דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה
סימן ח
(לסי' מ"ב)
שאלה. אהובי ידי"נ ח"ד הרב הנאון המפורסם כו' מהו' נחמיה נ"י:
מוס"פ שו"ת שהשבתי להה"ג מוהר"ר יצחק אייזיק מהאמי' נ"י ע"ד שאלת הקידושין הידוע ג"כ לכת"ר. בקשתי שישים עינו ע"ז כי דבר גדול הוא הנדון. נא ונא בזה. וגם מוס"פ הגב"ע דראהטשוב ודמאהליב השייכים לזה. ידידו דו"ש מלונ"ח מנחם מענדיל העתק ממכתב ונב"ע הראשון דראהטשוב בקצרה להרב מוהר"ר יצחק אייזיק מהאמי'
האשה העלובה איידלע פעסיא בת צבי המכונה הירש מבעליצא. קבלה ג"פ כד"ת מו"י מבעלה דוב המכונה בער בן אפרים הנלקח לעבודת הקיר"ה. בלי שום תנאי ואונס כלל. רק מרצונם הטוב נתפטרו. וניתן הג"פ מידו לידה בפני ב"ד ביום ד' ט' טבת תקצ"ו לפ"ק פ"ק ראהטשוב. ואח"ז במש"ק יצא קול גדול ולא יסף בכל העיר שחזר וקידש אותה בטבעת של כסף בפני מנין אנשים מהרעקרוטין היהודים. ולמחרתו ביום א' הושבנו ב"ד לחקור ולדקדק אחר הקול כו'. ובחרנו מהם שני אנשים המוחזקים בכשרות שהיו במעמד ההוא וגם את בעה"ב מאכסני' שלהם. וגבינו עדות מפיהם. והעידו לפנינו בתו"ע זה שלא בפני זה. שלשתם בסגנון א' ובשינוי לשון קצת. ותוכן דבריהם כי הוא זה. שבכל הג' ימים שאחר הג"פ הלכה אליו פעמיים ושלש בכל יום ושהתה ושחקה עמו בהתקרבות יתירה כו'. גם לקחה את כותנתו לכיבוס ובקשה ממנו א' רו"כ על הוצאות פור לביתה והשיב שיתן לה חצי רו"כ כסף. וביום שב"ק לא מצאה אותו באכסניא. אח"כ באה שוב לאכסני' שלהם לעת סעודה שלישית. וישבה על המטה עד שהתפללו ערבית. ובעת שהציץ האור בבית אמר לה הבה ידך לי ואתן לך מדעם. ופשטה ידה אליו. ונתן את הטבעת באצבעה ואמר הרי את כו' כדת. ואחז בידה משך מה ואמר להעומדים שם אתם עדים שקדשתי אותה לי לאשה. והתחילו כולם לשחוק עליה לאמר עתה תלך עמנו והרי את אשתו כבראשונה. אז השליכה את טבעתו מעל ידה לארץ. עכ"ל העדים. והאשה בתחילה אמרה שלקח את ידה בחזקה ותיכף שהרגישה שרוצה ליתן הטבעת באצבעה. מיאנה בו וניערה את ידה. ובעוד שלא הספיק ליתן את הטבעת לידה מידו נפל לארץ. אך אחרי שהעדים העידו שפשטה את ידה אליו ושראו את הנתינה באצבעה ממש. השיבה שמה שפשטה את ידה סברה שיתן לה את החצי רו"כ שהבטיח לה על פור לביתה. והדעת מכרעת שכך הוא האמת כמו שאמרה לבסוף. כי מדברי כולם נשמע שמתחילה לא דיבר עמה על עסקי קדושין כלל. ומה שכיחשה תחילה כנ"ל אטו כולהו נשי דינא גמירי אפשר שסברה אם נתן באצבעה אף ברמאות ושלא ברצונה ליהוו קדושין. וגם אומדנות והוכחות שלא כיונה לשם קדושין. הא' והוא העיקר שתיכף ששחקו עליה השליכה את הטבעת לארץ. הב' בכל משך ד' או ה' שבועות בכמה יגיעות חזרה אחריו לבקש ממנו שיגרשנה עד שהוכרחה לפייסו בממון ומכרה בגדי' ונתנה לו שבעה רו"כ. והאיך תתפייס שוב לחזור ולהתקדש. הג' אם היתה מרוצה כו' לא היתה בושה מלעשות כחפצה. ולפי כ"ז נראים הדברים שברמאות בא וקדושיו הללו נעשו שלא ברצונה. או דרך שחוק בעלמא ואין בהם ממש. אך בשו"ע סי' מ"ב ס"א בהגהה מבואר דלא אזלינן בתר אומדנות והוכחות לומר שלא כיונה לשם קדושין ומצורף לזה הוחזקה כפרנית כנ"ל. ובכה"ג מבואר בהגהה ס"ג שם דשוב אינה נאמנת כו'. ואף דבס"א קאי אאמרה תחילה קדשני דוקא וגם להא דס"ג אינו דומה ממש כי יש לומר שמה שסברה לקבל החצי רו"כ הוא אמתלא יותר טובה מאומרת לשחוק כיונתי. הנה נוסף לזה מחמת ההתקרבות יתירה יצא לעז בעלמא שנתיחדה עמו אחר הג"פ. ואף שבאמת אין כאן לא עדי יחוד ולא עדי ביאה במקצת כ"א אתא קליה דלית ביה מששא. אעפ"כ מכל הלין טעמי זחלתי ואירא מחוות דעי:
נאום
אברהם בא"א הרב מו'
שמואל הלוי מ"ץ מראהטשוב. ונאום
חיים בא"א מו'
אברהם שו"ב דק"ק הנ"ל. ונאום
ירחמיאל במהו'
מאיר הכהן. העתק מכתב הב' מהנ"ל:
אני בער לא אדע כוונתו דמר. ומה אוכל לחקור עוד וממי לחקור. ולפי קט שכלי לא ידעתי מה נתלבטו בזה כ"כ הלא הבעל והאשה והעדים מגידים שפה אחת ודברים אחדים שהקדושין היו בע"כ. ומתחילה לא דיברו מעסקי קדושין כלל. ואח"כ זרקה את הטבעת לארץ מיד. ובזה אין שום שינוי מגביית עדות דפה לדמאהליב רק קצת שינויים אחרים יש לתלות דאמרי בדדמי. ורומע"ל לא הודיעני במכתבו הפקפוק שלו בכדי לידע מה לברר. והחכם עיניו בראשו להתירה כו'. נאום הנ"ל:
העתק מגב"ע דמאהליב:
ע"ד המאורע באחד מאנ"ח שעשה שלא כהוגן וקידש את מתרכתו בערמה ובחזקה כנראה גם לפי דבריו וכה סיפר לפנינו. אחר הג"פ היתה הולכת אליו בכל יום אל אכסני' שלו. וביקשה מאתו חצי רו"כ על הוצאות. ובשב"ק היתה ג"כ שם עד חשיכה אחר תפלת ערבית ועדיין לא הדליקו האור. אמר לה איידלע פעסי' אתן לך דבר מה. הושיטה ידה לקבל. תפסה בידה ולקח את אצבעה בידו והיא משכה ידה ואצבעה לחזרה אך תקפה באצבעה בחוזק ונתן עליו הטבעת ואחר נתינת הטבעת אמר לשון הקדושין וא' לחביריו אתם עדים. אח"כ הדליקו נר צעקו עליה חביריו ראה שקדשך. נענעה בידיה ואמרה לאו לאו. ראו שאין על ידי כלום. ואמר שבשעה שנענעה בידיה השליכה בתוך כך הטבעת מאצבעה. אך מחמת הרעש וקול המולה לא שמעו קול נפילת הטבעת לארץ ואח"כ מצא הטבעת על הארץ במקום ישיבת האשה. אלו תוכן דברי האיש. והאשה טענה ששקר הוא דובר שלא נתן הטבעת באצבעה רק הכי הוי עובדא שמתחילה הובטחה ליתן חצי רו"כ על הוצאות ואחי' אנ"ח ג"כ התאכסנו עם בעלה המגרש הנ"ל על אכסני' אחת והיתה הולכת אל אחיה וגם לבקש מבעלה הנ"ל החצי רו"כ הנ"ל. אחר תפלת ערבית אמר לה שיתן לה דבר מה. הושיטה ידה לקבל שסברה שיתן לה החצי רו"כ הנ"ל. הרגישה שרצונו ליתן איזה דבר באצבעה השמיטה אצבעה מידו בחוזק ונפל הטבעת לארץ וכשהדליקו הנר נענעה בידיה להראות לכל שאין על ידה כלום. אך הטבעת נפל מקודם על הארץ בעת שהשמיטה אצבעה מידו. אלו תוכן דברי האשה. ואנחנו ב"ד הח"מ דרשנו מאתו מי היו העדים. וא' שני אנ"ח הנקובים בשמות' בגב"ע דלמטה גם היה הבעה"ב דשם. ושארי בחורים אנ"ח רובם קטנים. ואפשר היו איזה מהם בני י"ג שנים אך לא ראו שום דבר כי עמדו מרחוק. וגבינו עדות בפני האיש והאשה.
במותב תלתא ב"ד הוינא ואתו לקדמנא תרי סהדי מ' ניסן במ' מאיר ומ' אליעזר בר"ד והעידו בתו"ע באליונ"ע. ובתחילה העיד מ' ניסן הנ"ל בזה"ל. האשה איידלע פעסי' בת צבי הירש איז גיקומען שבת פ' ויחי צו מנחה על הקוואטיר צו אונז וואש מיט אונז איז גיוועזין בעלה בער ב"מ אפרים וואש האט זי מגרש גיווען יום ד' ט' טבת. איז זי גיזעסין אויף די בעטיל מיט דיא בעלת הבית. אחר שהתפללו מעריב במנין קודם שהדליקו הנר קומט צו איר דער מאן. און איך בין גישטאנן צו קאפין פון בעטיל. זאגט צו איר דער מאן איידלע פעסי' איך וויל דיר עפיס געבין. און חאפט זי פארין האנט און זיא האט זיך גיבאדרעוועט מיט אים און האט גיריסין די האנט צו ריק. עס איז שוין פינצטער גיווארין קיין פאייער האט מען נאך ניט אן גיצונדין האב איך ניט גיזעהין ציא האט ער איר עפים גיגעבין ציא ניט. רק איך האב גיהערט וויא ער האט גיזאגט דעם לשון קדושין האט ער אגישריי גיטאן אתם עדים רבותי איך האב זיא מקדש גיווען. בתוך כך האט מען אן גיצונדין פאייער האבין מיר גיזאגט זע ער האט דיך מקדש גיווען שראייט זיא ניין ניין וואו וואו און שאקלט מיט דיא הענט און זאגט זעט עש איז באיי מיר ניטא נישט אויף דיא הענט האבין מיר גיזעהין אויף דיא הענט איז נישט ניטא. בתוך כך הדליקו הנר וחפשו על הארץ ומצאו את הטבעת על הארץ. און קיין שום קלאפ האט מען ניט גיהערט דער נאך האט זיא גיוואלט אוועק גיין מהבית האט ער זיא גיחאפט פארין קורטקע. והוכרחה להמתין עד שמצאו הטבעת על הארץ איז גיבליבין דיא קורטקע באיי אים והיא הלכה. כה העיד מ' ניסן. ר' אליעזר הנ"ל העיד בתו"ע בזה"ל דיא ווייב איז גיקומען צוא אונז אויפין קוואטיר שבת צו מנחה מחמת דער מאן האט איר מבטיח גיווען צוא געבין על הוצאות חצי רו"כ האט זיא זיך גיזעצט אויפין בעטיל מיט דיא בעלת הבית מיר האבין אפ גידאווינט מעריב מיט אמנין איז שוין פינצטר גיווארין גיזעהין האב איך גאר נישט נאר איך האב גיהערט דעם לשון קדושין און האט גיזאגט אתם עדים רבותי. דער ווייל האט מען אן גיצונדין פאייער זע איך וויא זיא טריישילט מיט די הענט און זאגט וואו וואו זעט באיי מיר איז ניטא נישט אויף דיא הענט קיין קלאפ האב איך ניט גיהערט דער נאך האט זיא גיוואלט אוועק גיין חאפט זיא דער מאן פארין קורטקע און זאגט ווארט ביז מי וועט גיפינן דעם פינגריל האט ער זיא גיהאלטין ביז מען האט גיפונען דער נאך האט זיא זיך אויס גיריסין און איז אוועק גיגאנגין און דיא קורטקע איז גיבליבין באיי אים. כל הנ"ל הגידו לפנינו העדים הנ"ל אחר דרישה וחקירה בתו"ע באליונ"ע ולראיה בעה"ח
יום ב' ו' שבט תקצ"ו פ"ק מאהליב. נאום
מאיר ברלין ונאום
אליעזר מ"מ ומו"ד ונאום
צבי הירש במהור"ר ישכר
הנה עפ"י העדות הנ"ל אין הדבר צריך לפרש שאין כאן חשש קדושין כלל ולא מיבעי לדעת הרשב"א בתשו' והובא בשו"ע לפסק הלכה דגבי קדושין עדות ראיה בעינן א"כ הכא לא ראו כלל מנתינת שום דבר לידה. אלא אפי' לדברי המרדכי והביאו ב"ש. כאן גרע טובא דאפי' אם נמצא כאן איזה אומדנא שנתן איזה דבר לידה נגד זה איכא כמה אומדנות והוכחות שהנתינה היתה בע"כ שלא ברצון האשה שלא כיוונה לשם קדושין ואעפ"י שכתב רמ"א בריש הסי' שאין הולכין בקדושין אחר אומדנות והוכחות כו' מ"מ בנ"ד שעיקר העדות לא הוי אלא עפ"י אומדנות והוכחות הדבר ברור דמהני נמי אומדנות לבטל הקדושין. וכ"ש דלפ"ד האיש שהודה בפנינו ג"כ שהיו הקדושין בע"כ שתפס אצבעה בחוזק והיא משכה אצבעה להוציא מידו ובתוך כך נתן הטבעת באצבעה. ואח"כ כאשר אמרו לה הרי קדשך זרקה הטבעת מאצבעה הרי אף לדברי האיש אין לך קדושין בע"כ יותר מזה. ע"כ אין בערעור האיש כלום ואין כאן שום חשש קדושין ואולי העידו לפני הב"ד דק"ק ראהטשוב בענין אחר או שהבעה"ב דשם העיד בענין אחר והוי עד אחד בזה אז צריך לעיין בזה וכעת האריכות אך למותר:
ולראיה בעה"ח יום הנ"ל. נאום
מאיר ברלין. העתק תשובת הרב הגאון מוהר"ר יצחק אייזיק מהאמי'
לכ"ק הנאון אדמו"ר זצוק"ל
בחודש טבת העבר בא אלי איש מבעליצא הסמוך למחננו ובתו שנתגרשה בראהטשוב מבעלה שהלך לאנ"ח הקיר"ה. והביאו אגרת הראשון מהמ"ץ דק"ק ראהטשוב כפי ההעתק (הנ"ל) בדבר ענין הקדושין. ונתרעמתי על המ"ץ הנ"ל מחמת קיצורו בלשון העדים ובקצת שינויים שביניהם כפי מכתבו. ושאלתי ודרשתי את פי האשה ואמרה ברור מאד שהמעשה היה טרם הודלק הנר בבית ולא ראה אדם מה שעשה הבעל באצבעה ובידה. רק היא הרגישה שנותן טבעת באצבעה. ודחקה א"ע להוציא אצבעה וידה מידו והטבעת נפלה לארץ. ואח"כ הדליקו את הנר בבית מחמת שכבר הגיע עת להדליק נרות וגם לחפש את הטבעת נומיתי לה הלא העדים אמרו שכבר מקודם היה נר דלוק בבית. השיבה האשה א"א להיות שיאמרו העדים כן. שאלתיה לאמר והלא מן הסתם את שמעת באזניך מה שאמרו העדים. ענתה ואמרה שבשעת שאלת העדים שלח לה המ"ץ שתצא מאותו החדר ולא שמעה בעצמה מה שאמרו העדים. וגם ע"ז נתרעמתי על המ"ץ אם האמת כדבריה. אך אמרתי אולי תהיה קלקלתו סניף לתקנתה של האשה רציתי לשלוח אותה בחזרה לראהטשוב לחקור היטב מן העדים מה שחסר מדבריהם באגרת המ"ץ ושיכתוב דבריהם בפרטיות דוקא וגם שיחזור ויגבה העדות בפני הבעל והאשה. אכן נודע הדבר שבטרם תגיע האשה לראהטשוב כבר יהיו האנ"ח במאהליב. ונסעה היא ואבי' למאהליב בלא ידיעתי כי נזדמן להם פור פתאום בלילה. ובשובם ממאהליב הביאו הגב"ד דק"ק מאהליב עם מ"ש כפי ההעתק (הנ"ל). והנה דבריו נכונים בעיני לדינא לפי הגב"ע שלו במאהליב. שהעדים לא ראו נתינת שום דבר וגם אח"כ כשהדליקו את הנר והראתה בידיה שאין עליה כלום. לא ראו ולא שמעו נפילת שום דבר ממנה. וגם העידו שאף בלא נר ראו אז זי האט גיבאדרעוועט מיט דיא הענט און האט גיריסין צוא ריק. אך הגב"ד דק"ק ראהטשוב נהפוך הוא בכמה דברים. שכותב שהעידו שכבר היה אור הנר בבית והעדים ראו בראיה ממש שנתן הטבעת על ידה ואחז בידה משך מה (ולא הזכירו אז זיא האט גיבאדרעוועט וכו' וגם משמעות שגם בעת השחוק ראו עליה הטבעת ובפני ראייתם השליכתו לארץ) עד שאח"כ התחילו לשחוק ממנה שעתה תצטרך שוב ללכת עמהם אז (דוקא) ראו שהשליכה הטבעת מעל ידה. על כן לא יכולתי להסכים בסתם על פסק דמאהליב שהרה"ג המ"ץ דמאהליב לא ידע מענין דראהטשוב כ"א מפי האשה ואבי' ומסתמא לא ספרו כראוי. וכתב הוא לפי תומו. אבל לפי הגב"ע דראהטשוב. הדבר פשוט בעיני דמה שהשליכה הטבעת אחר השחוק ממנה ואחר האחיזה בידה משך מה. אין זה דומה כלל למ"ש באה"ע ס"ל ס"ז השליכתו לים כו'. דהתם היינו ודאי שעשתה כן תוך כ"ד. כלשון תשובת הרא"ש שהביאו הרב"י ססי' למ"ד שהשליכתו מיד כו' וכלשון תשוב' מהר"מ הובא ב"י ריש סי' מ"ב בפשיטות דתכ"ד ודאי בעינן כו'. וכן הוא בחמ"ח להדיא סכ"ח ס"ק י"ב דבלא השליכתו מיד הוי ספק קדושין וכתב טעם על הספק. ויתר על הכל לשון הגמ' תמורה (דף כ"ה סע"ב) אלא כל אימת דבעי מימלך אמר ר"פ לא נצרכה אלא תכ"ד ע"כ אלמא דאחר תכ"ד תלינן בשינוי דעת. וה"נ אית לן למיחש שמא גם היא נתרצתה מתחילה ואח"כ נשתנה דעתה ובפרט מחמת השחוק ששחקו עליה שמה על לבה ביותר צער ההילוך אחריו וחזרה אז משתיקתה והסכמתה שמקודם. וכבר החליט רמ"א ר"ס מ"ב שאין לילך אחר אומדנות. ובאמת אין כאן אפי' אומדנא דמוכח שפיר. כי אח"כ אותה אשה באותו מקום בראהטשוב היתה מרוצה שאם יתן לה איזה סך מעות תעשה עמו חופה וגם אחר כל הנ"ל הי' הבעל בפ"ק האמי' דרך הילוכו עם האנ"ח. ואני השתדלתי להסיתו שיתן גט שנית. כי מה בצע לו שיעגן אותה. אמר הוא בפני האשה תדעו נאמנה שאם לא תמצאו לה היתר תבא היא אחרי למקום שאהיה תוך שנה כי יודע אני טבעה. ואף שהיא השיבה אמריה גם אם תשב כמה שנים לא תבא אחריו. אך אני מסופק מאד אם מלבה ענתה זאת. וכאשר לא פעלתי מאת הבעל וליתן לו סך מה שהיה מבקש לא היה באפשר. כתבתי שנית להמ"ץ דראהטשוב ושלחתי לו העתק מכתב שלו. והעתק הגב"ד דמאהליב ובקשתי שמה שיוכל יחקור אצל הבעה"ב או משאר אנשים וגם לברר דברי העדים ופרטיות דבריהם והשינויים שביניהם וכולי האי ואולי ימצא איזה תקנה להאשה. ולא השיבני דבר. עד שאחר חג הפסח שלחתי את אבי האשה לראהטשוב. ושלח מכתב שנית כפי ההעתק (הנ"ל) ע"י אבי האשה קודם ש"ק פ' אמור. וכמה לא חלי ולא מרגיש השינויים מן הקצה אל הקצה בין גב"ע שלו לגב"ד דמאהליב. רק אומר מותר הוא כמבואר במכתבו
אד לבי לא כן ידמה אלא לפי העדות דראהטשוב לא נפק מכלל ספק קדושין גמורים לכ"ע. דהנה כפי מה שהעידו שאמר לה הבי לי ידך ואתן לך מדעם ונתנה ידה ואמר לשון קדושין ונתן הטבעת באצבעה בשעת מעשה לעיניהם. היינו ממש הך דתניא פ"ק דקדושין ד' י"ב אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו וכו' אם בשעת מתן מעות מקודשת וודאי) וכו' וכן פסקו כל הפוסקים. ופשיטא דלא גרע לשון כנסי בפקדון מלשון נ"ד אני אתן לך מדעם. גם לפי דבריה שחשבה שהוא החצי רו"כ על הוצאה וכיון שבשעת נתינת הטבעת אמר לשון קדושין הרי זה מקודשת וודאי). ואין לומר דברייתא מיירי כשפשטה ידה לקבל הקדושין אחר שכבר חזר ואמר התקדשי. דאיכא גילוי דעת שרצונה להתקדש לו וכנראה לכאורה מלשון הריב"ש בתשו' סי' ק"ע שכתב וז"ל דבשלמא לשון הקדושין נאמר לאשה בשעת נתינה והיא פושטת ידה ולוקחת הטבעת אז היא מתקדשת בשתיקה ע"כ. דמשמע דוקא כשהיא פושטת ידה ולוקחת הטבעת דהוי מעשה מוכיח על מחשבתה ורצונה. אבל אם היתה ידה פשוטה מקודם והוא נתן הטבעת על ידה יש לומר דאין כאן גילוי דעת דניחא לה והוי כזרק לחיקה דעובדא דריב"ש ודינא דרמ"ה בטור סכ"ח. ליכא למימר הכי דמסתמא דברייתא ודאי לא משמע כן. דמי לא עסקינן שתיכף שאמר כנסי בפקדון פשטה ידה תיכף ומיד וגם אהא קאמר אם בשעת מתן מעות מקודשת. ותו דאם איתא דדוקא בעינן פשטה ידה אח"כ לפלוג וליתני בדידה דאפי' בשעת מתן מעות אם היתה ידה פשוטה מקודם לא א"כ וכ"ש כשאמר לאחר מתן מעות דבכלל מאתים מנה (וכן מוכח לשון כל הפוסקים שלא הזכירו רק לשון שתיקה בשעת מתן מעות ולא בשעת פשיטת ידה) ודוחק לחלק בין סלע שצריך אחיזה ביד אף לאחר פשיטת יד ובין טבעת שמאליו הוא נאחז באצבעה. דכל שעושה מעשה בגופה ממש כדרך קדושין גמורים אם איתא דלא ניחא לה לא הויה שתיקה והריב"ש נמי לאו דוקא בפשטה ידה אח"כ קאמר דוקא שהרי כותב בלשון הקדושין שנאמר לאשה בשעת נתינה ולא בשעת פשיטת ידה מקודם לנתינה ובנהוג שבעולם תחילה היא פושטת ידה ואח"כ הוא אומר לשון הקדושין ונותן הטבעת על ידה הפשוטה. רק שיש לומר דפשיטת ידה מקודם נמי הוי גילוי דעת שרצונה לקבל קדושין כיון שלא היה שם שום דברים אחרים. אבל באמת זה אינו והריב"ש אורחא דמלתא נקט ועיקר הסברא הוא שהקבלה בידה ממש הויא הודאה והוראה להסכמת רצונה ופשטה ידה דנקט אורחא דמלתא קאמר. תדע שתומ"י אח"כ לא זכר כלל פשיטת יד וכתב וז"ל מתקדשת בשתיקה שקבלתה הטבעת או הכסף (ולא פשיטת ידה) הויא הודאה כיון שכבר שמעה שנתן לה לשם קדושין. ואם איתא דמעשה הפשיטת יד דווקא בעינן עדיפא הוי ליה למימר דאפילו מעשה להדיא דמוכח דניחא לה נמי עבדה ולא הודאה גרידא. וכן מדכתב אח"כ וז"ל אבל אם כשקבלה הכסף לא שמעה לשון קדושין (ולא כתב כשפשטה ידה וקבלה) אלא אחר קבלתה הכסף (ומזה נמי מוכח דאחר פשיטת ידה לא אהני לן אלא רק אחר קבלת הכסף דוקא) אין שתיקתה כלום כיון דלא עבדה מעשה דניחא לה עכ"ל. אלמא דבקבלה הכסף מקודם לשון הקדושין אח"כ הוא דבעינן מעשה דמוכחא דניחא לה אבל אם שמעה לשון הקדושין קודם קבלת הכסף אע"ג דלא עבדה מעשה שתיקתה גרידא כהודאה דמי וזה מוכח בלשונו ז"ל ועוד ראיה ממ"ש אח"כ והא דלא מחאי' בפירוש משום דלא איכפת לה ע"כ. וזה לא שייך אלא בזרק לתוך חיקה או באומר לאחר מתן מעות. אבל בידה פשוטה כדרך מקבלי קדושין (אף שפשטה אותה בשביל ד"א כפקדון דברייתא או כנ"ד) והוא אומר לשון קדושין ונותן טבעת באצבעה כדרך וסדר כל מקדשי נשים. מי איכא למימר דלא איכפת לה. וזה בעיני ברור ופשוט. וסוגיא דגמ' שם ד' י"ג דאמר לישדינה וכו' מוכח דלא בפשיטת ידה מיירי ואין להאריך בזה לענ"ד. וה"ה בנידון שלפנינו הגם שאחר נתינת הטבעת באצבעה לא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה רק שתיקה גרידא יתר מכ"ד כיון ששמעה לשון קדושין מקודם הוי קדושין גמורים. ומה שזרקה הטבעת אח"כ ואחר השחוק ששחקו ממנה אמלוכי הוא דאמלכא:
מיהו יש לומר דאף דלא הזכירו העדים בראהטשוב שהיא דחקה ומשכה ידה לאחור בעת הנתינה של הטבעת באצבעה. הוא משום שלא בחנו הדיינים בזה. ובמאהליב שבחנו הגידו האמת כאשר הוא. ואין בזה הכחשה מעדות דמאהליב לראהטשוב. ולפי זה הרי יש כאן הוכחה גדולה שלא נתרצתה בקדושין (ג"ז א"ל כדלקמן בשם הרמ"א מהגמ"ר) בשעת מעשה ממש. אמנם נראה דבכה"ג לא הוי' לה למשתק אלא למצווח דוקא בראש הומיות דלא ניחא לה ולא די במשיכת ידה לאחור כיון דליכא למימר דלא איכפת לה כעובדא דריב"ש וברייתא הנ"ל) כדלעיל וגם הא חזינא דאיכפת לה ודחקה להוציא ידה מתחת ידו בתחילה ואעפ"כ אחר שגבר עליה ונתן הטבעת באצבעה שתקה ולא צוחה הודאה גמורה היא. ואין לומר משום הכי שתקה דסברה הא קא חזו עדים דלא בעינא דכיון דאח"כ צוחה היינו בעיין דפ"ק דמציעא תקפה אחד בפנינו ושתק והדר צווח מי אמרינן מעיקרא אודויי אודי א"ד סבר הא חזו רבנן וסלקא בתיקו ומי לא עסקינן נמי התם שהוא נתעצם עמו ולא הניח לתקוף והוא התגבר עליו ותקף מידו דחזו רבנן גם התעצמותו ואעפ"כ מבעיא לן שמא מחל אח"כ מדלא צווח וסלקא בתיקו ולא מפקינן מידי התוקף. וה"ה וה"נ אע"ג שנתעצמה להוציא ידה כיון שגבר עליה וראו העדים ששם הטבעת באצבעה כעדות דראהטשוב ושתקה ולא צווחה הויא הודאה ומקודשת גמורה היא לכה"פ מחמת ספק דתיקו דגמ' הנ"ל. ועוד הדבר מפורש בהגהת רמ"א סי"ב בשם הג"מ דאפילו לקח ידה בחזקה ושלא ברצונה הוי קדושין כיון שמתחילה דבר עמה מענין קדושין אע"ג דבשעת מעשה לא אמר מידי. אלמא דמה שהיה נראה שנעשה בלא רצונה אין מועיל כלום ובטל הקדושין כיון שלא מחתה בפירוש דוקא ופשיטא טובא דלשון הקדושין שאמר בשעת מעשה כנ"ד עדיף מדיבר עמה בעסקי קדושין מקודם ובשעת מעשה לא אמר כלום כעובדא דהגמ"ר ורמ"א הנ"ל. ואע"ג דהתם קאמר והיא לא זרקה הטבעת ובנדון שלפנינו זרקה הטבעת כמבואר בגב"ע. כיון שנראה מתוך העדות שלא תכ"ד זרקה הדבר פשוט דאיכא למיחש לאמלוכי אח"כ כיון דשתקה ולא זרקה הטבעת אלא אחר כ"ד ואחר השתיקה יש לומר דמקודם נתרצתה ואח"כ חזרה בה ומוכח מהגהה הנ"ל דבכה"ג לא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות. והיינו משום דהכא ליכא למימר דשתקה משום דלא איכפת וכדאמרן. ומ"ש הב"ש והבה"י דהך דהגמ"ר מיירי בנתרצתה תחילה בפירוש הנה קושית הבאה"ט חזקה מאד דא"כ היינו הגהה הקודמת בשם הגמי"י ואפי' זרקה הוי קדושין (ולא מצאתי דבר מספיק מה שיש לטעון בזה) והאמת יורה דרכו דלאו בהכי מיירי בהגהה הב' ואפילו לדעת החמ"ח דהגהה זו דסי"ב פליגא על הרמ"ה בטור סכ"ח ובהגהת רמ"א שם הביאה בשו"ע להלכה וכן פסק הרב"י בש"ע סי' למ"ד ודלא כט"ז שם שהגיהה וכתב שמקור דברי הש"ע שם הוא מהגמי"י שהביא הרב"י בס' מ"ב ולא דינא דרמ"ה. דליתא שאין דרך הפוסקים ובפרט בש"ע להשמיט גוף הדין של המקור ולהביא רק מה דאתי מכללא וגם לשון הש"ע מכוון ביותר ללשון הטור בשם הרמ"ה ולא כלשון עצמו של ספר הש"ע ולמה לנו לילך באורחא דחיקא והאמת יורה דרכו שהם דברי הרמ"ה. ועוד דאם כדברי הט"ז למה כתב בשם יש מי שאומר אטו איכא מאן דפליג עלה. בלא ארצאי מעיקרא ותומ"י תכ"ד שדיתינהו (כגירסת הט"ז) דבהכי מיירי בהגמי"י וק"ל למימר דאפ"ה הוי קדושין. וכאן א"ל כמ"ש מפרשי השו"ע בכ"ד לשון יש מי שאומר אף במקום שאין חולק. כיון דהך מילתא אשכחן לה בהדיא בגמ' ופוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל דבלא נתרצתה בפירוש ותומ"י תכ"ד שדיתינהו בפניו דלא הוי קדושין וכ"כ בשו"ע שם ס"ז דמכל הנ"ל מוכח דהב"י דינא דהרמ"ה דוקא נקט ובלא שדיתינהו ופליג אהגהת רמ"א בשם הגמ"ר הנ"ל כדברי הח"מ הנ"ל. מ"מ אין לפטור אשה זו דנד"ד בלא גט מאחר דבשו"ע ס"ל ורמ"א סכ"ח לא הביאו דעת רמ"ה אלא בשם י"א. פשוט דיש לומר דהיינו רק לחוש לחומרא לסברת רמ"ה. ולא קשה מידי מה שהקשה הח"מ דברי רמ"א אהדדי דמשום חומרא דא"א אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא. ואדרבה מדבסי' מ"ב הביא דברי הגמ"ר בסתם ודברי הרמ"ה בסכ"ח בשם י"א משמע דס"ל להלכה דלא כרמ"ה אלא דלחומרא יש לחוש לדברי הרמ"ה. וכ"ש שיש לומר דאפי' הרמ"ה נמי יודה בנד"ד (ובעובדא דהגמ"ר ודלא כח"מ). דדוקא זרק לתוך חיקה קאמר. ומשום דיש לומר דלא איכפת לה. אבל נתן בידה ממש דליכא למימר לא איכפת לה כדלעיל. ומדשתקה ולא צווחה אודויי אודית ליה. הרמ"ה נמי יודה דמקודשת. ואף שבמאהליב הוגבה העדות בשינוי למעליותא טובא. מה יועילנו זה דלפי דברי האשה והבעל הן הן העדים עצמן שהעידו בראהטשוב. וכיון שהגידו בפני ב"ד דשם שוב אין חוזרין ומגידים להיפוך ממש. ואפי' אם יהיו עדים אחרים הם המעידים במאהליב. נראה פשוט דהיינו שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דסי' מ"ז דאפי' אם נשאת תצא:
אמנם לפי דברי האשה שהעדות דראהטשוב הוגבה שלא בפניה ושלא בפני הבעל היה מקום לאהדורי אפתחא דהיתרא דעדו' שהוגבה שלא בפני הבע"ד שלא כדין אין דנין על פי' וחוזרין ומגידין בפני הבע"ד כמ"ש בח"מ סכ"ח וממילא דה"ה נמי כשיש עדים אחרים שהוגבה עדותן בפני הבע"ד ומכחישין הראשונים דעדות של הראשונים בטילה ושל אחרונים קיימת ואזלינן בתרייהו. וא"כ הוא עדות דמאהליב שהוגבה כד"ת בפני הבע"ד היא עיקר ויש לנו לילך אחריה. וכבר נתבאר דלפי העדות דמאהליב היתרה פשוט וכמ"ש הרב הגאון המ"ץ דמאהליב. אך הנה ראיתי בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' ה' שע"פ הרב המאירי וע"פ הרשד"ם נתפשט הדבר לגבות עדות קדושין שלא בפניהם אף שיש חולקין בדבר כך נתפשט המנהג. והובא גם בתשו' נו"ב. ומה לי להאריך לפני כ"ק. והכל גלוי וידוע לפניו. ועינו פקוחה ביתר שאת ויתר עז כולי האי ואולי ימצא פתחא דהיתרא לאשה זו. כי בעניותנו צריכה גט. ולא מצאתי לה תקנה ע"פ הדברים האלה. ואחלי תכון תפלתי להשיבני דבר בהקדם האפשרי. ובזה אדע כי מצאתי חן בעיניו נאום המוכן אל משמעתו
יצחק אייזיק עפשטיין.