דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן לט
(לסי' קס"ד)
השאלה נאבדה. וגם דברי כ"ק הנאון החסיד אדמו"ר זצוק"ל לא מצינו. ומובן מתוך התשובה דעובדא הוי בספק נפל. שמת פתאום בתוך ל' יום. וקבלה חליצה מספק. ועבר ונשא כהן ספק חלוצה זו. אם מותרת לו בדיעבד:
לכבוד קדושת אהובי נ"ד הרב הגאון החסיד האמיתי מוה' מנחם מענדיל זצוק"ל:
ע"ד השאלה דוידז כבר הודעתי שלא איסתייע לי מילתא לעיין כראוי. וכידוע שאצלי אין מן המוכן כלום. עכ"ז עתה לא רציתי לעבור על בל תאחר עוד. וארשום העולה ע"כ בהשקפה בעלמא. ואפשר כשאפנה אי"ה אשנה בל"נ. והנה מ"ש כ"ק דמסתמא נגמרו שערו כו'. אם הכוונה לומר דמסתמ' ידוע שם זה והיינו שכ"מ מסתימו' המ"ץ השואל. אין להעמיד יסוד כ"כ על משמעות דבריו. ומה יעשו אם לא נודע להם זה בבירור. ואם הכוונה. שגם אם נקבר בסתם בלי בדיקה. נאמר דמסתמא נגמרו סימניו מצד רובא. צ"ע מנלן. ומה שנמצא כעין זה בט"ז סי' קנ"ו סק"ב. היינו דוקא בדשהה ל"י ורוצה לדמות זה למש"א כל שהגיע לכלל שנים אין צריך בדיקה כו'. וגם בזה לא נחה דעתו אלא דהתם מסיק דעכ"פ בכה"ג יש לסמוך על האו' דבשהה ל"י סגי גם בלא גמרו סימניו. וכ"ה בב"ש סק"ו. א"כ אדרבה משם משמע דבלא שהה ל' יום עכ"פ ודאי אין סברא להחזיקו מסתמא בודאי גמרו סימניו. והגם שמסיום דברי הט"ז וב"ש שם יש להוכיח לכאורה דגם בלא שהה נ"י אמרי' דמסתמא גמרו סימניו שהרי סיימו דהא מדאורייתא פוטר משיצא לאויר העולם והרי מבואר במ"מ שבב"ש שם סק"ג ושאר פוסקים דהיינו דוקא בגמרו סימניו. ע"כ לחלק ולומר דהיינו דוקא לענין דאורייתא דיש לומר דלעולם אזלי' בתר רובא. דהרוב בני קיימ' ילדן. אלא דכשידעינן דלא גמרו סימניו איתרע ליה רובא כו' אבל בסתמא סמכי' ארובא. אבל לענין מדרבנן דחיישינן (לרשב"ג) למיעוטא דנפלים. אלא שע"י הסימני' חשבי' ליה כודאי בן קיימא. להטור בדשהה ל' יום ולהנ"י גם בדלא שהה. בזה ודאי בעי' דידעינן בודאי שגמרו הסימנים. ולא שייך כלל לבוא ע"ז מכח הרוב. שהרי כל עיקר החששא דרבנן הוא לחוש דילמא זה ממיעוט' דנפלים הוא (משום דהוא מיעוט המצוי וכה"ג) רק שהט"ז צידד לומר לדעת הטור דס"ל דתרתי בעי' להוציאו מחששא דנפל מדרבנן שהה ל"י וסימני'. אולי ע"י שחי ל"י נאמר דמסתמא גם סימניו נגמרו. והא דבעי' תרתי היינו רק לאפוקי בידעי' שלא נגמרו כו'. אבל לדעת הנ"י דבסימנים לחוד גם בל שהה ל"י סגי להוציא מחששא דנפלים אף מדרבנן. משמע ודאי דעכ"פ בעי' דידעי' בודאי שגמרו הסימנים. גם עיקר היסוד מה שהנ"י מיקל לגמרי בגמרו סימניו לחוד הוא חלוש מאד. דלדינא ודאי דלא קיי"ל הכי כלל. ודעת יחידאה היא. אלא שגם דעתו לא ברירא כ"כ היכי ס"ל. דעם היות שבר"פ החולץ כ"כ בפשיטות הרי בפ' הערל (ד"פ) משמע מסקנתו דגם בספק בן ח' ספק בן ט' לא סגי בסימנים לחוד. כ"א בעי' שהה ל"י דוקא. ובפ' החולץ נראה שפי' כן עפ"י דעת רמב"ן שבפ' הערל. (וגם זה צ"ע דא"כ גם בבן ח' יש לומר דסגי בסימני' לחוד כמו בשהה לחוד. ואולי כוונתו שם דבזה רבנן לחומרא כו'. ומה שבפ' הערל בדעה אחרונה שכ' בשם י"מ יש שם גמגום וסברא הפוכה עי' באורי הגר"א ז"ל שם סקט"ז שהוא ט"ס וצ"ל בהיפוך. וכ"ה בריטב"א). וגם בדברי הריטב"א שבפ' החולץ ושבפ' הערל הם בסגנון אחד עם מ"ש הנ"י. גם אם נאמר דנ"ד הרי זה כפיהק ומת. יש לומר דאין ראיה כ"כ מדברי הנ"י דפ' החולץ. דיש לומר דהתם קאי אההיא דמת בתוך ל"י ועמד' ונתקדשה. דאיירי באכלו ארי כו'. לפ"ד הר"י שבחה"ר ור"ן פ' ר"א דמילה. או אף בסתם חלה ומת לפ"ד הרז"ה דשם. אבל בפיהק או גם בנ"ד במיתה פתאומית אם נאמר דהרי זה כפיהק יש לומר דגם הוא מודה דלא סגי בסימנים לחוד. ועכ"פ נראה שזה יסוד חלוש:
אלא דבלא"ה אין להחמיר כלל בספק נפל יותר משארי ספיקי. דקיי"ל בפשיטות דגבי חלוצה לכהן שהוא דרבנן לא גזרינן אספיקא בדיעבד. רק שהמ"ץ השואל האריך להוכיח מדברי כל הראשונים ז"ל שפירשו בההיא דמת בתוך ל"י ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת. דהיינו משום דאי תחלוץ תאסר עליו. א"כ משמע דע"כ ספק חלוצה הבאה מכח ספק נפל חמירא מכל שאר ספק חלוצה וכ"ק שי' לא דיבר מאומה בזה בגוף הדין. ולא חש כלל לראיה זו. והנראה דכוונת כ"ק דלא בא כ"א להסיר מה שעומד נגד זה דברי הב"ש בשם הנ"י דסי' קס"ד. שבלא"ה הוא תמוה לכאורה ונגד הדין והסברא. ע"כ בדיחוי כ"ד סגי ליה ולומר שמסתמא נגמרו סימניו ולהקל לגמרי גם לפ"ד הנ"י. והדין עמו. ועכ"פ לכאורה היה ראוי לבאר ולפרש. ולהשיב על הראיה הנ"ל (כי אף אם לא צדק בראיה זו הלא בד"ת ענה כתיב). אמנם לדינא גם לפענ"ד אין ראיה הנ"ל כדאי להוציא סתימות דברי הגמרא וכל הפוסקים וטוש"ע סי' ו' דכללא קא כייל הלכה קבועה ופשוטה דלא גזרו על ספק חלוצ' בדיעבד ולא אישתמיט שום א' מהפוסקים להוציא מהכלל ספק נפל. ודאי משמע דהכל בכלל. ומאחר שמצינו להתוס' והרא"ש שהמציאו סברא לחלק בין חליצה דקודם נשואין לבין חליצה דאחר נשואין ודאי יש לנו לומר דזו היא סברת כל גדולי הפוסקים הנ"ל דמשמע מדבריהם שבאשת כהן אם היתה חולצת היתה נאסרת עליו כנ"ל. דהיינו רק מצד סברת התוס' ורא"ש שע"י שחולצת לאחר נשואין יאמרו קמו רבנן כו'. ואתו למישרי חלוצה לכהן וס"ל לאסור גם בדיעבד מטעם זה. ומ"ש המ"ץ דאין סברא כלל לאסור חשה על בעלה מחמת גזירה זו. אינו כדאי לחדש עי"ז הלכות חדשות כו'. ובפרט שהרי זו היא כעין סברת הגמרא דאמרינן בכ"ד נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה כו' וכתב הרשב"א ר"פ החולץ סד"ה ופריק דאפי' בדיעבד לא סמכי' אהכרזה כו'. וכן ההיא דחליצת מעוברת דקיי"ל כר"ל דלא שמה חליצה כלל ועכ"ז פסלה מן הכהונה. משום חששא דאתו למישרי חלוצה לכהן כדפירש"י והרי לפי' הנ"י הובא ב"ש ושאר פוסקים היינו גם בדיעבד (ועי' חה"ר וריטב"א שם). וא"כ כאן בחלוצה דאחר נשואין שכתבו התוס' ורא"ש דבזה שייכא טפי חששא זו. למה לא מסתברא ליה שיהי' נאסר אשה על בעלה משום זה (אלא שבאמת אדרבה מזה גופא קשה בכל ספק חלוצה למה לא יהיה שייך להחמיר גם בדיעבד. כמו בחליצת מעוברת כו'). ומ"ש עוד דא"כ התוס' דיבמות יהיו סותרים לתוס' דשבת דשם משמע שאין נאסרת ממש מחששא זו. ג"כ אינו קושי' כ"כ ואינו כדאי כו' דידוע שמצוי כה"ג בדברי התוס'. ועוד שגם אם נאמר שגם התוס' דיבמות כוונתם ע"ד דבריהם בשבת וכמ"ש המ"ץ עכ"ז אינו קשה כ"כ אם שאר גדולי הפוסקים יסברו שגם בדיעבד אוסרים מחששא זו דהתוס'. ועוד נלפע"ד דאין הכרח גדול כ"כ לומר דכוונת דברי גדולי הפוסקים הנ"ל במ"ש דאי חליץ לה אתסרה עליה דהיינו שהיתה נאסרת ממש וצריך להוציא. דיש לדחוק ג"כ דכוונתם רק לומר שיש בו משום איסור והיינו שבאו ליתן טעם דלכך אינה חולצת לצאת מחשש יבמה לשוק. דאין בזה תועלת דאם באנו לחוש שמא נפל הוא הלא לפ"ז גם אי חליץ אכתי יש איסור חלוצה לכהן והרי זה כא"א לתקן שיהי' בהיתר גמור כו'. ועכ"פ איך שיהי' הכל יותר טוב ממה שנא' שכל גדולי הפוסקי' ס"ל דספק חלוצה הבא מכח חשש נפל חמיר מצד עצמו לאסור גם בדיעבד. אשר זה מנגד ודאי לסתימות דברי הגמרא וכל הפוסקים דספק חלוצה לא גזרו בה רבנן. ומה גם שאין בו שום טעם וסברא כלל. דמ"ש המ"ץ עפ"י דברי התשו' שבמרדכי פ' החולץ משום דאפי' ריח הגט פוסל וחליצה מינא דגירושין כו'. אין בזה שום טעם וריח לחלק עפ"ז בין ספק נפל לשאר ספק. ודברי המרדכי הם רק לחלק בין ספק איסור חלוצה לכהן לבין איסור אחות חלוצתו דאיירי בי' התם ע"ש (ואם היינו מפרשי' דמש"ש דמההיא דאשת כהן משמע דאי חלצה אסורה כו' היינו ע"ד הנ"ל שיש בו איסור כו'. א"ש טפי דהתם לענין ליקח ספק אחות חלוצתו לכתחילה קאי וע"ז שפיר משני דשאני איסור חלוצה לכהן דאפי' ריח כו' והיינו לומר דמש"ה עכ"פ יש בו איסור לכתחילה. משא"כ ספק אחות חלוצתו אפי' לכתחילה שרי. (ומיהו דברי התשו' הנ"ל בלא"ה צע"ג לכאורה איך ס"ד להתיר ספק אחות חלוצתו לכתחילה. הלא ממתני' דקידש א' מב' אחיות שמעי' דעכ"פ לכתחילה ודאי אסור דלכן היחיד חולץ לשתיהן דוקא ע"ש בפירש"י ועי' חה"ר. וריטב"א הוכיח משם דאפי' בדיעבד מוציאין. וצ"ע). אבל שיהיה זה טעם מספיק לאסור גם דיעבד בספק חלוצה ודאי א"א דא"כ גם בכל ספק חלוצה כו'). ומה זה שכתב המ"ץ דבדין אם קדמו וכנסו יש לומר דכ"א נושא יבמתו ואין כאן אפי' ריח חליצה א"כ גם בכל ספק וכמו גם בנ"ד נוכל לומר עד"ז דיש לומר דהולד הוא בן קיימ' ואין כאן אפי' ריח חליצה א"ו כל דמצרכינן חליצה מכח הספק שוב ודאי ריח חליצה מיקרי עכ"פ. וא"כ איך ולמה נחלק בין ספק לספק בלי טעם כלל. ולא עוד אלא שבאמת ספק זה דספק נפל אדרבה קיל יותר. חדא שהרי אינו ספק שקול דהרוב ולד מעלי' ילדן. ואשר ע"כ באמת אין בזה כ"א חשש ספק מדרבנן. משא"כ בשאר ספק שקול כמו בקידש א' מב' אחיות שבמשנה הנ"ל כו'. ועוד שהרי לרבנן ולד מעלי' חשבינן ליה לגמרי ואשר ע"כ בדיעבד עבדינן כרבנן ולא חיישינן גם לספק איסור יבמה לשוק דאוריית' אשר בשאר ספק יבמה לשוק ודאי תצא וכדמשמע נמי במתני' דקדמו וכנסו כו' דפי' רש"י אחר חליצת השנים הראשונים כו' משמע דאי קודם לכן דאיכא ספק יבמה לשוק מוציאין. ואעפ"י שיחלצו אח"כ ג"כ לא מהני כו'. ואף גם בספק אחות חלוצה דרבנן הוכיחו הרשב"א וריטב"א ממתני' הנ"ל דמוציאין משום דאחות גרושה עכ"פ בכרת כו' וא"כ כ"ש בספק יבמה לשוק דאוריי'. ומ"מ בספק זה דחשש נפל מקילינן גם לענין יבמה לשוק משום דסמכינן ארבנן בדיעבד. א"כ באיסור חלוצה לכהן דמקילין ביה ככל שאר ספיקי. איך אפשר שיחמירו ביה בספק נפל דקיל טפי מצ"ע ואיכא רבנן דס"ל דולד מעליא הוא לגמרי זה ודאי א"א אע"כ לומר כנ"ל או עפ"י סברת התוס' ורא"ש הנ"ל אסור גם בדיעבד אי חליץ אחר נשואין דוקא. או שנדחק בכוונתם במ"ש דאי חליץ מיתסר' היינו שיש בו צד איסור לפי צד החששא שמא נפל הוא שבעבור זה באנו לחייב' בחליצה זו כו' כנ"ל:
ומעתה גם מש"ע מצד דנד"ד הוי כפיהק ומת. אף אם לו יהא כן מ"מ אכתי לא עדיף ספק זה מספק המציאות דקידש א' מב' אחיות וכה"ג שהוא ג"כ ספק שקול (מדאוריי'). והכל מודים בו. ועכ"ז בספק חלוצה לכהן לא גזרו ה"ה בזה. (ואף שלשון הגמרא הוא דבפיהק ומת ד"ה מת הוא. אין ר"ל דחשיב נפל ודאי אלא ספק דומיא דהא דאמר באכלו ארי לרשב"ג מת הוא דהיינו ספק כו' וכמ"ש רש"ל ביש"ש פ' החולץ וכ"ה ברז"ה פ' ר"א דמילה). ומ"ש הפוסקים דבפיהק ומת בתוך ל"י ונתקדשה אפי' לכהן חולצת. כמ"ש הרז"ה ויש"ש שם וכמבואר באריכות בתשו' ריב"ש שבב"י סי' קנ"ו. הרי לא פורש בדבריהם שמוציאין אותה ממנו ויש לומר דחולצת ויושבת תחתיו דדוקא לענין יבמה לשוק מאחר דגם לרבנן ספיק' הוי אין להקל אבל לענין איסור חלוצה לכהן הרי לא גזרו בספיקא (וכן משמע קצת מאחר שלא אישתמיט בשום מקום לומר דבפיהק חולצת ומוציאין כו' ואדרבה מדכתבו אפי' באשת כהן משמע דומיא דישראל כו' וכן משמע קצת מדברי רב משרשיא דאמר אחת זו ואחת זו חולצת משמע ג"כ דאשת כהן דמי' לאשת ישראל כו'. ולפי"ז יהיה זה סיוע להנ"ל כפי' דברי הגדולים הנ"ל ע"ד הנ"ל). אלא דלפ"ז גם לרשב"ג בין בפיהק בין באכלו ארי חולצת ויושבת תחתיו ובגמרא משמע דהא דבאשת כהן עבדינן כרבנן. תקנתא דכהן הוא. משמע דלרשב"ג מחויב להוציאה. ועי' תשוב' רז"מ ז"ל שבסוף ספרו ב"א סי' ב' (דמ"ג רע"ג) כ' כן דמלשון הנ"ל משמע דלרשב"ג חולצת ונאסרת כו' ולכאור' לשון תקנתא לכהן שבגמרא יש לומר דקאי על הגט גבי מעוברת חבירו והחליצה דהכא. דגט או חליצה זו. תקנתא קרי להו. ושיעור הלשון אם תקנתא זו עשו גם בכהן כו'. אלא שמ"מ משמע דחליצה דהכא דומה לגט דמעוברת והתם ודאי ע"י הגט תאסר עליו משמע דה"ה הכא גבי חליצה. אמנם גם אם נאמר כן. ושממילא בפיהק כוונת הפוסקים הנ"ל דכיון דלכ"ע ספיקא הוי וחולצת ממילא מחויב להוציאה. ע"כ לומר שהכל הוא מטעם סברת התוס' ורא"ש הנ"ל דבחליצה שאחר נשואין יאמרו קמו רבנן במילתא כו' כנ"ל:
ובגוף הדבר אי נד"ד הוי כפיהק. כבר נודע פלוגתת הראשונים אי חלה הוי כפיהק. או כאכלו ארי כמ"ש ברשב"א ור"ן בשבת. והסכמת רוב הפוסקים וטוש"ע סי' קנ"ו היה נראה דחלה הוי כאכלו ארי (או שגם בפיהק פליגי רבנן ודלא כאביי וכשיטת הרי"ף כו') אלא שהת"ש ביו"ד סי' ט"ו סקי"ג לא כ"כ והעלה כיון דפלוגתא דרבוותא היא פשיטא שיש להחמיר כו'. וצ"ע. אמנם במיתה פתאומית. לכאורה משמע מדברי רמב"ן במלחמות בשבת שם דהיינו ממש ענין פיהק ומת ע"ש. אך מדברי רש"י שם נראה שבפיהק הוא ענין אחר ע"ש. אבל מה שהביא המ"ץ ראיה שמיתה פתאומית הוי כפיהק. מדברי התוס' יבמות קי"ט. היה נראה כשגגה דמה שהעתיק מלשונם שחולי שקרוב לפיהק הוי כפיהק כו' ליתא שם לשון זה אלא ז"ל שמא יבא להתיר בחולה שיהא קרוב לפיהק ומת עכ"ל. וכוונתם דהם ס"ל דכל חולה חשוב כפיהק. אלא דהתם קיימי אבהמה שנשחטה. דהיה אפשר לחלק ולומר דדוקא כשמת מהחולי (או הפיהק) אז מורה על מיעוט החיות ואיתרע רובא. אבל כשלא מת אלא נשחט ליכא ריעותא כ"כ. ע"ז כתבו דז"א דגם זה קרוב לפיהק ומת. ובלשון התוס' דבכורות (ר"ד כ"א) איתא וקרוב לפיהוק של מיתה כו' היה נראה יותר מבואר כנ"ל. אלא שראיתי בת"ש שם תופס ג"כ פי' ד' התוס' הנ"ל ע"ד המ"ץ. (עם שהוא בעצמו עמד שם על החקירה אם חלה ונשחט דומה לחלה ומת כו') ולפע"ד נראה כנ"ל. עכ"פ מכ"ז נראה דגם מצד פיהק אין להחמיר. חדא שי"א דחלה לא דמי לפיהק. ולדבריהם יש לומר דגם מיתה פתאומית בכלל. זולת מדברי המלחמות הנ"ל. ב' די"א דגם בפיהק גופא לא קיי"ל כאביי (וכן מטים דברי הטוש"ע שלא הזכירו זה כלל כו'). ג' והוא העיקר דאף בפיהק גמור ואליבא דאביי אכתי לא עדיף מכל שאר ספק שקול דמציאות וכה"ג דכללא כיילי דלא גזרו בספק חלוצה לכהן דרבנן בדיעבד. (אם לא בנחלצה אחר הנשואין לפי הנ"ל כו'). [תשו' זו לפי הנראה היא חסירה]:
שאלה
על אודות איש אחד שהיה במחננו סטארידוב בחזקת שאינו מוליד מחמת ששהה עם אשתו הראשונה יותר מחמשה עשר שנים ולא היו לו בנים. וכשגרש אשתו הראשונה ונשאת לאחר היו לה בנים. אח"כ לקח האיש הנ"ל אשה אחרת ושהה עמה ערך שלש שנים ובשנה השלישית הרגישו הנשים שהיא מעוברת ותשאנה כל הנשים קולן לרנן עליה עד שדברו עליה המוזרות בלבנה שהיא הרה לזנונים וכשנשמע קול הרנון אל האשה הכחישה והעלימה ההריון בפני כמה אנשים ונשים וכשהגיעו הדברים אל מנהיגי הקהל והמורים והתחילו לחקור הדבר בחקירות וימצא איש יהודי אחד מאנ"ח שעמד בבית האיש הנ"ל זמן רב קודם החקירה שהודה בפני הקהל והמורים שזנתה עמו האשה הרבה פעמים וגם אמר הדברים בפני האשה והיא מתחילה הכחישתו וכשחקר המורה אצלה על ההריון באשר שבעלה לא הוליד מעולם. השיבה שהבטיחו צדיקים שיהיו לה בנים מבעלה ואמר לה המורה אם אפשר שיתהפך ענין עקר ע"י תפלות הצדיקים א"כ מאי רבותיה דנס אברהם והשיבה האשה בזה הלשון לאז זיין וויא איר זאגט. ואח"כ כשאמר לה הא"ח הנ"ל אותות ומופתים ע"ז היינו שאמר לה סימן בפני בעלה שבן הקטן של האשה שהיה עמם בחדר בעת מעשה התחיל לבכות שביקש מים לשתות ובעל האשה היה ישן בבית החיצון ורצה לפתוח פתח החדר להושיט לו מים ודפק על פתח החדר ולא פתחו לו. וגם הכה אותה על לחיה לאמר למה תכחשי אזי נשתתקה האשה ולא ענתה עוד וגם הבעל שתק ע"ז. וגם העידו בפני הקהל והמורים כמה יהודים מאנ"ח שמצאו את היהודי המודה הנ"ל שהיה ישן בבקר השכם על מטת האשה ערום לבדו וכן העידו עוד אנשים שראו מלבושי היהודי הנ"ל תלויים למעלה ממטתה. ועוד שארי דברים מכוערים באופן שלפי ראות הקהל והמורים נתאמת הודאת הא"ח וזנות האשה הנ"ל. ויורו המורים על האשה שהיא אסורה לבעלה וגרשה בעלה ומפני הבושה נסעה האשה ממחננו מעוברת וילדה בן וקראה שמו על שם אבי בעלה והוא בחיים עדנה והאיש המוחזק עקר הנ"ל נשא אשה שלישית שיש לה בנים ושהה עמה כמו שתי שנים ויותר ומת האיש ההוא בלא בנים. עתה ילמדנו רבינו על אשתו השלישית אם היא צריכה חליצה מאחי בעלה אם לאו דברי המצפה לתשובתו הרמתה בקרוב.
יעקב בא"א מחו'
נפתלי הערץ מ"ץ מסטארידוב: