דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן יא
עוד תשובת הגאון המחבר ז"ל מ"ש ע"ז בארוכה. (ואינה בשלימות)
הנה ראשונה ראוי לעיין איך נתפוס המציאות דנד"ד אם כשתיקה דבשעת מתן מעות. או כשתיקה דאחר מתן מעות. או כספק כו' שראיתי שידידנו הרה"ג ר"א נ"י תפס זה במוחלט כשתיקה בשעת מתן מעות (אי משום דס"ל לדון מלשון הגב"ע דהאמירה היה קודם התחלת נתינת הטבעת כד"מ ממה שהיפך סדר לשון העדי' וכת' בזה"ל ואמר לשון קדושין ונתן כו'. אי משום דס"ל לתפוס מד' העדים שהאמירה והנתינה היו שניהם בב"א וס"ל דגם בכה"ג יש לו דין שתיקה בשעת מתן מעות. ואף בלי מעשה ממנה המוכיח על שנתרצית כו' כמו שהאריך בזה). וכ"ק שי' כתב בזה ב' ספיקות. א' שמא היה האמירה אחר גמר הנתינה והב' שמא היו שניהם כאחת. וס"ל דבכה"ג אין לו דין שתיקה דבשעת מתן מעות כמ"ש בשם הגאון רע"ק (וצירף לזה כיון דלא עבדה מעשה כו' וית' אי"ה).
והנה לכאורה היה קשה לי (על שניהם) למה לא נעמיד יסוד חזק על סדר דברי הגב"ע במ"ש ונתן כו' ואמר כו' ונאמר שהדברים היו כהווייתן וסדרן שבתחיל' נתן ואח"כ אמר. דלפה"נ מצינו טובא דכל כה"ג מעמידים יסוד על סדר הדברים בין בלשון מקרא בין בלשון גמרא ובין בלשון בנ"א (כל היכא דשייך קפידא ונ"מ כו'). בלשון מקרא כהא דכתיב לגר כו' או מכור לנכרי. ואמרי' (פסחי' ד' כ"א ב') להקדים נתינה דגר כו'. וכן וקשרתם לאות כו' והיו לטוטפות כו'. וילפי' מזה שיניח של יד תחיל' (מנחות ל"ו) וכה"ג טובא (לפה"נ). וכן בלשון הגמרא כמו ההיא דברכות (י"ד ב') רב משי ידי' וקרא ק"ש ואנח תפילין ופריך והיכי עביד הכי ופרש"י שהקדים ק"ש כו' וכן בסוף הסוגיא דפריך והאמר רחב"א זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב כו' ומתני לן פרקין ומנח תפילין כו' הכל בדוקא כסדרן (וע"ש דאף לפ"מ דמסיק דאסהדותיה דרחב"א אתי לע"א מ"מ לא בעי למימר דסדרן לאו דוקא). וכה"ג טובא כמו בפ"ב דיבמות (כ"ג ב') אחד חולץ ואחד מייבם. והיינו דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל איפכא לא כדאי' בגמרא שם ובר"פ ר"ג עשה מאמר ונתן גט כו' עשה מאמר וחליצה כו' חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל כו' שהכל בדוקא זה אחר זה כדקתני. וכמדומה שכה"ג טובא איכא בגמרא כמו בפסחים (נ"ט:) לשמו ושלא לשמו כו' וכן בזבחים (י"ג א') וכן שם (כ"ט ב') כזית בחוץ כזית למחר כו'. וגם בלשון בנ"א מצינו בכתובות (פ"ה א') דמחלק רב אשי בין אי אמר ליה שקול שטרא והב זוזי לבין הב זוזי ושקול שטרא. ואעפ"י דמסקי' ולא היא כו' היינו משום דא"ל לתקוני שדרתיך כו'. ופי' הסמ"ע (רסי' נ"ח סק"ד) דאף שהמשלח האמינו ליתן לו המעות תחילה (דנקטי' דבריו כסדרן) מ"מ ה"ל להשליח לשום על לבו (לחוש לתיקונא כו'). ועי' תוס' פ' כל הגט (כ"ט ב') דס"ל דדוקא גבי שטרא דפ' הכותב הנ"ל מסקינן ולא היא כו'. אבל בשאר דוכתי שפיר קיי"ל לדינא שתלוי בסדר קדימ' ואיחור הלשון בדוקא. וכמו התם גבי גט בדוקא נקט בגמ' שם שקול חפץ והדר הב לה גיטא. אבל איפכא לא. ואף דהתם בגמרא נקט הלשון והדר כו'. מד' התוס' משמע דלאו דוקא. והטור שם (סי' קמ"א) בשם הרמב"ם כתב בהדיא דאפילו לא אמר (בפירוש) קח חפץ תחילה ואח"כ תן גט אלא (גם בסתמא כל) דאמר קח החפץ ותן הגט הוי קפידא. וכן פסק בשו"ע שם. אלא שמד' הרמ"ה שבטור שם שכתב שבזה הוי ספק מגורשת. לכאורה משמע דספוקי מספקא ליה אם סתם סדר הדברים קפידא הוי כל שלא אמר והדר כו' אבל יותר נראה (דיש לומר) דספיקו הוא רק לענין אם כוונת הבעל לתלות בזה קיום הגט וביטולו אם לאו. כל שלא אמר מלות מוכיחות ע"ז בפירוש. ע"ד שכ' הר"ן שם. ע"ש דס"ל כן בהחלט דלענין שליחות הגט לא נפסל אם לא א' והדר כו'. ומ"מ לענין דין השליח אם שינה משלם אפילו בלא והדר כו'. ולהרמ"ה יש לומר דספוקי מספק' לי' סברא זו. ולרמב"ן שם דס"ל דגם התם גבי גט דינו לגמרי כמסקנא דגבי זוזי ושטרא דפ' הכותב (וגם הר"ן ס"ל הכי לענין שלומי זוזי דשליח כו'). היינו משום דס"ל דגם גבי גט וחפץ שייך הסברא דלתיקוני שדרתיך כמו גבי שטרא וזוזי (וע"ד שפי' הסמ"ע בסי' נ"ח דאף שהמשלח האמינו כו' כנ"ל. ומיהו בר"ן שם משמע דלא ס"ל כפי' הסמ"ע בזה עיי"ש במ"ש כיון שאין מוכח מדבריו שיתן המעות תחיל' דמשתעו אינשי הכי כו'. ומ"מ יש לומר דדוקא התם בהב זוזי ושקול שטרא סתמא דמילתא לאו אורחא להאמינו ע"כ יכול לומר לתיקוני שדרתיך כו' וה"ה גבי גט וחפץ לדידהו). אבל בעלמא (כל היכא דשייך קפידא) נראה דלכ"ע נקטי' דברי האדם כהווייתן וסדרן דוקא כו' (ואפי' לרשב"ל דפליג ומכשיר גבי גט אף באומר שקול חפץ והדר הב גיטא והשליח שינה ועביד איפכא. יש לומר דהיינו רק לענין תליית קיום שליחות הגט וביטולו ס"ל דלאו קפידא הוי דגם אי עביד איפכא אין דעת הבעל לבטל הגט. אבל לענין שלומי זוזי דשליח אם לא נתנה כלל החפץ נראה ודאי דחייב כמ"ש הר"ן וכנ"ל. ואליבא דרשב"ל דאיירי בשאמר בפירוש והדר כו' נראה דע"כ גם שאר פוסקים יודו לפי' הר"ן בזה. ובזה לכאורה אפשר יתורץ קו' המ"ל פ"ד דתרומות הי"ד ע"ש):
מכל זה לכאורה נראה דפשיט' לן (לכ"ע) על דברת בני האדם שיש להם סדר בדיוק קדימ' ואיחור הלשון ומעמידים יסוד ע"ז בדיני או"ה להחזיקו כודאי גמור (שהרי פ"י שינוי מזה נמשך שיהיה גט בטל וכמ"ש הטור שם בשם הרמב"ם דאם שינה אינו גט כו'). א"כ לכאורה גם בנ"ד היה לנו להעמיד יסוד חזק על סדר דברי העדים במש"א ונתן כו' ואמר כו' שהדברים הן כסדרן שבתחיל' נתן ואח"כ אמר. ולהחזיק זה לודאי גמור כו' (וכ"ש נמי הוא שהרי עדים אורחייהו למידק טובא ובפרט עדי קידושין שתלוי הכל בדקדוק הלשון ומתקבלת באיומים וגיזומים (ובחרם כו') דרכם להזהר בדבריהם ביותר וכמ"ש מהרי"ט סי' מ"ג דף ס"ז ולחלק בין להבא לשעבר נרא' דאין טעם כלל בשגם דההוא דבר כו' הנ"ל לשעבר הוא):
כל זה היה נראה לכאורה. אבל באמת ראיתי בהרבה תשובות מגדולי הפוסקים שנזכר בהם בלשון הגב"ע ג"כ כעין לשון דנד"ד והמה תופסים זה לשתיקה דבשעת מתן מעות בפשיטות גדול. מהם בתשו' רב"צ אשכנזי ז"ל שהביא כ"ק שי'. שהרי מבואר שם בגב"ע דר' אפרים בזה"ל ושם אותו באצבע מאונסה כו' ואמר כו'. ומבואר שם מתוך דברי התשו' שלא נסתפק כלל בד' העד הזה אולי הרי זה שתיקה דלאחר מתן מעות. ע"ש דט"ו סע"ב שלא נסתפק כן כ"א בד' העד ר' יצחק. אבל בד' העד ר אפרים הנ"ל מבואר שם דפשיטא ליה טובא דחשיבא שתיקה דבשעת מתן מעות ע"ש. גם בתשו' מהר"מ אלשיך ז"ל סי' ק"ד ראיתי שהשיב ג"כ על שאלה זו עצמה ומבואר מדבריו ז"ל ג"כ שתופס בפשיטות ד' העד ר"א הנ"ל בשתיקה דבשעת מתן מעות. ע"ש דמ"ז רע"ג שחושב להכחשה בין העד ר' אברהם שאמר ואח"כ אמר לה כו' לבין העדים ר"י ור' אפרים הנ"ל. ושם רע"ד כ' בהדיא וז"ל אע"ג דבהאי נדון ל"ש לן בין האי להאי (פי' בין אפרים ליצחק הנ"ל) משום דהוי שתיקה בשעת מתן מעות כו' עכ"ל וע"ע בתשו' רבצ"א סי' י"ט בעדות כה"ר מוסא וכה"ר שלום. ובריב"ש סי' תע"ט בעדות ר' יוסף ור' יהודה ובתשב"ץ ח"ג סי' צ"ה. מהרי"ט ח"א סי' קל"ח (בעדות ר' חיים פרץ). מהר"מ לובלין סי' ס"ד וסי' קל"ט. שב יעקב חאה"ע סי' כ' וסי' כ"ב. שמש צדקה חאה"ע סי' א' ושאלה זו עצמה היא בח"ץ סי' קל"ה שכ"ז הם בסגנון נד"ד. וגם בתשו' ח"ץ שבסי' קט"ו ראיתי הצעת השאלה מובא בתשו' ר' אליקום געץ סי' נ"ד וע"ש בד' העד השני ובד' הבתולה שע"ז בנה הח"ץ עיקר דבריו שהם ג"כ בסגנון זה בל"א. וגם שם בתשו' רא"ג יש עוד הרבה תשו' מגדולים ע"ז. ובכל אלו לא אחד בהם שיסתפק או יפלפל עכ"פ מצד דין שתיקה דאחר מתן מעות. משמע בהדיא שכולם תופסים לשון זה לודאי שתיקה דבשעת מתן מעות (ובמהרי"ט שם דצ"ח סע"ב ודצ"ט סע"ב מבואר בהדיא שתופס כן). והן אמת שבתשו' דברי ריבות סי' רפ"ט ור"צ ראיתי בכעין לשון זה רצה לומר דהוי שתיקה דאחר מתן מעות ע"ש. אבל באמת חפשתי בכמה שו"ת ולא מצאתי לו חבר בזה וא"כ יחידאי הוא נגד כל הגדולים הנ"ל. בשגם דהמעיין שם יראה שאינו אלא כמסתפק בזה וא"כ ודאי שאין ספיקו מוציא מידי וודאן ופשטותן של כל הגדולים הנ"ל. ונראה דזהו שהביאתו לידידנו הר"א נ"י שתפס בפשיטות לשון זה לשתיקה דבשעת מתן מעות כו' גם באמת גם בגמ' ופוסקים כאן גבי קדושין מצינו שרגילים להקדים בלשונם הנתינה להאמירה עם שהכוונה שהאמירה היה קודם (או בב"א עכ"פ) וכמו בסוגיא דנתן הוא ואמר הוא נתן הוא ואמרה היא כו' (ד' ה' ב'). שהרי ודאי מיירי הכל כשהשני שותק דאלו כשהשיב הן הרי זה כאמירה שלו ממש כדאי' בטוש"ע סי' כ"ז ס"ח. וא"כ ע"כ הכוונה במ"ש ונתן כו' ואמר כו' היינו כשאמר (מקודם או) בשעת מתן מעות. דאל"כ הרי שתיקה דאחר מתן מעות. וכן מבואר בהדיא מדעת הר"ן שם ובסוגיא דתן מנה לפלוני דההיא דנתן הוא וא' הוא נתן הוא ואמרה היא הכל מיירי בשתיקה דבשעת מתן מעות ע"ש. ונראה דכה"ג טובא וע' בדין שבסי' ל"ו ס"ט:
ועם היות שבאמת ראוי לתת לב בטעם הדבר למה ישתנה כאן גבי קדושין סדרי הלשון להקדים המאוחר דוקא. ומ"ש מבשאר דוכתי שמקפידים שיהיו הדברים כהווייתן וסדרן דוקא ומעמידים יסוד ע"ז כדלעיל ומדוע ישתנה הכא מהיפוך להיפוך שנחזיק כודאי שהאמירה שהזכיר לבסוף היתה מקודם הנתינה. אבל מ"מ למעשה לפה"נ אין לנו לנטות מפשיטות דעת הגדולים הנ"ל. ואולי הטעם הוא דכאן גבי קדושין הרי הנתינה עיקר והאמירה טפילה. שהרי גם בלא אמירה כלל לפעמים מקודשת כמו במדבר עמה על עסקי קדושין. משא"כ בלי נתינה ליכא דררא דקידושין לעולם. שהעיקר דכי יקח נגמר ע"י נתינת הכסף (או הנאה שש"פ עכ"פ כמו שחוק לפני רקוד כו'). והאמירה אינה אלא כגילוי מילתא בעלמא על כוונת הנתינה (ויש לעיין סי' כ"ז ס"ג בהגהה וח"מ סק"ט). לכן לא שייך כ"כ להתחיל בהאמירה. ע"כ אף כשרוצים לספר אמירה דבשעת מתן מעות (או קודם לה) רגילים להקדים הנתינה ואם ר"ל אמירה דאחר מתן מעות רגילים לפרש בהדיא שנתן ואח"כ אמר. וקצת סעד ודוגמא לדבר מהך שמצינו בענין ברכות המצות שרגילים להזכיר העשיה קודם הברכה אע"פ שהברכה צ"ל עובר לעשייתן. ע' סוכה (ד' מ"ו) ומנח תפילין ומברך. (וכן במנחות (ד' ל"ו) ממשמש בהן ומברך). ולכאורה הטעם ע"ד הנ"ל. משום דהעשיה עיקר והברכה טפילה ואין לה מציאות בלי המצוה (משא"כ המצוה בלי ברכה הרי אין הברכות מעכבות). אלא דלכאורה יש סתירה לזה מההיא דפ"ק דברכות (י"ד ב') הנ"ל. ומברך ומתני לן פרקין. והאי מברך היינו ברכת התורה כדפרש"י וכדמוכח בגמ' שם ובד' י"א ע"ב שם. עכ"פ נקטי' מיהו פלגא מהא דחזינן דאין כל הדברים שוין. שהרי עכ"פ אין ברכות המצות דומה לשאר דברים שרגילים להקפיד בהו על הסדר בדוקא ולהעמיד יסוד חזק ע"ז ככל הנ"ל. ובענין הברכות הרי עכ"פ אין קפידא כ"כ שהרי לפעמים נקט בהיפוך הסדר כההיא דסוכה הנ"ל (וא"כ יש לומר אולי כאן לא שייך להקדים האמירה. גם יותר מבענין הברכה אם מפני שהיא טפילה טפי או איזה טעם אחר). גם יש לומר דהתם בברכות כיון דמסיים ומנח תפילין לכן אי הוי אמר ומתני לן פרקין ומברך ומנח תפילין. נוכל לטעות דהאי ומברך היינו על התפילין. ובאמת עיקרו אתי לאשמעי' דלמשנה נמי צריך לברך כדאי' התם (ולולא זה לא היה מזכיר כלל שבירך. וע"כ ברכת התפילין השמיט לגמרי). לכן הוכרח שם לנקוט ומברך ומתני לן פרקין כו'. (גם אפשר כיון דתנויי פרקין הוא דבר שיש בו שיהוי זמן לא מינקט שפיר מתני פרקין ומברך כו'. משא"כ הנחת התפילין היא רגע כו'). (וההיא דבנימין רעיא כריך ריפתא ואמר בריך כו' (בפ' כ"מ ד"מ ע"ב) ופריך והא בעי' ג' ברכות. דמשמע דפשיטא להו דלא קאי אברכה שלפני האכילה (ומאי דמשני יצא ידי ברכה ראשונה. ר"ל הראשונה דבהמ"ז כדאי' בא"ח סי' קפ"ז ועב"י סי' קס"ז). יש לומר שהיו יודעים מבחוץ שכן היה. גם ברכות הנהנין לא דמי כ"כ לברכות המצות לענין זה). ואם נפשך לומר דההיא דסוכה שאני. דרק ברכת התפילין חלוק בזה משאר דברים. ומשום דזמנה הוא משעת הנחה עד שעת קשירה. ונאמר לפ"ז דרק בדברים הנעשים בב"א. דע"כ אין שני שמות נאמרים כאחת אז דוקא אורחא להקדים העיקר כו'. אבל בדברים שאין נעשים כ"א בזא"ז אין מהפכים סדר הלשון בהם לעולם (אף בעיקר וטפל). לו יהא כן. אף אנו נאמר שיהא נשמע מזה באמת. דענין שתיקה דבשעת מתן מעות היינו גם כשהאמירה והנתינה באו כאחת. (וית' עוד אי"ה). אשר ע"כ כל כה"ג רגילות הלשון להקדים הנתינה שהוא העיקר כו' באופן שבין כך ובין כך איך שיהיה לכאורה לדינא עכ"פ ע"כ נשמע מדעת כל הגדולים הנ"ל לדחות השני ספיקות שכ' כ"ק שי'. (שהם הספק הא' והג' שבדעת כ"ק). והיינו בדרך ממ"נ. או שנאמר דכל שהאמירה והנתינה היו בב"א יש לזה דין שתיקה דבשעת מתן מעות ודלא כמ"ש כ"ק שי' בשם הגרע"ק (ואז הדבר מוטעם יותר ממה שסגנון לשון זה דיינינן ליה לשתיקה דבשעת מתן מעות). או אם נחליט הדין כמ"ש בשם הגרע"ק ז"ל. ע"כ לומר דסגנון לשון זה משמעו שהאמירה היה קודם כו' (עם שאין מוטעם כ"כ הטעם לזה). גם מ"ש כ"ק שי' שבנד"ד יש אומדנות שהיה האמירה אחר מתן מעות. מדאחז ידה ומדלא רצה לגלות לה שדעתו לקדשה אלא אמר ואתן לך מדעם כו'. הרי גם בשו"ת מהגדולים הנ"ל נמצא ג"כ בכה"ג ולא לקחו ראיה מזה. וכמו בתשו' רבצ"א ור"מ אלשיך הנ"ל. הרי מבואר בגב"ע דר' אפרים שאמר לה ראי הטבעת שעשיתי לבתי כו' (גם במש"א ותחבו בחזקה אפשר שהכוונה בחוזק יד בע"כ וצ"ע). ובתשו' מהרמ"ל הנ"ל מי יחפוץ הטבעת כו' ובתשו' שב"י סי' כ' שאחז ידה כו'. ובתשו' רא"ג הנ"ל (שע"ז השיב הח"ץ סי' קט"ו כנ"ל) האט די האנט אויף גיריסין כו'. ובאמת גם מצד הסברא לא הבנתי מה ראיה ממה שלא גילה ושאחז ידה כו' על שלא אמר קודם התחיבה באצבעה עכ"פ אחר שאחז ידה כו':
אמנם מ"ש כ"ק שי' עוד ראיה והוכחה ממה שגם המקדש הודה במאהליב שנתן ואח"כ אמר. בזה לכאורה יש כדי סמיכה. דהנה בתשובת דב"ר הנ"ל בסי' ר"צ מבואר דאף דגם לדידיה לשון זה דנד"ד סובל עכ"פ גם שתיקה דבשעת מתן מעות. מ"מ היכא שיש עוד עד שני שאומר בפירוש שנתן ואח"כ אמר אז ודאי נפרש גם לשון העד הא' שאמר בכעין נד"ד דכוונתו ודאי ג"כ שנתן ואח"כ אמר. כי כל שנוכל לכוין ולהשוות דברי העדים לא אמרי' שמכחישים זא"ז. א"כ גם כל הגדולים הנ"ל אף דמשמע דפליגי עלי' בחדא היינו בשאין עד אחר האומר בפירוש כו'. וס"ל דבכה"ג דיינינן לשון זה לודאי שתיקה דשעת מתן מעות כנ"ל. מ"מ בשיש עוד עד א' האומר בפירוש שנתן ואח"כ אמר לכאורה לא מצינו מי שחולק עליו בסברא זו דיש להשוות דברי העדים כו'. דאעפ"י שבתשו' רבצ"א ורמא"ל הנ"ל וכן בתשו' מהרי"ט הנ"ל היה ג"כ עד א' שא' בפירוש שנתן ואח"כ אמר. מ"מ הרי היה שם גם עד א' שאמר בפירוש שהאמירה היה בשעת מתן מעות היינו העד ר' יצחק שבתשו' רבצ"א ורמא"ל הנ"ל והעד ר' אהרן כהן שבמהרי"ט הנ"ל. וא"כ שוב אין ליקח ראיה מהאחרים וכליתנהו דמי. והגם שבתשו' רמא"ל הנ"ל מסיק לבסוף שגם ד' העד ר"י נראה דהוי כשתיקה אחר מתן מעות מצד שאמר באותה טבעת ע"ש. מ"מ יש לומר שבתחילה שהחזיק את העד ר' אפרים בהחלט לשתיקה דשעת מתן מעות כנ"ל היה זה לפי הס"ד שאכתי לא אסיק אדעתי' להסתפק בד' העד ר"י הנ"ל. ובתשו' רבצ"א הרי מסקנתו דד' העד ר"י הן שתיקה דשעת מתן מעות. אלא שבאמת ממש"ש (ד' ט"ו סע"ב) ועוד מאי חזית דתפסת אברהם סבע הרי אפרים מעיד כו'. מבואר מזה דגם בלי ראיה מדעת העד ר"י פשיטא ליה ז"ל שד' אפרים הם כשתיקה בשעת מתן מעות בהחלט עד שאדרבה זה בא ללמד גם על דעת העד ר"י כו'. הרי דלא ס"ל כסברת הדברי ריבות גם בזה. שהרי אברהם סבע ודאי א' בפירוש שנתן ואח"כ אמר כו'. אך מ"מ מהיות דעת הדב"ר דעת שפתיו ברור מללו ובאים מפורשים ממש וד' רבצ"א שם עיקרו לא להכי הוא דאתי ויש לומר ג"כ שעיקר סמיכתו (בענין העד ר"י) הוא במה שבא מפורש בדבריו בעת הקידושין. וגם במ"ש דסוף סוף הא בלא"ה מתכחשי כו' (עם רא"ס הנ"ל). (ומ"ש ועוד מאי חזית כו' כנ"ל הוא רק לסניף בעלמא). גם קצת משמע כן מדעת מהרי"ט הנ"ל ע"ש בד' צ"ט רע"ב וד' ק' רע"ב כשביאר הכחשה בין העדים אם אמר ואח"כ נתן או להיפוך לא הזכיר העד רח"פ כלל כ"א הב' האחרים שדבריהם באו בפירוש זה היפך מזה. בשגם שבאמת ד'. הדב"ר מסתבר טעמי' למאד דכיון דקיי"ל דיש לנו לפרש דעת העד אף במשמעות רחוק כדי לכוין ולהשוות דעת העדים א"כ איך סברא שלא יהיה ביכולתנו להעמיס בכעין לשון נד"ד לומר שכוונתו לדברים כהווייתן וסדרן. לכן היה נראה שהעיקר כדברי הדב"ר. ועכ"פ מידי פלוגתא לא נפיק. ולכן היה נראה דגם בנד"ד יש כדי סמיכה מצד שהמקדש בעצמו א' כן במאהליב כמ"ש כ"ק שי'. שהרי כדרך שיש לנו לפרש ד' העד באופן שלא יהיה מוכחש מעד האחר. כמ"כ יש לנו לפרש דבריו בכדי שלא יהיה מוכחש מד' הבע"ד עצמו. עי' סי' פ' ס"א. (ובפרט שאנו רואי' שהמקדש מערער ורוצה בקיום הקדושין יש לנו להאמינו ביותר במש"א לפי תומו דבר המחליש כח הקדושין. דומי' לאשה שהודית דרך תשובה כו'):
עוד יש קצת סברא לומר שכיון שהב"ד דראהטשוב (כפה"נ ממכתב השו"ב) לא דקדקו כלל אם היה האמירה קודם או אח"כ (שלא ידעו כלל שיש חילוק בזה). וכש"כ שהעדים (האנ"ח) ודאי לא ידעו שיש חילוק בזה כלל א"כ הרי זה כמילתא דלא רמיא עליה דאינש כו'. וממילא שהדבר מוטל בספק המציאות איך היה כו'. מצורף לזה מ"ש מהרי"ט סי' קל"ט (דף ק"א ע"א ד"ה וחזר הדין). דעבידי אינשי דטעו בין קודם לאחר כו' (הגם שכ' זה בשם הרב המנגד. לא מצינו שדחה זה בתשובתו שם ע"ש). ואם כן לכאורה יותר יש לנו להעמיד יסוד על ד' המקדש שאמר בפני הב"ד דמאהליב שהם ודאי ידעו החילוק. ומסתמא שאלו ודקדקו ע"ז כו'. וקצת דוגמא לדבר מדברי הב"י בתשו' סי' ד' שהעדים יכולים לחזור בהם (בענין ידים שאינן מוכיחות) באמרם שמצד שלא ידעו שיש נ"מ בדין בשינוי לשון ע"כ אמרו בשינוי ממה שהיה האמת. ואף שאינם טוענים כן בפירוש ואף דהתם העדים עצמם חזרו בהם. מ"מ הרי הביא ראיה ממה שיש לנו לתרץ ולתקן דברי העדים כשמכחישים זה את זה כו'. וא"כ נראה דה"ה כשהבע"ד מכחיש כו' כנ"ל:
אלא שלכאורה יש לעיין. כיון שודאי המקדש לא ידע בתחילה שיש נ"מ בזה לדינא. א"כ אף דעתה הודיעוהו שיש נ"מ. ואומר ברי לי כו' נאמר דלא מהני כדקיי"ל דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש כו'. והיינו אף שאומר עתה ברי לי כו' אמרי' דשכח. וכדאמרינן בפ"ק דחולין (דף ט') זימנין דשהה ודרס ולא ידע. ופירשו הרשב"א והרא"ש ור"ן דהאי לא ידע. היינו דלא הרגיש (בשעת מעשה) וע"כ אף שלאח"כ הודיעוהו ה"ש ואומר ברי לי שלא שהיתי כו' לא מהני משום דה"ל כמילתא דלא רמיא כו' והכי קיי"ל בטוש"ע י"ד סי' א' ס"ג. (ודלא כרש"י). וכעין זה קיי"ל ג"כ בא"ח סי' תמ"ז גבי שומן שהתיכוהו קודם הפסח שלא בכוונה לצורך הפסח ע"ש בשו"ע רבינו ז"ל סמ"ד וסמ"ז ושאר אחרונים. וא"כ גם בנ"ד לכאורה שייך לומר כן וכנ"ל. אלא שבאמת לפ"ז לכאורה גם בכל הגדות העדים דחזינן דבכל פרטי אופנים אנו סומכים על הגדתם איך היה. ואף שלא הוזמנו מתחילה להיות עדים בדבר (כדקיי"ל הכא גבי קדושין סי' מ"ב ס"ד דלא בעינן אתם עדי). ולמה לא אמרינן בזה כל מילתא דלא רמיא כו'. ואף שיש לומר דכיון שיודעים (גם מתחילה) שיש נ"מ לדינא בפרטי אופני הגדתן והן באים העיד לא שייך בכה"ג מילתא דלא רמיא. אך באמת גם בדבר שלא ידעו מתחילה כלל שיש נ"מ לדינא סמכי' עלייהו וכן נראה מההיא דתשובת הב"י הנ"ל. שהרי מה שיכולים לחזור בהן היינו מצד שאומר שמתחילה לא ידעו שיש נ"מ לדינא מזה כו'. וא"כ האיך נסמוך על הגדתן האחרונה למה לא ניחוש דכיון שלא ידעו שיש נ"מ לדינא לא הרגישו בשעת מעשה איך היה והרי זה כמילתא דלא רמיא כו' ואף שעתה אומרים ברי לנו כו' נאמר דלא מהני וכנ"ל:
ולכאורה עלה ע"ד שיש לומר שיש הפרש בזה בין שב וא"ת לקום ועשה. ר"ל דענין מילתא דלא רמיא לא נאמר כ"א היכא שאומר עתה שלא היה המעשה כן כמו שלא שהה ודרס כו' וכמו לא עברתי בצד עמוד פלוני (שבועות ל"ד ב'). ע"ז שייך לומר דכיון שלא היה לו נ"מ בזה לא הרגיש אז בשהייתו ודריסתו וכה"ג. ושע"כ לא נקבע ונחקק זה בכח זכרונו כו'. אבל להיפוך כשאומר עתה ברי לי על איזה מעשה שכן היה. הרי מעיד שהרגיש אז ונחקק כן בכח זכרונו איך שייך ע"ז שמצד דלא רמיא לא הרגיש כו' ולמה לא נאמינו ע"ז. אלא שלפ"ז לכאורה צ"ע מההיא ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני שבגמ' שבועות מ"א סע"ב. וטוש"ע ח"מ סי' ע' ס"ב. דמסקי' דלא הוחזק כפרן בהכחשת העדים משום דהוי מילתא דלא רמיא כו'. ופרש"י כגון זה כו' ואמר בעדים פרעתיך ולאו אדעתיה. והרי התם ג"כ ענין הטעות הוא מלאו על הן ועכ"ז שייך ע"ז מילתא דלא רמיא כו'. אך באמת הנה התם יש הרבה שיטות לתרץ הסתירה מסוגיא זו על הסוגיא דב"ב ד' ק"ע דמסקינן דצריך לברר שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. והרבה שיטות ותירוצים נאמרו בזה. א'. דעת הרמ"ה שבטור שם. לחלק בין כשאומר בלשון תמי' וכמסתפק ולא פרעתיך כו'. לבין כשאומר בלשון מוחלט פרעתיך כו'. ולפי זה קאי הטעות על הלוה. שאז שייך לחלק ולומר שמצד דלא רמיא עליה לא נמנע מלומר כמסתפק שהיה בפני פלוני ופלוני. אבל אין סברא שידמה לו בהחלט שהיה בפני פלוני ופלוני מה שלהד"ם. ונמצא מכח הסברא דלעיל דמלאו להן לא שייך לומר שטעה. אבל אי הוה אמרינן דהעדים טעו במש"א להד"ם מצד דלא רמיא עלייהו. אז לא היה שום סברא לחלק בין שאומר הלוה בלשון ספק ללשון ודאי. (והא דבאמת למה לא נאמר דהעדים טעו מהן ללאו ע"כ לכאורה צ"ל דלהרמ"ה לא אמרינן כלל על עדים שטעו אפי' מהן ללאו מצד דלא רמיא אי מחמת שהם שנים וכעין דלא אמרינן בב' עדים שאמרו בדדמי באה"ע סי' י"ז גבי מלחמה וכה"ג. (שוב מצאתי דאתי לידי ד' השע"מ סי' ל"ה סק"ג ע"ש מעין זה). או מצד שבאים להעיד יהבי דעתייהו יותר להזכיר א"ע). ב'. שיטת הרז"ה לחלק בין כשאומר שהעדים הוזמנו לכך בפירוש ללא הוזמנו. ולפי"ז לכאורה ע"כ לומר דס"ל דהאי דלא רמיא כו' אעדים קאי דאז שפיר יש חילוק בין כשהוזמנו דאז ודאי לא שייך לומר דלא רמיא כו' ללא הוזמנו כו'. דאלו אלוה אין טעם לכאורה לחלק בין הוזמנו ללא הוזמנו. וכ"כ הש"ך בהדיא. אמנם הרי הא גופא קשיא למה באמת לא נאמר לא רמיא גם אלוה ויהיה מועיל באמת גם כשאו' שהוזמנו העדים. א"כ מוכח מזה לכאורה דע"כ ס"ל ג"כ כהסברא דלעיל דמצד דלא רמיא לא שייך לומר שטעה לומר הן על דבר שלהד"ם. והב' דעות הללו לכאורה הם הם הב' דעות שבשו"ע והגהת רמ"א שהשו"ע פסק כהרז"ה (משום דגם דלרי"ף ורמב"ם ורשב"א יש לומר ג"כ הדין כן כו'). והי"א שברמ"א היינו שיטת הרמ"ה הנ"ל. וקאי על המציאות הנזכר בשו"ע שאמר פרעתיך בהחלט. (ולא קשה מידי מה שתמה הש"ך ע"ש וע' תומים ודבריו ג"כ צ"ע במ"ש בשם תשובת הרשב"א שבתשובת רשב"א שלפנינו אינו כן ע"ש). גם לשארי השיטות שנאמר בזה נראה ג"כ דעכ"פ מכולם אין ראיה לסתור סברא הנ"ל ויש מהם שמוכח ג"כ דס"ל כנ"ל. והוא דשיט' השלישית היא דעת הראב"ד שבבעה"ת (שמ"א סס"א) דהא דלא רמיא כו' אינו מועיל אלא לשלא הוחזק כפרן לענין טענה שפרע אח"כ אבל עתה חייב לשלם. א"כ אף אי נימא דס"ל דהאי דלא רמיא קאי אלוה כדמשמע מדברי בעה"ת מ"מ הא דלא מהני זה לפוטרו כמו בכל מילתא דלא רמיא. ע"כ מוכח שהוא מצד הסברא הנ"ל. ואי לדידיה הא דלא רמיא קאי אעדים כ"ש שמוכח דעל הלוה לא אמרינן כלל דמשום דלא רמיא יאמר על לאו הן כו' וכנ"ל:
שיטה ד' היא דעת רמב"ן בחי' לב"ב שם בשם שמעתי והובא בתומים. דהא דא' דלא רמי' לא מהני כ"א בשיש עדים אחרים שפרעו בפניהם. (אז אמרינן שטעה בין עדים לעדים כו'). אבל בלא זה חייב וא"כ ג"כ ע"כ מוכח דס"ל לדידי' הסברא הנ"ל בין אי הא דלא רמיא קאי אלוה ובין אעדים וע"ד הנ"ל לשיטת הראב"ד (ואפשר נמי דשיטה הג' הנ"ל שבבעה"ת היא עצמה שיטה זו אם נגיה שם בבעה"ת מעט. כיון שבלא"ה יש שם ט"ס כמ"ש הג"ת. ועל שיטה זו לא קשה מה שהקשה הג"ת דאף אי הוחזק כפרן מהיכי תיתי דלא יהיה נאמן עפ"י עדים אחרים ואיך יחלוק רב אשי הא בכל כפרן כ' הבעה"ת בשער י"ב דיביא עדים שפרעו כו'. דהתם דוקא שיעידו שפרעו אח"כ כו'. אבל אם אומר שפרעו כבר. באמת לא מהני בכפרן שאמ' לא לויתי כלל כמ"ש הג"ת וכ"כ הסמ"ע סי' ע"ט סקי"ז. משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והודאת בע"ד כק' עדים או יותר כו' ע"ש בריש הסי'. וא"כ יש לומר דס"ל לר"א דגם כאן במה שאמר שפרע בפני פלוני ופלוני הרי זה כאומר שלא פרע שלא בפניהם כו'. מיהו גם בלא"ה גם על שיטה ג' הנ"ל לכאורה אין קו' הג"ת חזקה כ"כ דיש לומר דהתם בשער י"ב הכוונה שידעו העדים שנתן מעות בפרעון בפירוש ועל חוב זה ממש. וכאן מיירי שהעדים האחרים ראו נתינת מעות סתמ' וס"ל לר"א דכיון שהוחזק כפרן לא מהני זה דאימ' במתנה יהיב או סיטראי נינהו כו' (או המלוה טוען כן. עי' סי' נ"ח ס"ב. ועי' בהשגות הראב"ד גופ' רפט"ו מה' מלוה). ולרבא הסברא דלא רמיא מועיל לשלא יהיה מוחזק כפרן ממש כו' ואכמל"ע בזה):
שיטה ה'. היא דעת הרמב"ם והרבה פירושים נאמרו בדבריו. ורובם נכללו בשיטת האחרים (זולת פי' א' דהמ"מ) אבל עכ"פ הרי מבואר בדבריו בהדיא דס"ל דהא דלא רמיא קאי אעדים. מכלל דאלוה ס"ל דלא אמרינן כלל דמשום דלא רמיא יאמר על לאו הן כו' וכנ"ל שיטה ו'. היא דעת הרי"ף ורשב"א הובא בב"י שדחו הסוניא דב"ב מכח הסוגיא דשבועות הנ"ל ודפ' ז"ב. וא"כ נשאר הסברא דלא רמיא דכאן בהחלט בלי שום חילוקים. אבל מ"מ עדיין לא ברירא דיש לומר דקאי אעדים. ובפרט לפ"מ שצירף הטור גם דעת הרמב"ם לדעת הרי"ף והרי ברמב"ם מבואר בהדיא דהאי דלא רמיא קאי אעדים. גם הרי מה שהב"י בשו"ע פסק לחלק בין הזמין להעדים או לאו היינו משום דס"ל דהדין דין אמת גם לשיטת הרי"ף ורשב"א וכמבואר מדבריו בבד"ה שתופס דעת זו לעיקר להלכה. והרי לפ"ז ע"כ האי דלא רמיא קאי אעדים כנ"ל לשיטת הרז"ה וכמ"ש הש"ך ע"ש. הן אמת דהלבוש וסמ"ע דקיימי אד' השו"ע ועכ"ז פירשו האי דלא רמיא אלוה. ואף שהש"ך דחה דבריהם משום דלפ"ז אין סברא מוצאת לחלק בין הזמין להעדים או לאו. לפע"ד יש להמליץ בעדם דיש לומר דהא דא' בכ"ד דכל מילתא דלא רמיא כו' היינו שגם לפי דבריו עתה לא כיון מתחולה לכך אלא דאתרמי ליה כן במקרה שלא בכוונה כלל. אז לא נחקק בזכרונו כלל אבל כל שלפי דבריו עתה כיון לכך מתחילה לשום איזה כוונה שיהיה אף שלא היה מחויב בדבר תו לא אמרי' בכה"ג דלאו אדעתיה כו'. ע' בד' מוח"ז רבינו ז"ל בה' פסח סי' תמ"ז סמ"ז יעוי"ש. (ולכאורה תלוי בפלוגת' דהצ"צ ועה"ג שנזכר בחי' שם וע' סד"ט סי' קצ"ו סקל"ג. וכבר כתבתי בזה במקום אחר). [והיא בתשו' המחבר ז"ל בחי"ד סי' י"ג ע"ש באורך]. וח"כ גם כאן כיון שאומר שהזמין העדים לכך הרי לפ"ד עשה כן מתחילה בכוונה לאיזה טעם שיהיה תו לא אמרי' דלא רמיא כו' וע' בד' המאור בב"ב שם שמבואר בדבריו ז"ל דגם אי האי דלא רמיא קאי אלוה סברתו לחלק בין הזמין העדים ללא הזמינם (אלא שלבסוף דמסיק דלפי גירסתו דלא גרים אמר לה כו' אעדים קאי יש לומר דכוונתו דלפ"ז אתי שפיר טפי החילוק שלו כו' וע"כ תפס כן הבעה"ת בשמו בהחלט). וא"כ הרי לפ"ד הלבוש וסמ"ע מוכח דלא ס"ל כסברא דלעיל אלא דגם מלאו להן שייך הא דכל מילתא דלא רמיא כו'. אך באמת נלפע"ד. דלכל אותן דס"ל דהאי דלא רמיא אלוה קאי הכוונה דמצד דגם עתה כשאומר כן לא רמיא עליה לומר כן ע"כ אמרי' דאמר ליה ולאו אדעתיה כלומר דאמירה זו היא בהשקפה בעלמ' ושלא יהיב אדעתיה כ"כ כו'. ובאמת שכן משמע ממה שיסוד פי' זה דהאי דלא רמיא קאי אלוה לפה"נ תלוי בהגי' (שלנו) דגרסי' אמר ליה ולאו אדעתיה משמע דהא דלאו אדעתי' חוזר אאמר ליה דהאמירה שאמר לאו אדעתי' וכן משמע מלשון רש"י ור"ן שכ' שלא היה לו לומר ואמר כו'. וביותר שמשמע כן מלשון ריטב"א בחידושיו שכ' דכיון דלא רמיא כו' וגם לא היה צריך עתה לומר כן (וע"ש בריטב"א ד' נ' דזהו כל עיקר כוונתו במה שהביא ראיה דהאי דלא רמיא קאי אלוה ולא אעדים דאי אעדים לא שייך כן גבי עובדא דבסמוך שם דקאמרי עדים דקיימי עפצי בד' ד' דהתם ליכא למימר דאעדים לא רמיא כיון שנתנו לבם לומר בברי בכך וכך כו'. ולכאורה מאי נ"מ בין עובדא זו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני לבין עובדא דבסמוך הרי בשניהם קאמרי בברי כו'. אלא נראה דכוונתו דס"ל דאין סברא לומר דלא רמיא כו' כ"א אחת משתיהם או היכא דהטעות הוא מהן ללאו כגון נגד העדים כגוונא דעובדא זו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני או אלוה מצד דהאמירה לא רמיא עליה. אבל על גוף הטעות מלאו להן ס"ל דאין סברא כלל וע"ד הנ"ל. ע"כ מוכיח שפיר מעובדא השניה דקאי אלוה ועל האמירה שלו כו' דאלו אעדים לא שייך זה כ"א בעובדא דפרעתיך בפני פלוני ופלוני שהרי זה לגבי העדים טעות מהן ללאו משא"כ בעובדא הב' אין לומר דהעדים טעו שהרי קאמרי בברי כו' פי' דאיך יטעו לומר בארבעה מאין נחקק זה בזכרונם מה שלהד"ם כו'. ולפ"ז מבואר להדיא בריטב"א עיקר הסברא דלעיל כו' ויותר מזה ג"כ היינו דגם היכא דהטעות הוא בהתחלפות מהן להן ג"כ לא שייך לומר כל מילתא דלא רמיא כו' כ"א דוקא היכא שהטעות הוא בדרך מהן ללאו דוקא דאז שייך לומר מצד דלא רמיא לא נחקק בזכרונו כלום אבל שיחקק בזכרונו דבר דלא הוי אין סברא):
שיטה ז'. היא דעת ר"ת בתוס' שמתרץ הסוגיא דב"ב דרק לכתחילה צריך לברר כדי לעמוד על אמיתות הדבר. אבל בדיעבד אף ש מכחישים אותו לא מפסיד וגם לדידיה לא ברירא איך ס"ל בפי' הא דאמרינן דלא רמיא כו' אי אלוה אי אעדים והב"י פי' ד' הרמב"ם דס"ל כוותיה דר"ת (ע' ג"ת). וברמב"ם מפורש דקאי אעדים. וככל הנ"ל גבי שיטת הרי"ף ורשב"א:
אמנם יש עוד שיטה ח' (שכמדומה שלא הובא בשום מקום. זולת) מ"ש הריטב"א בשם רמב"ן (עצמו משא"כ בחי' לב"ב לא כ' רמב"ן כ"א ששמע מי שמפרש כו' וצ"ל דלדידיה לא ס"ל) בתירוץ סתירת הסוגיות הנ"ל לחלק בין כשעומד ומחזיק בדעתו גם אחר שהכחישוהו העדים. דאז לא שייך לומר דלא רמיא עליה כו' לבין כשחוזר בו ואומר סביר הייתי שפרעתיך בפניהם כו'. ודבריו אלו נזכרו בקצרה בתשו' רשב"א סו' תתקס"א. ולכאורה היה נראה דלפי שיטה זו ליתא סברא הנ"ל שהרי לדידיה קאי האי דלא רמיא אלוה. וכשאומר סבור הייתי כו' מהימנינן ליה. ולפי הסברא הנ"ל איך היה סבור כן לטעות בדבר דלא היה כלל לומר שכן היה כו'. אבל באמת לפי המבואר לעיל דמשמע דכל האומר דהאי דלא רמיא קאי אלוה היינו דהאמירה לא רמיא עליה כו'. אין ראיה גם משיטה זו כלל וכנ"ל. ואדרבה נראה דמכאן יש סמך גדול להנ"ל דע"כ כל האומר דקאי אלוה היינו רק מצד דהאמירה לא רמיא ולא דקדק באמירתו כו'. דאם הכוונה שנאמר דמצד שגוף הדבר לא היה רמיא עליה היינו לפרוע בעדים. ע"כ יכול לטעות ולדמות שפרעו באמת בעדים ע"ד דאמרינן בכ"ד כל מילתא דלא רמיא עליה עביד לה ולאו אדעתיה א"כ מאי מועיל לזה מה שמחזיק בשבריו גם אחר הכחשת עדים ואומר ברי לי כו'. ומ"ש מהא דקיי"ל גבי שחיטה דלא מהני מה שאומר ברי לי שלא שהיתי כו' אף לאחר שלמדוהו ה"ש. אע"כ לחלק דהתם מהן ללאו יכול לטעות ולדמות שברור שלא שהה. משא"כ להיפוך מלאו להן א"א לטעות ולדמות לודאי כו' כ"א זה אמרי' דבאמת אמירתו היה בלי דעת וכשגגה כו'. לכן שפיר יש חילוק בין כשאומר אח"כ סבור הייתי שמודה בזה שאמירתו בתחיל' היה כשגגה לבין כשמחזיק בדבריו כו':
ועפ"ז יש ליישב ד' הש"ך שם אשר לכאורה אינם מובנים לי במ"ש כיון דהרמב"ם ורז"ה ושאר פוסקים מפרשים האי דלא רמי' דקאי אעדים. ורש"י ושאר פוסקים מפרשים אלוה. יש לומר דשניהם אמת כו' דנראה מזה כאלו ס"ל דאין הפוסקים הנ"ל חולקים זע"ז כ"א ע"ד מר א' חדא ומר א' חדא ול"פ. ואאל"כ לכאורה אלא דפליגי דאותן שמפרשים דקאי אעדים ס"ל דאלוה לא שייך כלל לומר דמשום דלא רמיא יאמר על לאו הן כו' כנ"ל. וכן להיפוך המפרשים דקאי על הלוה ע"כ ס"ל דאעדים לא אמרי' כלל כל מילתא דלא רמיא כו' כנ"ל. דהא חזינן שנמשכים חילוקי דינים מסברתם כמו הרז"ה דמצד דס"ל דקאי אעדים ס"ל לחלק בין הוזמנו ללא הוזמנו ואי ס"ל דגם אלוה שייך הא דלא רמיא א"כ גם בהוזמנו שייך זה (לפ"ד הש"ך שדחה ד' הסמ"ע כנ"ל). וכדמסיק הש"ך באמת שכך הדין. וכן להרמ"ה דס"ל דקאי אלוה נמשך מזה לחלק בין כשאמר ולא פרעתיך לבין כשאמר פרעתיך כו'. ואי ס"ל דגם אעדים שייך הא דלא רמיא א"כ גם כשאמר פרעתיך כו'. דלא אמרי' לא רמיא אלוה. יפטור מצד דהעדים לא רמיא כו' (כשלא הוזמנו עכ"פ כו') וכדמסיק הש"ך באמת להלכה. אע"כ נראה דפליגי דמר ס"ל דהאי דלא רמיא לא שייך רק אעדים ולא אלוה מטעם הנ"ל ומר ס"ל להיפוך וכנ"ל. וא"כ איך הש"ך זיכה שטרא לבי תרי והיה נראה לכאורה בכוונתו דמצד הסברא (החיצונית) וגם כדי להשוות ולקרב הדעות ס"ל דכל היכא דהלוה חוזר ואומר שטעה כו' לכ"ע שייך לומר בזה כל מילתא דלא רמיא כו'. והא דמשמע מאותן הפוסקים שפירשו דקאי אעדים דס"ל דאלוה לא שייך לומר כן היינו משום דמשמע להו דבגמרא מיירי הכל בשמחזיק בדבריו כו'. וכן לגבי העדים ס"ל דבשלא הוזמנו לכ"ע שייך בזה כל מילתא דלא רמי' כו'. והא דמשמע מאותן הפוסקים שפירשו אלוה דס"ל דאעדים לא אמרינן כלל כל מילתא דלא רמיא היינו דלדידהו מיירי הכל בשהוזמנו כו' (ומה שדחה ד' הלבוש וסמ"ע היינו משום דכיון דהשו"ע מחלק בין הוזמנו כו' ע"כ מיירי בשהלוה מחזיק בדבריו כו' לפי הנ"ל). ונראה לומר שכן תפס דברי הש"ך בעל האו"ת. וע"כ כ' (רק) שאין דבריו מוכרחים בחלוק' זו דהלוה חוזר בו כו'. ור"ל שאין הכרח (מצד הסברא החיצונית. עד שנאמר) שגם אותן הפוסקים שפירשו דקאי אעדים יודו לזה. והנה אם היה כוונת הש"ך עד"ז באמת ד' האו"ת נכונים וגם מלבד שאין הכרח לזה (מסברא). נראה דאין סברא כלל דלהרז"ה ודעמי' משמע להו דבגמ' מיירי הכל בשהלוה מחזיק בדבריו דוקא מה שאין רמז לזה כלל. ומה שמוקים לה הרז"ה להסוגיא דב"ב בשהוזמנו העדים הוא מתוך דוחק סתירות הסוגיות והרבה נתקשה הרז"ה באוקימתא זו שאינו מפורש בגמ' כמבואר במאור שם (וגם ע"ז חולק הראב"ד בבעה"ת שאין לנו לחלק במה שלא חילקו בגמ' ואיך נאמר דלהרז"ה מיירי בשתי הסוגיות רק באופן פרטי היינו בשהלוה מחזיק בדבריו. חנם בלי שום דוחק קושיא ואדרבה עכ"פ היה ראוי לו לומר דסוגיא דשבועות מיירי בשהלוה חוזר בו כו' ושוב לא היה צריך לחילוק אחר. אלא ודאי ס"ל לרז"ה דאין לחלק בין שהלוה מחזיק בדבריו או חוזר בו בשניהם ס"ל דלא אמרי' ביה כל מילתא דלא רמיא כו' מטעם שזהו מלאו להן כו' כנ"ל (והרמב"ן שבריטב"א שחילק בכך הוא ג"כ מתוך דוחק סתירות הסוגיות כו'. ועוד דגם הרמ"ה נראה ודאי דלא ס"ל כן שהרי פי' דוקא בשנרמז בדבריו לכתחיל' בלשון ספק כו'. ואם איתא הרי בכלל מאתים מנה). וכמו"כ להיפוך הרמ"ה ודעמי' שפירשו אלוה ודאי אין סברא לומר דמשמע להו דבגמ' בשתי הסוגיות מיירי הכל בהוזמנו העדים דוקא מה שאין רמז לזה (וכנ"ל שגם הרז"ה נתקשה הרבה בזה שמוקים לסוגיא דב"ב בהכי מתוך הדוחק כו'). אלא ודאי דס"ל דגם בלא הוזמנו לא אמרי' כל מילתא דלא רמיא אעדים כו' כנ"ל. אלא נראה דע"כ לומר שאין כוונת ד' הש"ך ע"ד הנ"ל כ"א שגם איהו מודה דלהרז"ה וסיעתו בכל גווני לא אמרינן אלוה כל מילתא דלא רמיא כו' מטעם הנ"ל ולהרמ"ה וסיעתו לא אמרינן אעדים כל מילתא דלא רמיא בכל גווני כו'. אלא דס"ל להש"ך כיון דפלוגתא זו היא לאפוקי ממונא יש לנו לתפוס כד' שניהם להקל לנתבע כו'. א"נ (והוא העיקר ע' בסמוך) משום דאיהו הקדים בתחיל' שלדעתו העיקר כד' הרי"ף ורשב"א דהסוגיא דב"ב נדחה מהלכה. וקיי"ל לגמרי כסוגיא דשבועות. אלא שבפי' האי דלא רמי' אהייא קאי לא פורש בדבריהם כמאן ס"ל. וכיון שהוא לאפוקי ממונא יש לנו לפסוק מספק כד' שני הפירושים להקל כו' (וכן נראה שתופס דבריו בעל הנ"מ ממ"ש שהש"ך פסק דלא כהמחבר כו' ע"ש). אלא שלפ"ז אכתי קשה מנא ליה להש"ך להמציא חילוקים חדשים. ושיש גווני דלא אמרי' מילתא דלא רמיא כו' למה לא נאמר דלעולם דיינינן קולא לנתבע. ונהי דבמה שהחמיר גבי העדים דאם הוזמנו לא אמרינן כל מילתא דלא רמיא נכון הוא. לא מהני אם נאמר דהא דפוסק להקל הוא מחמת פלוגתות הרמ"ה ורז"ה וסיעתם א"כ ודאי אין לנו להקל לענין העדים יותר מהרז"ה עצמו. אלא אף אי מכח שפסק לגמרי כהרי"ף וסיעתו אלא דמספיק' איך מפרשים הם הא דלא רמיא אהייא קאי ונקטי' לקולא כנ"ל אשר לפ"ז לכאורה היה מקום להקל בכל גווני (שהרי מה שנדחק הרז"ה לחלק הוא רק מכח דוחק הקושיא כו'). מ"מ כיון דמצד הסברא החיצוני' נראה ודאי דבהוזמנו לא שייך כלל לומר דלא רמי' שהרי הוזמנו ורמיא עלייהו ולא מצינו מי שחולק ע"ז בהדיא נקטי' כן (וכמ"ש הב"י בב"ה ג"כ ע"ש) אבל במה שהחמיר גבי הלוה היכא שמחזיק בדבריו (אם נאמר דאין זה סברא פשוטה אליבא דכ"ע) מנא ליה הא. ובשלמא אם נאמר דפסק הש"ך להקל הוא מכח עיקר הפלוגתות בעיקר הדין כנ"ל שפיר יש לומר שהחמיר בכה"ג משום דלא מצינו מי שמיקל בכה"ג בהדיא (גם מאותן הפוסקים שפי' אלוה) דלהרמ"ה בעי' דוקא דאמר (לכתחילה) בלשון ספק כו' ולהרמב"ן שבריטב"א עכ"פ בעי' שחוזר בו אח"כ כו' (אלא שבאמת לא נזכר ד' רמב"ן אלו בש"ך. ולפה"נ לא היה נדפס בימיו עדיין חי' ריטב"א. וא"כ לפ"ז לא היה לו להקל גבי לא רמיא אלוה יותר מהרמ"ה. לכן באמת נראה יותר כאופן הב' הנ"ל שפסק כן הש"ך מחמת דס"ל דהעיקר כהרי"ף כו' כנ"ל. אבל לפי אופן הב' הנ"ל דס"ל דהעיקר כהרי"ף כו' כנ"ל ה"ל לפסוק להקל בכל גווני מספיק' כו' (ואף שרמב"ן החמיר בכה"ג מלבד שנראה דלא ראה אותו כנ"ל אם אין זה סברא פשוטה הרי יש לומר דאין ראיה מרמב"ן שכ' כן רק מתוך דוחק הקושי' משא"כ להרי"ף כו'. וע"ד דחזינן שהקיל הש"ך יותר מהרמ"ה כו'). אלא ודאי מוכח בזה כמשנ"ת לעיל. דבאמת הסברא פשוט' היא לכ"ע דהיכא דהלוה מחזיק בדבריו לא שייך בזה כל מילתא דלא רמיא מצד שהרי זה מלאו להן. ובזה לא נחלק אדם. אלא הכל אותן דס"ל דאמרי' לגבי לוה דלא רמיא הכל הוא רק על האמירה דלאו אדעתיה מה שאמר כן בלי עיון ודקדוק כיון דלא רמיא עליה אמירה זו. ובזה הוא דפליגי הפוסקים דמאן דס"ל דקאי אעדים ס"ל דגם בכה"ג לא אמרי' אלוה דלא רמיא ואמר דבר שאינו כו'. ובזה פסק הש"ך להקל לנתבע כו' (והיינו אף אם לא ראה דברי רמב"ן פסק כן משום דלהרי"ף אין הכרח לחילוק הרמ"ה כו' כנ"ל ואין להאריך יותר):
נמצא היוצא מכל הנ"ל לנד"ד דהסברא דלעיל אמיתית היא דמלאו להן לא אמרי' כלל כל מילתא דלא רמיא כו' אם או' ברי לי כו'. ולא די שאין סתירה לזה מסוגיא זו דפרעתיך כו' אלא שמכאן מוכח דכן הדין לכ"ע (וראיתי בג"ת שם סד"ה גרסי' בשבועות שכ"כ במלות קצרות דשאני מקיים דבר לשולל דבר אלא שכ' שכן צ"ל להעומדים בשיטת הרמ"ה הנ"ל דמשמע דלשאר השיטות א"צ לזה ואיני יודע למה דאדרבה לשיטת הרז"ה והראב"ד שנזכר שם לכאורה מוכח זה יותר שהרי לדידהו משמע דלגבי לוה לא אמרי' כלל מילתא דלא רמיא ומ"ש מההיא דבצד עמוד פלוני וכה"ג וע"כ לחלק כנ"ל) אמנם זה דוקא באומר ברי לי. אבל אם אומר בלשון ספק יש לומר דלכ"ע שייך לומר בזה שאומר כן מצד דלא היה רמיא עליה מתחילה לידע זה. והא דפליגי הפוסקים על הרמ"ה היינו רק משום דס"ל דלשון ולא פרעתיך הוא ג"כ לשון ודאי כמ"ש הרז"ה ובעה"ת והיכא דאמר בלשון חתוך אלא שאח"כ אומר שטעה תלוי בפלוגתת הפוסקים הנ"ל אי אמרי' דהאמירה היה מצד דלא רמיא עליה לומר כן כו'. אבל אם בשעת האמירה היה רמיא עליה לומר כן שידע אז שיש נ"מ בדבר נראה דלכ"ע שוב לא מצי למימר שטעה באמירתו כן אף בדבר שמתחיל' בעת שראה או ידע דבר זה לא ידע שיש נ"מ בדבר ולא היה רמיא עליה אז כו' אם לא בשולל דבר היינו שאמר על הן לאו אז אם לא היה רמיא עליה בתחילה אף שעתה רמיא עליה ויודע שיש נ"מ בדבר ואומר ברי לי כו' אמרי' בזה כל מילתא דלא רמיא כו'. (וזה הטעם גבי שחיטה דלא מהני ברי לי כו'. אך התם לכאורה הרי השוחט חשיב כעד ותלוי בפלוגתא כדלמטה ולפ"ז יהיה נשמע מזה דקיי"ל כמ"ד דגם גבי עדים אמרי' כל מילתא דלא רמיא. אם לא שנאמר לחלק בין א' לב'. ושמא התם שאני דשהייה כ"ש אינו נרגש יותר גם בשעת מעשה כו'. ואין כל הענינים שוים ומ"ש הרא"ש ע"ז דכל מילתא דלא רמיא כו' לדוגמא בעלמא נקטי' כו' ויתבאר אי"ה). והיכא שהטעות הוא בשינוי מהן להן כו' משמע מדעת הריטב"א דג"כ דומה לטעות מנאו להן. שאותו ענין ההן שמדמה מאין היה נחקק כן בזכרונו כו' ולא דמי לטעות מהן ללאו דאז דוקא יש לומר דמצד דלא רמיא לא הרגיש בזה ופרח ויצא מדעתו וזכרונו כו'. (וכנ"ל ממ"ש הריטב"א גבי ההיא דקיימי עפצי בארבעה כו') ועוד למדנו מסוגיא הנ"ל דלגבי עדים אף בטעות מהן ללאו (ובלא הוזמנו) הוא ספיק' דפלוגת' אם אמרי' בהו כל מילתא דלא רמיא כו' (אי מצד שהן ב' או אפי' באחד כו'):
ומעתה לפ"ז כבר מתורץ מה שעמדנו ע"ז איך סמכינן על כל פרטי אופני הגדת עדים גבי קדושין וכה"ג אף שלא הוזמנו מתחילה לכך. ואף בדבר שאינם יודעים כלל (מתחיל' כו') שיש נ"מ בזה לדינא. וכמו בנדון דהב"י בתשו' סי' ד' הנ"ל. ולמה לא נאמר ע"ז כל מילתא דלא רמיא כו' דכל זה הרי הוא כמקיים דבר ולא אמרי' בכה"ג מצד דלא רמיא טעה מלאו להן כו' כנ"ל. וגם אין לחוש שאמרו בשינוי ממה שהיה באיזה ענין פרטי (כגוונא דתשו' הב"י. והרי זה) כמו מהן להן. שהרי נתבאר שמד' הריטב"א דשבועות ממה שהביא לראיה דהא דלא רמיא לא קאי אעדים. משום דגבי עובדא דעפצי אאל"כ שהרי נתנו דעתם לומר כבר בארבעה כו'. וכבר נתבאר דר"ל דהגדת העדים בעובדא הנ"ל הרי זה כמקיים דבר דלא אמרי' בכה"ג מילתא דלא רמיא כו'. וא"כ הרי התם הרי זה רק כמו שינוי מהן להן דהיינו מששה לארבעה. משמע דגם בכה"ג הרי זה כמקיים דבר (משום דהארבעה שאומר להד"ם). אמנם בזה יש להסתפק אם להאומרים דהאי דלא רמיא דהתם אעדים קאי אם נאמר דלדידהו גם גבי דעפצי ע"כ אעדים קאי דאין סברא שלשון א' הנאמר בסוגיא א' יהיה מתפרש על ב' ענינים כמ"ש הריטב"א. וא"כ יהיה מוכח מזה דלדידהו גם בטעות מהן להן אמרי' כל מילתא דלא רמיא כו'. או נאמר דאינהו יסבלו דוחק זה. מאחר שמשמע מדעת הריטב"א שזה סברא פשוטה דבכה"ג לא שייך כל מילתא דלא רמיא כו' (דהרי זה כמלאו להן כנ"ל) וכן מבואר בד' הלח"מ שם (פ"ו מה' טו"נ) דפשיטא ליה טובא דגבי עובדא דעפצי וודאי הפי' דקאי אלוה. אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל גבי פרעתיך קאי אעדים. אמנם מלשון חי' הרשב"א שם משמע (קצת) דאותן האומרים דקאי אעדים גם גבי עפצי מפרשים כן (ע"ש דבתחיל' פי' כן על שתי העובדות (אלא שיש שם קצת ט"ס ונראה דהיינו פר"ח שבריטב"א). ואח"כ כ' שיש מקשי' כו' משמע דלפר"ח עכ"פ גם גבי עפצי אעדים קאי). ושוב ראיתי בס' שע"מ רס"י ל' הביא ד' הרשב"א ושם הגי' שבהדיא כ' הרשב"א דהרז"ה פי' כן גם גבי עפצי וכ' שם בפשיטות דלרז"ה לא ס"ל כלל לחלק בין דבר מעשה להעדר פעולה (ולפע"ד יש לומר דהתם מהן להן שאני כו'. ויש לעיין ואין פנאי) משא"כ הריטב"א לא כ' בשם ר"ח כ"א שפי' כן אעובדא דפרעתיך. ושוב כ' שאין זה נכון משום דזה הלשון הוא ג"כ בעובדא דעפצי ושם ליכא למימר הכי כו' מזה משמע דהתם לכ"ע קאי אלוה כו'. לכן צ"ע בזה. ואולי פשיטות הלח"מ הכריע:
אלא שאכתי קשה דלפה"נ מצינו דסמכינן על הגדת עדים גם בדרך שלילה כגון גבי לא ראינו אינו ראיה דקיי"ל בח"מ סס"י כ"ט דאם היה במעמד אחד ממש אז לא ראינו ראיה. ולכאורה למה לא נאמר בזה כל מילתא דלא רמיא כו'. אך ראיתי בהגמ"ר מקור דין זה שכ' דקאמרי סהדי דייקינן במילתא שפיר כו'. מלשון זה משמע דלפי דבריהם עתה היה להם כוונה מתחיל' לדייק ע"ז ובכה"ג יש לומר דלא שייך כל מילתא דלא רמיא כו' וכמשנת"ל לתרץ בכה"ג דברי הלבוש וסמ"ע עפ"י דברי מוח"ז רבינו בה"פ סי' תמ"ז ואף שבשו"ע נקט סתמא יש לומר דלא נחית כאן לדין כל מילתא דלא רמיא ולא אתי אלא לאשמעינן דלפעמים לא ראינו כראינו דמי לענין שיכולים להעיד בבירור. ומשכחת לה היכא דליכא ביה משום כל מילתא דלא רמיא וע"ד הנ"ל או בגווני אחריני אך באמת כמדומה שראיתי בהרבה שו"ת דלפעמים עד אומר שהיה שם ולא ראה או לא שמע שום דבר וחשבי ליה הפוסקים (אף שאינו אומר כלל שדייק וכיון מתחיל' לכך) להכחשה. וכן משמע דמיירי התה"ד סי' רי"ב וברי"א ואחרונים סי' מ"ב (וע"ש בח"מ דלכאורה אין דבריו ז"ל מובנים לי במ"ש לחלק בין כשאומר הא' שחבירו היה שם ואינו יודע אם ראה כו' יקשה לכאורה דכיון דבמעמד א' קיי"ל כל האומר לא ראיתי הרי זה כאומר לא ראית א"כ גם כשאומר ראיתי הרי זה כאומר ראית. וצ"ל לכאורה דס"ל דהא דאמר כל האומר לא ראיתי כאומר לא ראית היינו כשאומר שדייק שפיר כו' כנ"ל וכאן בשלא דייק דאז ס"ל דיש לומר דזה ראה וזה לא ראה ממש כי אולי פנה לצד אחר באותה שעה וכה"ג). וא"כ לכאורה למה לא נאמר בכה"ג דבאמת ראה ושכח משום דכל מילתא דלא רמיא כו'. (הגם שכבר נתבאר שיש פוסקים דס"ל דאעדים לא אמרי' כלל כל מילתא דלא רמיא כו' דוחק לומר דכ"ז רק אליבייהו כו'. גם כבר נתבאר דיש לומר דזה דוקא בב' עדים. ובסמ"ע ח"מ שם נקט. ואמר האחד כו'. גם מההיא דגבי שחיטה דלעיל משמע דקיי"ל דגם גבי עדים אמרי' הכי. בע"א עכ"פ אם לא שנאמר דהתם גבי שהיי' כ"ש שאני כו' כנזכר לעיל בהגהה):
ונראה דצ"ל דבאמת לא כל הדברים שוים בענין מילתא דלא רמיא. דודאי יש דברים שהם בעצם ענינים גדולים דלא שייך כלל לומר שלא הרגיש כלל בראותו זה. וכמו בההיא דפ' עגלה (שהביא הגמ"ר לראיה לדינו). שא' אומר ראיתי ההורג וא' אומר לא ראיתי. הכי יש שום סברא לומר שבאמת ראה ההורג את הנפש ושכח מצד כל מילתא דלא רמיא כו'. וא"כ יש לומר דכה"ג מעין זה שייך גם בעניני קידושין וגירושין שהענין בעצם דבר גדול ולא שייך על כה"ג לומר כלל כל מילתא דלא רמיא וגדולה מזו אמרי' בגמ' בשבועות שם (מ"ב.) קיצות' דתרעא מדכר דכירי אינשי. א"כ כ"ש בדברים כאלו שהחוש מעיד שודאי נרגשים ונחקקים יותר כו'. וראיה לדבר דאמרינן בכ"ד אם איתא דקידש או גירש קלא אית להו (כתובות כ"ג) הרי שטבע אלו הדברים להיות נרגשים ולהודע גם לאחרים שלא היו באותו מעמד. כ"ש שא"ל שגם הרואה לא ירגיש וישכח מצד כל מילתא דלא רמיא כו'. ובזה יתורץ כל היכא שנזכר דין הנ"ל דבמעמד א' לא ראיתי ראיה. גבי קידושין וגירושין וכמו בסי' קנ"ב ס"ד בהגהה ורסי' מ"ז בב"ש וכה"ג בשו"ת ובסי' מ"ב הנ"ל. ולפי"ז יש לומר דגם בח"מ ססי' כ"ט הנ"ל מיירי ג"כ בכה"ג (ומש"ש בהגמ"ר דדייקי כו' לאו דוקא). אמנם גבי הלוואה דמצינו ג"כ כה"ג (ע' טור וב"י וסמ"ע רסי' ל"א). לכאורה ע"כ לומר דמיירי ע"ד הנ"ל דקאמרי סהדי דדייקי שפיר כו' וע"ד הנ"ל דה"ז כאומר שכיון מתחיל' לכך:
שוב ראיתי במהראנ"ח ח"ב סי' מ"א הרבה דברים ממה שנתבאר לעיל ת"ל. היינו א' הסברא דלעיל דבמקיים דבר לא שייך כל מילתא דלא רמיא מבואר שם בפשיטות גדול וכ"כ עו"ש סי' פ"ו ושם משמע דגם מהן להן לא שייך זה שהרי התם ההפרש בין שהיה התנאי לב' וג' שנים ובין לעולם הרי זה כמהן להן (ע"ש ד"צ ע"ב). ב'. החקירה הנ"ל דמהא דכל מילתא דלא רמיא נראה כסתירה להא דהגמ"ר ושאר פוסקים דאמרינן דבמעמד א' גם לא ראינו ראיה כבר עמד ע"ז ומסיק ג"כ כהסברא הנ"ל דבקידושין וגירושין וכה"ג לא אמרינן כלל כל מילתא דלא רמיא גם בשולל דבר כו' (אלא שמש"ש בענין ב' אומרים שלא לוה. אינו מובן לי כ"כ ע"ש). ג'. ביאר ג"כ שלהמפרשי' ההיא דכל מילתא דלא רמיא גבי פרעתיך קאי אלוה ס"ל דאעדים לא אמרינן הכי כלל (ומשמע שם דלא ס"ל הטעם משום שהן שנים שהרי משמע דר"ל דלפ"ז א"צ להסברא הנ"ל דבלא"ה מתרצי ההיא דהגמ"ר ושאר פוסקים הנ"ל דאיירי בעדים והרי מסיום ד' הגמ"ר ומראייתו מההיא דפ' עגלה מבואר דגם בע"א הדין כן. וכן בשו"ע ח"מ ססי' כ"ט נקט וא' האחד לא ראיתי כו'):
והנה בח"מ שם ססי' כ"ט בהגהה כ' דאם אומר העד שפלוני היה עמו ואותו פלוני אומר שלא היה אין זה הכחשה. וכ"כ הב"י בשו"ע סי' ל' ס"ד. ומשמע דהיינו דאמרינן דזה העד שאומר שפלוני היה עמו טעה בזה משום דכל מילתא דלא רמיא כו' וזה שסיים רמ"א שם דאין עד מדקדק מי עמו כו'. ולכאורה לפ"מ שנתבאר לעיל לכ"ע לא אמרינן כל מילתא דלא רמיא בכה"ג. אי משום דהוא עד (לפמשנת"ל דמשמע במהראנ"ח דגם בע"א לא אמרינן הכי לפ"ד המפרשים דקאי אלוה) אי משום דהרי זה כמקיים דבר כו'. וראיתי בתשו' הרא"ש מקור דין זה שהביא ראיה לזה מסוגיא דשבועות הנ"ל עפ"י פי' דקאי אלוה. וצ"ל לכאורה דהכא חזר העד להיות כלוה דהתם. משום דמלבד שלא רמיא עליה מתחיל' לידע מי עמו. גם עתה לא רמיא עליה אמירתו זו. ושייך לומר ע"ז אמר לה ולאו אדעתיה כדאמרינן התם להמפרשים דקאי אלוה (והיינו דהאי דלא רמיא קאי על האמירה כנ"ל). וא"כ לפ"ז (לכאורה) יהיה נשמע מזה דבעלי השו"ע תופסי' עיקר להלכה כדע' זו דקאי אלוה. (וכבר נתבאר שלדידהו ס"ל דאעדים לא אמרינן כלל כל מילתא דלא רמיא כו' ואפי' בע"א וכנ"ל בשם הראנ"ח. ולפ"ז בשחיטה יהיה ההכרח לומר דענין שהיי' כ"ש שאני כו' וכנ"ל). וא"כ בההיא דסי' ע' הנ"ל ע"כ לומר דצדקו דברי הלבוש וסמ"ע שפירשו אלוה ומה שהב"י מחלק שם בין הוזמנו או לא. ע"כ צ"ל ע"ד הנ"ל עפ"י ד' מוח"ז רבינו ז"ל בה"פ (ואף שבתשו' הרא"ש הלזו מבואר שהמעשה היה שלפ"ד העד הזמין הבע"ד לשניהם ועכ"ז כ' דאמרינן ע"ז כל מילתא דלא רמיא. יש לומר דלא דמי הבע"ד להעד לענין ההזמנה שדוקא לנגד הבע"ד ההזמנה מילתא היא ויש לו נ"מ בדבר ושוב לא שייך ע"ז כל מילתא דלא רמיא משא"כ לנגד העד מה לו ולהזמנת הבע"ד להעד הב' כו'). ויהיה קשה על הש"ך שכת' שלהב"י צ"ל דקאי אעדים ודחה ד' הסמ"ע בפי' הב"י. ולא עוד אלא שגם על פסק שלו קשה דעם היות שפסק דבין אלוה ובין אעדים אמרינן כל מילתא דלא רמיא. מ"מ לפי משנת"ל דע"כ צ"ל שרק משום ספיקא דדינא פסק כן שלא להוציא מהלוה. ג"כ קשה דכאן בסי' כ"ט ול' משמע דבהחלט קיי"ל דאמרינן על העד זה כל מילתא דלא רמיא במ"ש א' דפלוני היה עמו ומשום דזהו כמו גבי לוה דהתם וכנ"ל. אם לא שנאמר דלדידי' נפרש ד' הב"י בשו"ע שבסי' ל' במ"ש דאין זה הכחשה היינו מצד שנאמר דהפלוני באמת היה עמו ושכח מצד דלא קמיא עליה והרי זה לגבי' דפלוני כמו לגבי העדים דשבועות שם. וזה דוחק גדול שהרי בתשובת הרא"ש שהובא בב"י לא כ"כ אלא כנ"ל. וכמבואר בד' רמ"א דססי' כ"ט:
אמנם באמת גבי ההיא דתשובת הרא"ש הנ"ל איני מבין כלל איך שייך לומר על העד האומר שפלוני היה עמו שהאמירה הוי כמילתא דלא רמיא עליה כנ"ל. הרי כל אדם מאויב להעיד כל מה שיודע לטובת חבירו כמ"ש רסי' כ"ח. וא"כ גם אמירה זו היא טובת חבירו ורמיא עליה להגיד (ועי' סי' ט"ז ס"ג וסי' כ"ח סס"ב ובסמ"ע שם דגם הבע"ד מחויב להגיד אם יודע מי הן עדיו של שכנגדו ואף דהתם מיירי בחרם מ"מ נראה דה"ה בלי חרם מצד חיוב דאליונ"ע. דמ"ש. וה"ה וכ"ש שאר כל אדם). גם על רמ"א לכאורה קשה מאד שהרי איהו הביא בסי' ע' הי"א דגם בלא הוזמנו חייב לשלם. ונת"ל דלפה"נ היינו דעת הרמ"ה שבטור שם דמחלק בין ולא פרעתיך לפרעתיך כו' והרי הנדון דסי' כ"ט ה"ז כלשון ודאי דפרעתיך. ולא הזכיר שם שום מחלוקת בזה. (ובפרט שבסי' ע' היינו לענין לאפוקי ממונא כו') וכ"ש אם נאמר שהי"א הנ"ל היינו דעת ראב"ד שבבעה"ת ורמב"ן בחי' לב"ב הנ"ל. א"כ ס"ל דלא אמרינן כלל כל מילתא דלא רמיא לא לגבי לוה ולא לגבי עדים. (כ"א לענין שלא הוחזק כפרן כו' כנ"ל) ודרך כלל לכאורה אין קיום לד' תשובת הרא"ש הנ"ל כ"א כשנאמר דאיהו אזיל בשיטת הרי"ף (וכמ"ש הש"ך באמת דכן ס"ל להרא"ש כהרי"ף) ובפי' הא דכל מילתא דלא רמיא ס"ל דקאי אלוה. (או דס"ל כשיטת רמב"ן שברשב"א וריטב"א הנ"ל) אבל להי"א שברמ"א הנ"ל לכאורה אין קיום לזה כלל. הן אמת דעפ"י מ"ש התומי' סי' ע' לפרש ד' הרמב"ם דס"ל כשיטת הרמ"ה לדינא. ואף דאיהו ס"ל הפי' בהא דכל מילתא דלא רמיא אעדים המציא סברא לקיים גם עפ"ז החילוק בין ולא פרעתיך לבין פרעתיך משום דכשאומר פרעתיך קיבל עליו לקיים איך שיאמרו העדים אפי' בטעות כו' והיינו אפי' לפרוע ב' פעמים). א"כ לפ"ז לא שייך כ"א התם גבי הלוה. משא"כ בסי' כ"ט גבי העד שא' שפלוני היה עמו לא שייך זה כלל. ואין סתירה מהי"א שברמ"א סי' ע' על הדין דסי' כ"ט הנ"ל. אבל באמת לא זכיתי לקבל כלל הסברא הנ"ל. ולא מצינו כזאת לא בכל מפרשי ד' הרמב"ם (עם שהרבה פירושים נאמרו עליו). ולא בשאר פוסקים. בשגם כיון שהרא"ש מרא דהאי דינא דסי' כ"ט לא בא ע"ז כ"א מכח הראיה מהדין דסי' ע' והיינו רק עפ"י שיטתו. משא"כ עפ"י שיטת הי"א הנ"ל אף אם לו יהא שזהו שיטת הרמב"ם וע"ד פי' התומים הנ"ל עכ"פ עפ"ז ודאי שוב אין ראיה מוצאת לדינו של הרא"ש. לא ה"ל לרמ"א לסתום כ"כ דין הנ"ל (בפרט שגם הרא"ש גופא לא ע"ז לבד סמך א"ע כמובן מתוך ד' התשובה ע"ש):
לכן נלפע"ד דע"כ לדחוק דגם בעלי השו"ע (ושתיקת האחרונים) מה שהעתיקו וקבעו דינו של הרא"ש הנ"ל בהחלט כ"כ עיקרם סמכו על טעם הב' דהרא"ש בתשובה שם. דאף אי חשיבא הכחשה לענין זה שאומר שפלוני היה עמו עדיין לא איתכחש בגוף העדות במש"א שהוא ראה. ומקבלי' זה ממנו דבמאי דאיתכחש איתכחש ובמאי דלא איתכחש לא איתכחש כמו שהביא הרא"ש ראיה ע"ז מההיא דפ' חז"ה (דל"א) גבי זה אומר של אבותי כו'. (אלא שלפ"ז אינו מדוקדק כלל ד' רמ"א במה שסיים שם דאין העד מדקדק מי עמו כו' דזה מורה על טעם הא' דהרא"ש מ"מ ע"כ לכאורה צריך לדחוק ולומר דעיקרו לאו אהכי סמיך ולא חש מליזהר בלשונו כיון שעכ"פ עיקר הדין שם אמת. גם יש לומר קצת דכוונתו במ"ש דאין העד מדקדק כו' היינו להוסיף טעם על דלא חשיב הכחשה בגוף העדות. דלכאורה י"ל דלא דמי כ"כ לההיא דזה אומר של אבותי כו' דהתם עדות דאבדתיה ועדות דאכלה שני חזקה ב' ענינים מחולקים הם משא"כ כאן יש לומר דה"ז הכל על ענין א'. עי' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח (דצ"ט ע"ב) הובא בס' שער משפט רסי' ל"א שמחלק בכה"ג בין ההיא דפ' חז"ה לבין הכחשה בבדיקות בד"נ. ולכאורה גם ענין מי היה עמו דומה לבמה היה לבוש לענין זה דשניהם הם כעדות אחת. וא"כ אם היה רמיא על העד לידע מי עמו הוי מיחשב הכחשה בגופה של עדות ולא דמי לבדיקות דקיי"ל בד"מ וכן בדיני קדושין וגיטין דלא בטלה העדות בהכחשה דבדיקות דהתם עבידי למיטעי בהו לכך נתחכם רמ"א לצרף לזה (גם הסברא הא' דהרא"ש) דאין העד מדקדק כו' ור"ל דע"כ הרי זה ג"כ עבידי למיטעי בזה וכמו בבדיקות כו' (דהיינו נמי לפי דלא רמיא עליה לידע באיזה בגד היה לבוש וכה"ג ע"כ עבידי למיטעי בהו). ואף על גב שנתבאר דכה"ג הוי מקיים דבר לא שייך בזה כל מילתא דלא רמיא כו' מ"מ לענין הכחשת עדים דמיפסלי בהכי כו') הרי גם בדבר דרמיא עליה תלינן במידי דעבידי למיטעי כמו בטעות בעיבורא דירחי כו' וכה"ג סי' ל' ס"ז) יש לומר דגם כל דבר דלא רמיא אעפ"י שהוא במקיים דבר מ"מ מיקרי עבידי דטעי לענין זה. ולפי"ז יש להעמיס פי' זה גם בד' הרא"ש בטעם הא'. ואין כוונתו דכאן ג"כ נאמר דהאמירה לא רמיא כו' כנ"ל דזה אינו. אלא כיון דמתחילה לא רמיא עליה לידע מי עמו ע"כ הרי זה כעבידי למיטעי לענין דלא חשיב הכחשה בין עדים כו'. וראייתו מסוגיא דשבועות. היינו עד"ז. שהרי לפמשנת"ל דלהמפרשי' דקאי אלוה היינו דהאמירה לא רמיא. מ"מ ע"כ בעי' ג"כ דגם מתחילה לא היה רמיא וכמבואר בלשון ריטב"א. וכדמוכח מההיא דקיצותא דתרעא כו' דקשה מה בכך מ"מ נימא דהאמירה לא רמיא. אלא ודאי דלא אמרינן דהאמירה היה כשגגה אלא בדבר דגם מתחילה גוף הדבר לא רמיא עליה וא"כ מוכח מכאן דגם במקיים דבר שייכא קצת דלא רמיא עליה ומהני לענין שיכול לשגוג באמירתו. מזה למד דה"ה לענין עבידי דטעי כדי לתקן ד' העדים. עכ"פ איך שיהיה הפי' בזה ע"כ לכאורה לומר דעיקר מה שקבעו דינו של הרא"ש הנ"ל בהחלט אינו מכח הטעם הא' שברא"ש הנ"ל לפי פשטות דבריו ז"ל. ויתורצו הקו' הנ"ל. (ולפ"ז לא נתברר איך יהיה דעת השו"ע עיקר לדינא בההיא דכל מילתא דלא רמיא אי כהפוסקים דקאי אלוה אי אעדים כו'):
ואחר שנתבאר קצת דיני כל מילתא דלא רמיא כו' אשובה נא ואראה. אם שייך לומר כן בנ"ד לענין מה שאמ' המקדש שנתן ואח"כ אמר. הנה אף שנת"ל דלא אמרינן הכי כ"א בשולל דבר ולא במקיים דבר נראה דמשום הא לא איריא. לא מיבעי אם נאמר דבכל שינוי מהן להן שייך זה כמשמעות ד' הרשב"א לפי פר"ח וסיעתו שנת"ל. א"כ ודאי גם בכה"ג שהוא רק בין קדימה לאיחור שייך זה. אלא אפילו לפי משמעות ד' הריטב"א דלעיל שלכ"ע גם בשינוי. מהן להן לא אמרינן הכי וכנ"ל שכן משמע בהדיא בלח"מ ושכן משמע מד' ראנ"ח מ"מ נראה דכאן שהוא רק בשינוי בין קדימה לאיחור לא דמי לשינוי בין דבר לדבר. דהתם אם אותו דבר שאומר. לא היה. מאין היה נחקק זה בזכרונו. והרי זה לגבי אותו דבר כמקיים דבר שלהד"ם. משא"כ כששני הדברים היו במציאות. בין קדימה לאיחור עבידי דטעי יותר אם אין לו נ"מ בזה ולא רמיא עליה (ואפשר טעות זה קל יותר משולל דבר לגמרי) והחוש יעיד ע"ז:
(וע"כ מצאנו מכי"ק מרן המחבר ז"ל וחסר הרבה)