דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן ל
לענין יו"ד נע באמצע תיבה באיזה נקודה שתהיה (זולת בחולם ומלאפום) כמו מרייאשע חייענא וכדומה:
הנה בב"ש גבי שם חייא כתב ההפרש בין זה שכותבין בב' יודי"ן לבין שם חי' שכותבין בחד יו"ד. משום שחי' לה"ק וחייא לשון ארמי. ולפ"ז בלשון לעז לכאורה יש לדמות יותר ללשון ארמי (וכמו לענין א' בסוף תיבה). אך לכאורה אינו מובן כ"כ מנלן דלשון ארמי חלוק בזה מלה"ק ובתרגום דבראשית על ויחי אדם ויחי שת כו' מתרגם הכל וחיא בחד יו"ד וכן הוא בת"א דריש ויחי. רק בתרגום יונתן שם אי' וחייא בב' יודי"ן. אבל בבראשית גם בת"י אי' וחיא בחד יו"ד. גם צ"ע משם אחיי' שבגמרא דמ"ק שהביא הט"ג דמדכתב בה' לבסוף משמע שהוא לה"ק כמש"ש ועכ"ז הוא בב' יודי"ן. אבל משם יחיי' שהביא שם בט"ג לק"מ כיון שהוא שם ערבי כמש"ש. ולענין ה' לבסוף כן ס"ל להרגיש בכל שם ערבי ולהב"ש באמת צ"ל בא' בסוף ע' כללים. אבל משם אחייה שהוא בגמרא בה' וא"כ (להב"ש) ע"כ הוא לה"ק ועכ"ז הוא בב' יודי"ן צ"ע לכאורה (וית' אי"ה). והנה הט"ג המציא חילוק אחר בין חייא לחי' בדרך פשוט ונכון לכאורה היינו ששם חייא שהוא בחירק תחת הח' ע"כ בעי' ב' יודי"ן דהראשונה נצרך על הוראות החירק דחי"ת. משא"כ חי' החי"ת בפתח כו'. ולפ"ז בנ"ד ג"כ בחד יו"ד לכאורה. אך אינו מובן איך ניחא לי' בשם אחיי' ובשם יחיי' הנ"ל (וצריך לומר דס"ל דהנחת תיבות אלו ג"כ הח' בחירק והוא דוחק גדול ומנלן ופשט הלשון נראה דבשניהם ה"ח בשוא אחי' כו'). וזה שנסתייע בזה מדברי הע"נ אינו ראיה כ"כ דיש לומר דמ"ש דשם חי' אינו דומה לשם חייא שזה בחירק וזו בפתח אין הכוונה שזהו עיקר הטעם בעצם אלא לומר שמזה נשמע שאינם משורש וענין א' ויש נומר דס"ל כחילוק הב"ש הנ"ל. וממה שזה בחירק וזו בפתח יש ראיה שזה לשון ארמי וזו לה"ק ע"ד שמביאים ראיה ממה שזה בא' וזו בה' כו'. (ויותר נראה דס"ל להע"נ דבשם חייא פשיט' שיש לכתוב כן שכן הוא שם ר' חייא המפורסם בגמרא רק אתי לאשמעינן על שם חי' דאשה שאינו נמשך משם חייא מאחר שזה בחירק וזו בפתח אלא נמשך מלשון כעת חיה כו'). ותדע שאין כוונתו ע"ד שתופס הט"ג שהרי כשבח להטעים בשם חייא דאף אי חותם בחד יו"ד לא מהני כתב כיון דחותם בא' בסוף וקרו הח' בחירק כו'. ולסברת הט"ג הא דחותם בא' לא מעלה ומוריד כלל וכולי מילתא תלוי בחי"ת אם הוא בחירק כו'. אבל אי כהב"ש א"ש דהכל מועיל להוכיח שהוא מלשון ארמי (ולפי הנ"ל בהגהה א"ש טפי דהכל מוכיח שהוא ע"ש ר' חייא בגמ'):
והנה דברי הט"ג דכאן דמשמע דכללא הוא דכל שהאות שלפני היו"ד אינו בחירק אין מקום לב' יודי"ן א"א להתקיים כלל מכמה שמות שבפוסקים וב"ש שנכתבים בב' יודי"ן אף היכא שהאות הקודם אינו בחירק כמו שם סא ושם גוייא וגירילייא גאלייא (וכן גראסיא אי' בט"ג שם (כמדומה שהוא מע"נ) דמשפטו בב' יודי"ן וכן בילייא ע"ש בשם מהר"ש הלוי דייאמנטי כרישויידי פייאלא פייארל פייערל ובט"ג אות פ' סקי"ד פייא שייא אייא. ובאות ד סק"ט בשם הע"נ דונייא ואף שבש"א אות ס' ססק"ב כתב על שם שייא שבגמ' שאפשר שקריאתו שייא בחירק. בש"נ אות פ' הנ"ל מבואר דס"ל שהוא בפתח השי"ן ומש"ש ע"ש פייאלא שאפשר שהיתה נקראת בחירק תחת הפ' וקמץ תחת יו"ד ב' ע"כ לאו דוקא הוא ולא אתי לאפוקי היכא שהיודי"ן אינם נעים בתנועה עצמית כ"א נמשכים לפתח שתחת הפ' ע"ד פתח חריף שאז א"צ לכתוב א' כו' ע"ש אבל לענין כתיבת ב' יודי"ן הרי מסיק שם גופא בשם פייא דגם שהפ' בפתח כותבין ב' יודי"ן. וכמבואר מהשמות הנ"ל דרובם ניכרים שאין האות הקודם בחירק ובפרט בשם סאיי' הנלקח משרה רק שאינם יכולים לדבר הר' מדברים במקומו היו"ד. עכ"פ מבואר שהס' בקמץ וכמ"ש הב"ש שהנקודות שוות וכמבואר מהא' שאחר הס'. וזה פשוט. אמנם אחר שחזר הט"ג והודה שגם אי האות שלפני היודי"ן אינו בחירק. כותבין ב' יודין. חזר והוקשה לו באות פ' שם מה בין פייא ושייא לבין חי' וכתב דיש לחלק דשם חי' נגזר מלה"ק כו' וכנראה שהוא עצמו ע"ד החילוק המבואר בב"ש בין חייא לחי' כנ"ל. אלא שבא להטעים סברת החילוק (וגם דמשתגר בקמיית' דס"ל דבשביל תנועת היו"ד גופא תרתי ל"ל כו'). והמציא והוליד חדשות דכל הנחות שמות כאלו. מושך הפתח שבאות הקודם (או הקמ"ץ וכה"ג) הרגשת יו"ד הראשונה. על משקל די חי כו'. ויו"ד הב' לבד מתנוע' בתועה בפ"ע ע"כ בעי' ב' יודי"ן. אלא שבשם הכתוב בתורה מועיל הדגש שביו"ד להיות כב' יודי"ן משא"כ בשמות חול שאין בהם ענין דגש בעי' לכתוב בפירוש ב' היודי"ן ועפ"ז ממילא ישמיענו חדשות ולחלק עלינו את השוין. היינו שלא שייך להצריך ב' יודי"ן כ"א כשהאות הקודם עכ"ז נעה בנקודת פתח או קמ"ץ וכה"ג אבל היכא שהאות סודם נחה בשוא ונחטפת עם אות הקודם לה אז לא שייך ב' יודי"ן שהרי א"א לשוא נח להמשיך הרגשת היו"ד הא' כו'. וע"כ באמת פליג באות ש' סק"ז על תשו' גנת וורדים שמצריך בשם סאסיי' ב' יודי"ן ע"ש (והיינו משום דע"כ הס' הב' נקרא בשוא והיו"ד בסגול. דאם היה הסגול תחת הס' ודאי אין מקום לב' יודי"ן כו'). אך באמת לא משמע כן כלל מכל הפוסקים שסתמו והזכירו כל השמות הנ"ל בב' יודי"ן ובודאי יש בהם ג"כ שהאות הקודם הוא בא נח וכמו שם גראסי' הנ"ל ניכר שהוא ממש כמו סאסי' ג"כ ע"כ הס' בשוא וכנ"ל בסאסי' וכן גאלייא הנ"ל וכמ' דונייא הנ"ל. והגם שהט"ג אות ד' רצה לתקן זה וכתב בוהה נראה כו' היינו לומר שהנ' דדוניי' נקרא בפתח כו' והייע"כ בג' הברות דו ני יא. אבל לא משמע כן כלל. ש קאי שם על שם דונא שודאי אין בו כ"א ב' הברות דו נא וע"ז כתב שאם קורין דוניא ביו"ד נ"ל לכתוב בב' יודי"ן מע ג"כ שנקרא בב' הברות דאלו דו ני יא הוא כמו שם אחגו' וכ"ש בשם בילייא ודאי נקרא הב' בצירי והל' בשוא ש ב"ש בשם גוייא שכתב ואם קורין כו' ולא תחת היון כו' משמע דברישא הפתח קאי אב' היודי"ן כו'. ולה לא קאי כ"א איו"ד הב'. וע' בשם זוי. והנה עם היות שמות הנ"ל קשה לברר איך הם נקודתם. תמיה לי מילתא נא למה ליה ליכנס בפרצה דחוק' כ"כ לחדש חידושים אשר שערום הראשונים. והלא אף גם במקרא מצינו הרבה מלבב' יודי"ן ואף כשהאות הקודם בשוא נח כמו כי תהיין לאיש שתי נשים דריש פ' תצא דג"כ הה' שלפני היודי"ן הוא בן נח. וכמ"כ יש מלת תהיינה סוף פ' מסעי נא גבי ערי מקלט וגבי בנות צלפחד הרבה פעמים לרוב. וגם בפ' תולדות (חמישי ל"ה) מקץ (שני ל"ו) וכן ואותה החייתי (בלק שלישי נ"ג) ובשאר נקודות באות הקודם יש לרוב כמו ותחיין את הילדים (שמות) החייתם כל נקבה (מטות) וימררו את חייהם (שמות) וחיית ורבית (נצבים) ועתה הייתי לשני מחנות (וישלח) היינו בעיניהם (שלח) והיית רק למעלה (תבוא) שני חייך שני חיי (ויגש). וכה"ג טובא. והגם שודאי יש ג"כ חסרים בחד יו"ד אבל נראה דמעוטא נינהו (ע' מסורת סוף ויגש על החיתנו משמע רק ג' חסרים כו'). ובתרגום שמות תהוויין תחזיין. יהודיתא חייתא ובסוף ויגש קיימתנא ובפ' מקץ יהויין ובריש תצא תהויין. ובוישב שיירת ערבאי וכה"ג לרוב. ובגמרא עצמו מספר. קשיין אהדדי. הוויין ידים (קדושין ה' ב') חזיין. חציין. חצייך בפרוטה ביופיין (גיטין נ"ח). מניין. בניין (תענית י"ב ב'). עבריין. מניינא דרישא. (ליבנא דאשתיור) מבניינא (קורין) מעניינא (דיומא) אתייקורי דמתייקרי (מגילה כ"ח) סדינין המצוייצין (בפ' ב"מ) חייב חייבים. נייר. תנא ושייר. בשיירא דברו (ספ"ק דעירובין)(, שכיחא שיירתא מתיירא (קדושין ל"א) אנדריינוס אספסיינוס (גיטין נ"ז ב') ומהמייניהו (סוכה פ"ה מ"ג) וכן בתרגום פ' תצוה כ"פ. וכה"ג מלא בכל הש"ס. ומה גם כשהאות הקודם בשוא נח כמובן מהנ"ל. (גם מובן שיש בהן בתרגום ובגמ' כמעט כל הנקודות תחת היודי"ן אף כמו קמץ ופתח שאין לומר שהיו"ד הב' בא להורות הנקודה שתחת היו"ד הא' אלא נראה שהטעם הוא שאם היה ביו"ד א' היה נקל לטעות שהוא רק להורות חירק על אות הקודם. לכן בא בב' יודי"ן להורות על התנועה ולהדגישו. וז"ש בעל ג"ו שבט"ג אות ש' הנ"ל בשם סאיי' שכותבין יו"ד ב' להורות על דגשת יו"ד א' כו'. ולכן בתחילת תיבה לכאורה לא נמצא כזה. זולת כשהיו"ד בחירק ע' עמוס ג' ארי' שאג מי לא יירא. וכמ"כ כשבא בוי"ו מלאפום כו'. אך ע' גיטין (ד' נ"ו ב') איגייורי וצ"ע. ודוגמא לזה ע' ט"ג בש"א אות ו' סק"ז דבאמצע תיבה ע"כ לכתוב ב' ווי"ן שלא נטעה במלאפום. אלא דשם נתקשה בשם וואלווליין דהנחת התיבה בפ' רפוי' כו'. אבל היכא דצ"ל ו' ודאי כותבין ב' ווי"ן ע' שם חלוונא ובש"נ אות ו' פריווא (ע"ש מ"ש בשם הלבוש דמשמע דלעולם כל ב' ווי"ן כחד חשיבא). ושם חווקה וכה"ג בכ"ד. ומה שגבי וי"ו גם בתחילת התיבה כותבים לפעמים ב' ווי"ן כמו וואלף היינו משום דו' א' דומה לפ' רפויה כו' (וע' בשם ואלק. ובש"נ וויכנא. ויש לעיין גבי שם אורויליידו) ובגמרא חתנוותא אתרוות' תניא כוותיה. אמנם במקרא כמדומה שלא נמצא ב' ווי"ן בשביל להורות שהוא נע כדרך שנמצא ביודי"ן כנ"ל וצ"ע בספרי הדקדוק). עכ"פ מכ"ז לכאורה יפלא מאד על הגאון ט"ג ז"ל למה ליה לדחוקי כ"כ שכנראה מדעתו ז"ל שבשביל תנועת היו"ד גרידא אין מקום לשיצטרך ב' יודי"ן. ומה נעשה בכל הנ"ל. גם דבריו ז"ל סותרים זא"ז. דגבי שם פייא כתב שיש להקפיד שלא לכתוב א' אחר הפ'. משום שהפ' מושך היו"ד על משקל די כו' (והא' יפסיק ביניהם ויעכב זה) ועכ"ז גבי שם סאיי' כתב שטעם הב' יודי"ן משום דהיו"ד הא' נרגש בהברת הס' כו'. גם שם גבי פייא כתב דגם שם חיים היו"ד הא' דגושה (פי' והיא כב'. א' להיות נרגשת בחי"ת. וב' להיות נע כי') והיו"ד הב' כחירק ליו"ד הא'. וגבי שם רייץ כתב דחיים ואלפיים. היו"ד הא' נקרא עם הפתח על משקל די. והב' מתנועעת בעצמה ועליה קאי החירק כו' (וא"כ מהו הדגש כו'). ומלבד שכבר נתבאר שדבריו שבכאן סותרים למ"ש בש"א גבי שם חייא וכן באות ס' שם שייא וכנ"ל. (ומלבד שקשה עליו משם יחיי' ואחיי' שהזכיר שם בעצמו כנ"ל):
והנה מנוסח הגט גופא מוכח ג"כ שיש מקום לתנועת פתח תחת ב' יודי"ן מצ"ע. שהרי משום זה הצריכו ג' יודי"ן בתהווייין ותיצבייין. דאלו בב' חששו שהיה נקרא בפתח היודי"ן כו' (והרי הוי"ו דתהוויין ודאי נקרא בשוא נח כו'). ואף שאין זה רק חששא היינו שבאמת נוכל לקרות היודי"ן בחירק ג"כ כו'. גם הרי מבואר דבג' יודי"ן המלה מתוקנת בטוב לכל ונקראת בחירק לבסוף. ולכאורה יש כאן יתור ודאי ותלתא ל"ל ואין ביאור למלה זאת. אע"כ דב' יודי"ן כחד חשיבי ממש (דאלו חד היה נידון כחירק להקודם. לכן כל שהוא נע משפטו להכתב שנים כל שאין שם נקודות כתלמוד וכן גט) ועדיין היה באפשר להיותם נקראים בנקודת פתח. לכן בא היו"ד הג' שהוא כחירק להקודם כו'. ובאמת לפענ"ד ודאי לא גרע זה מפתח חריף. שודאי באפשרי היה להיות נקרא בטוב גם בחד יו"ד כמו חי די וכמ"ש הט"ג גבי רייץ. ובמקרא לפה"נ לא ימצא כזאת כלל בב' יודי"ן כ"א בחד יו"ד כמו היצא (בפ' נח) וכן העינה (פ' חיי שרה) הביתה גבי יוסף וגבי אליעזר. אלא שבגט ראוי לכתוב כפי דרך התלמוד. כי המקרא סומך על קבלת הנקודות. כמ"ש מהרי"א שבט"ג שם ובתלמוד הנהיגו להוסיף אותיות המורים על הניקוד בענין שיהיה רחוק מטעות. וכנודע בפי' משארז"ל ספרא בצירא ותנא תוספא'. ואשר ע"כ נוהגים תמיד בפתח חריף לכתוב ב' יודי"ן כמו מייתי דייס' כו' כדי שלא נטעה בחירק. וה"ה וכ"ש כשהיו"ד בעצמו צ"ל נע (אף בפתח) שמצינו גם במקרא לפעמים ב' יוד"ן (ואף בפתח כמו שני חיי דויגש. וגם סגול דותחיין תהיינה. לכאורה א"צ כ"כ להוספת היו"ד בשביל הוראת הנקודה. כי עיקר הוראת היו"ד הוא על חירק וציירי.. וצ"ע בס' דקדוק). ודאי ראוי להכתב בתלמוד וכה"ג בגט בב' יודי"ן. כדי שלא יהיה נקרא כחורק להקודם. וכדמצינו באמת בכל התלמוד וכנ"ל והן אמת דלפי כ"ז הרי גם על הב"ש ושאר פוסקים שהוצרכו לדקדק בשם חייא ולהמציא חילוק חדש בין לה"ק ללשון ארמי לכאורה חל ג"כ הקפידא כל הטורח הזה למה הרי לפי הנ"ל כן משפט הלשון וכן ראוי להכתב בגט (שאין בו נקודות) בכל המלות אף אם הוא בלה"ק (אם לא כשיש איזה טעם כמו מנין כו' ויתבאר אי"ה). אך באמת יש לומר דלא הוצרכו הפוסקים להטעים בשם חייא כ"א מכח שם חי'. דלכאורה במבטא שניהם שוים כו'. ועיקר הכוונה דהקפידא תשוב על שם חי' למה היא בחד יו"ד. אלא שבאמת עיקר הטעם בזה לפי שנקראת ע"ש (נפש חי' או) כעת חי' וכל תיבה ושם שנכתב במקרא ממש דין הוא שנכתבת בגט ג"כ כבתורה. (דבזה אין מקום לטעות דזיל קרי בי רב כו') וכדמצינו בכ"ד שבשם הכתוב בתורה אין מוסיפין אף כדי לתקן הקריאה וכמו לכתוב מושה בוי"ו החולם וכן אהרון ויעקוב וכה"ג. משא"כ בשמות שלא נמצא בכתוב כל המוסיף להכתיב מלא משובח כמ"ש גבי מימון ובכ"ד. וז"ש הפוסקים דחי' הוא מלה"ק. לאו בלשון בלחוד תליא אלא הכוונה שהיא מלשון כעת חי' הכתוב בפירוש (דוקא) בתורה דבזה אין ראוי לשנות. ומ"ש דשם חייא הוא לשון ארמי ג"כ אין הכוונה דלשון ארמי דוקא גורם זה. אלא הכוונה דלפי שהוא לשון ארמי ממילא איננו עכ"פ כלשון חי' הכתוב בתורה כו'. ובזה יתורץ ג"כ מה שגמגמתי לעיל מנלן דמשפט לשון ארמי נותן להכתב בב' יודי"ן וכנ"ל דתרגום ויחי הוא וחיא בחד יו"ד כו'. אלא דכאן עיקר הכוונה רק לומר שאיננו לשון חי' הכתוב בתורה. וא"ש ג"כ מה שיש לדקדק משם אחיי' שבגמרא כנתבאר לעיל. דיש לומר ג"כ דעכ"פ אינו כתיבת חי' שבתורה ממש כו'. ובזה אש"נ דלכאור' גם זולת כל הנ"ל צ"ע מה צריך טעם לכתיבת חייא אחר שהוא שם מפורסם בגמרא ודאי בכל מקום אזלינן בתר שמא כזה כו' אלא דהכל סובב הולך לתת טעם לשם חי'. ואז ממילא נצרך להפריש בין חייא לחי':
אמנם עוד נלפע"ד עיקר. דיש חילוק בזה בין אמצע התיבה לסופה. ובזה יתוקן ג"כ (קצת) גם ד' הגאון בט"ג. והוא דדוקא באמצע התיבה המנהג (בגמרא וכה"ג עכ"פ) לכתוב ב' יודי"ן. כשצריך להיות היו"ד נעה כנ"ל. אבל בסוף תיבה באמת לא נהגו כן לא במקרא ואף לא בגמרא וכה"ג. אלא אז כותבין אחר היו"ד א' מאותיות אהו"י להורות על נקודת היו"ד. וכמו תניא קשיא אסיא רומיא פוריא וכה"ג לרוב וכן בשמות עקביא אושיא. וכן בה' לבסוף (בלה"ק) כמו חצי' (שלי) (עליו) הראיה (דריש ב"מ) וכה"ג ובשמות ישעיה ירמיה ודומיהן. וכן בוי"ו כמו חציו (עבד) (עצו) ופריו. דיו (לבא מן הדין) וכה"ג. וממילא כשנקודת היו"ד צ"ל בחירק או בצירי אזי נכתב ב' יודי"ן גם במקרא כמו חיי שרה. מלכא לעלמין חיי וכה"ג. אבל זולת ב' נקודות אלו כמדומה שאינו מצוי (כלל) ב' יודי"ן גם בגמרא (ושם אביי לפה"נ צ"ל בצירי. ושני חיי דפ' ויגש לפה"נ צ"ל דשם בא היו"ד הב' להורות שמדבר בעדו ונקודת הפתח הוא עפ"י דקדוק או שהוא יו"ד הרבים וצ"ע בס' הדקדוק). משא"כ באמצע תיבה כבר נתבאר שמצינו לרוב (בגמרא עכ"פ) בכל הנקודות שמתנועעי' היודי"ן אף בקמץ ופתח כו' נכתבים ב' יודי"ן. (וכמו גם מתיבות הנ"ל מן קשיא קשיין. ומן חצי' חציין. ומן פריו פריין. ומן דיו דיין (שעתן) וכה"ג בפתח וסגול כמו חייב מתייקר כו' וכנ"ל וע' במשנה א' פ"ח דשקלים מ"ב עליה בחד יו"ד עלייתן בב' יודי"ן כו'). אמנם בטעם החילוק בין אמצע תיבה לסופה יש לומר לכאורה בב' אופנים. א' דבסוף תיבה לעולם בא אחרי' א' מאותיות אהו"י להורות על הנקודה כנ"ל. משא"כ באמצע תיבה אין מנהג בלה"ק וארמי להביא על הוראות הנקודות כ"א יו"ד על חירק וציירי או וי"ו על חולם ומלאפום. משא"כ אות א' וה' על הוראות קמץ פתח וסגול כמדומה שאין מנהגם (כ"כ) לבוא (במקרא) כ"א בסוף תיבה ולא באמצע וכמ"כ גם בגמרא ותרגום וכה"ג לפה"נ שאינו מצוי כ"כ לבוא באמצע תיבה. וע"כ אם יהיה נכתב רק א' יו"ד באמצע תיבה קרוב מאד לדמות שהוא כחירק אל הקודם. משא"כ בסוף התיבה אות הא' ל אחרי' מורה על היו"ד שהיא נעה (ולפ"ז יש מקום לומר שבלשון לעז שנוהגין לשום אותיות גם באמצע תיבה על הוראות נקודות כמו א' על קמץ כו' וכה"ג יש לומר שגם באמצע די בחד יו"ד כבסוף תיבה כו'. אך יש לחלק ג"כ דדוקא בסוף תיבה א"א כלל לטעות שהיו"ד הוא חירק אל הקודם דא"כ מה נעשה באות הא' וכדומה הבא באחרונה דכללא הוא שלא יבוא באחרונה אות מנוקדת גם במקרא כ"א באותיות תכ"ן כו' ע' בספרי דקדוק. ומיעוט' דמיעוט' באותיות ארי' כמו אביה פיה כו' וכמ"ש הט"ג בש"נ אות מ' ססק"ט (ועם זה אפשר שלא ימצא כ"א בה' ולא בא' וכדומה כו'). א"כ הר הא' וכדומה עד מוכיח שהיו"ד הקודם ע"כ נעה משא"כ באמצע תיבה אף אם יבוא אחר היו"ד אות א' וכדומה כמו בע עדיין יש מקום לטעות שהיו"ד היא חירק להקודם והא עה כו'. וקצת ראיה לזה מיו"ד באמצע תיבה הנעה בנקוד מלאפום שודאי דרך לבוא אחרי' ו' להורות נקודת המלאפום ועכ"ז מצינו מילת איגייורי בב' יודי"ן כו' כנ"ל ואולי בזה יו"ד הא' חירק להקודם אבל כמדומה שאינו מצוי כזה אך א'עה כמדומה שמצוי יותר מוי"ו נעה לכן גם בלעז לכאורה יש לחוש יותר ביו"ד הבא' עם א' על נקודת פתח וקמץ ממה:
יש לחוש בגמרא ביו"ד עם וי"ו מלאפום כו' ויש לעיין) (וטעם הב' חסר):