אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן יט

סימן יח

(לסי' קכ"א)

בענין טופס גט חרש שברי"ו:

הנה ידוע לכת"ר שבלילה א' אין בכחי לעמוד על הדין וכ"ש למעשה אינני מסוגל כלל. והנה כבר דברנו שלכאורה לענין הפי' וכוונת דברי רי"ו (בשם בה"ע וגאוני') נראה יותר כמ"ש הנ"ש במה"ב ושבו"י (סי' קכ"ב) שזהו נוסח גט ממש ולא כעין הרשאה. אלא שמ"מ כיון שלא נזכר זה כ"א ברי"ו. ומסתימות שאר כל הפוסקים משמע ודאי דאין שינוי כלל בין גט חרש לשאר גיטין. א"כ ודאי עכ"פ יש ליתן מקום למ"ש התוי"ט וצ"צ (סי' ס"ח) שגם הרי"ו כוונתו לפטור בנוסחא זו בלבד ובפרט שגם הב"ש ופר"ח (קכ"א) הסכימו להם. ולכן ראוי ליתן ב' גיטין (וע"ד התיקון שכ' אחרונים ובפרט בחרש הרי בדרבנן יש ברירה כו'). וגם הרשאה (פשוטה) נראה שראוי ליתן ליד האשה (או ליתן לה הגט הב' שיהיה בידה כהרשאה כמ"ש בצ"צ אלא שאפשר אם זהו גט ממש כמ"ש שבו"י הרי המנהג לקרוע כו') כיון שלפי' הצ"צ וסיעתו זהו עיקר החידוש דרי"ו. (והגט הפשוט נראה שראוי להקדימו כיון שלכל שאר הפוסקים נראה שאין לשנות וגם אליבא דרי"ו לרוב גדולי האחרונים גט זה עיקר) והנה אם אמרנו נחזה אנן להיכן הדין נותן זהו דרך ארוכה ומה אנו ומה כחנו להכריע בדבר שהוא רק מקבלת הגאוני' ולא דיברו בו הפוסקים בטעמים וסברות. ובפרט בשעה קלה ונחוצה כזו. ומ"מ דרך העברה בעלמ' אמרתי לעיין מעט:

והנה בטעם שהוצרכו הגאונים לחדש כזאת לא מצאתי כעת טעם נכון כלל. דאי משום שבכל הגיטין שכותבין אנא פלוני כו' דהיינו שהכל הוא לשון הבעל כמ"ש הפוסקים (והרא"ש גבי מלת איך פב"פ שבסי' קכ"ו) ובחרש הרי זה מיחזי כשיקרא (או שיקרא ממש) דאע"ג דבכל דוכתי אמרי' דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן הרי הרבה סברות נאמרו בזה בראשונים ולא כל השקרים שוים וכמו שהאריך בזה הג"פ סי' קכ"ז סק"כ (ובכמה דוכתי) ע"ש. ועי' תשו' חו"י סי' נ"ה. אך א"כ גם בנשתתק ומגוייד וצלוב וכה"ג שבסי' קכ"א נמי נימא הכי (ואדרבה הרי באלו היו הקדושין דאורייתא משא"כ בחרש מעיקרו שהכל רק דרבנן עכ"פ) ולא מצינו כזאת בשום פוסק לשנות בנוסח הגט של אלו כלל ומה נשתנה חרש כו'. אבל כיון שכ"כ בשם הגאונים מי יקיל ראש ח"ו מצד שאין אנו יודעים הטעם. וא"ל ג"כ שזה יכריע שהפי' ברי"ו הוא ע"ד מ"ש בעל התוי"ט וצ"צ. ז"א דגם אי כדבריהם איני יודע מה נשתנה חרש להצריך הרשאה יותר משאר גיטין. (ואם האשה נשאת בעיר שנתגרשה מה צורך להרשאה). גם למה צריך נוסח ע"ז ולהזכיר שנתגרשה ברמיזה כו' ולמה כולי האי. (וכ"ש לכתוב ודן כו' והרי את מותרת לכ"א שאין כ"ז שייך בהרשאה):

ולכאורה עלה ע"ד שיש לומר בטעם שהוצרכו לשנות בגט חרש דוקא ולא בנשתתק ואינך. משום שהרי גם בכל אדם אין הבעל אומר לסופר כ"א סתם כתוב גט לאשתי ואינו אומר בפירוש כל הנוסחא (כמ"ש בכ"ד). ועכ"ז כותב הסופר כל הנוסחא כאלו כן הוא לשון הבעל (וכנ"ל שנוסחת הגט כאלו הוא לשון הבעל המספר כן). ולהאומרים דבעי' שליחות לכתיבה מסתמא כתיבת כל הנוסח' צ"ל בשליחותו. (אבל להאומר דלא בעי' שליחות לכתיבה רק משום לשמה יש לומר דכיון שצוה הבעל בכלל לכתוב גט סגי ליחשב לשמה כו'. ומ"מ י"ל דכתיבת כל הנוסח כשיקרא כו' וצ"ע). וע"כ לומר דכשאומר הבעל להסופר לכתוב גט סתמו כפירושו שיכתוב ככל הנוסח' הנהוגה (וע"ד מ"ש בח"מ סי' ס"א ס"ה דכל שמינה לכתוב שטר דעתו שיכתבו כמנהג וא"צ לפרש כל לישני שפירי כו'. ועי' תשו' חו"י ססי' נ"ה). וא"כ גם בנשתתק וכה"ג יש לומר דכיון שהרכין לכתוב גט דעתו כנוסח הנהוג. אבל בחרש מעיקרו (יש לומר) דלא ידע כלל נוסחא דגיטין ואיך יהי' רמיזתו מועיל כפירוש כל הנוסח'. אבל ז"א דגם בכל הגיטין מי ליכא ע"ה שאינו יודע כלל נוסח הגט (ולא מצינו (כמדומה) שצריך להסביר לו. וגם בנשתתק והמושלך בבור ואומר כל השומע קולי כו' מי לא עסקינן גם כשהיה ע"ה ואינו יודע הנוסחא כלל) ועכ"ז מסתמא אין משנין הנוסחא כלל. ועוד גם בחרש אין ראיה שאינו יודע הנוסח ומי לא עסקינן שהיה פקח ונתחרש קודם שקידש כו' וגם בחרש מעיקרו משמע בגמרא ופוסקים שיש מי שיכול לכתוב (עי' גמרא דע"א חרש לא הלכו כו' ואחר כת"י כו'. ארשב"ג במד"א בחרש מעיקרו כו' ועי' ב"ש סי' קכ"א סק"ט). וא"כ יש לומר שיודע נוסח הגט. וכשמרמז לכתוב גט דעתו כנוסחא הנהוג כנ"ל. (ובעיקר הדבר יש לעיין לכאורה לפמ"ש הש"ך בח"מ ססי' מ"ב וכ"ד וכ"כ בנ"מ סי' ע"א סקכ"ה ואפי' במנהג פשוט אם לא היה יודע מהמנהג לא מהני. א"כ באמת ע"ה וכה"ג שאינו יודע כלל נוסח גיטין הנהוג למה מהני כשאומר סתם לכתוב גט שיהיה הסופר שלוחו בכל הנוסח' והיה מהראוי שיפרש לו עיקרי דברים המעכבים עכ"פ. ואין לומר לפי שרואה הבעל אח"כ הגט ומקבלו ונותנו כו שהרי כל שלא נכתב בצוויו אינו כלום וכדאמרי' (דע"ב) כתב סופר לשמה כו' אעפ"י שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לה גט בטל כו'. ועוד הרי במושלך בבור וכה"ג כשהבעל אינו כלל שם בשעת כתיבה ונתינה ג"כ אין משנין כו'):

ועתה אראה מעט להיפוך מה החסרון בנוסחא דרי"ו אף אי נימא דזהו גט ממש. הנה מ"ש בעל תוי"ט שם ותדע שהרי כל נוסח גט אשה לא נכתב כאן כו' (ומחמת זה הנ"ש דס"ל דזהו גט ממש הוסיף בנוסחא). לכאורה אינני יודע כ"כ כלום חסר בנוסח' זו מעיקרי הדברים הנזכר בגמ' פ' המגרש (דפ"ה ע"ב). כמו ודן. אגרת. למהך. (ומ"ש שתהא רשאה ולא כתב די תהוויין כבר כ' הר"ן בשם העיטור (גופא) דזה עדיף טפי והובא ברמ"א סי' קכ"ו סכ"ב). דתצביין להתנסבא. וכן מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכ"א. גם פטורין שבוקין תרוכין. ומה שבכל הגיטין כופלין פטרית כו' ג"פ אינו אלא כפל לשון וע' ש"ג על המרדכי ופי' הגט דר"י מינץ בשם הר"ש מקינון מתקשה לתרץ הכפל. וע' ג"פ סי' קכ"ו סקמ"ט. ועכ"פ אינו מעכב. וכמ"כ שארי אריכות לשון שבגט (כמו צבית כו') ודאי אינו מעכב. וכן דהוית אינתתי כו' עי' ש"ג על נוסח גט שברי"ף ועי' ג"פ סק"צ. והזמן והמקום (עמידת הסופר והעדים והנהרות) יש לומר שהכל נכלל במ"ש בראש נוסח דרי"ו בכך וכך כו' ר"ל בתיבת כו' שיכתוב כנוסחא הנהוג עד אנא פלוני. ומקום עמידת הבעל (והאשה) אינו מעכב כ"כ כמ"ש בסי' קכ"ח ס"ב (ואפשר נמי דבמ"ש בנוסח הנ"ל פלוני בן פלוני ופלונית ב"פ נכלל גם מקום עמידתם אם הם שם כו' וצ"ע למעשה) ומה שהשמיט כדת משה וישראל הרי כתב כתקנתא דרבנן לפי שגט חרש דרבנן. (גם אינו מעכב. וגם אפשר דלא חש לסיים סיומא. וצ"ע למעשה אם לכותבו ואף שגט זה דרבנן הרי כדת משה וישראל הוא משום דכל המקדש ומגרש אדעתא דרבנן כו' כמש"ש בפי' הגט להר"ש). ולא ראיתי חסרון שראוי לעמוד עליו כ"א מה שהשמיט תיבת מנאי או מני'. דלדידן דקיי"ל כר"י שכותבין ודן כדי שיהיה ידים מוכיחות צריך ג"כ מנאי. (והוא לעיכובא אף אם אינו תורף הגט עי' ג"פ סי' קכ"ו סקי"ט וססקצ"ו). ולכאורה צ"ל שבה"ע ס"ל כאיכא מ"ד שבחה"ר ור"ן דאעפ"י דבודן קיי"ל כר"י במנאי קיי"ל כרבנן משום הסוגיא דריש נדרים (ה' ע"ב) דאמרינן דרבא אמר אפי' לרבנן דגבי גט שאני דאין אדם מגרש אשת חבירו. וסברא זו מועיל רק לענין מנאי ולא לודן דצריך שיהא מוכיח שמגרש בגט זה ולא בדברים כסוגיא דפ' המגרש וא"כ לדידן שכותבין מנאי (עי' רשב"א ור"ן שם ושם) לכאורה גם בנוסח זה דרי"ו היה ראוי להוסיף זה (היינו מני'). גם אולי ט"ס ברי"ו (כי לכאורה אין טעם לדלג וצ"ע למעשה) ועוד ראוי לעמוד על מ"ש בנוסח הנ"ל והרי את מותרת לכ"א לבסוף (כמו שעמד בזה כת"ר). ואעפ"י שמצד שכתב הר"ן פ' המגרש והובא ב"י סי' קכ"ו דמסתברא דצריך לכתוב ודן בראש הגט או בסופו כדי שיהא מוכיח דאכולה מילתא קאי לפה"נ אין קפידא כ"כ ואינו כ"א לכתחילה וכמדומה שלא נזכר זה בשו"ע ואחרונים כלל. עכ"ז מצד שאין למדים משיטה אחרונה היה ראוי להקפיד שלא לכתוב והרי את מותרת לכ"א בשיטה אחרונה. שהרי זהו גופו של גט. ולכאורה נראה שבה"ע לשיטתו דס"ל דכיון שכותבין ודן כו' ושארי לשונות פטורין תרוכין כו' שוב א"צ לכתוב הרי את מותרת לכ"א כמ"ש הב"י בשמו (דק"ז ע"ב). ואפשר דמש"ה הפך הסדר ואפשר שגם בכל הגיטין ס"ל הכי. (אך שוב ראיתי בעיטור נוסח הגט (דמ"ח) שכת' ודן כו' לבסוף). וא"כ אולי לדידן דמסיק הב"י שם (וכן פסק בשו"ע) כהפוסקים בשם רמב"ן דגם עתה זהו מגופו של גט. ראוי להפוך הסדר. ואעפ"י שרמ"א שם בס"א ס"ל שעתה אינו כ"א תוס' ורק לכתחילה. הרי הב"ש שם ובסקל"ו אינו מסכים עמו אלא זהו עיקר התורף כדמשמע בגמרא (ובתשובת רמ"א סי' קכ"ח משמע שאינו מחליט הדין נגד רמב"ן רק לענין עירוב לה"ק בגט כתב דהרמב"ן אפשר ס"ל כראב"ד שאינו פוסל בעירוב מקצת לה"ק כו'). גם הג"פ שם סקצ"ו מסיק רק להקל בדיעבד במקום עיגון. אם כן לכאורה היה לנו לחוש ולהפוך שלא יהיה והרי את מותרת לכ"א בשיטה אחרונה (ולדקדק שגם ודן כו' עד פטורין עכ"פ לא יהיה ג"כ בשיטה אחרונה). אלא שאם באנו לשנות ולתקן הנוסחא יותר ראוי לסיים כדת משה וישראל כנ"ל דיש לומר דרי"ו לא חש לסיים ואין זה שינוי כ"כ. (ולכתוב רק כדת משה וישראל בשיטה אחרונה וכנהוג מלבד שרוב הפוסקים ס"ל שזה מהני כמו שריר וקיים דאז למדים משיטה אחרונה כו'). אמנם י"ל שא"צ תיקון כלל בזה. דהא דאין למדים משיטה אחרונה הוא דוקא כשלא חתימי למטה כ"א עדים שהן בע"ב דעלמא ואין רגילים לדקדק לסמוך חתימתן ולכן חוששים לזיופא אבל בנוסחא הנ"ל דב"ד חתימי למטה והם דייקי לחתום סמוך כמ"ש התוס' בפ' ג"פ (קס"ג:) ד"ה שיטה ע"ש וא"כ ליכא חשש זיופא ולמדים משיטה אחרונה. והנה עפ"ז לכאורה יצא לנו חומרא חדשה בנ"ד דצריך שידקדקו הב"ד לחתום סמוך לכתב הגט יותר מחתימת עדים הנהוג והיינו אף זולת הטעם כדי שנוכל ללמוד משיטה אחרונה כנ"ל אלא אף גם אם יכתוב כדת משה וישראל כו' כנ"ל. מהא דקיי"ל בגמרא שם ובטוש"ע ח"מ סי' מ"ו סל"א דבין עדים לאשרתא אפי' שיטה א' פסול ע"ש בסמ"ע סקע"ו. ולכאורה ה"ה הכא גבי גט. (וצ"ע אם יש לחלק. ואין פנאי):

אמנם החסרון העיקרי כבר אמרתי מה שבנוסחא זו כל סגנון הלשון הוא שהב"ד הם המדברים ומספרים איך שפלוני מגרש לפלונית. ומשונה מכל הגיטין שסגנון הלשון הוא כאלו הבעל הוא הוא המדבר לנוכח האשה. (ואיני יודע למה לא דיברו בזה כלל הצ"צ ובעל תוי"ט ונ"ש ושבו"י הנ"ל). דלכאורה נראה שדבר זה עיקר גדול בגט. והדבר צריך תלמוד (לעת הפנאי אי"ה). דכבר אמרתי שמד' הר"ן פ"ק דקדושין גבי בשטר כיצד (ט') נראה שזהו לעיכובא. שכתב לחלוק אמ"ש רמב"ן דבשטר קדושין דקטנה ע"י עצמה. לאו דוקא שיכתוב בתך מקודשת אלא כ"ש כשיכתוב הרי את מהני. וכ' הוא דכיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקדושין (ר"ל כנגד האב שהוא המקדשה) כשם שהמגרש אשתו ע"י שליח צריך שיכתוב בגט הרי את שאם כתב הרי בתך כו' ודאי לא מהני דלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים עכ"ל. וכתב עוד דסיפא דרב נחמן דהיינו שבגרה דנקיט לה בלשון הרי את בין ע"י אביה בין ע"י עצמה דוקא הוא דהרי הוא ממש כאשה המתגרשת שכותב בגט הרי את כו' הרי דלעיכובא בעי' שיכתו' לנוכח האשה כשהיא גדולה (או לנוכח האב כשהיא קטנה). ונראה דאף גם הרמב"ן לא פליג אלא בקטנה ע"י עצמה דס"ל אע"פ שאביה הוא עיקר הבעל דבר המקדשה לו כיון דסוף סוף היא היא המתקדשת לכן כשנותן לידה שפיר דמי (טפי) לכתוב לנוכח דידה. אבל בגדולה שעשתה אביה שליח לקבל גיטה או שטר קדושין מודה שצריך לכתוב דוקא לנוכח דידה הרי את. כיון שהיא היא המתקדשת או מתגרשת וגם היא הבעל דבר ואביה אינו אלא שליח בשבילה. וז"ש הר"ן כשם שהמגרש אשתו כו' ודאי לא מהני כו' משמע שזה דבר פשוט אצלו לכ"ע רק שהוא חידש לדמות לזה גם קטנה ע"י עצמה שכיון שהיא רק כשליח מאביה צריך שידבר לנוכח האב דוקא ובדמיון זה פליג רמב"ן מטעם שעכ"פ היא היא המתקדשת כו' כנ"ל (והרי קטנה ע"י אביה ס"ל בהדיא דצריך לכתוב דוקא לנוכח האב בתך כו' והיינו לא מצד שהוא נותן לידו שהרי בגדולה גם ע"י אביה ודאי שפיר דמי עכ"פ לכתוב הרי את כדאי' בהדיא בגמ' בסיפא דר"נ. אלא הטעם בקטנה מצד שאביה עיקר הבע"ד צריך דוקא כלפי דידיה. א"כ ה"ה בגדולה שהיא הבע"ד צריך דוקא כלפי דידה אע"פ שמקבלת ע"י אביה). ולפ"ז ז"ש הר"ן דסיפא דר"נ בשבגרה דנקט הרי את הוא בדוקא גם בע"י אביה לכ"ע כ"כ. וכ"ה באמת בחה"ר שגם הוא כתב ככל דברי רמב"ן ברישא דר"נ בשלא בגרה. ועכ"ז סיים בהדיא דבסיפא בשבגרה בין ע"י אביה כו' דוקא בשכתב הרי את אבל אם כתב בתך ונתן לאביה אינה מקודשת כו' דומיא דגירושין דלא אשכחן שיהא כותב ע"י שליח אלא הרי את ולא שידבר עם השליח פלוני' מגורשת ממני. הרי אף שבקטנה ס"ל כרמב"ן בגדולה ס"ל ככל דברי הר"ן (וכתב שאינה מקודשת כו') א"כ נראה דגם רמב"ן הכי ס"ל ודברי הר"ן בסיפא דר"נ וכן מ"ש כשם שהמגרש כו' הוא אליבא דכ"ע. אך ראיתי בריטב"א שכתב בהדיא שגם סיפא דר"נ בשבגרה ע"י אביה לאו דוקא הרי את אלא ה"ה בתך דלא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה לא בקדושין ולא בגירושין אלא שידבר הוא ואפי' עם אחרים שאם עשתה אביה שליח לקבל גיטה יכול למכתב בתך כו'. הרי שחולק על כל דברי הר"ן. וא"כ לכאורה יש לומר אולי גם רמב"ן כוותיה ס"ל. אך נראה דז"א דגם ברישא בשלא בגרה כתב דבין ע"י עצמה ובין ע"י אביה לאו דוקא נקט בתך דה"ה בלישנא דהרי את כו' ככותב גט לנערה או לקטנה שכותב הרי את ואפי' בנותן הגט ליד אביה עכ"ל. והרי ע"ז חולק רמב"ן בהדיא כמ"ש הר"ן בשמו דברישא בע"י אביה (עכ"פ) בדוקא נקט בתך ואם כתב הרי את כיון שלא בגרה לא מהני מידי. וה"ז כדברי הרשב"א שכתב כיון שעיקר הקדושין מחמת האב הן ועל ידיה יהיב לא מיקדשה אא"כ כתב בתך כו' יש לנו לומר שגם בסיפא בשבגרה כהרשב"א ס"ל שבין ע"י אביה ובין ע"י עצמה דוקא נקט הרי את כו'. דהכל הוא מטעם א' דס"ל דצריך בדוקא לכתוב לנוכח כנגד עיקר הבע"ד כו' וכדעת הר"ן רק בע"י עצמה דרישא חולקים על סברת הר"ן מצד שמ"מ היא היא המתקדשת וגם המקבלת כו' כנ"ל משא"כ ריטב"א חולק לגמרי וס"ל דא"צ כלל לכתוב לנוכח הבע"ד דוקא וכמ"ש דלא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה כו'. (ובאמת חידוש הוא בעיני שכמדומה בכ"מ נמשך הריטב"א ורבו רא"ה אחר רמב"ן יותר מהרשב"א וכאן חולק ולא הביא כלל דעתו). ולפ"ז לדינא ודאי נראה דריטב"א יחיד הוא נגד רמב"ן ורשב"א ור"ן. אלא שמ"מ לענין הנוסח דרי"ו הנ"ל יש לומר אולי המייסדים אותה ס"ל כהריטב"א שאין קפידא כלל שיהא לנוכח כו':

ולכאורה עלה ע"ד שכדי שלא להפליג המחלוקת יש לומר שגם הריטב"א לא א' אלא שאם עשתה שליח לאביה כו' דכשכותב בתך הרי עכ"פ מדבר עם שלוחה המקבל (ובכ"מ שלוחו של אדם כמותו) וגם בע"י אביה דרישא כשכותב הרי את הרי עכ"פ מדבר עם האשה המתקדשת. (עם שאיננה עיקר הבע"ד ולא המקבל כו') אבל כשנותן להאשה וכותב בלשון נסתר הרי אינו מדבר לא עם עיקר הבע"ד (ולא עם המתקדשת ומתגרשת) ולא עם המקבל. בכה"ג גם ריטב"א יודה (לרבותיו הנ"ל) דלא מהני. וכן משמע ממ"ש שאם עשתה שליח לאביה כו' יכול לכתוב בתך משמע דוקא בכה"ג. אבל אם לא היה שלוחה אע"פ שמסר לידו כגון שעשאו הוא לאביה שליח להולכה. וכתב בתך. (או אם כתב לא לנוכח האב בתך ואף לא לנוכח האשה הרי את אלא בלשון נסתר כגון אשתי פלונית הרי היא כו') לא מהני. ומ"ש אלא שידבר הוא ואפי' עם אחרים. היינו דוקא כשאותם אחרים הן שלוחים לקבלה ממנה כדסיים שאם עשתה שליח לאביה או לאחיה כו'. אך ממ"ש לבסוף כן בקידושין אם כתב בתך או אחותך או פלונית מקודשת משמע ממ"ש או פלונית (ואפשר דגם למעלה שכתב או אחותך פלוני' כו' ט"ס וצ"ל או פלונית כו') דר"ל גם כשכותב בלשון נסתר לגמרי וכגון אשתי פלונית הרי היא כו' ג"כ מהני. גם מש"ש הגע אלו כתב בשטר שדי מכורה לך כו' והא ודאי שיש כאן ט"ס שהרי זהו עיקר לשון שטר שבגמ'. אלא נראה דצ"ל שדי מכורה לפלוני כו' (וממ"ש והגיע השטר לידו. משמע דלא מסר השטר לשליח קבלה. דנימא אולי בכה"ג ה"ז כאלו מדבר עם שליח קבלה עכ"פ כו') וא"כ הרי בהדיא דגם כשכותב בלשון נסתר לגמרי ס"ל דמהני. אך אכתי יש לומר דעכ"פ ריטב"א לא איירי אלא בשמוסר הגט לאחר (אף שאינו שליח קבלה כ"א שליח הולכה). דאז הלשון נסתר שבגט שפיר קאי עכ"פ על אשה זו המתגרשת (ואע"פ דבשליח הולכה אינו גט עד שיגיע לידה. מ"מ יש לומר שכבר בשעה שמסרו לשליח הולכה היה הלשון שפיר כו'. והוא דוחק). אבל כשמוסר ליד האשה וכותב לשון נסתר גרע טפי שהרי נראה מתוך הגט כאלו לא זו האשה היא המתגרשת כ"א אחרת (ואע"פ שכותב אשתי פלונית. ה"ז נראה כאלו יש לו עוד אשה ששמה כשמה. ועכ"פ ה"ז כסתירה לעיקר גירושין של זו כו'. וכעין מ"ש ריטב"א דבסיפא גבי ע"י עצמה אי יכתוב בתך משמע שמקדש בתה ולכאורה ה"ה והוא הטעם כשיכתוב פלונית). ואע"פ שענין חששא זו אינו מענין דברי הר"ן ורשב"א לכאורה. (ועי' לקמן במשי"ת גבי ד' מהרי"ט) מ"מ ק"ו הוא שהם חידשו שאף אם מוסר לאביה בשליחות וכותב בתך. דניכר שקאי הקידושין או הגירושין על אשה זו (וגם כיון שהוא שליח קבלה יש לומר ששלוחו של אדם כמותו וה"ז כאלו מדבר עמה). מ"מ לא מהני דבעי' שידבר דוקא לנוכח עיקר הבע"ד ולא אפי' עם שלוחו. וע"ז חולק ריטב"א אבל כשנותן להאשה וכותב לשון נסתר שמלבד שאינו מדבר לא עם הבע"ד ולא עם שלוחו עוד נוסף שנראה כאלו לא זו היא האשה המתגרשת יש לומר דפשיטא גם לריטב"א לא מהני והרי מצינו שהקפידו רז"ל גם בתיבה א' די תהויין וכה"ג שלא יהיה מקום לטעות ולקרות בענין שהוא לשון נסתר על אשה אחרת. כ"ש וק"ו (לכאורה) כשמשמעות כל הגט דקאי על אשה אחרת (ובאמת שלכאורה מכאן סעד לעיקר דברי הר"ן ורשב"א דבעי' לנוכח כו' וק"ו לריטב"א. דודאי גם אי מוסר הגט לש"ק או לשליח הולכה יש קפידא לכתוב די תהוויין. וצריך לומר דכיון דכל הגט מדבר לנוכח עמה ותיבה א' בלשון נסתר גרע טפי. א"כ ה"ה כשמוסר לידה וכתב הכל בלשון נסתר כיון דמה שמוסר השטר לידה ה"ז ג"כ ע"כ כמדבר עמה דאל"כ גם אם יכתוב בתך בסיפא נימא שמדבר עם האב כו' ואין להאריך). והן אמת שבנד"ד בנוסחא דרי"ו אם נאמר דס"ל כריטב"א שאין קפידא מצד שאינו לנוכח עם הבע"ד יש לומר דאין כאן חשש מצד שכשמוסר להאשה עצמה נראה כאלו לא זו היא המתגרשת. דבנד"ד שנכתב בלשון הב"ד שהם המדברים דקלקלתו תקנתו לענין זה (לכאורה) דכשהב"ד מספרים ענין הגירושין יש לומר דכך הוא סגנון הלשון להזכיר הבעל והאשה שניהם בלשון נסתר. אבל הרי זה גופא שנכתב בלשון הב"ד ולא בלשון דברי הבעל הרי זה חסרון גדול שהרי זה מפורש בריטב"א (גופא) דבעי' שידבר הוא כו' בלשון בע"ד ולא בלשון עדים עכ"ל. ויתבאר פרט זה אי"ה. אלא שתחיל' ראיתי לדבר עוד מעט בענין שלא לנוכח (להתלמד במ"א אף אם אינו נוגע כ"כ לנד"ד):

הנה מבואר דג' מחלוקות בדבר. היינו ריטב"א מיקל דל בעי' כלל לנוכח (במוסר לאחר עכ"פ). ושאר פוסקי' הנ"ל ס"ל דבעי' דוקא לנוכח עיקר הבע"ד ולכן בסיפא דר"נ בבוגרת אע"פ שמוסר לאביה (בשליחותה. וכמו"כ לשליח אחר) דוקא נקט הרי את. ואם יכתוב בתך (או פלונית) לא מהני כלל. וכמו"כ ברישא בקטנה בע"י אביה בדוקא נקט בתך כיון שהוא עיקר הבע"ד (וגם הוא המקבל) אע"פ שהאשה היא המתקדשת כו'. ואם יכתוב הרי את לא מהני כלל. אלא שבקטנה ע"י עצמה ס"ל לרמב"ן ורשב"א כיון שהיא המקבלת וגם היא היא המתקדשת שפיר דמי (טפי) לכתוב הרי את. אע"פ שעיקר לא באה אלא מכח אביה והר"ן חולק ומחמיר גם בזה לכתוב דוקא לנוכח האב שהוא עיקר הבע"ד. (ועיקר הסוגיא מיירי בקידושין) וסיים הר"ן ולפ"ז אף בקטנה המתגרשת ע"י אביה צריך לכתוב בגט בתך זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר עכ"ל. ומובן דמ"ש ע"י אביה תמוה לכאורה שהרי בכה"ג גם בשם רמב"ן כתב בהדיא דבדוקא נקט בתך וא"כ מה ז"ש ולפ"ז דמשמע שזה נמשך רק לפי דעתו. ולכן כתב בחידושי אנ"ש שט"ס וצ"ל ע"י עצמה או דפי' מ"ש ע"י אביה ר"ל בכח אביה אבל לעולם היא המקבלת כו'. ומעין זה פי' מהרי"ט בחא"ה סי' ו'. אלא שמהרי"ט כתב שם עוד פי' במ"ש הר"ן ע"י אביה וז"ל א"נ לשיטת הר"ן אין קטנה מתגרשת ע"י עצמה כלל כו' ע"ש. ולכאורה אינו מובן מה תיקן בזה דמ"מ עדיין הקושיא במקומה מ"ש הר"ן ולפ"ז כו' דמשמע שנמשך רק משיטתו. הרי בע"י אביה גם רמב"ן מודה כנ"ל. וצ"ל דסמיך אמש"ש לעיל בשם מהריב"ל שפי' לשון הר"ן בב' פנים. א' דלפ"ז אינו נמשך משיטת הר"ן אלא מתוך ההלכה נלמד לכל הפירושים. והב' דאתי לאפוקי מסברת מהרא"י בכתביו סי' מ"ו (ונראה דר"ל דמהרא"י כתב לחלק בין קידושין דבעי' דעתיה לגירושין דאיתא בע"כ וס"ל דבגט אפילו ע"י אביה כותב הרי את כו' ע"ש. והר"ן אתי לאפוקי סברא זו אלא דגירושין שוה לקידושין. אלא דלפ"ז צ"ע מ"ש בב' פנים דלכאורה הכל פי' א' דמתוך ההלכה לכל הפי' נלמד מקידושין לגירושין כו'). אלא שמהרי"ט הקשה עליו שעדיין ה"ל להר"ן לאשמעי' רבותא טפי דאפילו ע"י עצמה כו' וכשיטתו. ולכן תחיל' כתב פי' אחר דמ"ש ע"י אביה ר"ל מכחו ושליחותו כו' כנ"ל. ושוב כתב א"נ לשיטת הר"ן אין קטנה מתגרשת ע"י עצמה כלל. ר"ל דלעולם פי' ולפ"ז שבר"ן היינו מתוך ההלכה לכל הפי' (ולאפוקי ממהרא"י) כמ"ש מהריב"ל. והא דלא אשמעינן רבותא טפי כו' הוא משום דלהר"ן אין קטנה מתגרשת ע"י עצמה כלל. והנ"מ לדינא בין פירושים אלו נראה דלפמ"ש בחידושי אנ"ש שהוא פי' הא' דמהרי"ט דהאי לפ"ז שבר"ן קאי לשיטתו וכשהיא המקבלת. נראה פשוט דהא דסיים הר"ן זהו מה שאני חוכך כו' דמשמע רק כמסתפק ולכתחילה היינו במה שחידש הוא לחלוק ארמב"ן בע"י עצמה. אבל בע"י אבי' שגם רמב"ן כתב בהדיא דלא מהני הרי את גבי קדושין פשיטא ליה דה"ה בגירושין. אבל לפי' הריב"ל ופי' הב' דמהרי"ט (כנ"ל שהכל א'). דהאי לפ"ז שבר"ן קאי בע"י אביה (ממש) א"כ הא דסיים זהו מה שאני חוכך כו' משמע דגם בע"י אביה הוא כמסתפק אם לדמות גירושין לקידושין כו'. (שוב ראיתי ביש"ש ססי' ט"ו משמע שתופס כן ע"ש). והנה מהרי"ט אסיק שם לבסוף ומיהו בדיעבד (במקום עיגון) נראה שאין להחמיר שאף הר"ן לא פסל בהחלט אלא כחוכך בדבר. ובעיקר גט אשה מאן לימא לן שאם כתב שלא לנוכח שהוא פסול כו' עכ"ל. ולפה"נ אעפ"י שנדון דידיה איירי שם בשמסר להאשה מ"מ ממ"ש זה אחר דשקיל וטרי בדברי מהרא"י ואחר שהביא בשם הרא"ם ורלב"ח ושאר פוסקים דיש לכתוב ב' גיטין דזה הכל מיירי בנותן לאביה (וכמבואר ג"כ בב"י רסי' קמ"א בבד"ה דקכ"ב ע"ב) משמע דנם ע"ז קאי מ"ש ומיהו בדיעבד כו'. ולכאורה הרי לפי' הא' הר"ן לא קאי כ"א בע"י עצמה. אבל ע"י אביה הרי רמב"ן (ורשב"א) ג"כ כתב בהדיא דלא מהני (ואינה מקודשת) וצ"ל שתופס עיקר כפי' הב' וכמהריב"ל כנ"ל דלפ"ז גם בע"י אביה הר"ן רק כחוכך בדבר (היינו אם נלמד גירושין מקידושין כו' כנ"ל) אלא דא"כ צ"ע בהא דסיים מהרי"ט ובעיקר גט אשה מאן לימא כו'. ויתבאר אי"ה. אמנם כ"ז לענין גט אבל גבי קדושין הרי בפירוש כתב רמב"ן ורשב"א ג"כ דע"י אביה צריך דוקא בתך ואם כתב הרי את לא מהני ואינה מקודשת והר"ן מחמיר גם בע"י עצמה. רק ריטב"א מיקל גם בע"י אביה ויחיד הוא נגדם כנ"ל:

ועפ"ז מובן פסקי השו"ע. דבסי' ל"ב ס"ג בשטר קדושין כתב שע"י אביה כותב בתך. ומשמע שזה לעיכובא ולא הגי' ע"ז רמ"א כלום. ובסי' ל"ז ס"ז בהגהה כתב דאם מקדשה (לקטנה) בשטר כותב בשטר בתך ובשעה שנותן אומר לה הרי את ואם שינה בדברים אלו אפ"ה הוי מקודשת והיינו דכאן מיירי בע"י עצמה וכמובן ממ"ש ובשעה שנותן לה כו' לכן רק לכתחילה חושש לדעת הר"ן אבל בדיעבד סמך על רוב הפוסקים הנ"ל המקילים בזה. ועוד שגם הר"ן אינו אלא כחוכך בזה לפי' הא' הנ"ל אבל לפי' הב' דמ"ש הר"ן לפ"ז כו' חוכך כו' קאי על מה שלמד גט מקדושין יש לומר דגבי קדושין מחזיק בשיטתו בהחלט אלא שמ"מ יש לסמוך על רוב הפוסקים בדיעבד כנ"ל בשגם שבאמת עיקר מ"ש רמ"א ואם שינה כו' קאי אמ"ש ובשעה שנותן אומר הרי את ואם שינה וא' בתך מקודשת כמש"ש בקדושי כסף וכן משמע בד"מ שאחר שהביא דברי הר"ן כתב ומ"מ נראה מדברי הר"ן דאם שינה כו' וכן הוא בתשו' ריב"ש דאם קידש קטנה ואמר לה הרי בתך כו'. הרי משמע דעיקר אם שינה שכתב קאי על האמירה. ומ"ש שכן נראה מדברי הר"ן אעפ"י שהר"ן כתב בדין הוא שיאמר הרי את. וכמ"כ כתב אח"כ ומ"מ כו' בקדושי כסף הדבר ברור שבשעת נתינה צריך שיאמר לה הרי את. מ"מ ס"ל לרמ"א כיון דחזינן דעיקר סברת רמב"ן דס"ל דבע"י עצמה בריש' דר"נ לאו דוקא נקט בתך מקדושי כסף דאומר אדם לבתו צאי כו' גמר לה ומובן דס"ל דשניהם שוין וגם בקדושי כסף אם אומר בתך מהני עכ"פ אף לכתחילה (והרי לא חזינן דפליג הר"ן ע"ז בהדיא). יש לנו לומר דמ"ש בדין הוא כו' צריך כו' היינו לכתחיל'. ור"ל דאף שלשיטתו בשטר בעי' שיכתוב בתך דוקא לעיכובא אבל באמירה ודאי בדין הוא שיאמר את ואדרבה צריך כן לכתחילה עכ"פ (דלא כדמשמע מרמב"ן) ולכן אין להביא ראיה מקדושי כסף לשטר כו'. (אך באמת ממ"ש הר"ן ומ"מ כי אמרינן דבתך כו' מהני ה"מ בקדושי שטר כו' משמע דבקדושי כסף לא מהני. וצ"ל דמ"מ כיון דרמב"ן ודאי ס"ל גם באמירה אין קפידא לא חיישינן למשמעות הנ"ל). ומ"מ האמת שמדברי רמ"א בהגהה שתחיל' כתב בקידושי כסף שלכתחילה יאמר הרי את ואם אמר בתך מקודשת ואח"כ כתב דאם מקדשה בשטר כותב כו' ובשעה שנותן כו' ואם שינה בדברים אלו כו' (לכון רבים) משמע ודאי דהאי אם שינה קאי בין על האמירה ובין על הכתיבה וצ"ל דסמך בכתיבה ארוב הפוסקים כנ"ל או דס"ל (דפי' ולפ"ז שבר"ן כפי' הא' הנ"ל ועפ"ז) מ"ש זהו מה שאני חוכך כו' קאי אעיקר שיטתו בע"י עצמה שרק חוכך בדבר להחמיר לכתחיל'). וכ"ז בע"י עצמה אבל בע"י אבי' דסי' ל"ב החליטו שכותב בתך והיינו לעיכובא גם בדיעבד כיון שגם רמב"ן ורשב"א ס"ל דאם כתב הרי את לא מהני ואינה מקודשת (כלל) וריטב"א יחיד נגד רמב"ן ורשב"א ור"ן ובאמת לא ראיתי כעת מי שהביא דברי ריטב"א אלו כלל). וכ"ז גבי קדושין אבל בגט פסק בסה"ג דססי' קנ"ד סצ"ו בע"י אבי' להחמיר וליתן ב' גיטין כו' ורמ"א הגי' בע"י עצמה סני בגט א' כשאר גיטין. והיינו עפ"י דברי מהרא"י (שאעפ"י שמש"ש דיד אבי' כשלה מדאמרינן יד יתיר' זכה לה כו'. וא"כ בקדושין נמי כו'. זהו מפני שלא ראה דברי רמב"ן ורשב"א וכוותייהו קיי"ל גבי קדושין כנ"ל מ"מ הרי הוא ג"כ נתעורר מגמ' דקדושין דעכ"פ כ' בתך) וכ' לחלק בין קדושין דבעי' דעתיה (בזה קטנה כותב לנוכח האב) לבין גירושין דאיתא בע"כ. וכתב שבגט (לכתחיל' דוקא) הרי את אפי' ע"י אבי' והפריז והכריז חרם דר"ת נגד החולק ומערער ע"ש ססי' מ"ו. ובדברי רמב"ן ורשב"א בריש' דר"נ בקטנה לא נזכר כלל ענין גט (וריטב"א כתב בהדיא ככותב גט לקטנה שכותב הרי את) זולת הר"ן כתב ולפ"ז אף בקטנה המתגרשת כו'. לכן בע"י אבי' דאם נדמה גט לקדושין לא מהני כלל לרוב הפוסקים כנ"ל לכן יש להחמיר ליתן ב' גיטין. אבל בע"י עצמה שכבר נתבאר שגם בקדושין אינו כ"א חששא לכתחיל' לכן בגט דיש לחלק כמ"ש מהרא"י (ובשגם דלפי' הב' במ"ש הר"ן לפ"ז כו' גם הוא רק כמסתפק בדמיון זה כו') לא חשש רמ"א לזה ליתן ב' גיטין (שאינם ניתנים אלא מדוחק). אך מ"ש בבד"ה בב"י דסי' קמ"א דבדיעבד גם בע"י אבי' שריא בגט א' כשאר גיטין לכאורה צ"ע למעשה שבשו"ע לא כתב כן בהדיא ומלשון רמ"א בד"מ שם אות ג' שכתב וכן נ"ל (ליתן ב' גיטין) דמהרא"י ומהרמ"פ לא ראו דברי הר"ן כו'. משמע שבא לחזק דברי הר"ן דיש לומר אלו ראו כו' וגם מהרי"ט לא נחה דעתו בהחילוק שהמציא הרא"י בין קדושין לגט לענין זה ע"ש. ואם שוה לקדושין הרי לדעת רוב הפוסקים לא מהני כלל ולשון רשב"א אינה מקודשת כו'. ובשגם דלפי' הא' במ"ש הר"ן לפ"ז כו' משמע כ שהדמיון גט לקדושין הוא מילתא דפשיט' ליה. וכבר נתבאר דממ"ש רמ"א סי' ל"ז ואם שינה כו' נראה יותר דס"ל כפי' זה. אך מ"מ נראה יותר כיון שריטב"א כתב בפשיטות גדול ככותב גט לקטנה שכותב הרי את (דמשמע שכן היה נהג פשוט עכ"פ). ובדברי רמב"ן ורשב"א לא מצינו שחולקים בהדיא בגט ואפשר שאין חולקים כ"א אמה שמדמה קדושין לגט כו'. והר"ן לפי' הב' ג"כ אינו אלא כחוכך בזה (ואולי ג"כ ידע שהמנהג לכתוב הרי את אלא שחוכך בזה). ומהרא"י פשיטא ליה טובא גם לכתחילה והזכיר חרם דר"ת. והב"י בבד"ה כ' בהדיא דבדיעבד שרי (וגם בשו"ע בסה"ג משמע קצת דמ"ש להחמיר ליתן ב' גיטין ר"ל דהגט בנוסח השינוי הוא רק חומרא) ורמ"א לא אשכחן דפליג ע"ז בהדיא. וגם ממהרי"ט והפוסקים שהביא מבואר דבמקום שנהגו רק בגט א' כשאר גיטין אין לשנות (וגם כיון דלפה"נ לא ראו כל הפוסקים הנ"ל דברי ריטב"א ויש לומר אלו ראו היו מקילים יותר) יש לסמוך ע"ז למעשה בדיעבד עכ"פ. (שוב איתי בשעה"מ פ"ב מה"ג הי"ח ותשו' פמ"א ח"א סי' נ"ט סמך להנ"ל:

הארכתי בכ"ז לפי שראיתי באחרונים ז"ל שכתבו מה שלא נלפע"ד. הח"מ כ' בסי' ל"ב סק"ה בפשיטות דאם כתב הרי את מקודשת (משמע דר"ל קדושין ודאי כמ"ש סי' ל"ז סקי"ב) וסיים ע"ל סי' ל"ז מובן שלמד מדברי רמ"א דסי' ל"ז דאיירי בע"י עצמה כנ"ל לסי' ל"ב דאיירי בע"י אבי' והוא תמוה כמובן מכל הנ"ל. גם הב"ש בסי' ל"ז סק"י אחר שהביא דברי ר"ן בשם רמב"ן דבע"י אבי' צריך לכתוב בדוקא בתך כו' סיים דלפמ"ש הב"י בבד"ה סי' קמ"א דבגט ע"י אבי' בדיעבד מגורשת בגט א' כשאר גיטין א"כ בקדושין ג"כ מקודשת בודאי. וזה אינו לפי הנ"ל. גם ביאורי הגאון ז"ל עם שבסי' ל"ב ול"ז דבריו נכונים וע"ד הנ"ל. אבל בפי' לסה"ג דססי' קנ"ד ס"ק קמ"א תברא לגזיזי' שמשמע שם דקדושין וגט שוין לכל הפוסקים. וכאלו רמב"ן ס"ל (בשניהם) דגם ע"י אבי' לאו דוקא נקט בתך אלא ה"ה הרי את. ושכוותיה פסקו הפוסקים בדיעבד גבי גט (שבבד"ה סי' קמ"א) וכן גבי קדושין בדברי רמ"א דסי' ל"ז אלא שלכתחיל' חוששין לדעת הר"ן. ושע"כ כתב רמ"א שם דכשמקדשה בשטר כותב כו' ואם שינה כו' (משמע הכל בע"י אבי'). ובע"י עצמה ס"ל לרמ"א לכתחיל' כרמב"ן משום דראייתו של רמב"ן מאומר אדם לבתו צאי כו' שלמד משם גם בע"י אבי' (לשיטתו. וזה אינו) יש לדחות דשם מקבלת בעצמה אבל בע"י עצמה דבריו קיימים. וכ"ז כולו מוקשה ודברי תימא מרישי' לסיפיה ולא זכיתי מה לדון בי' שכתב בשם רמב"ן היפוך המפורש בדבריו וגם בדברי רמ"א שמשמע כאלו גם בקדושין מיקל בע"י עצמה לכתוב הרי את ושבסי' ל"ז מיירי רק בע"י אבי' כו'. וכ"ז וכיוצא עוד הכל תמוה מאד מלבד שסותר דברי עצמו שבסי' ל"ב ול"ז. ודבריו ז"ל צריכים נגר כו' לכאורה. ותמה אני על עצמי שידעתי רוב א גדולתו בתורה:

ועתה יש לעיין במ"ש מהרי"ט שם ובעיקר גט אשה מאן לימא לן שאם כתב שלא לנוכח פסול. שגם דבריו ז"ל צ"ע לפי הנ"ל אך תחיל' אדבר עוד מעט לבאר החילוקים שיש בין קטנה לגדולה אשר לכאורה היה ראוי שיהיו שוים ולהיפוך ר"ל כל שבקטנה בעי' לנוכח האב כך בגדולה לנוכח דידה וכל שבקטנה סגי לנוכח דידה כך בגדולה לנוכח האב כמובן שבקטנה האב עיקר הבע"ד ובגדולה היא הבע"ד אבל מתוך כל הנ"ל מתבאר דז"א ויש כמה חילוקים א' בקטנה ע"י עצמה וגדולה ע"י אבי' (כשהוא שלוח') אשר לכאורה היה ראוי שיהיו שוים דבשניהם אין המקבל עיקר הבע"ד. והרי הרמב"ן ורשב"א מחמירי' בגדולה ע"י אבי דבעי' לנוכח דידה ובקטנה ע"י עצמה מקילים וכנ"ל. ב' בקטנ' ע אבי' וגדול' ע"י עצמ' שבשניה' נותן ליד עיקר הבע"ד. ומ"מ יש חילוק להריטב"א דבקטנה ע"י אבי' מיקל כ' דריש' לאו דוקא נקט בתך ובגדולה ע"י עצמה דסיפ' מודה דדוקא נקט הרי את. אך טעם חילוקים אלו אינם שוים. דהחילוק בין קטנה ע"י עצמה לגדולה ע"י אבי' שלדעת רמב"ן ורשב"א כבר נתבאר דהיינו דהם ס"ל דבעי' לנוכח עיקר הבע"ד אלא שמ"מ בקטנה ע"י עצמה כיון שמלבד שהיא מקבלת היא ג"כ המתקדשת חשיב' ג"כ בע"ד כו'. אבל החילוק בין קטנה ע"י אבי' לגדולה ע"י עצמה שלריטב"א. היינו דס"ל דלא בעינן כלל לנוכח הבע"ד אלא שבגדולה ע"י עצמה הוא מטעם אחר לגמרי דהיינו כיון שהיא הבע"ד וגם המקבלת אם יכתוב בתך לא משמע כלל שמקדש אותה כ"א בתה (משא"כ בקטנה ע"י אבי' אעפ"י דג"כ הוא הבע"ד והוא המקבל מכל מקום אם יכתוב הרי את יתפרש ע"כ על בתו כיון דעליו לא שייך כלל גם את לשון נקבה כו' אבל בקטנה אף שאין לה בת מ"מ מתוך הלשון לא משמע דקאי עליה כ"א מהוכחה מבחוץ כו'. ומ"מ זה דוחק שהרי ריטב"א ס"ל לענין כתיבת שמות בקידושין דא"צ מוכח מתוכו ע"ש. ולהחולקים הרי כותבין שמות ומוכח מתוכו דעליה קאי וצ"ע. שוב ראיתי שהחילוק פשוט דבקטנה ע"י אביה שייך לומר שמדבר עמה דמ"מ היא חשיבא ג"כ בע"ד שמתקדשת משא"כ בגדולה ע"י עצמה אין סברא שידבר עם האב כו'). ועוד יש חילוק גדול בין קטנה לגדולה. לענין גירושין והיינו לפ"ד מהרא"י הנ"ל דס"ל דבגט קטנה אפי' ע"י אביה כותבין (לכתחילה דוקא) לנוכח דידה כשאר גיטין (ונתבאר לעיל שבשו"ע חששו לדבריו ליתן ב' גיטין בע"י אביה. וע"י עצמה סגי בגט א' כלפי דידה). אבל בגדולה ודאי גם בגט כותבין דוקא לנוכח עיקר הבע"ד שהיא האשה אפי' בע"י אביה שהמעיין בכ' מהרא"י שם יראה שגם הוא ס"ל דבעי' לנוכח כו' אלא דס"ל דגם בקטנה היא (עיקר הבע"ד ויד אביה לדידה זכי רחמנא כו' ע"ש וכשהוקשה לו משטר קדושין שכותב בתך תירץ שיש חילוק בין קדושין לגירושין (ואין בדבריו הכרע כ"כ אם כוונתו דגם גבי קדושין יד אביה כידה. ובאמת בתך לאו דוקא (וה"ז כריטב"א ולא מטעמיה כו') אלא שכיון שבקדושין בעי' דעתיה שפיר דמי (טפי) לכתוב בתך ג"כ דמ"מ הוא ג"כ בע"ד כו' ומשא"כ בגט דבע"כ שייך יותר כלפי דידה (דוקא). או יותר נראה דר"ל דבקדושין דקיי"ל כר' יוחנן. דלכ"ע אביה ולא היא ע"כ לא אמרינן שיד אביה לדידה זכי רחמנא אלא הוא עיקר הבע"ד (ואפי' כשהיא מקבלת ברשותו) ולכן בדוקא נקט בתך (והרי זה כדעת רוב הפוסקים הנ"ל) רק בגירושין דאמרינן לרבנן יד יתירה זכי לה כו' ופי' דיד אביה ג"כ כידה ע"כ כותבין כלפי דידה אף כשנותן לאביה. ועי' מהרי"ט שהוקשה לו חילוק זה דמהרא"י ולפי הנ"ל נראה לכאורה דאתי שפיר ואין נ"מ מזה כ"א בקטנה אבל בגדולה שהיא ודאי עיקר הבע"ד אין חילוק בין קדושין לגט ולעולם כותבין לנוכח דידה דוקא ואפי' בע"י אביה. וכמ"ש הר"ן וחידושי הרשב"א גם לענין גיטין בפשיטות גדול יותר מקדושין ומסתמא כן דעת רמב"ן ג"כ כדלעיל. ואף גם לריטב"א דס"ל דלא בעינן כלל לנוכח הבע"ד מ"מ כבר נתבאר דיש לומר דהיינו דוקא כשנותן ליד אחר אבל כשנותן לידה אם יכתוב בלשון נסתר פלוני' יהיה משמע דקאי על אשה אחרת שהרי מטעם זה גם לריטב"א בסיפא דר"נ בדוקא נקט הרי את בע"י עצמה עכ"פ. ומה דאסברה לה ריטב"א משום דא"א לכתוב בתך כו' היינו משום דבבתך איירי' ברישא. אבל ה"ה והוא הטעם יש לומר גם כשיכתוב פלוני'. דכיון דע"כ מה שמוסר לידה חשבי' כמדבר עמה (ולא עם אחר) דאל"כ גם אם יכתוב בתך נימא דהרי זה כמדבר כלפי אבי' ושפיר קאי בתך עליה. אלא ודאי כיון שמוסר לידה (והיא גדולה שאין טעם לשידבר כלפי האב) ע"כ הרי זה כמדבר עמה ולכן אם יכתוב בתך משמע דקאי אבת דידה. וא"כ ה"ה כשמדבר עמה ויכתוב בלשון נסתר פלוני' משמע נמי דקאי אאחרת כו' (וכבר נתבאר סעד לזה מהא דהקפידו חז"ל גבי די תהויין כו'):

ומעתה אבוא לדברי מהרי"ט שכתב ובעיקר גט חשה מאן לימא לן שאם כתב שלא לנוכח פסול כגון שיכתוב כו' פלוני' כו'. שמדבריו אלה נראה סתירה לכל מה שנתבאר לעיל כמובן. והנה הא ודאי נראה שלא ראה דברי הרשב"א ואף גם דברי ריטב"א שהרי לא הזכירם וממילא יש לומר אלו ראה כו'. אמנם גם דבריו ז"ל מצד עצמם מוקשי הבנה. והנה בדרך כלל אין בהם הכרע כ"כ (לכאורה) אם כתב כן כחולק על הר"ן (עכ"פ) במ"ש להחמיר בקטנה ע"י עצמה דצריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקדושין (ר"ל לנוכח האב כו') ובא ע"ז מגט דגדולה ע"י שליח דפשיטא ליה שאם כתב שלא לנוכח האשה לא מהני. ע"ז כתב דמנלן הא דגם בעיקר גט אשה מאן לימא לן כו' (ומ"ש כגון כו' פלוני' כו' לאו דוקא אלא ה"ה כשימסור לאביה ויכתוב בתך כו' כיון דלא בעינן לנוכח הבע"ד דוקא. והרי זה כריטב"א שכתב דלא אשכחן שיהא צריך נדבר עם האשה כו' יכול לכתוב בתך כו'. ומהרי"ט ס"ל דה"ה פלונית אפי' כשמוסר לידה ודלא כנ"ל לריטב"א. והיינו דס"ל דיתפרש הלשון נסתר כאלו מדבר בינו לבין עצמו דאז שפיר קאי הלשון נסתר על אשה זו. ומשא"כ גבי די תהוויין לא שייך לומר כן כיון שכל הגט מדבר לנוכח כו'. וכן בע"י עצמה דסיפא אם יכתוב בתך הרי אינו מספר בפ"ע כו'). ולפ"ז חולק ג"כ אמ"ש הר"ן דסיפ' דר"נ בדוקא נקטי' הרי את כו'. וס"ל שהר"ן כ"כ רק לשיטתו ולא לרמב"ן. ולפ"ז נראה ודאי שגרם לו מה שלא ראה דברי חידושי הרשב"א ואלו ראה שהרשב"א עם שברישא דר"נ כתב ככל דברי רמב"ן עכ"ז כתב דסיפא דוקא נקט הרי את היה מודה דמסתמא גם רמב"ן הכי ס"ל כדלעיל. או אולי יש לומר דמהרי"ט אינו כחולק גם על הר"ן. אלא דס"ל דכל הקפידא אינו אלא בשכותב לנוכח עכ"פ דאז בעי' שיכתוב דוקא לנוכח הבע"ד ומשא"כ אם יכתוב לנוכח אחר שלא כראוי אז לא מהני. אבל בלשון נסתר לגמרי שפיר מהני. (וז"ש מהרי"ט כגון שיכתוב כו' פלוני' כו' יש לומר דוקא בכה"ג). וס"ל דמ"ש הר"ן דצריך שלשון השטר ידבר עם כו' הוא רק לאפוקי שלא ידבר לנוכח עם אחר. וזה שסיים הר"ן כשם שהמגרש כו' שאם כתב בתך לא מהני. ר"ל דוקא בכה"ג. וכן מ"ש הר"ן דסיפא דר"נ הכל בדוקא נקט. הוא לפי שר"נ לא איירי רק בשכותב לנוכח ואז יש קפידא שיהיה לנוכח הראוי ולאפוקי ברישא לא יכתוב לנוכח הבת ובסיפא לא יכתוב לנוכח האב אבל בלשון נסתר פלוני' לא איירי כלל ויש לומר דשפיר מהני ולפ"ז (לכאורה) גם מדברי הרשב"א אין ראיה לסתור זה (אך באמת ע"ש בחידושי הרשב"א שכתב הרי זה ככותב לאחר פלוני' כו' דאלו בגט לא אשכחן כו' שידבר עם השליח פלוני' כו' מבואר דלא ס"ל הכי). אמנם באמת נראה דע"כ פי' דברי מהרי"ט הוא כפי' הא' הנ"ל. חדא ממש"ש וז"ל ומ"ש הרמב"ן ז"ל ומיהו ע"י אביה בדוקא נקטי' כו' התם היינו משום כו' וכתב ע"ז ב' סברות ע"ש הרי שלא ראה לתרץ כ"א דברי רמב"ן ולא דברי הר"ן. דאף את"ל דבמה שתיקן דברי רמב"ן ממילא יתוקנו בזה גם דברי הר"ן (ובאמת ז"א ויתבאר אי"ה). מ"מ יותר ה"ל לדבר בדברי הר"ן שהוא המחמיר טפי. א"ו באמת בא לחלוק על הר"ן. ועוד שהרי כל עיקרו לא בא אלא לחזק מש"ש להקל (בדיעבד) בקטנה שכתב בגט לנוכח דידה (אם ע"י עצמה שזהו נדון דידי' או גם ע"י אבי' כנדון דמהרא"י ושה"ג שהביא שם). וע"ז כתב ובעיקר גט אשה כו' ור"ל דא"כ ה"ה וכ"ש בקטנה הנ"ל. ואם כפי' הב' הנ"ל אין קולא מוצאת בדבריו אלה בענין זה כלל כ"א בשכתב שלא לנוכח שום אדם ומ"ה שייטי' הכא לנד"ד. והן אמת דגם לפי' הא' לא א"ש כ"כ שמדבריו משמע שבא להקל בגט דקטנה גם בע"י אביה שהוא הנדון דמהרא"י ושה"ג. וז"א וכמבואר ממ"ש בסמוך בדברי רמב"ן וצ"ל דקאי רק אנדון דידיה בע"י עצמה. ולפי"ז מ"ש שהר"ן רק כחוכך כו' מוכח דמפרש מ"ש הר"ן ולפי"ז כו' חוכך כו' כפי' הא' שנתבאר למעלה ע"ש. גם גוף הסברא לחלק בין כשכתב לנוכח אחר שאינו עיקר הבע"ד לבין שלא לנוכח כלל אין בזה טעם כ"כ (והרי הרשב"א תולה ע"י אביה דסיפא שכתב בתך דהרי זה ככותב לאחר פלוני' כו' הרי שסברתו להיפוך דמי נתלה במי כו'). והנה גם הסברות שכתב לתקן דברי רמב"ן ג"כ הם מוקשי הבנה ומגומגמים. דמ"ש דהתם היינו משום שבנותן לאביה לא שייך לומר הרי את שמדבר לנוכח האשה. דמשמע שהחסרון הוא דכיון שמוסר לאביה הרי זה כמדבר עמו ולא יתכן שבתוך הגט ידבר עם האשה שהרי זה כתרתי דסתרי וקשה א"כ גם בגדולה ע"י אביה נמי נימא הכי ומפורש בגמ' בסיפא דר"נ דגם ע"י אביה שפיר דמי עכ"פ לכתוב הרי את וכן ברישא בקטנה כשמוסר לה וכותב הרי בתך מוסר לזה ומדבר עם אחר ומהני עכ"פ. ונראה דע"כ צריך לתקן ולהוסיף בדברי מהרי"ט דר"ל דבקטנה שאביה עיקר אז אם מוסר לידו לא שייך לומר הרי את שהוא מדבר לנוכח האשה. ר"ל במ"ש שהוא מדבר כו' פי' שאנו צריכים לפרש הרי את זה דקאי על האשה. ולא שייך לומר כן. דכיון שאביה עיקר וגם מוסר לידו למה בתוך הגט ידבר עמה. וכאלו לא יתפרש כן ולא יהיה משמע דקאי עלה. ומשא"כ בגדולה שהיא עיקר הבע"ד אעפ"י שמוסר לאביה יתפרש שפיר כשיכתוב הרי את דקאי עליה וכמ"כ בקטנה אף שמוסר לידה יתפרש שפיר בתך כלפי האב כיון שהוא העיקר. ומ"מ גם להיפוך כשיכתוב לגדולה ע"י אביה בתך יתפרש שפיר כלפי האב כיון שמוסר לידו. ומשתמע שפיר דקאי על אשה זו. וכן בקטנה ע"י עצמה כשיכתוב הרי את. מובן שפיר דקאי עלה כיון שעכ"פ מוסר לידה. ורק בקטנה ע"י אביה. דאיכא תרתי שאביה העיקר וגם המקבל. אז לא שייך לומר (ולפרש) שבתוך הגט ידבר כלפי הבת (וה"ה וכ"ש בגדולה ע"י עצמה לא שייך שבתוך הגט ידבר כלפי האב בתך כו'). עכ"פ מזה מובן שמהרי"ט חולק על הר"ן וכפי' הא' הנ"ל (וכלל החילוק שלהר"ן עיקר הקפידא הוא זה גופא דבעינן שידבר לנוכח עיקר הבע"ד לכן אין חילוק מי המקבל. אבל מהרי"ט ר"ל שלרמב"ן לא קפדינן כלל שיהיה לנוכח הבע"ד רק שיהיה משתמע שפיר דקאי על אשה זו. ולכן דוקא כשעיקר הבע"ד הוא ג"כ המקבל אז לא שייך לכתוב לנוכח אחר אבל כשזה מקבל וזה עיקר הבע"ד יכול לכתוב לנוכח זה או זה דשפיר יהא מובן על מי קאי. וכמ"כ אם יכתוב פלוני' שהוא לשון נסתר ס"ל דיתפרש ג"כ שפיר על אשה זו אפי' כשמוסר לידה והיא גדולה כו' והיינו שיתפרש כאלו מספר ומדבר בינו לבין עצמו דשייך לשון נסתר על אשה זו כו' כנ"ל. וכ"ז דוחק. וכבר נתבאר דממ"ש בחידושי הרשב"א משמע דגם הרמב"ן ס"ל דסיפא דוקא. ולפי"ז ע"כ הטעם הוא דבעינן דוקא לנוכח הבע"ד ולכן בע"י אבי' דסיפא אם יכתוב בתך הגם דשפיר משתמע דקאי על אשה זו כנ"ל מ"מ לא מהני כיון שאינו לנוכח דידה שהיא עיקר הבע"ד. והוא הטעם ג"כ בע"י אביה דרישא דלא מהני הרי את. משום שאינו לנוכח עיקר הבע"ד. וכמ"כ לא מהני אם יכתוב בלשון נסתר וכנ"ל דמבואר מדברי הרשב"א דכ"ש נמי הוא וכבר נתבאר דיש לומר דגם ריטב"א מודה בזה אם מוסר לה. ורק בע"י עצמה דרישא ס"ל לרמב"ן ורשב"א דהיא חשיבא אז הבע"ד כיון שהיא המתקדשת עכ"פ וגם מקבלת כו' כדלעיל והר"ן חולק גם ע"ז כו'). אמנם מ"ש עוד סברא ב' וז"ל ואפשר נמי דבכותב כלפי הבת כו' גרע טפי ממה שכותב לאשה שלא לנוכח דבקטנ' שמדבר עמה משמע דלדעת' לבד מגרשה ולא לדעת האב כו' צע"ג. דגם כשמוסר לידה שייך סברא זו והרי רמב"ן מיקל בקטנה ע"י עצמה לכתוב הרי את. אם לא שנאמר שכ"כ להר"ן. וס"ל דגם בסיפא דר"נ אם יכתוב בתך שייך ג"כ סברא זו דמשמע שתולה בדעת אחר. ולא בא אלא להקל בשלא לנוכח לגמרי וע"ד פי' הב' הנ"ל וכבר נתבאר דאאל"כ דודאי משמע שכל עיקרו בא להקל (בדיעבד) בקטנה שכתב הרי את בע"י עצמה עכ"פ שהוא נדון דידיה בשגם מאחר שבסברא א' משמע כחולק על הר"ן וע"ד פי' א' הנ"ל וכנ"ל. מסתמא גם סברא ב' הוא עד"ז. ואין בידי לפרש דבריו אלה אם לא בדחוקים גדולים כגון שנאמר דדוקא בע"י אבי' אז אם מדבר עמה משמע שתולה בדעתה לבד. דאל"כ למה מדבר עמה כו' משא"כ בע"י עצמה סגנון הלשון הוא לדבר עמה ואין ראיה שתולה בדעתה כו'. או שנראה דסגנון דבריו הוא עד"ז שבתחיל' כ' להקל בדיעבד בקטנה דנד"ד שגם הר"ן אינו אלא כחוכך כו' ולחזק זה כתב לדחות דברי הר"ן שלמד להחמיר בקטנה מגדולה ע"י אבי' דבעינן לנוכח הבע"ד. וע"ז כתב לדחות הראיה דגם בעיקר גט אשה כו'. וא"כ כ"ש בקטנה כו' ושוב כתב ואפשר נמי כו' ר"ל דאפשר יש לומר נמי להיפוך דאף אם נקל בכל גט אשה שלא לנוכח (ודלא כר"ן בזה). מ"מ בקטנה אם יכתוב לנוכח הבת גרע טפי (ואפי' ע"י עצמה וכהר"ן בזה). והרי זה כמסתפק וחוזר ממ"ש תחיל'. וכל זה דוחק גדול. כללו של דבר שדברי מהרי"ט מגומגמי' אצלי ולא זכיתי לעמוד על סוף דעתו ז"ל. ולדינא אחר שהרשב"א שכתב בריש' דר"נ ככל דברי רמב"ן ומ"מ כתב דבסיפא בדוקא נקטי' נראה ודאי שגם רמב"ן הכי ס"ל. ושזה שכתב הר"ן דסיפא דוקא נקט הוא אליבא דכ"ע. והיינו ע"כ משום דבעינן שיכתוב דוקא לנוכח הבע"ד. (רק בע"י עצמה דריש' פליגי מטעם שנתבאר לעיל). וממילא ה"ה או כ"ש דבלשון נסתר לגמרי לא מהני וכנ"ל בשם הרשב"א שכתב ככותב לאחר פלוני' כו'. וכיון דרמב"ן ורשב"א ור"ן הכי ס"ל נראה דהכי קיי"ל. וריטב"א יחיד נגדם (וכ"ש בכותב פלוני' ומוסר לידה דיש לומר שגם ריטב"א מודה לדינא כדלעיל):

ומעתה אשוב לנד"ד בנוסח' דרי"ו הנ"ל. שיש חסרון גדול במה שאינה לנוכח האשה דלרוב הפוסקים לא מהני כנ"ל. (ואולי לכך סיימו והרי את מותרת לכ"א בלשון נוכח ויתבאר אי"ה אם מתוקן בזה) אלא שהמייסדי' אותה אולי ס"ל כהריטב"א דלא בעינן כלל לנוכח הבע"ד. וכבר נתבאר לעיל דאף אם נאמר דגם לריטב"א לא מהני לשון נסתר אם מוסר ליד האשה מצד דמשמע דקאי על אשה אחרת. מ"מ בנוסח' זו שנאמרה בלשון הב"ד יש לומר שכ"ה סגנון הלשון לדבר בלשון נסתר אעפ"י שמוסר לידה אלא שזה גופ' שנכתב בלשון ב"ד אין לך חסרון גדול מזה שהרי גם ריטב"א כתב בהדיא שצריך שידבר הוא כו'. וכ"ש לש פוסקים הנ"ל המחמירים. וכמ"ש הר"ן בפ' המגרש גבי הא דאתקין רב בגיטא איך פב"פ פטר ותריך כו' (דפ"ה ב') דהאי לישנא לאו דוקא דכיון דספר מקנה בע"י צריך שידבר הוא כו'. וכ"ה בריטב"א שם. גם הרא"ש בסה"ג דסוף גיטין לענין נוסח הגט שברי"ף שכ' איך אנא פלוני כו' כ' שאינו נופל על הלשון דודאי בשטרות שכותבי' העדים כו' אבל לשון נוסח הגט הוא סיפור דברי' שהבעל מספר כו' וכ"ה בטוש"ע סי' קכ"ו ס"ח שלא לכתוב תיבת איך כו' מטעם זה (ואעפ"י שכ' שם הח"מ וב"ש ושאר אחרונים שבדיעבד כשר וכן משמע בב"י יש לומר שהוא משום דגם שכ' איך יכול להתפרש בלשון הבעל ג"כ כו'). גם הא דבחתימת העדים כותבין פב"פ עד. כתב לבוש וב"ש סי' ק"ל סקי"ט שהוא מטעם שהגט הכל הוא לשון הבעל מש"ה חותם עד כלומר (שהוא ענין בפ"ע) שמעיד שהבעל אמר (ר"ל שהסופר כ' על פיו) כל זה לפניו. וכן הוא בפי' הגט דר"ש מקינון שבש"ג שעל המרדכי פ' המגרש ובסדר ר"י מינץ (וע"ש דצ"ע וית' אי"ה):

אך באמת דבר זה שהחליטו שנוסח הגט הכל הוא לשון הבעל. כבר העירותי במקום אחר שהדבר צ"ע רב. מהא דחזינן שהמקום שנזכר בראש הגט בסתם אצל הזמן הוא מקום עמידת העדים (והסופר) ועל מקום עמידת הבעל חוזרים וכותבין העומד היום כו'. כמ"ש בטוש"ע סי' קכ"ח ס"א וב'. והוא מגמ' דפ' הזורק (פ'.) היה במזרח כו' אלא אסופר. ופי' הרא"ש שם (ותוס' ביבמות דצ"א ב') דסופר לאו דוקא אלא עדים כו'. ואם איתא דכל הגט הוא לשון הבעל ודאי היה מורה המקום סתם שנזכר בראש הגט על עמידת הבעל ולא העדים. ואף שהב"ש שם סק"א תיקן זה קצת דמה שכותבין אנו מונין מדבר עם העדים (ולכאורה צ"ע דסופר הגט מדבר עם האשה כנ"ל ולא עם העדים). מ"מ עכ"פ מורה יותר גם על עמידתו עכ"פ ולמה חוזרי' לכתוב העומד היום כו'. ועוד הרי גם כשהבעל צוה לסופר ועדים במקום א' והם כותבין בזמן ומקום אחר כותבין בגט (רק) מקום הכתיבה כמבואר בהא דא"ל רב לספריה (שם פ' הזורק) כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע"ג דמימסרן לכו מילי בהיני כו' וכמ"ש הרמב"ם וטוש"ע סי' קכ"ז ס"ו. ומשמע דהיינו שכותבין סתמא בזמן פלוני כו' במתא פלוני כו' ככל הגיטין. וכדמשמע בעובדא דההוא גיטא דאשתכח בסורא (יבמות קי"ו א') וכתב בי' בסורא מת' אנא ענן כו' ומסיק א"נ מילי מסר כדא"ל רב לספרי' כו'. הרי שאעפ"י שהבעל מסר להם בעיר אחרת ולא הי' כלל בעת הכתיב' בסורא מ"מ כותב סתמא בסורא מת' אנא כו'. ואם זהו לשון הבעל לא א"ש כלל (ולא שייך בכה"ג תירוץ הב"ש הנ"ל). והגם שרשב"ם ונמ"י פ' ג"פ (קע"ב) כ' דכה"ג צריך באמת להזכיר ב' המקומות היני ושילי. הרי כ' הב"י בח"מ סי' מ"ג דלא קיי"ל הכי וע"ש בשו"ע ס"ח וס"כ ולפע"ד נראה דגם אינהו לא כ"כ אלא לענין שטרי אקניית' שנזכר בהם קנין כו'. אבל גבי גיטין (וכה"ג) גם הם מודים שאין כותבין כ"א במת' פלוני סתמא וקאי על מקום הכתיבה דאל"כ בההיא דיבמות למאי דאמרי' מילי מסר הי' צ"ל נזכר בגט ב' המקומות והיה ניכר כו'. וכן משמע ממה שבאה"ע סי' קכ"ז לא הובא בב"י כלל סברא זו (ואך בג"פ שם סקכ"ב כ' דכ"ש שיש להחמיר כן בגיטין וצ"ע מהא דיבמות הנ"ל. ומ"מ גם הוא לא כתב אלא שיכתבו בסוף הגט כו' ע"ש. דעכ"פ הזמן והמקום שבראש הגט בסתם ע"כ היינו זמן ומקום הכתיבה. ואם הוא לשון הבעל יותר משתמע על האמירה). וע"ש בג"פ סק"כ (די"ו ע"ב) הקשה כה"ג לענין כתיבת הזמן שהדבר תמוה כיון שכל הגט לשון הבעל הוא מאי מיחזי כשיקרא הוא אם כתב יום האמירה כו' והביא איזה תירוץ בשם הרא"ם וכתב ע"ז שהם דברים חלושים ומסיק לחלק לדינא בין זמן למקום דלענין הזמן בדיעבד אם כתב יום האמירה כשר. ומשא"כ אם כתב מקום האמירה פסול. ואיני מבין לכאורה החילוק בין זמן למקום ולפע"ד לכאורה בשניהם אם זהו לשון הבעל יותר מיחזי כשיקרא כשיכתוב זמן ומקום הכתיבה כיון שאין הבעל שם כלל. ממה שיהי' מיחזי כשיקרא כשיכתוב זמן ומקום האמירה. ותו דגם הלשון שכותבין (עתה) למנין שאנו מונין כאן במת' פלוני משמע דלעולם כותבין כן אף שהבעל איננו שם וכדמשמע בסי' קכ"ח שלענין כתיבת העומד היום כו' כ' ס"ב דאם אינו מצוי שם כו' ואלו בס"א סתם שכותבין שאנו מונין כאן כו' משמע דבזה אין חילוק דגם כשאין הבעל מצוי שם כותבין כן. וכן בההיא דהיני ושילי ובהרבה דינים כה"ג (היוצא בקולר וכו') שנזכר בגמ' וכל הפוסקים ולא מישתמיט שום פוסק לכתוב שבכה"ג יש לשנות הנוסחא משמע דגם כשכותבין הגט במקום שלא היה שם הבעל מעולם אין משנין הנוסח וכותבין למנין שאנו מונין כאן כו' (ע' תשו' הרא"ש כמ"ה סי' ז' ח' כו'). ואם הכל הוא לשון הבעל הדבר תמוה איך ולמה יכתוב שאנו מונין כאן כו' והוא הוא המדבר איננו שם (או גם לא היה שם מעולם). ויותר מיחזי כשיקרא ממה שהיה כותב זמן ומקום האמירה (או עכ"פ הי' ראוי לכתוב ב' המקומות בפירוש). מכל זה היה נראה לומר שלשון הבעל שבגט מתחיל מן אנא פב"פ אבל כתיבת הזמן והמקום שבראש הגט הוא דברי העדים. וא"כ סגנון לשון הגט הוא עד"ז. בכך וכך בשבת כו' דהיינו בזמן ומקום פלוני (אנחנו הח"מ מעידים איך שפב"פ גירש אשתו וכך א' לה) אנא פב"פ כו' וא"כ הרי כל הגט לשון העדים:

ולפי"ז באמת א"ש טובא הנוסח שברי"ף ורמב"ם ושאר פוסקים שכ' איך אנא פב"פ כו' דמשמע וודאי שהוא לשון העדאת עדים שמעידים איך שנעשה דבר זה לפניהם. ואלו הכל לשון הבעל וודאי אין הלשון מכוון כמ"ש הרא"ש. ואף את"ל שגם תיבת איך אפשר לפרשו (בדוחק) בלשון הבעל. מ"מ למה היה לגדולי הפוסקים לתקן כן לכתחילה. א"ו ס"ל שסגנון לשון הגט הוא ע"ד הנ"ל. וכ"ש לפמ"ש הב"ש דמש"ה בדיעבד כשר אם כ' איך משום דבגמרא משמע שהיו כותבין כן. והיינו בהא דאתקין רב בגיטא איך פב"פ פטר ותריך כו' (פ"ה:). והרי התם ודאי הוא לשון העדאת עדים מדכתב פטר ותריך ולא פטרית ותרכית. (אלא שבאמת קשה על הב"ש מדברי הר"ן שם שכתב דהאי לישנא לאו דוקא כו' ולפ"ז ודאי ה"ה תיבת איך לאו דוקא. וצ"ל או דהב"ש לא מיסתבר' לי' דברי הר"ן או דס"ל דגם הר"ן במ"ש לאו דוקא כו' ר"ל דלכתחילה יותר טוב לכתוב כלשון ההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא. אבל בדיעבד אינו מעכב (וכמ"ש בתשו' מהר"י בי רב שיתבאר אי"ה) וא"כ גם לענין פטר ותריך שהוא בודאי לשון עדים ג"כ אינו מעכב דיעבד עכ"פ). ומהא שבחתימת העדים חותמים פב"פ עד. אין ראיה כ"כ דיש לומר שזהו רק כדי שיהא ניכר בהדיא שחתם לשם עדות כדמשמע מדברי ריב"ש שבב"י סי' ק"ל (ריש דקי"ד) ע"ש אלא שאם פירש שמו ושם אביו אינו מעכב אם לא כתב עד דניכר שמכוין לעדות ומ"מ לכתחיל' כותבין עד שיהיה מפורש שמכוין לעדות (חסר):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה