דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן לח
(לסי' קנ"ב)
השאלה נאבדה ומובן מתוך התשובה. באשה שאמרה א"א אני ובעלה הלך ממנה וא"י איו. ואח"כ במשך זמן אמרה על אחד שבא לכאן שזה בעלה. אם נאמנת לקבל נט ממנו. ותשובת הגאון המחבר היא לכבוד קדושת הגאון, החסיד אמיתי אדמו"ר מוה' מנחם מענדיל זצוק"ל מליבאוויץ.
ע"ד מ"ש שהרי האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני אינה נאמנת כו'. הנה לכאורה נפלאתי דבמתני' פ"ב דכתובות (כ"ב.) איתא נאמנת. אך נראה מובן כוונתו ע"פ מ"ש הטור סי' קנ"ב בשם הרר"י (ורמ"ה) ומ"מ רפי"ב מה"ג בשם רמ"ך וקצת פוסקים דזהו דוקא בתוך כ"ד אבל אחר כ"ד (כבנד"ד) אינה נאמנת. והגם שהטור ומ"מ חולקים ובשו"ע שם ס"ו הביא דברי הרר"י וסיעתו בשם י"א ומשא"כ דעה א' בסתם משמע שאין חילוק. הרי כתב הב"ש דהיינו דוקא גבי א"א הייתי אבל אם אמרה א"א אני (כבנד"ד) שוב לכ"ע אינה נאמנת אחר כ"ד לומר גרושה אני ומזה למד כ"ק שי' לנד"ד דכשם שלא היתה נאמנת עתה לומר גרושה אני (שלא בפנינו) כך אין להאמינה לומר שזה בעלה כדי לקבל ממנו גט בפנינו דסוף סוף אין לנו ידיעה בגירושיה מבעלה אלא על פיה והרי אינה נאמנת כו':
והנה בהשקפה ראשונה היה נלפע"ד לדבר פשוט שאין להחמיר מצד זה מתרי טעמי. חדא דהב"ש סיים דהא מכחשת דבריה. משמע שר"ל דוקא בשאומרת אח"כ לשון זה גרושה אני וס"ל דמשמעו הכחשה וחזרה למה שאמרה תחילה א"א אני מש"ה בעי' תוך כ"ד דוקא. אבל כשאין כאן הכחשה וחזרה. רק שאחר זמן רב אומרת שעכשיו נתגרשה יש לומר דנאמנת (לדעה א' עכ"פ). ועוד דאף את"ל דאף בכה"ג אינה נאמנת לומר שנתגרשה שלא בפנינו היה נראה דמ"מ בענין ההכרה לומר שזה בעלה כדי לקבל ממנו גט אין ללמוד מזה (מלבד שיש לומר דענין נאמנת בהכרה קילא מהא דאשתמודעינה כו' (יבמות ל"ט:) והלכתא כו'. ובשעת הסכנה כו' (גיטין ס"ו) ויתבאר אי"ה. יש לומר ג"כ) דלא דמי דגבי נאמנת על גוף הגירושין הרי היא באה להוציא א"ע לגמרי מחזקה שהחזיקה א"ע תחיל'. אבל בענין ההכרה. הרי גם מתחילה שהחזיקה א"ע לא"א היה ידוע שא' הוא בעלה. ועתה היא באה רק לברר שזה הוא כו'. לכן היה נראה דיותר יש לדמות זה להא דתנן פ' האומר בקדושין (ס"ג:) קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן (וקיי"ל כר"א דנאמן אף לכנוס). ובגמרא ובריית' שם דגם כשהאשה אומרת נתקדשתי וא"י למי ובא א' כו' נאמן ליתן גט עכ"פ. וכתב הר"ן דטעמא דע"א נאמן כאן הוא מפני שאינו מוציאה מחזקת' אלא שמעמידה בחזקת' רק אומר שלו נתקדשה. ועוד שם בפי' הירושלמי דפרכינן שם על ר"א מהא דתנן המביא גט ממדה"י לא יקדש את אשתו כו' ומשני תמן הוחזקה א"א כו' ברם הכא כו' כלומר אין זה אלא שמברר כו' (והרי זה כעין החילוק הנ"ל). ובתוס' דכתובות שם (ד"ה מנין) פשיטא להו באב שאמר קדשתי את בתי ולמחר אמר לפלוני קדשתיה דנאמן. וכתב הטעם שא"צ לזה ענין מיגו דהפה שאסר כו' (דזה לא מהני אלא תוך כ"ד) אלא כיון דאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפרש כו' מהימן כו' והוא כעין הנ"ל. וכ"כ ריטב"א שם למסקנא וז"ל דגילוי מילתא בעלמא הוא דהא כיון שאמר שקידשה לא סגי שלא קידשה לשום פלוני והכי משמע במסכת קדושין כו' ונראה דהיינו מהא דאחר נאמן לומר אני קדשתיה שע"כ ג"כ הוא מהאי טעמא כנ"ל בשם הר"ן (ובתוס' דלא אתו עלה מכח ההיא דקדושין אלא מסברא דדבר תימא הוא לומר דאינה נאמנת (וכ"ה ברשב"א שבשט"מ בשם התוס' שאין הדעת נותנת כן) אפשר דהיינו משום דיש לומר דהתם עדיף דאיכא טעמא דלא חציף כו' כנזכר ברשב"א שם ואפשר ג"כ דהיינו משום דהכא עדיף טפי דהתם איכא ריעותא מה שאמר האב תחילה שא"י למי וגם עתה הוא א"י (וגרע מצד א' אף מגווני דמוקי התוס' לקרא כגון דקאי האיש שקידש לו קמי' כו' וצ"ע אי"ה) אבל כאן מיירי באומר סתם קדשתי את בתי ולמחר פירש לפלוני. בהא פשיטא להו דא"א לומר כלל דאינה נאמנת וכ"פ ג"כ הרמב"ם פ"ט מה"א הי"א וטוש"ע סי' ל"א ס"כ (אף גם) באב שאמר א"י למי קדשתיה שאסורה עד שיאמר נודע לי שלפלוני קדשתי' כו' (ואפי' אחר שבגרה). וכתב הב"ש הטעם שנאמן אחר כ"ד עפ"י דברי התוס' הנ"ל דאינו סותר אלא מפרש דבריו הראשונים. וא"כ מכל זה היה נראה דה"ה והוא הטעם גם גבי האשה עצמה שאמרה נתקדשתי וא"י למי אם לאחר זמן אמר' שנודע לה למי כו' נאמנת לענין לקבל גט ממנו עכ"פ (או גם להנשא לו דכאן לא שייך לכאור' הסברא שבגמרא דקדושין שם שהיא תחפה כו' וצ"ע אי"ה). וא"כ ה"ה וכ"ש בנ"ד (שגם בתחילה לא אמרה שא"י למי אלא רק שלא נודע לה מקומו איו וליכא ריעותא בזה כלל כו'). והגם שכל הנ"ל הר"ן (וירוש' שהביא) וכן בתוס' וריטב"א וגם הטוש"ע משמע שעיקרם קאי לענין ההיתר לכנוס לאותו האיש (ולכאורה יש לומר דדוקא לענין זה אין כאן סתירה ויציאה מחזקה הקודמת שהי' ידוע דעכ"פ לאחד מותרת. ומשא"כ לענין ההיתר לעלמא עפ"י גט כו'). מ"מ הרי קושית הר"ן למה ע"א נאמן כו' שייך ג"כ אמ"ד בגמרא דנאמן ליתן גט (וכן באשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי ובא אחד כו' דנאמן רק ליתן גט כו' קשה זה) והסברא שבגמרא אין אדם חוטא ולא לו אינו מספיק לזה לכאורה דגם בכל עד שייך זה. וע"כ צ"ל דגם בזה שייך הסברא הנ"ל. והיינו לפי שענין ההכרה שזהו האיש המקדש הרי אינו נגד החזקה ושוב ממילא ניתרת לעלמא ע"י הגט שניתן לפנינו כו' ובדברי הרמב"ם הנ"ל נזכר בהדיא ענין ההיתר לעלמא ע"י גט מאיש זה כו' ע"ש. כל זה היה נראה לכאורה לדבר פשוט. אך שוב ראיתי שיש לגמגם בכל זה ושהדבר צריך תלמוד ועיון וחיפוש מה שקשה עלי כעת שאין כחי אתי וחשבתי להניח מזה כעת. (בפרט שאפשר אינו נוגע כ"כ לנד"ד שמת). עכ"ז פקודתו אשמור לפטפט בזה עוד. אולי יעזרני ה' וארשום מן הבא בידי (להקל ולהחמיר):
א בגוף הב' דעות הנ"ל גבי א"א הייתי כו' ראיתי בפי' הפ"מ על הירושלמי שכתב שרוב הפוסקים הסכימו דלא בעי' תוך כ"ד (כדע' א' שבשו"ע) אלא שתמיהני דמש"ש בשם המ"מ שכן משמע מדברי הרי"ף ורמב"ם אינו במ"מ שלפנינו. והרי הרי"ף העתיק רק לשון הגמרא וכן הרמב"ם כתב בסתימות (כדרכו לסתום כלשון הגמ') ואדרבה שינה לשון המשנה בסיפא דתני ואם יש עדים שהיתה א"א כו' והוא כתב הוחזקה א"א כו' ויש לומר שבכוונה שינה. דהמ"מ דקדק מדתני ואם יש עדים כו' ולא אשמעי' רבותא דאפי' ליכא עדים אלא כו' ולאחר כ"ד כו'. לכן כ' הרמב"ם הוחזקה א"א כו' ר"ל אפי' מפי עצמה. (ובאה ואמרה כו' ר"ל אח"כ. ומשא"כ ברישא שאמרה הכל בב"א תוך כ"ד). וכ"ש מ"ש עוד הפ"מ שכן דעת רמב"ן ורשב"א. א"י מה לדון בזה (איה ראה זה) דהמ"מ העיד בפי' שלא מצא מי שכ"כ בביאור. ואדרבה מדברי הרשב"א שבשט"מ מבואר בהדיא דס"ל דבעי' תוך כ"ד דוקא. ומובן שעליו כיון המ"מ במ"ש שכ"כ קצת מפרשים. וכן מש"ש שהם ז"ל הקשו לפי דעתם כו' ותירצו כו'. מבואר הקושי' והתירוץ בדברי הרשב"א שם (ע"ש דכ"ט סע"א). ואף גם הרמב"ן נראה מבואר מדבריו שבשט"מ פ' בתרא דכתובו' (ק"ט:) דס"ל הכי ג"כ (ע"ש בשט"מ ד"מ סע"ד) (וית' אי"ה). (גם מ"ש הפ"מ לדחות הדקדוק של המ"מ מסיפא כו' דאשמעינן רבותא אפי' בתוך כ"ד אם יש עדים כו'. א"י שום רבותא בזה והרי אפי' הא דתנן אם משנשאת באו עדים כו' מסקי' דברישא תצא וצ"ע ואכמ"ל). גם מ"ש הפ"מ שכן משמע מפי' הרא"ש. ומובן דהיינו ממ"ש (סי' כ"ד) גבי בריי' דאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני דהא דאינה נאמנת בלא אמתלא דזהו אחר כ"ד אבל בתוך כ"ד יכולה לחזור ולסתור דברי' הראשונים. ור"ל דמזה משמע דאלו בא"א הייתי כו' דאינה סותרת דברי' הראשונים דתנן דנאמנת היינו אפי' אחר כ"ד דאם תוך כ"ד פשיטא הרי אפי' יכולה לסתור דברי' כו' אבל אין ראיה מזה דמי איכא מאן דפליג אהא דתוך כ"ד יכולה אף לסתור כו'. וזו היא באמת קו' הרשב"א וקצת מפרשים שבמ"מ דלפי דעתם למה ליה משום הפה שאסר כו' תיפוק ליה דיכולה אפי' לחזור ולסתור כו'. וכבר תירצו זה דמ"מ איצטריך דאין ללמוד זמ"ז כו'. א"כ גם מהרא"ש אין שום ראיה לפה"נ. כללו של דבר דודאי עדותו של המ"מ נאמנה מאד שלא נמצא בראשונים מי שכתב גם בא"א הייתי שתהיה נאמנת אחר כ"ד זולת מ"ש בשם רבינו יחיאל. (ולהיפוך יש הרבה מראשונים כו' ובפרט לפי הגי' שבירוש' גבי דין האמתלא אמרה א"א הייתי ולמחר א' גרושה אני כו'. ודאי משמע דגם בא"א הייתי כו' אינה נאמנת אחר כ"ד בלי אמתלא כמ"ש הפ"מ ולכאורה הרי זה מפורש ממש). אלא שמ"מ כיון שהטור ס"ל כרבינו יחיאל וכן נוטה דעת המ"מ (ומסתבר טעמייהו) ע"כ בשו"ע סתם תחילה ואח"כ כתב שי"א כו'. (ודברי הירושלמי אולי לא ראה. ואפשר שהיה להם גי' אחרת):
ב בענין אמרה א"א אני ואח"כ אמרה שנתגרשה אח"כ הנה מה שנת' לעיל שמסיום דברי הב"ש משמע דבכה"ג נאמנת לדעה א' עכ"פ. עם שזה נראה אמת. אבל מריש דבריו שם משמע איפכא. שכ' בטעמא דבא"א הייתי נאמנת לדעה א' אף לאחר כ"ד. דהוי כמפרשי דברי' מה שאמרה תחילה א"א הייתי ר"ל כבר הייתי כו' משמע דוקא בכה"ג אבל כל שבתחילה אמרה א"א אני אעפ"י שעכשיו ג"כ אינה מכחשת זה אלא שמוספת לומר שאח"כ נתגרשה אינה נאמנת. ונמצא הדיוקים דרישא וסיפא בדברי הב"ש סתרי אהדדי וליכא למישמע מיניה לדינא בזה. וגם בשאר פוסקים כמעט לא ראיתי מי שדיבר בפרט זה בהדיא. ואף בא"א הייתי ג"כ כמדומה שלא דיברו בגמ' ופוסקים כ"ח כשאומרת אח"כ סתם גרושה אני (דיש לומר) דר"ל שגם בעת דברי' הקודמים כבר נתגרשה. אבל כשאומרת אח"כ בפי' שנתגרשה אחר דברים הקודמים לא נזכר דינו בהדיא]. זולת בחי' אנ"ש באלפס בשם מהר"י ראיתי שכ' דמש"ה קמיבעי לן אי מהני אמתלא גבי נדה אף דגבי א"א אני אינה נאמנת. דאי דמהני משום דנדה אינה בב"א ואלו א"א אני לשעה מועטת תוכל לומר נתגרשתי עכ"ל. משמע דפשיטא ליה דבכה"ג נאמנת. ולעומת זה במהרש"א על התוס' (כ"ב:) ד"ה חזרה כתב להסביר לפמ"ש התוס' דהבעיא היא אם צריכה אמתלא א"ל וז"ל דהכא (גבי נדה) אית לה מיגו דאי בעי אמרה טבלתי היום דנאמנת עכ"ל. משמע דפשיטא ליה דמשא"כ גבי א"א אני אינה נאמנת לומר נתגרשתי היום וכ"ה במהר"מ שיף מפורש יותר ע"ש. (ושוב ראיתי בס' הפלאה שג"כ משמע דפשיטא ליה כן דגבי נדה מחלק אם יש זמן טבילה (דאיכא מיגו) א"ל וגבי א"א אני נדחק למצוא מיגו דתנאי היה כו' ע"ש). ולכאורה מדברי הר"ן דס"ל דהבעיא היא אי מהני אמתלא בנדה א"ל ואסבר' להא דס"ד להחמיר בנדה משום דהא מיא בנהרא כו' ומדלא אסבר' לה ג"כ ע"ד חי' אנ"ש הנ"ל משמע לכאורה דלא ס"ל כוותיה אלא כמהרש"א ומהרמ"ש. ולפי"ז גם מדברי הרשב"א ורא"ה וריטב"א שבשט"מ שכ' ג"כ כהר"ן (ועוד טעמים) נשמע כן. אבל נראה דמזה אין ראיה כלל דיש לומר דמש"ה לא כתבו להסביר הס"ד להחמיר בנדה מטעמ' דחי' אנ"ש משום דגם בנדה ודאי דיכולה לומר היום טבלתי כמ"ש מהרש"א ומהרמ"ש. וחי' אנ"ש ע"כ ר"ל דיש לומר דהבעיא היא היכא דידוע דא"א להיות זמן טבילה בינתיים והר"ן ושאר פוסקים הנ"ל ס"ל דמסתמא הבעיא היא בכל גווני כו'. וע' שט"מ בשם הרא"ש דס"ל דהבעיא היא אם צריכה אמתלא א"ל ואסבר' להס"ד מטעמא אחרינא ולא כמהרש"א ומהרמ"ש. ולכאורה מזה משמע דס"ל בא"א אני כנ"ל בשם חי' אנ"ש. וג"כ ז"א אלא יש לומר משום דלמהרש"א ומהרמ"ש צ"ל דהבעיא היא רק בדאפשר להיות זמן טבילה בינתיים והרא"ש ס"ל לדוחק (ובאמת לכאורה זה דוחק גדול ובפרט בעובדא דשמואל שבתוס' דמשמע שהיום היה תחילת טומאה וא"א שלמחר תטבול. ולכאורה לא משכחת לה אלא כגון בבא מן הדרך ז' ימים אחר הווסת שבנדה (ד' ט"ו ב') וזהו דוחק גדול וצ"ע). ובדברי הרמב"ם במ"ש הוחזקה א"א כו' אם היה מקום לומר כמו שנת' לעיל דמ"ש הוחזקה ר"ל ע"פ עצמה הרי היה הדין מפורש דאינה נאמנת. כמ"ש ובאה ואמרה גרשני בעלי אינה נאמנת. אבל כיון שלא ראיתי בשום פוסק שיפרש דבריו כן ומדברי המ"מ מבואר דפשיטא ליה דהוחזקה בעדים קאמר פשיטא דאין שום סברא ללמוד ממנו דין הנ"ל כלל כללא דמילת דחידוש הוא בעיני שלע"ע לא ראיתי שדיברו הפוסקים אף האחרונים בדין זה כלל זולת מהרש"א ומהרמ"ש ומהר"מ שבחי' אנ"ש וגם זה רק דרך אגב ופשיטות למר פשיטא ליה הכי ולמר להיפוך. ואין להעמיד יסוד ע"ז. ובב"ש סתרי הדיוקים כו' כנ"ל. לכן נצרך לעיין בדינים שדיברו בהן בגמ' ופוסקים וטעמיהן. כדי שמתוך כך ואולי) נוכל לעמוד להיכן דעת הפוסקים נוטים בדין זה ג"כ. ואח"ז יש לראות גם בכעין נד"ד ר"ל באמרה א"א אני (וא"י מי הוא אישה או שגם א"י למי נתקדשה כו') ושוב אח"ז אמרה על א' שזהו בעלה אם נאמנת לקבל גט ממנו
(ג
) בדין א"א הייתי כו' למ"ד דנאמנת אפי' אחר כ"ד. מ"ש הב"ש דהיינו טעמא דהוי כמפרשי מה שא' תחילה הייתי ר"ל כבר כו' כ"כ ע"פ דברי רבינו יחיאל שבמ"מ ע"ש אבל המ"מ עצמו הסביר טעמו וסברתו בע"א וז"ל דלא אמרי' דוקא תוך כ"ד אלא לחזרת דיבור ממש שמהפך דבריו אבל כל שעומד כו' אלא שפוטר א"ע מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת כו' אפי' לאחר כ"ד כו' עכ"ל. והרי האי טעמא ממש שייך גם באמרה א"א אני ואח"כ אומרת שעכשיו נתגרשה כו' כמובן. והגם שלכאורה א"כ למה דייק המ"מ לכתוב (ב"פ ע"ש) א"א הייתי כו' דמשמע דוקא הייתי ולא אני. וכן מבואר מדברי הלח"מ שתופס כן שהקשה דגם להמ"מ יקשה אדתני בסיפא עדים ליפלוג וליתני בין הייתי לאני כו' ע"ש. יש לומר דהיינו משום דקאי אסוגיא דאיירי הכל בשאמרה אח"כ גרושה אני ר"ל שכבר בעת שאמרה דיבור הראשון הייתי גרושה. ובזה ודאי אינה נאמנת לאחר כ"ד כ"א בשאמרה תחילה א"א הייתי ולא אני דא"כ הרי זה חזרה כו'. אבל לדינא כשאומרת אח"כ שעכשיו נתגרשה נראה ודאי דלטעמא דמ"מ הנ"ל נאמנת גם כשאמרה תחילה א"א אני (ובזה יתורץ דברי הלח"מ שבפ"ט דה"א הי"א משמע מדבריו דלהמ"מ לעולם ענין הפה שאסר כו' מועיל אפי' אחר כ"ד וכאן משמע דהיינו דוקא בהייתי כו' ולפי הנ"ל א"ש בפשיטות). גם מהראיות של המ"מ משמע כן. דעל הראיה מדתני בסיפא כו' עדים כו' לאשמעינן רבותא כו' כבר הקשה הלח"מ שגם לדידיה קשה ליפלוג וליתני כו' כנ"ל ותירץ דגבי עדים אשמעי' רבותא דאפי' אמרו רק שהיתה א"א כבר כו' אינה נאמנת לומר גרושה אני (אע"פ שאין כאן סתירה כו'). והא תינח אם בלא עדים לעולם נאמנת כל שאין סתירה א"ש הרבותא בעדים שכל שע"פ עדים נודע שפעם א' היתה א"א שוב אינה נאמנת להפקיע א"ע מזה אפי' בלי סתירה כו'. אבל אם גם ע"פ עצמה כשאמרה אני שהחזיקה א"ע שעה א' לא"א שוב אינה נאמנת להפקיע א"ע אפי' בלי סתירה שוב אין כאן רבותא בעדים (לפה"נ לכאורה). גם ממ"ש עוד ראיה דאם איתא לא הוי שתיק הגמ' לפרושי והוא שאמרה תוך כ"ד. ג"כ יש להוכיח שדעתו כנ"ל. דהא ענין זה דהפה שאסר כו' נזכר שם במשניות בכמה דינים. ובכולם לא פירשו בגמ' דהיינו דוקא תוך כ"ד. ולפי הראיה דמ"מ ע"כ ס"ל דבכולם אין חילוק בין תוך כ"ד לאח"כ מדלא פירשו בגמ' כו' וא"כ ודאי (לפה"נ) ה"ה בא"א אני כו' כשאין סתירה כו' כנ"ל. ועם היות שמדברי הרמ"ך נראה דגבי נשביתי וטהור' אני מילתא דפשיטא הוא שאינו כ"א תוך כ"ד עד שמזה הוכיח דה"ה בא"א הייתי כו' שהיא בת בוקת' כו' דמזה משמע קצת דבנשביתי כ"ע מודים ורק בא"א הייתי נופל הפקפוק מצד דבזה יש לומר דאח"כ מפרשת דמה שאמרה הייתי ר"ל כבר כו' (כמ"ש הלח"מ) עכ"ז להמ"מ נראה דע"כ לא ס"ל כן אלא דגם בנשביתי ובאינך שבמשניות אלו הכל אף אחר כ"ד הם מדלא פירשו בגמ' דהיינו דוקא בתוך כ"ד. והיינו דגם בא"א הייתי אין צריך לטעמא דהוי כמפרשת כו' אלא משום דאין סתירה והכל יכול להיות אמת כנ"ל וזה שייך גם בנשביתי ועכ"ז טהורה אני (וכן באינך כו') ועוד ראיה לזה ממ"ש המ"מ על החולקים דהם הקשו לדעתם דא"כ דדוקא תוך כ"ד למה ליה משום הפה שאסר תיפ"ל דתוך כ"ד יכולים אפי' לחזור כו' ותירצו כו' (בדוחק) ק ומובן דאלו להמ"מ א"ש בפשיטות ואין צריך לדחוק כתירוצם. והרי קושיא זו עצמה שייך בכל הנך השנויים שם מהאי טעמא דהפה שאסר כו'. ובאמת כבר נתבאר לעיל שקושיא זו ותירוצה היא מדברי הרשב"א שבשט"מ. ושם איתא באמת על כולם וז"ל וא"ת א"כ א"א הייתי כו' ונשביתי כו' וכן שדה זו כו' למה לי משום מיגו כו' ויש לומר וכו' וגם אמתני' (י"ח:) העדים שאמרו כת"י הוא אבל כו' איתא ג"כ בשט"מ (די"ב ע"ד) בשם שיטה ישנה קושיא זו ותירוצה. מכל זה נראה דהמ"מ דמשמע דלדידיה אין צריך לדחוק כן היינו משום דס"ל דבכל הנך אין חילוק בין תוך כ"ד לאח"כ כיון שאין כאן חזרה והכל יכול להיות אמת כו'. וממילא ה"ה והוא הטעם בא"א אני ואח"כ אומרת שאח"כ נתגרשה. והגם שלפ"ז המ"מ ורבינו יחיאל אינם דעה א' ממש דיש נ"מ ביניהם בדין זה כמובן. והרי המ"מ אחר שהביא דברי רבינו יחיאל כתב וזה מסכים לדברי אך יש לומר (דאדרבה) מש"ה האריך וסיים שאין דין המשנה דוקא תוך כ"ד. ר"ל דבזה עכ"פ מסכים לדברי שאין דין המשנה כו' עם שאינו שוה בשוה עמו לגמרי כו' (אך עכ"ז עדיין אין ז"ב דלמה השמיט המ"מ מלהזכיר זה בנשביתי ואינך בפרט. אחר שראה שהרמ"ך פשיטא ליה שם יותר כו' ורבינו יחיאל מחלק לדינא כו'. וגם צ"ע מענין מיגו למפרע כו'. ולעומת זה צ"ע לרבינו יחיאל הצריכות שבגמ' (כ"ד רע"א) ואפשר יתבאר אי"ה. רק אמרתי תחילה יש לראות להיכן דעת הטור נוטה):
ד והנה ז"ל הטור ונ"ל דאין צריך (תוך כ"ד) כיון שאיננה עוקרת דברי' הראשונים אלא מוספת עליהם לומר נתגרשה (וכיון שלא ידענו כו' אלא על פי' נאמנת) עכ"ל ולכאורה הרי זה ג"כ כעין לשון המ"מ ושייך האי טעמא ממש גם באומרת א"א אני ואח"ז אמרה. שאח"כ נתגרשה. אלא שא"כ ממילא לכאורה ה"ה בכל אותן הד' דינים שבמשניות אלו מטעמא דהפה שאסר כו' אין חילוק בין תוך כ"ד לאח"כ וכנ"ל להמ"מ. והרי בההיא דהעדים שא' כת"י הוא זה אבל אנוסין היינו כו' איתא בהדיא בטח"מ סי' מ"ו סל"ד בפשיטות (דרך אגב) ואומר מיד תוך כ"ד אנוסין כו' מבואר דאחר כ"ד אינם נאמנים. והיה נראה לכאורה דע"כ צריך לדחוק בלשון הטור דכאן ולהעמיס דכוונתו ע"ד דברי רבינו יחיאל ושדווקא בא"א הייתי דקאי עלה קאמר דאין צריך תוך כ"ד. וקצת משמע כן בב"י שאחר שכתב שמדברי התוס' אין ראיה להטור דש"ה שדבריו האחרונים הם פי' לדבריו הראשונים משא"כ הכא שאין כו' אלא תוספת כו' סיים ומ"מ דעת המ"מ כדברי רבינו שהרי כתב בפי"ב מה"ג כו' ע"ש שלא העתיק טעמו של המ"מ אלא כתב בזה"ל והאריך בטעמו ובסוף דבריו כתב ומצאתי בשם הר' יחיאל כו' דא"א הייתי משמע שעכשיו פנויה היא כו' עכ"ל הב"י. משמע קצת שרוצה לפרש דברי הטור ג"כ ע"ד דברי רבינו יחיאל (ושלפ"ז גם כאן דברי' האחרונים הם פי' לדברי' הראשונים בכעין הנדון שבתוס' כו') וכן מבואר בבה"ג זצ"ל שהשוה דעת הטור (ואף דעת המ"מ עם דברי רבינו יחיאל ע"ש אבל יותר נראה לפע"ד שדברי הטור הן כפשוטן שתלי טעמא רק במה שאין כאן עקירה כו' ואין צריך שיהיה דרך פירוש דוקא. אלא שמ"מ יש חילוק בין המ"מ להטור והוא שיש הפרש בין לשון חזרה ללשון עקירה. שחזרה היינו שמתחרט וחוזר בו ממש ממה שאמר תחילה לומר שלא היה כן. ועקירה היינו אף שאינו חוזר בו ממש רק שאומר דבר שעי"ז עוקר ומבטל (כוונת) דבריו הראשונים מעיקרן. והנ"מ לדינא יהיה (רק) בההיא דעדים שא' כת"י הוא אבל אנוסים כו'. שאין כאן חזרה ממש לומר שאין זה כת"י כלל כו' אבל מ"מ עקירה יש כאן. שכשאמרו כת"י הוא הרי קיימו ענין השטר (ובפרט לפ"מ דקיי"ל כרבנן דעל מנה שבשטר הן מעידין כדאי' שם (ס"ד כ"א) וע"ש בתוס' דאפי' אומרים בפירוש שעל כת"י הן מעידין חשבי' כאלו מעידין על המנה כו') וכשאומר אח"כ אבל אנוסים היינו הרי זה עקירה וביטול לקיומו של שטר שאמרו תחילה. וכ"ה בהדיא בפירש"י (י"ח:) לשון עקירה גבי עדים ע"ש ד"ה אלא כו' הא בתוך כ"ד עקרוה לסהדותייהו כו'. וכ"ה בכ"ד בפוסקים לשון עקירה בזה ואף בגמ' גבי אמנה ומודעא ותנאי איתא שם (י"ט:) קא עקרה לשטרא כו' הני למיעקר סהדותייהו קאתי כו' ע"ש. ומשא"כ באינך שבמשניות אלו א"א הייתי כו' נשביתי כו' וכן בשדה זו של אביך היתה כו'. בכולן אין כאן אפי' עקירה וביטול כלל למה שא' תחילה. (אלא תוספת כו'). וזה מובן ג"כ מדקדוק לשון המשנה שרק גבי עדים תני לשון אבל אנוסים כו' ומשא"כ בכל אינך. לא תני לשון אבל. אלא וגרושה אני וטהורה אני ולקחתיה כו' הכל בוי"ו (מוסיף על ענין ראשון) כו'. וע"כ נראה דמהאי טעמא מחלק הטור ביניהם לדינא דרק בההיא דעדים כתב בפשיטות דבעי' תוך כ"ד והיינו דס"ל דכל עקירה דינה כחזרה. ובחזרה פשיטא דלא מהני רק תוך כ"ד לכ"ע דאהא הוא דאמרי' בכ"ד תוך כ"ד כדיבור דמי. וס"ל דה"ה בעקירה אף שאינה חזרה ממש מ"מ כיון שבא לעקור ולבטל הכוונה והכח שהיה בדיבור הראשון הרי זה כחזרה ובעי' תוך כ"ד דוקא. וזהו דקדוק לשונו שכתב כאן גבי א"א הייתי כו' כיון שאינה עוקרת דברי' כו' ולא כתב שאינה חוזרת מדברי' כו' דאין העיקר תליא בהא דאף היכא שאין חזרה כל שיש עקירה בעי' תוך כ"ד וכמו בההיא דעדים כו' כנ"ל. אבל כאן אפי' עקירה אין כאן אלא שמוספת כו' וממילא ה"ה בנשביתי ובשדה כו'. (ולכן גבי נשביתי שבטור אה"ע סי' ז' סתם ולא הזכיר תוך כ"ד דמשמע דאין חילוק. ודין השדה שבמתני' לפה"נ לא הובא בפוסקים כמו שהוא במתני' ממש וצ"ע). וממילא ה"ה נמי בא"א אני ושוב אח"ז אומרת שעכשיו נתגרשה כו'. והמ"מ נראה דאף גם בההיא דעדים ס"ל דאין צריך תוך כ"ד. שהרי כתב בזה"ל דלא אמרי' דוקא תוך כ"ד אלא בחזרת דיבור ממש שמהפך דבריו כו'. והרי אף בההיא דעדים עם שיש כאן עקירה כנ"ל אבל חזרה ממש ודאי אין כאן שהרי עכ"פ לא חזרו לומר דלאו כת"י הוא כו'. וע"פ דקדוק וחילוק זה נראה שדברי הרשב"א שבשט"מ (דכ"ט סע"א) עם דברי השיטה ישנה שם (די"ב ע"ד) בענין הקושי' והתירוץ להאומרי' דבעי' תוך כ"ד למה ליה טעמא דהפה שאסר כו' תיפ"ל דיכולים לחזור כו'. אינם שפה אחת ודברים אחדים ממש. דהשיטה ישנה קאי רק אההיא דעדים. ויש לומר דבאינך ס"ל דאין צריך תוך כ"ד כנ"ל להטור. וע"כ כתב התירוץ בזה"ל אי קא הדרי בהו ה"נ אבל השתא מיהא לא הדרי שהרי מודים דכת"י הוא אלא שאו' אנוסים היינו ומהימני לעקור עדותן אע"פ שמודים שהוא כת"י משום שהפה כו' עכ"ל והרי זה בהדיא כנ"ל דגבי עדים ליכא חזרה ואיכא עקירה וזהו הצד רבותא (נגד חזרה תוך כ"ד) דיכול לעקור עם שאינו חוזר כו'. אבל הרשב"א קאי גם אאינך ג' דינים דאיהו ס"ל בכולן דבעי' תוך כ"ד לכן לא כתב התירוץ בלשון הנ"ל אלא בזה"ל דש"ה דעומדים בדיבורם (שאין כאן אפי' שום עקירה כו') אלא שהן מתירין א"ע מצד אחר כו'. וזה שייך בכולן. ואולי מש"ה פרט בקושייתו הג' דינים ודלג הך דעדים. לפי ששם ניחא טפי התירוץ והצד רבותא ע"ד הנ"ל אבל באלו דליכא אף עקירה לכאורה קשה יותר ועפי"ז תירץ כו'. א ובאמת באלו הרבה יותר דוחק:
ה היוצא מהנ"ל דלפ"ז יש ד' ענינים ונניח להם שמות (כדי לקצר). חזרה. עקירה. הוספה. פירוש. ובחזרה לכ"ע בעינן תוך כ"ד. ובאינך ג' פליגי היינו להמ"מ בכל אלו א"צ תוך כ"ד. ולהטור דין עקירה כחזרה. ובהוספה ופירוש א"צ תוך כ"ד. ולרבינו יחיאל גם בהוספה דינו כחזרה. ורק בפירוש א"צ תוך כ"ד. ולהרר"י וסיעתו בכולן בעינן תוך כ"ד. ולפ"ז לדינא בעקירה דהיינו גבי עדים ודאי אין לצרף כלל דעת המ"מ דיחיד הוא בדבר (וגם הוא מלבד שלא החליט דעתו אלא בדרך שלילה הם אמרו כו' לאו בפירוש איתמר בו אלא שמכללא שמעי' כו'). וכ"ש שבמקומו בטוש"ע ח"מ ואחרונים סתמו הדין בהחלט דבעינן תוך כ"ד ובאמת גם רש"י ותוס' (י"ח:) וכן הר"ן וכל האחרוני' (שבשט"מ) כתבו כן בהדיא. גם בהוספה היה נראה דעם היות שבזה גם הטור ס"ל כמ"מ. וגם מרש"י ותוס' ושאר פוסקים שכתבו גבי עדים תוך כ"ד אין ראיה להוספ' (ואדרבה לכאורה מדסתמו בזה (כמו בנשביתי כו') משמע דא"צ תוך כ"ד). מ"מ כיון דרבו החולקים גם בפירוש (דהיינו בהייתי כו') ומדברי רבינו יחיאל משמע שכל שאינו דרך פירוש (הייתי כו') גם הוא ס"ל דבעינן תוך כ"ד. וגם בשו"ע לא נזכר פלוגתא כ"א בהייתי כו'. היה נראה דהעיקר שבזה בעינן תוך כ"ד. ורק בהייתי שבזה הושוו המ"מ והטור ורבינו יחיאל דא"צ תוך כ"ד. ומה גם שלפי הנ"ל שהייתי היינו דרך פי' בד' רבינו יחיאל הרי זה לכאורה ענין א' עם דברי התוס' שהובא ב"י וכנ"ל (אות ד') דלמסקנא דב"י רוצה לפרש דברי הטור ע"ד דברי רבינו יחיאל ושלפ"ז ענין א' הוא עם דברי התוס'. ובשו"ע זו היא דעה א' בסתם נראה (אפשר) דכן עיקר. ועפי"ז יש לומר שעולין דברי הב"ש כהוגן. בענין הדיוקים דרישא וסיפא שלכאורה סתרי אהדדי כנ"ל (אות ב'). ויש לומר דמש"ה תחילה כשבא לפרש דעה הא' אסבר' לה משום דהוי כמפרשי דברי' הייתי כבר כו'. דבזה עכ"פ הושוו הטור ומ"מ ורבינו יחיאל אשר ע"כ נראה דזו היא דעה א' בסתם שבשו"ע וכנ"ל. ובשגם שבשו"ע לא ביאר כלל בהדיא שלדעה א' א"צ תוך כ"ד רק מדכתב אח"כ וי"א כו' מכלל שדעה א' אינו כן (ותפסת מועט תפסת). ומ"מ בסיפ' כשבא להשמיענו מציאות דלכ"ע אינה נאמנת אחר כ"ד נקט בענין שהיא מכחשת דבריה כו' דהיינו חזרה. דאלו בהוספ' ואף בעקירה לאו כ"ע מודים עכ"פ (ואף את"ל שבעקירה לפי הנ"ל כמעט היה שייך לומר דלכ"ע בעינן תוך כ"ד מ"מ מציאות זה אינו (לפה"נ) כ"א גבי דין העדים ולא שייך הכא כלל ובמקומו בח"מ נתבאר זה בהדיא
והנה לפ"ז יומשך בנד"ד חומרא בתרתי. א' שבאומרת א"א אני ואחר זמן אומרת שעכשיו נתגרשה. שהרי זה ענין הוספה העיקר בזה דאינה נאמנת אחר כ"ד. והב' דאף גם בענין ההכרה כשאומרת אחר זמן שזהו בעלה כדי לקבל ממנו גט לפנינו. דזהו לכאורה כענין פירוש. שעכ"פ לדעה ב' גם בזה אינה נאמנת אחר כ"ד. והגם שנתבאר למעלה להקל עפ"י דברי התוס' (ד"ה מנין) וריטב"א שם ור"ן פ' האומר ורמב"ם וטוש"ע סי' ל"ז ס"כ באב שא' קדשתי את בתי דנאמן אף אחר שבגרה לומר לפלוני כו' ופי' הב"ש הטעם עפ"י דברי התוס' דהרי זה כמפרש כו' וא"כ היה נראה דה"ה והוא הטעם בהאשה עצמה עד"ז כו'. נגד זה ראיתי בריטב"א דפ' האומר שגם שם כתב ומסתברא דה"ה אם חזר ואמר האב נזכרתי כו' נאמן כו' דאין אדם חוטא ולא לו כו' וסיים אבל היא אינה נאמנת לעולם אלא לאסור לעצמה שמא עיני' נתנה בו עכ"ל. הרי שאעפ"י שבכתובות כתב גם הוא כעין דברי התוס' וסיעתם הנ"ל עכ"ז מחלק בהדיא בין האב לדידה. א"כ ילמוד סתום מהמפורש שגם מהתוס' ורמב"ם וטוש"ע אין ממ"ש גבי האב ראיה לגבי האשה. והגם שממ"ש ריטב"א שמא עיני' נתנה בו מבואר שר"ל לענין לכנוס. עכ"ז ממ"ש אינה נאמנת לעולם אלא לאסור כו' משמע דגם כדי לקבל גט אינה נאמנת (שגם בזה שייך שמא עיני' נתנה באיזה איש אחר כו') וכן משמע גבי אב דאין אדם חוטא ולא לו. והרי זה לא שייך באשה אפי' לענין גט כו'. ובענין הוספה יש עוד ראיה להחמיר ממ"ש הר"ן פ' האומר במתני' קדשתי את בתי קטנה קדשתיה וגרשתיה כו' נאמן. וכתב הר"ן ע"ז דוקא בתוך כ"ד אבל היכא שהוחזקה א"א על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימני' רחמנא בגירושין. ונקבע זה בשו"ע סי' ל"ז סכ"ה בהחלט. וע"ש בב"ש הטעם משום כו' אינו מפרש דבריו אלא אומר מילתא אחריתא (והיינו ענין הוספה הנ"ל) ואינו נאמן אלא מחמת מינו כו' ומינו למפרע לא אמרינן כו'. וא"כ נראה לכאורה דה"ה והוא הטעם גם לגבי האשה עצמה כו' (ושוב ראיתי בריטב"א שם (ד"צ ע"ג) בשם רבו כעין דברי הר"ן וע"ש). ובענין פירוש. יש עוד לצדד חומרא. דזה שנתבאר לעיל דרבינו יחיאל ס"ל דבפירוש עכ"פ א"צ תוך כ"ד יש לדחות דמ"ש דא"א הייתי משמעות (כבר הייתי) דעכשיו פנויה אני אין הכוונה שכשאומרת אחר זמן גרושה אני הרי זה כמפרשת אז דברי' הראשונים עד"ז (הייתי כבר כו') כמ"ש הב"ש. אלא שעצם אמירתה בתחילה מצ"ע אין לו פי' אחר כלל. ומש"ה הוא דא"צ שאמירת' גרושה אני יהיה תוך כ"ד. דאף אם לא תאמר כלל גרושה אני כבר הכל בדיבור א' נאמר בתחילה וכן משמע בהדיא בריטב"א שהובא שם ג"כ דברי רבינו יחיאל אלו ושם סיים אבל עדים שא' א"א היתה אין ראיה שהיא פנויה עכשיו אלא דאינהו לא ידעי שנתגרשה אם לאו והיינו דתנן ואם יש עדים שהיתה א"א כו' עכ"ל. מזה מוכח דאלו איהי כשא' א"א הייתי יש ראיה דעכשיו פנויה היא כו' דגבי דידה הרי לא שייך לומר דעכשיו לא ידעה כו' (ובאמת פשטות הלשון הייתי לכאורה אינו סובל פי' אחר כלל) וא"כ אין ראיה מזה כלל לענין פירוש שבנד"ד דהיינו שדיבור האחרון בא לפרש דיבור הראשון כו' בזה יש לומר דאינה נאמנת אחר כ"ד:
ו ועתה אכתוב מה שיש לצדד לקולא. הנה בענין הוספ' עיקר היסוד דלעיל דלהאומרים דגם בפירוש בעינן תוך כ"ד כ"ש בהוספה. ושממילא אף לרבינו יחיאל שמיקל בפירוש יש לומר שבהוספה מודה כו'. יש לדחות ולומר להיפוך ולא ראי זה כו'. דאף להאומרים דבפירוש בעינן תוך כ"ד יש לומר דבהוספה א"צ תוך כ"ד דבענין פירוש יש לומר כיון שעכ"פ עפ"י הדיבור הראשון מצד עצמו היינו מחזיקים שלא כפי הפי' דאח"כ כגון בא"א הייתי שע"כ לפוסקים אלו הרר"י וסיעתו אילולי שא' אח"כ גרושה אני ע"כ ס"ל שהיינו מחזיקים אותה שבעת שאמרה א"א הייתי היתה אז (ג"כ) א"א (מאיזה טעם שיהיה) א"כ כיון שאין אנו מאמינים לה במה שרוצה לפרש אח"כ דכוונתה היתה במה שאמרה תחילה א"א הייתי ר"ל הייתי כבר כו'. הרי לפ"ז מה שאומרת אח"כ גרושה אני (ור"ל שנתגרשה עכשיו כו' אלא שלמפרע בעת הדיבור הראשון היתה גרושה דבהכי איירי כל הסוגיא והפוסקים כדלעיל). הרי זה כחזרה ממש. או עקירה עכ"פ למה שהיינו מחזיקים עפ"י דיבורה הא'. לכן בעינן תוך כ"ד. אבל כשאומרת אח"כ שעכשיו נתגרשה שפיר יש לומר דנאמנת דהרי זה מילתא אחריתא לגמרי כו'. ופי' זה בדברי הרר"י וסיעתו מובן בהדיא לפה"נ מדברי תלמידי הרר"י שהובא בשט"מ במתני' וז"ל שהרי הודאת עצמה כמאה עדים וכבר הודית בדבר שיצאה מחזקתה והשתא דקאמרה גרושה אני מיהדר הוא דקא הדרה כו'. הרי דאתי עלה משום דחשבי' זה לחזרה. והיינו לפי שמתחילה עפ"י דיבורה הא' היינו מחזיקים אותה בחזקת א"א אז כו' ובדיבורה הב' ר"ל שאז כבר לא היתה א"א והרי זה כחזרה כו' וכנ"ל. ומאחר שכן. יש לומר כיון שלדעת הטור ומ"מ (לפ"מ שנתבאר לעיל) א"צ תוך כ"ד בהוספה ומהרר"י וסיעתו (וכ"ש מרי"ח) אין ראיה שחולקים ע"ז (וכמו"כ אין ראיה לפי"ז מהירוש' הנזכר לעיל אות א') ראוי שיהא הלכה כן. ולפ"ז גם ממה שלא נזכר הפלוגתא בשו"ע כ"א בא"א הייתי אין ראיה לומר דבנשביתי (וכה"ג) ס"ל דבעינן תוך כ"ד (בהחלט). דהא אדרבה יש לומר כיון דסגנון הלשון כאן בהביאו הפלוגתא הרי דעה הא' כתב סתם ולא ביאר שא"צ תוך כ"ד ושוב כתב וי"א דוקא כו' בתוך כ"ד. דמזה נשמע דמ"ש תחילה סתם. סתמו כפירושו שא"צ תוך כ"ד. א"כ בנשביתי שכתב סתם (בסי' ז' ס"ד) סתמו כפירושו שא"צ תוך כ"ד. (ולפה"נ גם האחרונים לא דיברו בזה וצ"ע). אלא שלכאורה היה קשה למה יקיל שם יותר מכאן בהייתי (די"ל שמפרשת כו') שהביא פלוגתא עכ"פ. אבל לפי הנ"ל יש לומר דנשביתי קיל טפי כו' דאעפ"י דגם בנשביתי הרי תחיל' היינו מחזיקים אותה לטמאה ואחר זמן כשאומרת טהורה אני (למפרע) נימא ג"כ דהרי זה כחזרה או עקירה למה שהיינו מחזיקים עפ"י דיבורה הא'. וע"ד הנ"ל בא"א הייתי להרר"י ז"א דבגוף השבייה אין שום שינוי וחזרה. רק שמתחילה היה נמשך לנו חשש טומאה בעלמא עפ"ז. וע"ז אומרת עתה שאינו כן. והרי השבייה והטומאה הן ב' דברים נפרדים עכ"פ וכמילתא אחריתא היא. אבל בענין א"א הייתי כיון שעפ"י דיבור זה היינו מחזיקים אותה גם אז לא"א (להרר"י כו') הרי זה כחזרה ועקירה כו'
(ז
) וע"ד הראיה להחמיר ממ"ש סי' ל"ז סכ"ה בהחלט באב שאומר קדשתיה וגרשתיה דוקא תוך כ"ד כו'. אשר לכאורה היה נראה ראיה גדולה. יש לדחות בכמה אופנים. א'. דיש לומר בפשיטות דגם שם מיירי שאומר גרשתיה כבר כו' והרי זה כמו כאן א"א הייתי וגרושה אני אלא שגרע טפי מצד דכאן יש לומר הייתי כבר כו' משא"כ שם כשא' קדשתי' (אעפ"י שהוא לשון עבר עכ"ז) ודאי היה משמע שעדיין היא מקודשת (עי' סי' מ"ז ס"ד כתב נתקדשתי כו' נגד א"א אני שבגמרא וכתב בהפלאה שם דתליא בפלוגתא בסי' קנ"ב הנ"ל. ולפע"ד ז"א דלא משמע כן בכו"ע והיינו טעמא כנ"ל דבקדושין קאי לשון עבר אגוף מעשה הקדושין שעברו ועכ"ז עדיין מקודשת היא ומשא"כ לשון א"א הייתי דמשמע שעכשיו אינה א"א ובאב שאומר קדשתיה הרי זה כלשון האשה שאמרה נתקדשתי דמשמע שעדיין מקודשת כו'). ולכן כשאומר אחר זמן גרשתיה ור"ל שגירשה כבר קודם שאמר קדשתיה הרי זה כחזרה ועקירה כו' ושפיר בעינן תוך כ"ד לכ"ע. והלשון שכתב שם אבל כו' אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה תיבות לאחר זמן לא קאי אגרשתיה ר"ל שגירשה אח"כ כו' אלא קאי על האמירה וכאלו כתב אינו נאמן לאחר זמן לומר גרשתיה ותדע דהא עיקר הדין דרישא שנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה תוך כ"ד ודאי הכוונה שגירשה כבר ולא בינתיים דתוך כ"ד א"א. א"כ כשסיים אבל כו' ודאי נראה שהוא ג"כ בענין א' דרישא כו'. ולפ"ז אין משם ראיה כלל לומר נתגרשה אחר זמן בינתיים כו'. ב'. אפי' את"ל דהתם ר"ל דאינו נאמן לומר שלאחר זמן גירשה כו' יש לומר דש"ה גבי אב דרחמנא הימני' בקדושין והרי זה כאלו היו עדים אומרים שנתקדשה (ובגירושין לא הימני' כמ"ש הר"ן כנ"ל) ע"כ ודאי א"ש דאינו נאמן שוב לומר אפי' שגירשה אח"כ. וגדולה מזו עי' ריטב"א דקדושין שם דס"ד דס"ל דלגבי אב לא מהני מיגו משום דהוי כעדים דלא אמרינן בהו מיגו (וזה תמוה לכאורה דהרי היינו טעמא דעדים שהם שנים כו') וכ"ש כאן דהסברא נכונה לפה"נ. ואין ללמוד מכאן לאמירת האשה עצמה כלל. ג'. דשם איתא אבל היכא שהוחזקה א"א על פיו כו'. (ולא כתב בקצרה אבל לאחר כ"ד כו'). ויש לומר דהוחזקה שאני דשוב אינו נאמן להפקיע החזקה כו' (ויתבאר עוד אי"ה) אלא שבריטב"א ליתא לשון זה אלא ז"ל אבל לאחר כ"ד אינו נאמן. וגם לשון הר"ן ושו"ע קשה הדיוקים דרישא וסיפא וצ"ע ועכ"פ כבר נתבאר דבלא"ה אין ראיה משם ג"כ ובפרט לפי לשון ריטב"א א"ש תירוץ הא' הנ"ל בפשיטו' יותר ובדברי הב"ש ושאר אחרונים שם יתבאר אי"ה:
ח ולענין פירוש שנזכר לעיל (אות ה') שעכ"פ ע"פ דעת הרר"י וסיעתו יומשך חומרא לנד"ד אף בענין ההכרה שזה בעלה כו' שהתוס' וסיעתם מקילים בזה באב שאמר קדשתי את בתי ולאחר זמן אמר לפלוני משום דאינו אלא מפרש כו'. והרי הרר"י וסיעתו שמחמירים בא"א הייתי דג"כ הרי זה כמפרשת דבריה (ומה גם שלפה"נ זהו פי' מרווח הייתי כבר כו'). הרי נראה שחולקים גם אההיא דהתוס' וסיעתם (ועוד מדברי הריטב"א כו' כנ"ל שם). יש לומר דלא דמי דגבי א"א הייתי הרי הפי' שלה בא לשנות ולהכחיש מה שהיינו תופסי' עפ"י דיבורה הא' ולכן ס"ל דהרי זה כחזרה ועקירה כו' וכנ"ל (אות ו') עפ"י תלמידי הרר"י. ומשא"כ בענין ההכרה דקדשתי את בתי שבתוס' (וכן בנד"ד כו'). הרי גם בלא הפי' דאח"כ ידעינן שיש שום איש שקידשה ועתה אינו אלא שמפרש ומברר מי הוא ואין כאן שום שינוי והכחשה ועקירה כלל יש לומר דגם הרר"י וסיעתו יודו בזה דלא בעינן תוך כ"ד. ועוי"ל החילוק בע"א (קצת). ויתוקן בזה גם מה דמדברי התוס' מבואר דא"צ בזה כלל לטעמא דהפה שאסר כו' משא"כ בא"א הייתי דלכ"ע זהו דוקא מהאי טעמא דהפה כו' כדאיתא במתני' (שלזה אינו מספיק כ"כ חילוק הנ"ל) והוא דבא"א הייתי גם לפי הפי' הייתי כבר כו' הרי עכ"פ היתה פעם א' א"א. ואלו היה נודע לנו זה עפ"י עדים שוב אין הדין נותן שתפקיע א"ע מזה עפ"י עצמה. וכדתנן ואם יש עדים שהיתה כו' כבר כו'. וא"כ גם בלי עדים כיון שהיא מודית שהיה כן פעם א' (והודאתה כמאה עדים כנ"ל בשם תלמידי הרר"י וצ"ע בזה). שוב יש מקום לומר שאינה נאמנת להפקיע א"ע מזה על פי' אפי' היה הכל נאמר בדיבור אחד ממש. דמאי נ"מ הרי עיקר הטעם שאין לה נאמנות להפקיע ולהסיר מעליה איסור' דרכיב עלה. והרי ידענו שהודאתה שפעם א' עכ"פ היה רכיב עלה איסורא ואיך תפקיע א"ע עפ"י עצמה. אלא דהיינו טעמא דהפה שאסר כו'. והוא ענין מיגו דאי בעי שתיק כו'. דעתה שלא ידענו האיסור שהיה עלה כ"א על פי' יש ראיה שהאמת איתא בגירושין מטעם וסברא דמיגו (שהיא סברא דאוריי') שלכן הדין נותן שתהיה נאמנת בהפקעת והסרת איסור מעלי' (ולכאורה צ"ע א"כ כשבאו עדים אח"כ למה נאסרת ולא מהני לה סבר המיגו דקודם. ואולי דאז חוששין שהיא ידעה מהעדים כו' וצ"ע בפוסקים). וע"כ בעינן תוך כ"ד דוקא דאח"כ שוב אבדה המיגו דלא אמרי' מיגו למפרע כמ"ש הב"ש ססי' ל"ז. אבל בההיא דקדשתי את בתי (ובנד"ד). לפ"מ שמפרש עתה שזהו המקדש הרי לפ"ז ודאי לא היה על זה איסור מעולם. וכיון שגם קודם לכן היה ידוע שיש שום איש שהוא המקדש ועתה אינו אלא מפרש ומברר שזהו אותו האיש. הדין נותן שיש נאמנות לכל אדם ע"ז מצד עצמו אף בלא מיגו וכדמוכח מההיא דפ' האומר דאפי' אחר נאמן לומר אני קדשתיה שאין כאן הפה שאסר כו'. אלא רק מהאי עמא שלא היה חזקת איסור לבד ברור כו' אלא גם היתר כו' כמ"ש הר"ן כנ"ל. (ואולי גם אם עדים היו אומרים שנתקדשה סתם והלכו למדה"י או אפשר אף שאמרו שאינם יודעים למי נאמן ע"א (או האשה) או המקדש לומר שזהו כו'. וצ"ע בזה) וכיון שהנאמנות בזה הוא מצד עצמו ממילא אין זה שייך כלל להפלוגתא אם בעינן תוך כ"ד הנ"ל דזהו רק בענין המינו דהפה שאסר כו'. אבל כאן לכ"ע א"צ תוך כ"ד. [הגהה. ע"ד עדים הנ"ל שוב ראיתי בפנ"י דקדושין שהקשה הא רוב עדיף מחזקה כו' ולא מצינו אלא בחתיכה מב' חתיכות נאמן ע"א ברמ"א סי' קכ"ז ביו"ד ס"ג בשם הר"ן. וכ"ז היה קשה לי ומש"ה כתבתי שצ"ע. ותירץ הפ"י דחזקה ברורה עדיף מרובא. וע"א שנאמן בחזקה דלעיל ה"ה כרובא. וראיה ממעשים בכל יום כו'. ע"כ הגהה]:
ומעתה לפה"נ כיון דלגבי אב נראה דהכל מודים לדברי התוס' ורמב"ם וסיעתם הנ"ל. ה"ה לגבי האשה דגם לגבה שייך האי טעמא הנ"ל. אלא שרק שדברי ריטב"א דקדושין מסופק עלינו שמחלק בהדיא בין האב לדידה וילמוד סתום מהמפורש כו' כנ"ל (אות ה'). נלפע"ד שאין זה יסוד גדול כ"כ. שכבר נתבאר שם שיש לומר שלא כתב כן אלא לענין לכנוס ובזה אפשר דהכל מודים לזה דלא עדיף מנאמנות האחר האומר אני קדשתיה שאינו נאמן אלא ליתן גט. (ומה שנתבאר לעיל דלכאורה לא שייך בזה כ"כ הסברא שבגמרא שהיא תחפה כו'. נגד זה לא שייך כ"כ ג"כ לגבה הסברא באחר דמירתת להעיז נגד האב. וא"כ נשאר הסברא דיצרו תקפו כו'. ועכ"פ נראה דשקולין הן הסברות הללו באשה לגבי האיש כמו להיפוך כו') אבל לענין גט הגם שאין ללמוד היתר בזה מנאמנו' האחר האומ' אני כו' מ"מ מנאמנות האב בזה נראה שיש ללמוד זה דגם באב לגבי בתה לא שייך כ"כ הסברא דאין אדם חוטא ולא לו שבריטב"א וג"כ לא דמי בזה לאחר ומנלן דנאמן אע"כ כיון דעיקר הטעם הוא משום דבחזקה כזו נאמן ע"א לברר כו'. אמרי' דכל שנאמן ע"א ה"ה קרוב. וא"כ ה"ה בע"ד. (וצ"ע בזה במקומות אחרים בפוסקים אם מחלקים במקום שנאמן ע"א בין קרוב לבע"ד כו'. ולכאורה כיון דנאמנות ע"א הוא משום דאל"כ אין אדם אוכל אצל חבירו כו' או מדכתי' וספרה כמ"ש רש"י ותוס' ריש האשה רבה וריש גיטין א"כ ה"ה בע"ד וע' תוס' גיטין ד"ה הוי דאי ע"א נאמן בדאתחזק איסורא א"צ וספרה כו' ושוב ראיתי בפ"י דכתובות במתני' שכתב בפשיטות שכל מקום שע"א נאמן אף בע"ד נאמן ע"ש). ואע"פ שמלשון ריטב"א משמע קצת דגם לענין גט היא אינה נאמנת. אינו מוכרח כ"כ דלשון אינה נאמנת לעולם כ"א לאסור א"ע בלא"ה לא א"ש דהכי לא משכחת כלל שנאמנת להקל ג"כ. והרי נאמנת לומר מת בעלי וכן בגרשתני דקיי"ל כרב המנונא בפי' עכ"פ. אלא צ"ל דלאו כללא קאמר דעיקרו קאי לענין לכנוס וקאמר דאינה נאמנת כ"א לאסור א"ע במה שאמרה נתקדשתי ולא להתיר במה שאמרה אח"כ שזהו המקדש. (ורק תיבת לעולם למותר). וגם במה שא' גבי אב דאין אדם חוטא ולא לו הרי ג"כ בלא"ה זה אינו מדוקדק כנ"ל. אלא שגם בזה עיקרו בא לחלק עפ"ז בין אב להאשה לענין לכנוס כו'. ועכ"פ כיון שדבריו שם באו קצרים ובלי ראיות (וטעמים כ"כ) נראה דאין להעמיד יסוד ע"ז כ"כ. ולולא דמסתפינא הייתי אומר אולי יש ט"ס וחסרון שם בדפוס שלפנינו שהרי בכתובות כשכתב דלמסקנא נאמן האב לאחר זמן כו' דגילוי מילתא הוא כו' כדלעיל. סיים והכי מוכח במס' קדושין כדכתיב התם בס"ד ואתיא כמסקנא דהכא עכ"ל. הרי משמע כבקדושין כתב איזה הוכחה לזה מגמרא ושע"כ ההיא סוגיא אתיא כמסקנא דכתובות. והרי לא מצינו בקדושין שכתב שום הוכחה לזה רק מסתברא כו'. ורק דברים קצרים ולא הזכיר מסוגיא דכתובות כלל ושכאן אתיא כמסקנא דהתם:
ט והנה בשט"מ הביא בשם הרשב"א בהא דא' ר"א מנין הפה שאסר כו'. שהקשה דהכא משמע דלר"א דוקא אב נאמן (ר"ל משום דאיהו הוא הפה שאסר כו') ולא אחר כו' ואלו בקדושין ס"ל לר"א גופא דאפי' אחר (דלאו איהו הפה שאסר נאמן אפי' לכנוס כו' ותירץ דהתם היינו טעמא דיש סברא דמירתת דילמא מידכר האב ולא מחפה כו'. והביא ראיה לזה מברייתא דת"כ דר"א דמחלק בין האב להאשה שאמרה נתקדשתי ובא אחר כו' דאינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עלי'. (דמזה נשמע דמשא"כ גבי אב שאמר קדשתי כו' ובא אחר כו' דנאמן אף לכנוס היינו טעמא דמירתת כו'). משמע לכאורה דהרשב"א חולק אהא דהתוס' וסיעתם אלא דס"ל דהא דאב נאמן לומר לאיש הזה הוא רק מטעמא דהפה שאסר כו' והיינו דוקא תוך כ"ד (לשיטתו). והא דאחר נאמן לומר אני קדשתיה הוא מטעמא דמירתת. ונראה דז"א. חדא דהא הרשב"א גופא אחר זה הביא כל דברי התוס'. משמע דבמסקנתו ס"ל כוותייהו. ושלפ"ז הרי באמת לא קשה מידי קושייתו הנ"ל. דגם ר"א דכתובות ס"ל דא"צ כלל האי טעמא דהפה שאסר לנאמנות האב ונאמן גם לאחר זמן מטעמא שכתבו התוס' כנ"ל. וממילא היינו טעמא נמי דר"א דקדושין דאף אחר נאמן אף לכנוס. ועוד שגם מתחילה לא כתב כן הרשב"א אלא אליבא דר"א דיליף הא דהפה שאסר מקרא דאת בתי נתתי כו' דלפ"ז באמת ודאי משמע פשטא דהא דנאמן הוא דוקא מהאי טעמא דהפה כו' (ותירוצים שבתוס' ע"ז ודאי הם דחוקים עכ"פ) לכן הקשה מר"א דקדושין דאף אחר נאמן כו' (והוצרך לתרץ דהתם היינו טעמא דמירתת כו') אבל למסקנא דהפה שאסר הוא רק מסברא וקרא אתי לע"א. שוב ודאי נאמנות האב לומר לאיש הזה שבקרא לאו מטעמא דהפה שאסר הוא אלא מהסברא וטעם שבתוס'. וממילא לא קשה מידי מהא דגם אחר נאמן כו'. וכן הוא בריטב"א שם דלפ"מ דס"ד (דילפי' הא דהפה כו' מקרא) דוקא תוך כ"ד כו' אבל במסקנא דפרישנא קרא כו' אפי' כשלא אמר לפלוני קדשתיה אלא לאחר זמן נאמן. וא"כ גם מהרשב"א ממ"ש לפי הס"ד אין ראיה למסקנא כו'. אך הרי הרשב"א בתירוצו הביא ראיה מברייתא דקדושין דת"כ דר"א דמדתני בטעמא גבי האשה שאינה נאמנת לכנוס מפני שהיא מחפה עליה דמשמע דטעמא דלגבי אב נאמן האומר אני קדשתיה אפי' לכנוס היינו טעמא משום דמירתת דהאב לא יחפה. וא"כ הרי במסקנא דהתם ג"כ משמע דלקושטא דמילתא הא דקיי"ל כר"א דאחר נאמן לכנוס היינו מטעמא דר"א דמירתת ובלא"ה לא היה נאמן. וא"כ הא דאב נאמן לומר לאיש הזה שבקרא (דלגבי' לפה"נ ע"כ לא שייך מירתת כו') ע"כ היינו מטעמ' דהפה שאסר. וכדא' ר"א בכתובות ודוקא תוך כ"ד. (וכדהובא באמת בקדושין ס"ד.) דרשא דר"ה מנין לאב שנאמן לאסור כו' שנא' את בתי כו' לאיש אסרה הזה התירה. והוא כדדריש ר"א בכתובות ולא כסגנון דמסקי' התם בשם ר"ה). והריטב"א כתב דסוגיא דקדושין אתי' כמסקנא דכתובות. ולכאורה נהפוך הוא לפ"מ שהוכיח הרשב"א מברייתא דקדושין כנ"ל אתי' כס"ד דכתובות. וכ"ש שאינו מובן לכאורה לפי"ז הא דריטב"א אמ"ש אבל במסקנא כו' סיים שהכי מוכח בקדושין כו' ונראה דצ"ל דלמסקנא דכתובות הא דמשמע בקדושין דבעי' טעמא דמירתת היינו רק לסלק הטענה דיצר תקפו דמש"ה ס"ל לרב דאינו נאמן לכנוס. ור"א וברייתא דת"כ דס"ל דלא חיישינן לזה הוא משום דמירתת כו'. ואשר ע"כ לגבי האשה דליכא טעמא דמירתת נשאר הטענה דיצרו תקפו. אבל עיקר הטעם דע"א נאמן (אף אחר שנסתלק הסברא דיצרו כו' מצד מירתת אבל אכתי ע"א הוא אלא) היינו משום דחשבי' כאן כליכא חזקה לאיסור אלא הרי זה כמברר כו' וכסברת התוס' וריטב"א למסקנא דכתובות. ורק לפי הס"ד דשם היה ברשב"א צ"ל דטעמ' דר"א ודת"כ בקדושין הוא רק מטעמ' דמירתת ר"ל שטעם זה מועיל לעיקר הנאמנות דע"א אף להוציא מחזקה כו' ומשא"כ למסקנא דכתובות אמרי' דבכה"ג לא חשיב חזקה כו' וממילא א"צ לטעמ' דמירתת כ"א לסלק הסברא דיצרו כו' (ובפרט לפ"מ שראיתי בהפלאה שסברות אלו אינם כ"א מדרבנן כו'. אבל עיקר הנאמנות דע"א בהא ע"כ הוא רק מטעם דלא חשיב חזקה כנ"ל) וכן משמע בהדיא מדברי הר"ן שאחר שכתב בטעמ' דר"א דלא חציף כו' דמירתת כו' כתב ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים כו'. ולכאורה הרי ש"ה דמירתת אע"כ ס"ל דהאי טעמ' לא סני אלא לדחות החשש' דיצרו כו' אבל אכתי לא היה נאמן ע"א אם לא מטעם דכאן אינו מוציא' מחזקת' אלא כו' כדמסיק וכנ"ל. והא דכתב ריטב"א שהכי מוכח בקדושין. ודאתיא כמסקנא דהכא. ולכאורה זה מנלן כיון שגם הוא כתב דלפי הס"ד דר"א בעינן תוך כ"ד גבי האב וע"כ היינו דלפ"ז טעמ' הוי רק משום הפה שאסר כו'. ואחר כ"ד דליכא האי טעמ' אינו נאמן והיינו ע"כ משום דחשבי' זה כמוציא' מחזקת' ודלא כסברת התוס'. וא"כ הא דבקדושין ס"ל לר"א גופיה דגם אחר נאמן לכנוס ע"כ צ"ל דהיינו מטעמ' דמירתת כמ"ש הרשב"א. ושהאי טעמא לחוד מספיק אף להוציא מחזקה. וא"כ מנלן דסוגיא דקדושין לא אתיא באמת כס"ד זה. ונראה דצ"ל דהיינו משום דרב דס"ל בקדושין דאינו נאמן לכנוס מחששא דיצרו כו' וע"כ לא ס"ל סברא דמירתת (אם לא בדאיכא אחר בהדיא כדאי' בגמרא שם) ועכ"ז נאמן ליתן גט. יקשה ג"כ איך ע"א נאמן בזה (וסבר דאין אדם חוטא ולא לו שייך גם בכל עד דעלמא). אע"כ משום דלא חשיב חזקה וכסברת התוס' ור"ן (וכן הוא בפנ"י דקדושין ע"ש). וגם אליבא דר"א (אפשר דלא מהני הסברא דמירתת כ"א בשכונסה דהוי חציפות גדול דאיהו גופיה קאים באיסור א"א אבל לענין גט יש לומר דלא מירתת כ"כ ובפרט) הא דגבי האשה דאמרי' דאינו נאמן לכנוס לכ"ע ועכ"ז נאמן ליתן גט. ולכאורה אף אי שייך (קצת) מירתת גם בגט מ"מ נראה דה"ה דשייך (קצת) הסברא דתחפה עלי' גם לענין גט דע"כ כשתנשא לאחר תכחיש כל הבא לומר שהוא קידשה כו' אע"כ סוגיא דקדושין אתיא כמסקנא דכתובות ושלפ"ז חשבי' כל כה"ג כליכא חזקה כו' כנ"ל:
י ולפ"ז אם הייתי בטוח שכנים הדברים הנ"ל. זה מחזיק (קצת) יותר מ"ש לעיל שאין להעמיד יסוד כ"כ על דברים קצרים שבריטב"א דקדושין ושאפשר יש חסרון בדפוס שם. דמלבד שקשה מה שבכתובות כתב דהכי מוכח בקדושין כדכתיבנא התם כו' ולא נמצא שם כלום מזה. ואף גם לא הזכיר כלל מהסברא דתוס' ור"ן דלא חשיב חזקה כו' וגם הרשב"א בקדושין שם כ"כ בפי' ד' הירוש' שהקשו מתני' פליגא כו' המביא גט ממדה"י כו' ותירץ תמן הוחזקה א"א כו' ברם הכא כו' דפי' שמא כשיבואו השנים יאמרו שזהו כו' ע"ד שפי' הר"ן דכאן לא חשיב חזקה. והריטב"א (תלמידו שדרכו להאריך יותר) לא הביא מכל זה כלום. עוד זאת שמ"ש דמסתברא כשאמר האב נזכרתי כו' נאמן כו' דאין אדם חוטא ולא לו. הרי לפי הנ"ל אין טעם זה מספיק דאכתי מ"ש מכל ע"א כו' אלא צ"ל דכאן היינו טעמ' דלא חשיב חזקה כו' וכמ"ש הפוסקים הנ"ל וריטב"א דכתובות. והרי עיקר חסר. לכן אפשר דכאן קאי לפי הס"ד דכתובות וכבר נתבאר דלפ"ז לא א"ש למה אחר נאמן ליתן גט אפי' לרב כו' (וכן לגבי האשה לכ"ע). ויש לומר דהוי ס"ל לריטב"א דקדושין דלהס"ד הנ"ל צ"ל דטעמ' דאין אדם חוטא ולא לו בלחוד מספיק לחלק בין בע"ד לשאר ע"א. דדוקא כאן לגבי בע"ד שייך יותר החזקה דאין אדם חוטא ולא לו עד שמהאי טעמ' לחוד נאמן אף להוציא מחזקת איסור משא"כ בכל ע"א וע' בפנ"י שכתב שלכאורה היה נ"ל באמת כן. ולכן כתב הריטב"א דה"ה דהאב נאמן לומר נזכרתי כו' מהאי טעמ' דאין אדם חוטא ולא לו כיון דזה בלחוד מספיק (והגם דהטעם שנזכר בפנ"י לגבי האחר דלא הוי עביד מעשה ליתן גט. זה לא שייך בהאב. מ"מ מש"ש דע"א דעלמא אפשר אמר בדדמי ולא דייק כ"כ משא"כ בע"ד לכאורה זה שייך גם באב. או אולי הריטב"א הוי ס"ל בזה איזה סברא אחרת לחלק בין בע"ד לע"א דעלמא באופן שגם באב שייך זה ג"כ). ומש"ה כתב אבל האשה אינה נאמנת לעולם אלא לאסור כו' דאף את"ל דר"ל אפי' כדי לקבל גט אינה נאמנת א"ש לפי הנ"ל דהטעם דאין אדם חוטא ולא לו ודאי לא שייך לגבה. אבל לפמ"ש בכתובות דלמסקנא דשם האב נאמן מטעם דהוי גילוי מילתא כו' והיינו דלא חשיב חזקת איסור. ולפ"ז לא תליא כלל בסברא דאין אדם חוטא ולא לו דאכתי הוי רק כע"א דעלמא (ורב לא אמר זה אלא כלפי מה שאמר בלכנוס דיצרו תקפו ומשא"כ בגט אין אדם כו'). אלא דכאן ליכא חזקת איסור וכל ע"א היה נאמן בכה"ג. א"כ נראה דה"ה האשה לענין גט עכ"פ. (וכפי שראיתי כעת בפנ"י דכתובות במתני' שם שכתב בפשיטות שכ"מ דע"א נאמן אף הבע"ד עצמו נאמן). אבל לענין לכנוס נראה דהיא ודאי אינה נאמנת מטעמ' דיצר תקפה דלא עדיפא מהאחר כו'. אך אחר זה ראיתי בת' נו"ב חא"ע כ' דבאשה לא שייך כ"כ יצרה תקפה. עוי"ל דריטב"א דקדושין ודאי לא איירי בין באב ובין בהאשה כ"א בשאמרו תחילה א"י למי וכדאיירי הסוגיא שם. ובריטב"א דכתובות איירי לפה"נ בגווני דקרא דא' את בתי נתתי לאיש סתם ולא פי' כלל (לומר א"י) וכדלעיל שכן נראה דאיירי התוס' ובכה"ג נראה דבין באב ובין בהאשה נאנמים אח"כ לומר לזה אפי' כנוס. וכמ"ש התוס' דדבר תימא הוא לומר דאינו נאמן ואפשר דהיינו ממעשים בכ"י (ע' בהפלאה) וא"כ נראה דה"ה באשה וה"ה או כ"ש לענין גט. אלא דלכאורה ממעשים בכ"י אין ראיה דמסתמא הרי גם המקדש אומר כן כו'. וכל הנאמנות בכה"ג לאב או לאשה שבתוס' וריטב"א ושאר פוסקים לכאורה ע"כ כשהמקדש אומר א"י (או מת או באיזה ע"א וצ"ע). אבל עכ"פ לפ"מ דהתוס' פשיטא להו גבי האב וכ"ד כל הפוסקים ולפי הנ"ל נראה דאין חולק בזה. ודה"ה לגבי האשה (בין לכנוס ובין) לקבל גט עכ"פ (וע' בהפלאה):
כללא דמילתא דבגוונא דנד"ד שאמרה תחילה א"א אני (ושבעלה הלך ממנה לא שאינה יודעת מי הוא) ושוב לאחר זמן (אחר כ"ד) אמרה שזהו בעלה (ואף שבנד"ד הוא הכחישה הרי לדבריו עו"ג הוא ואין עדות לעו"ג או עכ"פ מומר הוא). היה נראה דנאמנת (בין לכנוס בין) לקבל גט לכ"ע (אף את"ל שלא היתה נאמנת לומר שנתגרשה אח"כ) מטעם דבכה"ג לא חשיב חזקה לאיסורא דעכ"פ היה ידוע שא' הוא בעלה ועתה היא רק מבררת החזקה והיינו שגם לענין גט שייך סברא זו וכמ"ש הפנ"י בהדיא (או כאשר ראיתי כעת בהפלאה דקדושין דכיון דמהאי טעמא מותרת לכנוס מדאורייתא עכ"פ א"כ לרב דחשש' דיצרו תקפו מדרבנן שוב ממילא ניתרת לכ"ע ע"י גט או מיתתו דאין סברא לחלק מדאורייתא ויצרו תקפו ליכא בזה כו' ע"ש):
יא אך שוב ראיתי שכל זה צ"ע. כי לפ"מ שנתבאר לעיל עיקר היסוד מצד דהוי כלא אתחזק איסורא. ודמיתי שזה דבר פשוט דכל דליכא חזקה לא לאיסור ולא להיתר נאמן ע"א גם בדבר שבערוה. שכן משמע באמת מדברי הפנ"י והפלאה בכ"ד. ובפרט ממ"ש בסוגיא דס"ה ב' ע"ש (בספרו דקמ"ט ע"ד). וכן משמע ג"כ בב"ש בכ"ד (מהם סי' ג' סק"ו וסי' ד' סק"ס ועי' ג"כ פי' שם בקדושין (ע"ט:) שתירץ גם דברי הר"ן דשם עד"ז). אבל עתה ראיתי שדבר זה צע"ג עכ"פ. דמלבד דא"כ מאי נ"מ בין דבר שבערוה לשאר איסורים דמרגלא בפומיה דגמרא ופוסקים אין דבר שבערוה פחות משנים. והרי להוציא מחזקה גם בשאר איסורי' ע"א אינו נאמן להתוס' ורא"ש והטוש"ע ביו"ד סי' קכ"ז (וצ"ל דנ"מ רק לענין קדושין בע"א ושניהם מודים בקדושין ס"ה א' או לענין שתיקת הבע"ד ע"ש בתוס' ס"ו א' ד"ה רבא. ונראה כ"ז דוחק). הנה לשון הגמרא ריש גיטין אימר דאמר ע"א נאמן כו' אבל הכא דאתחזק איסור דא"א הוי דבר שבערוה כו' הוא קשה הבנה כמובן. ומעין זה בגמרא ר"פ האשה רבה (מעט מתוקן יותר ע"ש) ופי' התוס' בגיטין דמשום דבשאר איסורים גם באיתחזק איסורא מספקא לן ביבמות מש"ה נקט דבר שבערוה. משמע דס"ל דחדא קושי' היא ושגם בדבר שבערוה לא הקשה אלא בדאיתחזק כו'. אבל הרמב"ן בחי' ליבמות פי' (או גורס) דחדא ועוד קאמר וב' קושיות הן דבדאיתחזק אף בשאר איסורים אינו נאמן (להס"ד) ובדבר שבערוה בין הוחזק בין לא הוחזק אינו נאמן (והגם דבשאר איסורים אף בדאיתחזק האריך שם ומסיק דלדינא נאמן מ"מ בדבר שבערוה משמע דס"ל בהחלט הדין כן שאפי' בלא הוחזק כללא הוא אין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שהביא ראיה לזה מאשתו זינת' בע"א ולכאורה הרי שם אתחזק היתרא נראה שזהו ע"ד שהרשב"א דקדושין ס"ה ב' הביא ראיה בשאר איסורי' מהא דע"א נאמן להתיר בלא איתחזק איסורא ה"ה לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק היתרא דלא אמרי' ליה בשום דוכתא עכ"ל. וא"כ מהאי טעמא למד רמב"ן להיפוך בדבר שבערוה. אלא דגם אהא דהרשב"א כבר נתקשה הפ"י בקו"א ע"ש. ואולי יש לומר דלענין נאמנות ע"א לא אמרינן בשום דוכתא שאינו נאמן לאסור באיתחזק היתרא כו' וצ"ע). וגם בחי' רמב"ן לגיטין כתב כן אלא דשם כתב זה בדרך קושיא על הגמרא דמתוך הלשון שבגמרא לפי גירסא דידן משמע דקושיא א' היא ע"כ הקשה דה"ל להקשות ב' קושיות דלא תליא זה בזה דבאיתחזק אפי' בשאר איסורים כו' ובדבר שבערוה אפי' בלא איתחזק כו'. וביבמות אולי היה גירסתו ועוד כו' או שגם לפי הגירסא שלנו ואין דבר שבערוה כו' (בוי"ו) יש לפרשו כן. אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש בגיטין על הגורסי' גם שם כעין זה ומפרשי' דחדא ועוד קא' דלא נראה ע"ש. ובחי' הר"ן לגיטין הביא הך גירסא שברמב"ן (והוי דבר שבערוה כו' בוי"ו) ומסיים דלפ"ז חדא ועוד קאמר. נראה דהיינו ג"כ ע"ד שכתב רמב"ן ביבמות. והרשב"א שם לפה גורס כגירסא שלנו. ועכ"ז כתב חדא ועוד קאמר כו' וסיים דמשום דביבמו' מספקא לן כו' א' הכא ה"ל דבר שבערוה כלומר ואף כשת"ל כו' לכאורה האי סיומא הוא ע"ד מ"ש התוס' ומ"מ מדכתב דחדא ועוד קאמר נראה דע"כ זהו ע"ד פי' הרמב"ן ביבמות בענין דבר שבערוה שהיא הקושי' הב' דועוד כו' רק שר"ל דהא דהוצרכו להך ועוד כו' הוא משום דבשאר איסורים מספקא לן גם באתחזק כו' לכך קא' ועוד ה"ל דבר שבערוה כו' ור"ל דבזה פשיטא דאין פחות משנים ולעולם (ואפי' בלא הוחזק כו'). וכן משמע מדבריו ביבמות ע"ש שפי' הסוגיא דהא דבעי' מנ"ל מדאוריית' דע"א נאמן קאי אשאר איסורי' אלא דממילא בזה תלוי שסמכו חכמים להקל גם בדבר שבערוה מדרבנן עכ"פ והקשה לעצמו מדפרכינן אהא דבעי למילף מידי דהוי אחתיכה ספק חלב כו' מי דמי התם כו' הכא אתחזק איסורא ואין דבר שבערוה כו' דמזה. משמע דמתחילה קאי הכל אדבר שבערוה כו') ותירץ בזה"ל יש לומר דקס"ד דלא אקילו רבנן א"א כו' אא"כ מצינו בשאר איסורים דכוותיה דמהימן ד"ת דדיו כו' אבל להקל משום עגונה תרי קולי חדא דהוי דבר שבערוה ועוד דאתחזק איסורא כולי האי לא נקל עכ"ל. משמע בהדיא דבדבר שבערוה אף בלא אתחזק כו' וכן משמע עוד שם (דפ"ח) שכתב ואקשינן מי דמי כו דכיון דלא אשכחן בשאר איסורים דכוותיה כו' שהרי אפי' בשאר איסורים אלו היה האיסור מוחזק כו' וכ"ש באשה שא"א להקל בה כ"כ שהרי ד"ת אין דבר שבערו' מתקיים בה בכל דינים בפחות מב'. נראה שזה ג"כ ע"ד הנ"ל ר"ל שא"א להקל באשה תרי קולי כו'. ואף מדברי ריטב"א נראה דמשמע כנ"ל. ע"ש שתחיל' הביא פירש"י דמשמע שמפרש דכל הסוגיא קאי גם אמתני' דעדות אשה וקס"ד דמהימן מדאוריי' גם בזה ואהא בעי מנ"ל כו' ואח"כ הביא פי' קצת רבותיו (היינו פי' הרשב"א הנ"ל) דעיקרו קאי רק אשאר איסורים חלא שממילא כל שבשאר איסורים נאמן מדאורייתא ה' ניחא דבאשה ג"כ סמכו חכמים עכ"פ כו' וכתב דלפ"ז א"ש טפי הך פירכא דמי דמי כו' דמשמע דכולא חד טעמ' הוא דאלו לפירש"י תרי פירכי ותרי טעמי נינהו והל"ל ועוד כו' (ולכאורה אין זה מובן כ"כ) ונראה דהיינו משום דפשיטא ליה דהא דאין דבר שבערוה כו' כללא הוא ואף בלא הוחזק אינו נאמן מדאוריי' וא"כ הרי יש כאן ב' חומרי באשה נגד חתיכ' ספק חלב והל"ל ועוד. אלא דמ"מ להרשב"א כיון דכל דבשאר איסורי' נאמן מדאוריי' היה ניחא שיסמכו חכמים להקל בכה"ג גם באשה א"כ כשפרכי' מי דמי כו' אף שיש כאן ב' חומרי אין כאן כ"א קושי' א' ר"ל כיון דאין ראיה להקל אף בשאר איסורים בדאיתחזק שוב אין לחכמים להקל בדבר שבערוה בדאיתחזק דהוי תרי קול לי כו'. אבל לפירש"י דרצה ללמוד קולא באשה גופא מדאוריי' מהא דחתיכה א"כ ה"ל לדחות דלא דמי מתרי טעמי כו'. ומש"ש דאין זה קושי' (כ"כ) על פירש"י דכיוצא בה יש בשמעתא קמייתא דגיטין וכדפרי' התם. (ולכאורה היה נ"ל דהשתא נד מהנ"ל אלא דגם בדבר שבערוה דוקא בדאיתחזק אינו נאמן ולכן חד פירכא היא כו' אבל נראה דז"א אלא) נראה דגם עתה לא נד מהנ"ל אלא א כיון דבגיטין איתא נמי כעין הלשון דכאן ושם לא שייך כלל פי' הרשב"א הנ"ל וע"כ צ"ל דלשון זה סובל דחדא ועוד קא' א"כ גם כאן יש לומר הכוונה כן וא"ש גם לפירש"י. ולפ"ז מובן גם מ"ש בריטב"א דגיטין וז"ל דאליבא דהלכתא ע"א נאמן (בשאר איסורים אף בדאיתחזק כו') אלא במנ"ל קאמר כו' אבל עיקר קושי' אינה אלא הוי דבר שבערוה כו'. אינו ר"ל דהקושי' היא רק בדבר שבערוה ובדאתחזק כו' ע"ד שנתבאר לעיל לפי' התוס' אלא ר"ל דעיקר הקושי' היא רק מדבר שבערוה דלעולם אין פחות מב' א הוחזק ובין לא הוחזק וכעין הנ' לפי' הרשב"א דגיטין דחדא ועוד קאמר אלא שקושיא א' צריכה להב' בדרך את"ל כו' וקושי' ב' א"צ לקושיא א' כו'. אלא דריטב"א הוסיף דקושיא א' אינו עיקר כלל אליבא דהלכתא רק מנ"ל כו וקושי' ב' עיקר בלחוד כו'). והנה באמת לפ"ז א מפי' התוס' אין רא ה כ"כ דיש לומר דג"כ כוונתם מעין ונוסף ע"ז שכן היה נראה לכאורה מוכרח לומר ממש"ש בא"ד וא"ת אי ע"א נאמן בשאר איסורים אפי' איתחזק כו' אמאי איצטריך וספרה לה לעצמה ויש לומר דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה ושם לעיל כתב דהא דע"א נאמן בשאר איסורים ילפינן מנדה והקשו א"כ אפי' איתחזק כו' ותירצו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה כו' ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול. וא"כ דנדה חשיבא כלא אתחזק. הרי נשמע ממ"ש דאיצטריך וספרה דס"ד דחשיב דבר שבערוה ס"ל דבדבר שבערוה אינו נאמן אפי' בדלא אתחזק ולפ"ז ע"כ היה הכרח לפרש מש"ש בפ"י הקושי שבגמרא ע"ד הנ"ל (להרשב"א וריטב"א) והיה טוב שלא לעשות מחלוקת כו'. אלא שראיתי במהרי"ק בע"ב (ד"ל א' ב') שדעתו דהך דאין דבר שבערוה כו' הוא דוקא באתחזק כו' וכתב תחיל' שכן משמע בריש גיטין דפריך אימר דאמרי' ע"א נאמן כו' וס"ל דקושי' א' היא כו'. ושוב הקשה לעצמו מדברי התוס' הנ"ל דמשמע דא"ל וספרה הוי ס"ד דחשיב דבר שבערוה ואינו נאמן אף דהוי כלא אתחזק כנ"ל ותירץ דמ"ש התוס' לעיל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה כו' וגם בידה לטבול. דלכאורה הרי כאן תרתי לא אתחזק וגם בידה כו' ע' מהרש"א אלא) הפי' דנגד גוף הראייה ע"ז כתב דאינה בחזקת כו'. ונגד מה שגם אחר שפסקה מלראות טמאה עד שתטבול ע"ז כתב דבידה לטבול. ונמצא שיש בזה ב' דברים. א' לא איתחזק ואין בידה והב' איתחזק אלא שבידה כו' (וכעין זה פי' מהרש"א ומהרמ"ס וגם כ"ה בחה"ר) ומ"ש התוס' דא"ל וספרה ס"ד דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן זהו מצד דאחר שתראה טמאה עד שתטבול דהרי זה איתחזק אלא שבידה כו'. וזה לא מהני בדבר שבערוה כו'. אבל לא אתחזק אף בדבר שבערוה נאמן אפי' אין בידו כו' ע"ש באריכות בש"ל. ולדבריו ודאי הפי' בגמרא להתוס' כמו שנתבאר לעיל דחד קושי' הוא וכו' ונמצא לפ"ז יש מחלוקת בדבר דלהתוס' (למהרי"ק) אף בדבר שבערוה בלא אתחזק נאמן ומשא"כ לרמב"ן אף בכה"ג אינו נאמן ולפי הנ"ל נראה שגם הרשב"א וריטב"א ור"ן כרמב"ן ס"ל. ולדינא היה נראה לפ"ז דהעיקר כרמב"ן וסיעתו שהמה הרבים בפרט שמהתוס' אין הכרח כ"כ לעשות מחלוקת כנ"ל. וממהרי"ק לא ראיה כיון דלפה"נ לא ראה דברי רמב"ן וסיעתו דלא הביאם. וגם מהתוס' לא כתב כלל שיש ראיה מהם שפי' דברי הגמרא שחדא קושי' היא כו' אלא שכתב שכן משמע בגמרא והרי הרמב ן וסיעתו ראו דברי הגמרא ועכ"ז דורשים ומגיהים בגמרא דחדא ועוד קאמר כו'. שוב ראיתי בתשו' מיימוני סי' ג' דמשמע דס"ל שאין חילוק בין דבר שבערוה לשאר איסורי' ואף בדאתחזק כל שבידו נאמן ודלא כמהרי"ק בזה) (ועי' לקמן אות י"ג מ"ש בשם ס' מקמ"ח):
יב והנה בכתובות (כ"ג.) אהא דתרגמא אביי לברייתא בע"א. ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה לא תנשא ואם נשאת לא תצא. דתרווייהו בפנויה קמסהדי כו' כתבו התוס' ד"ה תרווייהו דלא היה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דא' נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערו' כו' אבל תימא אמאי לא תנשא לכתחיל' (דה"ל לאוקמה אחזקה ומהאי סיומא דתוס' נראה דקאי קושי' זו רק אב' עדים דוקא נגד חד דאלו בע"א לחוד שאומר נתקדשה היה נח"ל דלא תנשא לכתחילה עכ"פ. וצ"ע לכאורה אמאי הא אין דבר שבערוה כו'. וצ"ל אלא כשע"א אומר נתקדשה בפני ב' שאני וכמ"ש מהרש"א ועי' לקמן). ותירצו ויש לומר כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו כו' והני ב' סהדי חד א' קרוב לו וחד כו' דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה עכ"ל. ונראה דבהאי תירוצא דמסקי מיתרצא ג"כ קושי' הא' דע"כ צריכים להא דאמרינן תרווייהו בפנויה קמסהדי דאלו לא היה רק עד שאומר נתקדשה היה הדין נותן דתצא. וכן מבואר בהדיא מדברי ת' הרר"י שבשט"מ (דל"א ע"ב) שתחיל' הקשה ג"כ למאי איצטריכי להעד שאומר לא נתקדשה כו' וכת' שזו אינה קושי' כ"כ כו' אבל הא קשיא כיון כו' שאפי' לכתחילה מותר ותירצו כ"ז רבני צרפת דמיירי כגון שזרק כו' ואם היה בא העד הא' בלבד כו' ע"ש שנראה מבואר דלתירוץ התוס' אם לא היה רק העד שאומר נתקדשה תצא כנ"ל. ולכאורה אמאי הא אין דבר שבערוה כו'. והיה נראה להוכיח מזה דס"ל לתוס' והרר"י) דהא דאין דבר שבערוה הוא דוקא להוציא מחזקה. וכאן דידענו שזרק איתרע החזקה והרי זה כלא אתחזק כלל ובזה ע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה כו'. ועי' מעין זה (להיפוך לקולא) בפנ"י ריש חולין גבי שאר איסורים דהא דאין נאמן נגד חזקה היינו דוק' היכא דהחזקה לא איתרע כלל כו' אבל כל שגם בלא דברי העד איתרע החזקה וכבר נפל ספק ע"א נאמן (מדאוריי'). ובקדושין (ס"ג:) כתב ג"כ כעין זה ושם משמע דס"ל גם בדבר שבערוה כן ע"ש. וה"נ דכוותיה. אך (מלבד שאין דברי התוס' משמע כן) ע"כ ז"א דא"כ היה בדין דגם שיש ע"א שמכחיש ליה תצא. שהרי בתרי ותרי קיי"ל בטוש"ע סי' מ"ז ס"ב דתצא. והגם שי"ח כמ"ש בס' המקנה בשם ריב"ש (וכן משמע בחה"ר וריטב"א דקדושין (ס"ו.) בעובדא דינאי) מ"מ הרי התוס' כתבו בהדיא כאן בד"ה מ"ש רישא דתצא מדרבנן עכ"פ. ואי איתא דבכה"ג שפי' התוס' הברייתא דאיתרע החזקה כו' אף ע"א מהימן דאורייתא מה לי תרי ותרי ומה לי חד וחד. ולא עוד אלא אדרבה דבתרי ותרי שכ' התוס' דרק תצא מדרבנן היינו טעמא לפ"מ דקיי"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוי ואלו מדאורייתא מוקמי' אחזקה קמייתא. ומהאי טעמא באמת י"ח וס"ל דלא תצא לדידן כו' כנ"ל. ומשא"כ היכא דאיתרע החזקה ה"ל ספיקא דאורייתא. וכדאי' בגמ' לעיל (כ"ב:) בתרי ותרי דבאשם תלוי קאי ופי' בתוס' שם בשם ר"ת דאף לפ"מ דקיי"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן מ"מ התם אתיא החזקה דאשה דייקא ומנסבא ומרעא לחזקה דמעיקרא מש"ה באשם תלוי קאי וה"נ דכוותיה לפ"מ דמוקי התוס' הברייתא בדאיתרע החזקה ע"י הזריקה היה בדין דתצא מספיקא דאורייתא ובאשם תלוי כו' ואפי' בחד וחד לפי הנ"ל. אע"כ לומר דאף לפ"מ דמוקי לה התוס' אין נאמנות לע"א מדאורייתא בדבר שבערוה אלא אף אם ע"פ תירוץ התוס' מיתרצא גם קושיא א' דאלו לא העד הב' היה הדין דתצא. זהו מדרבנן (וכמו בתרי ותרי שכתבו התוס' דלדידן תצא מדרבנן) ועתה דתרווייהו בפנויה קמסהדי לא תצא ומ"מ לא תנשא מדרבנן כיון דאיתרע החזקה. ולפ"ז אדרבה הרי מוכח מכאן דס"ל להתוס' שבדבר שבערוה ע"א אינו נאמן מדאורייתא אף בדליכא חזקה כו'. אלא שראיתי בריטב"א בשם התוס' (והובא בשט"מ בש"ל מעט) דמשמע דלא אתו עלה כלל מצד דאיתרע החזקה. אלא מצד דכיון שכבר ידוע לנו (ע"פ עדים אחרים) שזרק לה קדושין ספק קרוב לו או לה (היינו דהעדים הללו מספקא להו) ואז היה מדינא ספק קדושין מדרבנן שדינו דאף אם נשאת תצא דמדרבנן עכ"פ לא מוקמי' אחזקה לכן גם כדאתו עדים אלו שאומרים שדקדקו בדבר וזה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה ואמרי' תרווייהו בפנויה קמסהדי כו' הועילו להקל לענין שלא תצא ומ"מ לא תנשא כו' (ולפה"נ גם כשהיו עדים אלו המכחישים זא"ז באים תחילה ואח"כ אתו עדים דמספקא להו ג"כ היה הדין כך וצ"ע בזה). ולפ"ז נראה דליכא למישמע:
כלום לענין הנ"ל דכאן כל הענין הוא מדרבנן ומדאורייתא מוקמי' אחזקת פנויה ולא אמרי' כלל דאיתרע החזקה כו'. (ולכן גם אם היה רק הע"א האומר קרוב לה בהדי הני דמספקא להו היה ג"כ תצא רק מדרבנן כו'). אך באמת לפמ"ש בתוס' שלנו א"נ כגון שהיו נרות דולקות כו' אא"ל לפה"נ ע"ד פי' ריטב"א דהא בנרות דולקות בלחוד ודאי לא חשיב ספק קדושין דאפי' קלא לא חשיב ובס"פ המגרש לא אמרו אלא נרות דולקות כו' ואומר פלונית נתקדש' היום אבל בלא זה לא חיישי' כלל וכדאי' בהדיא התם והא לא אמרו ולא כלום ופי' רש"י לאו קול איכ' כו'. אע"כ התוס' ר"ל רק דאיתרע החזקה עי"ז א"כ נראה דה"ה והוא הטעם גם במ"ש בפי' א' שיודעים שזרק כו'. גם לפמ"ש בת' הרר"י בשמם משמע דלאו דוקא שיודעים שזרק זולת עדים אלו אלא סגי מה שע"י חנו ששניהם מודים שזרק עכ"פ אנו יודעים כו'. ובזה ודאי לא שייך מ"ש. ריטב"א. אע"כ נראה דהכל מטעם דאיתרע החזקה כנ"ל גם באמת הריטב"א לטעמו אזיל ביבמות (ל"א.) שפי' הא דאית' שם מתני' בכת אחד ר"ל שאותו הכת שניהם מספקי להו אי קרוב לו אי קרוב לה וס"ל דכה"ג דוקא הוי (כל) ספק קדושין ודינו שתצא מדרבנן וחולק שם אפירש"י שפי' כת א' והיינו שא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה. וריטב"א ס"ל דבכה"ג אינו כלום דמקדש בע"א אפי' אומר שבפני ב' נתקדשה לא חיישי' לקדושין כלל. וכתב כן שם בשם התוס'. וכ"ד הרשב"א שם וכן כתב גם בשם ר"ח (אלא שמש"ש וכדאי'. בכתובות תרווייהו בפנויה כו' צ"ע). אבל כבר נודע דברי מהר"מ בת' מיימו' פי' א' שחולק ע"ז וס"ל מהיפוך להיפוך דכשב' העדים מספקי להו ה"ל כמקדש בלי עדים (דמוקמי' אחזקה לגמרי כו'). וההיא דיבמות בכת א' מוקי לה דוקא בא' אומר קרוב לו כו' כפירש"י. וס"ל דזה חמיר טפי וע"ש בסופו דמפרש הטעם בזה מעין ע"ד הנ"ל בשם ת' הרר"י (והאי סיומא ליתא לא במרדכי סוף גיטין ולא בת' מהר"מ סי' תתקצ"ג ע"ש וצ"ע). ודברי מהר"מ הובא ח"מ וב"ש סי' ל' ס"ק ח' ט' (אלא שצ"ע שכן כתב בהחלט כאלו אין חולק) ולכאורה בתוס' שלנו כיון שלא מצינו שפקפקו כלל על פירש"י משמע דס"ל ג"כ כפירש"י (וכ"ד הר"ן כאן בכתובות) וא"כ לא מיבעי אם נאמר דס"ל כמהר"מ הרי זה היפוך ממ"ש הריטב"א בשמם אלא אף אם נאמר דס"ל שאין חילוק בין כשהעדים נסתפקו שניהם לבין א' אומר קרוב לו כו'. ואף אם נאמר דבעדים מסופקים ס"ל כריטב"א והרי זה ככל ספק קדושין ותצא (שכן משמע לכאורה מרוב הפוסקים ודברי מהרי"ק שקע"א הובא בשם סי' ל"א סק"י בסתימות צ"ע דלא משמע כן בכ"ד ע' סי' ד' סכ"ד ורסי"ז וב"ש וביה"ג שם (ועוד בכ"ד) וגבי סבלונות גופא הוכיח הח"מ סי' מ"ה סק"ז ממהרי"ק גופא דבספק שקול (מחצה ע"מ) תצא אלא שצ"ע דבמהרי"ק לא משמע כן ע"ש דכ"ב רע"ב וע"ג ואכמ"ל) ובחד וחד דהיינו כת א' לפירש"י נאמר דלא תצא מ"מ לרש"י ודאי כשאין עוד עדים שמסופקים לא תנשא לכתחילה לכה"פ. ועכ"פ א"א לפרש דבריהם דהכא ע"ד מ"ש ריטב"א בשמם אלא כפשוטו דאיתרע החזקה. אלא שלפ"ז ע"כ אא"ל כדמשמע פשטות דבריהם דדוקא בשגם זולת עדים אלו אנו יודעים שזרק כו' אבל בלא זה תנשא לכתחילה דלפי הנ"ל דס"ל כפירש"י הרי זה היינו פי' כת א' דהתם דה"ל ספק קדושין אנא צ"ל כפי' ת' הרר"י הנ"ל. ומתחילה בקושייתם הוי ס"ל דכאן לא איירי כלל בענין קרוב לו או לה אלא בא' אומר נתקדשה בפני ב' וא' אומר שיודע שלא היה כאן ענין קדושין כלל וכדאי' שם בדברי ת' הרר"י תחילה ע"ש וס"ל דבכה"ג מוקמי' אחזקה לגמרי ותנשא כו' (וכדפ' בטוש"ע). ומ"מ בא' אומר קרוב לו כו' דס"ל לפ"ז דאיתרע החזקה ע"פ שניהם ועכ"ז לא תצא נשמע מזה (קצת) דס"ל דהא דאין דבר שבערוה כו' היינו אף בדליכא חזקה כנ"ל וגם מדרבנן לא חמיר' כתרי ותרי כו' (וזה שלא כדמשמע מתוס' דיבמות שם סד"ה אי אלא כמש"ש תחילה ע"ש). ושמא יש לומר דס"ל דכאן בכתובות מיירי הסוגיא בהכחשת בע"ד כו'. ומהיות ראותי שיש בענינים אלו פירושים ודעות שונות וצ"ע רב בראשונים בכ"ד וגם באחרונים ובב"ש סי' ל' הנ"ל וסי' מ"ב סק"ז וסי' מ"ז ובכ"ד. הנחתי מזה (ובל"נ ארשום בפ"ע אי"ה וע' שעה"מ ספ"ט מה"א). ואכמ"ל דעכ"פ לכל הפחות אין מדברי התוס' אלו ראיה להא דאין דבר שבערוה כו' לומר שזהו דוקא בדאיתחזק כו':
יג עוד היה נראה להביא איזו ראיות להא דאין דבר שבערוה כו' גם בדליכא חזקה. א' ממ"ש התוס' בכתובות (כב:) ובכ"ד דהחזקה דאשה דייקא מרעא לה לחזקת א"א כו' וא"כ לכאורה היה מקום לומר דהא דע"א נאמן לומר מת בעלה היינו מדאורייתא אי איתא דע"א נאמן בדליכא חזקה אף בדבר שבערוה. ולא כן כתבו התוס' בעצמם ר"פ האשה רבה דפ"ח סע"א וע"ש שכתב כן בשם ר"י ושם ע"ב כתבו הסברא הנ"ל דאשה דייקא מרעא לחזקת א"א ג"כ בשם ר"י (עם שבכתובות וב"ב כתבו כן בשם ר"ת) א"כ ע"כ לכאורה ס"ל דבדבר שבערוה ע"א אינו נאמן אף בדליכא חזקה כו'. ב' מההיא דקדושין (ס"ו) דפליגי אביו ורבא באשתו זינתה בע"א דאביי א' נאמן ורבא א' אינו נאמן דאין דבר שבערוה כו' והביא אביי ראיה מעובדא דינאי ושם כתב רש"י דינאי עצמו לא ה"ל חזקת כשרות (וחזקת אמו לא מהני ליה כו') [ע' בתשו' המחבר חאה"ע ס"י שהאריך בזה]. וא"כ לכאורה מאי ראיה מזה לאשתו זינתה דה"ל חזקת כשרות אע"כ דהא דאין דבר שבערוה כו' כללא הוא באין חילוק. והתוס' הגם שחולקים שם אפירש"י הרי לא אתו עלה מהאי טעמא. ועכ"פ ה"ל להקשות גם זה אפירש"י וכדרך שהקשו על פר"ת בכתובות כ"ו:) שפי' שכל הנשים היו בחזקת שבויות דא"כ היכי מייתי מיניה ראיה על אשתו זינתה כו'. ומדלא הקשו כן אפירש"י משמע דגם הם ס"נ שבדבר שבערו' אין חילוק בין ה"ל חזקת כשרות א"ל. וכן בחה"ר וריטב"א שם האריכו שם הרבה וכן הרמב"ן בכתובות שם וכולם לא הקשו על פירש"י קושיא הנ"ל מכלל דס"ל דאין חילוק כו'. ג' ממ"ש התוס' שם ד"ה רבא. דס"ל לרבא דשתיקת בע"ד חשיב רגלים נדבר. ובתוס' דריש נדה (ד"ב סע"א) כתב דמש"ה ילפי' לטהר ספק טומאה ברה"ר אף בדליכא חזקה מסוטה דאע"ג דאית לה חזקת טהרה כיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה. והיינו ענין רגלים לדבר כדאי' שם בגמ' (ג') ובריש סוטה (ב':) הרי שע"י רגלים לדבר חשיבא כליכא חזקה. ואפ"ה א' רבא בהא אין דבר שבערוה כו'. ד' דמדאיצטריך קרא בסוטה למילף דאחר קינוי וסתירה ע"א נאמן בטומאה כדאי' ישם בסוטה. ולפמ"ש התוס' דסוטה ע"י הקינוי וסתירה חשיבא כליכא חזקה מכלל דבשאר דבר שבערוה ע"א אינו נאמן אף בדליכא חזקה (ואולי י"ל דשוב גמרי' מסוטה כו'):
שוב ראיתי שכבר העיר בכ"ז בס' מקור מ"ח בפתיחה לסי' קכ"ז אות י"ז והביא בשם הגאון בס' שב שמעתת' שעמד על חקירה הנ"ל והביא דברי הר"ן בגיטין (ס"ד.) בהשגתו על רמב"ן גבי האו' לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים דלרמב"ן זהו מדינא ועכ"ז הקרובות נאמנות לומר שלא קידש מהם והר"ן הקשה דאי מדינא אסור הרי ה"ל דבר שבערוה ואין ע"א נאמן אפי' בדלא אתחזק איסורא כו'. ובשם הגמי"י מה"א סי' ג' הביא בעובדא דשליח שקידש וטעה וא' לי שכתב דאע"ג דאין דבר שבערוה כו' נאמן השליח לומר שטעה כיון שלא בא לאפוקי מחזקה כו' (וזהו בשינוי לשון מהגמי"י ע"ש). וכתב הגאון הנ"ל לחלק דההיא דהגמי"י שאני דלפי דברי העד לא היה כלל דבר שבערוה כו' ומשא"כ בההיא דהר"ן כו' וקלסי' בעל מקמ"ח (ולכאורה א"י שגם בהך דהר"ן הרי לפי דברי הקרובות שלא קידשם מעולם לא היה כאן דבר שבערוה. ואולי ר"ל דשם כבר נאסרו מספק ומשא"כ בהך דהגמי"י לא היה כאן ענין ספק כו' ודוחק ופשטות ד' הגמי"י משמע בהדיא דס"ל שבדבר שבערוה שוה בזה לשאר איסורים ע"ש). והגאון מקמ"ח הקשה ד' הר"ן דגיטין ודקדושין (ס"ג:) דלעיל אהדדי ושכבר עמד בזה הגאון בס' המקנה סי' ל"ה סי"א (וע"ש בס' המקנה שכתב בפשיטות דהא איתא בר"פ האשה רבה דע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק כו' וזהו כנזכר לעיל שכן משמע בס' המקנה בכ"ד דס"ל בפשיטות שאין חילוק בזה בין דבר שבערוה לשאר איסורים). והיינו שתופס בפשיטות בהא דפרכי' שם מי דמי התם כו' הכא איתחזק כו' והוי דבר שבערוה חדא קושיא היא כו' ולא ראה דברי רמב"ן וחה"ר וריטב"א דשם ודריש גיטין דלעילא. וגם שניהם הניחו הדבר בצ"ע. ולכאורה היה נראה דע"כ צ"ל דהר"ן דקדושין עיקרו סמיך אטעמ' דלא חציף כו' ומירתת כו' כמש"ש. וכדלעיל (אות ט') מדברי הרשב"א שבשט"מ דכתובות ולענין גט אפשר דשייך ג"כ הסברא דמירתת. או שבזה ס"ל דהסברא דאין אדם חוטא ולא לו שנזכר שם הוא ע"ד שהיה נראה להפנ"י הנזכר לעיל (אות יו"ד). אך ז"א מספיק כלל דמלבד שא"כ מאי קשה ליה מהא דאין דבר שבערוה כו' שלא דמי להא דמהימן ע"א לומר מת בעלך דהתם היינו טעמא דאשה דייקא כו' הרי הכא ג"כ איכא טעמא דמירתת כו' (דזה יש לומר קצת דקשה ליה משום דבמת בעלך הרי לא סגי לן בהאי טעמא דדייקא בלחוד אלא משום דבעיגונא הקילו כו' ודוחק דלא משמע כן ועיקר חסר) אבל יותר קשה דהא דס"ל להר"ן התם גבי האשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי דגם ע"א דעלמא נאמן אף לכנוס כו'. לכן לכאורה ע"כ לדחוק בדברי הר"ן דגיטין שלא כתב כן אלא כדי להקשות אהרמב"ן דלטעמו ושיטתו בר"פ האשה רבה וריש גיטין הרי ס"ל דאין דבר שבערוה כו' אפי' בדלא איתחזק כו' (והוא כעין שהקשה בס' מקמ"ח דברי רמב"ן אלו אהדדי). ולתרץ הסתירה שבדברי רמב"ן יש לומר דאיהו ס"ל דהתם גבי האו' לשליח כו' שאני ועיקרו סמיך אמש"ש וחששא בעלמא הוא (שכל הנשים שבעולם נאסרו מחששא דאשה א') וגם אמש"ש וכ"ש שמתוך שנאמנות הקרובות על עצמן כו'. ומההיא דתוס' כתובות (כ"ג.) הנ"ל כתב המקמ"ח מעין מה שנתבאר לעיל שלכאורה משמע משם דס"ל דהיכא דניכא חזקה ע"א נאמן בדבר שבערוה. ודאי דיש לומר דלא איתרע החזקה (ע"י הזריקה) כולי האי דתצא כו' ושתירוץ התום אינו חוזר על קושי' א' דשם ולפ"ז גם לפ"מ שנתבאר לעיל להיפוך דמדברי התוס' יש להוכיח דבליכא חזקה ג"כ אין דבר שבערוה כו' ג"כ יש לדחות זה ע"פ דיחוי המקמ"ח הנ"ל דלא איתרע החזקה כ"כ דליהוי כליכא חזקה לגמרי כו'. וכמ"כ יש לדחות עד"ז הראיה הנ"ל מהא דחזקת דייקא מרעא לה לחזקת א"א וכן מה דרגלים לדבר מרעא כו' ועכ"ז משמע דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה דיש לומר ג"כ דסברות אלו לא לגמרי מרעי לחזקת א"א. אלא דלכאורה לא מתקבל אצלי דהאי איתרע חזקה יהיה כלחצאין כו' והרי בריש נדה כתבו התוס' שע"י דאיתרע החזקה ה"ל כלא איתחזק כו':