דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן יג
לסי' מ"ג
שאלה קטן שהשיאו אביו כשהיה בן י"א שנה (או בשנת י"ג) וזנתה אשתו קודם שכלו לו י"ג שנה וב"ש. אם נאסרת עליו או לאו (וכתבה הגאון המחבר ז"ל בימי ילדותו)
תשובה
הנה לכאורה פשוט מאחר שאין קדושי קטן כלום אפי' מדרבנן כמ"ש בסי' מ"ג. הרי היא כפנוי' שזינתה ומותרת אפי' כשבעלה כהן כמ"ש בסי' ו'. ואפי' לדעת הב"ח שהביאו אחרונים סי' א' וסי' מ"ג דבשנת י"ג תופסי' קדושין מדרבנן כשהשיאו אביו וכ"ה דעת המ"מ. מ"מלא נאסרה לבעלה כשזינתה אז אף מדרבנן. ונלמד מקטנה בת מיאון שתיקנו לה קידושין מדרבנן ואפ"ה לא נאסרה כשזינתה אפי' לבעלה כהן מטעם הנ"ל דהוי כפנוי' כמ"ש הב"ש רסי' קע"ח וכ"ה בהדיא ברמב"ם פ"ב דסוטה ופ"ג מא"ב ועי' מ"ל פי"א מה"א בשם מהר"י באסאן דאשת חרש שזינתה לא נאסרה לבעלה אף דתיקנו לה רבנן ג"כ קידושין ולמדה ג"כ מקטנה בת מיאון כמו שהביא שם המגי' ע"ש הטעם דלא עדיף מיבמה שזינתה כו':
אך מ"מ הדבר צריך תלמוד ויש להתיישב בזה הרבה. שהרי מפורש ההיפוך ברמב"ם פ"ב דסוטה ה"ב שמנא' בהדיא לאשת הקטן בט"ו נשים שאינן ראויות לשתות ויוצאו' בלא כתובה כו'. ובשלמא קטנה אשת הגדול שמנא' ג"כ יש לומר דמיירי כשקידשה אביה כמו שפי' בעצמו שם ה"ד אבל אשת הקטן היכא משכחת לה דלהוי קדושין דאורייתא. ואין לדחוק ולומר כמו שא' מע"ל בע"פ. דהכא במאי עסקינן ביבם בן ט' ויום א' שבא על יבמתו דקנאה מדאורייתא לדעת רש"י קדושין דמ"ט. (אף דאין ראיה כ"כ מרש"י דיש לומר דקנאה ליורשה וכו' מדרבנן כמו בקטנה בת מיאון קיי"ל כר"י ביבמות דק"ח דיורשה וכו' ע"ש ברש"י הטעם). וכ"ה דעת רמב"ן יבמות דצ"ו הובא במ"מ פ"ה מה' יבום הי"ח. מלבד שהוא דוחק גדול מאד לפרש מ"ש אשת קטן סתם כוונתו באיזה פרט דלא שכיח כלל דאף אמורא צריך לפרש עוד זאת דדעת הרמב"ם משמע בהדיא מלשונו בה' יבום שם דס"ל כהתוס' ורשב"א ושאר פוסקים דגם ביבם קנאה מדרבנן בלבד שהרי כתב סתם שאינו קונה קנין גמור ואם מדאורייתא קונה קנין גמור ורבנן תיקנו שלא יקנו. כל כה"ג ה"ל לפרש כדרכו. וגם הרי כתב שהוא כמאמר בגדול ובמאמר ודאי הוי דרבנן כבר ביאר רפ"ב וע' מ"מ פ"ה ה"ב (בשלמא בגמרא אמרו עשו ביאתו כמאמר יש לפרש ג"כ דרבנן גרעו כחו נגד דאורייתא ועשאו כמאמר כמ"ש הרמב"ן ביבמות שם אבל הרמב"ם שכתב ביאתו כמאמר משמע ודאי בין לדין תורה בין לדין דבריהם). וא"כ ע"כ מ"ש בפ"ב דסוטה אשת קטן ודאי כוונתו בכל קטן דאשתו שזינתה יוצאת בלא כתובה. ומה שדקדק מע"ל דאי בכל קטן מיירי א"כ למה לא חשיב בפ"א ה"י דגם אשת קטן ב"ד מקנאין לה איני יודע הכרח דקטן פחות מי"ג אין בו דעת לקנאות מעצמו. דהרי הפעוטות מקחן מקח כו' ולא ממעטינן קטן עד בן י"ג וב"ש אלא היכא דכתיב איש עי' יבמות דק"ה ב'. גם ולטעמיך ל"ל קרא אישה פרט לאשת קטן ת"ל כיון דאינו מקנא' ע"י עצמו. עי' רמב"ם שם הי"ב). אך באמת צע"ג מ"ש אשת קטן מקטנה בת מיאון כו' אדרבה קטנה תיקנו לה קדושין מדרבנן עכ"פ משא"כ בקטן כדאיתא ר"פ חרש (וכן באשת חרש ושוטה משמע כרמב"ם שם פ"א ה"י דאינן נאסרין כלל מדנקט מי שנתחרש כו' ולא נקט אשת חרש כו' וכ"ה לשון המשנה בסוטה שם ובברייתא שם ע"כ צריך לדחוק דמיירי ג"כ שנתחרש אח"כ). וגם בעיקר טעם הדבר צ"ע מאחר דאין קדושי קטן כלום ה"ה כפנויה ולמה תאסר וכמ"ש המ"מ פ"ג מהא"ב בקטנה דפשוט הוא:
אך יש לחקור בקידושי קטן וקטנה אם יש צד לומר דאחר שנתגדלו יהיו חלין הקדושין למפרע. (וא"כ תהיה אשת איש למפרע וראוי לאסור לבעלה). הנה ביבמות דף ק"ט ע"ב מיבעי בקטנה אי אמרי' לכי גדלה גדלי קדושין אע"ג דלא בעיל כו' ע"ש ברש"י ואיגלאי מילתא למפרע כו' וכתב הרי"ף דספיקא הוא ועבדינן לחומרא כו' וכן פסק הטוש"ע ססי' קנ"ה דהוי ספק קדושין כו'. וזה וודאי דהבעי' דבגמרא הוא לענין דאורייתא כדמוכח בגמרא וכמ"ש מהרי"ק בשל"ב והב"ש שם. וע"ש במהרי"ק שהוכיח מסמ"ק דגדלי קדושין מדאורייתא כו' ומשמע ודאי ולא ספק. ואף שמסקנת מהרי"ק והב"ש שם דצריכה גט מדרבנן בלבד כמו שהוכיחו מסוגיא דספ"ה דנדה (וגם הרי"ף ושאר פוסקים מסקי ג"כ צריכה גט מדרבנן) מ"מ אפשר דהיינו מטעם דהוי ספיקא דאורייתא וכ"ד הפוסקים דס"ל דהא דספיקא דאוריי' לחומרא הוא מדרבנן. (וכלשון הגמרא קדושין ד' ה' ע"ב ספקא הוי וחיישינן מדרבנן ע"ש בפ"י דמתרץ קושי' הר"ן שם כה"ג. ואף גם להפוסקים דספקא לחומרא מדאוריי' מ"מ בכה"ג דיש חזקת פנויה לכ"ע דרבנן (לפמ"ש הפר"ח ליו"ד בכללי ס"ס). וא"ש לשון הרי"ף שפתח בספק דאוריי' ומסיים מספ"ה דנדה דהוי דרבנן) וע"כ בספק נשרו הקילו (ומ"ש הב"ש דבעי' דלא איפשטא לאו ספק קדושין הוא ע' תב"ש ביו"ד סי' ל' ופר"ת שם ובסי' נ"ט הסכימו כמהריק"ש וב"י דהוי ספק דלא כפר"ח שם ובכללי ס"ס וגם הפ"מ בכללי ס"ס במחודשי' אות ד' נראה כמסכים להקל וכ"כ בסי' נ"ט אות ב'). ולפ"ז בנ"ד הרי אם נאמר דגדלי קדושין הרי אסורה לבעלה מדאורייתא דלמפרע הוי אשת איש כנ"ל וא"כ גם לדידן דספקא הוא הדרא להיות ספק דאורייתא לחומרא (אף אם נאמר דבאיסור א"א דרבנן לא נאסרה לבעלה כמ"ש המ"ל כנ"ל) וכמו בטומטום ואנדרוגינוס דהוי ג"כ ספק כמ"ש הרמב"ם בפ"ד ה' אישות ובכמה דוכתי ועכ"ז אשתו שזינתה אסורה כמ"ש בה' סוטה (אלא שבאמת גם זה צ"ע לכאורה שהרי דעת הרמב"ם דספקא דאורייתא אינו כ"א מדרבנן ובה' סוטה משמע וודאי דמדאורייתא אסורה לבעלה וצ"ע בפוסקים). ואף דבגמרא לא דיברו כ"א בקטנה מ"מ לכאור' נראה דאין לחלק בזה בין קטנה לקטן האף שבקטן אין בו גם קידושי דרבנן והרי כבר כתב מהרי"ק שם לחלק בכה"ג בין קטנה יתומה לקטנה שהלך אביה למדה"י להחולקים על בה"ג היינו לפי סברתו כהראב"ד דאיפשטא בעיין דלא גדלי קדושין אלא דמ"מ מדרבנן בעי' גט כשגדלה כסוגיא דפ' יוצא דופן והיינו מטעם אחלופי היכא דבעיל כמ"ש הוא ז"ל ע"כ שפיר יש לחלק בין היכא דגם מעיקרא תפסי קדושין למיאון (וכ"ש לפמ"ש הרמב"ן בחי' נדה והר"ן פ' המדיר מד' קט"ו הטעם לפי שלא מיחה שעה ראשונה כו') אבל לדעת הרי"ף וכנ"ל דהוי ספק דאורייתא אין לחלק וכמ"ש מהרי"ק לדעת הרי"ף דמה יועיל תקנה דרבנן לענין קדושין דאורייתא כו' ע"ש. ולכאורה בזה תלוי סברת הב' דעות שהביא רמ"א סי' ל"ז ססי"א דדעה א' היינו כמ"ש מהרי"ק לדעת הרי"ף דהוי ספקא אי גדלי קדושין דאורייתא וכנ"ל דמ"ש בפ"ה דנדה שהוא דרבנן היינו לפי שהוא ספקא דאורייתא כו' ע"כ גם שם דמיירי ביש לה אב דבעודה קטנה לא היו הקדושין כלום אף מדרבנן מ"מ חלין כשגדלה (מדרבנן עכ"פ) מטעם ספקא אולי הלכה כרב ששת דגדלי מדאורייתא ואין לחלק בין יתומה וכו' כנ"ל. ודעה ב' ס"ל כמסקנת מהרי"ק לדעת הראב"ד דבעיין דפ' ב"ש נפשטה וטעם דבעי' גט מדרבנן בפ"ה דנדה היינו מטעם חששא דאחלופי בבעל כו' וכה"ג כנ"ל. ובדרבנן כה"ג שפיר יש לחלק בין יתומה להיכא דלא תפסי קדושין מעיקרא כלל אף למיאון כמ"ש מהרי"ק שם בהדיא. וכ"ה כוונת הב"ש שם. ומ"ש כמ"ש הרי"ף פ' ב"ש כו' היינו לפי הבנתו בסי' קנ"ה דהוי דרבנן בלבד (דלא כסברת הפלאה סי' מ"ג שהבין דהב"ש לענין דאורייתא מחלק ותמה עליו ע"ש) אבל אין לומר דגם לדעה א' הוי מדרבנן בלבד לא מצד ספק דא"כ מאן דעה זו ומה טעמה הרי גם מהרי"ק מחלק בין יתומה להיכא דאית לה אב לפ"ד הראב"ד וסייעתי'. וגם אין לומר דדעה א' ס"ל כמ"ד דהוי דאורייתא לגמרי (כדעת סמ"ק שבמהרי"ק) כדמשמע לכאורה בח"מ שם. דא"כ למה הביא רמ"א דעה זו כלל וכתב דטוב להחמיר כו' הלא בסי' קנ"ה קיי"ל דהוי דרבנן בלבד ולא חיישינן לספק נשרו ולא הגי' שם רמ"א כלום להחמיר כו' וגם מהרי"ק עצמו דחה זה מהלכ' מחמת הסוגיא דספ"ה דנדה (ע' מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל בתשו' שבסוף יו"ד שתמה על הח"מ בשם מהרי"ק ולא תמה על רמ"א כנ"ל אלא שכוונת רמ"א לחוש לדעה א' יש לומר כנ"ל לומר דהוי ספק דאורייתא ולחומרא מדרבנן שאין נ"מ בזה אלא בכה"ג שיש לה אב דמ"מ צריכה גט כשנתגדלה מדרבנן):
אך מ"מ צ"ע דא"א לומר כן בקטן. שהרי משנה מפורשת קדושין ד"נ ב' דקטן שקידש אין חוששין לסבלונות ששלח כשנתגדל כדפי' רש"י וכל הפוסקים (ומשמע אפי' מדרבנן) וע"כ צריך לחלק להרי"ף וסיעתו בין קטן לקטנה כמ"ש מהרי"ק בהדיא דבאיש צריך אמירה ונתינה כו' ע"ש וגם מדרבנן לחוש לאחלופי נמי לא חיישינן בקטן לפי שלא היו תופסין בו הקדושין כלל קודם שהגדיל כמ"ש מהרי"ק בקטנה שיש לה אב כנ"ל (וכ"ש לטעם הרמב"ן כנ"ל). וא"כ גדלה התמי' ביותר בתרתי דבקטנה בת מיאון דהיה אפשר לומר דגדלי הקדושין למפרע (מספק) כתב הרמב"ם וטוש"ע דאינה נאסרת כשזינתה ובקטן דודאי לא גדלי קדושין בהדיא כתב הרמב"ם דנאסרה עליו כשזינתה כו' כנ"ל
והן אמת דלפ"מ שהבין בעל ההפלאה בסי' מ"ג דגם דעה ב' שברמ"א סי' ל"ז ס"ל בקטנה יתומה מדאוריית' גדלי קדושין (או ספק עכ"פ כו' שכצ"ל לכאורה) אלא שהחילוק בין קטנה שבפ' ב"ש לקטן שבמתני' שבפ' הא"מ הוא לפי שקטן לא תיקנו ליה רבנן קדושין כלל וכעין שמחלק הב"ש לפי דעה זו בין יתומה ליש לה אב שהבין שהוא ג"כ לענין שיחולו הקדושין דאורייתא. א"כ בקטן שהשיאו אביו בשנת הי"ג עכ"פ לדעת הב"ח דהוי קדושין דרבנן. גדלי הקדושין בהדיא דאוריי' ג"כ (או ספק עכ"פ) כמ"ש הוא ז"ל בהדיא. ומסתמא היינו ג"כ למפרע כמו ביתומה לרב ששת אליבא דר"ג כדפי' רש"י וכנ"ל. וכ"ש לדעה א' משמע שם דיש לומר דאף בכל קטן גדלי קדושין (והניח בצ"ע מתני' דסבלונות שבפ' הא"מ ואולי יש לומר קידש בלבד שאני. וגם לפ"מ שתירץ בהגהה שם בדוחק ע"ש מ"מ בהשיאו אביו בשנת י"ג עכ"פ ודאי יש לומר דגדלי כו'). אך באמת כפי הנראה אישתמיטתיה כל דברי מהרי"ק הנ"ל הן מה שחילק לדעת הרי"ף וסיעתו בין קטן לקטנה כנ"ל והן מ"ש דלדידהו אין לחלק בקטנה בין יתומה ליש לה אב כ"א לדעת הראב"ד וסיעתו כנ"ל (וגם כוונת הב"ש שמחלק לדעה ב' ודאי הוא גם כן לענין דרבנן כנ"ל רק שלדעתו גם הרי"ף ס"ל דצריכה גט מדרבנן בלבה לא ספק דאורייתא וכדמשמע מדבריו ססי' קנ"ה). וביותר לפלא שלפירושו הרי ב' הדעות שהביא רמ"א כאן גם שניהם הוא נגד הסוגיא דפ"ה דנדה שכוותה פסקו כל הפוסקים בססי' קנ"ה (אלא שלזה יש לומר דכוונתו ג"כ דהוי ספק דאורייתא ולחומרא מדרבנן וכנ"ל). ובר מכל זה הרי הרמב"ם ם שאנו עומדים עליו משמע בהדיא מדבריו ה' גירושין פי"א ה"ו דס"ל כהראב"ד וסיעתו דקיי"ל לגמרי כרב דפ' ב"ש דלא גדלי כו' ואפי' ספק לא הוי אלא דרבנן כסוגיא דנדה שהרי כתב צריכה גט מד"ס שהרי לא בא עליה כו' ותהיה ספק כו' ע"ש הרי משמע בהדיא דאפי' ספק לא הוי כו':
אמנם יש מקום לאסור אשת קטן שזינתה (וכן קטנה) אף לדעת הראב"ד וסיעתו שפסקו כרב כנ"ל. עפ"י מ"ש הכ"מ פ"ד מה' אישות ה"ז בשם הרד"ך לדעת הרמב"ם (והטור) דאף דס"ל כרב דבעיל אין כו' מ"מ ע"י הבעילה גמרה בלבה שהיא רוצה בו בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף הראשונים כו' ע"ש וכתב הלח"מ שהדין עמו ושכן דעת הטור וגם הכ"מ נראה כמסכים אליבא דרמב"ם עכ"פ עד שכתב שיש לדחוק לפרש גם דברי הה"מ כן (וכן נראה שפי' מהרנ"ש בהג' האלפס) וגם מוח"ז רבינו ז"ל בתשו' הנ"ל רמז על הכ"מ הנ"ל משמע דהכי ס"ל. וא"כ גם בקטן ודאי נראה דיש לומר כן דכשבעיל כשהגדיל גמר קידושין הראשונים לכ"ע. ומתני' דסבלונות מיירי בקידש בלבד בלא בעיל כו' ולפ"ז אשת קטן שזינתה אם נתיר אותה לדור עם בעלה הרי כשיבוא עליה לכשיגדל נמצאת א"א למפרע. ומה שאין חייבים עליה משום א"א יש לומר דהוי התרת ספק (ובאמת פי' רד"ך הנ"ל מוכרח ברמב"ם וטור שבקטנה שנתגדלה לא הצריך בה' קידושין שם שתבעל בפני עדים וכמו בקידש ע"ת ובעל בספ"ז מה' אישות משא"כ במלוה ופחות מש"פ ובעל הצריך עדים וע"ש במ"מ דהטעם היכא דע"י בעילה חלין קידושין ראשונים לא בעינן עדים, וכן הטור (וגם השו"ע) בסי' כ"ח סט"ז וססי' ל"א הצריך עדים ובסי' ל"ח בתנאי וכן בססי' קנ"ה בקטנה לא הזכיר עדים. ומ"ש הטור בסי' ל"ט עדים כבר תמה הב"ש בסי' ל"ח. ומ"ש בסי' קנ"ה בעל לשם קדושין. כבר עמד בזה הרב לח"מ בה' אישות שם ותירץ בדוחק. אך יש לדחות כ"ז דבקטנה מיירי שדר אתה ע' ב"ש ססי' קנ"ה):
אך כ"ז אינו שוה דא"כ גם בקטנה בת מיאון ודאי היה ראוי לאסרה כשזינתה. וז"א וכנ"ל. א"ו ההכרח לומר דאף לפי' הרד"ך הנ"ל דבבעיל חלו קידושי כסף אין הכוונה שחלו למפרע אלא כשבעיל נגמרו וחלו עתה בלבד כמו המקדש לאחר ל' יום אם לא אמר מעכשיו כו' כדאי' ר"פ האומר. וכן גם לדעה א' שברמ"א סי' ל"ז הנ"ל דס"ל כהרי"ף דפ' ב"ש כנ"ל דבעיין לא אפשיטא אי גדלי קידושין ע"כ היינו ג"כ לענין שיחולו מכאן ולהבא בלבד. דלא כפרש"י בפ' ב"ש שם אלא כמשמעות הנ"י שם דמדמי לה למקדש לאחר ל"י כו' ע"ש. וא"ל דממקומו מוכרע כפרש"י דאל"כ הרי קדמה זיקה דאורייתא דגדולה לזמן חלות הקידושין דקטנה ולמה א' ר"ג תצא הלזו כו'. יש לומר כמ"ש התוס' ד"ה וכי גדלה כו' ע"ש (ומדבריהם משמע דס"ל ג"כ כנ"ל דלא כפרש"י דא"כ לא הוי מקשה מידי). ויש לתת לב מי הכריחם לפרש דלא כרש"י דודאי פשטא דגמרא משמע טפי כרש"י דאם דגדלי קידושין ניחא טעמא דר"ג בלא טעם דהמקדש אחות יבמה כו' ולפי' התוס' העיקר חסר כו' ומנלן להמציא סברא וחילוק חדש ומה גם שלפי' רש"י נמשך חומרא כשזינתה כו' כנ"ל. וא"ל שהוכיחו מדאיפלגו רב ושמואל בהגדילה ואח"כ נשאת ולא פליגי בנשאת קודם שהגדילה דזה אין ראיה כלל דקיי"ל קידושין הן מיאוני' כו'. אך יש לומר דאין סברא כלל לומר דנתקדשה למפרע דאין מעשה קטנה כלום ולא עוד אלא אלו אמר בפירוש לקטנה הרי את מקודשת מעכשיו כשתגדיל כו' אולי אינה מקודשת כלל לכ"ע שהרי זה דומה לפודה בנו בתוך ל"י ואומר מעכשיו כו' דקיי"ל בפ' יש בכור דמ"ט דלכ"ע אינו פדוי. וא"כ ע"כ דלמ"ד דגדלי קידושין היינו שדומה כאומר לאחר שתגדיל בו' כמ"ש הנ"י ומקודשת מכאן ולהבא דאם כאומר מעכשיו לא היו הקידושין תופסים כלל כנ"ל. (וע' מהרי"ק שם אות ב' שאילולי שהוכיח שלא חלין קידושין למפרע היה מסכים לדברי החברים שאמרו שהאפס לא יגדל כו' והיינו מטעם הנ"ל) עוד ראיה לדעת הנ"י ותוס' דלא כרש"י דגדלי קדושין למפרע מגמרא יבמות ס"א ב' הכא בכ"ג עסקינן כו' אמר רבא מכלי לב כו' ע"ש משמע דלכ"ע כ"ג אסור לישא קטנה ואם כשגדלה (או כשתבעל) חל קידושין למפרע אמאי הרי דומה למ"ש קידושין ד"י אי תחלת ביאה קונה כו' ע' פוסקים שם:
אמנם כן נראה דע"כ להעמיד דברי הרמב"ם בה' סוטה אשת הקטן כו' מיירי בקטן שהשיאו אביו וקאי בשיטת ר"י בר"י שהביא מהרי"ק שם וע' מהרי"ט ח"ב סי' מ"א דלדעת הרבה פוסקים ובתוכם הרמב"ם דס"ל דזכיה לקטן מדאורייתא חוששין לקידושין הללו מדין תורה להר"י הנ"ל וכ"כ המ"ל פ"ו מה' גירושין ה"ג (וע"ש דרצה להעמיד גם דברי הטור בסי' קמ"א בשם הרבה פוסקים ג"כ בשיטת ר"י הנ"ל. וע' מהרי"ט שם דמהר"י מינץ ודעמי' חששו לשיטה זו). והן אמת שלומר בקטן שהשיאו אביו חלין הקידושין מיד גם בעודו קטן הוא תמוה מאד דא"כ מצינו אישות לקטן מדאורייתא והוא נגד הסוגיא קידושין די"ט כמ"ש מהרי"ט ע"ש שהאריך בראיות. וע"כ הב"י שהבין דמיירי בכה"ג כפשוטו כתב בסי' מ"ג שדברים תמוהים הם. אבל כבר יישב מהרי"ט דכוונתו דכשיגדיל ויתרצה איגלאי מילתא דזכות הוא לו וחלין קידושי אביו מטעם זכין לאדם שלא בפניו וע"ש שמראה פנים לזה מגמרא. וכן בתשו' רב משולם מביא בשם מהראנ"ח דמסיק ג"כ בכוונת ר"י הנ"ל בכה"ג וזה ודאי נראה דגם לפירושם נוכל לומר דכשיגדיל ויתרצה עכ"פ חל הקידושין למפרע עכ"פ ונמצאת א"א שזינתה ואסורה לבעלה כו'. ועם היות שמהרי"ט עצמו מפקפק קצת לחלוק על דעה זו עכ"ז אין אנו אחראין בדבר לומר דהרמב"ם אתי ככו"ע ודאי נוכל לומר עכ"פ דהרמב"ם ס"ל כהנך גדולים כי היכי דלא נשווייה ליה טועה ח"ו. בפרט שלא נמצא מי שחולק ע"ז בכה"ג בהדיא זולת מהרי"ט שמפקפק בזה. ומה גם שלפי תשובה הב' שכתב מה הנאה יש לו כו' הרי ז"א אלא כשקידש בלבד אבל כשהשיאו ודאי דומה לגר. גם כל התשובות שלו אינם כ"א לדחות הראיה שהביא אבל בעיקר הדין אין ראיה להיפוך עכ"פ. גם אין דבריו מובנים כ"כ דמ"ש שאני גר כו' אבל קדושין אינו זכי' גמורה גברא בדיק כו'. צ"ע הרי לזה אנו צריכים להמתין שיתרצה כשיגדיל דבזה איגלאי למפרע דזו ראויה לו וזכות הוא לו כו' [והרי גם בגר אלו היה זכות ברור גם בקטנותו לא היה יכול למחות כשהגדיל. וכמו כשלא מיחה שעה א' משהגדיל כו' אלא לפי שבקטנותו אינו זכות ברור אולי בהפקרא ניחא ליה ע"כ תלוי לפי מה שרואי' בו סוף מעשה כשיגדל כן איגלאי למפרע. וכ"ה בקידושין ג"כ] וכן מ"ש ועוד לפמ"ש התוס' ר"פ בן סורר כו' איני מבין מאי קאמר דהרי התוס' כתבו זאת רק לתרץ גם אי נימא דבעלמא אין זכיה לקטן מדאורייתא. אבל ודאי דעת התוס' עצמו דיש זכיה לקטן מדאורייתא ע"ש וכמ"ש הרב עצמו קודם לזה באריכות בשם כמה פוסקים ולא איצטריך למילף מגר אלא לענין דבדבר שיש בו לזכות ולחוב תלוי במה שרואי' דעתו כשיגדל כנ"ל: