אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן מא

סימן מ

תשובה בענין ספק עקר:

הנה מ"ש כ"ק שי' לצרף מ"ד בגמרא ב' שנים ומחצה. איני יודע למה. דכיון דאידחי בגמרא בהדיא וגם בפוסקים לית דחש לה. לא חזי לאיצטרופי וכמו דלא אמרי' כדאי ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק אלא (כמו) ביחיד נגד רבים. אבל לא כשנדחה מהלכה כדאי' בעירובין דמ"ו ופ"ק דנדה. וכ"ש לענין קים לי דגם ביחיד נגד רבים לא אמרי' קים לי ואף לא נגד פסקי השו"ע כמ"ש התומים ונ"מ בדיני תפיסה שבסס"י כ"ה כלל ה'. כ"ש נגד הלכה הקבועה בגמרא וכל הפוסקים. ואף לענין תרתי לריעותא די"א דכל דאיכא מ"ד בגמרא להטריף מצטרף לתרתי לריעותא. חולק ע"ז הלבושי שרד סי' ל"ה סקצ"ב וכתב דכל שנדחה בגמרא בפירוש לא מיקרי יש אוסרים ולא הוי ריעותא כלל. ואף להחולקים יש לומר דש"ה שמצינו כ"ד שנקרא ריעותא אפי' בדליכא מ"ד כלל. לכן יש לומר כל דאיכא מ"ד מוכח עכ"פ דחשיבא קלקול וריעותא. (ובאמת בט"ז ות"ש סי' ל"ז לא נזכר כ"א היכא דאיכא מ"ד בפוסקים. רק המ"ז בדיני תרתי לריעותא אות ו' פי' הא דחשיבא ליה להת"ש יתרת בדרי דאונא לריעותא הוא משום דרבא מטריף. ונמשך אחריו הב"א בדיני תרתי לריעותא שבסס"י ל"ט סכ"ה ע"ש סקל"ב. אבל בשו"ת שבסוף ספרו סי' ח' כ' בעצמו שאין דברי המ"ז מוכרחים וע"ש (ובדיני תר"ל סק"ס) האריך בטעמים ליתרת) אבל בשאר מילי נראה דלכ"ע כל שנדחה בפירוש בגמרא כמאן דלית' בשגם שבנד"ד לא משמע מהשאל' שהתחל' העיבור דשניה היה אחר ב' שנים ומחצה. (וכן משמע מד"ק שי' שכתב ב' שנים ויותר). וכ"ש השלישית שכתבו ששהה עמה כמו ב' שנים ויותר דמשמע דלב' ומחצה לא הגיעו. וא"כ בכה"ג ליכא מ"ד כלל:

אמנם מצד הראשונה ששהה עמה ט"ו שנים יש להסתפק דהוכחת כ"ק שי' לפה"נ אינו אלא דאע"ג שהיא בת בנים לא נאמר דע"כ הוא ודאי עקר. מדאמרי' ברייתא בטעמא דשהה ע"ש ולא ילדה דיוצא הוא משום שמא לא זכה כו' (ולכאורה למה ליה האי טעמא ולא כפשוטו שמא מינה הוא. אלא) דטעם זה שייך גם כשהיא בת בנים. אבל מ"מ יש לומר דספק עקר הוא (ואפי' לא ידעי' אם היא ב"ב כו'). אלא שמספיקא לא שרינן ליה ליבטל מפ"ו. וכלשון שמא לא זכה כו' בלשון ספק. והנה מה דלפה"נ פשיטא ליה לכ"ק שי' דהאי טעמא דשמא לא זכה אחיובא דיוציא קאי. יש לעיין בזה דהנה בברייתא (ס"ד.) הכי איתא יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה. ובגמ' שם ב' ודילמא איהי דלא זכיא איהי כיון דלא מפקדא אפ"ו לא מיענשה. וכתב רמב"ן ורשב"א בשם רש"י דהאי טעמא דשמא לא זכה אחיובא דכתובה קאי (והוא דאי איוציא לא א"ש הקושיא דודילמא איהי כו' דמה בכך כו' כ"ש דיוציא) וסיים רמב"ן שכן נראה מדברי הראשונים ז"ל כפירש"י אבל אפשר היה לפרש דהאי שמא כו' איוציא קאי כלומר כו' ויזכה לבנות מאחרת (והא דאקשינן ודילמא כו' אלישנא בלחוד כו'. וכן ראיתי בראב"ן (דקכ"ו ע"ד) וע"ש דקכ"א רע"ג ליבטל מפ"ו שמא כו') משמע דלקושטא דמילתא גם הוא מודה לפירש"י וראשונים ז"ל. והנה לפירש"י דהאי שמא רק אכתובה קאי לכאור' משמע דהא דיוציא הוא כפשוטו שמא מינה הוא. וא"כ אם היא בת בנים (כנד"ד) יש לומר דא"צ להוציא דע"כ מיניה הוא ר"ל שהוא עקר בטבע (בודאי). וא"ת סוף סוף הסברא דלא זכה להיכן אזיל. [ר"ל אם בבת בנים תלינן בודאי שהוא עקר. א"כ כשאינה ב"ב ג"כ למה ליה טעמא דלא זכה ולא כפשוטו שמא מינה]. יש לומר דלפי הנ"ל דקאי אכתובה אין הפי' דממנה לא זכה ומאחרת יזכה שהרי לענין כתובה אין נ"מ בזה אלא האי ממנה לאו דוקא והעיקר ר"ל (דאע"ג דמחייבינן ליה להוציא שמא מינה הוא מ"מ יתן כתובה) שמא איהו דלא זכה כו'. וכן מורה לכאורה לשון רמב"ן. דלפמ"ש אפשר לפרש דאיוציא קאי. עשה כלומר כו' ויזכה מאחרת. משמע דלפירש"י דאכתובה קאי אין הפי' כן:

אך האמת נראה דאאל"כ. חדא דהא מדפרכי' ודילמא איהי כו' מוכח דמספיק' לא מפקי' הכתובה וכמ"ש ריטב"א ונ"י. וא"כ מאי משני איהי כו' לא מיענשה. אכתי דילמא לאו בזכותא תליא אלא איהי עקרה בטבע דהא מהאי טעמא מחייבינן ליה להוציא. ואי לעולם תלינן בזכות ולא בטבע אמאי יוציא (לפי הנ"ל דממנה לאו דוקא) הרי איהי לא מיענשה ובודאי הוא מיניה. ועוד והוא העיקר. דאם איתא דהא דיוציא הוא רק משום שמא המניעה מינה. אלמה תנן גירשה מותרת להנשא לאחר. והוא תמוה דאם לבעלה כופין (בשוטי') להוציאה איך לאחר תנשא לכתחילה. יציבא בארעא כו' (ובמרדכי סי' מ"ט הוכיח מלשון הברייתא ס"ה א' דאף לאחר לא תנשא לכתחילה. והוא תמוה לכאורה נגד משנתנו וכל הפוסקים ובד"מ אות י"ב הביאו וצ"ע). לכן נראה דע"כ לדחוק בדברי רמב"ן ורשב"א דמ"ש בשם רש"י דהאי טעמא שמא כו' אכתובה קאי ר"ל דגם ע"ז קאי (וכדי שע"ז יהיה חוזר הקושיא דודילמא איהי כו'). אבל ודאי דגם איוציא קאי. דהאי שמא לא זכה להבנות ממנה כולל ב' דברים. א' דמיניה הוא דאיהו לא זכה וזה טעם הכתובה. והב' דממנה דוקא וזה טעם דיוציא. (וזהו ג"כ שתלה הדבר בזכות ולא בטבע. דמש"ה הוא דתלינן בדידיה דאיהי לא מיענשה. וגם דמציאות זה דשניהם ראוים להוליד ומ"מ הוא ממנה אינו מוליד זהו דרך עונש). ובזה א"ש נמי מ"ש כן בשם רש"י אע"ג דרש"י (שלפנינו) לא פי' כלום בברייתא אהא דשמא כו' ואדרבה בד"ה ואיני כו' (שם ב') פי' בהדיא בטעמא דישא אחרת שמא לא זכה כו' ויזכה כו'. אלא לפי שבד"ה ודילמא אהי כו' פי' ולא תטול כתובה מבואר עכ"פ דס"ל דגם אכתובה קאי. וגם בריטב"א אברייתא פי' בהדיא האי טעמ' דשמא כו' אהא דיוציא וגם אהא דיתן כתובה ע"ש. עם דאהא דודילמא הביא ג"כ פירש"י. והא"ש נמי דלאחר תנשא לכתחילה. כיון דלא תלינן בדידה כו':

אך אכתי בטעמא דמילתא דתלינן במציאות זה דלא זכה. ועי"ז מחמירינן להוציא אשה מבעלה ולאפוקי ממונא ולאחר מקילינן לכתחילה. ולא תלינן בטבע. דאז יש ספק אם מיניה או מינה. יש לומר ב' אופנים (ויהיה נ"מ לנד"ד). א' דכיון דכל האדם הם בחזקת ראוים להוליד (וכדאי' ר"פ בתרא). לכן אף בשהה ע"ש ולא ילדו לא מפקי' להו מחזקה זו אלא תלינן בלא זכה כו'. והאי דא' שמא כו' אינו לשון ספק (ממש) אלא ר"ל כיון דאיכא למימר הכי תלינן בהא כאלו ודאי כן הוא ולא נוציאם מחזקתם. (והרי זה כלשון שמא באמבטי עיברה. חגיגה ט"ו וכה"ג בכ"ד). ולפ"ז אפי' היכא שידוע שהיא בת בנים (כנד"ד) לא חל עליו שום ספק עקר כלל מדינא אלא הרי הוא בחזקת כל אדם כו'. והב'. יש לומר דהאי שמא לא זכה. לא אתי לאפוקי דאין תולין בטבע כלל. אלא הוא לשון ספק כפשטות לשון שמא. ומ"מ ספק זה הוא עיקר המכריע לדינא. והוא דאם נתלה בטבע. אז יש ספק אי מיניה או מינה. ואם בזכות אז ודאי בדידיה תלה. וג"כ רק ממנה ומאחרת יזכה כנ"ל. ונמצא שיש לפנינו ג' צדדים. וצד זה דלא זכה הוא המכריע לדינא. דלכל הדינים הנ"ל יש עוד צד המסייע לו. והוי תרתי במקום חדא. דלענין להוציא מבעלה איכא צד דילמא מינה הוא בטבע המסייע לצד זה דלא זכה. דשניהם להחמיר להוציא ולענין כתובה. איכא צד דילמא מיניה הוא בטבע המסייע ג"כ להחמיר עליו. ולגבי אחר. איכא ג"כ צד דמיניה הוא בטבע המסייע להקל. ונמצא לפ"ז שיש ג' ספיקות ונדינא אזלינן להיכן שנוטה תרי מגו תלתא הללו. ונקט התנא רק הצד דשמא לא זכה לפי שהוא עיקר המכריע. וגם הוא מציאות חדש משא"כ הב' צדדים שבטבע הוא פשוט. (וגם לפי דהא דיוציא ויתן כתובה הן כתרי חומרי דסתרי אהדדי לכאורה. דאי מיניה למה יוציא ואי מינה כתובה למה לכן א' דיש עוד ספק שמא לא זכה ואז שניהם מתקיימים דיוציא וגם יתן כתובה). וגם רש"י במתני' אהא דמותרת לאחר נקט נמי דשמא לא זכה כו' הוא ג"כ שזה עיקר המכריע בקולא זו וכנ"ל. (ולשון הרע"ב שכתב שמא מיניה ע"כ שלא בדקדוק. דא"כ למה מחמירי' לבעלה. אלא ע"כ ר"ל דלא זכה כו'). ויש סעד לפי' זה בפה"מ להרמב"ם ע"ש שהזכיר ג' סיבות אם מן האיש או מן האשה או משניהם יחד (נראה דר"ל דשניהם ראוים להוליד רק שזיווגם יחד לא עלה יפה והיינו הך דלא זכה. ומאי דמשמע שם שגם זה בטבע אפשר דלשיטתו הזכות פועל בטבע. ע' ב"ש סי' קנ"ד סקי"א ויתבאר אי"ה) וסיים ולפיכך כשגירשה ישאנה אחר. נראה כנ"ל. שיש ג' סיבות. ולגבי הבעל ב' לחומרא ולגבי אחר ב' לקולא. ולפי פי' זה היכא שידוע שהיא בת בנים כנד"ד. וע"כ הוא מיניה. יש עליו ספק שקול אם שהוא עקר ממש בטבע או שרק לא זכה ממנה כו':

והנה התוס' ס"ה א' בד"ה תצא והרא"ש שם כתבו בהדיא בפשיטות דאע"ג שהיא בת בנים צריך לגרשה כו' ולא מצינו חולק ע"ז (הן אמת דמלשון רמב"ן בהא דאמרינן אי איהי שתקי כו' שכתב דהל"ל שהמוציא משום ששהה ע"ש לא יחזיר משמע קצת דס"ל דגם הראשון מצי לקלקלה כשתלד ולא כתוס':

אבל קשה להמציא פלוגתא חדשה). א"כ נראה דהעיקר כפי' א' הנ"ל דלא תלינן כ"א בלא זכה. דלפי' הב' הנ"ל כיון דבכה"ג אין כאן כ"א ספק שקול אם הוא עקר ממש בטבע או דלא זכה כו' אין הדין נותן לחייבו לגרשה (ועכ"פ מנ"ל לתוס' כו'). וכן להיפוך כשהוא היו לו בנים ומתו. לפי' הב' הנ"ל אין הדין נותן לחייבו בכתוב' מספיק' (ספק מינה בטבע או מיני' דלא זכה). והריטב"א בברייתא וכן הנ"י כתב בהדיא דגם בכה"ג יתן כתובה. ומעין זה כתבו התוס' ורא"ש ושאר פוסקים בפשיטות גבי הוא א' מינה. דאפי' הוא יורה כחץ יתן כתובה (ולפה"נ לכאורה כשהוא י"כ אינו עקר בטבע עכ"פ). ואפי' כשיש לו בנים והיא באה מחמת טענה בעי למימר דאף אם הוא י"כ אמרי' דלא זכה כו' וכ"ד המלחמות אלא שהתוס' ורא"ש מסקי דקצת יש לומר דבכה"ג כיון שיש לו בנים (כשיעור פ"ו) לא אמרי' דלא זכה כו'. הרי כל זה עולה כפי' הא' הנ"ל. וגם אי כפי' הב' לא א"ש הא דאמרינן בנשאת לשלישי ולא הוו ליה בנים כו' השתא הוא דכחשי (ולדעת המרדכי רסי' נ"ב והנ"י בשם כמה פוסקי' הוא טענה ודאית כמ"ש הב"ש שם סקל"ד. ומש"ש בשם התוס' יש לומר דאין ראיה דלא כתב כן רק לתרץ קושייתם אבל אחר דע"כ הוצרכו לתרץ בע"א נראה שנשאר סברתם כדהוו ס"ד בקושייתם. ודברי הרא"ש צ"ע). ואם איתא דבעודה תחת ראשון ושני כבר נולד ספק (במקצת) דילמא מינה הוא. עתה שנתחזקה תחת השלישי היה הדין נותן לומר דאיגלאי והוברר הספק כו'. ומה גם שכאן גם מתחילה לא היה לה כ"א חזקה מכח רובא דרוב נשים יולדות. וי"א דבכל חזקה מכח רובא דאיתרע לא אמרינן השתא הוא דאיתרע כמ"ש ביו"ד סי' פ"א גבי גבינות ע"ש במ"ז. ואף דלא קיי"ל הכי (ולכאורה מכאן סתירה לי"א אלו כו') מ"מ בכה"ג דכבר במקצת נפל ספק תחת הראשון והשני שוב כשאיתרע לגמרי תחת השלישי לפה"נ לכ"ע הל"ל דאיגלאי למפרע מעת שנפל הספק עכ"פ דזו יצאה מרוב. א"ו תחת ראשון ושני לא נפקה כלל מחזקת כל הנשים דתלינן (בודאי) בלא זכה כו' כנ"ל (ודברי הרא"ש שם שכתב לראיה דהא דאמרינן השתא כחשי לא טענה ודאית היא דאלו היתה בריאה תחת הראשון ושני תנשא לשלישי כו' צע"ג לכאורה דהא אליבא דרבי קיימינן ואיך תנשא לשלישי. אבל כיון דלענין כתובה אמרי' דגם רבי מודה כמש"ש. שוב י"ל דגם הא דאמרינן השתא כחשי טענה ודאית היא ואכ"מ. שוב ראיתי בענין השתא כחשי. דיש לומר דהרי זה דומה למומין שנמצאו בבית חמיה דלא איתרע רשות האב כלל. וה"ה הכא. ומ"מ כשכבר נולד ספק צ"ע):

ולכאורה היה נראה סתירה לפי' א' הנ"ל מהא דאמרינן התם אמר איזיל אינסב איתתא ואיבדוק כו' הרי שאם יבורר שהוא ראוי להוליד יפטור מכתובה. ולפי' הא' דתלוי רק בזכות למה פטור דממנה לא זכה. אלא כפי' הב' דאז תלינן בטבע שהיא עקרה. אבל אין סתירה מזה דזה קאי אהא דאמרינן הוא אמר מינה כו' שכבר נתקשו בזה התוס' ורא"ש ושאר פוסקים למאי נ"מ אי יורה כחץ א"ל (וכנ"ל דמזה משמע כפי' הא'). והרבה תירוצים ואוקימתו' נאמרו בה. וכל א' כפי שיטתו דמוקי לה בגוונא שתלוי בי"כ. באותו ענין מועיל איזיל ואינסב. אבל במתני' ובריי' (דאיירי בסתמ' ובבעל ראשון ואין לו בנים) דגם אי י"כ יוציא ויתן כתובה. ודאי גם איזיל אינסב לא מהני. הן אמת דלפמ"ש הב"ש בסי' קנ"ד סקי"ז היה נראה שדבר זה במחלוקת שנוי' שהוא עושה פלוגתא בין הפוסקים. דלשיטת הרמב"ם ס"ל דהא דהוא אמר מינה כו' מיירי בכל שהה ע"ש דלעולם צריכה לטעון שאינו י"כ דהא דאמרינן שמא לא זכה שהעונש גורם שאינו י"כ. וכמו"כ הך דאיזיל אינסב הוא בכל שהה ע"ש. דכשיבדוק א"ע בשני' ויוליד. אמרינן דראשונה היא גרמה. ולא תלינן בלא זכה. וגם לתירוץ א' דתוס' כתב דכיון דמוקי לה לההיא דהוא אמר מינה. בשהיו לו כבר בנים. דע"כ צריכה לטעון שאינו י"כ (שנתקלקל אח"כ). דאל"כ לא תלינן בזכות. אלא אמרי' דמינה הוא. ה"ה אם הוליד כבר. אם יוליד עתה משני'. נאמר דהראשונה היא גרמה ולא נתלה בזכות. (ולפ"ז הך דאיזיל אינסב. יש לומר דלא קאי אדלעיל בהיו לו בנים. אלא בכל שהה ע"ש. ולא הבנתי כ"כ מה דבב"ש משמע דגם לתוס' אדלעיל קאי. אלא שמ"מ יש לומר ג"כ דאדלעיל קאי דה"ל בנים והיא טוענת שאינו י"כ ונתקלקל כו' וס"ל דגם בזה מועיל שיבדוק כו'). ולהרי"ף וסיעתו דמוקי להא דהוא אמר מינה בשטוען ברי. וכן לפי הר"ש בתוס' דמוקי לה בבעל ג'. גם הך דאיזיל אינסב ע"ז קאי אבל בסתמ' ובבעל ראשון ושני לא מהני שיבדוק א"ע דאף שתלד השניה תלינן הראשונה בלא זכה. וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' דאף שילדה השניה לא הפסידה הראשונה כתובתה וא"כ לפ"ז היה נראה שחולקים בסברות דלעיל. דלהרמב"ם ותוס' ס"ל כפי' ב' הנ"ל שיש ג' סיבות להתלות מניעת הלידה (וכנ"ל בשם פה"מ). וחיוב כתובה הוא משום שיש ב' צדדים לחייבו היינו אי מיני' בטבע או בלא זכה. לכן כשהוא הוליד משני'. נשאר רק צד א' לחייבו דלא זכה. וצד א' יש לפוטרו שמא מינה הוא. מספיק' לא מפקי' ממונא. ולשאר פוסקים ס"ל דתלינן רק בלא זכה כו' כנ"ל. ע"כ לא מהני כשיוליד משני'. אמנם לפה"נ כל דברי הב"ש אינם נכונים במקום הזה. (מלבד שעפ"ז נתקשה ונדחק הרבה בדברי הטור. והניח בתימא דברי רמ"א שם וגם בסקי"א וגם דברי השו"ע הניח בקושי' בסקכ"ב). והעיקר מ"ש בדברי התוס' הוא כשגגה לפע"ד. שהוא כתב בשם התוס' דמוקי לההיא דהוא א' מינה בשהיו לו כבר בנים (דמשמע אף דהוו ומתו) וסבר דמפני שזה מוכיח שאינו עקר בטבע. שוב לא תלינן בלא זכה (והגם דענין לא זכה ודאי היינו רק דמינה לא זכה כו' כדלעיל. ע"כ לומר דס"ל דמ"מ כיון שלא נשאר כ"א ב' צדדים אי מיני' בלא זכה או מינה בטבע מספיקא לא מפקינן ממונא כנ"ל לפי' ב'). וע"כ למד מזה דה"ה והוא הטעם כשיוליד עתה משניה וכנ"ל. ובאמת לפ"ז אין הבנה לכל דברי התוס'. חדא דמובן בתוס' דמוקי לה בתירוץ זה בבאה מחמת טענה (חוטר' כו') ולפי' הנ"ל למה לא כפשוטו משום ביטול פ"ו וה"ל לפרש בשהיו לו בנים ומתו (או בפחות משיעור פ"ו). ועוד א"כ למה פשיטא להו כ"כ דאף שהיא בת בנים צריך לגרשה כמ"ש בד"ה תצא. כיון שהולדה דידיה מועיל לענין כתובה ה"ה דהולדה דידה תועיל לענין להוציא. וכנ"ל לפי' ב'. ותו דכל עיקר יסוד דבריהם הוא עפ"י שהחליטו בפשיטות דאף אם הוא י"כ חייב בכתובה. ולפה"נ סברא פשוטה (יש לומר) דכל שהו' י"כ לאו עקר בטבע הוא עכ"פ (דהא להרמב"ם ס"ל להב"ש דאף בדרך עונש א"א כשהוא י"כ כו'). וא"כ יועיל י"כ כמו בנים. ואין קושייתם כלום וא"צ תירוצם. ואין להאריך דהמעיין בתוס' יראה שאין כוונתם כלל למ"ש הב"ש ובודאי אף אם הוליד כבר או שיוליד עתה לא מהני כלום אלא דמוקי לה ביש לו בנים. ר"ל כשיעור פ"ו והן קיימי' עתה באופן שקיים פ"ו. וכן הוא בהדיא בלשון הרא"ש ע"ש. ואז לא תלינן בעונש שלו אלא אדרבה יש לומר איהי לא זכיא כו' ר"ל דהא הא דתלינן דאיהו לא זכה ולא איהי הוא משום שהוא מצווה אפ"ו ואיהי לא מפקדא ולא מיענשה כדאיתא בגמרא. משא"כ כשקיים פ"ו כו'. ומש"ה נמי הוצרכו לאוקמי בבאה מחמת טענה. כיון דאין כאן משום ביטול פ"ו. הן אמת שלפ"ז לא א"ש דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל. דאיהו מיירי שם בשהוליד משני' בן א' (אחר ששהה יותר מע"ש. ומת הילד). וא"כ אינו מובן מה שהקשה שם לנפשי' מתירוץ א' דתוס' הנ"ל והוצרך לומר דלא סמכי' אהאי שינויא ולפי הנ"ל לא קרב זה אל זה כלל. וקצת יש לדחוק דאעפ"י שהשאלה היתה בהוליד בן א' וכנ"ל. מ"מ מ"ש בתשו' ואעפ"י שיש לו בנים כו' בא להוסיף ולומר דאפי' אלו היה כן שיש לו בנים (עתה כשיעור פ"ו). נמי לא מהני. והיינו שרצה (אז באות' תשו') לחלוק אתירוץ א' דתוס'. ועם שבאמת זה דוחק גדול (וגם לא משמע כן מראייתו שהביא שם ע"ש). אבל מה אעשה שאין בידי לתקן דבריו ז"ל כראוי. אבל דברי הטור א"ש דמ"ש תחיל' גבי באה בטענה. שאומרת שאינו י"כ. סמיך אהא דסיים אפי' יש לו בנים. (דבלא"ה בלא בנים א"צ באה בטענה דכופין משום פ"ו) ור"ל באופן שקיים פ"ו כנ"ל והוא כתירוץ א' דתוס' הנ"ל. וכשהעתיק תשו' הרא"ש הרי לא הביא הא דחולק על התוס' (ואולי ידע שחזר בו). והשאלה הרי היתה בבן א' ומת כנ"ל. ואח"כ גבי דיני שהה ע"ש שהעתיק הא דהוא אמר מינה והא דאמר איזיל ואבדוק ר"ל בטוען ברי כשיטת הרי"ף וכמ"ש הב"ש. וגם השו"ע בס"ו שכתב ואומרת שהוא גורם כו' סמיך אהא דסיים אפי' יש לו בנים וכנ"ל בטור. ודקדוק הב"ש שם ובסקי"א מ"ש מדנקטו אפי' כו' אינו מוכרח כלל ולק"מ הקושיא דסקכ"ב. ודברי רמ"א ג"כ יש לומר דא"ש דמ"ש. וה"ה אם שהה ע"ש כו' לא מהני אבדוק עצמי היינו באין לו בנים (כשיעור) (ומש"ש ובאה מחמת טענה היינו משום דבזה"ז אין כופין לפ"ו וכמ"ש הב"ש סקי"א). ומ"ש אח"כ והא דצריכה לטעון שאינו י"כ היינו שידוע שהיו לו כבר בנים. צ"ל דר"ל שהן קיימים עתה וכשיעור פ"ו ובודאי הלשון דחוק וכ"ש דברי הד"מ צ"ע. ונרא' שלשון זה אטעיי' להב"ש אבל מ"מ כדי שיהיו דברי רמ"א בהגהה עכ"פ קיימים צ"ל כנ"ל]. גם מ"ש בשיטת הרמב"ם. אינו ברור ונכון חדא דלפמ"ש דהא דלא י"כ ר"ל שהעונש גורם שאינו י"כ. מוכח מזה דכל שי"כ ע"כ לא נענש וכ"ש שאינו עקר בטבע אע"כ מינה הוא. (וז"ש הרמב"ם ה"ח חזקת החולי ממנה). והרי כל שאינו י"כ נראה (לכאורה) דעקר הוא וגם מאחרת לא יוליד וכמ"ש הלח"מ (וז"ש הרמב"ם באינו י"כ חזקת החולי ממנו). וא"כ אין לפנינו כ"א ב' צדדים בלבד. ודאמרי' שמא לא זכה ממנה ע"כ ממנה לאו דוקא (וכדרך הראשון דלעיל לפ"מ דמשמע מרמב"ן). וא"כ קשה טובא מה דמבעלה מוציאין ולאחר תנשא לכתחילה (וכדלעיל). ונהי דהא דיתן כתובה (מספיקא) היינו משום שטוענת ברי שאינו י"כ. אבל הא דיוציא שע"כ (לפי הנ"ל) הוא משום דלא מהימנינן לה וחיישינן שמא י"כ ומינה הוא כמ"ש הלח"מ. א"כ איך תנשא לאחר (אבל הלח"מ יש לומר דס"ל דענין לא זכה אף שי"כ אינו מוליד ממנה כו'). ומיהו זה יש ליישב קצת ולומר דס"ל להב"ש דאם הא דאינו י"כ הוא דרך עונש. אינו עקר. דעם אחרת יהיה י"כ ויוליד (ודלא כלח"מ). וכן משמע באמת ברמב"ם במ"ש ה"ח דאם אינו י"כ כו' משמע דידוע ודאי דאינו י"כ ולא מחמת טענתה. ועכ"ז תצא (וזה קשה להלח"מ). וא"ת א"כ למה כתב הב"ש דלהרמב"ם אם יולד מאחרת מבורר דמינה הוא הרי אכתי יש לומר דעם הראשונה לא זכה ולא היה י"כ. יש לומר דמ"ש מבורר כו' לאו דוקא. אלא ר"ל דאם יוליד (ויבורר עכ"פ דלאו עקר בטבע הוא). ונשאר רק ב' צדדים אי איהו דלא זכה כו' וחייב בכתובה. או מינה הוא. לא תלינן בלא זכה אלא אמרינן מינה ופטור. וכן משמע בסקי"ד ע"ש. והרי זה עולה כפי' הב' הנ"ל. אך הא קשיא. דא"כ למה צריכה האשה (לעולם) לטעון ברי שאינו י"כ כמ"ש הב"ש בכ"ד בס"ז. הרי גם בסתמ' כששניהם אין טוענים כלום. ראוי להוציא הכתובה לפי הנ"ל כיון שיש ב' צדדים (מגו תלתא) לחייבו. ועוד קשה למה כאן בסתמ' לא מפקינן הכתובה. וגבי הפילה ג"פ מפקינן הכתובה כמש"ש הי"ב. והיינו ודאי בסתם. דשם לא שייך כלל טענת ברי. והב"ש בסקכ"ח נראה שרצה לתרץ זה ואיני מבין דבריו ע"ש. ועוד דלשון שמא לא זכה כו' משמע שאנו תולין בזה (מספק). ולהב"ש על טענת ברי שלה סומכים לגמרי (אלא שמ"מ תצא כנ"ל) ולא א"ש לשון שמא כו'. גם באמת פשטות דברי הרמב"ם הרי זה משמע שגם בסתם יוציא ויתן כתובה (וכפשטות המשנה ובריי') וכמ"ש הב"ש סקכ"ב על לשון השו"ע שהוא לשון הרמב"ם (ואיני יודע למה קשה ליה דברי השו"ע ולא דברי הרמב"ם). לכן לפע"ד כיון ששיטת הב"ש ברמב"ם לא א"ש כ"כ והרי לפנינו המ"מ שכתב בהדיא שהרמב"ם בשיטת הרי"ף אזיל (וכדרכו). לא ניחוש למ"ש הב"ש סקי"א שדוחק לומר שבדין ט' מיירי באומר ברי (שזהו כמ"ש המ"מ ואיני יודע למה לא הזכירו כלל). ובאמת איני יודע למה דוחק בדברי הרמב"ם יותר מדברי הגמרא. דבה"ז העתיק כפשט' דמתני' ובריית' דודאי משמע בסתמ'. ובה"ט הרי לשונו כעין לשון הגמרא הוא אמר מינה. דפי' להרי"ף וסיעתו באומר ברי. ואי משום מש"ש ה"ט ואם אמרה א"י כו' (וקשה לכאורה מה בין זה לסתמ') פשוט דקאי ארישא שהוא טוען ברי (ותמיהני על הלח"מ שכתב ג"כ דאזיל ע"ד הרי"ף א"כ מה זה שכתב ואי דלא ידעינן כו' ע"ש שהקשה ע"ז מה"ט. ולכאורה פשוט דש"ה שקאי אטוען ברי כנ"ל). עכ"פ אין להעמיד יסוד על דברי הב"ש ולהמציא פלוגתא כו'. וכיון שהתוס' ורא"ש כתבו בהדיא דאפי' היא בת בנים יוציא כו'. וכמ"כ הרבה כתבו שאפי' הוא הוליד כבר חייב בכתובה וכמ"ש ריטב"א ונ"י וכמ"ש הרא"ש בתשו' וכנ"ל שגם התוס' הכי ס"ל. וכמ"כ אפי' הוא י"כ כמ"ש התוס' ורא"ש ושאר פוסקים והרמב"ם דפליג בהא כבר יש לומר דהיינו משום דס"ל דגם דרך עונש אינו י"כ כו' כנ"ל. ולא מצינו חולקים בהדיא. נראה דהעיקר כפי' א' הנ"ל. דכל שיש לתלות בלא זכה ממנה כו' לא מפקינן להו מחזקת כ"א וכאלו ודאי שזה רק דלא זכה. אבל שניהם ראוים להוליד ככל אדם. ולכן מפקינן ממונא ומוציאים אשה מבעלה (אפי' ידוע שהיא ב"ב) ולכן נמי מתירים לאחר לכתחילה (ונראה דאפי' ידוע שהוא הוליד כו') הכל מטעם דכל דאיכא למיתלי בלא זכה לא מפקינן שניהם מחזקת כל אדם כו':

וכל זה מה שיש לדון עפ"י גמרא ופוסקים. אבל מ"מ מצד הסברא חיצונית קשה לומר שלא נגרע כלל מחזקת כל אדם וגם יש סעד מדברי התוס' דפ' החולץ (ל"ז א') סד"ה וזו. שכתב דאין סברא כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהם כמה שנים כו' דרוב מעוברות. ונראה ודאי דר"ל אף דלא שהו ע"ש מ"מ מצד הסברא (חיצוני') איתרע רובא עכ"פ (ודלא כנ"ב סי' ס"ט שכתב דר"ל ששהו ע"ש שלפע"ד לכאורה לא נראה הכי כלל) ועי' תשוב' ב"א חא"ה. גם עי' מהרי"ק שע"ב דשהתה ו' שנים הוי אמתלא עכ"פ ושם (דכ"ז ע"ג) משמע לכאורה דאפי' ג' פקידות (ושנתים). אך הש"ך בסי' קכ"א סי' ס"ט כתב ה' או ו' שנים וכן החליט בכללי הדינים שבסוף ספרו (וצ"ע). ומ"מ בנד"ד יש לצרף מה ששהה עם הראשונה לענין סברא חיצונית עכ"פ ולומר דאיתרע רובא מצד הסברא כעין דברי תוס' הנ"ל. אך לעומת זה מה שהחליט כ"ק שי' (דאם הוא ספק עקר) דאזיל לה הרובא דרוב בעילות אחר הבעל. יש לעיין. דיש לומר דרוב בעילות אחה"ב לא איתרע כלל (לענין הבעילות. והרי לא אמרו רוב ולדות כ"א רוב בעילות כו') רק דסבר' מבחוץ סותר לענין הולד לומר שאינו מאותה בעילה דרוב. אלא ממיעוט דאחר. אפשר דלא משגחינן בזה אלא אמרינן בהיפוך דאותה הבעילה שממנה נתעברה שדינן בתר רוב הבעילות. ושוב ממילא ע"כ לאו עקר הוא ומעין הא דאמרי' סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ולכאורה יש לומר דכש"כ הוא ועכ"פ לא דמי למ"ש התוס' לענין רוב מתעברות כו':

אך בנד"ד אם נניח שזנה עמה הרבה פעמים כד' האנ"ח וגם היה עומד בביתם. צ"ע אי אמרינן בכה"ג רוב בעילות אחה"ב. דיש לומר דהרי זה כדין פרוצה ביותר. עי' מהרמ"פ סי' ל"ג במ"ש דמה שהיתה מזנה עמו בעודה פנויה אינו כדאי לחשוב פרוצה כשהיא מקודשת דמשמע בהדיא דאלו היה אח"כ היתה חשובה פרוצה אף שלא היה רק עם א'. גם א"י למה לא דיבר כ"ק שי' ע"ד עדי כיעור. שמבואר בסי' י"א שתלוי לפי ראות עיני הדיינים. והרי מבואר בהשאלה וגם העידו כמה יהודים מאנ"ח שמצאו כו' ועוד שארי דברים מכוערים באופן שלפי ראות עיני הקהל והמורים כו' אך האמת שלא עיינתי כלל בעיקרי הדינים השייכים והנזכר בדברי כ"ק שי'. וגם מה שרשמתי בעמוד זה הוא עתה במוש"ק בשעה קלה שהמוכ"ז אומר שמוכרח לילך תומ"י ובלי עיון היה נראה שהעיקר תלוי אם יש לחוש שע"י חליצה יהיה לעז על הבן (כיון שהאח רוצה לחלוץ) וכמ"ש כ"ק שי' בקיצור ולא העיר המקומות שיש לעיין כו'. ואמ"ש ידידנו המ"ץ נ"י שלא על ידינו יהיה הלעז יש לפקפק דע"י הגירושין נתאמת רק החשד דזנות אבל ע"י החליצה יתוסף גם על הולד כו'. גם לכאורה הברייתא (דכ"ד ב') בד"א כשאין לה בנים כו' אמתני' דהוציאוה מתחילה קאי א"כ משמע דחוששים ללעז שיתוסף ע"י שיוציאוה גם מהנטען. והגם שלכאורה אם יש לה בנים ודאי לא הוציאוה מבעלה (דלכ"ע לא גרע בעלה מנטען עכ"פ). מ"מ יש לומר דהוציאה בעלה מחמת שיש מצוה עליו (עכ"פ אלא שאין כופין לפמ"ש הרא"ש פ' המדיר ססי' ט' ושאר פוסקים) והרי גם בכה"ג לכאורה יש לומר שכבר היה לעז (ואולי גם בנד"ד היה רק בכה"ג). גם להאו' דהאי יש לה בנים שבברייתא אנטען קאי משכחת לה שמבעלה לא היו לה בנים. (או שאין חוששים ללעז הבנים שלו לפמ"ש הב"ש סק"ח וצ"ע דלא משמע כן בחי' רשב"א וריטב"א). והוציאוה מתחילה (להאו' שבעל ונטען דינם שוה) ומנטען יש לה בנים וחוששים ללעז. אע"פ שכבר היה לעז ע"י שהוציאוה ב"ד מבעלה. (ואפשר נמי דמש"ה הוצרכו רי"ף ורמב"ם לפרש דה"ל בנים אנטען קאי. דאל"כ קשה דהברייתא משמע דקאי אנטען. וקאי אמתני' דהוציאוה מתחילה וא"כ קשה כשהיו לה בנים (מבעלה) האיך הוציאוה ממנו כו'). וכל הנ"ל לא להלכה ולא למעשה ובלי עיון:

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה