דיש לומר דהוי ממזר ודאי. לפ"מ דס"ל ללישנא בתרא דאין ספק מוציא מידי ודאי כו' וצ"ע בזה. (וע' סי' נ"ז סי"ג בתוי"ק). ואם לא היה כאן שום קול ועדות היה נראה דפשיטא דאין חשש כלל מצד ספק עקר בלבד. דכ"ש הוא מהא דרבא תוספאה שכתב כ"ק שי' וכוותיה פסקו הרמב"ם וטוש"ע. ואף לדעת התוס' דלא פסק כוותיה (יש לומר דהיינו דס"ל דלעולם אינו משתהי כלל. ובשגם דבאמת) ש"ה דהסברא דאשתהי (יב"ח) לכ"ע הוא מילתא דלא שכיח' כלל ובתכלית הזרות כמ"ש כ"ק שי' בשם ריב"ש. אבל בכה"ג דנד"ד דאינו (לכל היותר) כ"א ספק שקול לומר שהוא עקר. יש לומר דגם התוס' יודו דאין מוציאין אשה מחזקת כשרות עי"ז. (אך לכאורה מצד ששהה גם עם השניה ב' וג' שנים וע"פ דברי התוס' דפ' החולץ שכתבתי אז. אע"ג דודאי אין כוונת התוס' לומר דרוב אין יולדות עוד כמ"ש הנ"ב סי' ס"ט מ"מ ספיקא הוי עכ"פ וא"כ יש כאן ב' ריעותות לומר שהוא עקר. א' מצד שלא הוליד מהראשונה יותר מע"ש. והב' מצד שלא הוליד מהשניה כמה שנים (והוי כעין ס"ס) וע' פ"ח בקיצור כללי ס"ס סי' י"ג אף שהנ"ב כתב דהתוס' ר"ל ששהה ע"ש כו' כבר כתבתי שאין נראה לפע"ד כלל. אך כבר כתבתי מה שיש לדון שמצד ששהה עם הראשונה ע"ש אין ריעותא כלל וגם כ"ק שי' לא חשש בכאן כ"א לספק עקר בלבד. וכ"ש שבאמת הרי קיי"ל כהא דרבא וא"כ ודאי נראה דה"ה וכ"ש בנד"ד לא חיישי' כלל לזנות מצד החששות דעקר בלחוד):

אך לכאורה הדבר צ"ע דמסוגיא דפ"ק דחולין (י"א.) דילפי' ממכה אביו. ודלמא לאו אביו הוא אלא דאזלינן בתר רובא ורוב באחה"ב. משמע דהיכא דאיתרע רוב זה חיישי' לעולם לזנות. ואע"ג שהתוס' שם כתבו דהוי מצי למימר משום דהעמד האם בחזקת צדקת. הרי ע"כ לא כתב כן אלא לפי הס"ד אבל במסקנא ע"כ הטעם הוא משום רובא דוקא. והיינו אי משום דחיישי' לזנות באונס כמ"ש מהרש"א או דלמאי דמסיק אין אפוטרופוס לעריות לא מהני חזקת צדקת כמ"ש מהרמ"ל. (וע' מהרי"ו סי' כ"ד שהוכיח מהא דבפ' ארוסה נותן טעם לאשה מזנה בניה כשרים משום דרוב באחה"ב מכלל דבלא זה פסולים וכן פסק רמ"א בסי' ד'. א"כ למה לא נוכיח מסוגיא דחולין דלעולם חיישי' לזנות כל דליכא הטעם דרוב בעילות אחה"ב. והרי התם ודאי הטעם הוא בדוקא שהרי ילפי' מזה דאזלינן בתר רובא). אלא שא"כ הדבר תמוה איך כל אדם מותר באשתו ניחוש שמא זינתה תחתיו. ואף לפמ"ש מהרש"א דהחשש רק לזנות דאונס קשה באשת כהן. ומיהו בזה יש לומר דלא אסרי' אשה על בעלה מחששא זו שהרי אף בקלא דבתר נשואין לא חיישי' ואין אוסרים כ"א בדבר ברור כדאי' סוף גיטין ורק במכה אביו דחיישי' ואי לאו רובא כל שיש קצת ספק הרי ס"נ להקל אבל אכתי איך נושאים נשים לכתחילה כו'. ואף את"ל שהטעם משום דלא אפשר וכדמסקי' בסוגיא שם היכא דאפשר אפשר כו'. אכתי קשה ניחוש לבני כהן שמא חללים הם ע"י שזינתה אשתו פ"א כמ"ש מהרי"ו שם (ביצא עליה קול) דלא מהני בזה הסברא דרוב בעילות אחה"ב. והרי בזה אפשר שישא ישראלית. ונראה דצ"ל דהא דלא מהני חזקת צדקת היינו דלא חשיב חזקה ברורה לומר דודאי לא זינתה. ולכן אי לאו דאזלי' בתר רובא ניחוש כו'. אבל מ"מ ודאי מיעוטא הוא ולא שכיחא. ולכן אחר דילפי' דאזלי' בתר רובא. ממילא לא חיישי' לזנות כלל (בסתם אשה). וא"ש נמי שכמדומה בכ"ד בפוסקים נזכר דסמכי' אחזקת צדקת (ולא חיישי' אפי' לאונס וכהא דהריב"ש דלא חיישי' בהא דרבא תוספא' שמא הולד מזנות דאונס) דיש לומר דהיינו חזקה מכח רובא כו'. אלא שלפ"ז למה הוצרך לומר בחולין דאזלי' בתר רובא ורוב בעילות כו' והל"ל ורוב אין מזנין. (ובס' ראש יוסף ראיתי שעמד בזה ותירץ שהוצרך לזה משום דעיקר חששא דילמא אנסה עו"ג ורובא דעלמא גוים כו' (ומלבד שצ"ע דמ"מ לא שכיחא שיאנסה עו"ג ומיעוטא הוא). קשה דמשמע דס"ל דבאמת אי לאו משום רוב באחה"ב חיישי' לאנסה עו"ג אף לפ"מ דאזלי' בתר רובא והדרא קושיא הנ"ל לדוכת'). ואולי יש להעמיס בלשון רוב בעילות אחה"ב דחולין שאין ר"ל דאף אי זינתה מ"מ הרוב מבעלה. אלא דר"ל דרוב בעילות (דכל הנשים) הם מהבעל ולא מזנות והיינו הך דהרוב אין מזנין. וכ"ש לפמ"ש לעיל דגם בפ' ארוסה לא קאי אלא אבת דומה (ולא בזינתה ודאי) דלפ"ז גם הלשון רוב בעילות אחה"ב דשם יש לומר שהוא מעין הנ"ל דלא חיישי' למיעוטא לומר שזינתה. ועוי"ל דהתוס' בחולין שם ע"א ד"ה מנא הא מילתא כתבו בתירוץ א' דכל הסוגיא דשם קאי אליבא דראב"י דלא קים לי' חזקה מקרא. וכתב שם עוד תירוץ ב'. א"כ בפשיטות יש לומר דמ"ש התוס' גבי מכה אביו משום חזקת צדקת (וכן קושייתם שם ע"א גבי פרה אדומה ועדים זוממים) הכל קאי לתירוץ ב' דתוס' הנ"ל (וכן משמע בחה"ר ע"ש). אבל לתירוץ א' הנ"ל א"ש בפשיטות הא דילפינן ממכה אביו דאזלי' בתר רובא דהיינו לראב"י. אבל לפ"מ דקיי"ל דאזלי' בתר חזקה באמת טעמ' דמכה אביו הוא משום חזקת צדקת בלחוד (ג"כ) אך ראיתי בלשון הר"ן שם שהקשה דילמא טעמא דפרה משום דאיכא רובא וחזקה כו' תירצו בתוס' כו'. משמע דס"ל דקושית התוס' שם קאי (גם) לתירוץ א' הנ"ל דמ"מ קשה דילמא תרתי בעי רובא וחזקה. ולפ"ז משמע דגם דבריהם גבי מכה אביו הנ"ל הוא עד"ז ולמסקנא צ"ל דליכא חזקת צדקת כו' והדק"ל. וצ"ל כנ"ל דמ"מ מיעוטא הוא כו'. ומ"ש התוס' ריש כתובות סד"ה שאם וגיטין די"ז רע"ב בחד תירוצא דזנות בלי עדים והתראה שכיח. ומהרי"ו סי' ע"ג הביא זה להלכה ואף לתירוץ ב' דתוס' (שמעין זה כתב ג"כ ריטב"א). מ"מ הרי כ"ז אליבא דריש לקיש. אבל לר' יוחנן (דקיי"ל כוותי') משמע דאפי' זנות בעדים והתראה שכיח. (עי' לשון רי"ף בגיטין ורשב"ל קסבר כו') צ"ל דז"א כ"א לומר דשכיח (קצת) וראו חז"ל לתקן תקנות לכתחילה שלא לבוא לידי תקלות עי"ז אבל מ"מ מיעוטא הוא דפשיטא דאין רוב נשים מזנין. (ולכן לענין דאוריי' כגון במכה אביו סמכי' ארובא וקטלי' ליה וכן מדרבנן לא חיישי' לאסור לישא אשה או לעשות בני כהנים ספק חללים ממש כו'. אבל לענין לתקן תקנות לכתחילה חשו למיעוטא דשכיח'. ואעפ"י שגבי קטן וקטנה לרבנן דר"מ תתיבם לכתחילה ולא חיישינן למיעוטא דסריס ואיילונית אף דשכיח כדמוכח ר"פ בנות כותים. צ"ל שאין לדמות גזירות חז"ל זל"ז כו'):

אך לפ"ז בהא דרבא תוספאה אכתי למה תלינן באישתהי יב"ח לפמ"ש ריב"ש שהוא בתכלית הזרות ניחוש באמת לזנות כיון שהוא מילתא דשכיחא עכ"פ כנ"ל. והלא כללא הוא דלעולם תלינן במצוי (יותר) בין להקל בין להחמיר כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סי"ג ובמ"א סי' תס"ז סקט"ז וי"ח. ובגמרא חולין (נ"א.) שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח (ושם ג"כ ודאי רובא לאו שגרונא נקטי' אלא דמ"מ שכיח יותר מחוה"ש וזהו שנקרא מצוי ולא רובא כו'). והיה נראה דצ"ל דמ"מ כיון שקודם שנתעברה היתה בחזקת צדקת בחזקה מכח רובא עכ"פ כנ"ל. לכן גם עתה שילדה אין להוציאה מחזקתה כל שיש לתלות בבעלה אף דלא שכיח כלל. יותר מזנות. וכמו כשיש חזקה לאיסור דלא תלינן במצוי להקל. וכמו (במים שאל"ס כו' וכן) בספק שהה ספק דרס שכתבו התוס' חולין (ד'.) דלא עביד דשהי ומ"מ פסול וכן בכ"ד. ויש לומר דה"ה להיפוך כשיש חזקה לקולא לא חיישי' למצוי. ובההיא דשגרונא וכן בדרוסה דסי' נ"ז הגם ששם יש ג"כ חזק' מכח רובא לקולא (עי' ט"ז שם). יש לומר דש"ה שנולד הריעותא מחיים ובהמה בחיי' בחזקת איסור כו' דאף להאומרים דלא מחזקינן מאיסור לאיסור. יש לומר לכאורה דמ"מ לא חשיב ג"כ חזקה להתיר וכן משמע קצת לשון הש"ך בקיצור כללי ס"ס אות כ"ט [ועי' נ"ב חי"ד סי' נ"ז (דמ"ה ע"ג ד"ה והנלפע"ד) שכתב בספק דרוס' והרשב"א לשיטתו כו' ועכ"פ חזקת היתר לא ס"ל דמקרי. ומרא דדינא בסי' נ"ז הוא הרשב"א]. וגם בהא דאו"ח סי' תס"ז סקי"ח עי' מ"א שם סקי"ח בשם מ"ב דמשמע דליכא חזקה ע"ש. אך ז"א דבתוס' חולין מ"ג ב' ויבמות ד"ל ע"ב ד"ה אשה זו מבואר דס"ל דגם בנולד הספק מחיים נקרא חזקת היתר ממש ושעכ"ז אם הצד דלאיסורא שכיח טפי אסור ואף שבעיקר דברי התוס' י"ח וס"ל דנקרא חזקת איסור אבל בזה דס"ל דגם בחזקה להיתר תלינן במצוי לחומרא לא מצנו חולקים. וע' באחרונים ביו"ד סי' כ"ט וסי' נ' וססי' עה ובכ"ד דזה מוסכם רק בכו"פ סי' נ' ראיתי שפקפק בה ועכ"פ מסיק דנראה להחמיר. (זולת הרא"ה בבד"ה שבט"ז סי' נ"ז סק"כ ס"ל דאין תולין בדרוס' אפי' במצוי דמילתא אחריתא היא כו'. יש לומר זנות ג"כ כה"ג מילתא אחריתא היא ולא תנינן כו'). וגם בההיא דמ"א באמת אינו מובן למה לא יהא להעיסה חזקה מכח רובא עכ"פ ועי' פ"מ שם ובמ"א שם סקכ"א דאוקי אחזקה כו' ועי' ס' מק"ח שם. מכל זה נראה דאע"ג דבחזקה לחומרא לא תלינן במצוי לקולא. מ"מ להיפוך תלינן במצוי להחמיר. והטעם נראה דסמיך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא ושניהם לחומרא בדאוריית'. ועוד בדבר שהוא בתכלית הזרות כמ"ש ריב"ש גם לחומרא לא חיישי' ליה אפי' בחזקה לאיסורא כמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין סי' ט"ז דלמיעוט' דלא שכיח לא חיישי' כו' א"כ כ"ש לקולא. וצ"ל דהא דמקילין כאן הוא רק בכדי שלא לפסול אדם (וכן האשה לבעלה). אלא דבריב"ש משמע דגם לענין לפטור מחליצה (לכתחיל') קאמר דעובד' דידי' בהכי עסיק. וזה ודאי לכאור' צע"ק דהרי גם בספק קרוב לו כו' שהוא ספק שקול חולצת ואפי' בספק גירושין כה"ג למסקנא ביבמות שם חולצת אף שהיה לה חזקה לשוק כמ"ש התוס' כנ"ל (ועי' ש"ך סי' נ' סק"ג). אם לא דהיינו טעמא דאין לחלק בין הכשר הולד לחליצת אמו דהא בהא תליא כמ"ש הב"ש סי' ד'. אבל מראייתו שהביא מכהן שפתה בת ישראל משמע דלכל מילי ס"ל כן (ובאמת אין ראייתו מובנת דהתם הטעם ללישנא בתרא משום אין ספק מוציא מידי ודאי כו') ואולי צ"ל דריב"ש עיקרו סמיך אמ"ש ועוד דאשה מזנה מתהפכת כו'. אמנם מדברי הרשב"א וריטב"א פ' החולץ (מ"ב.) שכתבו גבי הבחנה דהוי מצוי למימר דאי נמי לתמניא ילדה יש לומר דהאי בר ז' לקמא הוא ואשתהי כו'. והרי התם לא שייך לא חזקת כשרות ולא הסברא דמתהפכת. לכאורה צ"ל דס"ל דאישתהי שכיח וצ"ע ויש לומר דש"ה דכל ספק החמירו אף אלו דלא שכיח. ועכ"פ בנד"ד לפמ"ש כ"ק שי' שהוא ספק שקול אם הוא עקר א"ש שלא להוציאה מחזקתה עי"ז לענין הילד. (אם לא דכאן יש ב' צדדים לומר שהוא עקר כנ"ל) ומ"מ לענין החליצה עדיין צ"ע כנ"ל אם לא שא"א לחלק כנ"ל בשם הב"ש ואפשר ית' אי"ה:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה