אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן לב

סימן לא

שאלה מהרב הגדול המפורסם מוה' שלמה ז"ל מ"ץ ואב"ד דק"ק דובראוונע. ותוכן השאלה יהיה מובן מתוך הדברים. וז"ל:

אבקש נא מכת"ר לעיין בדין המוזכר באה"ע סי' קל"ד ברמ"א סס"ד. אם יש לסמוך בדיעבד על הי"א קמייתא. שבאמת לא נמצא בב"י שחולק על התשב"ץ. רק תמה עליו איך יעלה על הדעת כו'. ע' תשו' שארית יוסף סי' י"ט. ואולי לזה כתב רמ"א ויש מחמירין ולא כתב וי"א דמיקרי אונס והיינו אפשר רק לכתחילה וכיוצא שאפשר לו בקל משא"כ בנ"ד כו'. ע"ד שכתב הש"ך סי' ל"ט סק"ד. ועכ"פ יש לנו לסמוך על דעה קמייתא. גם כמדומה שבנ"ד לא היה כפי' ממש לאביו כ"א שהפחידו אותו בכעין הרחקה דר"ת המוזכר בפוסקי' בטענת מאוס עלי ומוזכר ג"כ במהרי"ק הובא בב"י סי' הנ"ל. וכשישתדל ויעלה בידו שיגרש בנו לאשתו יפטרוהו להאב מכל וכל. וגוף נ"ד הלא יציעו לפני כת"ר ידידנו הנוכחי. שוב נזכרתי מהב"י משמע דלא כתשו' ש"י הנ"ל ע' ב"י סי' י"ח בי"ד ד"ה טבח. גם עיינתי בס' מכמ"א הביא תשו' מהריב"ל ור"ב אשכנזי דלא ס"ל כהתשב"ץ. גם יש לצדד בנ"ד שהמגרש לא ידע כלל שהגידו לאביו שאם יגרש בנו את אשתו יפטרוהו מכל וכל כ"א מפי אביו ואם היה זה אצלו אונס גמור לא היה נותן הימנותא לאביו והיה לו לחוש אולי מצד שנגעה אשתו בכבוד אביו בהודאתה מתחיל' על דברים מכוערים מאד הוא בכעס עליה (שלא תהיה בביתו) וכיוצא. נא מאד להודיעני דעתו ותשובתו למחר בבוקר כי נחוץ מאד:

תשובה

הנה לא שיערתי שיהי' נצרך ונחוץ למעשה. (וכידוע שאיני מסוגל למעשה). ועתה אמרתי לעיין ולרשום מן הבא בידי. הנה בגוף הדין שברמ"א סי' קנ"ד אם היש מחמירים היינו עפ"י קושי' הב"י על התשב"ץ. מלבד מ"ש כת"ר שמזה הלשון אין ראיה שחולק. קשה ג"כ כיון שהב"י לא תמה אלא על הוציאו הבן להריגה שנזכר בתשב"ץ דרך אגב. מנלן ללמוד מזה באונס (סתם) דאב על הבן. הרי מבואר בתשב"ץ דלא דמיא זה לזה דרחמי האב על הבן ואין רחמי הבן על האב. ומחתרת תוכיח. (בסנהדרין דע"ב רע"ב). ובגוף תמיהת הב"י איך יעלה על הדעת כו'. יש לומר קצת דעם היות דודאי הריגת הבן חמירא להאב טובא ונקרא אונס מ"מ אין כל הנאנס נקרא מעושה כמש"ש בתשב"ץ. ואולי ר"ל דמעושה הוא דוקא כשעושה דבר זה בע"כ גמור בעת עשייתו אבל כל שעושה גוף דבר זה ברצון אף שרצון זה נמשך להנצל מאונסו בדבר אחר (שחוץ מגופו) לא נקרא מעושה בעשיית דבר זה וגמר ומגרש. דומה קצת למש"ש למעלה בענין המגרש מצד הכפי' על הכתובה לבד. [והחילוק בין ממון לבן אינו מצד חומר וקל דודאי בנו חמירא ליה יותר. אלא לענין דלהוי המעשה והאונס בדבר א' ס"ל לתשב"ץ דבנו חשיבא יותר דבר שחוץ מגופו לממון שלו כו'. והוא דוחק. וקצת דוגמא ממתני' נדרים (ל"ח:) דזן את בניו ולא בהמתו. הרי דהנאת בנו לא חשיב הנאתו כריבוי ממונו ע"י פטומ' דבהמתו. ובפ"ק דקדושין (ח':) תנם לאבא אינה מקודשת ולכלב כלה מקודשת והיינו בההיא הנאה כו' עי' ב"ש וח"מ סי' ל' סקט"ז. משמע דלאבא לא חשיב הנאה ולכאורה ה"ה לבנה. ודברי ב"ש סי' ל"ז סק"ז דמשוי בתו כלב לכאורה צ"ע לפי"ז. גם עי' ר"ן גבי כיצד בשטר ד"ט שפסק דקבלת הבת כו' משמע דומה לכלב. וצ"ע. אבל בפוסקים לא משמע כן. (וא"ש שגם הב"י לא הקשה אנא מהריגה). אבל באמת גם בממון היה נוטה דעת התשב"ץ שם להקל. גם יש לומר להיפוך דבנו דחמירא לי' ע"כ גמר ומגרש ברצון משא"כ בממון הקל. ור"ל באונס שחוץ מגופו יש לומר חילוק זה דאלו בגופו כ"ש דאונס חמירא כהריגה הוי אונס. וע' מרדכי פ' הניזקין ומהרא"י סי' ע"ג דבאונס חמיר גמר ומקני. והיינו ע"כ כשאנסוהו סתם מתחילה לא בשביל המתנה וכסיקריקין לתירוץ ב' דב"י (ח"מ סי' ר"ה) ע' לקמן. ואלו באנסוהו מתחיל' למתנה כ"ש דהריגה הוי אונס כו'. גם להציל בנו מהריגה איכא מצוה פקוח נפש מישראל ואמרינן במעושה כדין מצוה לשמוע ד"ח כו'. אבל אין כוונת התשב"ץ עד"ז כ"א מצד שהוא כאונס בדבר אחר כנ"ל]:

ולכאורה יש להביא ראיה ודוגמא לגוף הדין מהא דאמרי' במגילה (ט"ו.) גבי אסתר ועכשיו ברצון וכאשר אבדתי כו' כך אובד ממך. והיינו שנאסרה עליו כדפרש"י והרי ודאי שעשתה זה בהיתר גמור ומצוה רבה כי חשיבא אונס להציל כל ישראל ומ"מ נאסרה על בעלה ע' מהרי"ק ש' קס"ז הובא בב"ש סי' קע"ח ס"ק להלכה. והיינו שגוף הבעיל' חשיבא ברצון אעפ"י שנמשך מתוך האונס שחוץ מגופה להציל נפשות אחרים. וה"נ דכוותי' גוף הגירושין חשיבא ברצון אעפ"י שנמשך מתוך אונס הצלת נפש בנו. אך באמת אין ראיה משם. דהתם אין הטעם משום דהאונס בדבר שחוץ מגופה דגם אם נבעלה ברצון כדי להציל א"ע מהריגה ג"כ נאסרה כדתנן בפ"ב דכתובות (כ"ו:) האשה שנחבשה כו' ע"י נפשות אסורה לבעלה. ופי' התוס' ורא"ש ושאר פוסקים דהיינו אפי' לבעלה ישראל דחיישי' שמא נתרצית כדי שלא יהרגנה וגם החולקים שם היינו משום דס"ל דלא חיישינן לשמא נתרצית כמ"ש המ"מ ספי"ח מהא"ב. אבל כל שידעי' שנתרצית אפי' שנמשך רק מפחד שלא יהרגנה דנאסרה לכ"ע אעפ"י שהאונס הוא בגופה וא"כ גם גבי אסתר אין הטעם משום דהאונס הוא רק להציל אחרים. ואי קשי' א"כ באמת מה בין זה לכל אונס בישראל דרחמנא שריא. דודאי א"ל דלא נקרא אונס כ"א כשהבועל כופאה ומאנסה בביאתו בע"כ (וכעין דאמרי' שם (נ"א:) לשמואל דצווח' כו'). דודאי אסתר גם קודם שנתרצית לא היתה עמו עד"ז ועכ"ז לא נאסרה אז. וכן בריש כתובות (ג:) תבעל לטפסר ודאי לאו היינו ע"י כפי' גמורה בע"כ דא"כ לא שייך לומר דצנועות מסרן נפשייהו לקטלא (עי' ריטב"א שם) ועכ"ז אמרינן ולדרוש להו דאונס שרי וכמ"כ הני נשי דגנבי גנבי שם (נ"א:) דממטי להו נהמי וגירי (ברצון) ועכ"ז שריין דמחמת יראה עבדן. ובמעשה דוד עם ב"ש דאמרי' פ"ק דכתובות (ד"ט סע"א) התם אונס הוי וקרא כתי' ותבוא אליו. וגבי מיכל עם פלטי כתב הרשב"א בתשו' שבב"י ססי' י"ז שאנסה שאול כו' ובודאי שפלטי לא אנסה ממש כו'. (והא דאמרינן אסתר קרקע עולם היתה היינו רק בגוף הביאה ורק לענין הדין דיהרג ואל יעבור דכל שעושה מעשה בגוף הביאה אפי' באונס הדין דיהרג וא"י בג"ע (או בפרהסי'). אבל לענין לאוסרה על בעלה ודאי נראה דאפי' אם צוה עליה לילך אליו ולהתקשט וכה"ג וא"ל יהרגנה לא נאסרה. ואפי' אם צוה עליה להביא הבועל עלי' אפשר שלא נאסרה על בעלה אלא דאסורה לעשות כן בג"ע יהרג וא"י בכה"ג אבל להניח ולהכין א"ע ולהתקשט וכה"ג נראה דשרי לכתחילה באונס הריגה וראיה מאסתר. ע' היטב תוס' ורא"ש וריטב"א ויש"ש ר"פ הבע"י ונ"י בסנהדרין דע"ד ב' וצ"ע ועי' ח"מ וב"ש ססי' כ'). אלא נראה דעיקר החילוק הוא כל שהמאנס עיקר תביעתו בעצם וראשונה הוא על הבעיל' אלא שמפחדה שאם לאו יהרגנה אז נקרא אנוסה בבעילה. אבל כל שעיקרו לא בא כ"א להריגה. אלא שהיא מעצמה כדי להנצל מזה מתרצית לבעילה לא נקרא אנוסה בבעילה. וזהו החילוק באסתר בין תחילתה לסופה שבתחילה עיקר תביעת אחשורוש היה לאישות (וא"ל יהרגנה) ולבסוף היתה הגזירה להרוג ולאבד כו' והיא נתרצית כדי להציל כו'. אבל לענין אם ההצלה היא נפש עצמה או נפשות אחרים יש לומר דאין חילוק כלל (ולפ"ז אם מאנסי' אשה ע"י פחד הריגת בנה וכה"ג יש לומר דלא נאסרה). ועפי"ז יש ליישב מה שהקשה הב"ש סי' ז' סקכ"ב להאומרי' דע"י נפשות אסורה גם לבעלה ישראל א"כ למה בעיר שכבשוה כרכום לא נאסרו לישראל והניח בצ"ע וע"ש שהביא מהגמ' דקדושין שהקשה כן. ובאמת יש שם תירוץ ג"כ דהא דרובם למיתה הוא רק באנשי מלחמה אבל לא בטף ונשים. ונראה דהב"ש לא ניחא ליה בזה דמ"מ לא יצאו מחשש הריגה שהרי מסורים בידם. ולפי הנ"ל ניחא דעכ"פ עיקרם לא באו להריגה לנשים כו'. שוב מצאתי בס' הפלאה לכתובות שם בתוס' ד"ה ע"י נפשות בכעין כל הנ"ל ע"ש. (ועי' לשון רמב"ם ושו"ע ס"י אם היו עו"ג מקיפים כו' שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותעשה ברשותם כו' משמע שכוונתם לזנות כו'). אמנם ראיתי בחה"ר לכתובות (כ"ו:) שהביא פי' התוס' שפי' דע"י נפשות אסורה גם נבעלה ישראל מחשש שמא נתרצית כו' ודחה דכל ריצוי מחמת פחד שרי לישראל. משמע דס"ל דאפי' אם באמת נתרצית כיון שהריצוי נמשך מחמת הפחד חשיב אונס אעפ"י שתחילת' ועיקרה הרי נחבשה להריגה. וכן משמע דעת הרא"ה בחי' לשם ע"ש שהשיא דברי התוס' דר"ל שמא תתרצה לדעת ממש אבל כל מחמת יראה לא נאסרה. ולפי"ז הא דאסתר נאסרה לבסוף כשנתרצית לכאורה ע"כ צ"ל משום דהאונס היה ע"י נפשות אחרים כנ"ל. ויהיה מכאן ראיה לסברת התשב"ץ לפ"ז (ולרוב הפוסקום דלא ס"ל כחה"ר עכ"פ אין ראיה לסתור כו'):

והנה ראיתי שהגאון בת"ג רוצה להשוות הדעות ולחלק בין כשבשעה שאונס את בנו מזכיר הגירושין של האב אז גם התשב"ץ יודה דהוי אונס. וכשאין מזכיר כלל הגירושין בשעת האונס לכ"ע לא חשיב אונס. (ולפ"ז בנ"ד לכ"ע יש חשש). וזה היה עולה יפה בסברא אמיתית. דכשאינו מזכיר הגירושין היינו שעיקרו בא להריגת בנו לזה אעפ"י שנותן הגט להנצל מזה לא חשיב אונס. מה שאין כן כשמזכיר הגירושין עיקרו בא להכריח הגט כו' והרי זה ממש ע"ד החילוק הנ"ל גבי אונס אשה לבעלה (שהוא מוכרח לרוב הפוסקים כנ"ל וכה"ג נראה שנמצא עוד בנ"ד). אבל הדבר תמוה מאד איך נאמר שהתשב"ץ מיירי בדלא הזכיר. הרי כתב בהדיא (ד"ב רע"ד) ואומר בפירוש שלא יסלקו האונס עד שיגרש כו' אפי' הוציאו בנו להריגה אם לא יגרש. וכן בראש דבריו (שם ע"א) אפי' חובטים להאב עד שיגרש בנו כו' (וכמו כן תמוה ביותר מ"ש בכה"ג לענין אונס ממון שהתשב"ץ מיירי בדלא הזכיר גירושין. והרי הוא עצמו העתיק דברי התשב"ץ שאינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה). ואף אם נרצה לסבול דוחק במ"ש התשב"ץ עד שיגרש. אם לא יגרש. ר"ל דכוונת המאנס הוא כן במחשבתו אבל אינו אומר כן בפיו (ואין המגרש יודע מזה כו') מה נעשה במ"ש ואומרים בפירוש שלא יסלקו כו' כנ"ל. ולכאורה עלה ע"ד למשכוני נפשין אדרב דאין ר"ל שאינו מזכיר כלל הגירושין. אלא ר"ל שאינו מזכירו כאלו עיקרו בא להכריחו על הגט כ"א כאלו עיקרו בא לאנוס בנו. ואומר בדרך שלילה שלא יסלק האונס כ"א ע"י הגירושין והחילוק הוא בלשון אם אומר תן גט וא"ל אהרוג בנך אז עיקרו בא להכריחו לגרש מה שאין כן כשאומר אהרוג את בנך ולא אפטרנו כ"א ע"י שתתן גט. אז עיקרו בא להרוג והגט בא להציל מזה. ומצאתי סעד לסברא זו בס' הפלאה על כתובות (די"ט) על התוס' ד"ה דא' מר. שכתב לחלק בין כשאומר לעדים חתמו שקר ואם לאו תהרגו אז עיקרו בא לאנסם שיחתמו שקר משא"כ כשאומר חתמו שקר ואל תהרגו מבואר הלשון שבא להרוג אותם רק שאומר חתמו שקר ותנצלו כו'. וא"כ כ"ש כשאומר שלא יסלק האונס עד שיגרש כו' (ולפ"ז בנ"ד אין חשש לכ"ע לפי הלשון שבד' כת"ר) אבל באמת אף אם הסברא מצד עצמה ניתן להאמר עכ"ז מלבד שרחוק וקשה להעמיס זה בכוונת הת"ג. גם בתשב"ץ רחוק מאד שיכוין לזה ובפרט במ"ש עד שיגרש. אם לא יגרש. משמע שהעיקר בא על הגירושין עי' ש"ך ח"מ סי' שפ"ח סקכ"ב בשם רא"ה שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חבירו פטור. והיינו ע"כ משום דכה"ג משמע שעיקרו בא על ממון חבירו דאל"כ ודאי חייב עי' בש"ך סקי"ח. ועוד דא"כ מאי איריא במאנס בנו אף אם מאנס המגרש בגופו ג"כ שייך סברא הנ"ל. וכמ"כ קשה זה ביותר לפמ"ש הת"ג דמיירי כשלא הזכיר כלל הגירושין. דודאי אשה המצערת את בעלה בהכאות וכה"ג אם מגרשה להנצל מזה פשיטא דלא חשיב כגט מעושה וכעין מ"ש הת"ג לענין שמפסדת ממונו דמעשים בכ"י כו'. ואין להאריך דפשוט שאין כוונת התשב"ץ ע"ד סברות אלו כלל רק כוונתו מבואר דס"ל לחלק בין כשהאונס בגוף המגרש לבין כשהאונס באחרים בדבר שחוץ מגופו כדלעיל

אמנם זאת הועלנו דיש מקום לומר דגם החולקים על התשב"ץ בסברתו אפשר דכשאינו מזכיר כלל הגירושין בשעת האונס. או אפי' אם מזכיר בדרך שלילה בענין שמשמעות הלשון שעיקרו בא בגין האונס עצמו רק שאומר שע"י הגט יפטרנו מהאונס כבנד"ד לכ"ע לא נקרא גט מעושה. והגם שמצד הסברא אינו מתקבל שיהיה דבר זה תלוי בלשון. דנראה דעכ"פ יש לילך בזה אחר הכוונה וגם כשאומר בדרך שלילה כנ"ל וכה"ג נראה מובן הכוונה הכל עיקרו על הגט. ולא דמי למסור דודאי נראה יש חילוק בלשון בין כשאומר הראה לי ממון חבירך וא"ל אקח ממונך או אקח ממונך אם לא תראה לי ממון חבירך דכה"ג חשיב אונס להרא"ה וסיעתו כנ"ל אבל כשאומר אקח ממונך (ולא אפטרך מזה עד שתראה לי ממון חבירך. או כ"ש כשאומר) ואם תראה לי ממון חבירך אפטרך. דבכה"ג נראה דלא חשיב אונס על ממון חבירו. והיינו דהתם שניהם ממון. ואין לידע על איזה מהן נתן המאנס את עינו מתחיל' כ"א לפי מה שמובן מתיך הלשון. אבל גט והריגה שהם שני ענינים שאינם מסוג א' ומה ענין שמיטה אצל ה"ס. היה נראה שבכה"ג אין נ"מ בלשון אלא אף שמזכיר הגט בדרך תנאי על ההריגה עכ"ז מובן הכוונה שעיקרו בא להכריח הגט (דאם היתה הכוונה על הריגה מה תיקן הגט לזה. א"ו ההריגה וכה"ג הוא עונש להכריח על הגט. וגדולה מזו ע' תשו' ריב"א סי' ט"ז דכ"ט רע"ב) וכ"ש כשאומר תן גט ואל תהרג כו'. והרי זה כלשון הכתוב ראשיכם כו' ולא תמותו (פ' שמיני) וכן יין ושכר כו' ולא תמותו (שם) וכן והזרתם את בנ"י כו' ולא ימותו (סוף מצורע) וכיוצא. וכן נמי גבי מסור אם האונס הוא בהריגה וכה"ג. היה נראה ג"כ שאין חילוק בלשון דכל שמזכיר שניהם מובן שהכוונה היא על ממון חבירו וההריגה הוא להכריח (וכה"ג ע' תשו' מיימוני לנזיקין ס"ב אע"ג דפרט כו' ע"ש) וכמו"כ גבי אונס אשה דלעיל אף לפמשנ"ת שיש חילוק בין אם עיקר הכוונה על הבעילה או על ההריגה מ"מ הי' נראה דאם הזכיר שניהם אין נ"מ בלשון דהכל מובן שהכוונה על הבעילה. ודרך כלל כשהב' דברים שמזכיר אחד מהם הוא דבר ששייך בו יותר הנאת המאנס מובן שעיקר כוונתו לאותו דבר. אך כיון דחזינן דהגאון בעל הפלאה כתב לחלק בלשון בענין חתימת שקר דעדים שג"כ היה נראה שאין חילוק כיון שגם בזה הרי החתימה שייך יותר להנאה מההריגה ואף אם אומר חתמו ואל תהרגו היה נראה ג"כ דהכוונ' שבא להכריחם שיחתמו ע"י עונש הריגה. הרי שמעי' מהגאון דסברתו דגם בכל כה"ג תלוי בלשון. ולפי זה ה"ה בגט כו' כנ"ל. (שוב נתיישבתי שאפשר דאין כוונת הגאון לחלק מצד הלשון בלבד דכל שאומר כן מתחיל' נראה דהכל הכוונה על ההנאה כנ"ל אלא דר"ל דמלשון זה שבגמ' משמע שהמציאות היה שמתחיל' בא להריגה כו' אמנם גם בדברי הת"ג אולי יש לומר ג"כ דר"ל שמתחילה אנס סתם ואח"כ) [א"ה תיבת אח"כ מצאתי בגליון מן הצד בקיצור לשונו ואינו מובן. ונראה דצריך להוסיף דמתחילה לא הזכיר כלל הגט רק שאנס בסתם ואחר כך כשהזכיר הגירושין יש נ"מ באיזו לשון הזכיר כנ"ל]:

ואשוב למה שהתחלתי שאם היש מחמירים שברמ"א היינו ע"פ קושית הב"י. קשה איך למד כפיית האב על הבן מכפיית הבן על האב דמבואר בתשב"ץ דלא דמי זה לזה כדלעיל. ובס' ת"ג משמע קצת שתופס מ"ש אב על בנו ר"ל דהאב היה המגרש וכפאוהו ע"י בנו שהרי פתח באנס אב על בנו וסיים בשעה שאונס את בנו כו' ע"ש. והוא דוחק גדול. אך נראה שעיקר מ"ש רמ"א דיש מחמירים הוא ע"פ מ"ש בד"מ לעיין בהג"מ דסוף גיטין מזה. ונראה דכוונתו על מש"ש בהג"מ סי' תס"ז בא' שקיבל עליו חרם. ונידוי ב"ד להזקיק בנו לגרש כו' ופסק שהנידוי ב"ד אינו כלום שהמצוה לגרש טועה בדבר משנה כו' וסיים דאם נתן גט בכפי' ה"ל גט מעושה שלא כדין. ונראה דס"ל לרמ"א דהאי בכפי' אינו ר"ל כפי' ממש בשוטים וכה"ג דא"כ מאי קמ"ל אלא ר"ל ע"י שהיה כפוי ועומד לקיים הנידוי דאביו או שהאב כפאו בדברים לקיים נידויו ואפשר חסר תיבה א' וצ"ל בכפי' זו. ועפ"ז כתב רמ"א דיש מחמירים באונס האב על הבן. אך לפע"ד אין ראיה גמורה מהג"מ דשפיר יש לומר דר"ל כפי' אחרת בשוטים וכה"ג. אלא דר"ל שהאב כפאו לקיים נידויו. או אפי' הב"ד כפאוהו כדי לקיים נידוי אביו. וסד"א דהוי כפי' כדין משום מצות כיבוד אב וכמ"ש התשב"ץ דאם מי שחייב בכבודו הזקיקו לגרש כו' ואפי' אנסוהו אחרים ע"פ אביו הוי גט משום מצוה לשמוע דברי אביו כדרך שאמרו במעושה כדין מצוה לשמוע ד"ח. לכן כ' משמיענו הג"מ דהרי זה מעושה כדין. והיינו או דלא ס"ל כהתשב"ץ בזה (אלא כריב"ש סי' קכ"ז שכתב באותו נידון עצמו דאפי' אם יצוה לו האב כו' אינו חייב כו' וית' אי"ה) או שהנושאי' לא היו שוים דהתשב"ץ שם כתב כיון שלא היו דברי אביו לעבור על ד"ת אלא להסתלק מן המריבה. ובנדון דהג"מ אולי לא היה בכה"ג (והריב"ש ס"ל שגם באותו נדון שלהם הרי זה כלעבור על ד"ת שקשין גירושין כו' ע"ש). גם יש לומר כיון דכפי' אביו היה מכח הנדוי א"כ כיון דס"ל להג"מ דהנדוי לא חל הרי זה כעין טעות בדין. ודומיא דמעושה שלא כדין דלא אמרי' בזה מצוה לשמוע דברי חכמים היינו דברי הב"ד שמעשין אותו כיון שבאמת הם טועי' בדין. (ע' תשובת רשב"א ח"ד סי' רע"ו. וצ"ע ברמב"ם ספ"ב מה"ג) וה"נ יש לומר במצוה לשמוע דברי אביו כו'. ויותר יש לומר דאיירי בכפאו ב"ד שלא ע"פ אביו כדי לקיים הנדוי דאביו. ובזה ודאי כיון דס"ל דהנדוי אינו חל. הרי כפיית הב"ד מחמת הנדוי מעושה שלא כדין ממש. (והתשב"ץ אנסוהו אחרים ע"פ אביו קאמר כנ"ל):

אך אף אם אין ראיה מהג"מ (ואף לא מהב"י כנ"ל) עכ"ז האמת שיש מחמירים (אף אם לא כיון הרמ"א ע"ז שלא הובא ב"י וד"מ) שהרי בתשב"ץ שלפנינו יש הגהה מבנו הר"ש בשם א' מיוחד מהראשונים הוא הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' דהוי אונס. ומשמע שקאי (גם) על אונס האב על הבן דעלה קאי התם ע"ש. ואף שהראיה מפ' ד' דנדרים נדרי אונסין כו' חלה הבן כו'. והרי זה אונס הבן על האב ולכאורה היה נ"ל דהתם גבי נדרים חלה בנו דוקא. שכן הועתק המשנה בכל הפוסקים ולא אישתמיט א' מהאחרונים להודיענו דבנו לאו דוקא גם מדכתב הר"ן בנדרים שם דחלה בנו אתי לאשמעי' דגם באונס קצת ולא אונס גמור כחלה הוא נמי שרי. וא"כ לכאורה אם איתא דגם חלה האב שרי היה ראוי לאשמעי' זה דהוי רבותא טפי כמ"ש התשב"ץ ומחתרת תוכיח כו'. אך בריב"ש סי' קכ"ז ראיתי שכתב וז"ל אף אם נאמר שהאונס הנעשה לאב הוא כמו אם נעשה לבן דומיא דאמרי' כו' נדרי אונסין כו' שחלה בנו וה"ה לחלה אביו שהרי חייב לשמשו כו'. הרי שכיון מעצמו לדעת הרשב"א וראייתו ונהי שבגוף הדין כתב כמסתפק בדרך את"ל אבל בדין דנדרים כתב בפשיטות דה"ה לחלה האב. א"כ שמעי' עכ"פ דלהרשב"א דפשיטא ליה ללמוד נד"ד מנדרים אין חילוק בין אונס האב על הבן לאונס הבן על האב בשניהם חשיב אונס. הרי יש לנו א' מהשרים הראשונים הוא הרשב"א מחמיר בבירור. והריב"ש בספק עכ"פ (גם הר"ש בן התשב"ץ משמע שבא לחלוק על אביו). גם יש לנו לומר אלו ראה הריב"ש שכ"כ הרשב"א ודאי שוב לא היה כמסתפק בזה ולא עוד אלא שגם על התשב"ץ גופא יש לנו ג"כ לומר דמסתמ' לא ראה דברי הרשב"א מדלא הביאו ויש לומר אלו היה רואה לא היה חולק עליו וכידוע בכללים (דתשובת הרשב"א נראה דהוי כאינו חקוק בספר מפורסם. וע' מהרי"ק (שצ"ד דמ"א ע"ב) הובא בכללים). ובפרט שלא נמצא בתשב"ץ שום ראיה לדבריו אלא שכתב שהרוצה להחמיר עליו הראיה כדאי' במס' ידים. [ונראה דהיינו מש"ש ספ"ב וצ"ע דידים דרבנן (ואין לו עיקר דאוריי') וכאן דאוריי' ואף גם התם כשמוזכר בפוסק א' לאיסור יש להחמיר ע' ב"י א"ח ק"ס בשם תה"ד וע' פ"מ על מ"א שם סקי"ג ממשא ומתן קשה ללמוד דין וכ"ש היכא שמפורש בא' לאיסור כו' וכ"ש בדאוריי']. וא"כ נראה דודאי לא היה חולק על הרשב"א בלי שום ראיה. ולפ"ז יש לומר דגם מה הביא רמ"א הא דהתשב"ץ בשם י"א עכ"פ היינו לפי שלא ראה דברי הרשב"א שהרי לא הובא לא בב"י ולא בד"מ אבל אלו היה יודע יש לומר שהיה מחליט הדין כהרשב"א כיון שגם התשב"ץ יש לומר אלו ראה לא היה חולק כנ"ל. ומיהו מ"מ יש לומר ג"כ לאידך גיסא כיון שדברי הרשב"א הללו לא הובא בשום פוסק (לפה"נ). וגם בתשו' הרשב"א שלפנינו כמדומה שלא נמצאת תשו' זו. וגם הר"ש שהביאה לא העתיק לשונו כ"א כתב בקצרה ואולי היה איזו דברים בגו. או אולי הביא זה רק לסניף בעלמ' לטעמים אחרים שהיו באותו נדון וכה"ג וקשה להעמיד יסוד מוחלט ע"ז נגד דברים המפורשים בתשב"ץ. ונראה שדיינו לתפוס זה לספיקא דדינא וכאשר בא בדברי רמ"א ז"ל (גברא דמרי' סייעיה). אלא שראוי לתת לב להסיר הראיה שבדברי הרשב"א מההיא דנדרים וגם הריב"ש כיון מעצמו לאותה ראיה. ועם היות שכ"כ כמסתפק בדרך את"ל כנ"ל לא מצינו בדבריו טעם וסבר למה אין מזה ראיה גמורה. והתשב"ץ כיון גם הוא לאותה ראיה וכתב לדחות זה וז"ל היינו למימר דנקרא אונס לענין כו' אבל לענין גט מעושה אינו ענין שאין כל הנאנס נקרא מעושה עכ"ל ולא בחן דבריו בטעם וסברא מה יש חילוק בין הנושאים הללו:

ונלפע"ד להסביר זה. דגבי נדרים וכה"ג אין הדבר תלוי ברצון אלא במעשה בפ"מ ר"ל שאין נ"מ כלל אם רצונו באונס זה אם לאו. דאפילו אלו היינו יודעים בבירור שרצונו וחפצו שיקרה לו אונס ויעכבוהו מלבוא נראה דלא נגרע עי"ז כח האונס. כיון שמ"מ אלו לא היה אירע לו האונס היה מבטל רצונו והיה בא בפ"מ. ואז ודאי שלא היה הנדר חל שהרי חבירו לא הקפיד להתנות אלא על הפ"מ שיבוא ויאכל עמו ואפי' אם היה זה מגלה דעתו בפירוש שאינו בא לאכול ברצונו וחפצו האמיתי נראה שלא היה זה מעכב (אם לא היכא שהיה גילוי דעת מאותו שהדירו שמקפיד שיאכל עמו באהבה ורצון כו' דבכה"ג הולכי' אחר כוונת הנודר). לכן גם בשלא בא בפ"מ. אם עיכובו זה בפ"מ הי' ע"י אונס. נראה דלא חל הנדר אעפ"י שגם רצונו האמיתי היה מסכים עם האונס. כיון שאין אנו דנין אותו על הרצון כ"א על הפ"מ והרי הוא אנוס בזה. וכן להיפוך אם לא היה אונס המכריחו להתעכב מלבוא בפ"מ אעפ"י שברצונו לבוא אלא שמ"מ לא בא בפ"מ (בלי אונס לענין הפ"מ כ"א מחמת עצלות וכה"ג) ודאי לא יקרא אנוס בעיכובו וחל הנדר. משא"כ גבי גט וכה"ג העיקר תלוי ברצון (לא בפ"מ) דאם היינו יודעים בבירור שרצונו וחפצו בגט זה, אעפ"י שיש נו אונס ג"כ המכריחו לזה בפ"מ נראה דודאי הוי גט (וכמו במעושה כדין דאמרינן דודאי רוצה משום מצוה לשמוע ד"ח וכשר אעפ"י שמכריחי' אותו בפ"מ ואם לא היו מכריחי' אותו לא היה נותן הגט בפ"מ). וכמ"כ להיפוך אם היינו יודעים שאין רצונו בגט זה כגון שגילה דעתו ע"י מס"מ אעפ"י שאין אונסים אותו כלל אינו גט לפ"מ דקיי"ל רסי' קל"ד דאפי' אם האונס שאמר היה שקר כו' (וגם הרשב"ם היינו לפי שמסתמא מתרצה כשנותן כו' אפשר נמי דס"ל דכה"ג הוי דברים שבלב כו'). ומעתה אין ראיה מהך דחלה בנו דגבי נדרים לענין גט. דשפיר יש לומר דאף דלענין נדרים חשיב' אונס זהו רק לענין פ"מ דעכ"פ הוא מעוכב מלבוא בפ"מ. אבל מ"מ יש לומר שנקרא זה רצון דע"י שחלה בנו רוצה להתעכב כו' אלא שלגבי נדר אין נ"מ מרצונו כיון דעכ"פ אנוס הוא בפ"מ. אבל לענין גט בכה"ג אם ע"י שמכין בנו מתרצה לגרש ברצון לא חשיב אונס כו' כמובן ומטעם דהרי זה אונס בדבר שחוץ ממנו כו'. וז"ש התשב"ץ שאין כל הנאנס מעוכה ר"ל שלשון מעושה היינו כשהעשי' היא שלא ברצון דוקא ויכול להיות שגם הנאנס יהיה לו רצון בעשי' זו ואין זה מעושה וכבר נתבאר מעין זה בקצרה בראש דברינו (ומעושה כדין מה שנקרא מעושה הוא שם המושאל לפ"ז ויש לומר דמ"מ הרי הוא אינו רוצה ממש אלא דאמרי' דבפנימי' נפשו רוצה לשמוע ד"ח כו'). (וגבי אונס דאשת איש לפה"נ דומה בזה לאונס דגט שתלוי ברצון. וכדלעיל שאם מתרצית אעפ"י שרצון זה הוא כדי להנצל מהריג' נאסרה. וכ"ש כשיש לה רצון ממש אעפ"י שהיא מוכרחת בפ"מ ג"כ. וראי' מפרוצות דריש כתובות שנאסרו' אעפ"י שיש גזירה ג"כ והא דא' שם (נ"א ב') גבי תחילתה באונס וסופה ברצון דאפי' אומרת הניח' לו כו' צ"ל דגם רצון זה חשיב אונס מצד דיצר אלבשה בתחילתה שהיה באונס גמור אבל אי גם בתחילתה היה עד"ז אף דהוי ג"כ אנוס' היתה נאסר' והתשב"ץ שם (ד"א סע"א) כתב דאונס זה דיצר אלבשה הוי אונסא דנפשיה ומחלק בין אשה לגט בזה ואיני יודע מנלן דנראה דגם אונס זה דיצר חשיב אונס דאחריני היינו מכח האונס שאנסה הבועל בתחילתה ע' פרש"י שם. ובלא"ה אין דברי התשב"ץ שם מובנים לי כ"כ ואכ"מ). ועוד היה נלפע"ד לחנק בין נדרים לגט וכה"ג בע"א דאף שנאמר דעיכוב ההליכה מצד שחלה בנו נקרא אונס ממש. מ"מ המעשה דאח"כ הנמשך מזה כדי להבריא בנו יש לומר דחשיב' ברצון. כגון מה שמשמש ומשמר את בנו. וכמ"כ מה שנותן גט עי"ז. דכל זה הוא מעשה דאח"כ בפ"ע ושייך לומר שעושה זה ברצון להצלת בנו. משא"כ תחילת מניעת ההליכה כו' ואין מניעת ההליכה סוף דבר לתועלת בנו ואין להאריך. וכ"ז באונס הבן על האב אבל באונס האב על הבן בלא"ה יש לומר דאין ראיה מחלה בנו לפמ"ש התשב"ץ דרחמי האב כו' וכנ"ל. דגם מהר"ן (וסתימת הפוסקים) היה משמע דחלה בנו דוקא קתני:

ועתה אשוב לדברי הריב"ש דלכאורה עם שכתב כמסתפק בדרך את"ל כו' כנ"ל. מ"מ כיון שהביא הראיה מנדרים וס"ל דה"ה חלה האב כנ"ל ולא מצינו שדחאה וגם מדחזינן שמקבץ הרבה צדדים וסברות להקל ולמה לא כתב ג"פ צד קולא זו דיש לומר דאונס דאב לא חשיב אונס להבן ולדחות הראיה מנדרים. מזה משמע לכאורה שתופס לעיקר שאונס דאב על הבן חשיב אונס. אך מהיות ראיתי שבנא ה ג"כ אין דבריו ז"ל מדוקדקים כ"כ ע"ש במ"ש זהו באונס גדול כמו חולי אבל לעכבו שלא יצא מן העיר כו' והאריך להטעים שהעיכוב לא היה רק כדי שיבא הבן לעשות דין כו' ואין זה אונס על הגט. והרי כיון שפתח זהו באונס גדול כו' משמע שרוצה לחלק בין אונס גדול לקטן לגבי הבן והכי ה"ל לסיים (בקצרה) אבל לעכבו כו' אין זה אונס (לגבי הבן) מה זה שהאריך להטעים שהעיכוב לא היה רק כו' שאין זה ממין הטענה ולאו רישיה סיפי'. וגם טעם זה שהטעים שהעיכוב לא היה כו' כנ"ל (אף אם נרצה למחוק תיבת גדול שברישי'. ע' ריב"ש סי' שפ"ז (דקט"ז סע"ב) שכתב דאונס דחלה בנו לא מהני אלא לענין מניעת בואו לאכול עם חבירו דאין ענין האכילה דבר של קפידא כ"כ כו'. ומש"ש לעיל חדא דחולי בנו קרוב לסכנה דלא יוכל הנער לעזוב את אביו כו'. הרי זה שייך דוקא בחלה בנו ולא בחלה אביו כו'). טעם זה אינו מובן מצד עצמו. שהרי כיון שזה העיכוב להאב אינו מן הדין כמש"ש לעיל שאין אדם נתפס על חבירו. והרי מדבריו שם לעיל משמע שר"ל שגם כשהאונס הוא בדבר אחר דאמרינן דאין זה אונס לענין הגט. בעי' שהאונס שבד"א יהיה כדין עכ"פ (ואם נאמר דר"ל שמ"מ גם כאן עיכוב זה דאב הוא כדין לגבי הבן כו' הרי זהו טעם הב' שכתב שם ועוד כו' ע"ש). גם מש"ש בטעם הג' ועוד שאין ההעכבה אונס כלל שבעבורו יגרש זה שהרי אף אם יצוה לו האב לגרש אינו חייב לקיים מצותו כו' (מלבד שמזה משמע דאנו היה חייב לקיים היה חשיב אנוס והרי התשב"ץ כתב להיפוך דמחמת שחייב לקיים הרי זה מעושה כדין כו' דיש לומר שבאמת חולק בזה אתשב"ץ אבל אינו מובן) מה בכך שאינו חייב הרי מ"מ מצד הצער והיזק דאביו מעיכובו הוא אנוס לגרש להצילו מזה כי בצרתו לו צר לפי ההנחה דאונס דאב חשיב כנעשה לבן:

לכן נלפע"ד שיש לומר בכוונתו (עם שיהיה לשונו דחוק). ואקדים הקדמות. (עם שא"צ כ"כ לנ"ד רק להתלמד כו') א' בענין אונס דאב הנה יש בזה ב' ענינים לומר שיחשב אונס לבן. א' מצד טבע אהבה הנהוג מהבן להאב אשר ממילא בכל צרתו לו צר (ובזה ודאי יותר רחמי האב על הבן מרחמי הבן על האב כדאי' גבי מחתרת). והב' מצד המצוה דכיבוד אב. דעם היות דהתשב"ץ כתב שזה מעלה. ושאף אם אונסי' בשוטים לגרש לקיים המצוה דכיבוד אב לא חשיב אונס. זוהי סברא מחודשת לומר דהרי זה כמעושה כדין. אבל לפי פשוטו יש ג"כ מקום לומר בהיפוך דאף אם אין אונסי' אותו בשוטים כדי נקיים המצוה. עכ"ז מצד חיוב המצוה גופא הרי הוא מעושה ועומד ממילא ולומר שיהיה עי"ז כמעושה כדין אינו מוכרח כ"כ. וראיה ע"ז מנשבע לגרש דקיי"ל בסי' קל"ד דצריך שיתירו לו דאל"כ דומה לאונס. ואעפ"י שלשון דומה לאונס משמע שאינו אונס ממש. ולכן בדיעבד כשר כמ"ש רמ"א שם וכן הוא בהדיא בדברי הריטב"א שבב"י ססי' קנ"ד. היינו משום דאונס זה הוא הביא ע"ע כמש"ש. משמע דבלא זה (וכגון שהשביעוהו אחרים) היה חשוב אונס ממש ולא אמרינן דהרי זה כמעושה כדין. ותדע נמי דהריטב"א עצמו כתב בתשו' שבב"י סי' קס"ה (דקמ"ו סע"ג) גבי יבם שנשבע לחלוץ. דאם אתה בא לכופו (בשוטים) לחלוץ הוי חליצה מעושית כו' ומשמע דאף בדיעבד פסולה (מדקרי לה מעושית ממש). וע"כ החילוק בין תשו' זו לבין התשו' שבסי' קנ"ד. היינו דהתם איירי בשאין כופין אותו ממש כ"א מה שהוא כפוי ועומד מצד השבוע' ע"ז כתב שאינו אונס ממש כיון שהוא עצמו הביאה עליו ברצונו (וגם אח"כ לא ביקש צד להיות נקי משבועתו כו' ע"ש). אבל בתשו' דסי' קס"ה איירי כשהוא אינו רוצה מעצמו לקיים שבועתו אם הב"ד יכפוהו בשוטים על כך. תהיה מעושית ממש. ולכאורה הרי במעושה כדין. אעפ"י שהכפי' היא בשוטים אמרי' דודאי ניחא לי' ומתרצה בלב שלם (בפנימי' נפשו) משום מצוה לשמוע דברי חכמים. ע"כ לומר דס"ל דלא אמרינן הכי אלא כשיש חיוב בגירושין אלו מצד עצמו ולא כשהחיוב בא מצד אחר דהיינו לקיים שבועתו וה"ה כשהחיוב הוא מצד מצות כיבוד אב. ויתר על כן הרי יש הרבה מגדולי הפוסקים דס"ל דגם באותן דאמרינן בגמרא יוציא אין כופין בשוטים אלא באותן דאיתמר בהו בהדיא דכופין. אבל באלו דפ' המדיר וכה"ג אין כופין בשוטים אלא אומרי' לו חכמים חייבוך להוציא כמ"ש בססי' קנ"ד סכ"א. והיינו דלדידהו אם יכפוהו בשוטים יהי' גט מעושה ממש שלא כדין. כדמשמע ממ"ש הרא"ש ושאר פוסקים דמש"ה יש להחמיר מספק כו' וע' תוס' ר"פ המדיר סד"ה יוציא. ולכאורה אמאי הרי יש בזה משום מצוה לשמוע ד"ח (בגוף הגירושין) ונראה דע"כ לומר כיון שבאמת סברא זו דאמרי' אעפ"י שאנו רואי' שאינו רוצה אלא שמכריחי' אותו ע"י חבטה אמרי' שמצד שמצוה לשמוע ד"ח ודאי ניחא ליה ומתרצה (בפנימי'). חידוש הוא. ומחידוש לא גמרינן. והיכא דאיתמר איתמר כו' (ואף החולקים יש לומר דהיינו רק משום דס"ל דלשון יוציא שבגמ' משמע ע"י כפי' כו' כמ"ש התוס' ר"פ המדיר וביבמות דס"ד. ושאר פוסקים). וכמו"כ גבי חליצה אפילו למ"ד מצות חליצה קודמת אין כופין ואפי' היכא דאסור ליבם יש דעות ע' רסי' קס"ה ובב"ש. ולא אמרינן דהרי זה מעושה כדין כו'. א"כ כ"ש כשהמצוה היא מצד אחר כמו שבועה וכיבוד אב. ובאמת צ"ע לכאורה איך החליט התשב"ץ בפשיטות דאפי' חובטים אותו עפ"י אביו לגרש הרי זה מעושה כדין. איך אפשר שיודו בזה אותן הפוסקים דס"ל דאין כופין כ"א היכא דאיתמר בגמ' בהדיא. והיכן מצינו בגמ' שכופין לגרש עפ"י ציווי אביו. ואף אם בעלמא ימצא כפי' לכיבוד אב מה יועיל זה לכפי' בגט. הרי גם בכל אותן דאמרינן יוציא הרי יש בזה חיוב דרבנן עכ"פ וכנ"ל דאומרים לו חכמים חייבוך כו'. והרי בכ"מ הדין נותן לכפות לקיים ד"ח וכדאמרינן במ"ע מכין עד שתצא נפשו. וה"ה במצוה דרבנן כמ"ש התוס' ורא"ש בכתובות דפ"ו סע"א (אך י"ח ע' ר"ן וחה"ר ושט"מ שם ודצ"א ע"ב). ועכ"ז גבי גט אין כופין כו'. ועוד דבאמת כיבוד אב הוא ממצות שמתן שכרן בצדן ואין כופין כלל בכ"מ כדאי' ביו"ד רסי' ר"מ ותלמוד ערוך הוא. ולדעת הסמ"ע שבט"ז שם אין כופין כלל ואף לפ"ד הט"ז שם וש"ך בח"מ סי' ק"ז החולקים ופוסקים גם כחן כתשו' רמב"ן תלוי ברצון עכ"פ ורק קצת כפי' כו' ע"ש (ובקה"ח בח"מ שם הסכים להסמ"ע). ואיך נאמר דגם גבי גט כופין בשוטים ממש מחמת כיבוד אב וחשיב' מעושה כדין (גם להאומרים דאין כופין כ"א היכא דאיתמר כו' כנ"ל. שודאי לא היה התשב"ץ מחליט נגדם בסתימות. אלא שלזה יש לומר קצת דס"ל דלאותן הפוסקים גם חיוב ליכא לגרש באותן שא' יוציא רק כופין על הכתובה ומבקשי' על הגט כמ"ש רמב"ן ושאר פוסקים ומ"מ הרי ר"ח ושאר פוסקים ס"ל בהדיא דאומרים לו חכמים חייבוך וגם התשב"ץ עצמו הביא שם כן בשם ר"ת. ואיך החליט גבי כיבוד חב נגדם). והוא תמוה בעיני. ובתשב"ץ ח"ב סי' כ"ב משמע ג"כ גבי שבועה דכופין (וכדברי הר"י בן הרא"ש דלקמן) גם נזכר שם לענין המדיר מתה"מ דכופין ונא הזכיר הפלוגתא אי כופין בכ"מ כו' ושם בסי' ח' החליט כד' האומרים לחלק בין היכא דאיתמר כופין לבין היכא דאיתמר יוציא כו' ועו"ש סי' ס"ח באריכות גם ראיתי שהגאון בת"ג הקשה גבי שבוע' למה צריך שיתירו לו אדרבה כיון שנשבע הדין נותן לכופו לקיים שבועתו והוי גט מעוש' כדין ונדחק למצוא טעם שלא יהי' יכול לקלקל ולומר אלו הייתי יודע שיש היתר לשבוע' כו' (והוא דוחק גדול ובודאי שאין כוונת הריטב"א דסי' קנ"ד עד"ז למעיין שם וגם בשו"ע הרי כתב רק שלא יהיה דומה לאונס כו') משמע דס"ל דאף אלו היו כופין אותו בשוטים לגרש לקיים שבועתו ה"ז מעושה כדין וקשה לי בתרתי. חדא דנראה דאישתמיטתיה דברי הריטב"א עצמו דסי' קס"ה שכתב (גם) גבי חליצה דאם כפוהו הרי זה מעושה (שלא כדין) כנ"ל. ועוד הרי אנן קיי"ל בסי' קנ"ד לחוש להאומרים דכפי' בשוטים גם באותן דפ' המדיר וכה"ג הרי זה מעושה שלא כדין אם לא היכא דאיתמר בהדיא דכופין. והיכן איתמר בהדיא בגמ' דכופין בנשבע נגרש כו'. ואולי יש לדחוק בכוונתו דהכי קאמר כיון שהדין נותן (אפי') לכופו לקיים שבועתו (בעלמא). וא"כ נהי דגבי גט א"א לכופו בשוטים ממש (כיון דלא איתמר כו'). חבל מ"מ למה ניחוש למה שדומה לאונס מכח השבועה מצד עצמו הרי בזה הוא מעושה כדין. וזו באמת לכאורה קשי' טובא דהרי זה דומה לאותן דפ' המדיר דאמרי' ליה חכמים חייבוך להוציא ואם יגרש מפני זה ודאי הרי זה מעושה כדין. וצ"ל דהקולא דמעושה כדין (דאמרי' ניחא ליה משום מצוה לשמוע ד"ח) אין זה אלא כשהחיוב הוא מצד הגירושין מצד עצמו ולא כשהחיוב בא מצד אחר (וע"ד שנת"ל לענין כפי' בשוטים), ולכן בנשבע לגרש היה הדין נותן דאפי' בדיעבד יהיה פסול אם יגרש מפני השבועה אלא שמתכשר משום שזהו אונס שהוא הביא ע"ע. ולכן לכתחילה חוששים להתיר לו שלא יהיה דומה לאונס. (ובלא"ה לאו קושיא היא כ"כ כיון שאין זה כ"א לכתחילה חומרא בעלמא היכא דאפשר והתם א"א לתקן כו' ע' לקמן שכצ"ל לרמ"א). (וע' בת"ג במ"ש ובזה יש לחלק בין שבועה לקנסות כו' שאין דבריו אלו מובנים ואולי יש ט"ס) כל זה לדעת ריטב"א (ושו"ע). אמנם בב"י סי' קנ"ד שם בריש הסי' הביא תשו' ר"י בן הרא"ש דס"ל בנשבע לגרש דב"ד כופין לקיים שבועתו והגע הניתן בכפי' זו גט הוא שכל דבר המוטל על האדם לעשות כופין אותו לעשותו והמעשה קיים עכ"ל. הרי נראה שחולק על הריטב"א וס"ל דאף אם כופין בשוטים לקיים השבועה לגרש (וכ"ש לחלוץ) הרי זה כמעושה כדין. ומצאנו חבר (או רב) להתשב"ץ (רק שעדיין גבי כיבוד אב שהוא מצוה שמתן שכרה בצדה ואין כופין כנ"ל צ"ע). אבל גם על הר"י הנ"ל יש לתמוה איך יחלוק על אביו הרא"ש ושאר פוסקים שהכריעו שאין כופין אלא היכא דאיתמר בהדיא בגמ' כו' כנ"ל. ולכאורה עלה ע"ד דיש לומר דהר"י לא כ"כ כ"א גבי שבועה דוקא ויש מקים לומר דס"ל דכיון דעיקר השבועה הוא הביא על עצמו לכן אף מה שאנו כופין אותו לקיים שבועתו הכל הוא הביא על עצמו ולא נקרא אונס. אבל באמת לא משמע כן מדברי הר"י דלא אתי עלה כלל מטעם אונס שהביא על עצמו אלא כתב שכל דבר המוטל כו' כנ"ל הרי דכללא כייל. והרי גם בכל אותן דפ' המדיר וכה"ג שחכמים חייבוהו להוציא הם ג"כ בכלל דבר המוטל על האדם לעשותו ועכ"ז אין כופין וצ"ע ואולי יש לדחוק דהך דכופין שבדברי הר"י אין ר"ל בשוטים כ"א במילי וכה"ג דכמדומה שנמצא לפעמים בפוסקים לשון כפי' סתם וכוונתם כנ"ל. וע' תוס' כתובות (מט.) וב"ב (ח:) שפי' ר"ת כפי' שבגמ' שם דר"ל בדברים. וע' פ' הכותב (פ"ו.) וכפיי' רפרם לרב אשי כו' אך ע' ריב"ש סי' ר"ן שכתב דשאני ההיא שהיא על העבר ונקרא כפי' כיון שהועילו הדברים כו' (אבל לענין קושייתו על ר"ת וכן הקשה הר"ן בכתובות שם ע' מהרש"א תירוץ טוב וע' שט"מ שם) שוב ראיתי בס' גבורת אנשים סי' י"ג פי' דברי רא"ש וטור כפי' במילי ואף שהש"ך כתב שזה דוחק גדול ע"ש סי' ל"ב אכפי' שבר"ן סירכ' דלישנא כו' ובסי' מ' כפי' שבר"פ במילי כו' והב"י בסי' קס"ה דקמ"ו סע"ב כתב דמאי דמשמע מדברי הטור דלר"ת כופין כו' כפיית מילי היא. אמנם במ"ל ספ"ב דה"ג כתב שהר"י בן הרא"ש והריטב"א פליגי הרי שתופס הך כפי' כפשוטו בשוטים וכה"ג. ושוב ראיתי שכ"כ. ג"כ בתשו' פמ"א ח"ב סי' מ'. ולכאורה יש לתמוה דאיך יחלוק על אביו הרא"ש כו' כנ"ל, וע"כ לומר לפ"ז דס"ל דרק גבי שבוע' שאני דיש לומר שהוא הביא ע"ע גם הכפי' כו' כנ"ל וע"ש בפמ"א דמהריב"ל ובעל פמ"א עצמו סוברים כן דגם הכפי' לקיים השבועה נקרא אונס שהוא הביא על עצמו ע"ש אך מה דפשיט' להו סברא זו ומחמת זה הקשה פמ"א דברי ריטב"א דסי' קנ"ד ודסי' קס"ה אהדדי ורוצה להוציא דברי ריטב"א דסי' קס"ה מפשטן ולומר דכוונתו דרק לכתחיל' אין כופין אבל בדיעבד אין זה נקרא מעושה ממש. לא נלפע"ד דמלבד דלא משמע כן מלשונו כנ"ל והרי לכתחילה ס"ל לריטב"א דגם בלא כפי' דומה לאונס וצריך להתיר שבועתו הרי המעיין בתשו' דסי' קנ"ד יראה דס"ל דמש"ה בדיעבד לא חשיב אונס דאמרי' דגם עתה רוצה הוא ממש (אף גם לא מחמת השבוע' כלל) דאם היה מתחרט (בגוף הגט) ה"ל לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעה בכך עכ"ל. מזה משמע דאם היינו רואים שמשתדל להתיר שבועתו ולא עלתה בידו כו' או שהיה מגלה דעתו שהוא מתחרט רק שמוכרח מכח השבועה (שכן נראה פי' מסירת מודעה שבדבריו). היה נקרא זה אונס ממש נפסול גם בדיעבד (ומטעם הנ"ל דלא דמי' למ"ש דאמרי' לי' חכמים חייבוך להוציא מצד גוף הגירושין כו'). וא"כ כ"ש כשאנו רואים שמתחרט ורוצה לעבור על שבועתו אלא שכופין אותו בשוטים כו'. (שוב ראיתי בתשו' ב"א חאה"ע רסי' קכ"ט מבואר כן וע"ש כמה דברים שייך להנ"ל ושם (דרכ"ז סע"ב) חילק בין כשהחיוב הוא מצד אותו דבר עצמו כאותן שכופין להוציא לבין כשהחיוב מצד השבועה כו' כעין הנ"ל) ואעפ"י שבעל פמ"א הביא ראיה מדברי מהרי"ק שכתב דמי שהשליש מעות עד שיגרש אין זה חשיב אונס מה שלא רצה השליש להחזיר לו כו' דמזה משמע באמת דאף אם הוא מתחרט עתה לא חשיב אונס כיון שמתחילה הוא הביא האונס על עצמו. אבל מה ראיה ממהרי"ק על הריטב"א נגד משמעות דבריו בהדיא. ובאמת גם לפ"ד מהרי"ק אין ראיה על כפי' בשוטים מכח השבועה. דהתם שאני שמתחילה השליש אדעתיה שלא יחזיר לו אף אם יתחרט. ע"כ דס"ל שהכל הוא הביא על עצמו. אבל הכא יש לומר דלא עלה ע"ד שיכפוהו בשוטים (ולאו אדעתיה דהכי נשבע כו'). רק זאת יש לנו להוכיח ממהרי"ק. שאף אם מגלה דעתו שמתחרט בגוף הגט אלא שמוכרח מכח השבועה לא חשיב אונס ממש (גם יש לומר שזה דומה לחכמים חייבוך כו'). וכ"ז למהרי"ק אבל ריטב"א נראה דלא ס"ל הכי אלא כנ"ל. ובבה"ג ראיתי שהרא' מקור לדברי רמ"א (שנרא' שהוא מריטב"א כנרשם שם) מהא דא' בב"ב (מ"ז:) ודילמא שאני אונס' דנפשי' כו'. והרי התם (גם) עתה עושה רק מחמת האונס ועכ"ז לא חשיב אונס כו' נראה דהגאון סברא דנפשי' קאמר ותנא הוא ופליג אמאי דמשמע מריטב"א. ואולי הדין אתו שכ"כ לפרש דברי רמ"א שכן משמע דהכי ס"ל מדסתם וכתב ואפי' גירש מכח שבועה כו' דמשמע אפי' אם עתה מתחרט אלא שהשבועה מכריחתו כו' ולפ"ז ס"ל לרמ"א כדמשמע ממהרי"ק בזה ולא כדמשמע מריטב"א (ולכאורה לפ"ז הדרא קושית (הת"ג) הנ"ל לדוכתיה דלמה ניחוש לכתחילה להתיר השבוע' שלא יהיה דומה לאונס מכח השבועה כיון דבזה הוא מעושה כדין ומ"ש מחכמים חייבוך כו' כנ"ל. וצ"ל דבאמת אין זה כ"א חומרא בעלמא היכא דאפשר ומשא"כ התם גבי חכמים חייבוך א"א לתקן כו'). ונמצא לפ"ז יש ג' דעות בנשבע לגרש לפ"ד, הר"י בן הרא"ש כופין ממש (לפ"מ דמשמע ממהריב"ל ופמ"א ומ"ל) ולהריטב"א אף בלי כפי' אם נודע שהוא מתחרט ואינו מגרש כ"א מכח השבועה הרי זה מעושה שלא כדין (וע"כ היינו לפי שהחיוב הוא מצד אחר כו' כנ"ל) ולמהרי"ק אם מעצמו עושה מכח השבועה הרי זה אונס שהביא על עצמו ונא חשיב אונס וכמו אונס דנפשיה ואם ע"י כפי' יש לומר דמודה לריטב"א דהוי מעושה ממש שלא כדין כו'. והכי משמע דס"ל לרמ"א ובה"ג (וזה כעין הכרעה). (ולפמ"ש פמ"א בפי' דברי ריטב"א לכ"ע אף ע"י כפי' הרי זה אונס שהביא ע"ע ולא חשיב אונס בדיעבד. ולא פליגי כ"א לכתחילה כו'. ולפמ"ש לעיל שיש לומר בפי' דברי הר"י בן הרא"ש דכפי' במילי קאמר. לכ"ע ע"י כפי' ממש יש לומר דהוי אונס גמור ונדינא נראה כנ"ל בדברי רמ"ק וכעין הכרעה). ושוב ראיתי בפמ"א סי' מ"ח שהקשה ג"כ דברי ריטב"א אהדדי אבל לא אסיק בה לתרץ דההיא דסי' קס"ה (דאיירי בכפי') ג"כ לא פסול כ"א לכתחילה כו' אלא כתב ג"כ לחלק בין כפי' ממש ע"י ב"ד לבין כפי' שכופה א"ע מכח השבועה. אלא שסיים דזה נראה היפוך מ"ש מהרי"ק גבי השליש ממון כו'. מזה נראה שלא בא להוכיח ממהרי"ק אהריטב"א אלא שר"ל שממהרי"ק נראה שחולק אריטב"א. אבל לריטב"א ע"י כפיית ב"ד עכ"פ הוי אונס ממש גם בדיעבד. ולפ"ז עכ"פ יש ב' דעות בנשבע לגר גם לענין דיעבד דלר"י בן הרא"ש ומהרי"ק גם ע"י כפי' ממש לא חשיב אונס (ואפי' לכתחילה) ולריטב"א ע"י כפי' ממש הוי אונס ממש. ואם מעצמו מאנס א"ע מכח השבועה לא חשיב אונס ממש (כ"א לכתחילה). אבל כבר נתבאר שגם מה שלמד מכפיית השליש דמהרי"ק לכפיית בד לקיים שבועתו ג"כ אינו מוכרח. דש"ה שמתחיל' השליש אדעתיה דהכי ומשא"כ גבי שבועה יש לומר שלא עלה ע"ד שיכפוהו ב"ד כו'. וגם נתבאר שמדברי ריטב"א משמע דגם בלי כפיית ב"ד אם מתחרט כו' הרי זה אונס ממש. ולפי זה ג' דעות הן כנ"ל. אמנם כ"ז גבי שבועה שיש לומר עכ"פ שגם הכפי' דב"ד לקיים שבועתו הכל נקרא אונס שהביא ע"ע דלהפמ"א דסי' מ' כ"ע ס"ל הכי ולמ"ש בסי' מ"ח עכ"פ מהרי"ק (ור"י בן הרא"ש) ס"ל הכי ולפמ"ש לעיל עכ"פ צ"ל דר"י בן הרא"ש ס"ל כן. אבל אין מכל זה ראיה על כפיית ב"ד בשביל כיבוד אב דהתשב"ץ דזהו וודאי לא הביא על עצמו יש לומר דלכ"ע חשיב אונס ממש וכדמוכח (בק"ו) מהא דאין כופין כ"א היכא דאיתמר בהדיא כו' כנ"ל). ולריטב"א ודאי הכי ס"ל (דגם לפמ"ש פמ"א סי' מ' הרי צריך לטעם שהוא הביא על עצמו כו') ולא עוד אלא דגם בלי כפי' ממש אם הוא אינו רוצה באמת אלא שמוכרח מצד כיבוד אב הרי לפי משמעות ריטב"א הנ"ל כה"ג חשיב אונס ממש גם גבי שבועה (ואף לפמ"א הרי גם בכה"ג צריך לטעם הנ"ל) וממהרי"ק והר"י לפי הנ"ל אין ראיה עכ"פ:

ומיהו בדברי ר"י בן הרא"ש כיון שבאנו לדחוק בדבריו דרק גבי שבועה דוקא קאמר עם דלא משמע כן ממ"ש שכל דבר המוטל על האדם כו'. א"כ יש לומר עוד דלאו דוקא גבי שבועה בלבד קאמר ומטעם שזה הביא הוא על עצמו שהרי אין רמז בדבריו לטעם זה כלל. אלא יש לומר דס"ל שלא נקרא גט מעושה אלא כשהכפיה היא על הגט ממש מצד עצמו. אבל כשהכפיה היא מצד אחר כמו שאנו כופין אותו לקיים שבועתו אף שממילא היינו שיתן גט עכ"ז אין זה נקרא גט מעושה (כיון שהכפיה על קיום שבוע' בעלמא הוא כדין. לכן אף דכאן נמשך מזה ממילא שיתן גט אין זה נקרא גט מעושה שלא כדין כו') ומשא"כ באותן דפ' המדיר שהכפיה באה מצד החיוב לגרש יש לומר דהוי גט מעושה שלא כדין היכא דלא איתמר שכופין. וזה מדויק קצת בלשונו שכתב שב"ד כופין לקיים שבועתו והגט הניתן (ר"ל ממילא) בכפיה זו (דקיום שבועה) הוי גט כו'. וגם בלשון ריטב"א דסי' קס"ה יש גילוי שעלה ע"ד סברא זו אלא דלא ס"ל לסברא אמיתית. ע"ש במ"ש אעפ"י שעל השבוע' אתה בא לכופו כיון שמחמת אותה כפי' הוא חולץ החליצה מעושית היא ממילא עכ"ל. הרי שבא לשלול סברא זו וא"כ יש מקום לייחס סברא זו להר"י בן הרא"ש. וגם מה דסיים שכל דבר המוטל כו' מיושב קצת עפ"ז דר"ל כיון שבעלמא כל דבר המוטל על האדם לעשות כופין כו' א"כ עלינו לעשות כדין ולכפותו לקיים שבועתו. והמעשה (הנמשך מזה ר"ל הגט. ממילא) קיים. והנה לפ"ז גם התשב"ץ יש לומר דס"ל הכי. וכן משמע ממש"ש (ד"ב סע"ד) כיון שעיקר העישוי לא היה בשביל הגט אלא משום כבוד אביו כו' ע"ש. הרי תלה הדבר בכוונת המעשין ואלו היתה כוונתם בשביל הגט אעפ"י שמ"מ לגבי המגרש יש בו משום כיבוד אב ויש לומר דמתרצה משום מצוה לשמוע דברי אביו. לא מהני. (וכן משמע ממה שלא כתב התשב"ץ סברתו זו כ"א להסיר מה שאמר המגרש שאביו היה מכריחו כו' ע"ש אבל לענין מה שעיכבו את האב מלצאת הרבה שם טעמים אחרים דלא חשיב אונס ולמה לא צירף ג"כ דאף אם היה זה אונס ממש על הגט מ"מ כיון שיש בזה משום מצות כיבוד אב יחשב כמו מעושה כדין שבגמ' מצד הסברא דמצוה לשמוע כו'. אלא משמע דזה לא היה מהני). ולכאורה אמאי ולומר דבעי' שהמעשין תהיה כוונתם לשם מצוה דוקא. אין טעם לזה. דלפהנ"ל ראוי שיהיה תלוי בכוונת המגרש אבל מאי נ"מ בכוונת המעשין. אלא נראה דצ"ל דכשמעשין על הגט ממש מצד עצמו אז בעי' שיהיה מפורש בגמ' דכופין. אבל כשהכפי' היא לכוונה מן הצד כמו לקיים מצות כיבוד (או לקיים שבוע'). אף שממילא היינו שיתן גט אין זה גט מעושה רק בעי' שיהיה אותו דבר שמעשין מחמתו דבר מצוה כו' (וקצת צ"ע למה בעי' שיהיה אותו דבר מצוה כו'). ועוד יש לומר (לדעת הר"י בן הרא"ש) מעין הנ"ל בע"א. דס"ל דהא דבאותן דפ' המדיר אין כופין כ"א היכא דאיתמר בהדיא. היינו משום דכיון דגבי גט יש בו משום גט מעושה אמרינן דכל מקום דאמרינן בגמרא סתם יוציא אנו היתה כוונתם שיכפוהו ע"ז היו מפרשי' בהדיא אבל כל שלא פורש דכופין אמרינן שלא פסקו ע"ז דין כפי' אלא רק חייבו אותו להוציא אבל אין דינו כלל שיכפוהו הב"ד (לא מפני חומר העישוי). וממילא אם יכפוהו יהיה מעושה שלא כדין כיון הכפיה עכ"פ היא שלא כדין. אבל בשאר מצות וחיובים הרי קיי"ל דעל מ"ע (אפילו דרבנן כו') מכין עד שתצא נפשו אעפ"י שלא נתפרש בהדיא דכופין אמרינן שכן היה דעת חכמים שדינו בכפיה. ולכן ממילא אם אירע שיש חיוב ומצוה בגט מצד דינים אחרים. דינו ג"כ בכפיה והרי זה מעושה כדין. וזה נראה יותר נכון בדעת הר"י בן הרא"ש (ומש"ש שכל דבר המוטל כו' היינו במצות וחיובים דעלמא זולת הנזכרים בגיטין גופייהו כו') אבל בדברי התשב"ץ עדיין לא יועיל זה לפמשנת"ל דכיבוד אב אין דינו בכפיה כו' וממילא יהיה גט מעושה שלא כדין לפי הנ"ל. וצ"ל בדעתו כדלעיל דכל שהכפיה היא מצד אחר שלא מחמת גוף הגט אלא שממילא היינו שיתן גט לא חשיב גט מעושה (אעפ"י שאין אותו דבר מצוה דינו בכפיה. אלא שכבר נתבאר דלפ"ז צע"ק למה בעי' כלל שיהיה מצוה באותו דבר כו'):

ונמצא שבדברי הר"י יש לפרשו בה' פנים. א' כפשוטו כללא כייל לגמרי (והיינו ע"כ דגם דאותן דפ' המדיר וכה"ג ס"ל כהאומרים דכ"מ דאמרינן יוציא סתם כופין. אלא שצ"ע שחולק על אביו הרא"ש) והב' דכפיה במילי קאמר כו'. ג' דגבי שבועה דוקא ס"ל דגם הכפי' ה"ל אונס שהביא על עצמו. ד' דכל שהכפיה לסבה מצד אחר כמו שבועה ודוגמת' אף שממילא היינו שיתן גט אין בזה משום גט מעושה שלא כדין. ה' דס"ל דכל שדינו בכפיה מאיזה צד שיהיה הרי זה מעושה כדין. רק גבי גיטין אמרינן דכ"מ שאמרו סתם יוציא אין דינו בכפיה וממילא אם כפוהו הרי זה מעושה שלא כדין כו'. ולפי"ז מובן שאין ראיה שיהיה הר"י (רב או) חבר להתשב"ץ כ"א עפ"י פי' הד' הנ"ל או עפ"י פי' הא' כפשוטו כנ"ל ועדיין צ"ע לפמשנת"ל דבכיבוד אב אין דינו בכפיה כו'). אבל לפי' ג' פי' אחרים אין ראיה כו'. אמנם כ"ז ע"י כפי' ממש. אבל במה שכפוי ועומד מצד מצות כיבוד יש ראיה מהר"י דלא חשיב אונס (אעפ"י שהמצוה היא מצד אחר כו') זולת לפי פי' ג' הנ"ל אין ראיה מהר"י גם בכה"ג. ומדברי הריטב"א דלעיל לפמשנת"ל דגם גבי שבועה משמע דס"ל דאם מתחרט אלא שמכריח א"ע מכח השבועה הוי אונס ממש גם בדיעבד א"כ ודאי גם אי מכריח א"ע מצד מצות כיבוד אב דינא הכי. וגם לפמ"ש בעל פמ"א (גם בסי' מ"ח) בדעת ריטב"א דגבי שבועה בכה"ג לא חשיב אונס ממש. וכבר נתבאר דגם רמ"א נראה דהכי ס"ל לדינא והיינו שכ"מ עכ"פ מדברי מהרי"ק מ"מ כיון שבאו ע"ז מצד הטעם שאונס זה הוא הביא על עצמו משמע דגבי מצות כיבוד אף אם הוא מכריח א"ע מצד המצוה יש לומר דהוי אונס ממש (וצריך לחלק בין זה לבין הא דחכמים חייבוך. משום דכאן אין המצוה מצד גוף הגירושין כו' כנ"ל):

כל זה הוא הקדמה א' להבנת דברי הריב"ש. שעכ"פ נשמע שגבי אונס דאב על הבן שיש מקום לומר דאף אם לא חשיב אונס מצד הטבע כו' דאין רחמי הבן על האב כו' מ"מ יש לומר דמצד מצות כיבוד אב יחשב זה אונס ממש. והארכתי בזה להתלמד במקום אחר). ואבוא להקדמה ב'. במ"ש הריב"ש שם לעיל. דאם היה האונס לדבר אחר כמו לקיים מצות עונה אם כדי להנצל מזה יגרש מעצמו אין זה גט מעושה שהרי אין ב"ד כופין אותו על הגט כ"א לקיים מצות עונה כמו שחובה עליו מן הדין כו' וכתב ע"ז שהרי זה כמי שהיה תפוס בבית הסוהר בעד חוב ממון ואמרו לי' אם תגרש אשתך נפרע בעדך כו' היאמר אדם שזה יהיה גט מעושה כו' ושוב הביא ראיה מדברי הרא"ש באשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת כו' שהשיב שישביעוהו שלא ילך או שיכפוהו לגרש קודם שילך. וסיים הרי כיון שאומרים לו או תעשה המוטל עליך מן הדין או תגרשנה אין זה כפי' על הגט במוחלט כו'. הנה לפע"ד עם שלכאורה משמע שכל הנושאים הנ"ל שוים ושלעולם בעי' עכ"פ שיהיה אותו דבר שכופין אותו בשבילו דבר שהדין נותן לכופו ע"ז. נראה דז"א ולאו בחדא מחתא מחתינהו. דבההיא דהיה תפוס בביה"ס בעד חוב נראה דאף אם היה זה שלא כדין וכגון שתפסוהו עובדי כוכבים (ואפי' בעלילה) נראה דבכה"ג נמי לא הוי גט מעושה אם יגרש כדי שיפדוהו כו'. וכן משמע מדברי הג"מ דגיטין סי' תס"ט בשם ר"ת שהביא ד"מ סי' קנ"ד אות ט' ע"ש (ואעפ"י שבהג"מ כתב בעד מס וכדומה משמע (מד"מ) דלאו דוקא בדומה למס כו') ועי' מהרי"ק שקל"ג סוף ע"ב שהביא הא דר"ת וסיים הרי דלא חשיב אונס מניעת עשיית הטוב ואע"ג דפשיטא דכל אדם מצווה להוציא חבירו ממסגר כו' ע"ש. דמשמע שעיקר הטעם הוא לפי שכבר נתפס מכח דבר אחר (אעפ"י שהוא שלא עפ"י דין). שוב מניעת ההצלה אם לא שיגרש לא חשיב אונס. וכ"ה הדין לפמ"ש ב"י בח"מ סי' ר"ה סי"ב לתרץ הא דבסקריקין קני הוא לפי שלא בא מתחילה על הקרקע כ"א להורגו. וזה פודה א"ע בקרקע כו' וסיקריקין היינו רוצח שלא כדין כו' (ועי' רמ"א שם רסי' רל"ו). וכעין שנתבאר לעיל באונס אשת איש דע"י נפשות אסורה אפי' לבעלה ישראל מטעם שמה שעושה כדי להנצל מהריגה שעומדת מקודם לא חשיב אונס כנ"ל. [הגהה. ועי' פסקי מהרי"א סי' ע"ג בנשבע ע"י אונס מבורר להריגה חלה השבועה דגמר ומקני והקשה המ"ל פ"ג מה' שבועות מהא דאמר מכאן מודעא רבה לאורייתא. ונראה דלא קשה דמהרא"י מיירי דאונס ההריגה היה קודם בסתם כו' שהרי הביא ראיה מסקריקין וע"ש סי' ס"ט שפי' ג"כ מעין הנ"ל בשם הב"י וכן הוא בהדיא דצדקיהו שכבר היה חבוש כו'. ומשא"כ בהא דכפה עליה' ההר שהוא בגין קבלת התורה. אך בדברי הר"מ שבמרדכי פרק הנזקין ובתשו' מיימוני ד"ה שבועות (והוא בתשו' מהר"מ סי' תתקל"ח) ב' יהודים שדחקו חבירהם כו' משמע שהיה רק בגין המתנה. אבל נראה לכאורה דע"כ לדחוק דגם התם היה המעשה שהיו תפוסים מקודם (לדבר אחר) וגזמו להורגם ועי"ז הוצרכו לפייסם מעצמם ע"י מתנה וכן משמע קצת לשון רמ"א סי' רל"ו. ועי' מהרי"ק שקפ"ה שלמד מדברי הר"מ חלו דעביד דגזים לא נקרא אונס. ולכאורה א"כ למה פ' הר"מ דפטורים וצ"ל לכאורה דהתם הגיזום להרוג היה מקודם וע"ז הוצרך ר"מ לחלק דלא דמי לסקריקין כו' ואח"כ היו מייסרי' ג"כ בגין מתנה ממש כו'. ועי' נ"מ סי' ר"ה סק"ח וסי' רל"ו. ובתשו' מהרי"ט חח"מ סי' ע"ב ע"ש. וצ"ע אי"ה]. וכמדומה שכן משמע בכ"ד דכל שהאונס הותחל מצד דבר אחר. אף שלא כדין מה שעושה אחר כך להנצל מזה לא חשיב אונס. אבל בההיא דתשו' הרא"ש וכמ"כ בנדון דהריב"ש בכפי' לקיים מצות עונה. דבעינן שיהי' אותו דבר דינו בכפי'. זהו ענין אחר דהיינו שבתחילת הכפי' מזכיר גם הגירושין. אלא שלא בהחלט כ"א דרך ברירה שכופין אותו שיעשה א' משתים. דבזה בעי' שיהיה אותו דבר הב' כדין דאל"כ הרי זה ככפי' בהחלט על הגט. (וכמ"ש התשב"ץ דהרי זה כנקטי' בכובשי' דלשבקוה לגלימי'). אבל כשאותו דבר דינו בכפי'. אעפ"י שאומרים שיעשה או זה או זה הרי זה כאלו הכפי' היא רק על אותו דבר. והגט לברירה לשיפטור מאות' כפי' (עי' רמ"א ססי' קנ"ד). ועם היות שאין החילוק מבואר בדברי ריב"ש נראה דע"כ כוונתו כן. דבדין דהרא"ש ובדין דקיום עונה מבואר דס"ל כנ"ל. ובההיא דהיה תפוס בבה"ס נראה ודאי שהדין (פשוט) כדלעיל וכמ"ש הת"ג דמעשים בכ"י כשהאשה מצערת בעלה בגזילת ממון (ופשוט דה"ה בהכאות וכה"ג) ומחמת זה מגרשה ואין מי שחש לומר שהוא גט מעושה. וה"נ דכוותיה וכנ"ל מדברי הג"מ בשם ר"ת ומהרי"ק במי שהיה תפוס בידי עו"ג כו' (וכעין זה נראה בכ"ד). ונראה דגם התשב"ץ שכתב ג"כ דמסתברא דכשאותו דבר שלא כדין אפשר דהוי גט מעושה צ"ל ג"כ דהיינו כשמזכיר גם הגירושין בתחיל' הכפי' (וכעין ההיא דכופין על הכתובה דאיירי בה. והרי שם מבקשין עכ"פ על הגט כמ"ש רמב"ן כו'. ואפשר נמי דהיכא דמתחיל מובן עכ"פ הכוונה על הגט אף שלא פי' דינו כאלו פי' ויש לומר דכפי' על סילוק כתובה ג"כ מובן מתחילה שמוכרח לגרש כו'). שוב ראיתי מ"ש המ"ל ספ"ב מה"ג דע"כ התשב"ץ מיירי בשלא הזכירו הגירושין בשעת הכפי' ולכן הקשה מזה על תירוץ הב' דהב"י ח"מ סי' ר"ה גבי סקריקין הנ"ל ע"ש. ולפענ"ד נראה כמ"ש. ומש"ש דאם הזכירו פשיטא תלוהו ויהיב הוא. איני מבין ש"ה שהכפי' לא על הגט לבד היה בהחלט כ"א (עיקרו) על דבר אחר (וכמו בכתובה) אף אם מזכיר ג"כ הברירה לגרש לא דמי כ"כ לתלוהו ויהיב. שוב ראיתי בתשו' רב"א סי' ט"ז (דכ"ט רע"ב) דבשלא כדין אע"ג שלא הזכירו הגט כו' ע"ש דמשמע שכ"ד ריב"ש ותשב"ץ. אך משמע דהיינו כשניכר המכוון בשביל הגט כו' ע"ש:

ומעתה אבוא לפי' דברי ריב"ש (תוכן כוונתו עם שיהיה לשונו דחוק כו' וכבר כתבתי שלא הייתי צריך להאריך כלל בגין זה וכ"ש שגם אחר האריכות לא עלה בידי לפרש דברי ריב"ש בטוב כבסמוך אלא להתלמד במקום אחר וגם שייך מעט בנד"ד כמשי"ת אי"ה). והוא דבענין אונס האב על הבן מצד טבע האהבה פשיטא ליה לריב"ש דלא חשיב אונס דאין רחמי הבן על האב. וכדעת התשב"ץ. אלא שהוא כמסתפק לומר דחשיב אונס לבן מצד חיוב מצות כיבוד אב וז"ש דאף אם נאמר כן דומיא דאמרינן בפ' ד' נדרים כו' או שחלה בנו. וה"ה לחלה אביו שהרי חייב לשמשו. ור"ל דאעפ"י שמצד טבע לא דמי חלה אביו לחלה בנו. אבל הרי חייב לשמשו מצד מצות כיבוד אב. וא"כ ה"נ מה שעיכבו את האב מלצאת הרי זה כאלו עיכבו הבן מצד שחייב לחוש לכבוד אביו והיזקו, ואעפ"י שהעיכוב היה רק שיהיה דין והרי זה כפי' לדבר אחר מ"מ כיון שאינו בדין לעכב האב על הבן שאין אדם נתפס על חבירו. הרי זה כמו כפי' לדבר שאינו בדין. ונקרא אונס כו'. ז"א שהרי לא הזכירו כלל שיגרש בנו אלא רק שיבוא בנו לדין כאשר ביקשו זה כמה פעמים אין זה כפי' על הגט. ור"ל דהרי זה כמי שהיה תפוס בביה"ס כו' אפי' שלא כדין לא חשיב אונס אם יגרש מעצמו להנצל מזה כו' כנ"ל. ומ"ש זהו באונס (גדול) כמו חולי כו' יש לומר דר"ל דבחלה האב. ממילא נמשך מזה עיכוב הבן שלא יבוא לאכול עם המדירו. אבל הכא מעיכוב האב בשביל שיהיה דין לא נמשך מזה ממילא שיגרש בנו. (ולא חשיב כאלו פירש בתחילת הכפי' כו'. וידעתי שזה דוחק בפרט שחילוק זה לחלק בין כשנזכרו הגירושין בתחילת הכפי' דאז בעי' שיהיה הכפי' לדבר שכדין. וכשלא נזכר הגט בתחילה כלל לא בעי' שיהיה כדין. אין זכר לזה בדברי ריב"ש בהדיא כו'. וגם תיבת גדול צריך למחוק לפ"ז. נוסף ע"ז דבאמת העיכוב שיבוא להתדיין אם צריך לגרש לכאורה הרי זה כמי שמזכיר בתחילת הכפי' גם הגירושין דבעי' שיהיה הכפי' לדבר שהוא כדין כנ"ל. אבל מה אעשה שאין בידי לפרשו בטוב ואיהו דחיק כו'. ואולי יש לומר דכוונתו לומר דכפי' זו דעיכוב האב כיון שחשבו שהוא רוצה להרחיק נדוד עם בנו ושיהיה הוא גרמא בנזקין. א"כ הרי עיכובו כדין וכ"ז אינו שווה להעמיס בלשונו ועלה ע"ד לומר דס"ל כיון שהעיכוב היה רק שיבא בנו לדין. אם לא יבא בנו אלא יעשה מחמת זה דבר אחר היינו לגרש אין בזה משום מצות כיבוד. וג"כ אינו מובן למה שעכ"פ עי"ז ניצל האב כו'). וכתב עוד ועוד שאף לבן עצמו כו' והוא מובן. ושוב כתב ועוד שאין ההעכבה אונס של כלום שבעבורו יגרש בנו כו'. בזה חוזר לדחות ההנחה דלעיל שכתב אף אם נאמר כו'. דהיה מסתפק לומר שיש בזה אונס לבנו מצד מצות כיבוד אב דומיא דחלה האב כו' עתה מסיק דז"א ולא דמי דכאן גבי גירושין אין מצוה כלל מצד כיבוד אב דהרי זה כלעבור על ד"ת כו' דקשה גירושין כו'. והיוצא מכ"ז דלריב"ש פשיטא לי' כהתשב"ץ באונס אב על בנו דמצד הטבע ודאי לא חשיב אונס ואף גם מצד מצות כיבוד שלפ"ד יש סברא לומר דהוי אונס לבנו דעכ"ז מסיק דז"א דאין בזה מצות כיבוד כלל (אבל אלו היה בזה משום מצוה משמע דהוי ס"ל לריב"ש דחשיב אונס ממש אפי' בלי כפיית ב"ד וכנ"ל לדעת ריטב"א ולא כתשב"ץ כנ"ל):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה