אור ברסלב

דברי נחמיה אבן העזר· רבי נחמיה הלוי בירך גינזבורג מדוברובנה

סימן ז

סימן ו

תשובה. אהובי בני חביבי הרב שיחי'

כבר כתבתי לך שהחקירות והסברות שכתבת בענין המקדש בהנאה נכונים ועם שעדיין לא עלתה בידך להעמיד דבר על מכונו. האמת אגיד שגם אצלי אין הכרעה ברורה בכוונת רש"י ז"ל ועכ"ז למענך ולמען חפצי להשתעשע עמך אמרתי ויהיה מה אשיחה וארשום אף לא דברים ברורים. ואתה תבחר:

הנה ודאי כיון דהא דמקדשין בהנאה נזכר בכמ' דוכתי בגמ' ורוב הפוסקים (כמו הרי"ף ורא"ש ורמב"ם ומ"מ וטוש"ע ושאר פוסקים) שהביאו זה סתמו דבריהם ג"כ ואין בהם שום זכר לאותה פרוטה דפיוסא שבפרש"י דודאי משמע דס"ל דמקודשת מצד דהנאה עצמה חשיב' ככסף ושוה כסף. וכמ"ש הריטב"א (ו' ב' ז' א'). א"כ ודאי קשה הדבר לומר שרש"י חולק אעיקרא דדין זה. ולהמציא פלוגתא חדשה שלא נזכר בשום פוסק וכ"ש שגם מאותן הפוסקים שהביאו דברי רש"י משמע מדבריהם במקומות אחרים דמקדשין בהנאה עצמה. וכמו שהבאת מדברי הרשב"א וגם פשטא דגמרא דאמר בהנאת מלוה וכן גבי א"ח (ובד"ח ב') דאמרי' בההיא הנאה משמע בהנאה עצמה (והן אמת שלפ"ז צ"ע וחקירה מהו ענין הפלוגתא שבדנ"ח א' אי טוה"נ ממון א"ל. אלא שאכמ"ל). ולכן דברי רש"י גבי א"ח ודאי יותר טוב לפרש שאין כוונתו שצריך שהמקדש יפרש לה שמקדשה באותה פרוטה דפיוס. אלא כ"כ דרך ביאור איך שייך בהנאה (כזו) שוה כסף ע"ד שכתבת בפי' הב' (ואף דברי הר"ן דשם סובל זה) אלא שבדברי רש"י גבי ארווח לה זימנא לכאורה ודאי קשה להעמיד עד"ז דמלבד שלא משמע כן ממ"ש שאת היית כו' כמו שכתבת. הרי סיים בהדיא דרך תנאי ואם פי' לה כך כו'. ולכן היה נראה לכאורה דצ"ל ע"ד שכתבת במסקנא (להרשב"א). והיינו דרק בארווח זימנא דבלא"ה מצינו פלוגת' דהרמב"ם ור"ח ס"ל דאין מקדשין בהרווחה דאח"כ. והיינו משום דס"ל דלא עדיף הנאת ההרווחה ממלוה גופ' וכמו שביארת במכתבך אפשר שגם רש"י ס"ל הכי. אלא דלא ניחא ליה לפרש כפי' ר"ח ורמב"ם שהלוה לה עתה. דלישנא דארווח לא משמע כן כמ"ש הרשב"א ושאר פוסקים. לכן המציא לאוקמי במפרש שמקדשה בפרוטה דפיוסא. אבל גבי הנאת מחילת מלוה דלא אשכחן פלוגתא בהדיא. והב"ש סי' כ"ח סקכ"ח כ' דלכ"ע מקודשת. וכ"כ היש"ש ס"ו דאפשר דלכ"ע כו' אך הפ"מ על ירושלמי ד"ד סע"א כ' דלהרמב"ם אינה מקודשת וכ"ה בפי' ת' הרשב"א שבסוף תשו' ר"י בי רב. והיינו משום דהנאת מחילה ע"כ ר"ל הנאה וקו"ר שנולד לה עתה. דאלו גוף המחילה יש בה דררא דממונא ונקרא ממון כו'. ומשא"כ בהנאת הרווחה י"ל דגוף ההרווחה נקרא רק הנאה כמבואר במכתבך) י"ל דגם רש"י מש"ה לא הזכיר בזה פרוטה דפיוסא. וע' ר"ן בהעתקתו פרש"י שכ' בהדיא בהנאת מחילה דשויא לה הך הנאה ש"פ. גם בלשון הרשב"א שכ' בשכר הנאת המחילה יש לומר דר"ל דהקידושין הן כשכר על ההנאה. וכאלו אמר בעד הנאת המחילה וא"צ למה שנדחקת בזה:

אך באמת גם בזה אכתי לא הונח לנו. חדא דא"כ כשהשיבו הרשב"א (ור"ן) על סברת ר"ח (ורמב"ם) הנ"ל. הל"ל בקצרה דש"ה שמקדשה בפרוטה דפיוסא. (דלא דמי כלל למקדש במלוה עצמה. ועוד דאם הא דארווח זימנא עם הא דהנאת מחילת מלוה לאו בחד גוונא הם כנ"ל לא א"ש לשון וכ"ש שברש"י). ועוד דלפי הנ"ל דוקא בהנאת גוף ההרווחה הוא דלא מהני מטעם הנ"ל דלא עדיף ממלוה גופא. אבל אם מפרש בהנאה וקו"ר דעתה הדין נותן דמהני כמבואר במכתבך. ודברי טעם הם. וכן מדברי הרשב"א ור"ן בתשובתם על ר"ח ורמב"ם נשמע דעכ"פ בהנאה זו מהני (וכנ"ל דמהאי טעמא מהני בהנאת מחילת מלוה). וא"כ קשה בתרתי. חדא דממ"ש רש"י ואם פי' לה כך כו' משמע דוקא בפרוטה דפיוסא ולא בע"א. וז"א כנ"ל. ועוד למה לא מוקי רש"י באמת הך הנאת מלוה שבגמ' בהנאה וקו"ר זה. דודאי א"ש טפי בלשון הנאת מלוה. ממה שמוקי לה במפרש בפרוטה דפיוס שהוא ענין זר ומאן דכר שמי'. ובר מכל דין. הנה עיקרא דדינא דפרוטה דפיוסא תמוה בעיני. איך תתקדש בפרוטה זו שאיננה בעולם. ובמה כחה גדול מגוף המלוה שודאי מחויבת עכ"פ לשלם. והסברא שכתבת דמחילת גוף אותה פרוטה עדיף מהנאה. דמחילת ממון דומה ממש כנתינה לא הבנתי. וצ"ע. א"כ גם במחילת גוף המלוה נימא הכי והרי קיי"ל דלא מהני (ומה עדיפות יש באותה פרוטה יותר מגוף המלוה דקיי"ל דאינה מקודשת בגוף מחילת מלוה כ"א בהנאתה דוקא). והלא הדברים ק"ו דבמלוה הרי עם היות שאותה המנה אינה בעין מ"מ יש חיוב גמור עכ"פ לשלם מעות אחרים. וכל מה שיש ללוה משועבד לזה. וכדאי' בעלמא מיניה אפילו מגלימא דעל כתפי' (ב"ב קנ"ז א') (והוא חיוב ושעבוד גמור מדאורייתא לכ"ע (ואפילו במלוה ע"פ) דהפלוגתא אי שיעבודא דאורייתא א"ל הוא רק לענין שיעבוד לקוחות כמ"ש תוס' ב"ב קע"ה ב' ד"ה ד"ת ע"ש) ועכ"ז לא אמרי' דמחילת חיוב ושעבוד זה יהי' נחשב כנתינה. כ"ש אותה פרוטה שרק אנו אומדים דעתה שהיתה נותנת. אבל אין כאן לא פרוטה בעין ולא שום חיוב ושעבוד. ודאי לא חשיב מחילת פרוטה זו כנתינה. (אלא דלכאורה צ"ע גבי בשכר מלאכה מאי מהני (ע' יש"ש ע"ז לקמן) הא דאין לשכירות אלא לבסוף. דלכאורה משמע משם דכל שאינו מלוה מקודם. אלא שעתה היה מתחדש עלי' חיוב ליתן יכול לקדשה במה שמוחל ופוטרה מחיוב זה. וא"כ לכאורה יש מקום לומר דמחילת אותה פרוטה שנתחדש עתה עדיף ממחילת גוף המלוה דחיובא קדומה כו'. אלא שבאמת צ"ע מה טעם וסברא יש בדבר דלכאורה נהפוך הוא דפיטור מחיוב שכבר חל יותר מסתברא להקרא נתינה מפטור' והצלה שלא יחול עליה חיוב מחדש. ויתבאר אי"ה. ועכ"פ כאן הרי אותה הפרוטה אף עתה לאו דרך חיוב היה חל עליה כו'). לכן לפה"נ לכאורה הדין נותן שאם היה מפרש בפירוש שמקדשה בגוף מחילה ויתור אותה פרוטה לא מהני כלום:

לכן נלפע"ד דצ"ל דהנאה זו שבפרש"י אינו נמשך ודבוק למ"ש שאת היית נותנת כו' באופן שר"ל הנאת יתור אותה פרוטה. אלא מ"ש הנאה זו (הוא בפסיק טעמא) ר"ל הנאה וקו"ר דהרווחה (ע"ד שכתבת לדינא להרשב"א). ומ"ש שאת כו' ר"ל שהנאה זו חשובה שהיתה נותנת פרוטה לפעול זאת. והכוונה לפרש דלאו על ההנאה שיהיה לה מגוף ההרווחה קאי (דזה לא מהני דלא עדיף מגוף המלוה דליתנייהו כמו שבארת) כ"א על הנאה וקו"ר שיש לה עתה מזה. עד שהיתה נותנת פרוטה לפעול זאת והגם דלפרש כוונה זו הי' אפשר גם בלשון אחר נקט הכי כדי לבאר ג"כ דרך אגב איך ששייך שוה כסף בהנאה כו' ומה שגבי הנאת מחילת מלוה לא הצריך לפרש. כן אפשר ע"ד שכתבת. דדוקא כאן דגם ההנאה מגוף ההרווחה (שתוכל להרויח באותן מעות אח"כ) נקרא הנאה ולא מהני כו' ע"כ צריך פי' דלא בהנאה זו מקדשה כ"א בהנאה וקו"ר שיש לה עתה כו' ומשא"כ במחילת מלוה. גוף המחילה נקרא ריוח מעות ממש ולא הנאה. אלא הנאת מחילה. ע"כ היינו ההנאה וקו"ר שיש לה עתה. ומ"ש רש"י דהשתא הוא דקיהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה לאו פרוטה ממש קאמר אלא ר"ל ש"פ. דהיינו שהנאת מחילה זו שמקבלת עתה שוה לה פרוטה כו' ועי' רשב"א בהעתקתו פרש"י שכ' שהיא היתה נותנת כו' בשעת ההרווחה (וגם לא סיים אם פי' לה כך) מלשון זה משמע דא"צ שהמקדש יפרש כן רק שכ"כ להסביר ששייך שוה כסף בהנאה זו כו'. כללא דמילתא עיקר הזכרת הך פרוטה דפיוס. אינו כ"א דרך הסבר להפריש הנאה וקו"ר דעתה בעת הקידושין מעיקר ההנאה דאח"כ מגוף ההרווחה (או גוף מחילת המלוה דקודם). אשר לכאורה הכל דבר א' ואין כאן כ"א הנאה א' העיקרית. אשר ע"כ באמת הרמב"ם לא נחה דעתו בזה ופי' בע"א שמקדשה בשעת ההלוואה כו'. לכן אסבר' לה רש"י ע"י פרוטה דפיוס שהיתה נותנת עתה. שעי"ז נמצא מובן (קצת) ששייך הנאה וקו"ר עתה. ושהיא שוה כסף כו'. וז"ש הרשב"א שהיא היתה נותנת כו' בשעת ההרווחה. ולשון הראב"ד בהשגות והיא היתה נותנת מיד כו'. שעיקר המכוון בזה להסביר ששייך הנאה עתה זולת ההנאה העיקרית שיהיה לה מגוף המעות. וזהו הפלוגתא בין הרמב"ם (ור"ח) לשאר פוסקים. דהרמב"ם לא ס"ל לחלק ולהפריש הנאה דעתה בפ"ע. אלא דהכל הנאה א' מעיקר ההרווחה. ולכן ס"ל דדוקא כשמלוה לה עתה. הרי נותן לה עתה בשעת הקידושין דבר שתהיה נהנית בו (והגם שהנאת השימוש יהיה אח"כ. מה בכך הרי גם כשנותן דבר לחלוטין אין ההנאה כ"א אח"כ אלא שמ"מ מקודשת במה שזוכה עתה בדבר שתוכל ליהנות ממנו אח"כ והרי גם במלוה זוכה עתה במעות הללו לענין הנאת תשמישן במשך הזה"ז. ומתורץ בזה קו' הרשב"א ע"ש) אבל במלוה דקודם. הרי כבר זכתה בגוף המעות א"א שתתקדש בהנאת שימושן וק"ו הוא ממה שאינה מקודשת בגוף המלוה. אלא ששאר פוסקים ס"ל דמלבד ההנאה העיקרית בעת השימוש יש עוד הנאה בפ"ע עתה בעת הקידושין. וזה לא מסתבר' ליה להרמב"ם דהכל הנאה א' והטפל בטל להעיקר כו' (ומתורץ קו' הר"ן):

א"ה. עוד מצאתי בכ"י המחבר ז"ל בענין הצ"ע דלעיל מגבי שכר מלאכה כו'. וז"ל]:

ולכאורה מהא דמבואר בד' ס"ג ובדמ"ח גבי שכירות דלמ"ד אינה אלא לבסוף דלכאורה משם מוכח דהא דמקדש במלוה אינה מקודשת היינו דוקא במלוה שכבר נתחייבה בה מקודם הקידושין אבל כשפוטרה מחיוב שראוי לחול עליה עתה בעת הקידושין מהני שפיר ע"ש בפרש"י דמ"ח רע"ב והרי לשם קידושין מוחל אצלה וא"כ לכאורה ה"נ דכוותיה בפרוטה דפיוסא שהיתה צריכה ליתן עתה בעת הקידושין והרווחה והוא פוטרה מזה. יש לומר לכאורה ג"כ שדומה להנ"ל ועדיף ממלוה שכבר נתחייבה. אבל ז"א. דבאמת יש להבין גבי שכירות מה טעם וסברא יש בדבר. מה בכך שהמחילה היא לשם קידושין הרי גם במחילת מלוה. המחילה עתה היא לשם קידושין אלא שמ"מ כיון שהמעות הן בידה וברשותה נמצא שאינו נותן לה כלום במחילה זו. וה"נ דמי השכירות הרי הן בידה וברשותה וליכא נתינה. ולא דמי להא דאמרינן ר"פ האומר (נ"ט א') גבי המקדש לאחר ל' יום דהני זוזי לא למלוה דמי כו' משום דבתורת קידושין באו לה. דשם היה נתינה ממש מתחילה אלא שמצד שבשעת חלות הקידושין כבר נתאכלו וליתנייהו לכאורה דומה למלוה שג"כ היה מתחילה נתינה ממש ולא מהני מצד שעתה ליתנייהו. ע"ז אמר דלא דמי משום דהנתינה שמתחילה היה לשם קידושין משא"כ במלוה. אבל גבי שכירות דנתינה ממש לא היה בעולם ואין כאן כ"א מחילת חיוב. מאי נ"מ אם החיוב היה מכבר או שעתה היה ראוי לחול הכל אין במחילה זו נתינה. כיון שהמעות הן בידה וברשותה (ואדרבה הסברא לכאורה בהיפוך דכיון דחזינן שמחילת חיוב שכבר חל לא חשיב נתינה כ"ש מחילה ופטור שלא יחול עליה חיוב. טפי לא דמי לנתינה. דה"ז דומה טפי ב למבריח ארי שבנדרים ל"ג ובכ"ד). אשר ע"כ לכאורה היה נלפע"ד דבאמת ההיא דשכר מלאכה לא איירי שמקדשה בדמי השכירות. אלא בגוף שבח המלאכה. וכ"מ הלשון עשה לי נזמים ואתקדש לך (שבדמ"ח) דלא קצבו ולא הזכירו כלל דמי השכירות (וכן שב עמי שחוק לפני שבדס"ג). וגם בשכר שאעשה עמך (שבדמ"ח ב') ובשכר שארכיבך (שבדס"ג) י"ל ג"כ דר"ל שהקידושין הן שכר על המלאכה. שבפי' בשכר כמו בעד כו' וכדלעיל). ומה שתלוי בפלוגת' אי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף. היינו משום דהא בהא תליא. דאי ישנה לשכירות מתוע"ס. דהיינו שכל פורת' שעושה זוכה בדמי שכירות לפ"ע זה ה"נ איהי זוכה אז בשבח עשי' זו (דמש"ה נתחייבה אז בדמי שכירות זה) וה"ז כמלוה עליה עד חלות הקידושין. (דומה למש"א גבי המקדש בתמרים בזו ובזו ואכלה ראשונה ראשונה דקמייתא מלוה גבה ע"ש דמ"ו א'). ואי אין לשכירות אלא לבסוף. ה"נ איהי זוכה לשבח המלאכה בב"א לבסוף בשעת חלות הקידושין ולכן שפיר מקודשת בזה (וגם בשב עמי רקוד לפני. הגם שלכאורה קשה הדבר להאמר ע"ד הנ"ל. דנהי דהסברא דלמ"ד ישנה לשכירות מתוע"ס שייך (קצת) גם בזה. אבל שנאמר דלמ"ד אינה לשכירות כו' זוכה בכל ההנאה בב"א לבסוף לכאורה אינו מתקבל. שהרי המציאות לא יוכחש (ואין תלוי בדין. והרי נהנית והולכת בכל שעה. והנאה הראשונה כבר עברה לבסוף. (ודומה לתמרה הראשונה שאכלה) ונעשה מלוה גבה. אבל אחר עיון מעט נראה (לכאורה) גם זה א"ש דכבר נתקשו התוס' (דף מ"ו א' ד"ה ואפי') וכל הפוסקים גבי תמרים למה מדמה למלוה הרי כל היכא דאתו לידה בתורת קידושין אמרינן דלא דמי למלוה. ותירץ משום דלא יגמר הדיבור קודם קבלתה כו' ומש"ה כשא' באלו ונגמר הדיבור מקודשת (ובטוש"ע סי' ל"א סי"ו יש פלוגתא כשא' בזו ובזו וגמר הדיבור ולא גמר הנתינה ע"ש. וכשא' באלו לכ"ע אפי' אכלה קודם שגמר הנתינה מצטרפים. וע' ב"ש שהטעם משום שכללם בדיבור א'. ועי' תוס' רי"ד דמ"ז). ולפ"ז לכאורה כאן בעשה לי נזמים וכה"ג שבדיבור א' נאמר (ונגמר קודם שהתחיל במלאכה) ה"ז דומה לאמר באלו. וא"כ אפי' ישנה לשכירות כו' לא דמי למלוה. ועי' בחיה"ר דף מ"ח ב' ד"ה מ"ס שהקשה מעין זה. ותירץ דבאלו שאני כו' אבל שכירות דבשעה דאיתיה להאי פורתא ליתא להאי כו' לא חזי לאיצטרופי כו' אבל אי ס"ל דאינה לשכירות כו' כולא אגרא בב"א אתי עכ"ל. מובן דעיקר החילוק בין ישנה לשכירות או אונה הוא רק לענין הצירוף דאי ישנה לשכירות מתוע"ס. היינו שאנו מפרידים ומחלקין כל רגעי עשיית המלאכה כאו"א בפ"ע. ואי אינה לשכירות אלא לבסוף. היינו דחשבינן כל העשיה לדבר א' ביחד (והא דאמרינן לבסוף הוא ממילא דהא שכרו לכל היום וא"א שיתחייב בכולו מקודם גמר היום). וא"כ נראה דגם לענין כשמקדשה בגוף ההנאה גבי שב עמי כו' ג"כ שייך חילוק זה. דכשישנה לשכירות אנו מחלקים כל רגע בפ"ע אין באותה הנאה ש"פ וכשבאה רגע הב' עברה הנאת רגע א' והוי מלוה גבה, אבל אי אינה לשכירות אלא לבסוף. והיינו דחשבי' הכל כדבר א' בב"א. לכן גם הנאה דידה מצטרפי' כל רגע אותו משך ביחד והוי שוה פרוטה בב"א לשם קדושין ומקודשת (לבסוף כו' כנ"ל):

בענין הנ"ל

מ"ש ע"ו הרב הגדול הח"וב ומפורסם מוהר"ר יוסף נ"י תומארקין. ומה שנשא ונתן הגאון המחבר עמו בזה. וז"ל הרב הנ"ל

הנה מה שהאריך בנו החכם וסופר שי' בספק אי מקדשים בהנאה דלא הוי כעין נתינה. לא אדע לו מקום. הגם דהב"ש רסי' ל' הביא בשם תשו' הש"ך דטלי קדושיך מע"ג קרקע הוי ספק קדושין (ע' בתשו' רב משולם סי' ה') לענ"ד צ"ע דהא ברסי' כ"ז כ' בשם הרשב"א והר"ן והתוס' (והוא בד' ה' א' ד"ה שכן). דהמקדש בקרקע מקודשת (ודאי) הגם דאין שם נתינה וקבלה כלל (וגרע מטלי מעג"ק דשם היה נתינה וקבלה). גם מ"ש הב"ש ברסי' כ"ז ג"כ י"ל שאני גט מחובר דפסול משום דמחוסר קציצה אבל קדושין קיי"ל אפילו לא בא לידה כמו תן לפלוני י"ל דשם יש נתינה מהמקדש ופלוני המקבל בציווי' הוי כנתינה לידה. (ע' תוס' רי"ד ד"ח ע"ב וצ"ע בהלכו' אלו העמוקות) אבל בקרקע אין שום נתינה:

והשיב לו המחבר. וז"ל:

מה שהקשה אהא דטלי קדושיך מעג"ק. מהא דמקדשין בקרקע (לרוה"פ) יש לומר דלא דמי שהרי גם בגט שנתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו מתגרשת בו (גיטין כ"א). והיינו כמ"ש התוס' דע"ז ב' ד"ה ותיזיל דלא הוי כמו טלי כו' כיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה כו'. והא דאין כותבין במחובר. באמת ולפרש"י (כ"א ב') משום מחוסר קציצה) אין הכרח בגמ' לכאורה דלא מהני אם נותן לה המחובר. והרא"ש שאסרו משום ונתן בידה אינו מובן לכאורה. אלא שהב"י פי' דהיינו דדרשי' דבר הניתן מיד ליד (כעין הדרשא גבי קנה מיד עמיתך ע' תוס' וצ"ע וע' ריטב"א). או מדרשא דספר כמ"ש הרשב"א בשם ירושלמי. אבל עכ"פ משום טלי כו' ודאי היה כשר גט במחובר כשיתן לה המחובר כו' כנ"ל. גם מה שהקשה על הב"ש במ"ש לחלק בין גט לקדושין דגם תן לפלוני מקודשת. יש לומר דכ"כ להמפרשים דהא דתן לפלוני היינו בההיא הנאה כו' וכמ"ש ג"כ הרמב"ם וטוש"ע. ולכן לא שייך לומר דהקציצה יהיה הפסק. שהרי גם בלי הקציצה יש כאן נתינת ההיא הנאה כו' (ולכאורה עפ"ז מה שהקשה בעל הפלאה אינו מובן). אלא הא קשיא לכאורה מ"ש הב"ש דגט מחובר הוא משום מחוסר קציצה הרי קיי"ל בסי' קכ"ד דגם אם יתן לה המחובר כו' וכנ"ל בשם הרשב"א ורא"ש. וא"כ שפיר יש לומר דאיתקש הוי' ליציאה:

חזר השואל הרב הנ"ל וכתב עוד. וז"ל:

מ"ש מו"ר מעכתה"ר שי' לתרץ קושייתי על הב"ש מטיבותיה וענותנותיה דמרנא אדון לפניו בקרקע. דלהב"ש בעצמו בסי' קכ"ד סקי"א וי"ב פסול מחובר משום שאינו ניתן מיד ליד ולא מתקיים בו ונתן ואעפ"כ מקדשין בו. מוכח דלא מקשי' הוי' דכסף ליציאה בהא. וא"כ מדוע בטלי קדושיך מעג"ק הוי רק ספק קדושין. וגם להח"ג דפליג בהא על הב"ש וסובר דדרשא דונתן קאי על אופן הקנין שיהיה ניתן מיד ליד ולא כמו חזקה ואגב כו' (אינני מבין כ"כ דברי חכמים תירוץ מ"ו מעכתה"ר. דהא עכ"פ לא מקשי' הויה דכסף ליציאה בדרשא דונתן לענין קרקע וה"ה לענין טלי קדושיך מעג"ק דמונתן ג"כ ילפינן לה. ועוד) אמינא לכאורה דודאי הא גופא עיקר הטעם דבעי' קנין הניתן מיד ליד משום דלא מתקיים ונתן. (דונתן פי' נתינת הגט גם שהוא מאיסורי הנאה שאין קנין שייך בו לכאורה) בחזקה שאז אין הבעל נותן כ"א היא לוקחה מעצמה. עי' תוס' גיטין (ע"ח ב' ד"ה גט בידה) שכתב ומה שקופצת ידה אח"כ זה אינו עושה הבעל אלא היא והוי ליה כמו טלי גיטך מעג"ק כו'. והא דכ' התוס' דקנין חזקה (ושטר) על החצר שהגט מונח בו מהני מטעם דהגט בא מרשות הבעל לרשותה כו'. לענ"ד אין מתקיים בהכי ונתן רק בגט שמונח בחצר. אבל לא בגט מחובר לקרקע. דלכאורה צ"ל לדעת התוס' דגם בטלי גיטך מעג"ק ליהני אם היה הגט מונח בקרקע של הבעל. ולכאורה הא ודאי דלא מהני כדמ' מקושית הגמ' (בד' ע"ח א') כי א' לה הא גיטך מאי הוה הוי ליה טלי גיטך מעג"ק. וכ"מ לכאורה ספ"ב. אלא ודאי מוכרח לומר כמ"ש הח"ג בחידושיו לגמ' (ד' כ"א על תוס' ד"ה יצא) דדוקא כשהניח גט בחצירו ונתן שטר מתנה עליו כו' מתגרשת דחצר מטעם יד אתרבי (ומתחלה היה יד ושלוחו של הבעל ואח"כ הוי יד ושלוחו דאשה וגיטה וחצרה באים לה כאחד כמ"ש רש"י ד' כ"א) אבל כשהגט מונח בחצרו ולא קנתה החצר רק לוקח' הגט לא מהני (הגם דקבלה אותו מחצרו דהוי ידו ושלוחו) דהיא עשתה מעשה בגט שיבא לידה (והוי כמש"ל בשם התוס' ד' ע"ח:). אבל כשהגט מונח בחצרו והיא קנתה החצר לא עשתה רק קנין בחצר חשיב מה שהגט בא מרשותו לרשותה כאלו רשותו של בעל שהוא כידו ושלוחו נותן לרשותה שהוא ידה. כמ"ש בת"ג בחי' לסי' קל"ט ס"א ד"ה עוד כ' הב"ש דאם כו':

חזר הגאון המחבר ז"ל והשיב. וז"ל:

כללו של דבר דקידושי קרקע עם טלי מעג"ק אינם תולים זה בזה דאף בגט דטלי מעג"ק פשיטא דבטל. עכ"ז בגט שנכתב במחובר ונותן לה המחובר הוצרכו הפוסקים להמציא דרשות חדשות ולא באו ע"ז בפשיטות מכח טלי מעג"ק. והיינו ע"כ משום שהרי זה דומה למניח גט בחצירו ונותן לה חצירו שאין בזה משום טלי מעג"ק מטעם שכ' התוס' וה"ה בכותב במחובר (ע' רמב"ן מדמה לה בהדיא) והרי בעלה דעציץ נקוב ס"ל להב"ש בהדיא בסי' קכ"ד סקי"ב דמהני חזקה (דלא כהת"ג) שבלא"ה רחוק בעיני להמציא סברות בדרשות חדשות שלא נזכר בגמ' (וגם גבי משיכה לא קיי"ל כריש לקיש וגם איהו לא בא כ"א מדסמיך קנין ליד ע' פרש"י (ב"מ מ"ז:) משא"כ כאן לא נזכר קנין בכתוב כ"א ונתן). וגם איהו לא בא ע"ז משום טלי מעג"ק אלא מדרשא החדשה (ולא ראה. הריטב"א). וכיון שאין דינים אלו תלויים זה בזה ולא סותרים זה את זה מצד עצמם אין להקשות מזה על זה. כיון שטעמם של המחמירים בטלי קדושיך מעג"ק לא ראינו כלל. ואפשר שלא באו ע"ז מצד הקיש' הוי' ליציאה. אלא שגם בקדושין מצד עצמם נתינה של בעל דוקא בעינן. מדכתיב בשדה עפרון נתתי כו'. (אלא שלפ"ז לכאורה גם בקניני' נימא דלא מהני טלי כו' וצ"ע). ולא שתטול מעצמ' מעג"ק. אלא כל שבא לה מכחו של בעל ורשותו (ואפילו ענין הנאה רוחני') בלי הפסק בינתיים סגי משא"כ קרקע דלא נתמעט' ממשמעותא דנתינה (דכמה פעמים מצינו נתינה בקרקעות וכמו כאן בעפרון כתיב השדה נתתי כו') רק שבגט נתמעט (מדרשא שהמציאו הפוסקים) מדכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד שזה ענין חדש שאין לבוא ע"ז בק"ו כ"א מכח ההקישא. ס"ל להפוסקים דלא ילפינן כ"א שטר קידושין ולא כסף. (ובלא"ה לאו לכל מילי איתקשו כמ"ש הרשב"א ד' ס'):

תוכן העניינים

דברי נחמיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה