אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן כא

סימן כ

(לסי' קכ"ח)

תשובה שכתב לכ"ק הרב הגאון החסיד האמיתי בוצינא קדישא אדמו"ר מליבאוויץ זצוק"ל. וז"ל.

ע"ד מה שהעיד הר"ש מלאזני על רבינו זצ"ל שבאיזה גט (שכ"מ) שהוצרכו לסדרו (ע"י אומר אמרו כו') במקום אחר שלא בעיר שהיה שם הבעל. צוה לדלג תיבת שאנו (מנין) כו' לפי שנוסח הגט הוא לשון הבעל והרי אינו נמצא במקום הנזכר בהגט. הנה ודאי מסתימות הפוסקים לא משמע כן. מדשתקי מזה ולא פירשו כן. ואין לומר מפני שאינו מצוי. הרי בכמה דוכתי דיברו בגט בכעין זה שנכתב במקום שהבעל איננו שם. וכמו היוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא שבמשנה (ס"ה ב') וכן אם לא באתי מכאן ועד יב"ח כתבו ותנו גט כו' שבמשנה (ע"ו:) ואף שאין ראיה מזמן המשנה וגמר' שבימיהם (אפשר) לא היו כותבין כנוסחא דידן שאנו מנין כו' (וגם לא כנוסח הרי"ף ורמב"ם דרגילנא כו') לפ"מ שכ' בס' ג"פ סי' קכ"ז ססקל"א בטעם נוסחא זו מפני שיש מונין למולד וי"ד ויש למולד בהר"ד כו' ע"ש ובזמן הגמ' היו כותבין לשנות המלכים כו' (ע"ש דעכ"פ משמע שם שזה רק מנהג שנהגו כו'. ומעין זה בש"ג על מרדכי ר"פ המגרש ובס' ר"י מינץ). מ"מ הרי דינים אלו נזכרו בכל הפוסקים ואיך לא אישתמיט שום פוסק להודיענו שאז יש לשנות הנוסחא כו'. ועי' תשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' ח' וז"ל הא מילתא דפשיטא אם הבעל אומר לסופר לכתוב גט ולעדים לחתום שהם יכתבו ויחתמו בכ"מ שירצו כו'. וסתמא דמילתא משמע שיכתבו כנוסח כל הגיטין שמבואר שם סוף כלל הנ"ל ועוד שם בסי' ז' וי"ד בכעין זה (וע"ש בסי' ז' דמשמע דשם לא היה ידוע להרא"ש בבירור שכן היה שהבעל נסע משם קודם הכתיבה אלא שמסברא דן כן ממה שמינה עוד שליח כו' ע"ש. וא"כ משמע שהנוסח הכל א') גם בשו"ע סי' קכ"ב ס"א אם הבעל הולך מהעיר ואמר כו' וכ"ה בסדר הגט שבסי' קנ"ד ס"ל ול"ב. ואיך לא ביאר שאז יש לשנות הנוסחא ובפרט בסדר הגט שכל עיקרו לא בא אלא לבאר הכל למעשה. גם בסי' קכ"ח שכתב שצריך להזכיר מקום שהעדים עומדים כו' למנין שאנו מנין כו' ועל עמידת הסופר הביא ב' דיעות אם יש להקפיד שיהיה גם הוא עומד עמהם במקום אחד אם לאו. ואלו על עמידת הבעל לא דיבר משמע דלכ"ע אין להקפיד ואין חילוק כלל אם עומד שם אם לאו לענין כתיבת שאנו מנין כו'. ועוד מדלענין מקום עמידת האיש והאשה הזכיר שם סי"ב דאם אינו מצוי שם אין כותבין העומד היום כו'. מכלל דלענין שאנו מנין כו' שבס"א אין חילוק אם האיש מצוי שם אם לאו. וכן משמע עוד מהא דא"ל רב לספריה כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרן לכו מילי בהיני בפ' הזורק (ד' פ'.). ואעפ"י שעיקרו קאי בשטרות כדפרש"י וכדמשמע בגמ' דב"ב (קע"ב.) מ"מ מלשון הגמ' הכא דאמרי'. (אההיא דהיה במזרח כו') כדאמר לי' רב לספריה כו' משמע ודאי שגם בגיטין הדין כן וכמבואר בהדיא בההיא עובדא דענן בר חייא דיבמות (קי"ו.) וכ"ה ברמב"ם ספ"א מה"ג וטוש"ע סו' קכ"ז ס"ו הי' בירושלים כשאמר להם כו' ונתאחר עד ניסן והרי הם בלוד כותבין מניסן ובלוד. (וסתמ' דמילת' דהבעל נשאר בירושלים. וכמבואר בההיא עובדא דיבמות דאתו סהדי דההוא יומא ענן בר חייא גבן הוה כו'). ומדסתמו כל הפוסקים משמע שגם בכה"ג אין משנין הנוסח' מכל הגיטין. ובר מכל דין לכאורה כיון דחזינן דעל האמת זה שכותבין שאנו מנין כאן במתא פ' נקרא מקום עמידת העדים (והסופר). כמבואר בטוש"ע דרסי' קכ"ח הנ"ל וכל הפוסקים. וכן משמע בהדיא בגמרא שם גבי היה במזרח דפרכינן מאן אילימא בעל היינו שינה שם עירו כו' אלא אסופר. וע"כ היינו מה שכותבין בתחילה גבי הזמן במתא פ' (וכההיא דיבמות בסורא מתא כו') זה נקרא מקום עמידת הסופר (או העדים לפמ"ש הרא"ש כאן והתוס' ביבמו' (דצ"א:) ומש"א אילימא בעל היינו מקום דירתו. ועי' תוס' שם סד"ה ושם עירו שכ' דלהכי לא מוקי בבעל ובשינה מקום עמידתו משום דפשיטא דא"צ לכתוב כו'. מזה מבואר בהדיא דמה שכותבים בסורא מתא כו' היינו רק מקום עמידה דסופר ועדים ולא הבעל א"כ לפ"ז הסברא נותנת דלא קפדינן כלל אעמידת הבעל לענין כתיבת המקום גבי הזמן כו' וממילא אין לחוש ולשנות מה שכותבין שאנו מנין כו' כיון דלא קאי אבעל כו':

אמנם עם היות שמכל זה משמע דלא משנינן הנוסחא גם בכה"ג שאין הבעל במקום שכותבין הגט. וכותבים שאנו מנין כו'. ומה גם שמצאתי בתשובת שבו"י בהדיא דהוי עובדא שכתבו וסידרו גט מומר אחר נסיעתו מאותה העיר ומבואר שם בנוסח הגט שאנו מנין כאן בליבנא כו'. כנוסח כל הגיטין. (רק שלא כתבו העומד היום כו') ע"ש סי' קט"ו. מ"מ לפע"ד הדבר צ"ע רב. כי הרי סברת הר"ש בשם רבינו ז"ל הנ"ל לכאורה הלא היא סברא נכונה וחזקה. כיון דסגנון כל הגט הם דברי הבעל אנא פב"פ כו' איך ולמה יכתוב שאנו מנין כאן כו' והוא הוא המדבר איננו שם ומחזי כשקרא. והנה כ"ק שי' כמדומה שכ' בזה ב' סברות. א' כיון שהסופר שלוחו של הבעל עומד שם ה"ה כאלו רגלי הבעל עומדים שם. ששלוחו של אדם כמותו (ועפ"ז המציא סברא לחלק בין עובדא דרבינו ז"ל הנ"ל שהי' ע"י אומר אמרו כו' לבין שאר גיטין שהבעל עצמו אומר לסופר כו' אף שאח"ז נסע משם כו'). והב' דיש לומר דהתחלת לשון הגט שכותבין הזמן והמקום הוא לשון העדים (או הסופר). רק לשון הבעל מתחיל מן אנא פב"ב ואילך. ולפענ"ד הסברא הא' הנ"ל אינה מתקבלת כלל. (חדא דמה נאמר לשיטת התוס' וסייעתם דלא בעינן שליחות לכתיבה. דוכתב דקרא אסופר קאי כמ"ש התוס' (כ"ב:) ועי' ב"ש רסי' ק"כ וסי' קצ"ג סק"א וה'. ועוד) דלא מצינו ענין שלוחו של אדם כמותו כ"א לענין שיהיו מעשיו מועילי' בדין מן הדינים כאל המשלחו עשהו בעצמו. שזה ילפינן מקראי רפ"ב דקדושין אבל לא שנאמר שגוף השליח הוא ממש כגופו. לענין לשון בנ"א עד שיהיה שייך לומר על המשלח שהוא עומד כאן אף שאיננו פה כיון ששלוחו עומד כאן. ויש בזה ב' חילוקים א' דהא ששלוחו של אדם כמותו אינו כ"א לענין דין ולא לענין לשון בנ"א. ובנ"ד בנוסח הגט היינו לשון בנ"א. כדקיי"ל בח"מ סי' מ"ג בלשונות דשטרות שהולכים בהם אחר לשון בנ"א כבנדרים ע"ש סכ"ז וכ"ח ובש"ך סקמ"ה. וה"ה בגיטין עי' אה"ע סי' קכ"ו ס"ז בהגהה וע"ש בב"י בשם תשו' רשב"א וכדמשמע ממ"ש המרדכי הובא ב"י סי' קכ"ח ובש"ך ס"ק מ"ה בטעם אותן שכותבין מגרש שהוא כדי לכלול הבתים היוצאים מן העיר שבלשון בנ"א אין שם העיר עליהם כו' (ונראה דר"ל שבלשון תורה באמת נקרא שם עיר עד התחום וכדאיתא בתשו' שבמיימוני לספר נשים סי' כ"ב והובא ב"י שם גבי נהרות מהא דגבי ערי מקלט קולטות עד התחום ועוד כמה ראיות ע"ש. אלא שבלשון בנ"א אין שם עיר כ"א עד עיבורה. והיינו כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רי"ז סקל"ה ע"ש ועי' תשובת מהרי"ו סי' ע"א). ובלשון בנ"א נראה ודאי דלא שייך ענין שלוחו של אדם כמותו. ויש להביא ראיה מנדרים (דמ"ג.) וטוש"ע יו"ד סי' רי"ח ס"ה באומר קונם פרתך שאני חורש בה דאחרים מותרים לחרוש לו. ואלו בשאר איסורים בכה"ג ודאי אסור גם ע"י אחרים. דעד כאן לא איבעיא להו בגמרא בפרק הפועלים (ד"צ.) בחסום פרתי ודוש בה אלא באמירה לגוי (וגם בהא קיי"ל ביו"ד סי' רצ"ז וח"מ סי' של"ח דאסור). אבל ע"י ישראל ודאי אסור גם בדבר דאין איסור מצד השליח מצ"ע (ולחד מ"ד בפ"ק דב"מ דף י' ב' חיובא נמי איכא בכה"ג וכוותיה פסק רמ"א רסי' קפ"ב וע"ש בש"ך). וכמו גם באיסור מלאכה דאבל שהוא דרבנן ג"כ אסור ע"י אחרים (ביו"ד סי' ש"פ. וצ"ע דאפשר רק איסור העסק דהאבל בזה כו'). וכה"ג טובא. ח"ו הטעם בנדרים משום דהולכים בהם אחר לשון בנ"א. ובלשון בנ"א אין שלוחו של אדם כמותו (והא דאם אין דרכו לחרוש בעצמו הוא וכל אדם אסורים היינו משום דאז אמרינן שלא נתכוין הנודר לגוף עסק החריש' אלא להנאתה כמ"ש הר"ן שם). וא"כ ה"ה בנ"ד נמי כו' ועוד כיון דחשש שינוי כנ"ד הוא משום חשש לעז (או מחזי כשיקרא) ולענין זה ודאי לא יועיל הא דאמרינן שלוחו של אדם כמותו דהקורא ודאי לא יתלה דמ"ש שאנו מנין הוא משום דשלוחו כאן. וסברא הב' בזה הוא. דאף גם בדין מן הדינים לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו כ"א ענין שיהיה מועיל פעולת עשייתו כעשיית המשלח. אבל לא לענין שיהא חומר גופו נחשב ממש כגוף המשלח. עד שיהיה נופל לומר שבמקום שגוף השליח שם. ה"ה כאלו גוף המשלח שם (ולא דמי להא דאמרינן בפ"ב דקדושין (מ"ג.) בטעמ' דמ"ד אין שליח נעשה עד משום כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוי לי' כגופו. דהתם נמי רק לענין פעולת העדאתו כו'. וגם בזה לא קיי"ל כאותו מ"ד). והדוגמא לזה הוא כגון כהן שהוא מוזהר מליכנס לבה"ק האם יש שום סברא לומר שאסור ג"כ לשלוח לשם שליח (ישראל שאין בו משום אין שליח לדבר עבירה כו'). וכמו"כ לענין חיוב מצות לישב בסוכה האם נאמר שיצא י"ח ע"י שישלח שליח לישב שם. וכן נמי לענין איסור הליכת חוץ לתחום בשבת האם אסור שילך שם שלוחו (ששבת בסמוך לאותו מקום). ובהדיא אמרינן בפרק שואל (קנ"א.) מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך כו'. ועי' ר"ן שם דפי' שמותר לומר לו לך למקום פלוני כו'. והרי הוא המשלח אסור לילך לשם. א"ו דלא שייך בכה"ג שלוחו כמותו (וגם שם לא הוצרכו להשמיענו היתר אלא לשלא ניחוש בכה"ג לגוף עסק האמירה של המשלח. ועי' בקו"א של רבינו ז"ל או"ח סי' רס"ג). ושוב ראיתי בתוס' רי"ד בפ"ב דקדושין שם (דמ"ב:) שכ' שיש מקשין לכל דבר מצוה מועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי כו'. ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא ע"י שלוחו כו'. ומצאתי שפי' דבריו בתשו' ב"א חח"מ סי' ס"ז דר"ל שהקב"ה צוה שגוף שלו יהי' נעשה בו איזה מצוה כגון תפילין כו'. וכן ציצית וסוכה. כשאמר לשלוחו שב בסוכה הרי זה כאלו הושיב הוא את השליח בסוכה אבל גופו לא ישב כו' ע"ש עד כלל הדברים שבמעשה השליח אנו יכולים לדון כאלו המשלח עשה אבל מ"מ הגופי' מחולקים ודבר הנעשה בגוף השליח אין יכולים לדון שהוא כנעשה בגוף המשלח והוא ברור ופשוט עכ"ל (דפ"ד ע"ד) וע"ש עוד (דפ"ה ע"א) ד"ה ואדרבא כו' דס"ל שלא נאמרו הדברים דשלוחו של אדם כמותו אלא לענין התועלת של המעשה כו' ע"ש. והרי זה מבואר כנ"ל דחומר גופו לא שייך לומר שהוא כגוף המשלח וממילא לא שייך לומר על מקום שהשליח שם שהרי זה כאלו המשלח נמצא שם. וכ"ש בלשון בנ"א כו' כמשנ"ת למעלה. וכ"ש נמי שבנ"ד לא עשאו שליח כלל לענין שיהיה שם דוקא אלא עיקר השליחות הוא לכתיבה וחתימ' בין כאן בין במקום אחר. וממקומו נמי מוכרע. דא"כ גם נוכל לכתוב בגט העומד היום כאן כו'. גם שאיננו מצוי שם כיון ששלוחו כאן. ומפורש בשו"ע סי' קכ"ח ס"ב שזה אינו וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין כתיבת שאנו מנין כאן:

ועתה אשוב לסבר' הב' שכ' כ"ק שי' שלשון הבעל מתחיל מן אנא פלוני כו' ומקודם לזה הוא לשון הסופר או העדים. ואומר שלפענ"ד דבר זה צריך תלמוד. ויש פנים לכאן ולכאן. דלכאורה מלבד שזה טוב לתרץ הא דמשמע שגם בכעין נ"ד כותבין שאנו מנין כו' ככל הנ"ל. הנה אף אם לא יונח שזה אינו אלא דבכה"ג כותבין סתם במתא פלוני וכעין שנזכר בגמרא בסורא מתא אנא פב"פ כו'. כיון דעכ"פ זה ודאי מבואר בגמרא וכל הפוסקים שהמקום שכותבין (הכא אצל הזמן) הוא המקום שעומדים שם העדים (והסופר) בשעת הכתיב'. אף שהבעל איננו שם אז. וכמימרא דר לספרי'. בההיא דשילי והיני ועובדא דענן בר חייא הנ"ל ואם איתא שזה לשון הבעל לפה"נ הי' מורה מקום זה יותר על עמידת הבעל באותה שעה ממה שמורה על עמידת העדים והסופר. וא"כ קשה בתרי (גווני). חדא אם עיקר טעמיה דרב בזה הוא משום דלא ליתחזי כשיקרא כמבואר בד' הרי"ף ורא"ש בפ' ג"פ שם. קשה באמת למה לא נכתוב מקום עמידת הבעל באותה שעה. או בשעה שמסר מילי'. ולא המקום שעומדים העדים והסופר כיון שזה לשון הבעל והוא איננו באותו מקום ומיחזי כשיקרא. ועוד אף את"ל דעיקר טעמיה דרב משום שלא יבואו העדים לידי הזמה כמ"ש הרא"ש בפ' הזורק והתוס' ביבמות (צ"א:) אבל אמקום עמידת הבעל לא קפדינן כלל אכתי מאי מהני מה שכותבין סתמא במתא פלוני כיון שזה מורה על עמידת הבעל אם שזה לשונו והיה מהראוי לתקן דבכה"ג יפרש בהדיא כלפי העדים (והסופר). שהם עומדים במתא פלוני כו'. ואעפ"י שהרשב"ם והנ"י כתבו באמת בפ' ג"פ שם דר"ל שיזכיר שני המקומות היני ושילי (וא"כ היה נראה לכאורה דגם כאן בגיטין בכה"ג יפרשו ב' המקומות וממילא יהיה ניכר דמקום הכתיב' קאי אעמידת העדים וסופר). הרי לא קיי"ל כוותייהו כמ"ש הב"י ושו"ע בח"מ סימן מ"ג סי"ח וס"כ. ועוד דע"כ גם אינהו גבי גיטין מודו דלא כתבינן כ"א מקום הכתיב' בלבד דאל"כ בההיא עובדא דענן בר חייא דיבמות (קי"ו.) לאוקימת' דמילי מסר קשה דא"כ היה צריך להזכיר בהגט ב' המקומות והיה ניכר כו'. אלא ודאי דרק בשטרי אקניית' שנזכר בהם קנין כתבו הכי והטעם מובן דכיון שמזכירים הקנין. אם לא יזכירו כ"א מקום הכתיב' יהי' כמבואר שהקנין הי' באותו מקום כו'. משא"כ בגיטין (וכן בשטרות שאין בהם קנין). המקום שנזכר סתמא אכתיב' בלחוד קאי לכ"ע וזהו שבאה"ע סי' קכ"ז ס"ו לא נזכר שום סברא בב"י לשיצטרכו לכתוב ב' המקומות [שוב ראיתי בג"פ סי' קכ"ז סקכ"ב שכ' לחוש לרשב"ם ונ"י גם בגיטין אם לא בשעה"ד ומק"ע. ולענ"ד צ"ע מההיא דיבמות כנ"ל]. (וא"כ קשה כנ"ל אם זהו לשון הבעל הרי זה מורה על מקום הבעל ולא אמקום העדים וסופר כו' והי' ראוי באמת להזכיר שני המקומות עכ"פ. ובשלמא בשאר שטרות שבח"מ סי' מ"ג יש לומר דמיירי הכל בשטרות שכותבין בלשון העדי' וכדמשמע התם באמת דמיירי הכל בכה"ג. היינו בשטר שיש בו קנין (וצ"ע בשטרי דידן שבד"מ סי' קצ"א וית' אי"ה במק"א). אבל כאן בגיטין קשה כנ"ל. ותו דגם בכל הגיטין שכולם במקום א' הרי עכ"פ מבואר מד' הפוסקים שזה שכותבין בתחילה בפלוני' מתא נקרא מקום עמידת העדים (והסופר) ועל עמידת הבעל במקום שכותבין אותו. אם הוא מצוי שם חוזרין וכותבין אח"כ בהדיא העומד היום בפלונית מתא כו'. ולפ"ד התוס' ורא"ש שכתבו דלהכי לא מוקי ההיא דהיה במזרח אבעל ובשינה מקום עמידתו משום דאין צריך כלל לכתוב מקום עמידתו. ע"כ היינו שלא היו כותבין כלל העומד היום כו'. ולשון בפלונית מתא כו' שהי' גם בימי הגמרא וכמו בסורא מתא דיבמות ע"כ קאי רק אמקום עמידת העדים (והסופר). מכל זה משמע דלשון זה שבגט הוא מלשון העדים (או הסופר) דאם היה זה לשון הבעל נרא' שהי' מורה יותר דקאי עליו. וכעין זה משמע נמי בענין כתיבת הזמן שגם בזה קיי"ל שם שכותבין זמן הכתיב' ולא זמן האמירה ואם היה זה לשון הבעל נראה שהיה ראוי לכתוב יום האמירה. נראה שהיא חסירה ג"כ):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה