אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן לו

סימן לה

(לסי' קנ"ד)

שאלה בעושה שליח הולכה קודם שיצוה לסופר לכתוב:

תשובתו בזה הוא לכ"ק אדמו"ר הנאון החסיד האמיתי מוה' מנחם מענדיל זצוק"ל [וכמדומה לי שהר"ז נ"י הנזכר בתשו' זו הוא הרה"ג חו"ב המפורסם מהור"ר זלמן מפאריטש נ"י]:

בענין דברי הרה"ג מוה' זלמן נ"י. מהא דנזיר (י"ב:) דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח ודברי התוס' שם (ע"א) ד"ה באשה אשר לכאורה לא היה מתקבל אצלי זה כלל. דא"כ גם בכל כתבו ותנו שבגמרא (ס"ה. ס"ו:) נמי נימא הכי כו'. א"ו לא שייך בזה ענין הנ"ל (כמו מטעם שאמרתי לכאורה. דזה דוקא היכא דהא דלא מצי עביד הוא מצד הדין לא מצד המציאות שעדיין לא נכתוב כו' וכה"ג וכמשי"ת אי"ה). בבואי לביתי ראיתי בנ"ב מה"ת בדורש לציון סי' י"ג (ד' נ"א ע"ג) עמד באמת אהא דכתבו ותנו מהך דנזיר עד שמכח זה חולק על ר"ת שבתוס' שם וס"ל דכל שבידו אף שמחוסר מעשה נקרא מצי עביד השתא ועי"ז הוכרח להמציא פי' חדש דהא דלא מצי עביד השתא קאי על השליח כו' ע"ש ודלא כרש"י ותוס' וכל הפוסקים (וממילא הגם דשם בתשובה חאה"ע סי' ס"ט וסי' ע' נראה דאיהו מחזיק בפי' שלו. מ"מ קשה לסמוך עליו בזה). ובנו הרב ר"ש שם (ובשיבת ציון סי' פ"ו) תירץ דבאומר כתבו ותנו שאני דהשליחות מתחיל משעת הכתיבה וזה מצי למיעבד השתא ע"כ גומר ג"כ שליחות הנתינה כו'. וכתב שהרי זה דומה לש"ה למקום רחוק. דג"כ הבעל לא מצי עביד השתא הנתינה ליד האשה כיון שהיא רחוקה ממקומו. אלא שע"כ היינו טעמא כיון שהשליחות מתחיל מתחילת ההליכה כו' ע"ש. וא"כ לפ"ז בנ"ד שלא עשה הש"ה כ"א על הנתינה בלבד וטרם כא' לסופר ולעדים כו' לא שייך תירוץ הנ"ל ויש מקום לדברי הר"ז נ"י. אך על האמת תמיה לי התירוץ הנ"ל דלפ"ז א"א לעשות ש"ה קודם הכתיבה כ"א דוקא להסופר ולא לאחר כלל. וזה ודאי אינו. וגם הר"ז נ"י מודה דאחר שאמר לסופר כתוב (עכ"פ) יכול לעשות ש"ה גם לאדם אחר. שכן משמע ודאי מלשון השו"ע גבי אם הבעל נחפז ללכת בסה"ג דסי' קנ"ד ס"ל ע"ש. (וגם בגמרא נראה דימצא משמעות עכ"פ לזה. כמו במתני' דס"ו ב' אמר לג' תנו כו' יאמרו לאחרים ויכתבו כו' ומסתמא הנתינה יתנו בעצמם. וכמ"כ גבי הא דשלחו לשמואל שם ובכל אומר אמרו לסופר כו' דמסתמא הם עצמם יתנו. וכן בד' ס"ג ב'. כתבו ותנו לשליח כו' ופירש"י לשליח שלי שמניתי הרי מינה ש"ה לזה קודם שכתבו אלו כו'). והר"ז נ"י כמדומה שסובר שיש חילוק בין כשא' תחיל' לסופר כתוב. ואח"כ לשליח הולך. דבכה"ג איירי בשו"ע בסה"ג ס"ל הנ"ל. דזה ש"ד. לבין כשעשה הש"ה גם קודם שא' לסופר כתוב. כבנ"ד דבכה"ג לא מצי משוי שליח. וס"ל דמש"ה המציא מהר"מ בסג"ש סקס"א דכשהבעל נחפז ללכת למנות שליח שימסור הגט ליד ש"ה. והיינו משום דכיון שחידש לנו רמ"א בסה"ג דסי' קנ"ד סכ"ד וכ"ה וכ"ז שיש למנות השליח קודם הציווי להסופר כו' וכמו שנסדר ג"כ בס"מ שם סק"כ. וא"כ בשלמא בכל ש"ה שהבעל עצמו מוסר לידו. עיקר השליחות נגמר בשעה שהבעל מוסר לו הגט וחוזר ואומר לו הולך כו' כבסה"ג סצ"ח ובס"מ שם סמ"ב. אבל כשנחפז ללכת משם. אם נעשה כמ"ש רמ"א למנות טרם שאומר לסופר כתוב. לא מצי משוי שליח בכה"ג כנ"ל. וע"כ המציא מהר"מ שימנה שליח אחר שהוא ימסור הגט לש"ה ויאמר לו הולך כו' ואז יוגמר עיקר השליחות דש"ה. (ושע"כ הנוסח שאו' לש"ה קודם שמצוה להסופר הוא רק בלשון הכנה ולשון עתיד להיות שלוחי כו'). משא"כ לפ"ד הב"י בשו"ע שם דרק קודם הכתיבה ממנה הש"ה ולא קודם הציווי לסופר. ע"כ גם בשנחפז ללכת אין צריך למנות שליח שימסור לש"ה כי יש על ש"ה תורת שליח משעה ראשונה שמינהו (ושע"כ הנוסח בסה"ג והריני ממנה את פב"פ שליח להוליך כו' ולא לשון עתיד להיות שלוחי). ואם זהו כוונת הר"ז נ"י אין בזה ממש. חדא דאיך לא השמיענו רמ"א המצאה זו דמהר"מ גבי נחפז ללכת. ומדסתם משמע ודאי דגם בזה ס"ל דיש למנות הש"ה קודם שיצוה להסופר ושעכ"ז אין צריך להמצאת מהר"מ (והר"ז נ"י יש לומר דס"ל דמש"ה לא הגי' רמ"א כלום בסה"ג ס"ל דבזה ע"כ א"א לחוש להי"א שהביא שם בסכ"ד. מטעם הנ"ל. ומהר"מ המציא לצאת גם בזה סברת הי"א הנ"ל ולתקן שיעשה שליח אחר למסור לש"ה כו' וזה דוחק). ועוד לא אבין מה תיקן בזה מהר"מ. במה יפה כחו של שליח ראשון מן הש"ה כמו שא"א לעשות ש"ה טרם שאומר לסופר כתוב כך א"א לעשות שליח זה הראשון. ואף את"ל דשליח הראשון אינו שליח כלל על גוף מסירת הגט (כי הש"ה יכול ליטלו מעג"ק ג"כ כו'). אלא עיקר הכוונה כדי שהוא ימנה הש"ה אחר כתיבת הגט. מ"מ אם הבעל עצמו א"י לעשות ש"ה קודם הציווי להסופר איך יכול לעשות שליח על מינוי הש"ה אז הרי זהו מילתא דלא מצי עביד השתא כו' (מלבד שיש לומר דא"כ הרי זה רק מילי כו' ויתבאר במק"א חי"ה). ואם ידחוק דבאמת שליח זה נצרך למנות אחר הציווי לסופר (אף דלא משמע כן בס"מ שכתב אחר שביטל שבועות כו' ע"ש). ואז הרי זה מילתא דמצי עביד השתא כו'. א"כ קשה טפי למה ליה למהר"מ להמצאה זו ימנה הבעל עצמו לש"ה פעם שני אז אחר שא' לסופר. וגם על רמ"א קשה באמת לפ"ז למה לא הגי' בסק"ל שימנה הש"ה ב' פעמים. פעם א' קודם הציווי לסופר (בלשון להיות שלוחי כו') ופעם ב' אחר הציווי לגמור עיקר השליחות. גם מה שלדבריו מינוי ש"ה קודם הציווי לא מצי להיות עליו תורת שליח ממש אז יקשה א"כ מה תועלת בזה. ובד"מ סי' קמ"א אות כ' מבואר הטעם כדי שיהיה נאמן כשאומר בפ"נ ובפ"נ בציווי הבעל דשליח נאמן ולא אחר משמע דר"ל שיהיה עליו תורת שליח משעת הציווי שאז דוקא נאמן (דאל"כ לא היה צריך רק שיהיה בעת הציווי אבל למה למנותו אז) ונראה דגם מ"ש הב"ש בסה"ג סכ"ה שקודם כתיבה יודיענו כו' ר"ל ג"כ שימנה אותו אז. ומטעם הנ"ל. (דאל"כ הל"ל רק שיהיה שם כו'). ורמ"א הוסיף גם קודם שיצוה. היינו ג"כ דס"ל דצ"ל חל עליו תורת שליח דוקא גם בעת הציווי כדי שיהיה נאמן כו' כנ"ל. (ויש לעיין לדינא בזה דלא משמע כן לכאורה בתו"ג סי' קמ"א סל"ו ע"ש שכתב ואירע שאותו פלוני היה שם כו' משמע דאף במקרה סגי וצ"ע). גם מה שרצה לדייק מלשון להיות שלוחי שברמ"א שהוא רק לשון הכנה ולשון עתיד כנ"ל. ע' ד"מ סי' קמ"א אות כ"ח ובס"ג שלו (ד' קס"ז א') גבי שליח שעושה שליח כתב ג"כ נוסח' להיות כו' וכן הוא בהגהה בשו"ע סי' קמ"ב ס"ט. ושם ודאי ר"ל דעושהו שליח עתה כו'. ובר מן דין לא ידענא שום סברא לחלק בין כשממנה השליח קודם הציווי לסופר לבין ממנהו אחר הציווי קודם הכתיבה. דאי ע"פ סברת הר"ש בנו של הנ"ב הנ"ל נראה דדוקא כשאומר להסופר גופא כתוב ותן כו'. ואז יש סברא לחלק בין כשאו' תחילה כתוב ואח"כ תן לבין כשאומר תחילה תן כו'. אבל כל שאומר לאחר מאי מהני מה שכבר אמר להסופר כתוב. בזה לא שייך לומר דהכל שליחות א' והותחל מהכתיבה כו' כנ"ל כיון שבאיש זה עכ"פ הנתינה היא התחלת השליחות. וזה לא מצי עביד השתא שעדיין לא נכתב הגט. וכבר נתבאר דבאמת מזה נסתר סברת בן הנ"ב. דלפ"ז לא היה באפשר לעשות ש"ה קודם הכתיבה כ"א להסופר (שיאמר לו כתוב ותן כו'). ולא לאיש אחר וזה ודאי נראה שאינו כנ"ל. וא"כ כיון שבאחר אין טעם לחלק בין כשעושהו ש"ה אחר שא' לסופר כתוב. לבין קודם לכן. ממילא ע"כ בכל גווני שפיר דמי. גם הרי בכל שליח קבלה סתמא דמילתא שעושהו האשה קודם שכתב הבעל את הגט. דאל"כ ה"ל להפוסקים לפרש ובסי' ל"ו סס"א משמע בהדיא דאשה עושה ש"ק לקבל שטר קידושין קודם כתיבתו ע"ש במ"ש שכותבו מדעת השליח כו' גם הרי מהא דאיתא בדס"ג ב' כתבו ותנו לשליח ופירש"י לשליח שלי שמניתי כו' הנ"ל. הרי מינהו לשליח גם טרם שא' כתבו. וכמדומה שהר"ז נ"י השיב ע"ז דש"ה שא' לאלו כתבו ותנו כו' ר"ל דעיקר השליחות נגמר אז כשיתנו להשליח (וע"ד דס"ל במה שהמציא בס"מ כו' כנ"ל). ונראה דז"א דלפה"נ כוונת רש"י ז"ל במה שפי' לשליח שלי שמניתי הוא משום דס"ל דדוקא בכה"ג יש סברא לומר דסלוקי סלקינהו. אבל אם א' להם שהם ימנו שליח ודאי לא סלקינהו ושוב מצאתי שכן פי' בהדיא בס' ג"פ סי' קכ"ב סקי"א והביא ג"כ משם הרדב"ז (ח"ד סי' רע"ו) שפי' כן. וא"כ ע"כ ס"ל לרש"י ז"ל דעיקר השליחות נגמר בשעה שמינהו הבעל ושפיר א' כ"ק שי' שזוהי ראיה מפורשת שאין עליה תשובה). גם גוף סברת בן הנ"ב מ"ש שהרי זה דומה לשולח גט ע"י ש"ה למקום רחוק שג"כ גוף הנתינה לא מצי הבעל למיעבד השתא מצד ריחוק המקום אלא לפי שהשליחות מתחיל מתחילת ההליכה כו'. אין בזה לא טעם ולא ריח לפע"ד דאם גוף הנתינה חשיבא לא מצי עביד השתא מאי מהני שליחות ההליכה. הרי על שעת ההליכה לא בעינן תורת שליחות. לפ"מ דקיי"ל בסי' קמ"א סל"ה דגם ע"י ע"ג יכול לשלוח למסור ליד ש"ה דמעשה קוף בעלמא עביד. וא"כ הרי זה דומה לאשה שא' לושי לי עיסה והפרישי חלה שכתב הוא עצמו דלא מהני לומר שהתחלת השליחות מתחיל מהלישה כיון דאין ללישת העיסה שייכות לשליחות כו' דהא אפי' אשה אחרת כו' דהא ללישת הקמח אין צריך שליחות כו' וא"כ ה"נ דכוותה לפי הנ"ל דההליכה מעשה קוף בעלמא הוא. ומה זה שכתב דהא השליח שיתן הגט בעצמו צריך לילך להאשה וא"א באחר. דמשמע שר"ל שגם ההליכה צ"ל מתורת שליחות. וז"א כנ"ל. ואם כוונתו דאף שאין צריך להיות ההליכה מתורת שליחות מ"מ כיון דסוף סוף ממילא ההכרח לו לילך בעצמו בשביל הנתינה שייך לומר שתיכף מתחיל השליחות מן התחלת ההליכה (ומשא"כ גבי חלה דאין הכרח להאשה המפרשת החלה ללוש בעצמה). אין בזה שום ריח סברא כלל. והרי גם בהא דכתבו ותנו הביא שם שהקשה לו רב א' דלהאומרים דאין צריך שליחות לכתיבה הרי זה דומה ללישת העיסה. אלא דאיהו מפרק לה דמ"מ כיון דבעינן כתיבה לשמה עכ"פ עדיין יש מקום לומר שמתחיל עסק השליחות משעת כתיבה ומשא"כ בחלה דלא בעינן לישה לשמה כו' וגם ע"ז סיים בעצמו שעכ"ז התמיה קיימת ל"ל לר"ת להמציא סברא זו ולהקשות קושיא כו' ובאמת ודאי סברא דחוקה היא מאד לחלק בהכי כ"ש בענין ההליכה שאין צריך לזה לא שליחות (לפי הנ"ל) ולא לשמה ודאי אין סברא לומר שמ"מ מתחיל השליחות מתחילת ההליכה (מצד שממילא מוכרח לילך כו') והרי זה דומה ללישת העיסה. ועוד דא"כ גם באו' לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם שבנזיר שם נימא דהשליחות מתחיל מההליכה כו'. ועוד מה יענה בהך דשולח גט ע"י ע"ג למסור ליד הש"ה הנ"ל דשם באמת אין הש"ה הולך כלל. ועם דהתם י"ח אבל ע"י ישראל בכה"ג ודאי לכ"ע ש"ד. (וכההיא עובדא דאבא בר מניומי דפ' כל הגט (כ"ט:) וכהא דכתבו ותנו לשליח הנ"ל). ובס"פ התקבל בסוגיא דאו' אמרו כתב הרמב"ן וכל הפוסקים שיכולה האשה למנות שליח קבלה שלא בפניה ולומר פלוני שהוא במדה"י הריני עושהו שליח לקבל גיטי כו'. והיינו שיקבלהו שם (ע' חה"ר שם) והרי אינו הולך כלל. וכן פסק הרא"ש ס"פ הנ"ל (והרמב"ם פ"ז הכ"ב) וטוש"ע שם סי"ד דבין ש"ה ובין ש"ק יכולים האיש והאשה לעשות בפני עדים במקום אחר והעדים כותבים לשם. מכל זה מוכח דמה שמצד ריחוק המקום אין האיש והאשה יכולים ליתן ולקבל בעצמם לא חשיבא כלל מפני זה לא מצי למיעבד השתא. ודלא כדעת בן הנ"ב. אמנם עדיין צריכים אנו למצוא טעם למה באמת לא נימא בכל כה"ג כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח. בין בממנה שליח לנתינה קודם כתיבת הגט כנ"ל ובין בכל ש"ה או ש"ק במקום אחר. דלא מצי הבעל והאשה ליתן ולקבל עתה מצד ריחוק המקום כנ"ל. וכ"ש שליח קבלה במקום אחר קודם כתיבת הגט ושטר הקידושין:

והנה כבר נתבאר דהנ"ב תירץ דכל שבידו אף שמחוסר מעשה שפיר מיקרי מצי עביד השתא. ואף שכבר נתבאר שקשה לסמוך עליו נגד ר"ת. ראיתי בסה"ת בסימניו ה' חלה (סי' פ"ג) דלא ס"ל הא דר"ת אלא גם גבי חלה להכי מצי משוי שליח כיון שבידה לעשות עיסה מן הקמח (הזה). אבל מ"מ צריך ליתן טעם אליבא דר"ת דגם הוא ודאי ל"פ על תלמוד ערוך דכתבו ותנו כו' (וכן בכל ש"ה וש"ק למקום אחר כו') גם הרי ר"ת מביא ראיה לדבריו מהא דפ' ר"ג דבעי ליבמתו מהו. דמשמע דלא מהני מה שבידו לבוא עליה ולגרשה. ובסה"ת לא כתב תירוץ ע"ז. ומה שהנ"ב רוצה לחדש מחמת זה פי' חדש בהא דלא מצי עביד השתא. דקאי על השליח כו'. נראה ודאי דאין שומעים לו נגד רש"י ותוס' (וכל הפוסקים). ועוד דבלא"ה נראה דאין סברא זו מספקת עדיין. דמצינו בכמה גווני דאף שאיהו לא מצי עביד השתא ולא אח"כ ועכ"ז עושה שליח. כמו בכתיבת הגט דס"ל לכמה פוסקים דבעי' שליחות לכתיבה והרי רוב בנ"א אינם יכולים לכתוב גט בעצמם וכמ"ש הרא"ש בפ"ב (כ"ג.) וא"כ איך מגרשין נשותיהם ע"י כתיבת הסופר להפוסקים הנ"ל. ודוחק לומר משום שבידם להתלמד לכתוב (ע"ד דאמרי' בפ' התקבל (ס"ו:) ילמדו ויכתבו). דודאי יש הרבה שאין בידם להתלמד זה כלל (ודוקא גבי ב"ד אמרי' התם ילמדו כו' אבל ודאי איכא ע"ה וכה"ג שאינם יכולים להתלמד לעולם לכתוב גט). ועוד בההיא דמי שהיה מושלך בבור. והיוצא בקולר ומסוכן ונפל מן הגג שבמשנה (ס"ה: ס"ו.) וטוש"ע סי' קמ"א מסט"ז ואילך דודאי אינו יכול להתלמד אז לכתוב וגם אם היה יכול לכתוב כשהיה בריא. ג"כ ודאי א"א לו לכתוב אז (ע"ש סי"ז כ"ז שיש בו נשמה כו'). וכן שחטו בו שנים ומגויד ואינך שבגמרא (ד"ע ע"ב) וטוש"ע ססי' קכ"א. דודאי אינו יכול לכתוב אז (וכמ"ש ורמז וא' כו' משמע דאינו יכול כ"א לרמז) וכן גוסס שבטוש"ע שם. ועוד נראה דגם הנתינה מסתמא לא היה אפשר ליה ליתן בעצמו בכל כה"ג וכמו גם במושלך לבור מי לא עסקינן דא"א כלל לא שיעלה הוא ולא שתרד היא אליו. וכן באינך סתמא דמילתא אינו יכול גם ליתן בעצמו. ואי הכל דוקא בגווני דמצי ליתן בעצמו כל כה"ג ה"ל להפוסקים עכ"פ לפרש ולא לסתום. וא"כ גם להאומרים דלא בעי' שליחות לכתיבה. קשה מנתינה דלכ"ע בעי' שליחות. גם כיון שעכ"פ אינו יכול לכתוב אז. א"כ מה שממנה ש"ה קודם הכתיבה הרי זה מחוסר מעשה שאין בידו כו' אלא שלזה יש לומר דבידו לעשות שליח לכתיבה. אבל י"ל מי יימר דמזדקקי העדים והסופר ע"ד דאמרו בקדושין (ס"ב:) ע"ש. וע' בס' עצ"י שם. (ואינו מספיק לכ"ז גם סברת הנ"ב דכל שבידו כו'). לכן מחמת כל הנ"ל נלפע"ד דע"כ לומר כסברתי שאמרתי בהשקפה ראשונה. דענין כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח לא נאמר אלא כשזה שלא מצי עביד השתא הוא מצד הדין כמו בההיא דצא וקדש לי סתם שבגמ' דנזיר שם דשריא באשה שהית' לה אחות ונתגרש' אח"כ דבשעה שהיתה א"א הרי לא היה יכול לקדשה אז מצד הדין. וכמ"כ בהך דר"ת בתוס' שם גבי חלה בשעה שהיה קמח לא היה יכול להפריש חלה אז מצד הדין כמ"ש התוס' שאינו בר חיובא וכדתנן (חלה פ"ב מ"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה. ע"כ לא היה הדין נותן שיהיה בכחו אז למנות שליח ע"ז (אפי' לשיפריש אח"כ). אם לא מצד שגם עתה יש אופן שביכלתו להפריש בעצמו חלה על קמח זה היינו ע"י שיביא עיסה מגולגל' כו' כמ"ש התוס' בשם ר"ת (ור"ל שלכן גם עתה שאין בידה עיסה מגולגלת אינו מעכב וכמשי"ת אי"ה). וכן בההיא דפ' ר"ג שהביא התוס' בשעה שאו' כתוב אינה בת גירושין. וכן בההיא עובדא דקושט' שבהגהת מ"ל פ"ו מה"ג ד"ג בשעה שהיא שוטה אינה בת גירושין מדינא. אבל בכל הני דלעיל הא דלא מצי עביד השתא הכל אינו מצד הדין כ"א מצד המציאו' כמו בהא דכתבו ותנו וכה"ג שהחסרון שלא היה יכול ליתן הוא מצד המציאות שלא היה נמצא הגט וכן בש"ה וש"ק למקום אחר שמציאות ריחוק המקום מעכב מליתן אז בעצמו וכן בכל הני דמושלך בבור ומגויד ואינך דמה שאינו יכול לכתוב או אפי' ליתן הכל רק מצד המציאות וכן מי שאינו יכול לכתוב גט בעצמו מצד שאינו אומן יד כו' כל כה"ג אינו מעכב כלל מלהיות בכחו לעשות שליח אז שהרי לא נגרע כחו בדין כלל ולמה יגרע כחו אז בדין שלוחו של אדם כמותו. שדין זה אינו שייך לענין מציאות כלל. אלא לענין כח בד"ת שלמדתנו תורה שכל מקום שיש בכח אדם לפעול בדין מן הדינים ע"י עשיית עצמו יכול ג"כ לפעול ע"י שלוחו. ולכן כל שהוא עצמו אין לו כח לפעול בדין זה ודאי שאין בדין שיהיה שלוחו יכול לפעול אלא שאילולי השמיענו רבא דכל דלא מצי עביד השתא כו' הוי אמינא דאף דאיהו לא מצי לפעול עתה פעולה זו עפ"י ד"ת מ"מ כיון שאח"כ יהיה באפשרו. יוכל נמי למסור כח זה לשלוחו על אח"כ גם בשעה זו שאינו יכול עדיין לפעול זה בעצמו. וזה חידש לנו רבא דכל שעכ"פ עתה בשעה זו אינו יכול לפעול זה עפ"י ד"ת. אינו יכול אז לעשות שליח כלל אבל כל שהוא עצמו היה יכול לפעול פעולה זו עפ"י ד"ת גם בשעה זו אלא שיש מניעה מצד המציאות (אפי' אם מציאות זה אין בידו לתקן כלל) למה יעכב זה מלהיות לו כח שזיכהו התורה להיות שלוחו כמותו בדין מן הדינים (ולפענ"ד גם הסברא חיצונית נותנת כך):

ולבאר יותר אמינא שדין זה דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח. עם שלכאורה הוא ענין א' עם ענין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (וכן ראיתי שדימה הדו"פ אה"ע סי' ל"ה סקכ"א). לפענ"ד אינם דומי' זה לזה כלל. ותדע מדלא אמר רבא בפשיטות לא משוי אדם שליח בדשלב"ל כלשון המורגל בכ"מ. וגם בפוסקים לא ראיתי לע"ע מי שיחבר דינים אלו (זולת הדו"פ הנ"ל. ודברי התוס' ורא"ש פ' ר"ג יתבאר אי"ה). והוא דהא דאין אדם מקנה דשלב"ל הוא מטעם שאין על מה לחול הקנין. לכן גם אם הוא רק מצד חסרון המציאות שייך זה. משא"כ בהך דשליח הנה מצד דשלב"ל היה הדין נותן לחול ע"ז תורת שליחות שהרי ענין תורת שליחו' חל על גוף השליח והרי גופו ישנו בעול' והרי זה דומה להא דקיי"ל בח"מ סי' ס' ס"ו. (ובהגהה דסי' ר"ט ס"ד) דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ בלשון חיוב יכול להתחייב. והיינו משום דהחיוב חל על גופו והוא ישנו בעולם וכמ"ש הסמ"ע שם סקי"ח. וה"נ דכוותיה. אלא דהכא טעמא אחרינא איכא דהשמיענו רבא שכח זה שנתנה התורה לאדם לעשות שלוחו כמותו. בכל הדינים הנפעלים ע"י מעשה האדם אין זה נוהג בשעה שאין להמשלח עצמו שייכות וכח לפעול בזה בעצמו אף שיהיה זה בכחו לאחר זמן והוא עושהו להשליח לפעול זה אז לאחר זמן מ"מ כיון שעתה אין לו כח לפעולה זו אפי' לשיהיה נגמר וחל לאחר זמן. הרי אנו דנין אותו בשעה זו כאלו אינו בתורת אותו דבר כלל לע"ע כו' וע"כ לא מצי משוי שליח אז (אפי' לשיעלה לאחר זמן). וממילא יש לומר דלא שייך זה כ"א דכשהא דלא מצי עביד הוא מצד הדין אבל לא כשהוא רק מצד המציאות דמ"מ א"א לומר עי"ז דאינו בתורת אותו דבר כו' [ובכה"ג אמרינן בעלמא פומא הוא דכאיב ליה כו'. וכמ"ש המ"א סי' ל"ט סק"ה דמי שנקטעה ידו שמאלית כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב כו'. שוב ראיתי דיש לפקפק בזה דעם היות שהבאתי ראיה מדברי המ"א הנ"ל. אבל באמת לכאורה צ"ע שהרי בגמר' דיבמות (ק"ד:) משמע בהדיא דהסברא פומא הוא דכאיב לא מהני כ"א לענין שמ"מ נקרא בני דעה. אבל אכתי לאו בני קריי' מיקרי וקיי"ל דחליצת אלם פסולה. וצ"ל דס"ל להמ"א דהתם שאני דקרא ואמר ואמרה כתיב כו' אלא דכל הראוי לבילה כו'. אבל מ"מ מנלן לחלק. ומה זה שכתב לעיין בא"ה בפי' ס"ח סמ"ו (עי' פ"מ שלא מצא. ואולי צ"ל סי"ו אבל צ"ע איך ראיה משם). גם מ"ש מהא דקיי"ל בא"ח רסי' תקפ"ט דחרש שאינו שומע נקרא לאו בר חיובא לענין שופר. ולכאורה הוא מוכרח ג"כ מגמרא מגילה (י"ט:) דלר"י דס"ל דלא השמיע לאזניו לא יצא חרש שאינו שומע אינו מוציא אחרים. ואמאי לא נימא דבר חיובא הוא אלא פומא כו' כדרך דס"ל להמ"א דמי שנקטעה ידו עם שפטור מתפילין נקרא בר חיובא. ולכאורה היה נראה דש"ה דבעי' כל שמחויב כו' (ר"ה כ"ט:) ממש. ולא בר חיובא בלבד. משא"כ בתפילין דאמרינן כל שישנו בקשירה (גיטין מ"ה:) היינו רק שיהי' בתורת קשיר' כו'. אבל ז"א דגם התם הרי אעפ"י שיצא מוציא כו'. ולכאורה יש לומר דמ"מ גם זה הוא רק משום דמ"מ חייב ממש מדין ערבות כדפירש"י שם וכן כתבו התוס' ורא"ש ושאר פוסקים בברכות (דמ"ב ע"א וד"כ ע"ב) אבל מ"מ מדאלם אינו בערבות מכלל דנקרא לאו בר חיובא עי' בעהמ"א פ"ג דברכות שם וצ"ע. ובפ"ק דב"מ (ד"י ע"ב) אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא הוא דלית להו אבל הרי סיים דתנן נתגרשה כו' משמע דאי לעולם לית להו מיקרי לאו בני חיובא. וכן בפ' השואל (דצ"ו סע"א). לפירש"י וראב"ד ורנב"ר שבשט"מ ונ"י שם נקרא עבד לאו בר מצות הנהוגות בשאלה מצד דלית ליה ממונא ומדמין זה להא דאיתא בגיטין (כ"ג:) דאינו נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין כו' ואף החולקים שם הרי נתנו טעם לפי שאפשר להיות להם אם ירצו הבעלים כו' משמע דלכ"ע אם לעולם א"א להיות להם ממון נקרא אינו בתורת שאלה ומיהו אולי בזה יש לומר משום דהא דא"א להיות להם ממון ג"כ דינא הוא דמה שקנה עבד כו' משא"כ עני שאין לו ממון במציאות נראה דגם להראב"ד ורש"י לא נקרא מש"ה אינו בתורת שאלה. ותדע שהרי איש שאין לו אשה מ"מ יכול להיות ש"ה וש"ק. דדוקא עבד אמרו שאינו בתורת גיטין וקדושין. א"כ ה"ה לענין תורת שאלה דוקא עבד כו'. ובאמת לכאורה טענת החולקים על הראב"ד משום שאפשר כו' אינה מספקת שהרי גם לענין גיטין אם ישתחרר יהיה בתורת גו"ק וע"כ צ"ל עכ"פ משום דלאו בידו הוא א"כ ה"ה לענין שאלה כו'. וע"כ לכאורה נראה דצ"ל דהעיקר משום דחשיבא להו דהרי זה כחסרון במציאות לבד אלא דאסברא שזה כיון דחזינן דאפשר כו'. וכן גם בגמרא פ"ק שם הא דאמרינן שתנו כו' הוא כדי להסביר כו'. וכן נמי בפ"ק שם. הרי אף המקשה לא הקשה מעני משמע דנקרא בר חיובא אף דפטור מלשלם כשאין לו. וצ"ע בכ"ז ואין פנאי. ואולי אין כל הענינים דבעי' בהו בר חיובא שוין. ועכ"פ בנ"ד לענין המשלח דבעי' דמצי עביד כו' כיון דמכל הני דלעיל מוכח דמצינו דאף דלא מצי עביד לעולם כגוסס ומגויד וכה"ג מצי משוי שליח נראה דע"כ לחלק כנ"ל. שהרי לא סגי בזה תירוץ הנ"ב. וגם תירוץ בנו כבר נתבאר שז"א. לכן לכאורה ע"כ לומר כנ"ל]:

והנה בסוגיא דפ"ק דקדושין (כ"ג:) דאיירי ג"כ בכעין הך דנזיר. היינו הא דאמר ריב"ל הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן כו'. ופריך מזה אמ"ד דעבד לרשב"א דאיהו לא מצי לקבל גיטין ושליח מצי משוי. ותירץ ולא היא ישראל לא שייכא בתורת קרבנות כלל. עבד שייך בגיטין דתניא נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו כו'. מבואר מזה דענין זה דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד כו' היינו דוקא בדלא שייך בתורת דבר זה כלל. וממילא אם הא דלא מצי הוא רק מצד חסרון במציאות נראה דליכא למימר בכה"ג דלא שייך בתורת דבר זה כלל. ועם שלכאורה היה נראה דלפ"ז לא שייך כלל הך דכל מילתא דלא מצי עביד. כ"א בדלא מצי עולם. אבל כל שיהיה זמן דמצי עביד אף דהשתא לא מצי עביד לכאורה לא שייך לומר בכה"ג דלא שייך בתורת דבר זה כלל (וא"כ הסוגיות חלוקות). אבל ז"א דבדבר שאין בידו כההיא דצא וקדש כו' ודאי יש לומר דנקרא אינו בתורת אותו דבר בשעה זו. וראיה מההיא דגיטין (כ"ג:) דעבד אינו בתורת גו"ק. עם היות דלכשישתחרר יהיה בתורת גיטין וקדושין כו'. אלא דגם בדבר שבידו כהך דלושי לי עיסה יש לומר דלר"ת ס"ל דחשיבא ג"כ אינו בתורת חלה אז (כיון דעכ"פ בקמח לא שייך תורת חלה מדינא). ולהסה"ת הנ"ל (והנ"ב) באמת לא חשיבא בכה"ג אינו בתורת חלה. אבל היכא דהא דלא מצי הוא רק מצד המציאות נראה דלכ"ע ליכא למימר בכה"ג דלא שייך בתורת אותו דבר. ואף את"ל דהסוגיות ע"כ חלוקות מכח הא שהקשה הנ"ב שם דלפ"מ שתירץ בההיא דפ"ק דקדושין דע"י שהעבד יכול לקבל גיטו של חבירו כו' נקרא שייך בגיטין ומצי עביד שליח א"כ גם בצא וקדש כו' הרי יכול המשלח לקדש אשה אחרת כו'. (ומחמת זה המציא הנ"ב פי' חדש בההיא דנזיר דקאי על השליח כו'. אבל לפי' הפוסקים ע"כ חלוקות הסוגיות). וא"כ כיון דקיי"ל כההיא דנזיר כמ"ש כל הפוסקים וטוש"ע סי' ל"ה סי"א לא סגי בשייך בתורת אותו דבר כו' יש לומר דז"א דמ"מ כל מה שאפשר לקרב הסוגיות ולמעט המחלוקות עכ"פ יש לנו לקרבם. ויש לומר דלא פליגי כ"א אמה שלפי התירוץ דפ"ק דקדושין סגי במה שיכול למצוא קצת שייכות בגט אחר. בזה ס"ל לרבא בנזיר דלא סגי בהכי אבל מ"מ בעיקר ענין הא דבעי' שיהיה המשלח מצי עביד שמבואר בסוגיא דקדושין דהכוונה היא שיהיה בתורת אותו דבר דזה נראה דגם המקשה שם מודה לזה. בזה לא פליג רבא (גם כיון דהסוגיות פליגי אף דקי"ל כרבא דנזיר מ"מ יש לומר הבו דלא להוסיף היינו דוקא בדומה ממש להא דרבא. אבל לא בע"א. אלא שלפ"ז לכאורה צ"ע על ר"ת דמנא ליה לדמות חלה להתם ולמה לא נחלק ג"כ בין היכא שבידו לאין בידו כו'. אך לזה הרי הביא ר"ת ראיה מפ' ר"ג. אבל בדבר שהוא רק מצד המציאות דלא אשכחן בשום דוכתא דבכה"ג מעכב מנלן ובפרט שאדרבה הרי אשכחן בכ"ד דלא חיישינן לזה ככל הנ"ל כו') ועוי"ל דהסוגיות אינן חלוקות כלל. כי באמת הא דרוצה לומר בקדושין דעבד נקרא לא מצי עביד לענין קבלת גיטו חידוש הוא שהרי מצי לקבל גיטו ע"י אחרים לרשב"א וכמה נדחקו התוס' ורשב"א ושאר פוסקים שם בעיקר האיבעיא אי עבד עושה שליח כיון דע"י אחרים מקבל בלא שליחות ע"ש. והא דאינו מקבל ע"י עצמו לרשב"א הוא רק משום דיד עבד כיד רבו ולא יצא הגט מרשות האדון (ולכאורה לא שייך כלל בזה להיות נקרא לא מצי עביד לפי הנ"ל דכמעט הרי זה כמצד המציאות כו'). לכן יש לומר עכ"פ דרק התם מהני מה שיכול לקבל גיטו של חבירו כו' משא"כ בהך דנזיר דוודאי לא מצי המשלח כלל לקדש האשה קודם שנתגרשה. לא מהני מה דמצי לקדש אשה אחרת. גם יש להטעים יותר דגבי עבד הרי איתיה בתורת גיטין דנפשו ע"י אחרים כנ"ל. אלא דהחסרון רק מצד ידו בלבד כו' לכן סגי שמצינו לו יד לפעמים אבל התם לגבי אשה זו ליתא להמשלח בתורת קדושין דנפשי' כלל. לא מהני כלום מה שיכול לקדש אשה אחרת. ועוי"ל (בע"א קצת). דלכאורה קשה מאי משני מהא דאר"י דהעבד מקבל גיטו של חבירו לכאורה הא גופא קשיא (לריב"ק). שהרי באמת גם השליח בעי' שיהיה בתורת אותו דבר כדמוכח מההיא דפ"ב דגיטין (כ"ג:) שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה כו'. א"כ למה יכול העבד לקבל גיטו של חבירו הרי ליתא בדנפשיה כיון שאינו מקבל גיטו ע"י עצמו לרשב"א (כדרך דחשבי' ליה מש"ה לא מצי עביד אף דיכול לקבל ע"י אחרים כו'). ואין לומר דהברייתא אתיא כרבנן דבאמת מקבל גיטו ע"י עצמו א"כ מאי מייתי ראיה הרי אליבא דרשב"א קיימינן התם. (ובדרך פשיטות יש להקשות כעין זה בקצרה מאי מביא מהא דתניא הלא ודאי יש לומר דאתיא כרבנן משא"כ לרשב"א באמת אינו יכול לקבל גיטו של חבירו כו'). לכן לכאורה נלפע"ד דע"כ לדחוק דעיקר הכוונה במה שמתרץ ולא היא כו' דעבד שייך בגיטין ר"ל דשייך בדנפשיה ומה שאינו מקבל ע"י עצמו הוא רק מסיבה מן הצד דיד עבד כיד רבו. וע"ז מביא כדתניא כו' ומסיים בברייתא אבל לא מיד רבו שלו. דמזה מבואר דהא שאינו מקבל מרבו בין גיטו ובין גט של חבירו הוא מסיבה מן הצד כו' כנ"ל (משא"כ בדברי רשב"א עצמו אין מפורש הטעם רק רבה קאמר לעיל מאי טעמא דרשב"א כו' ע"כ מביא ראיה כדתניא כו'):

והנה לפי הסברא הנ"ל דבחסרון מצד מציאות לבד לא אמרינן כל מילתא דלא מצי עביד כו' א"ש נמי מה שתמה הנ"ב מאד על גוף סברת ר"ת במה שתירץ גבי חלה לפי שיש בידה להביא עיסה מגולגלת כו'. דמ"מ הרי עתה כשאין לה עיסה מגולגלת נקרא מחוסר מעשה עכ"פ (לפ"ד ר"ת דמה שבידו לא מהני לענין כל מילתא דלא מצי עביד כו'). ומכח זה רוצה לדחוק שבאמת לר"ת א"א לאשה לעשות שליח לושי לי כו' כ"א בשיש בידה עיסה מגולגלת כו' וזה ודאי דוחק גדול דודאי לא משמע כן מדברי התוס' שכתב בפשיטות ובלשון טעם דיש בידה להביא כו'. ולדברי הנ"ב הל"ל דז"א כ"א בשיש בידה עיסה כו'. וראיתי שגם בס' חוסן ישועות ביבמות (נ"ב:) נסתפק בדברי התוס' וכתב שהתוס' נדחקו וכתבו דהיינו דוקא בשיש בידה להביא כו'. וז"א דהתוס' לא כתבו כלל לשון זה אלא כנ"ל. גם א"כ ודאי קשה ממעשים בכ"י דאפי' כשאין לה עיסה מגולגלת או' לושי לי כו' כפי שהעידו הם. והרי כל עצמם של התוס' לא באו להקשות כ"א ממעשים בכ"י ומה הועילו בתירוץ ר"ת. א"ו דבאמת כוונת ר"ת להתיר גם בשאין לה עיסה אלא משום דבידה להביא כו' ור"ל כיון דאלו היתה יכולה להביא עיסה היתה יכולה להפריש חלה על קמח זה א"כ אף שעתה אין בידה אינו מעכב כיון שהוא רק חסרון במציאות ולא שייך לומר עי"ז שאינה בתורת חלה אז. ומשא"כ מה שיכולה ללוש ולגלגל עיסה מקמח זה לא מהני לענין זה כדמסקי התוס' דמ"מ עתה אין תורת חלה על קמח זה מדינא כו' (ור"ל אבל לענין אין אדם מקנה דשלב"ל שפיר מהני סברא זו כל שבידו כו' כמו שהביא מפ' האומר בקדושין (ס"ב.). ולכן אלו היה לה עיסה שפיר היתה יכולה להפריש על קמח זה. ושע"כ ממילא שוב נקרא מצי עביד השתא כו'. וראיתי במהרי"ט חח"מ סי' כ"ג (דפ"ז סע"א ורע"ב) שבתחילה ס"ד דהתוס' חזרו במסקנא ממ"ש תחילה בשם ר"ת ולבסוף מסיק דמדסלקי בקושיא ולא בתיובתא לא חזרו בהם בעיקר הדין אלא שנתקשו בטעמו של דבר כו'. ונפלאתי דלפה"נ אין כאן לא חזרה ולא קושיא כלל אלא הפי' נראה פשוט כנ"ל). ובלא"ה דברי מהרי"ט שם קשה להולמם וכמ"ש המ"ל פ"ט מה"ג ה"ו (וע"ש שפי' דברי התוס' כנ"ל). וע' במהרי"ט דסיים שכתב זה בשעה דחוקה ושאין לו סיפוק להתיישב כו') גם מה שהקשה עוד בנ"ב על ר"ת שהרי במה שאומרת לושי לי כו' יש ב' דברים בשליחות זה א' מה שחל שם חלה על חלק שתפריש שלוח' והב' מה שהשיריים נפקי לחולין מתוקנים. ותירוץ ר"ת אינו מועיל כ"א למה שמועיל השליחות להוציא השיריים לחולין לפי שזה בידה ע"י עיסה מגולגלת כו'. אבל עדיין קשה איך חל שם חלה על החלק שתפריש שלוחה הלא זה לא היתה יכולה לעשות בעצמה בשום תחבולה כו' ע"ש שהאריך. ואיני מבין זה דלכאורה פשוט כמו שיכולה להפריש מהעיסה שתביא על קמח זה כמ"כ תוכל להפריש חלה מקמח זה על העיסה שתביא. וכמו דאמרי' בההיא דפ' האומר הנ"ל דיכול לומר פירות ערוגה זו תלושים כו' כך אמרינן דיכול לומר פירות ערוגה זו מחוברת כו' על פירות ערוגה זו תלושי'. א"כ ע"י עיסה מגולגלת הכל בידה בין לענין תיקון השיריים ובין לענין לחול שם חלה על המופרש. ואיני יודע למה כתב בפשיטות כ"כ דלענין לחול שם חלה אינו יכול לעשות בשום תחבולה (ובאמת לכאורה גם להפריש מן הקמח מיניה וביה שיחול לכשיהיה נילוש כו' ג"כ הדין נותן שתהיה יכולה כיון דאמרי' דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא לענין מקנה דשלב"ל. וההיא דהמפריש חלתו קמח יש לומר דהיינו כשאומר שיחול תיכף בעודו קמח. וא"כ למה לר"ת להסביר שבידה להביא עיסה כו' הל"ל דכיון שביכולתה להפריש בעצמה עתה לשיחול אח"כ כו' מצד שבידה לגלגל כו' ע"כ הרי זה נקרא מצי עביד השתא. אלא שבאמת צ"ע בדין זה דגם בסוגיא דפ' האומר הנ"ל ובפוסקים שם כמדומה שלא נזכר הכל כ"א מפירות ערוגה מחוברת על התלושי' ומתלושי' על מחוברת לכשיתלשו כו'. ולמה לא נזכר מפירות מחוברת על מחוברת לכשיתלשו כו' וצ"ע לדינא בזה). גם מה שהקשה עוד (על עיקר הדין דרבא) מהא דקטנה אביה מקבל גיטה ולא היא ובפ"ב דגיטין (כ"א.) איתא דהא דאביה מקבל הוא מחמת תורת שליחות. (מלבד שבזה יש לומר ג"כ ע"פ הנ"ל דכיון דהא דאינה מקבלת בעצמה הוא רק מצד אחר דבמקום אב אין לה יד ואלו באין לה אב מתגרשת ע"י עצמה לא שייך לומר ע"ז כל מילתא דלא מצי כו' דעכ"פ ישנה בתורת גירושין וכן הביא שתירץ בזה הפ"י אלא שהנ"ב הקשה דאף דמש"ה נקרא איתא בדנפשה אבל מ"מ לא קרינן בה מצי עביד השתא כו' ולפ"ז מוכח באמת שהפ"י ס"ל כנ"ל דדא ודא אחת היא וכדמשמע בסוגיא דפ"ק דקדושין הנ"ל. אלא שהפ"י הקשה כן עכ"פ על התוס' דגיטין (ס"ד:) דס"ל דגם באינה יכולה לשמור גיטה מתגרשת ע"י אביה כו' ובזה ודאי ליתא בדנפשה כלל א"כ איך מתגרשת ע"י אביה לפ"מ דאי' בפ"ב דגיטין דקבלת אביה היא מתורת שליחות כנ"ל. אבל) לפע"ד יש לומר דאין ראיה מהך דפ"ב דגיטין לומר דהא דאביה מקבל הוא מתורת שליחות ממש. אלא רק כלפי מאי דא' שם דבעי' דומיא דידה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ ושליחות הרי אינו בע"כ ע"ז תירץ דמ"מ אשכחן שליחות בע"כ שכן אב מקבל כו' ור"ל לאו שליחות ממש אלא מעין שליחות וכהא דאמרי' ר"פ התקבל פשיט מינה איש הוי ש"ק שכן אב מקבל כו' ופירש"י שהרי מצינו שהוא ראוי לקבלה כו' שהתורה זכתה לו כו' הלכך בשליחות נמי כו'. משמע דר"ל דאף דודאי מה שהאב מקבל אינו מתורת שליחות ממש. דא"כ ה"ל להגמרא למיפשט בפשיטות דאיש נעשה ש"ק מהך דאב אומר דלאו מתורת שליחות ממש (שהרי אין שליחות לקטן כו') אלא שהתורה זכתה כו' אלא שמ"מ לענין שלא נוכל ללמוד ולדמות אשה לש"ה מאיש לש"ק א' שכן מצינו שאב מקבל כו' ור"ל דעכ"פ אשכחן בזה מעין ענין שליחות כו' וה"ה בפ"ב ע"כ ג"כ ר"ל בכעין זה דאנ"כ אלא דר"ל שליחות ממש קשה מאי מיבעי ר"פ התקבל אי איש נעשה ש"ק ולא פשיט מהא כו' כנ"ל (והרי זה כענין הני כהני שלוחי דרחמנא כו' דפ"ק דקדושין הנ"ל. (ואדרבה הרי התם מ"מ בעי' דעת בעלים הרי התם מ"מ בעי' דעת בעלים כו'). ובפרט לפמ"ש התוס' שם דיש לומר דמ"מ שלוחי דידן נמי נינהו. ושעכ"ז לא קשה מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כו' א"כ כאן ודאי יש לומר דעכ"פ שלוחא דרחמנא הוא שהרי התורה זכתה לו אלא דאף שלוחא דידה נמי הוא אבל זה למותר דנראה ודאי דלאו מתורת שליחות דידה הוא כלל. דלא שייך שליחות בע"כ כו' אלא דהתם הפי' כנ"ל וראיה עוד ממ"ש הר"ן פ"ק דקדושין ד"ט דנוסח הגט בקטנה במתגרשת ע"י אביה צ"ל כלפי האב בתך כו' ומשא"כ בגט ע"י שליח כו' ודברי הפ"י ונ"ב דמשמע שתופסים דמה שאב מקבל גט בתו קטנה הוא מתורת שליחות ממש צל"ע):

גם מה שהמציא בנו הרב חדשות דגבי ש"ק לא שייך כלל הך דכל מילתא דלא מצי עביד השתא כו'. דדוקא כשצריך למסור איזה כח לשליח שיהיה בכחו לפעול איזה פעולה בפועל היוצא לשלישי כו' אבל בש"ק אינו כ"א עסק שבין האשה לבין השליח שיהיה ידו כידה ודבר זה בידה תמיד למנות לעצמה שליח שיקבל בעבורה כל הדברים הנשלחים לה עכ"ל בדילוג. ואיני מבין גוף הסברא ומה גם הרי גם בהך דפ"ק דקידושין ג"כ בש"ק דעבד ועכ"ז נזכר שם ענין כל דלא מצי עביד כו'. ולחלק בזה בין כשהא דלא מצי הוא לעולם לבין כשהוא רק השתא איני מבין כלל (וההיא דהב"ח שם וב"ש שיכולה למנות ש"ק מבעל שהוא עתים חלים כו' אפשר דלא ס"ל כלל כהך דכל מילתא דלא מצי כו' דנזיר דבדברי הפוסקים המפורסמים הרי"ף ורמב"ם וטוש"ע באמת לא נזכר זה בפירוש וצדקו דברי מהרי"ט בזה דלשונם שקול כו' וע' בס' תבואות שמש פ"ט מה"א. וא"פ כעת):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה