אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן יב

סימן יא

לסי' אא

שאלה מכבוד הרב המ"ץ דאורשע המפורסם מהור"ר אברהם:

גופא דעובדא וגב"ע מק"ק אורשע:

במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הני תרי סהדי האחד הבחור ליפמאן בן יהודה והשני הבחור מרדכי בן משה ואסהידו קדמנא בתו"ע אליונ"ע כד"ת בזה"ל. מיר זיינען גיווען בבית הפאבריקע איז דארטין גיווען הבחור צבי הירש בן מרדכי גם הבתולה רחל בת שלמה און עש איז גיווען בייא הבחור הירש שמונה רו"כ של אמו האט ער זיי גילייגט אוף דער ליזאנקע האבין כמה בחורים קטנים גיחאפט פון די זילבערנע רובל דרך שחוק האט הבתולה הנ"ל אויך גינומען א' רו"כ ואח"כ האט דער בחור הירש גיבעטין בייא דער בתולה דעם רוביל האט זי עם אוועק גיגעבין אים בחזרה ואח"כ האט ער איר גיגעבין דעם רוביל און זאגט להבתולה נא דיר זיך דעם רוביל האט זי מקבל גיווען דעם רוביל און דער נאך האט ער ווידער. גיבעטין בייא איר דעם רוביל האט זי נישט גיענטפערט האט ער גיזאגט זע איך וועל זאגין און האט גיזאגט תיכף הרי את מקודשת לי כדת מו"י אתם עדים רבותי ואח"כ האבין מיר אן גיהויבין צו לאכין האט הבתולה הנ"ל ארויש גיווארפין דעם רו"כ על הארץ האבין בחורים קטנים אויף גיהויבין און האבין אוועק גיגעבין להבחור הירש הנ"ל. כל זה העידו לפנינו השני עדים הנ"ל בלשון אחד ממש בתו"ע כד"ת וקבלנו עדותם וכתבנו כלשונם ואח"כ שאלנו את הבחור הירש הנ"ל והכחיש את העדות ואמר שבעת שאמר נא דיר זיך החזיקו שניהם את הרו"כ ואמר לאז מיר דעם רוביל ווארום איך וועל זאגין ואמר כו'. ושאלנו את הבתולה והשיבה כדברי העדים שלא החזיק הבחור בהרובל בשעת אמירתו רק שהיה בידה ואח"כ אמר כו':

ובאנו עה"ח

אברהם במהרא"ג זצ"ל מ"ץ דק"ק אורשע ועוד שנים:

תשובה

הנה דרך כלל צדדי ההיתר שיש לדון לבטל הקידושין לכאורה הן רק ב' צדדים. ובפרטן הן הרבה היינו בכלל יש לדון א' מדין קידשה בגזל וכה"ג. ב' מצד העדר הכוונה ורצון לקידושין. ובפרטן הנה. היתר א' יש לדון עליו מב' פנים. א' מחמת שהמעות הן של אמו. ב' אם נאמר שמה שנתן לה הרו"כ ואמר נא דיר זיך הרי זה כמתנה. וא"כ אח"כ כשאמר לה הרי את כו' לא נתן לה כלום. והיתר הב' הנ"ל יש לדון עליו ג"כ מהרבה פנים א' מדין שתיקה לאחר מתן מעות. ב' מצד שזרקה את הרו"כ לארץ. ג' יש לדון משמעות הדברים (מתחילתן) שהיה הכל דרך שחוק. (ד' מצד שזרק לה הרו"כ בחיקה ולא בידה. ה' מצד שאומרת שלא הבינה. או לא שמעה כו'. וב' צדדים אלו אינו מבואר בגב"ע רק שמעתי מאביה שכן הוא. ומ"מ יש לעיין גם אם יאמרו העדים עתה שזרק לה בחיקה אם נאמני' כו') ועוד נלוה ונוסף עוד היתר ג' הנמשך ובא מב' כללי היתרי' הנ"ל. דהיינו אף אם אינם מספיקים מצד עצמם. אולי עכ"פ יועילו שנאמר שעי"ז לא היה הגדת העדים עדות ברורה ושיהיה נחשב עי"ז כמקדש בלא עדים:

ותחלה יש לדון בצד היתר הא' הנ"ל. הנה הפן הא' הנ"ל שהמעות הן של אמו הנה הוא בא בסתימות בגב"ע ולא פורש באיזה אופן באו לידו מאמו (גם אינו נכון שאינו מבואר מנין ידעו העדים שהן של אמו ואולי רק שמעו מהמקדש כו' וחזקה מה שביד אדם הוא שלו כו'). ויש לומר בזה ד' אופנים. א' שמעצמו קיבלם בלי ידיעת אמו כלל (כמובן ממכתב הר"א נ"י) ב' שנתנתם לו אמו בתורת פקדון. ג' שמסרתם לו אמו לאיזה שליחות ד' ששלחה אותו לקבלם באיזה מקום להביאם אליה. ולכאורה יש קצת נ"מ לדינא באיזו מד' אופנים הנ"ל הגיעו לידו וכמשי"ת אי"ה:

דהנה אם קיבלם מעצמו בלתי ידיעתה הרי זה כגנבה וגזל ממש לכאורה ופשוט בגמ' וטוש"ע רסי' כ"ח דאינה מקודשת כלל (קודם יאוש). אך הרב ר"א שי' הטיל ספק בזה דאולי כאן בנ"ד מהיות דעת האם קרובה אצל בנה מסתמא אינה מקפדת על א' רו"כ שלקח לצורך קידושין. ובפרט שאנו רואים אח"כ כשנודע לה מתרצית ומתאמצת לחזק הקידושין. א"כ אולי אין בזה משום גזל. ובא בטענה ע"ז מכח שתי ראיות מדין קידשה בדבר שאין הבעה"ב מקפיד שברמב"ם וטוש"ע סי' הנ"ל ססי"ז. ומדין שואל כלי מאשה בלא דעת בעלה שבסי"ט בהגהה ואחרונים שם. ונ"ל דמשום הא אין לחוש דאי מדין קידשה בדבר שאין הבעה"ב מקפיד. הנה הנו"ב חלק אה"ע סי' נ"ט אחר שנתקשה בעיקר דין זה מאין הוציא הרמב"ם דין חדש כזה ומאי טעמא כו'. כתב שעכ"פ ברור לו שגם הרמב"ם לא אמר אלא בדבר שאין הבעה"ב מקפיד נגד שום אדם כו' ע"ש באריכות. וא"כ בנ"ד אף אם נאמר דמסתמא אינה מקפדת נגד בנה בלבד לא מהני כלום. אמנם לכאורה יש לעיין בזה דהנה עיקר טעמו של הנו"ב מכח סברא דלא עדיף סתמא דאינו מקפיד מדבר שהפקירו בפירוש דקיי"ל כב"ה דרפ"ו דפי"א דבעי' הפקר לכל דוקא כשמיטה (לר"ל שבירושלמי). ולכאורה צ"ע דהא תינח אם נניח בהכרח דהטעם בדבר שאין הבעה"ב מקפיד דהוי עי"ז כהפקר דוקא. אז שייך לומר דכשאינו מקפיד רק נגד יחידים לא עדיף ממפקיר בפי' ליחידים דלא מהני כנ"ל. אבל למה לא נאמר דהטעם בדבר שאינו מקפיד שאין בו משום גזל הוא משום דחשוב כמתנה למי שיקבלנו. דמצינו מתנה כה"ג רפ"ד דסוכה כל מי שמגיע לולבי לידו ה"ה לו במתנה וא"כ גם כאן בדבר שאינו מקפיד מאחר שהוא אינו מפרש כלום רק שאנו דנין דעתו ומחשבתו דסתמו כפירושו. מנלן דדיינינן זה כאלו מפרש בלשון הפקר. דילמא כמפרש בלשון מתנה שהרי לכאורה הענין אחד. שהוא אינו מקפיד נגד כל מי שיקבלנו שיהיה שלו. רק השינוי בלשון. וכשאינו אומר כלום רק שאנו דנין מחשבתו ודעתו כמפרש נוכל לפרשו על שתי הלשונות בשוה. ובפרט אם אינו מקפיד רק נגד יחידים קרוב יותר לפרש דעתו והעדר קפידתו כלשון מתנה לאותו שאינו מקפיד נגדם ומהני. אך נראה דהדין עם הנ"ב בעיקר דינו הנ"ל. איבע"א גמרא ואיבע"א סברא דהנה הנ"ב שם נתקשה על עיקר דין הנ"ל מאין הוציא הרמב"ם דין חדש כזה. ולכאורה נראה דדין זה מפורש יוצא מן התוספת' שבגמרא פ"ק דפסחים (ד"ו ב') סופי תאני' כו' בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליהם מותרים משום גזל כו' ופסקה הרמב"ם בה' מעשר. הרי מבואר כהרמב"ן (וכעין זה ע' מ"מ ריש ה' גזילה וטוש"ע ח"מ ססי' נ"ט ומינה מתבאר ג"כ דטעמו של דבר הוא מדין הפקר. שהעדר הקפדתו אנו דנין כהפקר לא כמתנה שהרי סיים שם דפטורים משום מעשר. והיינו ע"כ מטעם הפקר וכדפרש"י ע"ש. וכמ"כ אמרי' התם גבי פירורין הא לא חשיבי ופי' הרא"ש דממילא בטלי והוי הפקר כו' (דאי משום מתנה לכל אדם. הרי לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה כו' כדאיתא בנדרים ס"ג) וא"כ ודאי דהדין דין אמת דאם אינו מקפיד רק נגד יחידים לא עדיף ממפקיר בפי' ליחידים דלא מהני כנ"ל. ואבע"א סברא. דהנה הנ"ב כתב עוד שם דהדבר (מצד עצמו) תמוה מאד מה בכך שאין הבעה"ב מקפיד מ"מ כ"ז שלא הפקירו בפי' במה יצא מחזקת מרא קמא וע' בא"ח סי' י"ד במ"א סק"ח עכ"ל. ואף דמה שהביא ע"ז מא"ח סי' י"ד אינו מובן דלכאור' אינו ענין לכאן (דהתם מה שאנו דנין דכוונת המשאיל הוא למתנה על מנת להחזיר. הוא רק לפי שיודע שא"א לצאת י"ח ולברך ע"י שאלה. וכשנוטל בלא דעת בעלים ליכא למימר הכי. אבל כאן הרי אנו יודעים מעצמנו שאינו מקפיד שיזכה בו כ"א לעצמו מנלן דלא מהני). אבל מ"מ קושייתו מצד עצמה לכאורה חזקה דנראה ודאי דגבי הפקר בעי' שיאמר בפי' הרי זה הפקר וכלשון הטוש"ע ח"מ רסי' רע"ג. אבל הפקר בלב ודאי לא מהני וכמ"ש הר"ן ריש פסחים בהדיא אמנם באמת צ"ל דלא קשה מידי דודאי בדבר חשוב שיש עליו רשות בעלים ואתה רוצה להוציאו ולהפקיעו מרשותו אי אתה יכול להפקיעו בלי קנין המועיל עפ"י דין. והיינו האמירה ודיבור פיו דוקא. אבל מחשבת הלב אין בו כח זה לפעול הפקעת הרשות כי דברים שבלב אינם דברים (בפרט בדין ההפקר שכל עצמו של הקנין נגמר רק ע"י האמירה והדיבור. (וזהו שהביא הרמב"ם דין הפקר בה' נדרים כו') משא"כ במתנה וכה"ג יש משיכה וכה"ג רק שמ"מ בעי' דעת ורצון הנותן ולכן כשנעשה הקנין בפניו ומוכח שמתרצה סגי ע' רסי' קצ"ה וסי' קצ"ז ס"ג). אבל דבר שאין הבעה"ב מקפיד עליו. אנו אומרים שמצד שאינו חשוב (גם) בעיני הבעלים ממילא אין עליו רשות הבעלים כלל עד שיהיה נצרך להפקיע רשותו. אלא מופקר ועומד הוא. ועי' לשון טוש"ע רסי' רע"ג בין שהוא דבר מופקר ועומד בין שהיו לו בעלים והפקירוהו הרי שיש ב' סוגי הפקר. וענין הנ"ל נכלל בסוג הא'. ואף שהסמ"ע כתב דקאי עמש"ש בסי"ב מ"מ גם זה נכלל. (ואפשר שגם כאן בעי' שלא היה מקפיד עליו מעולם. אבל אם זכה בו פעם א' בכיון. הוא או אחר שוב א"א להפקיע רשות הבעלים בלי דיבור כו'. וצ"ע בזה. ואף אם נאמר כן לא קשה מידי מפירורין שבאו מלחם גדול שהיה עליו רשות בעלים דיש לומר פנים חדשות באו לכאן כו') אך מהמציל מהארי ואינך שבסי' רנ"ט ס"ז לא משמע כן לכאורה ויש לעיין. גם ע' רש"י שבת דף ק"כ ד"ה מהפקירא ובר"ן ואחרונים שם:

ומעתה מובן שענין הנ"ל לא ניתן להאמר כ"א בדין הפקר אבל לא בדין מתנה. כי כל עצמו של ענין ההפקר (אפי' מסוג הב' הנ"ל) היינו רק הסרת וסילוק רשות הבעלים מאותו דבר. וכי קא זכה בו אחר הנוטלו. מהפקירא קא זכה. לא מיד ורשות המפקיר (ע' נדרים דמ"ג במתני' לת"ק. ואף לר' יוחנן אליבא דר"י דס"ל הפקר כמתנה כו'. ע"כ היינו רק בהפקר מסוג הב' הנ"ל ס"ל דמאחר שדומ' למתנה דינו כמתנה (עי' ר"ן שם דף מ"ה) אבל ודאי מודה עכ"פ שיש מין הפקר מסוג הא' הנ"ל כמדברות וכה"ג). לכן ודאי שייך לומר דכ"ש דבר שאין עליו רשות כלל מצד עצמו (שאינו חשוב וכה"ג) מופקר ועומד הוא ממילא. (וא"צ להפקעת רשות כלל דהרי זה כמדברות וכה"ג שבסי' רע"ג סי"ב). אבל ענין מתנה היא הבאה מכח ורשות נותן לרשות מקבל. וכל עיקרה אינו נופל כ"א על דבר חשוב שהיה עליו רשות בעלים אלא נתרוקן ויצא מרשותם לרשות מקבל. וזה א"א כ"א ע"י קנין המועיל עפ"י דין ולכן בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו אלו היינו באים לדונו כמתנה לכל אדם (או כהפקר מסוג הב' הנ"ל) היינו צריכים לומר שאותו דבר נכנס תחת רשות הבעה"ב אלא שהוא אינו מקפיד ליתנו במתנה לכל מי שיקבלנו (ע"ד ההיא דרפ"ד דסוכה הנ"ל). לא היה מועיל כלום בלי אמירה בפי' (או עכ"פ שימשוך המקבל בפני הבעה"ב כו' ע' סי' קצ"ו ס"ג). אלא שבאמת אנו אומרי' שאין עליו רשות בעלים כלל מעצמו וממילא כו' והרי זה הפקר מסוג הא' הנ"ל שמופקר ועומד הוא כו' כנ"ל. ולכן פטור ממעשרות (ואפשר שזש"א בבריי' דפסחים הנ"ל סופי תאני' ומשמר שדהו מפני ענבים כו' בזמן שאין בעה"ב מקפיד כו' היינו לומר דאם שמרה מפני התאנים הרי נכנסו תחת רשותו ולא היה מועיל מה שאין הבעה"ב מקפיד כו'):

וממוצא דבר נשמע שהדין של הנ"ב הוא אמת שבדבר שאין הבעה"ב מקפיד נגד איזה יחיד. לא מהני כלום דמאחר שנת' מהגמ' והסברא שע"כ אין לבוא על ענין זה כ"א שנדון העדר ההקפדה כהפקר. ובהפקר בעי' שיפקיר לכל כב"ה כמ"ש הנ"ב. (ולפי הנ"ל גם זולת טעם זה אף אי הוי קיי"ל כר' יוחנן שבירושלמי שיש הפקר ליחיד מ"מ וודאי לא שייך ענין הפקר כזה כ"א בסוג הפקר הב' הנ"ל שהיו לו בעלים והפקירוהו שייך לומר שמפקיר לזה ולא לזה. אבל בסוג הא' הנ"ל שמופקר ועומד לא שייך כלל לומר ענין הפקר ליחיד. וא"כ כאן שאינו מפקירו בפי' אלא סתמא אינו מקפיד ליחיד לא מהני כלום דהרי זה מסוג הב' הנ"ל ובעי' דיבור כנ"ל ואפשר נמי דגם טעמא דר"ל דלא מהני הפקר ליחידים זולת שיש לומר שהוא גזה"כ כשמיטה כו' יש לומר ג"כ דס"ל דגם הפקר דסוג הב' הנ"ל שאנו אומרים שנגמר בדיבור ואמירה גרידא ענינו שעכ"פ ע"י הדיבור מסלקים הבעלים רשותם מאותו דבר מכל וכל ומשים אותו כמדבר המופקר ועומד לכל. משא"כ המפקיר רק לזה ולא לזה הרי נשאר תחת רשותו עכ"פ ואין זה כענין הפקר כו'):

אך לכאורה יש ראיה לסתור כל הנ"ל. דמצינו לשון זה עצמו דבזמן שאין בעה"ב מקפיד דמהני גם נגד יחיד והוא בהדינים דשילהי ב"ק וטוש"ע ח"מ סי' שנ"ח וכל דינים אלו הוא כדאיתא בברייתא שם בזמן שבעה"ב מקפיד יש בהם משום גזל אין הבעה"ב מקפיד ה"ה של האומן ומשמע ודאי דלאו הפקר הם לכל הקודם. ולומר שמאחר שאין בעה"ב מקפיד ה"ה כדבר המופקר ועומד ממילא. אלא של האומן לבד הן. וע"כ לומר לכאורה דהא שאין הבעה"ב מקפיד עליהם היינו רק נגד האומן ומהני שיהיה עי"ז שלו. אם מדין הפקר או מדין מתנה. וא"כ מכאן לכאורה סתירה לכל הנ"ל ואין לדחות ולומר דגם כאן אין הבעה"ב מקפיד נגד כל אדם והוי כדבר המופקר ועומד ממילא ע"ד הנ"ל. אלא שמ"מ האומן זוכה בה מן ההפקר תיכף קודם לכל. לפי שהן ברשותו. וכמו עבדים גדולים שבנכסי הגר או ההפקר שקנו עצמן לחירות מטעם זה כבסי' רע"ג ס"ו ורע"ה סכ"ט. דזה אינו דלא משמע כן מסתימת הגמרא והפוסקים אלא שמן הדין הן של האומן לבד וכלשון רש"י ז"ל במתניתין ע"ש. ועוד דמי לא עסקינן נמי שעשו האומני' שלא בביתם כו'. ועוד רק גבי נסורת מבואר שם דאם היה עושה בבית הבעה"ב הן של הבעה"ב. מכלל דבשארי המנויין שם אין חילוק. וגבי נסורת ע"כ הטעם לפי שכל עיקר מה שאינו מקפיד עליהם אינו כ"א מחמת הטורח לקבצם. לכן כשהן בביתו שאין טרחא מקפיד עליהם וכמ"ש הסמ"ע. (וכ"כ התוי"ט). אבל בכל הדברים שאינו מקפיד עליהם מצד קוטן ערכם מצד עצמם אין חילוק במקום שהאומן עושה הכל הן של האומן:

אך באמת נראה דלא קשה מידי דהתם גבי אומן ע"כ לא מדין מתנה ולא מדין הפקר הוא זוכה. כ"א מדין שכירות פועלים. שמאחר שכן המנהג שלא להקפיד על דברים אלו שיטלם האומן לעצמו ממילא ע"ד המנהג נשכר לבעה"ב זה וע"כ הן שלו. (ולכאורה צ"ע מפ"ו דדמאי מ"ג. דלא קיי"ל כר"א שאמר שעל מנת כן באו. ע"ש בתוי"ט. אך יש לומר דש"ה דהמעשרות הוי דבר שלא בא לעולם ע' במפרש שבירושלמי שם). וזה שפרש"י במתני' ומן הדין הן שלו כו' (ולכאורה היה אפשר לתרץ ג"כ דהתם מדין מתנה זוכה ומ"מ לא קשה על הנ"ל דשאני התם דבשעה שמקבל האומן אותה מלאכה מיד הבעה"ב הוא מקנה לו ג"כ אותו דבר שאינו מקפיד עליו וכה"ג נקנה במשיכה אף בסתם כבסי' קצ"ז ס"ג ורסי' קצ"ה כנ"ל. משא"כ מי שנוטל דבר שאין הבעה"ב מקפיד שלא בפניו אינו קונה וכנ"ל אך האמת נראה כנ"ל מכח הראיה שיתבאר בסמוך). וראיה ברור לזה לכאורה שהרי התם כתב הרמב"ם וטוש"ע שבדבריו האלו הולכים אחר מנהג המדינה ומשמע ודאי שאם המנהג שלא להקפיד אז אף אם בעה"ב זה מקפיד אינו כלום וכמבואר יותר ממ"ש המ"מ ע"ז דהא דאמרי' בגמ' בזמן שבעה"ב מקפיד פי' שדרך אנשי המקום להקפיד. משמע ודאי כוונתו דקפידת בה"ב זה לא מעלה ומוריד כלל וכן מבואר להדיא ברש"י ובשט"מ במתני'. וכן פסק מוח"ז רבינו ז"ל בה' גזילה סכ"ב. ואלו כאן בדין קידשה בדבר שאין הבה"ב מקפיד כ' הרמב"ם וטוש"ע דמקודשת מספק ופירשו רוב האחרונים טעם הספק שמא מ"מ בה"ב זה מקפיד והוי גזל. ואף אותן שפירשו ד' הרמב"ם בע"א היינו משום דס"ל דמאחר שכ' שאין הבה"ב מקפיד משמע דידעינן גם בבה"ב זה שאינו מקפיד א"כ לא שייך עוד לחוש שמא מ"מ מקפיד וכמ"ש המ"ל פ"ה מה' אישות שם. אבל ודאי משמע דאם ידעינן דזה מקפיד לכ"ע הוי גזל אף אם שארי בנ"א אין דרכם להקפיד על דבר כזה. וכן בדין דודאי אין סברא דלא נשגיח על קפידתו של זה ולומר דבע"כ הוי הפקר או מתנה והכי משמע נמי מהברייתא דפסחים הנ"ל דקתני סופי תאני' ומשמר שדהו מפני ענבים כו' בזמן שבה"ב מקפיד כו' בזמן שאין בה"ב מקפיד כו' ולכאורה אינו מובן דמאחר שמשמר שדהו רק מפני ענבים ולא מפני סופי תאנים הרי מוכח שאינו מקפיד וא"כ איך שייך שוב לומר בזמן שבה"ב מקפיד או אינו מקפיד כו' אלא נראה דצ"ל דמה שאינו משמרה בשביל התאני' היינו שבה"ב זה אינו מקפיד ומ"ש עוד בזמן שבה"ב מקפיד או בזמן כו' היינו על בה"ב שבמדינה וכמו שפי' המ"מ לשון זה עצמו שבשילהי ב"ק כנ"ל. ותרתי בעי' לשיהיה הפקר. שבה"ב זה לא יקפיד. וגם שיהיה המנהג שלא להקפיד על כיוצא בזה (דאל"כ הרי זה דבר חשוב ואינו שייך לומר שיהיה מופקר ועומד ממילא ע"ד הנ"ל). אבל ודאי היכא דידעינן דבה"ב זה מקפיד יש בו משום גזל ולא שייך לומר דמ"מ הוי הפקר או מתנה בע"כ מאחר שהמנהג שלא להקפיד כו'. א"כ למה גבי אומן לא משגחינן בהקפדתו של זה כלל כ"א תלוי רק במנהג המדינה. אלא ודאי דהתם לאו מדין הפקר ולא מדין מתנה אתינן עלה כ"א מדין גמור זוכה האומן בע"כ של בה"ב דע"ד המנהג נשכר כנ"ל (אם לא שיתנה הבה"ב בשעה ששוכרו). והוצרכתי להאריך בזה משום דלכאורה לא משמע כן מלשון מוח"ז רבינו ז"ל שם שכ' והמקפיד בטלה דעתו וגם לשון רש"י שכ' והמקפיד לא הוי קפידא. משמע לכאורה דהטעם רק דלא חשבינן קפידתו של זה לקפידא גמורה דבטלה דעתו אצל כל אדם. אבל אלו הוינן חושבי' קפידתו לקפידא לא היה גורע זכות האומן. ואם יהיה כן ע"כ לומר דגם התם מדין מתנה או הפקר נגע בה. דאם כנ"ל מאי נ"מ בקפידתו אחר שהאומן זוכה מן הדין שכירותו כנ"ל. אבל ודאי א"א לומר כן דא"כ גם בקידשה בדבר שאין דרך ומנהג להקפיד נאמר ג"כ דאף שזה מקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם ולמה מקודשת רק מספק כו' וככל הנ"ל דודאי מוכח דבעלמא מי שנוטל דבר שאין דרך בני אדם להקפיד מ"מ אם זה מקפיד הוי גזל. והתם גבי אומן צריך לדחוק בדברי רש"י ורבינו ז"ל ג"כ ע"ד הנ"ל דבטלה דעתו ולא הוי קפידא היינו שאינו מועיל קפידתו עפ"י הדין מטעם הנ"ל. וכן מבואר בהדיא מלשון השט"מ ב"ב שם שכ' ואפי' היה בה"ב קפדן כו' אין דינו של אומן נפקע בכך שזכי' זו דין גמור הוא עכ"ל. הכוונה כנ"ל. (ויש לעיין בגיטין ע"ח אמקום כרעי כ"ג עבדי אינשי וכן בין ירכותי' כו' שאין אדם מקפיד על מקום חיקה כו' ומשמע שהיינו שקנוי לה כדפרשי' ד"ה בין ירכותי'. ומשמע שם דרק נגד אשתו וכ"ה בהדיא בתוס' ברא"ש וחה"ר וריטב"א. וגם התם לא שייך לומר הפקר מסוג א' הנ"ל אך יש לומר ג"כ ע"ד הנ"ל עי' ברש"י ד"ה תנ"ה שהמכניס אשתו כו' ע"מ כו'). (חסר הרבה מיתר פרטי הדברים):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה