דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן י
תשובת הגאון המחבר לכ"ק הגאון אדמו"ר זצוק"ל: (מ"ש ע"ז בקצרה).
ע"ד אם לכתוב להרב מוהרר"א שיחי' על אודות עוד עדים כו'. לפה"נ לכאורה א"צ. דמ"ש כ"ק שי' דכאן ידעינן ודאי שיש עדים. א"י זו מנין. דבגב"ע דמאהליב מבואר בפי' בשם המקדש שלא היו יותר שעמדו מקרוב כ"א קטנים. וגם בגב"ד דראהטשוב כתב וז"ל שבחרו מהם ב' אנשים המוחזקים בכשרות שהיו במעמד ההוא. יש לומר דכוונתו ג"כ שלא היה שם יותר הראויים להעיד (וכן משמע דמדנחתי לג"ע משלשה מסתמא אלו היה שם יותר היה ג"ע גם מהם) ועכ"פ איני רואה מדבריהם שום הוכחה שהיה אפי' קלא (דאיתחזוק בב"ד או אפי' קלא) בעלמא. דאיכא עדים יותר שעמדו מקרוב וראויים להעיד (ובפרט בזמן חשיכה כו'). ובאמת אפי' לפי ההנחה שכ' כ"ק שיחי' היה נלפע"ד לכאורה לצדד מדינא שאין לחוש. אלא שאין נכון לייגע א"ע בעיון וכתיבה בשעה דחוקה. אם לא שימחול כ"ק שי' לפרש לי מאין לקח הנחה זו עד שצ"ע לדינא (וגם היכן מצינו כה"ג לחוש לעדים שהיו באותו מעמד והלכו למה"י ואין ידוע כלל אם יודעים מאומה כו') וכ"ש שא"י כלל היכן הם וקרוב שא"א כלל להודע כו'. ולפי הנ"ל בפרט לפי המבואר בגב"ד דמאהליב כנ"ל לפה"נ הותר הספק שהניח כ"ק שי' אם הב' דמאהליב הם מהג' דראהטשוב א"ל. מאחר שלא היו יותר מג' כו'. אלא דלכאורה אם הם אחרים יותר טוב דהרי זה כב' אומרים לא נתקדשה דמ"ש כ"ק שי' ע"ז דלא ראינו אינו ראיה. צ"ע דהרי כשכולם היו במעמד א' הוי לא ראינו ראיה (ובפרט כאן שאומרים שמצד שהיה חושך לא ראו א"כ גם לאחרים א"א לראות בחושך. ואולי ס"ל לכ"ק שי' להיפוך דכיון דרק מצד החושך לא ראו יש לומר דאחר שיש לו כח הראיה יותר טוב ראה שפיר. ודוחק. שוב מצאתי ראיתי בתשו' פמ"א ח"ב סס"י י"ח דכה"ג חשיב' הכחשה (וע"ש דמ"ג ע"ב ואילך שהאריך לומר דבכה"ג חשיב' הזמה כו'). גם מ"ש דהמעלה אם הב' דמאהליב הם מאותן הג' דראהטשוב הוא משום דלפ"ז נשאר רק ע"א הג'. אם כוונתו דאז אפילו שניהם מודים קיי"ל במג"ע המקדש בע"א לא חיישינן לקידושין. צ"ע לכאורה דכאן הרי זה כע"א אומר בפני ובפני אחרים. ואם כוונתו מצד ע"א בהכחשה ג"כ צ"ע לכאורה דאי מצד הכחשת האשה הרי לפמ"ש הב"ד דראהטשוב הודית בגוף המעשה רק שטענה שלא כיוונה לקידושין (כ"א לקבל החצי רו"כ) וא"כ הרי זה כטענת השטאה דלפ"ד הח"מ וב"ש סי' מ"ב (סק"ד ו') לא מהני גם נגד ע"א ואי מצד הכחש' הב' עדים לפ"מ שחזרו והגידו במאהליב הרי לפ"ד כ"ק שי' ה"ז כלא ראינו כו'. ואולי מצד שאמרה בפני הרב מוהרר"א וגם במאהליב שדחקה א"ע להוציא אצבעה כו'. (ובראהטשוב אין מבואר סתירה לזה כו'):
גם בעיקר היסוד שכ"ק שי' החליט שנד"ד יש לו דין מרומה. לכאורה צ"ע שאם ע"פ מה שהביא בשם הב"ש דכשהאשה מכחשת נקרא דין מרומה הרי לפי הגב"ד דראהטשוב אחר ששמעה מה שהעידו העדים הודית להם בגוף המעשה וכנ"ל. ואף שמתחילה כיחשה (וכן אח"כ במאהליב) מ"מ כיון דבאמת ד' הב"ש הנ"ל חידוש הוא דמ"ש מדיני ממונות דכולם הם בהכחשת בע"ד (דאל"כ עדים למה לי) ולא נקרא מחמת זה דין מרומה. וכן ראיתי בתשו' ב"א חא"ה סי' כ"ו שכבר עמדו בזה גדולים חקרי לב (וע"ש שהשיאו לכוונה אחרת) א"כ יש לומר שאין לך בו אלא חידושו היינו כשעכ"פ היא עומדת בדבריה ומכחשת על פניהם כו'. והבו דלא להוסיף. ואי משום חזרת העדים במאהליב. א"י איך שייך לומר מפני זה דלהוי למפרע דין מרומה (מאין היה להם לב"ד דראהטשוב לידע שיחזרו בהם) דליצטרכו אז בדו"ח ושנאמר דכיון דלא עשו דו"ח לא נגמרה עדותם ויכולים לחזור בהם. וא"כ בכל חוזרים ומגידים דעלמא נימא הכי ונפל דין כיון שהגיד כו' בבירא. (בכל דיני ממונות וכה"ג אם לא עשו מתחילה דו"ח*). וכמו"כ גם מה שחזר
$ הגהה *) בנ"מ סי' למ"ד סק"א מצאתי שפסק דהוי דמ"ר למפרע ודלא כמ"ש מר אבא המחבר ז"ל ובאמת צ"ע על הנ"מ איך לא עמד על קושי' המחבר דלפ"ז נפל דין דכיון שהגיד כו' בבירא:
$ המקדש עצמו והודה במאהליב שהיה בחזקה וכהנ"ל. לא מהני כלום למפרע כו'. ואם מפני שיש אומדנות והוכחות שהיה בערמה ובע"כ ושלא כיוונה לקידושין. אין זה ענין לדין מרומה. שענין דין מרומה היינו שאנו חוששין שהעדים משקרים וכאן אין ראיה והוכחה שגוף המעשה היה שקר כ"א על דברים שבלב ושעשה המקדש שלא כהוגן וע"ז אין שייך להצריך דו"ח להעדים (משא"כ בההיא דריב"ש וכה"ג שיש אומדנות שכל המעשה והעדות שקר הוא). ואף אם ניתן לזה שם דין מרומה מצד זה. זה אינו כ"א לענין להצריך דו"ח באותו ענין שנפל עליו הספק כו' כמו לברר איך היה אופן אחיזת היד אם בחזקה כו'. (וגם זה לא שייך כאן לפ"מ שהודית האשה שפשטה ידה לקבל החצי רו"כ עכ"פ גם אין ראיה כ"כ שלא חקרו ע"ז אלא שהעדים לא הרגישו זה כ"כ כו') אבל להצריך ע"י אומדנות הנ"ל כל הז' דו"ח בזמן ומקום לכאורה אין סברא כלל מאחר שלא נפל לנו שום ספק (בזמן ומקום) בגוף עיקר המעשה לומר שלהד"ם כו' וכ"ש לשלא יהיה מספיק מה שאמרו אתמול בעת שלש סעודות כו' ומה שי"א כן הכל ע"כ הוא רק בענין שאנו חוששין שכל עיקר המעשה להד"ם כו' וכנ"ל כמבואר בתשו' ר' בצלאל ז"ל ובפרט במש"ש (די"ב) בשם הר"ד בונפיד ע"ש. ונראה דגם הרמב"ם ס"ל כן (ומיירי בד"מ שאנו חוששין שכל הענין מרומה כו'):